בת מצוה

 

משנה (נדה ה,ו): "בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין".

כך גם נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות שביתת עשור ב,יא) שבגיל שתים עשרה שנה ויום אחד היא מתחייבת בכל המצוות השייכות לה.

 

למה אצל בת זה בגיל 12 שנה לפני הבן?

גמרא (נדה מ"ה): "מאי טעמא דרבי - דכתיב (בראשית ב') "ויבן ה' את הצלע" - מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש".

מסביר הרא"ש על פי דברי המדרש בבראשית רבה: "הקדים בה בינה יותר מבאיש".

 

המילה בינה היא מלשון = בניין ומלשון התבוננות.

לאישה יכולת מדהימה לבנות עולם, להמשיך את עם ישראל מתוך יכולת יתרה של התבוננות לדעת מה טוב ומה חלילה להיפך.

במשכן תרמו הנשים תחילה, לפני הגברים - "ויבואו האנשים על הנשים", כותב רש"י: "מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים".

ואילו בחטא העגל, מפרש תרגום יהונתן: "וסירבו נשיא למתן תכשיטהון לגבריהון".

במשכן - נתנו, ואילו בעגל – סירבו.

שתי סיטואציות דומות. אך על ידי הבינה וההתבוננות ידעו הנשים, למה יש לתת ולמה אסור לתת.

בקבלת התורה אומר ה' למשה: "כה תאמר לבית יעקב, ותגד לבני ישראל" – קודם הבנות ואח"כ הבנים...

הבינה של הבת והתבוננות תביא אל הגאולה השלימה והאמיתית.

בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ובזכותן יגאלו לעתיד לבוא.

 

האדמו"ר הזקן כותב (שו"ע או"ח מהדורה ב' סוף סימן ד') שהטעם לכך הוא היות ואז הוא "גמר כניסה נפש הקדושה באדם", ולכן אז מתחייבת האשה במצוות מן התורה.

על פי דברי הזוה"ק השמחה ביום הבר מצווה צריכה להיות כמו ביום החתונה.

כותב הרבי מחב"ד (ספר השיחות תשמ"ח חלק א' עמוד 332 הערה 21) שכך צריך להיות גם אצל בנות מצוה, היות וגם הן מתחייבות ביום זה במצוות.

במקום אחר (שיחת הרבי ביחידות לחתני בר מצווה, ליל ט"ו תמוז תשמ"ה) הרבי מוסיף, כי שמחה זו צריכה להיות לא רק אצל בת המצווה עצמה, אלא גם אצל כל בני ישראל.

 

אפשר להמשיך כאן עם הדרשות:

מעמד האשה

מסירות נפש נשית

בזכות נשים צדקניות

פרשת בא - אמון!

אמון!

בפרשת השבוע, עם ישראל מקבל בפעם הראשונה מצוות כעם, מצות קידוש החודש, מצות קרבן הפסח, אכילת מצה, אסור חמץ, פדיון בכור, וכו'.

חלק מהמצוות האלו עם ישראל אמור לקיים רק בעתיד, אך ישנן מצוות שהם אמורים לקיים כבר עכשיו במצרים במתכונת ייחודית הנקראת "פסח מצרים", שלא תחזור על עצמה בעתיד.

בסוף הפרשה התורה עומדת על החשיבות העצומה של מצוות אלו שנתנו במצרים, ואומרת "והגדת לבנך ביום ההוא כי בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

לפי פשט הפסוק וכך גם מפרש האבן עזרא, התורה מסבירה שהסיבה לגאולת מצרים היא בזכות אותם מצוות שנאמרו לפני כן, מצות קרבן הפסח ואכילת מצה, חמץ וכו', אלו המצוות שבזכותם יצאנו ממצרים.

אלא שלכאורה הדבר לא נראה הגיוני, הרי הקב"ה שלח את משה וגרם למכות מצרים, והכריח את פרעה לשלחם עוד לפני שקבלו את המצוות הללו, ואם כן נראה יותר הגיוני לומר שהם יצאו ממצרים בגלל ההבטחה לאברהם או כדי שיעבדו את ה' מאוחר יותר, האם רק בגלל מצוה אחת שעשו לראשונה יצאו ממצרים?

מספרים שבבית ספר אחד למהנדסי מטוסים, לקחו את כל המרצים בבית הספר, והכניסו אותם למטוס ואמרו להם שהם יוצאים לטיסת ניסוי במטוס הזה שנבנה על ידי התלמידים שלהם.

הפרופסורים ששמעו זאת, מיד ברחו מהמטוס כל עוד נפשם בם, ורק אחד מהם נותר על מקומו, נציגי בית הספר נגשו אליו ואמרו לו כל הכבוד שהוא מאמין בתלמידים שלו ולא מפחד, והוא ענה להם, שהוא מכיר את תלמידיו ולכן הוא לא דואג כי המטוס אפילו לא יצליח להמריא...

השלב החשוב ביותר בחינוך הוא הרגע שבו צריך להרפות, הרגע שבו אנו מצפים מהתלמיד או מילדינו לממש את כל מה שנטענו בו.

בשביל השלב הזה צריך אמון מלא ביכולת שלו, כדי לתת לו את הבטחון בכך שהוא יכול לבצע את המשימה, אחרת הוא תמיד יצפה לנו שנתקן אותו ושנלווה אותו בכל רגע ורגע, והוא כבר יפסיק להאמין ביכולת שלו.

בהגדה של פסח, הבן הרשע מפקפק בדיוק בנקודה הזו, הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם"? האם אתם באמת חושבים שיש משמעות למה שאתם עושים?

בסופו של דבר ההחלטות מתקבלות ללא קשר למה שאתם עושים, אז בשביל מה לעבוד קשה? והתשובה לאותו הבן היא דברי התורה "בעבור זה עשה ה' לי".

הקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים, אלא אנחנו עשינו זאת, אמנם, הקב"ה הכה את המצרים, ועשה את כל מה שהבטיח לאברהם, אבל את השלב האחרון את היציאה הוא השאיר לנו לעשות.

הוא ציוה אותנו לקחת את קרבן הפסח ולהקריבו, לשים את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, לאכול מצות, וכו', הכל היה תלוי בעם ישראל.

זהו אותו עם שרק לפני פחות משנה "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", זהו אותו עם שעליו אמר משה רבינו "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", זהו העם שכאיש אחד, מתוך מסירות נפש, לוקחים כל אחד איש שה לבית אבות, את אלוהי מצרים לעיניהם, ומקריבים אותו, ועושים כולם מילה במילה את ציווי ה', אין בית שלא מקיים את מצוות ה'.

זהו המפתח של הגאולה, לולא האמון המלא שנתן הקב"ה בעם ישראל ביכולת שלהם להגיע לרגע הזה, זה לא היה קורה, "בעבור זה", אומר לנו הקב"ה, אני יכול להביא אתכם עד נקודה מסוימת, אבל כדי לחצות את הגשר, כדי להגאל, זה כבר בידים שלכם, זהו הרגע שבו אני מחכה וסומך עליכם שתעשו את המעשה הנכון, זהו האמון שצריך להעביר לילדינו "בעבור זה", הכח להגאל נתון בידינו, הקב"ה עוזר, אבל המשימה היא שלנו[1].

הקב"ה מזמין את משה רבינו לעלות לדרגה גבוהה יותר:

הרב גינזבורג: כתוב בקבלה שהאות א היא כתר ו-ב היא חכמה, או שכל בכלל, משה לפעמים מיוחס לחכמה – "ונחנו [כח] מה"; לפעמים לבינה – "משה זכה לבינה" (בגימטריא דעת, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"); ולפעמים, כמו פה, הוא הדעת המייחדת את החכמה והבינה – "רעיא מהימנא".

כל חלקי השכל נכללים באות ב, כי החכמה והבינה הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". אבל מה שלמעלה מן השכל, האות אלף, הוא הפלא, השכל הנעלם מכל רעיון. בלשון הקבלה – מוחא סתימאה, מקור השכל. התורה יוצאת מן החכמה, ולכן פותחת באות ב.

השפעת ה-א לתוך השכל נקראת "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", וזהו הצירוף הישר אב.

אבל כאשר הצירוף בא בסדר הפוך – בא – ענינו שכל (ב) שבא אל הלמעלה מן השכל (א), מהחכמה אל הכתר. כלומר, כאשר ה' קורא אל משה ואומר לו "בא", הוא מזמין אותו לעלות מן השכל אל הלמעלה מן השכל.

פרעה היה כתר דקלי' ומשה רבינו שהיה בדרגה פחותה (באילן של הקדושה) פחד לעמוד מולו, לכן הקב"ה מזמין אותו לעלות לכתר דקדושה ואז יוכל להתמודד מול הכתר דקליפה.

גם הגאולה תלויה בזה:

הפרשה של 'משכו וקחו לכם' מתחילה במילים "החדש הזה לכם" שהם בגימטריא 424, וזו גם הגימטריא של המלים "משיח בן דוד".

בספרי המקובלים ('ילקוט ראובני' ו'פני דוד' על הפסוק. 'קהלת יעקב' ערך 'כדת') מוצאים אנו בנושא זה חידוש, והוא שקיים שם קדוש הנקרא "כדת" (=424), שיש לו כח וסגולה מיוחדת להציל מן המזיקים, ושם זה עתיד להיות "חקוק על מצחו של משיח בן דוד". המקובלים מסבירים, כי זו הכוונה העמוקה במה שאנו מבקשים ב'סליחות': "עשה למען דתך" (המלה "דתך" מורכבת מאותן האותיות של המלה "כדת") – על בוא "משיח בן דוד" שעל מצחו יהיה כתוב שם זה.

גם הגאולה העתידה תלויה באמון של 'משכו וקחו לכם'!

---

[1] עד כאן מהרב אשר סבג.

ראש השנה - כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו (שיעור)

כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו

משנה[1] (ראש השנה ג,ז-ח): "...וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כיון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו.

'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל...' (שמות י״ז), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו, היו נופלין.

כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ״א): 'עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי', וכי נחש ממית או נחש מחיה?

אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים".

סיום משנה ז' תמוה. המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״ - נראה מיותר, שכן הדין שאין יוצאים ידי חובה ללא כוונת הלב כבר נאמר במשנה קודם לכן?

עוד יש להבין את מקומה של משנה ח׳. האם היא קשורה למשנה ז׳, ואם כן, מהו הקשר?

נראה, שרמז רמזו לנו חכמים, בדבר כוונה מיוחדת שיש לכוון בתקיעת השופר. אין די בכוונה פשוטה לצאת ידי חובה כבשאר המצוות, אלא יש כוונה נוספת:

המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, יכול לעמוד לבדו, ולומר שגם כאשר שני אנשים שמעו אותן תקיעות, יכול להיות הבדל ביניהם בכוונת הלב, ויש לדבר זה משמעות.

בהמשך לכך באה משנה ח׳ ומבארת את ענין כוונת הלב, ששעבוד הלב כלפי מעלה הוא הדבר המרכזי, ולא המעשים כשלעצמם!

זוה״ק (ח״ג קמ״ט. תרגום):

ר׳ אלעזר ור׳ יוסי ור׳ יצחק היו הולכים בדרך, פגעו באלו הרי חושך.

בעוד שהיו הולכים נשא עיניו ר׳ אלעזר וראה אלו הרים הרמים, והיו חשכים ונוראים באימה. אמר ר׳ אלעזר אל החברים, אלו היה אבי כאן, לא הייתי מתיירא, אבל כיון שאנו שלשה, ודברי תורה בינינו, לא יהיה נמצא כאן דין.

פתח ר׳ אלעזר ואמר, כתוב ״ותנה התיבה בחדש השביעי וגר על הרי אררט וגר״. כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא של י״ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.

כמו זה שכתוב, ״ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט״. ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה, ובא לספור פשוט,

מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא...

בוא וראה, ״ותנח התיבה״. מקרא זה הוא כך, כל שכן אחרים. בשעה שהדין תולה על העולם, והדינים שורים, והקב״ה יושב על כסא הדין, לדון העולם בכסא ההוא, כמה רשומות נרשמו בו, כמה פסקי דינים גנוזים בתוכו, בתוך התיק של המלך, כל ספרים הפתוחים נגנזו שמה, ומשום זה לא נשכח דבר מן המלך. וכסא ההוא אינו מתוקן ואינו שורה אלא בחדש השביעי, שהוא יום הדין, יום שכל בני העולם נפקדים בו, כולם עוברים לפני כסא ההוא. ועל זה, ״ותנה התיבה בחדש השביעי״. בחדש השביעי וראי, שהוא דין העולם.

״על הרי אררט״ ('אררט', הוא לשון ארור, רומז על) אלו בעלי הדין, בעלי יבבה ויללה, וכל השליחים ביום ההוא לפני הקב״ה. וכמה בעלי מגינים מתעוררים ביום ההוא וכולם עומדים תחת כסא ההוא בדין העולם.

וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב״ה מרחם עליהם, ומהפך הדין לרחמים. וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים 'אשרי העם יודעי תרועה'.

ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוון בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה, ועל כן כתוב, ״אשרי העם יודעי תרועה״, ולא כתוב תוקעי תרועה...".

חז״ל פותחים בשבח התורה, שהיא כדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, וממשיכים בענין תקיעת השופר.

נראה, שיש קשר עמוק בין שני דברים אלה. בחודש השביעי נברא העולם, והרי זו ״יציאה מן הכלל״ - העולם הגשמי יצא מן הכלל הרוחני העליון, ומעתה הרי הוא נפרד, כביכול. שולטים בו חוקי טבע וישנה בו בחירה חופשית, והשגחת ה׳ על העולם אינה ניכרת. העולם כולו הוא ״דבר שיצא מן הכלל״.

בכל שנה, עם בוא החודש השביעי, ישנו דין - מה נעשה בעולם, כיצד משתמש העולם בבחירתו, ומהם תוצאות האוטונומיה שניתנה לעולם. זהו יום דין, והאוירה היא של חושך ופחד - הרי אררט (מלשון ארור).

כיצד ניתן להפוך דין זה לרחמים ? כיצד ניתן לגרום לכך שהדין לא ישלוט בחודש השביעי?

בתורה נתן לנו הקב״ה את הסוד, כיצד להפוך את הדין לרחמים.

״כל דבר שיצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא״. העולם שיצא מן הכלל, אינו עומד לעצמו, ומלמד על עצמו בלבד - על עובדת היותו בעל בחירה חופשית, ועל היותו פועל בחוקי טבע אוטונומיים. העולם יצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו, וכדי לקשור את העולם אל שורשו.

כאשר העולם עומד בניתוק משורשו, ללא קשר אל הכלל העליון ממנו יצא, הרי שזהו דין.

אך ״אין הדין נמתק אלא בשורשו״ (עץ חיים שער י״ג פי״א). הדרך למתק את הדין היא לקשר את העולם לשורשו ולמקורו, ודבר זה נעשה באותה נקודה שבה היה הניתוק מן המקור.

החודש השביעי, שבו נברא העולם ויצא מן הכלל, כביכול התנתק ממקורו האלוקי, הוא הזמן שבו אנו קושרים אותו למקורו, ומראים כי הדבר שיצא מן הכלל - מלמד על הכלל כולו. היציאה מן הכלל איננה ניתוק, והדבר שיצא מן הכלל נשאר קשור לשורשו, ושם הוא מקור חיותו.

החיבור אל השורש נעשה על ידי התפילה ועל ידי השופר. ״אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים״ - כשם שהנחש הממית הופך לנחש מחיה והידים מתהפכות לידיים עושות מלחמה על ידי שעבוד הלב, כך גם התפילה וקול השופר מסוגלים להפוך דין לרחמים, להפוך את נקודת הניתוק מן המקור לנקודת החיבור.

אין די בשמיעת קול השופר לבד, אלא יש לכוון את הלב - לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.

בקול השופר אנו ממליכים את ה׳ על העולם, ומגלים מחדש כי העולם אינו מנותק משורשו אלא מחובר ומקבל חיות מהכלל האלוקי, ואנו, בבחירתנו ובכלים שניתנו לנו, פועלים כדי לחבר את הדבר שיצא מן הכלל אל הכלל כולו.

זוהי הכוונה אליה רמזה המשנה בדבריה - ״זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, ובמשנה הבאה העוסקת בשעבוד הלב לאבינו שבשמים.

שמיעת קול השופר ללא כוונת הלב איננה מספיקה, והכוונה הנצרכת היא מיתוק הדין בשורשו - המלכת ה׳ על העולם באותה נקודה בה נפרד העולם, כביכול מהנהגתו יתברך.

אף בלימוד התורה, כפי שאומר הזוה״ק, עלינו לראות כיצד הדברים שיצאו מן הכלל - מלמדים על הכלל כולו.

הפרטים שאנו לומדים אותם ועוסקים בהם, לא ללמד על עצמם בלבד יצאו, ללמד מה יש לעשות ומהו הדין בלבד, אלא ללמד על הכלל כולו - שכן פרטים אלה יצאו מכלל רוחני עליון, והם אינם מנותקים ממנו אלא נשארים מקושרים אליו, ובעיסוק בפרטים עלינו לחשוף את הכלל העליון שאליו מכוונים הפרטים.

סיפר הגה״צ ר׳ משה אהרן שטרן זצ״ל, משגיח בישיבת קמניץ, מעשה נורא ששמע מהגר״ח שמואלביץ זצ״ל, המלמדנו מהי השפעתה של תפילה מעומק הלב. ומעשה שהיה כך היה: בימי המלחמה בשנת תשכ״ז, שהו כל בני ישיבת ״מיר״ במקלט, בחדר האוכל של הישיבה, כאשר אימה ופחד אוחזת בציבור, שמא חלילה תפול פצצה על גג הישיבה, ותחדור דרך שתי הקומות אל חדר האוכל. והנה לאחר המלחמה, בדקו ומצאו על גג הישיבה שלש פצצות גדולות מאד, ואף אחת מהן לא התפוצצה.

ויהי הדבר לפלא.

ואז, פתח הגר״ח שמואלביץ זצ״ל והסביר את אשר ארע: וכי סבורים אתם, שבזכותכם ארע הנס? לא ולא! בואו ואספר לכם בזכות מי היתה ההצלה הגדולה הזו. בזכות אשה אחת משכנותיה של הישיבה, אשר בהעדר מקלט בביתה, הצטרפה אל מקלט הישיבה, והזדמן לי לשהות במרחק מטרים אחדים ממנה. אותה אשה, היתה אשה עגונה, אשר בעלה עזבה לנפשה בעודה צעירה, כשהיא מטופלת בחמשה בנים קטנים, שהגדול ביניהם היה רק בן שבע שנים. לא קשה לתאר את מר גורלה של אותה אשה מסכנה, כאשר בעלה נטשה במצב שכזה, ללא שום תמיכה ומשענת, ועקבותיו לא נודעו.

והנה - ממשיך הגר״ח זצ״ל לספר - בעת שהותנו במקלט, שומע אני את אותה אשה פותחת בדברים לפני הקב״ה, הטיתי את אזני לשמוע, ושמעתי דברים מבהילים: ״רבונו של עולם, בטוחני כי ביום הדין והמשפט יש בידי זכות תביעה גדולה על בעלי, הלא השאיר אותי עגונה עם ילדים רכים, והנני נאלצת להשכיר את עצמי לעבודות של נקיון בתים בכדי להשיג את המינימום שאני צריכה עבור פרנסת ביתי. ואם אטען כך לפניך יתברך, בטוחני שאצא זכאית בדין, ובעלי יצא חייב״.

אבל - המשיכה האשה בתפילה - ן׳רבש״ע, הבא נעשה עיסקא, אני מוכנה מצידי למחול ולמחוק מלבי את כל הטינה שיש לי על בעלי, למרות כל הכאב והצער הנורא, ואתה תמחול לנו על בל העבירות שלנו ונצא כולנו מכאן בריאים ושלימים לחיים ולשלום״.

דעו לכם - סיים ר׳ חיים את דבריו - התפילה שלה, שנאמרה מקירות לבה. היא שהצילה את הישיבה. כי, היתה זאת תפלה ובקשה מעומק הלב.

מעשה נורא - כחן העצום של הדמעות

מסופר בזוהר הקדוש (פרשת בלק. מתורגם ללה״ק): כשהלכו רשב״י ורבי אלעזר בנו בדרך, לפתע שמע ר״׳א עורב מצפצף, הבינו שנפטר ר׳ יוסי דפקיעין ואין מי שיתעסק עמו. אמרו בואו נלך לגמול חסד עמו.

הלכו לביתו. היה לו בן קטן ולא הניח לשום אדם לגשת למיטת אביו, ורק הוא היה סמוך למיטתו ובכה עליו פיו על פיו. וכה אמר: רבש״ע, כתוב בתורה ״שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך״, קיים את דבריך, שני בנים אנו מהאב, אני ואחותי קטנה ממני, קח אותנו, ואם תאמר, ״את האם״ כתוב ולא את האבי כאן הכל מתקיים, שאמא כבר מתה ועזבה את הבנים ועכשיו האבא. שמעו ר״א והחברים את קול הילד ובכו. פתח ר״א את פיו ואמר ״שמים לרום וארץ לעומק״ וגו׳ (משלי כה) מיד יצא עמוד אש והפסיק ביניהם. אמר ר״א, או שהקב״ה יעשה נס, או רוצה שלא יעזור והתערב שום אדם אחר. אולם איני יכול יותר לסבול את צערו ודמעותיו של הילד. הילד לא זז מפיו של אביו.

כשהם יושבים, לפתע יצאה בת קול ואמרה: זכאי רבי יוסי! שדבוריו ודמעותיו של הבן עלו לפני כסא הכבוד. ודנו בדין. וי״ג אנשים נתן הקב״ה למלאך המות במקומו. והוסיפו לו עשרים ושתים שנה, כדי שילמד עם הבן החביב לפני ה׳.

מיד קמו ר״א והחברים, ולא הניחו לאדם לשהות בבית, וראו עמוד של אש שנמצא בבית, ורבי יוסי פתח את פיו. אמר ר״א אשרינו שראינו בעינינו תחית המתים.

אמר ר׳ יוסי אין לי רשות לגלות מה שראיתי בעולם האמת, רק לאחר י״ג שנים. אצל דעו, צי שלוש מאות ושישים וחמש הדמעות שהוריד בני, עלו בחשבון לפני הקב״ה!! ועוד אומר לכם: צשעה שפתח את פיו ובבה הזדעזעו שלוש מאות ספסלים שהיו בישיבה של מעלה, הנמצאים לפני הקב;/ה, וכולם עוררו רחמים עלי, והתערבו בשבילי, והקב״ה התמלא רחמים עלי, ושלח שלוש עשרה אנשים למלאך המות במקומי, ופקד אותו שיחזרני לעוה״ז עוד עשרים ושתים שנה.

הרי לנו, מהן כחן העצום של הדמעות, אף להחיות מתים!!

---

[1] הרב ויצמן משוש הארץ עמ' קעה.

חנוכה - סוד השמונה

חנוכה - סוד השמונה

שערי אורה (השער השמיני הספירה השלישית): "שמונת ימי חנוכה שתיקנו[1], השמן בא מן הרצון לספירת הבינ"ה, והבינ"ה סוד המנורה ונרותיה, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח,ב).

המנורה והנרות לפקוח עינים עוורות[2], פקח עיניך וראה[3] כי שמונת ימי חנוכה הם סוד העניין והנס הגדול. והיודעים עיקרי הדברים יודעים כי הנס הנעשה בשמן - על ידי ספירת הבינה הוא, כי משם תולדת השמן מן הרצון[4], ולפיכך מנורה והנרות והשמן, סוד כל הספירות[5]".

רמח"ל (בפרושו על הנביאים): "ואז נר חנוכה שהוא כנגד המנורה שהיה לה ז' קנים, אנחנו מעוררים לז"ת דעתיק[6] להסיר אותם ואותנו מן הגלות, להיות הוא מחזיר כל רע לטוב בסוד היחוד העליון, וזה "ונלכה באור ה' ".

הרב פרץ על היום השמיני - בהקשר לחנוכה וברית מילה:

מי אמר לראשונים ולבית יוסף שאם הנס שמונה ימים, אז קובעים שמונה ימים ואם שבעה ימים אז שבעה ימים? איפה זה כתוב? גם אם היה נס מאה שנה, אפשר לקבוע יום אחד! בפסח היה שנה שלמה של ניסים ונפלאות. כל המכות שקרו עד שיצאו ממצרים, ואנחנו קבענו שבעה ימים של חג הפסח, זה הכל?

וכתוב בזוהר למה התינוק נימול לשמונה? הזוהר אומר פשוט, שמונה – טבעא דקודשא בריך הוא. כדי שיהודי יהיה נימול, צריך למול אותו ביום השמיני, כדי להכניס אותו ב"מעל לטבע". יהודי הוא מעל לטבע, אז דווקא ביום השמיני, שזה רומז למעל לטבע, אנחנו מכניסים את התינוק לברית קודש!!!

יש עוד קושיה. יהודים שרוצים להדליק בשמן טהור. מה קרה? מה, אתם לא יודעים את ההלכה? טומאה הותרה בציבור, תדליק. יש לך הרבה שמנים, מה אתה מחפש, מה אתה מחטט? מחפש שמן טהור. מה כל כך בוער לך להדליק היום? כמה שנים לא הדליקו, כשהיו היוונים וטמאו, מי הדליק? הכהנים ברחו ונלחמו בהם, אז מי הדליק? לא דלק כל הזמן הזה, אם אתה רוצה שמן טהור, אז תדליקו עוד שבעה ימים, עוד שמונה, עוד עשר ימים. אתה רוצה הלכה? – טומאה הותרה בציבור. תדליק. מה הענין הזה?

וגם הנקודה שהזכרנו קודם, הרי הנס הזה קרה בסוף, זה לא הנס העיקרי. פשיטא, הוא לא מוזכר. החשמונאים, יוחנן כהן גדול, בניו ובנותיו, יהודית, וכו'. להם לא היה שום חשבון. אם היו עושים חשבון של "טבע הוא מנהגו של עולם", היו נכנעים, לא היו יוצאים למרד ולמלחמה. סך הכל קומץ של אנשים, אפילו לא היו עשרה. שהרי, כשנכנסו יוונים להיכלו של הקב"ה, לא"י, טמאו כל השמנים, גם נשמותיהם של ישראל נקראים שמן, שמן זית זך כתית למאור.

מתיוונים!!! טמאו כל השמנים!!! כל עם ישראל נטמא. זה נטמא עשר אחוז, זה עשרים אחוז, זה חמישים, זה מאה. כל אחד השפיעו עליו דרך נקודת התורפה שלו בפסיכולוגיה מיוחדת, וטמאו אותם.

ועכשיו, מה יעשו בית חשמונאי? אלה שנמצאים כל הזמן בבית השם? הם, לא השפיעו עליהם כל השטויות האלה. ראו מצב כזה, מה היו צריכים לעשות? לברוח למערות ולחיות שם עד שהשם ירחם? להתפלל? מה הם עשו? הם הלכו ונלחמו. מסרו את נפשם על קדושת השם. הערו נפשם למוות!!! למען שמו יתברך, ללא חשבון!!! לא חשבון גופני, ולא חשבון רוחני. אמרו פשוט, לחיות בחילול השם אי אפשר. לא שאני חושב שאני אצליח, שאני אנצח, לא חשבו על נצחון או על שום דבר. הם אמרו, ככה זה חילול השם, אנחנו מוסרים את עצמנו על קידוש השם. מסירות נפש, למעלה מן הטבע, בלי מחשבה.

אומה עם צבא אדיר ששלטה בכיפה. מי הצליח? הַאָיִּן! המסירות נפש! הם עשו את עצמם לְאָיִּן. מסרו את נפשם עד הסוף בלי חשבון של להצליח או לא להצליח. לא חשבו שהמלחמה שלהם תעשה משהו. פשוט כאב להם על הקב"ה, לא יכלו לראות כזה דבר. אז הם מסרו נפשם על קדושת השם יתברך, והקב"ה נגלה אליהם. ונתת גיבורים ביד חלשים. מה זה גיבורים? זה לא שהם גיבורים קצת, ואלה קצת חלשים. רבים ביחד מעטים, זה לא אלף ביד תשע מאות, זה חמישה נגד לא יודע כמה עשרות אלפים. וכו' וכו' וכו'. זה הנס! זה היה כשנגלה אליהם הקב"ה.

הם עשו את עצמם אָיִּן, נגלה עליהם אָיִּן. אָיִּן מזל ישראל. מעל לטבע. גם כשהקב"ה מתנהג בטבע, זה גם הקב"ה. אבל כיוון שהטבע הוא ביד השם, אז אין טבע. השם בורא את העולם כל רגע ורגע, אז זה לא בעיה בשבילו להפוך את הטבע כל רגע ורגע איך שהוא רוצה.

אז כיוון שהם עשו כזו פעולה, עכשיו מובן הענין של כל הנס של הנר. באמת, טומאה הותרה בציבור. באמת, אנוס רחמנא פטריה, יכלו לא להביא בכלל כמו שעד עכשיו לא הביאו. אבל הקב"ה בנס הזה הראה להם את החביבות, הראה להם מי נצח. הראה להם את השמונה, השמונה ניצח. ה"אז", האל"ף ששולט על הזי"ן. הַאָיִּן. אתם מסרתם את נפשכם עלי, הנה אני מראה לכם פה עכשיו נס. כי באמת, שמן, איך שלא יהיה זה דולק. ר' חנינא בן דוסא אמר לחומץ שידלק, זה לא נס יותר גדול? לא עושים על זה כלום. אלא פה, הנס הזה סימל את כל הענין של הנס של הנצחון, סימל מה ניצח פה, התורה, המסירות נפש, הקב"ה ניצח.

"אוהב ישראל" זצוק"ל: "ושמן הוא ה'חכמה'. היינו שפע וחיות החכמה. אשר משם נמשך השפע וחיות הקודש לכל המדות הקדושות ולכל העולמות. וזאת ידוע, שהכל הוא ע"י ישראל עם ה' בני אל חי. אשר כל עסקיהם וכל עבודתם - עבודת הקודש, ומגמתם הוא תמיד להמשיך שפע חיות החכמה ולהגביר כח הימין בעולם. (ובזה) והשמאל תכלל בהימין. ומשם ירד שפע וחיות הקודש לכל העולמות ולכל המדות.

ומלכות הרשעה (היוונית) רצו להגביר כח השמאלי בעולם לאשר משם הוא שורש אחיזתם ויניקתם. ובזה רצו לטמאות כל השמנים ח"ו. היינו כל ההשפעות הקדושות הנקראים בשם שמן וכנ"ל (כדי להגביר ח"ו כח השמאל על הימין)".

"וגם-כן ידוע שארי"ה מימין ושו"ר משמאל. ומשם הוא מקור תוקפו של כח השמאלי, וזהו שאמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור[7] היינו על תוקף וחוזק קרן השור. שהוא כח השמאלי. ורוצה לומר שישראל יסכימו על כח השמאלי בהנהגתו העולם כי אין לכם חלק באלהי ישראל ח"ו. זה היה רצון הרשעים קליפות".

"והנה שירידת השפע עליונה הקדושה, הוא באין הפסק - מי"ג נהרות[8] המושכין שמן אפרסמון, עד בחינת ציון וירושלים - בסוד יסו"ד (ציון) ומלכו"ת (ירושלים). אז, ניזונים כל העולמות ברכות שפע עילאה, וכל חדו וכל טיבו וכל נהורין עילאין קדישין".

"אכן, מלכות הרשעה עשו י"ג פרצות בהיכל כמאמר חז"ל שפרצו י"ג פרצות בחומת העזרה, ובזה טמאו השמנים כולם, וכל ההשפעות הקדושות. וכשראה והבין זה מתתיהו הכהן, נתקנא מאוד קנאת ה' צבאות. ותיקן כביכול (את) ה-הו"ד לבוש מלכות, ע"י שתיקן הי"ג מדות והנהרות המושכין שמן אפרסמון עד מדה השמינית שהוא 'נוצר חסד' - סוד מזלא עילאה קדישא, שמשם נמשך כל השפעות קדושות וברכות וכל טיבו וחדו לכל העולמות. ולכך, עושים ח' ימי חנוכה, לרמז תיקון הגדול שנתקן ע"י כהני חשמונאי הקדושים עד מדה השמינית וכנ"ל.

ולהבין ע"י מה בא התיקון הגדול הזה. יש לומר דהנה אחז"ל דיהודא מכב"י בנו של מתתיהו הכהן לבש קנאת ה' צבאות בסוד מכב"י הוא נוטריקון "מי כמכה באלים יי'" (שמות טו,יא) וקפץ לתוך המחנה הרב של האומה זאת שהיו לאלפים ולרבבות במסירות נפש, וצווח ואמר "חרב לה'" ונצחם והרגם. והיינו ע"י מסירות נפש לה' באמת ובדביקות גדול על כבוד התורה וקדושת שמו ית'. ולגודל מסירות נפש לה' באמת, אז כאפס ואין נחשבו בעיניהם. ועי"ז באו למדריגת ובחינת אי"ן. וזה היה בסוד מיין נוק' היינו שמסרו נפשם לה' באמת. וזכו לבוא למדרגה ובחינת עלמא עילאה קדישא הנקרא אי"ן - סוד כתרא עילאה קדישא. וכיון שבאו לבחינת אי"ן, שם דבר והיפוכו שוים. ויוכל להתחלף ולהתהפך כל דבר מאשר היה מקודם. ואז ממילא נהפך הדבר עליהם לטוב. והתחילו להמשיך ולתקן כביכול הי"ג נהרות המושכין שמן אפרסמון.

ומדה ראשונה היא 'אל' - שהוא לשון כח וחוזק כמו "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז,יג), היינו שמזה השם ומבחינה זו נמשכים כל הכוחות. ובזה היה להם כח לנצח את אויבי השם יתברך וכן תקנו עד מדה השמינית כנ"ל. ובזה תיקן ג"כ ה-"הוד" לבוש מלכות אשר היה פגום כביכול, ע"י שרו של עשו בסוד "ויגע בכף ירכו" (בראשית לב,כח). והם תקנו מדה זו בעת הזאת, ע"י ניצוח המלחמה שעשו כנ"ל. כי כל ניצוחי מלחמה הם ע"י מדת ההוד שהוא בסוד  הגבורה. וזהו "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך" (תהלים מה,ח).

...וכשעלה הרצון לפני בורא כל העולמים ברוך הוא וברוך שמו להשפיע חסדים טובים לישראל עם-קרובו ולהושיעם מאויביהם ולנקום נקמותיהם, וע"י נצחון המלחמה יבוא רב טוב וחסד לכל ישראל, אזי משפיע החסד עליון אל כלי הגבורה... לכלי הגבורה לבחינת 'הוד'. ומזה בא החסד והישועה לישראל. ומתגברין לנצח ולהנקם מאויביהם. וזהו דאהרן הכהן היה בחינת 'חסד'. וגם בחינת 'הוד', היינו לפי העת אשר יצטרך החסד להתלבש בכלי הגבורה וכנ"ל. ועל בחינה זו היה גם כן הנס בימי מתתיהו ובניו הכהנים בבחינת גבורה שבחסד. כי היו כהנים ועשו גבורה גדולה... וטיהרו כל ההשפעות הקדושות וכל השמנים משח רבות עילאה קדישא לכל העולמות. ולכן עיקר הנס יקבע על שם השמן שהוא ריבוי השפע שהמשיכו כהני חשמונאי ברוב טהרתם וקדושתם כמבואר, ונס נצוח המלחמה היה בא ממילא. ולכך תקנו חז"ל אז י"ג השתחוואות בעזרה נגד י"ג פרצות שעשו אנשי האומה הזאת בחומת העזרה כנ"ל. כי (פעולת) השתחוויה מורה על המשכת השפע מעילא לתתא. והמשכיל יבין כל זה".

"כי נשמות ישראל המה נשפעים רק מאתו ית'. והנה היוונים רצו לבטל עדות זה שלא יהיו נשמות ישראל מקבלים מאתו ית'. ולכך אמרינן בגמרא "שטמאו כל השמנים" (שבת כב), כי השמן הוא כינוי אל השפעת החכמה העליונה, והם טמאו כל החכמות דהיינו שהריקו השפעות העליונות אל החיצונים.

ואמרינן בגמרא שאמרו היוונים לישראל: "כתבו לכם על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל" (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב). והוא מאמר תמוה, מה זה דווקא על קרן שור?! אבל הענין הוא כמו שכתבנו, כי היוונים רצו להמשיך את השפע דרך הגבורות כף השמאלי ואז ימשך חוט למטה ויתגברו הקליפות ח"ו. והנה "שור" - הוא בחינת שמאל כמו שאמר הכתוב "ופני שור מהשמאל" (יחזקאל א, י), וזהו שאמרו לישראל כתבו לכם על קרן שור דייקא - בחינת שמאל, שאין לכם חלק באלהי ישראל, היינו, שכוונו בזה שלא יהיה השפע הולכת דרך בחינת ישראל שהוא סוד דעת והוא קו האמצעי, ואז יהיה ממותק מחסד וגבורה, ונחלת יעקב נחלה בלי מצרים, ואין להחיצונים חלק בזה - רק שיהיה השפע הולכת דרך בחינת שור קו השמאל כנ"ל.

ולכך גזרו על כל המצוות כי בחינת המצוות הוא רק להמשיך חסדים לישראל ולהשפיע שפע העליונה עליהם ולבער קוצים מהכרם. והם גזרו על זה ורצו להריק ההשפעה אל החיצונים ושלא יהיו לנשמות ישראל יחוס להשם יתברך כמו שאמר הכתוב "כי חלק ה' עמו" (דברים לב,ט), רק שיהיו תחת יד החיצונים ושישראל יקבלו מאתם ח"ו.

והנה "החכמה מא"ין תמצא", וא"ין הוא בדיוקנא עילאה קדישא ששם מאירין י"ג מכילין דרחמי. והם טמאו כל השמנים שמן משחת קדש שפע החכמה, ונסתלקו י"ג מכילין דרחמי. וזהו פירוש מה שנאמר בגמרא "כשנכנסו יוונים לירושלים פרצו בה י"ג פרצות" (מדות ב,ג), דהיינו, שמנעו מלהאיר י"ג מכילין דרחמי. ולכך אמרינן בגמרא (שם) ג"כ "כשגברו בית חשמונאי, תקנו כנגדן י"ג השתחוואות", כי בכל השתחוואה היו ממשיכין מדה אחת מן י"ג מדות העליונות להאיר בעולם והבן".

"והנה אמרינן עוד בגמרא "כשגברו בית חשמונאי לא מצאו אלא פך אחד שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול ולא היה בו כדי להדליק אלא לילה אחד ונעשה נס ודלקו משם שמונה לילות" (שבת כ"א). ובוודאי הפשוט גם-כן אמת, אבל יש לבאר עוד פנימיות הדבר והוא, כי הכהנים הקדושים אשר הם ממדת ה'חסד'. ע"י מסירות נפשם, פעלו להגביר החסדים והרחמים בעולם והמשיכו הי"ג מכילין דרחמי עד מדה השמינית 'נוצר חסד' - מזלא עילאה דכולהו כלולין ביה. ונקרא 'זקן אהרן' הכהן הגדול ונקרא ג"כ בשם 'שמן' כמו שאומר הכתוב "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן" (תהלים קלג,ב). והם המשיכו ומצאו את הפך שמן משחת קדש ההוא חתום בחותמו של כהן גדול היינו מדת 'נוצר חסד' כנ"ל. ודלקו משם שמונה לילות כנגד שמונה מדות העליונות. וזהו מה שאמר האר"י ז"ל לכוון בכל לילה מדה אחת מי"ג מדות. כי הפך שמן שהיה דולק ח' ימים מורה שהמשיכו ה-ח' יומין עילאין עד היום הח' 'נוצר חסד' כנ"ל. ובכל שנה בחנוכה נתעורר הדבר ויש בנו כח להמשיך ח' מדות ע"י הדלקת הנרות וברכותיהן ולכן רשם האר"י ז"ל לכוון בכל יום למדה אחת, והבן".

---

[1] שנה אח"כ כשראו שהאורות האלו יורדים עוד פעם – "והימים האלה נזכרים ונעשים"!!!

[2] וחושך על פני תהם – תרבות יוון! המנורה מעירה אותך!!!

[3] יחוד פקח עיניך: "ונעשים ב' שמות שם הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן ואהי"ה דמלוי אלפין העולה קמ"ג ושניהם בגימטריא פק"ח כי אלו הם העין ובת עין וזהו פקח עיניך".

[4] הכתר!

[5] הארת החכמה (שמן) הנמשכת בבינה (מנורה) ושבעת נרותיה (ז"ת) הנמשכים ממנה שזה כללות כל הספירות!

[6] ש"ע נהורין הוא סוד עשר ספירות דעתיקא, וג' ראשונים שהם עליונים נחשבים למאות הרי הם ש', וז' תחתונים נחשבים כל אחד כלול מיוד הרי ע' הרי ש"ע! (עץ חיים סוף שער אריך אנפין).

ויש ש"ע נהורין מבינה שיש בעשר ספירות דידה י' פעמים ס"ג והמילוי ל"ז, עשר פעמים ל"ז גימטריא ש"ע!

[7] לפי פירוש אחד כדי שיראו את זה כל זמן העבודה בשדה. לפי פירוש אחר מדובר על הבקבוקים של התינוקות כדי שיראו את זה מגיל קטן!!!

[8] י"ג המידות העליונות שנמשכות בחנוכה!

מצורע - שיעור 'הפיכת הענג לנגע' (טללי חיים)

הפיכת הענג לנגע (טללי חיים)

מצד אחד אין דבר מסואב כמו המצורע. הגמרא (פסחים סו:) לומדת על שלוש דרגות של טומאה, שכל דרגה צריכה לצאת מחוץ למחנה אחד. כך, טמאי מתים צריכים לצאת חוץ למחנה שכינה, זבים חבות צריכים לצאת חוץ למחנה לווייה, ואילו המצורע, הוא המסואב ביותר, צריך לצאת חוץ לשלושת המחנות, אפילו עם ישראל לא יהיה, אלא ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״.

אין דבר נורא יותר מלצאת מעם ישראל ולשבת בדד. זה מעיד על הטומאה החמורה של המצורע שהיא קשה יותר מטומאת מת ומזב.

עד ימינו המילה ׳מצורע״ מעוררת גועל וריחוק, כמעט יותר מכל ביטוי אחר.

מצד שני אנו רואים שהצרעת מעידה על דרגה גבוהה:

נגעי בתים נוהגים רק בארץ ישראל, ומעידים על מעלה רוחנית של העם.

ספר הציוני על התורה: "... בהיות ישראל שרויים על אדמתם טהורים ונקיים שלמים לה׳ אלהינו והיה רוחו עליהם תמיד כמו שנאמר ׳עיני ה׳ א־להיך בה מראשית השנה׳ וגו׳ (דברים יא יב) להעמיד גופם בגדיהם ובתיהם במראה טובה. וכאשר יקרה באחד מהם דבר חטא ואשמה יראה בו לכלוך או בגופו או בבגדו או בביתו כפי גודל החטא להראות כי סר ה׳ מעליו והיה לאכול ומצאהו צרות רבות ורעות ולכן יאמר הפסוק ׳ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם׳ ולא תנהג כי אם בזמן ההוא ובארץ ישראל נחלת ה׳ וחלק עמו. ואין הדבר מפני חובת קרקע אלא מפני שלא יבוא המכה אלא בארץ הנבחרת אשר שם השם הנכבד והנורא שוכן בתוכם...".

רואים שכל עניין הצרעת נובע דווקא מפני מדרגה רוחנית עליונה. שישראל קדושים בקדושת ה', וכל גופם ובגדיהם ובתיהם מכוונים להשראת השכינה, ואם מישהו מהם חטא חלילה, ניכר הדבר בסילוק האור ממנו ובהתגלות הצרעת עליו. לכן, בחוץ לארץ או בדורות נמוכים, שאין השכינה שורה בקביעות בלבבות בני האדם, אין הצרעת נוהגת ואיננה מתגלית על מי שחוטא.

זוה"ק (ח"ג מז.): ״נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי״.

האר״י הקדוש (ספר הליקוטים פרשת תזריע פרק יג:): ״וזה מה שכתוב בזוהר פרשת תזריע כי נגע צרעת תרגומו מכתש סגירו, וכוונת דבריו, כי נגע הזה הוא קדושה, ודוחה את רוח הטומאה אשר בבית או באדם, והוא כוח דין של הקדושה, וזהו נגע. ומי גרם זה - הצרעת. פירוש הסגירו דנהירו עילאה דלא אתגלי, היא הנקרא צרעת, לכן ׳והובא אל הכהן', להמשיך ולגלות אותו הסגירו דנהורא עילאה, זהו לשון הזוהר״.

מסביר האר״י הח"י שהנגע הוא קדושה, הוא כוח של דין בקדושה שבא לנקות את הטומאה, אלא שמתגלה בצורה קשה. והיינו שהאור העליון סגור בפני האדם, ולכן בא הנגע כדי להביאו אל הכהן, ועל ידי כך יפתח לפניו האור העליון ויחזור להאיר כבראשונה.

׳ענג' ו׳נגע׳

הזוהר דורש את המילה 'נגע׳ ואומר שהוא אותיות ׳ענג׳. והיינו, שהנגע הוא באמת מציאות עליונה של ענג, אלא שנפל ולכן הפך לנגע. עלינו להבין את סוד הענג ואת היחס בין הענג ובין הנגע. סוד הענג עצמו רמוז באותיות המילה ענג, שהוא סוד ׳עדן׳ ׳נהר׳ 'גן׳ ראשי תיבות ענג (זוהר א כו.), בחינת ״ונהר ייצא מעדן להשקות את הגן׳׳ (בראשית ב,י).

הנגע הוא שינוי של עדן-נהר-גן, שהוא הסדר של ענג, הנה התהפך הסדר והעדן נדחה לסוף: נהר-גן-עדן.

שערי אורה (שער תשיעי): "והספירה הזאת (החכמה) נקראת בתורה עדן, כלומר התחלת התפשטות המחשבה והמקור אשר משם נתגלו כל הספירות מכתר עליון. וזהו המעיין והמקור אשר ממנו נמצאים כל הנמצאים בהתגלות הספירות מכתר עליון. ולשון עדן הוא לשון מקור אשר ממנו נמשך הדבר, והסוד ׳ונהר ייצא מעדן׳, כלומר נהר יוצא מן המקור והמעיין, שזהו לשון עדן. כעניין שרה כשנפסק ממנה המקור וחזרה לה, אמרה 'אחרי בלותי היתה לי עדנה׳ (שם יח,יב) שנתחדש לי המקור. וכבר ביארנו 'ונהר יוצא מעדן' - זה בינה, 'יוצא מעדן׳ - יוצא מן החכמה שהוא סוד המקור הנמשך מכתר עליון. להשקות את הגן, להשקות ספירת מלכות״.

עדן הוא בחינת החכמה, והוא ראש כל דבר. והנהר הוא בחינת הבינה, והגן הוא בחינת המלכות.

החכמה היא בחינת יראת שמים, בסוד ״אם אין יראה אין חכמה״ (אבות ג,יז), וסוד "ראשית חכמה יראת ה' "(תהילים קיא,י), והיא בחינת התבטלות האדם אל המקור הא־להי העליון.

החכמה היא הבחינה שבה כל העולמות כלולים בנקודה אחת, בבחינת מחשבה הכמוסה במאציל ברוך הוא, עוד לפני שנפרדו ונחלקו לבחינות שונות.

כמו שטיפת זרע היא נקודה אחת בלי חילוק אברים כלל, ורק כשהיא נכנסת בבטן הנקבה נעשית הטיפה לחילוקי אברים שונים ובחינות שונות, כן כביכול בסדר הופעת העולמות בתחילה היו כולם כלולים כנקודה אחת אחדותית ממש, בסוד ״כלם בחכמה עשית״, שהיו ממש בחינת כולם יחדיו בלי חילוק כלל, וזה היה בבחינת החכמה, שהיא סוד האבא, והוא כמו טיפת הזרע, בלי חילוק אברים כלל. והיינו שאין בחינת גבול והבדל בין אחד לשני, ובין בחינה לבחינה, אלא הוא הופעת הכללות של העולמות בלי פירוט כלל, שהיו כל הפרטים בטלים ומכונסים יחדיו לבחינה אחת בלי פירוד כלל.

האדם צריך לבטל עצמו מאוד מאוד מול המקור העליון, להיות בטל ומבוטל לה' יתברך בכל עצמו.

אנו, נשמות ישראל החצובות מחכמה עילאה׳ מבחינת עולם האצילות. שהוא פנימיות המציאות ממש - כשאנו מבטלים עצמנו אין אנו מוחקים כלל את עצמנו, ולא מאבדים מאומה ממהותנו, אלא להפך, אנו עולים להתכלל במקור ובמקום האמתי שלנו, בעולם האצילות, עם המלך במלאכתו, שכל המלאכים ושרפי מעלה אינם יכולים לזאת, שעליהם נאמד ״הן אראלם צעקו חוצה״ (ישעיה לג,ז), שהם בבחינת חוצה, שהוא הבריאה, ואנו כלולים באצילות, ממש בחינת אחים ורעים לאור קודשא בריד הוא ושכינתיה.

הרב קוק (אורות קכה, ואדר היקר קמה): "כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר רוח, בחילת החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ה׳. ההכנעה מפני הא-להות, שהיא דבר טבעי בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה. להתבטל בפני הכללות. וקל וחומר בפני מקור ההויה של הכללות. שהוא חש בו עליונות של אין קץ לגבי הכלליות. לא צער ודכדוך יש בה, כי אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יופי״.

עיקר עניין החכמה הוא סוד הביטול. והביטול הוא עניין יראת שמים, שיודע שיש מעליו מישהו, והוא העיקר והשורש, והוא עצמו הטפל והשולי. והיינו ששם עצמו בצד, ויודע שהוא מוגבל וקטן, וצריך להיות מסור ונאמן אליו יתברך. שמבטל חשיבות עצמו ורותם עצמו אל רצון ה' בלבד.

ועניין הביטול אינו רק בפנימיות הלב, שמבטל ישותו ועצמותו, אלא בכל מהות החיים, והיינו שמתבטא הדבר גם עניין ההקפדה בכל המצוות וההלכות. שמעורר עצמו בזריזות ובחפץ לב לעשות את רצון ה׳. וגם אם אין הוא מרגיש באותה עת הרגשות עליונות, הרי הוא כעבד המבוטל למלכו, ואינו שואל ומסתפק אחר המלך, אלא עושה רצונו בכל לב. זה סוד הענווה שהיא סוד המלכות, שהיא מושרשת בבחינת חכמה כמו שכתוב ״ה׳ בחכמה יסד ארץ"( משלי ג,יט), והיינו שסוד המלכות הוא בחינת העבד כנודע, בסוד 'עול מלכות שמים', ובחינת העבד נעוצה לעילא לעילא, בסוד הביטול העליון שהוא סוד החכמה, שיודע שמושרש במקור עליון ממנו, ולכן אינו מנסה להבין ולהזדהות בעצמו ובהרגש פרטיותו, אלא רותם עצמו לעשות רצון ה׳ בין אם מבין ומרגיש הזדהות, ובין אם לאו.

הנהר הוא סוד הבינה. בסוד רחובות הנהר, והוא בחינת הכוח שממשיך ומגלה את העדן לעולם. שהנהר מושך מהעדן להשקות את הגן.

והנה ידוע שבחינת ההבנה וההשגה וההרגשה היא בחינת הבינה. בסוד הנשמה, שהיא האור שנכנס אל האדם להחיותו, ומשם נובעת השגתו והרגשתו (פרדס רמונים לא,א), בסוד ״ונשמת שד־י תבינם״ (איוב לב,ח). והיא שורש השמים ״כונן שמים בתבונה״ (שם). שזה סוד התפארת. מדרגת בן. שהוא עניין ההבנה שמבין ומזדהה ומרגיש בעצמו, שהוא בחינת האור שנכנס לאדם ולא המקור העליון [לעומת הארץ שהיא המלכות. מדרגת עבד שמושרשת בחכמה, המקור העליון].

הבינה היא סוד המשכת האור העליון של החכמה והתורה אל תוך המציאות, שכן הבינה היא השפע היורד ונכנס לתוך האדם, בסוד הנשמה שנתת בי, שנכנסת לתוך האדם ומאירה בו את האור העליון. (ראה אורות הקודש ב' עמ' רפג, ׳רק בהכנתה׳ וכו').

הדיבור הוא המשכת האור מהמחשבה הנעלמת. החוצה אל הסובבים. והיינו שהדיבור ממשיך את המחשבה ומגלה אותה אל הסובבים השומעים. וזה ממש סוד הנהר עדן וגן, שהעדן הוא בחינת המחשבה הנעלמת, והגן הוא בחינת האנשים השומעים, והנהר הוא בחינת הדיבור שממשיך את המחשבה ומעביר אותה אל האנשים ללמדם חכמה ודעת.

המחשבה היא ממש סוד עולם עליון ונעלם, בחינת החכמה ובחינת החיה, והיא גנוזה מעיני כל חי ואי אפשר להשיגה כלל. והבינה היא סוד הדיבור שמגלה את המחשבה ומוציאה החוצה. שכן באמת הדיבור עומד ביו העולם הגלוי מחוץ לאדם. ובין המחשבה הסמויה שהיא סוד העולם הפנימי והנעלם. והאדם המדבר עומד בגבול בין העולם הגלוי לעולם הנסתר, וממשיך ומגלה את הנסתר בתוך הגלוי. והוא ממש סוד הבינה, שהיא בחינת הנהר שמגלה מהעולם הנעלם אל העולם הגלוי.

והנה הגן הוא סוד העולמות התחתונים שבאים לקבל את השפע העליון, שהם בחינת המלכות. ונמצא שבחינת העדן היא המקור העליון, אור הא-להות העליון, והבינה היא סוד הכוח שממשיך את השפע מהמקור אל העולמות, שהוא סוד הגן.

סיכום: ראינו את שלוש הבחינות של הענג, שהוא עדן נהר גן, והיינו, שהעדן הוא סוד המחשבה, האור הא־להי העליון והקדוש, והנהר הוא כוח ההמשכה שממשיך ומנהיר ומאיר את האור העליון אל תוך המציאות והעולמות שהם בחינת הגן. והנה כך הוא סדר העבודה, שצריך להיות מבטל עצמו ממש לה׳ יתברך, ומאחד לבבו ועצמותו עם האור העליון, ועל ידי כך הרי הוא מקשר את פנימיות לבבו לבחינת העדן העליון, ומדביק עצמו ממש אל האור העליון שמרומם על כל רוממות, ולבבו נעשה מואר בשפע עליון וגדול, והכל מכוח הביטול והענווה המוחלטת. וכך, לאחר שביטל עצמו ממש והרגיש עצמו עבד ושיריים ומבוטל לגמרי, הנה קישר עצמו בסוד העדן, ולאחר מכן ניגש לסוד הבינה, שהוא סוד הנהר, שהוא סוד הדיבור, והיינו לעבודת ההמשכה, להמשיך את האור אל העולמות התחתונים. והיינו, שהוא מרגיש עצמו רק צינור להמשיך את השפע מלמעלה, ואין לו מעצמו כלל, שאין הוא מבליט עצמו כלל ולא מתייהר להגדיל עצמו וחשיבותו, אלא עסוק בהמשכת האור מהעדן אל הגן, כשהוא מבוטל אל העדן, ומדבר דיבורים של אור, ודיבורים של קדושה, ודיבורים של המשכת שפע אל לבבות השומעים.

הנה מי שעושה כן, להיות מבוטל לה׳ ולפעול להמשיך אורו לתתא, הוא ממש בסוד הענ״ג, שמאחד לבבו בעדן, ומדבר בסוד הנהר אל השומעים שהם בסוד הגן, ואז הוא מתענג על ה׳ ודאי במתיקות וקדושה נפלאה, בהיותו צינור לדבר ה׳ ודבק בקונו בדבקות אמת ואמונה.

אבל אם האדם מנתק עצמו חלילה מהעדן ומפריד עצמו מהמקור הא-להי. ע"י שמהפך את הסדרים, ומקדים את בחינת הנהר לבחינת העדן. והופך עצמו למרכז ולעיקר, והיינו שהופך את הנהר לראש ולעיקר, ולא את העדן. אז הוא מקבל 'נגע'.

כי מפריד את החכמה מהבינה ח״׳ו, שמנתק את הנהר מהעדן, וחושב שהנהר הוא המקור. וכידוע שהגאווה פוגמת מאוד לעילא, בסוד האותית י-ה, שהן סוד חכמה ובינה כנודע, שיו׳׳ד היא חכמה וה׳׳א היא בינה, והגאווה גם היא עולה גימטריא י־ה, כדברי האר׳׳י הקדוש (שער רוח הקודש יחוד כ, ספר הליקוטים תהילים פרק לו), שכן פוגמת ח׳׳ו בשם י־ה, ואף שאין כלל אחיזת הקליפות במקום גבוה כזה, הנה הגאווה היא פגם עצום מאוד, והקליפות חלילה עולות למקום גבוה, בסוד הגאוה שעולה י־ה. והנה הכל מושרש בכך שמנתק את עצמו ממקורו ושוכח שהוא רק נהר ושכל דיבוריו הם רק המשכה ממקום עליון, ומייחס ישות וחשיבות לעצמו וחושב שהוא המקור, בחינת 'לי יאורי ואני עשיתני׳ (יחזקאל כט,ג) ח״ו, שהוא סוד פגם פרעה שהיה בעורף, כנגד הגרון, בחינת החיבור בין י"ה לו״ה. והגרון בו סוד הבינה, בסוד "ותלכנה נטויות גרון״ (ישעיה ג,טז), שהוא הגאווה, שמנתק י"ה מו״ה, שכן ראש מורם וגרון נטוי הוא הסתלקות הג״ר למעלה שאינו יורד להמשיך למטה, בסוד הרכנת הראש בענווה שממשיך י"ה לו״ה (ראה עין איה שבת ב׳, עמ' 90).

הנה אם היה מחבר עצמו לבחינת החכמה, והיינו למקור, הרי שלא היה מתגאה כלל, כי כל מה שהאדם השיג הוא אפס והבל לעומת המקור האין סופי, שכל מה שיש באדם בטל ומבוטל לעומת החכמה הא-להית. האם אדם יוכל להתגאות על תלמידיו אם משה רבנו נמצא עמם בחדר? הלא משה רבנו, בחכמתו האדירה וענקיותו, מעמיד את כולם בקרן זווית, כמי שלא באו כלל לעולם. ונמצא שמי שמתגאה אין זה אלא מפני ששכח את נוכחותו של הקב״ה ואיבד את יראת השמים, שמעמידה את האדם בתודעה מתמדת נוכח פני ה', ורק מפני ששכח את יראת השמים הוא מתחיל להתגאות בחכמתו ובידיעותיו.

דווקא כשהפריד עצמו מהעדן אזי יכול לטעות ולחשוב שהנהר הוא העיקר והשורש. אך מי שמחובר אל העדן, אל החכמה העליונה, לעולם לא יתגאה, ותמיד ידע את קטנותו ואפסותו, שמה שיש בנהר הוא כלום לעומת מימי האוקיינוס של החכמה העילאה, וגם יודע שכל הנהר הוא רק המשך מהאוקיינוס, ואין לו מעצמו כלום.

אם האדם ניתק עצמו מסוד העדן, מהחכמה היראת שמים והביטול לה', ושם את לבבו והרגשת עצמו במרכז הכל. הוא מקדים את הנהר לפני העדן, לפני המקור, והענג נהפך להיות נגע!

משום כך הנגעים אינם אלא בארץ ישראל, ארץ החיים, המקום בו מופיעה סגולת ישראל ביתר שאת ומתנוצצת בכוח הדיבור סגולה של בריאת שמים וארץ. דווקא בארץ ישראל מתגלית מעלתם האמיתית של ישראל, בסוד הנבואה שאינה שורה אלא בארץ, והתורה שמופיעה בה בקדושה עילאה. לפיכך, דווקא בזמן שאנו בארצנו, ואנו מוכנים וראויים להיות ממשיכים ביתר שאת את רוממות קדושת ה׳, אז מופיעה הצרעת, במקרים בהם חלילה אנו מועלים בתפקידנו הקדוש הזה.

והנה, כיצד סדר טהרת המצורע? בעזרת מידת הענווה. שצריך להיות בדד, וטמא טמא יקרא ועל שפם יעטה. והגביה עצמו כארז אז ייקח אזוב ותולעת...

ולכן צריך לבוא אל הכהן שהוא סוד החסד. והחסד הוא היציאה של האדם מעצמו. שהיא ממש תיקון הגאווה. שעיקר הגאווה הוא שהאדם מרוכז בעצמו, והחסד הוא ההפך הגמור, להתרכז באנשים אחרים ולהרגיש שכל תפקידו בעולם הוא לעזור ולהאיר להם. [החסד הוא בחינת החיבור אל החכמה, שהוא סוד קו ימין, שהחכמה מולידה את החסד כנודע, בסוד אברהם אותיות ׳אבר מה׳, שהחכמה היא ׳כח-מה׳ והחסד הוא הלבוש לחכמה בסוד ׳אבר־מה׳ כנודע. והכהנים ממשיכים את אור החכמה לעולם, לכן הם בחינת שמן הטוב שנמשחו בו שהוא סוד החכמה].

הרב קוק (שמונה קבצים תתצח): "עבודה, נאמנות, גבורה, הם יסודי הענג, השומרים אותו שלא יהפך לנגע".

צריד להתאמץ מאוד בעבודת ה', ולהיות נאמן לה', בכל עוז ולא חלילה לבגוד בו ולייחס את השפע לעצמו, ולהיות בגבורה תמידית שדורשת מאמץ והשתדלות. ועל ידי כך ישמור עצמו להיות מתענג על ה' בלי חלילה ליפול להיות מרוכז בעצמו ולהפוך את הענג לנגע חס ושלום.

ויהי רצון שנזכה לאור גדול שיאיר עלינו, להמשיך בקרבנו את העדן העליון, נהירו דחכמה עילאה ועל ידי כך יתבטלו כל הקליפות וכל אויבינו יפלו תחתנו מהרה, ונזכה להמשכת העדן בנהר ובגן, ומהרה נראה משיח צדקנו בשפעת קודש בבניין בית חיינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן ואמן!