פרשת ראה: אביון או לא – זו השאלה

אביון או לא – זו השאלה

הרב הלל מרצבך: בפרשתנו אחר הציווי על שמיטת הכספים, ישנה הבטחה שאם נקיים מצווה זו לא יהיו בנו אביונים (דברים טו,ד): '׳אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן׳׳.

אבל זה סותר את הפסוק שמובא שבעה פסוקים אח״כ (טו,יא): ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. וממילא לא מובן, האם יהיה תמיד אביונים או שלא יפסקו?

רש״י עונה שזו הבטחה שלא יהיה אביון אם נהיה צדיקים.

אבל הגמרא (בבא מציעא לג.) מושכת את משמעות הפסוק ״לא יהיה בך אביון״ לכיוון אחר, מהבטחה לציוויי, שאסור לאדם להביא עצמו לידי אביונות:

"משנה: אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת, אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם...

גמרא: מנא הני מילי? - אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא ׳׳אפס כי לא יהיה בך אביון׳׳ - שלך קודם לשל כל אדם".

רש״י (סנהדרין סד:): ״לא יהיה בך אביון - הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות׳׳.

אם אסור לי להגיע למצב של להיות אביון אז השאלה חוזרת – מה עושים עם הפסוק: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"?

גמרא (תענית כא.): "אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע - נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל - אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו - אין נותנין להם אלא שקל. - אמר ליה: הא מני - רבי מאיר היא דאמר: מצוה לקיים דברי המת".

תרגום: אילפא ור׳ יוחנן היו יושבים ולומדים תורה, והיה מצבם הכלכלי דחוק. אמרו: נקום ונלך לעבוד ונקיים בעצמנו את דברי הפסוק: ״אפס כי לא יהיה בך אביון״. הלכו וישבו תחת קיר רעוע וישבו לסעוד. באו שני מלאכי השרת לידם, ושמע ר׳ יוחנן שאומרים אחד לשני: נזרוק עליהם את הקיר הזה, משום שמניחים את חיי עולם הבא (התורה) ועוסקים בחיי שעה (פרנסה). אמר השני: תניח להם, שיש אחד שתעמוד לו השעה. שאל ר׳ יוחנן את אילפא אם הוא שמע משהו, ומכיוון שאילפא אמר שלא שמע, הבין ר׳ יוחנן שעליו הם דברו. ואמר לאילפא: שהוא חוזר והולך לקיים בנפשו ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״. וכך עשה וחזר ללמוד תורה. במשך הזמן ר׳ יוחנן הפך להיות ראש הישיבה. כשחזר אילפא אמרו לו: אם היית חוזר ללמוד אתה היית משמש כראש הישיבה. שמע זאת אילפא ותלה עצמו בתורן הספינה, ואמר אם יש מישהו שיכול להקשות עליי קושיה ולא אענה לו אטביע עצמי בים. שאל אותו אותו סבא (אליהו הנביא) שאלה, וענה לו אילפא כראוי.

לכאורה יש לשאול על סיפור זה מספר שאלות:

א. מדוע דינם של ר׳ יוחנן ואילפא מוות, רק בגלל שהלכו לעבוד?

ב. מדוע ר׳ יוחנן לא שיתף את אילפסא בשיחת מלאכי השרת?

ג. זה לא הוגן שאילפא לא זכה לחזור ולהיות ראש ישיבה, הרי הוא לא שמע את שיחת מלאכי השרת?

ד. מה הפירוש הנכון שאדם צריך לקיים בעצמו ״אפס כי לא יהיה בך אביון״ או ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״?

ה. האם אדם צריך לעבוד לפרנסתו או ללמוד תורה? מי צדק אילפא או ר׳ יוחנן?

ו. מדוע חשוב לאילפא להוכיח שגם הוא יודע תורה?

ז. מדוע הגיע אליהו הנביא בכבודו ובעצמו לשאול את אילפא שאלה, ולהוכיח שאילפא צודק?

נראה לומר שכל יהודי צריך ללמוד תורה, אך יש יהודי שדרכו היא דרך של גדילה בבית המדרש, ויש אחד שדרכו היא לעבוד לפרנסת אנשי ביתו.

וממילא השאלות מיושבות:

א. דינו של ר׳ יוחנן מוות, משום שה׳ ייעד אותו לגדול בתורה, ולשמש כראש ישיבה. לעומת זאת, אילפא היה צריך לשלב תורה עם דרך ארץ, ואין בכך פחיתות מעלה.

ב. ר׳ יוחנן הבין שאם הוא רק שמע את שיחת מלאכי השרת, כנראה שהם כוונו רק אליו, ולכן לא שיתף בהם את אילפא, שדרכו בחיים צריכה להיות שונה.

ג. אילפא לא שמע את שיחת מלאכי השרת, כי לא היה צריך לשמוע, משום שתפקידו, לקיים "לא יהיה בך אביון", ולחיות ברווחה ובשמחה, תוך כדי שעוסק בתורה.

ד. כל יהודי צריך לבדוק בעצמו האם עניינו בחיים זה התגדלות רק בתורה, או צמיחה מתוך תורה ויציאה לחיים מעשיים.

ה. אין כאן שאלה מי צדק. כל אחד צריך למלא את ייעודו בחיים.

ו. אילפא רצה להראות שאף שהוא עסק במלאכה תורתו לא נחלשה ולא ירדה. הוא עדיין עסק בתורה ולא חי במציאות דיעבדית אלא לכתחילה, והוכיח שהוא זוכר את תלמודו, ואין חיסרון מצד עצמו.

ז. לשם כך הגיע אליהו הנביא כדי להוכיח לכולם שאילפא גדול בתורה. ואף שאינו משמש בתפקיד ראש ישיבה, ואף שהוא עוסק במלאכה, הוא רצוי וגדול בעיניי ה׳ כי הוא מממש את הפוטנציאל שה׳ טמן בתוכו.

ועדיין צריך להבין כיצד האדם יגלה את ייעודו בחיים? וכן האם נכון שאדם ילמד תורה מתוך דחק, סבל וייסורים?

אולי ניתן לענות על שאלה זו דרך הפסוק שעסקנו בו: "אפס כי לא יהיה בך אביון" - כל האביונות היא תלויה בך (באדם). אם אדם מרגיש אף כשחסר לו שהוא שמח בחלקו, הוא כבר לא אביון, אך אם הוא חי בעוני וקשה לו ורע לו, אסור לו לחיות כך, וזה סימן שהוא צריך למצוא את ייעודו במקום אחר.

על פי תורת החסידות אפשר לענות אחרת:

"כי לא יהיה בך אביון" - כל האביונות היא תלויה בך. התורה מצווה אותנו שאסור לאדם להכניס בליבו תחושת אביונות והמסכנות, צריך לגרש את הייאוש מליבו, את המסכנות והעליבות, ולהתחזק בשמחה. למה? "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" - בצד הארצי תמיד יש על מה לבכות, תמיד יש חסרונות, ולכן תמיד צריך עוד, אין שלימות בצד הארצי. אך מי שאוחז בצד השמימי, מסתכל כלפי ה׳ יתברך, יש לו אמונה, יש לו שפע ועושר בלי סוף.