‏הצגת רשומות עם תוויות ביטחון עצמי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביטחון עצמי. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 10 ביולי 2022

פרשת בלק - איך נופלים?

איך נופלים?



הדבר הראשון שמלמדים בחוג ג'ודו הוא לא איך לעמוד ולהילחם אלא איך ליפול...


יעקב אבינו נקרא בשני שמות, יעקב וישראל.

יעקב מלשון עקב –"וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה,כו).

ואילו את השם ישראל קיבל יעקב רק לאחר שיכול להתמודד עם אנשים ועם מלאכי עליון: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט)

בתורת החסידות ביארו כי השם יעקב מרמז על קטנות, ואילו השם ישראל מרמז על מצב של גדלות.

 

בזמנים של גדלות – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" - אנחנו יודעים איך להתנהג והכל הולך חלק...

אבל מה עם הזמנים של הקטנות? מה עם הזמן של "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"?

 

הרב חיים שלום דייטש (קרוב אליך התשפ"ב):

במדבר (כד,ט): "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ".

הגמרא מספרת (ברכות יב.) שרבותינו רצו לקבוע את פרשת בלק כפרשה בקריאת שמע, בגלל הפסוק הזה.

הבעיה הגדולה מתחילה כאשר הולכים לישון בצורה כזאת שיש שאלה רצינית - "מי יקימנו?".

כלומר, מדובר על יהודי שלא חושב שהוא מסוגל לקום. זהו יהודי שאומר לעצמו: "ניסיתי כבר הרבה פעמים לקום, אבל שום דבר לא הולך!".

יהודי כזה הוא בבעיה של "מי יקימנו".

 

אבל צריך לשים לב שבאותו פסוק בעצמו גם יש פתרון: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא". מי שהולך לישון כמו אריה, ומלא ביטחון שבעזרת ה' הוא יצליח, אז הוא גם קם כמו אריה!

 

הבעיה מתחילה כאשר יהודי הוא חסר בטחון עצמי. הוא מחשיב את היצר הרע לגדול וחזק יותר ממה שהוא מחשיב את הכוחות שיש לו כנגד.

הוא חי עם מחשבות כאלה: "ניסיתי כמה פעמים, ולא הצלחתי - אז מה פתאום שעכשיו הכל יסתדר?...".

 

כשילד קטן לומד ללכת, המכשול העיקרי שלו הוא חוסר האמונה שלו ביכולת שלו ללכת. כדי לעזור לו נותנים לו יד, ומראים לו באיטיות איך שהוא כן מסוגל. אחר כך גורמים לו שיתחיל ללכת לבד, עד שהוא נעשה עצמאי. לכל אורך התהליך אומרים לו כל הזמן - 'אתה יכול, אתה תצליח'! האמונה בתוקף, היא המפתח להתגבר על הספקות.

 

אחד מהחסידים שהיו בעלי תפקיד קבוע אצל הרבי, היה יהודי בשם ד"ר מאיר אבוחצירא. הוא בעצמו היה בעל תשובה, ורופא במקצועו.

בתור רופא, המומחיות העיקרית שלו הייתה ברפואה אלטרנטיבית, אבל הוא היה מוסמך גם כרופא קונבנציונלי.

הסיפור אירע בשנת תשל"ט. הרבי מצאנז-קלוינזבורג שהה אז בטקסס, והיה חולה מאוד. המזכיר של הרבי, הרב גרונר, התקשר לד"ר אבוחצירא, וביקש בשם הרבי שיסע לרבי מקלויזנבורג, ויאמר לו שהוא בריא.

הד"ר מיד יצא לדרך, וכשהגיע ראה שהרבי מקלויזנבורג שוכב בחלישות, כמעט מעולף. היו שם עוד רופאים שבאו לבדוק את הרבי, וכשהוא הציג את עצמו כרופא נתנו לו לגשת ולבדוק מה המצב. הוא בדק מה שבדק, ולאחר מכן הכריז שהרבי מקלויזנבורג בריא!

כולם מסביב כעסו עליו ואמרו לו שהוא מדבר שטויות. הם התווכחו אתו, אבל הוא עומד בתוקף על שלו וטוען שהרבי בריא...

אחרי כמה רגעים, הרבי מקלויזנבורג התעורר ואמר: "אתם לא שומעים מה הוא אומר? אין לי שום מחלה. אני בריא!"

אני עצמי גר בקרית צאנז, ודיברתי עם כמה מזקני החסידים בצאנז, הם העידו על כך ששמעו כמה פעמים מהרבי מקלויזנבורג שאמר: "הרבי מלובביץ' מחזיק אותי כאן בעולם הזה".

אחרי ג' תמוז, החסידים בקלויזנבורג דאגו מאוד. אם הלובביצ'ר החזיק את הרבי שלהם בחיים, מי יודע מה יהיה עכשיו. בסופו של דבר התברר שהדאגה הייתה נכונה. מיד בגמר השבעה על הרבי, נפטר גם הרבי מקלויזנבורג...

 

אפשר ללמוד מהסיפור הזה שלעמידה בתוקף יש כוח גדול. הרבי שלח דוקטור שיהיה לבוש כמו רופא ובעל תעודה, אבל אמר לו מראש מה צריך לומר. אם יאמרו לו באופן חד משמעי שהוא בריא – כך יהיה! יש כאן הוראה גם לנו, לומר בתקיפות - 'אני בריא ברוחניות, ואני יכול לקום!' להיות כארי וכלביא.

 

צריך לחשוב כמו אריה ולהתנהג בתוקף של לביא, ולא לפחד אפילו מחטאים שהיו בעבר ובאים להחליש את מצב הרוח. אם תתנהג כמו אריה, הכל יהיה בסדר.

 

חסידים אומרים על הפסוק: "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", שגם כשיהודי נמצא "בשמים ממעל", וגם כשהוא נמצא במצב גרוע, בבחינת "הארץ מתחת", הוא עדיין יכול להכיר שה' הוא אלוקים.

בכל מצב, יהודי יכול להתבונן באחדות ה'. אפילו בעל עבירה שעושה את הדברים הכי גרועים, יכול להתהפך ברגע אחד.

 

המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן סיפר על ר' הלל מפאריטש, שהוא היה שד"ר של אדמו"ר האמצעי. הרבי היה שולח אותו לכל ה'קולוניות' - הכפרים המרוחקים - כדי לעודד ולחזק יהודים, ולהדריך אברכים בעבודת ה'.

אחד האברכים שר' הלל השקיע בו הרבה – בחינוך להנהגות של קדושה ולהתפלל כמו שצריך - היה נופל בכל פעם מחדש. ר' הלל היה מגיע לכפר של אותו אברך פעם בשנה, תוך כדי הסיבוב שלו בכפרים, ובכל פעם האברך היה מדווח שבמהלך השנה הוא נפל מאוד.

שנה אחת, ר' הלל אמר לאברך שכעת אין ברירה. אם כך מצבו, הרי שהוא חייב ללמוד את העניינים הכי עמוקים בחסידות.

בכל הפעמים עד אז הוא דיבר אתו דברי תורה ומוסר על פי טעם ודעת, אבל מתברר שהדברים הללו לא החזיקו מעמד. דווקא הלימוד של פנימיות התורה בעמקות עזר בסופו של דבר לרומם אותו ולהציל אותו מהנפילות.

לימוד כזה גבוה הוא לימוד של אריות...

אין ברירה חייבים להיות אריה גם כשנופלים...

 

מיכה (ה,ז): "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל".

 

בהפטרת פרשת בלק הנביא מדמה אותנו לאריה שמסתובב בתוך עדר כבשים, דימוי שאומר שאין אף אחד בעולם שיכול להפריע לך אפילו כשאתה שוכב לישון...

למרות שכאן מדובר על יעקב שזה קטנות, ושארית, וזה בקרב העמים...

עדיין, אריות!

יום שני, 3 ביוני 2019

פרשת נשא - הכח להאמין בקדושת עצמנו


הכח להאמין בקדושת עצמנו


עומר דוידוביץ (ישיבת 'מרכז הרב'): ניתן היה לחשוב כי כאשר אדם מתברך על ידי הכהן, שישנם שני צדדים נפרדים, המברך - מצד אחד, והמתברך- מהצד השני, 'הצדיק העליון' שיכול לברך, לעומת 'היהודי הפשוט' הנזקק לברכה. שהרי, הכהן - קדוש מבטן, עובד בבית המקדש, אוכל מקרבנות שהם לחם ה' ומעל הכל - ברכתו היא ברכת ה'!

האם זו הסתכלות נכונה? האם אין כל קשר בין 'המחנות'? האם הברכה והקדושה מצויים רק אצל הכהן?

שאלה נוספת הנשאלת רבות עקב ההבדל בין 'בני עליה' מובחרים לבין 'המון בית ישראל' - כיצד אנו יכולים להאמין בעצמנו? מנין הוודאות והיכולת להצליח בקדושה בעולם הרגיל של בני האדם 'הפשוטים', שהוא עולם מעשי וחומרי?!

מרן הרב קוק זצ"ל בביאורו (אורות התחיה פרק ד עמ' נג-נה) ל'ברכת כהנים', מסביר את היחס בין קדושת כלל העם, לבין קדושת הכהנים הנבחרים.

ידוע הדבר כי 'כהני' הגויים להבדיל, פורשים משאר העם ומחיי החול, ומאידך, פורש שאר העם מהם ומכל הקשור לקדושה ולקרבת אלהים. טענותיו של העם הם בגדר 'הצטדקות' כגון :'הדבר קשה', וכן 'דבר זה הוא - או קודש או חול!'.

למילוי החובה לאלהים פיתחו פתרון קל: היינו, לדידם הכהנים 'עושים את העבודה' עבור האדם הרגיל, הם המכפרים עליו והם העובדים במקומו. המציאות מתוארת בצבעי שחור או לבן, היינו: או ש'אתה קדוש', או ש'אתה לא קדוש'. ותפקיד הכהן הוא לברך אותך בהצלחה בחיי החומר.

גם אצלנו, מעיבה לפעמים עננה של תסכול, והיא באיצטלא של 'ענווה פסולה', מנער שהתלבט האם לבוא ללמוד בישיבה גבוהה: שמעתי: "כי הם חיינו ואורך ימינו, אבל - לא בשבילנו...". חובשי בית המדרש אף הם מסתפקים לעתים, בחשיבות ובתועלת הלימוד שלהם לעומת לימוד של בני עליה אחרים. וכן יש שאנו נחלשים בכח התפילה וממעטים בערכה, וכל זאת משום שאין אנו חשים ובטוחים בכח הקדושה הסגולי שלנו, השייך לכל אחד ואחד, ולא רק ליחידי סגולה.

מרן הרב קוק זצ"ל רואה כאן טעות שרשית ומסביר כי 'אדרבה' - נהפוך הוא!

ראשית, יש להבין כי הכהנים והעם אחד הם! 'בחירתם' היא להיות המבטאים של העם עצמו. שכן הם המראים לנו ומבטאים את מה שנמצא בתוכנו. הכהנים - הם רק "שלוחי ציבור הנושאים בלבבם את אוצר הרוחניות של כל העם". וקדושתם מגיעה ונובעת בעצם מ"האוצר של כלל האומה"[1].

שנית, הרב מסביר כי לא רק שאין הכהנים נבדלים לעצמם משאר העם, אלא אדרבה עם ישראל "משתמש" בכהנים כדי לרומם את העם לאותה מדרגה קדושה שהכהנים נמצאים בה. כשם שהאדם משתמש באיברים הנעלים שבו כמו הראש והלב, ופועל איתם, ועל ידם מתעלה ומתקדש שאר הגוף כולו.

כך גם בחיי האומה. "מאציל האדם חלק עליון מקרבו לשם התקרבותו כולו לאלקים... והצד העליון שבו ממשיך את הכל לצד החיים הבהירים האלקיים... שההרגשות היותר אציליות שבאדם מתגלות הן על ידי האיברים היותר עליונים שבאורגני היחידים". היינו שהכהנים הם שליחים של עם ישראל, בלשון חז"ל – "שלוחי דידן"[2].

יתירה מזאת, אף עולם החומר נפגע מההפרדה - בין העם לבין הכהנים, בין הקודש לחול: עצם הפחד והחשש של החומר מ'רוחניות מועטה' גורם לעולם המעשי-החומרי עצמו להיות חלש יותר. והכל נעשה בלי עוצמה, בלי כח של אידאלים נשמתיים.

לעומת גישה זו , עם ישראל, שכולו "קודש לה'", איננו מוותר ואיננו משאיר את הקדושה רק לכהנים, אלא להיפך, הוא נעזר בכהנים כדי לחשוף את מה שנמצא בו בסגולתו, ואין הכהנים אלא בבחינת 'מזכים מכוחם את ישראל' ואז הברכה היא חיצונית לעם ישראל.

לכן מקשיב עם ישראל לכהנים, "הוא נסמך בחילם ומאזין את שיחם... הוא מתיחס אל גדוליו ומתגאה בגדלם, מתברך בברכתם ומתקדש בקדושתם, ומתמלא חיל לעבודתו החמרית החברתית והמדינית, ומלא עוז ואומץ".

בברכת כהנים מסופרת לנו קדושת הכהנים-קדושתנו, המברכים והמתברכים, כי השכינה והברכה הם במעשה ידינו, הרוח והחומר, נמצאים בעם עצמו, ובנשיאת כפיהם[3], הם מרימים אותנו אל מדרגתנו האמיתית.

אז אנו מאמינים בעצמנו ויודעים שהגוי כולו הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

אדיר במרום (רעותא דז"א לקבלא ההוא רעותא, עמ' 508 בפירוש של אמו"ר אבי): "הנה תראה כי בכל מקום אנו אומרים שהכהן הוא בחסד, ולוי בגבורה וישראל בתפארת. ותראה כי השבטים הם כלם ישראל - ורק שבט אחד יש ממנו כהנים ולוים. והאמת כי אלה הב' צריכין רק לבחינת העבודה, אבל מציאת העם המה ישראל הבאים מת"ת - כי הם עיקר התפשטות האילן, ובכח החסד והגבורה נעשים בהם תיקונים מה שצריך".


גם חינוך ילדים זה בעצם חשיפה של הכוחות שנמצאים בתוך הילד!

חובת התלמידים – האדמו"ר מפיאסצנה: "המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכולו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה...".

כשילד מודע לעוצמות שלו הוא לא צריך תשומת לב שלילית...

הרב גינזבורג:  כל אחד משנים עשר הנשיאים הביא בדיוק אותו קרבן. בקריאת התורה כל הציבור כבר יודע לזמזם עם בעל הקורא את טעמי המקרא המוכרים "קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒"...

לכל אחד מהנשיאים היו כוונות מיוחדות בקרבנו. כך מוסבר באריכות במדרש רבה, כיצד הקרבנות של כל נשיא רומזים לכל התכונות והמאורעות של שבטו. ובכל זאת, המעשה החיצוני הוא בדיוק אותו דבר.

בחסידות יש ביטוי: "ללא בליטות" ("אָן בליטות" באידיש). אדם אמיתי, פנימי, אינו מחפש להתבלט, להיות יוצא דופן. אין לו בעיה להתלבש בדיוק כמו כולם, עם כל הסממנים הרגילים בחברה שבה הוא נמצא. הוא לא זקוק להתנהגות חיצונית שתהיה צבועה בגוון המיוחד שלו, כדי לבטא את עצמו. מבחוץ הוא יכול להראות כמו עוד אחד מ"פס הייצור" הדתי, אבל בקרבו פנימה יש אישיות ייחודית ועשירה, מלוא הביטוי העצמי ללא בליטה חיצונית.

זו הכהונה האישית של כל אחד ואחד!





[1] כדברים אלה ממש כותב גם הרב חרל"פ (מי מרום חלק יא' מאמר ח'): "על הכהנים לדעת שהברכה מגיעה להם מכוח ישראל , והם אינם אלא המוריקים את השפע הגנוז בישראל לידי גילוי".

[2] ועיין בספר החינוך (שעח) הכותב כי הברכה היא בבחינת תפילת הכהנים, שליחי עם ישראל.

[3] ועיין שפת אמת (נשא תרנ"ב): כי עיקר ברכת כהנים להיות בני ישראל מוכנים לקבל הברכה כי כביכול הקב"ה מוכן תמיד לברך את בני ישראל ולכן היא בנשיאות כפים".

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

פרשת ויגש - קשר חזק אבל עצמאי

קשר חזק אבל עצמאי


בתחילת הפרשה יוסף מתוודע אל אחיו ופונה אליהם במילים :"אני יוסף אחיכם".
בשלוש המילים האלה יוסף מבטא שני ערכים הנראים סותרים:

מצד אחד: "אני יוסף". נשארתי כפי שהייתי. המאורעות הקשים לא שינו את אופיי הבסיסי.

מצד שני אני אחיכם. העמידה על ערכיי המיוחדים לא מרחיקה אותי מכם.

דווקא היכולת של יוסף לשמור על ייחודו בתנאים לא תנאים, ולגדול דווקא מתוכם, גורמת לו להרגיש בטוח בעצמו ולא לחשוש עוד מהשפעה של האחים שתזיז אותו מתכונותיו היסודיות.

אחת הבעיות בזוגיות היא שבשביל השלום בית אחד מבני הזוג מוותר על אישיותו ומתקפל בכל סיטואציה, בהדרגה נוצר מצב שאחד בונה את עצמו ומתפתח והשני נהיה סמרטוט מיום ליום.

כמו אצל יוסף, חיוני להבין שקירבה אחווה ואהבה אינם וויתור על עצמיותך!

גם כשיש אהבה עזה מותר וצריך לומר לא. כל אחד מבני הזוג שומר על הדברים שחיוניים לו, ובו בזמן מסייע לשני לשמור על אלו החיוניים לו.

רק מתוך שמירה על ייחודיות אפשר לבנות זוגיות בריאה[1].

אורות (אורות ישראל ט,ד): "בכל אחד ואחד מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלהים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר, 'והסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ'. הדמיון הרואה בהופעתו של כל אחד מישראל הופעה אלהית משוכללת, הוא תולדה של הניצוץ הנבואי, שהוא נמצא רק בשביל ישראל".

במצב שאחד מבני הזוג הוא חסר משמעות עם ישראל מאבד את הניצוץ המיוחד שלו!

דוגמא יפה למשמעות אדירה של בני הזוג הם הרב והרבנית קפאח שלכל אחד מהם היה מפעל חיים אדיר מימדים ולא נתפס, לרב בספריו ובעבודתו התורנית. ולרבנית במפעל הצדקה הענק בכמות בהיקף ובמשך הזמן שהוא נעשה.

חלק מהנתינת מקום לשני בבית זו צורת הדיבור בין בני הזוג, דיבור אל אישיות מרוממת ובקשה מנומסת, או דיבור שתלטני ומתנשא...

הפניה לזולת בלשון רכה, אינה רק טקטיקה נבונה, אלא קיום מצות ״ואהבת לרעך כמוך", יש להדר בה, כפי שיש להדר בכל מצוה.

על כך כותב הרב דסלר זצ״ל (מכתב מאליהו חלק ד'), שכאשר אתה פונה לזולת בבקשה כל שהיא, ״אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשייתה״.

בראשית (לא,ג): ״וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ".

יעקב אבינו ייחל להוראה הזאת שנים רבות, לאחר הסבל הנורא שעבר עליו בבית חותנו. הוא קורא לנשותיו הצדקניות אל השדה, כדי לבשר להן על הבשורה הנכספת.

אולם, להפתעתנו הרבה, במקום לבשר להן מיד על ציוויו של הבורא, הוא מאריך בתאור מקיף מאד על הקשיים שהוא נתקל בהם בארץ זו, על העוול שנעשה לו בתשלום שכר עבודתו המסורה:

״וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם...  וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן:  כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

רק לאחר תשעה פסוקים של תאור הקורות עמו, הוא מגלה להן סוף סוף שהקב״ה אמר לו:

"קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".

אין ספק, שאילו היה יעקב מקצר את דבריו ומציג מיד את הנקודה המרכזית - שהבורא ציווהו לעזוב את הארץ - היו רחל ולאה אמותינו הצדקניות מקבלות זאת בהתלהבות.

אך יעקב בחר בדרך אחרת, בתאור השלילה של המצב העכשוי, כדי ליצור המרצה עצמית בליבותיהן.

על כך כותב השל"ה הקדוש בספרו (פרשת ויצא):
"אין ראוי לאדם, כשירצה דבר-מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם.
אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצהו, בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם. כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרה. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה, כדי שיתרצו בטוב לב - ואף על פי שהקב״ה ציוה לו שישוב לביתו״.

את זה אומר השל"ה הק' אפילו על דבר רוחני (ציווי מפורש של ה'), ק"ו שצריך להקפיד על היחס הראוי כלפי בן הזוג בדברים הגשמיים.

"זה כנגד זה ברא אלוקים" - להלן קטע מדברי המופתי של עזה מטעם הרש"פ, חסן אל-לחאם, המתארך את הכללים להכאת הרעייה (הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 8/2/2016):

"אללה יצר פתרון לעניין הזה (כלומר, סכסוכים בין בני זוג), כיצד?

האזהרה צריכה להתבצע באמצעות דיבור מנומס של הבעל אל אשתו, כשהוא מפגין יחסים טובים, קיום דו שיח, כבוד ואנושיות. 
זו שעומדת מולך היא בת אדם. יש לה קיום עצמאי וראויה לכבוד. לא קנית אותה כשפחה ולא קנית אותה בשוק. זו אישה מכובדת ממשפחה מכובדת, כמו שאתה גבר מכובד ממשפחה מכובדת. יכול גם להיות שהיא ממשפחה מכובדת יותר בחברה משלך, אולם היא הפכה להיות אשתך והיא תחת מרותך, והיא תחת חסותך כדי שאתה תנהג בה לפי מצוות האל.
האזהרה תתבצע באמצעות מילה טובה, באמצעות יחס טוב, במילים יפות, ובעין טובה".

מנחה: "מה השלב הבא אחרי האזהרה, כבוד השייח'?"

המופתי: "הוכיחו אותן, ייתכן שזה יוביל לפיוס...
לאחר האזהרה וההתרחקות מגיעות המכות - מכות שאינן גורמות לכיעור. הנביא [מוחמד] אמר: 'אל תכו בפנים ואל תגרמו לכיעור'. כלומר לא מכות מהסוג שבו מגיעה משטרה, והוא שובר את ידה ונוזל דם ו[המכה] מכערת את הפנים, לא....".





[1] עד כאן מהאתר של יונדב לוטוק.

יום שישי, 13 באוקטובר 2017

פרשת בראשית - האם אני טוב או רע?

האם אני טוב או רע?


האם[1] האדם ביסודו - במהותו הוא טוב או רע?

זו לא שאלה של האם הזברה היא שחורה עם פסים לבנים או לבנה עם פסים שחורים...

השאלה הזאת מהותית מאוד מאוד! איך אני מסתכל על עצמי? על החברה, על העולם? על ההיסטוריה כולה?

מצד אחד אומר לנו שלמה המלך (קהלת ז,כט): ״עָשָׂה הָאֱלֹקים אֶת הָאָדָם יָשָׁר״.

מצד שני כתוב באיוב (יא,יב): ״וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד״.

מהו יסוד האדם - יושר וטוב, או פראות ורוע?

בפרשת בראשית (ב,יז) מצווה הקב״ה את אדם הראשון: ״וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״.

בסילוקו משם לעולם הזה לאחר שחטא ואכל ממנו כתוב (ג,כב): ״פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם״, מה הכוונה?

הרמב״ם (מורה נבוכים, ח"א פ"ב), ור׳ יצחק מוולוז׳ין (נפש החיים שער א' פרק ו, בהגהה עמ׳ יז-יט):
מדרגת בחירתו החופשית של אדם הראשון כאשר היה בגן-עדן לפני שחטא, הייתה מדרגה גבוהה מאוד - בחירה בין אמת לשקר ללא שום אינטרס ונגיעה אישית, זה איפשר לו לבחור באמת האלוקית ללא שום פקפוק ובלבול.
לעומתו, הייתה בגן-עדן בריאה נגועה באינטרס אישי, ׳עץ-הדעת טוב ורע׳, הכוללת בתוכה את הטוב - הממד האלוקי, ואת הרע - הממד החומרי.
כאשר חטא אדם הראשון באכלו מעץ-הדעת המחבר את הטוב עם הרע, (״כי ׳דעת׳ פירושו ׳התחברות כידוע״. הגהה בנפש החיים שם), נתערבבו בו הטוב והרע, וירד ממדרגתו האלוקית העליונה אליה היה שייך בגן-עדן, למדרגת עולם הזה, בו ׳מתלבשת׳ האמת האלוקית במעטפת חיצונית חומרית המבלבלת אותו בבחירתו בין הטוב האלוקי ובין הרע החומרי, ובאי יצירת היחס הנכון ביניהם.

נפש החיים (שם): ״שכל מעשה האדם המה בערבוביה והשתנות רבה מאוד, פעם טוב ופעם רע, ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב וגם המעשה הטוב עצמו, כמעט בלתי אפשר לרוב העולם שיהיה כולו קודש זך ונקי לגמרי, בלי שום נטייה לאיזה פנייה ומחשבה לעצמו. וכן להיפך במעשה הלא טוב גם כן מעורב בו לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו. וגם הצדיק הגמור שמימיו לא עשה שום מעשה לא טוב ולא שח מימיו שום שיחה קלה לא טובה ח״ו, עם כל זה כמעט בלתי אפשר כלל שמעשיו הטובים עצמם כל ימי חייו יהיו בשלמות האמתי לגמרי ולא יהיה אפילו באחד מהם שום חסרון ופגם כלל. וזה שאמר הכתוב ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״, רוצה לומר שאי-אפשר שלא יהיה על-כל-פנים קצת חסרון במעשה הטוב עצמו שעושה, כי חטא פירושו חסרון כידוע״.

זו הייתה כוונתו של הקב״ה באמרו לאדם הראשון לבל יאכל מעץ-הדעת ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״ - מיתה כפולה, בהזהירו אותו שאם יאכל מעץ-הדעת הכלול מטוב ורע, תתערב בו זוהמת הרע, ואז ירד למדרגה נמוכה שהיא בחינת ׳מוות׳ ביחס למדרגתו העליונה אליה היה שייך בתחילה, מדרגה שלא יוכל לחזור אליה אלא רק לאחר מיתתו בעולם הזה, בהיפרד הרע - הלבוש החומרי - ממנו.

מצד מהותו האלוקית - ׳הנפש האלוקית׳ שבאדם, ברור ומובן שיסודו הם הטוב והיושר שבו, שהרי ׳עשה האלוקים את האדם ישר׳, והודאה גדולה על כך אומר הוא בתחילת כל יומו: ׳אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא׳.

אבל כשהצד הנשמתי הפנימי המהותי של האדם נפגש עם הצד החומרי שבו בהגיעו לעולם הזה - בזמן לידתו, כאשר נשמתו האלוקית הטהורה מתלבשת בנפש הבהמית על כלל צדדיה, עלול הוא להיכנע אל הרע והפראיות החומריים שבו, כמאמר הפסוק: ׳ועיר פרא אדם יולד׳, כי ׳יצר לב האדם רע מנעוריו׳, כפירושם של חז״ל: ״משננער ממעי אמו״ (בשעת הלידה).

הרב קוק (אורות התורה יא,ב): ״האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הביטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמה אלוקית שרויה בקרבו... וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאוד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים״.

הרב קוק[2] מצייר את דמות "האדם המאמין" אחרת ממה שאנו רגילים לחשוב. "אדם מאמין" בפי כל, הוא מי שתופס כי קיימת ישות נפרדת ממנו שהוא איננו מסוגל לתפוס בשכלו, ובכל זאת מנהיג את חייו לפי הדרך שבה היא מתגלה אליו.
אולם כאן נושא האמונה הוא אחר לגמרי. אין האדם מאמין רק במה שמחוץ לו, בסוביקט אחר, ישות חיצונית, גדולה ככל שתהיה. האדם המאמין, אומר הרב, מתבונן פנימה. הוא מאמין במה שבתוכו, ב"עצמו".

הרב ירוחם ליבוביץ' זצ"ל: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את ליקויי נפשו, שהרי אינו יודע מה עליו לתקן. אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי אז אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר".


מה תפקיד התורה בעולמו של האדם?

ישנה דעה האומרת כי השאלה בכלל לא מתחילה. לא קיים מושג נפרד ששמו "עולמו של האדם" ו"התורה". עולמו של האדם הוא-הוא קיום מצוות ה' ולימוד תורתו.

אולם, הרב קוק אומר ש"התורה צריכה שתהא נר לרגלו", אמירה שאוצרת בתוכה את ההנחה שקיימת שניות בין האדם ובין התורה.
התורה, ע"פ הרב, היא אמצעי מכוון שמנתב את הכוחות שכבר קיימים באדם למקומות שיקרבו אותו אל הטוב ואל הא-להי.

תהלים (קיט,קה): "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" - לאדם יש דרך מסוימת, "דרך ישרה מיסוד נפשו". התורה היא הנר, האור, שמראה לאדם את דרכו, את מה שמגיע משורש נפשו, בצורה נכונה, שמכוון את האדם בדרכיו הפנימיות.

הנצי"ב מוולוז'ין (הקדמה לפירוש 'העמק דבר, לספר בראשית): "נתבאר בשירת האזינו על הפסוק 'הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא'. דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמם... ועל זה היה צידוק הדין שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות... וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו, שהתנהגו עם אוה"ע אפילו עובדי אלילים מכוערים. מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה...
וכן למדנו הרבה מהליכות האבות בדרך ארץ. מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר, שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי נקרא ספר הישר על מעשה האבות בזה הפרט". (עיין בעין אי"ה ברכות, פ"ו פסקה כ"ז).

מה שמרחיק את האדם מהיושר הפנימי שלו הן העברות:

הרב קוק (אורות התשובה י', ה'): "כמה מטמטמות הן העברות את הדעת, בין הדעת של היחיד בין הדעת של הצבור, של הדור ושל התקופה. כשהירידה גורמת אותה תפיסת החיים, שיתפס בה האדם נגד רוח העליון הזורח עליו, נגד דבר ד', הבא לו מכל מוצאיו, מן התורה, מן האמונה וגם ממנהג אבות, מהסכמת הבריות, ומישרו הפנימי, - שהמשך העליוניות גם שבכל אלה הולך הוא ונמשך מכל התוכן החי והמלא שברוחניות העולם ומלואו, בחקי שמים וארץ וכל הויתם היותר יסודית, - כשנעשה האדם על ידה מדרס לצד העור שבו, לאותו הצד החלש, שאינו יכול להתגבר עד כדי האומץ של אחיזת החיים בסדורם כפי התביעה השלמה שלהם, שהיא התביעה המרחקת את האדם מן החטא, המעמידתו ישר כאשר עשהו אלהים, אז לא רק חלק אחד מחלקיו ירד ונשתקע, לא רצונו העראי נחלש, ורוחו במהותו וערכו, שכלו וכל אור החיים שבו, עומד על עמדו. לא כן הדבר, פניו כולם שונו".

איך אני מגביר את היושר הטבעי שבי (חוץ מלעשות מצוות וללמוד תורה כמובן)?

מדרש (ספרי דברים שז,ד): "אֵ-ל אֱמוּנָה, שהאמין בעולם ובראו"

פעם ראיינו את הרב יונתן זקס, הרב הראשי הקודם של בריטניה, ברשת טלוויזיה בריטית. ושאלו אותו: "הרב הראשי, האם אתה מאמין באלוקים?" ענה הרב זקס: "כן. אך החדשות הגדולות הן שאלוקים מאמין בנו!"

שפת אמת (דברים שבת תשובה): "וכפי האמונה שמאמין האדם כי יש בו כח אלקות כך מתגלה אליו. ולכן נקרא הקב"ה אל אמונה שכפי האמונה שבאדם כך מתגלה בו".

וויקטור פרנקל מספר כי מדריך הטיסה שלו הסביר לו כיצד לעשות תיקוני ניווט כאשר טסים בתנאי רוח צד. אם, למשל, טייס רוצה להגיע לשדה תעופה בנקודה מסוימת בכיוון מזרח בזמן שמנשבת רוח צפונית, עליו לנווט כאילו הוא טס ליעד שנמצא צפונית לשדה התעופה כדי להתחשב בהשפעת הרוח על המטוס. הדבר דומה למה שלומדים בתורת הבליסטיקה ובתחומים פיזיקליים נוספים.
אני יכול לומר שזה תופס גם לגבי האדם, אם נביט על האדם כפי שהוא - אנו הופכים אותו לגרוע יותר, אבל אם נבצע הערכת יתר לגביו ונביט עליו כנעלה יותר, אנו מקדמים אותו למה שהוא באמת יכול להיות".







[1] בנין אמונה, הרב ערן טמיר, בראשית.

[2] נחום אבניאל.

יום חמישי, 3 בנובמבר 2016

פרשת נח - אמונה בעצמך ובאחר

אמונה בעצמך ובאחר


הרב שמעון כהן: התורה מציירת את נח כאיש נביא וצדיק: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו,ט).

האם יש לנו עוד דמות תנ"כית, מלבד נח, שהכתוב עצמו מעיד על צדקותה?!

המדרש (בראשית רבה ל,ח) קובע שנח היה צדיק "מתחילתו ועד סופו".

הרמב"ן כותב שהיה "זכאי ושלם בצדקו" ו"נביא היה".

אמנם 'יש מרבותינו דורשים אותו לגנאי' (רש"י), אבל צריך להבין שאנחנו עוסקים כאן באדם שהגיע למדרגת נבואה.

הקב"ה מדבר עם נח ומשוחח אתו, "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר..." (בראשית ו, יג-יד). נח הוא בעצם נקודת התיווך שבין עשרת הדורות הראשונים לעשרת הדורות האחרונים, בין עשרה דורות שמאדם ועד נח לעשרה דורות שמנח ועד אברהם. נח הוא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר שדרכה עוברת כל האנושות, והקב"ה לא רק מדבר עם נח, אלא גם מטיל עליו משימות.

אחרי כל השבחים הללו, חז"ל אומרים שנח היה 'מקטני אמנה' (רש"י).

קשה להבין כיצד נביא בישראל שזוכה להשראת שכינה והכתוב מעיד עליו שהוא 'צדיק' ו'תמים', נקרא בפי חז"ל 'קטן אמונה'.

הרבי מאפטא[1] (אוהב ישראל, בראשית ז,ז בשם המגיד רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב):
"ויבוא נח וגו' מפני מי המבול. ופירש רש"י ז"ל, אף נח מקטני אמנה היה - מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול עד שדחקוהו המים. עכ"ל.

והלא פלא גדול לחשוד את נח הצדיק שהיה מקטני אמנה בה' יתברך ח"ו.

ונראה לי, דהנה תיבת 'אמונה' יש לו שני פירושים:
(א) כפשוטו, האמנת הדבר שבוודאי יהיה כך.
(ב) עוד יש לומר 'אמונה' מלשון 'ויהי אומן את הדסה' (אסתר ב, ז), והוא לשון המשכה וגידול, כי באמונה יש כח זה שעל ידי האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא. היינו על ידי שהוא מאמין בה' יתברך ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות.

והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלימות בכל אשר דיבר אליו ה' יתברך בכל לבבו ובכל נפשו בתמימות כדרכו הטוב מאז ומקדם. אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלימה בכל לבבו, כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול היינו על ידי שלימות אמונתו יומשך בוודאי מזה הבאת המבול. ולא היה יודע איך ליתן עצות בנפשו מה לעשות. וזהו שפירש רש"י ז"ל 'מקטני אמנה היה - מאמין ואינו מאמין'. רוצה לומר, באמת היה מאמין, רק שירא להאמין בשלימות שה' יתברך יביא המבול, כי אולי יהיה הוא הגורם לזה, וכנ"ל. עד שדחקוהו המים כו' והבן היטב. ודברי פי חכם חן. עד כאן בשם הרב ז"ל".

המילה 'אמונה', אומר המגיד מזלוטשוב, יכולה להתפרש בשני מובנים: 'אמונה' מלשון אמת, כפי שפירש רש"י (בראשית ז,ז), אלא שעל מובן זה קצת קשה, אומר המגיד, שכן "פלא גדול לחשוד את נח הצדיק שהיה מקטני אמנה בה' יתברך ח"ו", על כן מפרש שמובנה של המילה 'אמונה' הוא מלשון "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ" (אסתר ב,ז).

האמונה הנלמדת מבית מדרשו של מרדכי היהודי, היא ההכרה בכוחות הנפש שטמונים כבר במציאות שלפנינו, ומתוך כך היכולת לפתחם ולגדלם. כשמרדכי 'אומן' את הדסה כי אין לה אב ואם, פירושו של דבר שהוא לוקח את אותה ילדה יתומה, שאין לה את עמוד השדרה הפשוט שכל ילד זקוק לו כדי שתהיה לו איזו עמידה חברתית, והוא מלמד אותה על הכוחות העצמיים הנפלאים שקיימים בה.

כל ילד שמציקים לו, התגובה הראשונה שלו היא: אני אגיד לאבא שלי, אני אספר לאמא שלי. וכיוון שלאסתר אין אב ואם, אז מרדכי מלמד אותה להאמין בכוחות שלה.

כשאדם מאמין בכוחות של עצמו, אז הוא משיג את חפצו. הבעיה של נח היתה שהוא לא האמין בכוחות שלו, נח לא רצה להאמין שיהיה מבול, כי הוא חשש שאם הוא יאמין שיהיה מבול, אז באמת יהיה מבול.

בספר "צדקת הצדיק" (אות קנד') כותב רבי צדוק הכהן מלובלין[2] משפט מופלא, שמחדד יותר את הדברים:
"כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו".

חלק מהאמונה בקב"ה, זה שאדם מאמין בכוחות שהקב"ה נתן לו. אם הוא לא מאמין בכוחות שניתנו לו, אז הוא לא מאמין בזה שהקב"ה נתן לו כוחות. לכל אחד יש צלם אלקים, כל אחד הוא 'חלק אלק ממעל', ואם אדם לא מאמין בחלק האלקי שהקב"ה נטע בו, זה נורא ואיום. מאידך אם הוא מאמין שיש בו אלקיות אז הוא מסוגל לגלות את האלקיות שבו.

ב"אורות התורה" (יא,ב) ישנו ביטוי דומה של מרן הרב קוק זצ"ל:
"האדם הישר צריך להאמין בחייו".

הרב ירוחם ליבוביץ' זצ"ל: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את ליקויי נפשו, שהרי אינו יודע מה עליו לתקן. אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי אז אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר".

הקב"ה שלח את נח להכין תיבה, "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר" (בראשית ו,יד), והוא ביצע, הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות, אבל התביעה והציפייה האלקית מאדם בסדר גודל שלו היתה, שמלבד הכנת התיבה יתעצם בתפילה על בני דורו ויפעל להחזירם בתשובה.

גמרא (תענית ח.): "אמר רבי אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר: 'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף'.
ואמר רבי אמי: בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מניין - מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור - כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה".

רש"י: "מחולדה ובור - שהמיתו שני בני אדם. מצוי הוא באגדה: מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה, אמרה: מי מעיד והיה שם בור אחד וחולדה, אמר הבחור: בור וחולדה עדים בדבר. לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת, והוליד שני בנים, אחד נפל לבור ומת, ואחד נשכתו חולדה ומת, אמרה לו אשתו: מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה ואמר לה: כך וכך היה המעשה".

רש"י מאוד מקצר. ב"אוצר המדרשים" (חולדה ובור עמ' 162) מובא הסיפור באריכות, וכך מסופר שם:
"מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה והיתה מקושטת בכלי כסף וזהב וגם יפת תואר, ותעת בדרך והלכה בלא יישוב, כיון שהגיע חצי יום צמאה ולא היתה לה לוייה, ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה, אחזה בחבל ונשתלשלה וירדה לבאר".
מדובר בנערה מבית עשיר, היא מקושטת בתכשיטים של כסף ובתכשיטים של זהב, ממש 'אוצר מהלך'. והנה היא טועה ומחפשת את דרכה, השמש קופחת על ראשה ואין לה מים להרוות את צימאונה. לפתע היא מגלה באר וחבל של דלי תלוי עליה, כולה נרגשת מהתגלית, היא לא חושבת פעמיים ומשתלשלת לעומק הבאר ולוגמת ממי הבאר להשיב את נפשה. היא נושמת לרווחה ואז היא תופסת שבעצם היא כלואה. לרדת לעומק הבאר זה קל, אבל כיצד תוכל לעלות מהבאר ולהמשיך בדרכה?
"לאחר ששתת בקשה לעלות ולא יכלה, היתה בוכת וצועקת, עבר עליה אדם אחד ושמע קולה ועמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין לה, אמר לה: מי את, מבני אדם או מבני המזיקין? אמרה לו: מבני אדם אני. אמר לה: שמא מן הרוחות את ומתנכרת עלי? אמרה לו: לאו. אמר לה: השבעי לי שמבני אדם את. נשבעה לו. אמר לה: מה טיבך? סיפרה לו כל המעשה. אמר לה: אם אני מעלך, תנשאי לי? אמרה לו: הן. העלה".
אדם שעבר בדרך שמע צעקות לעזרה שבוקעות ממעמקי הבאר, הוא הציץ פנימה ולא ראה דבר, הבאר עמוקה ולא רואים את התחתית שלה. אולי זה איזה שד, הרהר לעצמו, ובירר מה טיבו של הקול. כשהתברר לו שמדובר בבת אנוש ממשפחה טובה, הפליא לעשות והתנה את הצלתה בנישואין.
"כיון שהעלה ביקש להיזקק לה מיד. אמרה לו: מאיזה עם אתה? אמר לה: מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אני. אמרה לו: אף אני ממקום פלוני ממשפחת פלוני בני אדם ידועים ונקובי שם. אמרה לו: עם קדוש כמותך שבחר בך הקדוש ברוך הוא וקידשך מכל ישראל אתה מבקש לעשות כבהמה לשאת אותי בלא כתובה ובלא קידושין?! בוא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך. נתנו ברית זה לזו וזו לזה. אמר לה: מי יהיה עד ביני וביניך? והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן. אמרה לו: השמים וחולדה זו ובאר זה יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה!.
הלכו כל אחד לדרכו, ואותה הנערה עמדה באמונתה וכל מי שהיה תבעה היתה ממאנת עליו, וכיון שהחזיקו בה התחילה לנהוג עצמה כשוטה ונכפה ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה עד שנמנעו בני אדם ממנה, והיא היתה משמרת בריתה לאותו האיש, והוא, כיון שעבר מכנגד פניה תקפו יצרו ושכח והלך לעירו ונפנה למלאכתו, ונשא אשה אחרת, ונתעברה וילדה בן זכר, וכשהגיע לשלושה חדשים חנקתו חולדה, ועוד נתעברה וילדה זכר ונפל לבור. אמרה לו אשתו: אם כדרך כל אדם היו מתים בניך הייתי אומרת צדוק הדין, עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא דבר, אלא ספר לי מה מעשיך. גילה לה כל המעשה. נתגרשה ממנו, אמרה לו: לך אצל חלקך שנתן לך הקדוש ברוך הוא!
הלך ושאל בעירה. אמרו לו: נכפת היא, כל מי שתובע אותה כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה סיפר לו כל המעשה. אמר לו: אני אקבל כל מום שבה. העמיד עליו עדים, בא אצלה, התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה מעשה חולדה ובור. אמרה לו: אף אני בבריתי עמדתי.
מיד נתיישבה דעתן ופרו ורבו בבנים ובנכסים, ועליה אמר הכתוב: 'עיני בנאמני ארץ' (תהלים קא,ו)".

יש כאן לימוד גדול, מדובר בנערה מבית טוב, יש לה אבא ואמא ויש לה מסורת, ב"ה לא חסר לה דבר, אבל לפעמים גם נערה טובה יכולה להתברבר ולאבד את דרכה. הדרך מחוץ ליישוב איננה מאירה פנים, הרבה פעמים יש דמיונות שמתעוררים בליבם של נערים, לצאת אל העולם הגדול, אל המרחב, לראות עולם... והנה הנערה יוצאת מחוץ ליישוב ומתוך צימאון גדול היא מחליטה לרדת אל הבאר. גם זו תכונה מוכרת, יש אנשים שחפצים להתנסות בכל ההתנסויות שקיימות, לחוות כל מיני חוויות עוצמתיות, ואז לפעמים הם מוצאים את עצמם בתחתית של התחתית, במקום שהם כבר לא יכולים לעלות ממנו בכוחות עצמם, הם זקוקים וזועקים לעזרה.

ואז עובר אדם שכנראה רגיל להסתובב במקומות נדחים כאלה, בן אדם תימהוני, ולפתע הוא שומע קול של נערה צעירה שזועקת לעזרה. הוא מופתע, הוא הולך אחרי הקול ומגיע למסקנה שהקול בוקע בתוך הבאר, אז הוא מתקרב אל הבאר ומתחיל לנהל דו שיח עם הקול, היא לא רואה כלום והוא לא רואה כלום, והם מנהלים משא ומתן. התימהוני חוקר אותה ומנסה לברר אם לא מדובר באיזה שד או משהו כזה, והוא משביע אותה על כך. מאופי השיח ביניהם ניכר שמדובר באדם שהוא חסר אמונה, הוא כל הזמן משדר שהעולם לא מסוגל להתנהל בצורה פשוטה וישרה. אנשים נורמליים לא ממהרים להישבע על כל דבר, אבל אנשים שהם חסרי אמונה, הם דורשים שישבעו להם שמונה פעמים על כל דבר.

היא נמצאת למטה במעמקי הבאר במצוקה ובחרדה, והוא עומד למעלה ומנהל אתה דיונים. הוא לא מכיר אותה ולא ראה אותה מעולם, אבל הראש שלו עובד שעות נוספות ויצר התאווה מדבר מתוך גרונו, הוא מזהה שהנערה נמצאת במצוקה וברוב רשעותו הוא מנצל את ההזדמנות לאלץ אותה ליפול קרבן לפורקן יצריו.

הנערה שומעת את דבריו ומבקשת לעמוד על זהותו, ומתוך כך לברר גם עבורו מאיזה עם הגיע. היא מביאה אותו להעמקת זהותו, ומתברר שלמעשה מדובר בכהן יהודי, כהן שבאופן עקרוני יכול לעלות לדוכן ולברך את הציבור בברכת כהנים. ואז היא נוגעת בנקודת הלב הפנימית שלו, אתה שייך לעם קדוש, היא אומרת לו, לא יעלה על הדעת שתתנהג כבהמה ותיקח אותי בלי קידושין. הקב"ה נתן לך מקום של כבוד בין ברואיו, לא יעלה על הדעת שבכזאת קלות אתה מוותר על מקומך ומשחית את מה שהקב"ה נתן לך. האם אינך מאמין בכוחותיך, האם אינך מאמין בעולמך, אני בטוחה שאתה מסוגל להיות נאמן למקום ולמשפחה שממנה באת. אתה יכול ליפול כעת אל תהום הנשייה, אבל באותה מידה אתה יכול לנהוג בדרך הראויה לך, ולבוא אצל אבי ואמי, לכתוב כתובה, ויחד להקים בית נאמן כדת משה וישראל.

הנערה מבקשת להביא אותו למקום של אמון באישיותו, במשפחתו, ובסגולה האלקית שמפעמת בקרבו. במבט ראשון מדובר בתימהוני מרושע ושפל, אבל הנערה בת הטובים שבהתחלה מבקשת להציל את חייה, ונאלצת לתת בו אמון, לא מרפה, היא ממשיכה לתת בו אמון גם אחרי שהוציא אותה מהבור ולא נותנת לו להביא לידי ביטוי את היצר הבהמי שמדבר מתוך גרונו כרגע, היא מביאה אותו להבנה שבמעשה הריקני הזה שהוא חפץ בו, הוא בוגד בכל העולם הפנימי שלו, והיא מאפשרת לו לשמוע מה הנשמה שלו אומרת עכשיו. ואז, כשהוא מפנים את הדברים, הוא חש כיצד הנערה הזאת מעמידה בפניו את כל בושתו וכלימתו.

התמהוני נסוג מדרישתו ומבקש ממנה שתשמור לו אמונים בשבועה שהיא לא תהיה לאיש אחר, והיא עומדת ונשבעת. הם נפרדים זה מזו, הוא הולך לדרכו והיא הולכת לדרכה, היא עומדת בדיבורה במסירות נפש בלתי נתפשת, והוא שרגיל לקפוץ ולהישבע או להשביע על כל דבר, שוכח את שבועתו. במשך שנים היא לא שוברת את האמון הזה, והיא מוסרת את הנפש עד כדי כך שכשרשימת ההצעות של השדכניות מתארכת וכולם מתדפקים על דלתה, היא בוחרת להתנהג כמשוגעת כדי להרחיק מעליה את המתדפקים, ולעמוד בשבועתה.

הוא לעומת זאת המשיך בדרכו ולקח אישה אחרת. כבר ברגע שעזב אותה, הוא לא הרגיש שום תחושת מחויבות לעמוד בשבועתו, וברגע שמצא אישה אחרת לקח אותה לאישה. את בנו הראשון חנקה חולדה ובנו השני נפל לבור, שניהם מתו במיתות משונות, אבל זה לא הביא אותו לשום חשבון נפש. אשתו היתה צריכה לעורר אותו ולהבהיר לו שיש כאן משהו לא נורמאלי שדורש הסבר. מה קרה? עשינו משהו לא בסדר? שואלת אשתו. ואז הוא מגלה לה את המעשה שאירע לו עם הנערה, והיא משיבה לו: "לך לחלקך שנתן לך הקב"ה".

אתה הצלת את הנערה שהלכה ותעתה בדרך ובזכותך היא מצאה את הדרך הביתה, אבל אתה נשארת תקוע בבור ואתה ממשיך להיות תועה במדבר, עליך לחזור לעצמך. דברי האישה נפלו על אוזניים קשובות, השבועה שנשבע לנערה שבה והדהדה בראשו ונזכר בשמה ובשם עירה. לאחר צעדה ממושכת הגיע אל בית הוריה, ונאמר לו שהיא מאושפזת במחלקה סגורה, היא מוכת שגעון ואי אפשר לפגוש אותה. הוא שומע את הדברים ומשיב: אף על פי כן אני רוצה אותה, אני רוצה לקחת אותה לאישה כמות שהיא, עם כל מומיה. ברגע אחד אנו פוגשים את עוצמת האמון שהנערה נתנה בו באה לידי מימוש. אותו אחד שהיה תימהוני מרושע ושפל, שכל מה שעניין אותו זה היצר שמדבר מתוך גרונו, לפתע הוא מתגלה כאדם שמבקש להיות נאמן לדיבורו אפילו במחיר של חיים עם אישה משוגעת ובעלת מום.

ואז מתברר לו שכל השיגעון שלה איננו אלא בשבילו, בשביל לעמוד בברית שכרתה עמו בשעה שהצילה מן הבור.

המשבר הגדול ביותר שיכול להיות לאדם, זה חוסר היכולת להאמין קודם כל בעצמו, בכוחות החיים שניתנו בו. כשאדם לא מאמין בכוחות חייו, אז הוא עלול למצוא את עצמו מתנהג כמו תימהוני מרושע ושפל, וכשהאמון נרכש, מתגלה פתאום אלו כוחות חיים מופלאים חבויים באישיותו.

"שיחות הר"ן" (תורה קמ): "עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת".

"ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך, והזכיר מיד מאמר רבותינו ז"ל (סוטה מח:), כי 'מי בז ליום קטנות', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן".

מי שלא מאמין בעצמו, בכוחות שניתנו לו, הוא גם לא מאמין באלקות שמתגלה בו.

"ורש"י ז"ל פירש שם כפשוטו - קטנות אמונה. אבל מדקדוק לשון הגמרא, שאמרו שם, קטנות שהיה בהם, נראה מבואר דברי רבנו ז"ל, שעיקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן. ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקב"ה שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך. ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עיקר קטנות האמונה שלהם, מה שלא האמינו בהם בעצמן...".

קטנות האמונה של האדם בעצמו, מקטינה גם את האמונה שלו בריבונו של עולם.

"והכלל המובן מדבריו, שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני ה' יתברך, כי לפי גדולת טובתו של ה' יתברך, גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך. וכבר מבואר ענין זה כמה פעמים, שאין זה ענוה להיות במוחין דקטנות ח"ו, וצריכין לבקש הרבה מה' יתברך לזכות לדרכי ענוה באמת".

הרב קרליבך (אבן שלמה, נח):

מה זה ״קבלת שבת"?

בשבת לא מוטל עלינו לעשות דבר. בשבת אנחנו רק אוספים את כל החיות שיורדת לעולם. איננו צריכים להוסיף קדושה על ידי העשייה שלנו. התפקיד שלנו הוא לקבל, לא לעשות.

פתחו את הלב לדבר מאוד עמוק. יש הרבה אנשים שמוכנים לעשות הרבה טוב, אבל רק מעטים זכו ליכולת העמוקה לקבל. נתתם פעם מתנה לאדם אחר? שימו לב איך הוא נוהג בה: הוא אומר תודה אבל לא פותח, או שהוא פותח, אבל במהירות, וכל כך קשה לו לומר תודה באמת. בודדים יודעים באמת איך לקבל מתנה. לפעמים אני פוגש אדם ברחוב ואומר לו ״אתה יפה כל כך״. אבל הוא מיד הודף את זה ״אהה, בטח אתה אומר את זה לכל אחד״. מדוע אינך יכול לקבל מחמאה ? אם אני אומר: "וואו" אתה כל כך מתוק״, תגיד תודה; קבל את המחמאה. היכולת לקבל היא דבר גבוה מאוד, ואין פירושה גאווה טיפשית.

התורה קצת כועסת על נח.

הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״כי מי נח זאת לי״(ישעיה נד,ט). הנביא רומז בכך לנח: נח, למה לא ניסית לדבר עם אנשי הדור שלך? אמנם חשבת שהם משוגעים, סוטים וחוטאים, אבל מדוע חשבת שאין בכוחך לקרב אותם?

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז׳נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״.

החוזה הקדוש מלובלין - שאורו יאיר לתוך לבותינו, לתוך נשמותינו, לתוך נשמת כל ילדינו לנצח - קם והלך לרבי זושא.

רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה', מה אתה אומר להם?״
״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״.

״אוי״, השיב לו הרבי ר' זושא, ״אין זו הדרך, למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח, אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה"?

שאל החוזה מלובלין: ״ר' זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה' ״?

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״.

איך ניסה נח להחזיר אנשים בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים, אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף.

לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה?

כשאברהם אבינו רצה להחזיר אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה, הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה. תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו.

ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״לך רד כי שחת עמך... ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול״ (שמות לב ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מחני נא מספרך" (שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד מישהו, תשמיד אותי.
אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״ אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו.

ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם.

על כך מגיב משה: אני מסרב. לא אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים.

חברים, אנחנו ממש צריכים אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה שיאמרו, ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות, לא שומרים שבת״.

אנשים שיאמינו בקדושה של הדור, בקדושה של כל יהודי, שיאמינו בעצמם!






[1] רבי אברהם יהושע השל מאפטא (פולין-אפטא), התקט"ו-התקפ"ה - בילדותו למד אצל רבי אלימלך מליז'נסק. שימש כרב בעיירות שונות, ולבסוף בעיירה אפטא, על שמה נקרא. זכה לכינוי "אוהב ישראל". בסוף ימיו חזר למז'יבוז' שבגליציה (אוקראינה) ושם נפטר. מחבר הספרים: "אוהב ישראל" ו"תורת אמת".

[2] רבי צדוק הכהן מלובלין (פולין), התקפ"ג-התר"ס - גאון מופלא, בקי בנגלה ובנסתר, במקרא, במדרשי חכמים, בראשונים ובאחרונים, וכן במדעים שונים. נחשב לאחד היוצרים המקוריים והפוריים ביותר מבין גדולי החסידות. בהגותו יש שילוב נדיר של למדנות תורנית ופרשנות חדשנית עם תורות הקבלה והחסידות. שייך בדרכו לחסידות איז'ביצה-ראדזין של רבי מרדכי יוסף ליינר, ולחסידות לובלין של רבי יהודה לייב איגר. נודע כבר סמכא בזיהוי והכרת כתבי-יד, מה שמשך אליו תלמידי חכמים וחוקרים שרצו לקבל מידע על תיארוך ואמיתיות הכתבים שבידם. בין ספריו: "צדקת הצדיק" - פסקאות קצרות בנושאים שונים בעבודת ה', "פרי צדיק" על התורה, "רסיסי לילה" עם קונטרס "דברי חלומות", "לבושי צדקה" על ספרי בעל הלבושים, "קדושת שבת" עם קונטרס "שביתת שבת", "משיב צדק", "מחשבות חרוץ", "דברי סופרים" עם "קונטרס זכרונות", "דובר צדק", "ישראל קדושים", "שיחות מלאכי השרת", "תקנת השבין" על מצוות התשובה ו"דברי חלומות".

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: