‏הצגת רשומות עם תוויות סור מרע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סור מרע. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 8 ביוני 2017

פרשת בהעלותך - סור מרע וארץ ישראל

סור מרע וארץ ישראל


גמרא[1] (זבחים קטז.): "כְּשֶּׁנָּתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכָל מַלְכֵי עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אֲחָזָתָם רְעָדָה בְהֵיכָלֵיהֶן, וְאָמְרוּ שִׁירָה. שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים כט) 'וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד'".

כל האומות שומעות קול עוצמתי שחודר לנשמה. זה קול שמצד אחד יכול להחריב את העולם, כמו המבול (ולכן הם רועדים), ומצד שני הם מרגישים שהוא יכול להביא ברכה גדולה מאוד לעולם (ולכן הם אומרים שירה). 

"נִתְקַבְּצוּ כֻלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע וְאָמְרוּ לוֹ, מַה קּוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ? שֶׁמֶּא מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם?".

הרגיע אתם בלעם ו"אָמַר לָהֶן: 'וַיֵּשֵׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם' - כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם.

אָמְרוּ לוֹ: מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא?

אָמַר לָהֶם: כְּבַר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כָּל בָּשָׂר.

אֶלָּא מַה קּוֹל הֶהָמוֹן שֶׁשָּׁמַעְנוּ?

אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְבֵית גְּנָזָיו, גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תתקע"ד דוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וּבִקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים כט) 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן'.

מִיָּד פָּתְחוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ: 'ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם'".

מזל שיש עם שמוכן לקבל את כל הטובה הזאת ולקחת את כל הסיכונים שבתורה.

טובה עצומה שכרוכה בסיכונים עצומים. כשהם מבינים כי עם ישראל הסכים לקבל את העוצמה הזאת הם אומרים: "ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

רבנו יוסף חיים זיע"א (בניהו בן יהוידע על זבחים קטז.) מסביר כי הגמרא הזאת קשורה לכך שהגויים רוצים להאמין ולעשות חסד ושאר מעלות טובות של תורה, אבל הם לא רוצים ולא יכולים להימנע מכל התועבות שהיו מורגלים בהן.

כך במדרש המפורסם (פסיקתא רבתי פרשה כא) "בתחילה הלך לו אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבונו של עולם מה כתיב בה? אמר להם: 'לא תרצח'. אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב. שנאמר: 'על חרבך תחיה' - אין אנו יכולים לקבל את התורה. אח"כ הלך אצל בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבונו של עולם מה כתב בה? אמר להם: 'לא תנאף'. אמרו לו: וכל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף (דכתיב 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהן') אין אנו יכולים לקבל את התורה. אחר כך הלך לו אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לפניו: רבונו של עולם מה כתיב בה? אמר להם: 'לא תגנוב'. אמרו לו: כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל. הדא היא דכתיב: 'יהיה פרא אדם וידו בכל יד כל בו' אין אנו יכולים לקבל את התורה. ואח"כ בא לו אצל ישראל. אמרו לו: נעשה ונשמע[2]".

הגויים יכולים לקבל את התורה במצוות "עשה". בדברים הטובים. הם לא יכולים לוותר ולהפסיק את הרצח, הגניבות והניאוף. אבל בתורה יש גם "סור מרע" וגם "עשה טוב".

קודם 'סור מרע' – תוריד את החליפה הישנה, ואז 'עשה טוב' – תלבש את החדשה!

אי אפשר עשה טוב בלי סור מרע!!!

כך מסביר הבן איש חי: "ואפילו שיהיו יכולים אומות העולם לקיים חלק 'עשה טוב' אי אפשר להם לקיים חלק 'סור מרע', והנה 'סור מרע ועשה טוב' הוא מספר תתקע"ד (בגימטריה 974), ולכן אמר להם גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תתקע"ד דוֹרוֹת, רמז להם במספר תתקע"ד על 'סור מרע ועשה טוב' (גם גימטריה 974) שאי אפשר לאומות העולם לקיים מספר זה כולו, כי אם חציו".

ההסבר הזה של הבן איש חי מסביר איך יכול להיות שמאמין מוסלמי שמאמין בשם ה' וקורא בשמו הורג חמישים איש בחג השבועות ומרגיש צדיק גדול.

הוא לא יחיד בזה, מאות מאחיו המוסלמים רצחו וטבחו ואנסו ושדדו בצרפת באנגליה ברוסיה בסוריה ואיפה לא. הם הרגישו כי הם בסדר גמור עם אלוקים כי ידיהם מלאות דמים. כל זאת בגלל שהם מקבלים את התורה ואת דבר אלוקים רק ב"עשה טוב" ולא ב"סור מרע". לצערנו גם הנוצרים המאמינים היו באותו מקום עד לפני כמה שנים והבינו שאי אפשר להיות עובד ה' כשידיהם דמים מלאו.   

גם עם ישראל היה חייב ללמוד את שני החלקים הללו של התורה.

בחציה הראשון של פרשת "בהעלותך" אנו רואים את ה"עשה טוב". את השראת השכינה בישראל:

"וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר" (במדבר ט,טו – עד סוף הפרק).

ובהמשך: "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י,לד).

בחצי השני של הפרשה רואים כמה קשה להם להתרחק מהרע. מלשון הרע. מעין רעה.

מיד עם תחילת נסיעתם הם מתלוננים ומתאוננים על המסע הקשה. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'".

התורה לא מפרטת על מה הם מתאוננים, כי זה לא משנה. הייתם כמעט שנה בהר סיני, עכשיו אתם נוסעים לארץ זבת חלב ודבש. כבר למדתם את אהבת ה' אליכם, האם אתם לא יכולים לתת קצת אשראי לשאת את טלטולי הדרך עד שתגיעו לארץ ישראל? הרי הכול בשבילכם.

הקב"ה לא מוותר להם, הוא מלמד אותם כי התורה כוללת בתוכה את שני החלקים ביחד: "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה".

הזכויות שלכם והמעשים הטובים שלכם לא מחפים על המעשים השליליים שלכם. גם עשה טוב וגם סור מרע.

תומר דבורה (הח' - יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ): "אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר, 'עָשָׂה אַרְבָּעִים מִצְוֹת וְעֶשֶׂר עֲבֵרוֹת נִשְׁאֲרוּ שְׁלֹשִׁים מִצְוֹת וְיֵלְכוּ עֶשֶׂר בְּעֶשֶׂר', חַס וְחָלִילָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר וְעָשָׂה עֲבֵרָה אַחַת, דּוֹמֶה לְפָנָיו כְּאִלּוּ שָׂרַף אֶת הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּרְצֶה חוֹבוֹ וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל שְׂכַר כָּל מִצְוֹתָיו".

שיא הלימוד הוא אצל מרים הנביאה. צדקת שכל עם ישראל מחכה לה. אין לך בעם ישראל מישהו שיש לו זכויות גדולות כל כך כמו מרים. כבר כשהייתה ילדה קטנה זכתה לנבואה שהצילה את עם ישראל. אבל הצדקות שלה לא מחפה על פעם אחת שדיברה לשון הרע על אחיה.

רמב"ן: "אע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל ציוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו (ב"ב קסה.) והכל באבק לשון הרע".

מו"ר הרב זצוק"ל היה אומר, שכדי שלא נחשוב שרק עם צדיקים הקב"ה מדקדק כחוט השערה, בא הציווי בתורה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" ללמוד מכאן שכל אחד מאתנו צריך להיזהר בזה.

הייתי אברך צעיר והגעתי לרב מרדכי אליהו זצוק"ל כדי לשאול על שני אנשים שהיו נראים כמו "מקובלים" –  האם הם ראויים או לא? על אחד הרב אמר לי כן ועל השני הרב רמז בידו שלא ללכת אליו.
בתור אברך צעיר הרגשתי תחושת שליחות לגרום לרב לפרסם שהשני הוא לא ראוי, שהרב יפעיל את השפעתו וימנע מאותו רב לקבל אנשים. המשכתי ואמרתי לרב: "אומרים שאותו רב...". לא הספקתי לסיים את המשפט והרב, שישב על כיסא מסתובב, סובב את עצמו כלפי הקיר, והפנה אלי את צדו, כשהוא מסתכל לקיר.
בתחילה חשבתי שהרב מחפש דבר מה להראות לי על-מנת לאשר את דברי, אך כשהרב המשיך לבהות בקיר הבנתי שהרב מסמן לי שכשמדובר בלשון הרע, אני יכול "לדבר אל הקירות" אבל הוא לא רוצה לשמוע. כמובן שמאוד נבוכתי וביקשתי סליחה. הרב מיד סובב את הכיסא חזרה אלי ושאל בנחת אם יש לי שאלות נוספות.
לאחר שיצאתי מהרב ועיכלתי את מה שהיה – מחד הרב לא מוכן לשמוע לשון הרע בשום אופן, גם על רב שהוא פוסלו, ומאידך הוא דואג לעשות זאת בצורה מכובדת, מבלי לפגוע במי שמדבר. החלטתי שמעתה הרב יהיה מורי ורבי בכל. כזה רב אני רוצה!

רמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק טז): "ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר 'השמר בנגע הצרעת'. 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך'. הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגדלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים. והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו. שנאמר: 'והאיש משה ענו מאד'. ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות".

זכריה (ח,ג-יז): "כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם... עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ... הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ: וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה... כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'".

מחשבה טובה ועין טובה ודיבור טוב קשורים לבניין ירושלים.

לכן התורה מסמיכה את פרשת מרים לפרשת "שלח" שעוסקת במרגלים שדיברו רע על ארץ ישראל.

רש"י (במדבר יג,ב): "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: איך צריך ללמוד מכאן מוסר שאין להוציא דיבה. הרי היא דיברה על גדול הנביאים, על משה רבנו, ולכן היא נענשה. הם דיברו לשון הרע רק על עצים ואבנים. אם כן, איך הם ילמדו ממנה קל וחומר?

מסתבר שכל דיבור שמכוון לעצור את התיישבות של יהודים בארץ ישראל הוא דיבור על הקב"ה.

דוד המלך (תהילים קו,כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'".

הקב"ה בעצמו חתום על המדינה הזאת!!!

הקב"ה אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה", אז מי שאומר "ארץ אוכלת יושביה" מדבר סרה על ה'.

מאיסה בארץ ישראל = מאיסה בנותן הארץ!!!

מדרש רבה (דברים טז,ז) "ר' יהושע אומר: למה היו דומין? למלך שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה א"ל המלך: זמנתי לך אשה נאה ובת טובים ועשירה. א"ל הבן: אלך ואראה אותה, שלא היה מאמין לאביו. מיד הוקשה הדבר והרע לאביו אמר אביו מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה לפיכך לא רצה להראותה לסוף א"ל ראה אותה ותדע אם כזבתי לך ובשביל שלא האמנת בי קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה וכך הקב"ה אמר לישראל טובה הארץ ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו אמר הקב"ה אם מעכב אני עליהם הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה שנאמר (במדבר יד) אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה אלא לבניהם אני נותנה".

מי שכופר בארץ ישראל כופר בקב"ה!!!

ליקוטי מוהר"ן (קמא ז'): "עִקַּר אֱמוּנָה... אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז): שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה".

צריך אמונה וקשר לקב"ה כדי לנחול את הארץ!

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 421):
כשאמר הקב״ה לאברהם אבינו ׳לך לך׳, הוא לא אמר ׳לך לארץ כנען׳. הוא אמר לו: ׳לך לך אל הארץ אשר אראך׳, כלומר אל הארץ אשר אראה לך.
אתם מבינים, רבותי? בשביל שאברהם אבינו ידע שזוהי הארץ הקדושה, הקב״ה צריך להראות לו. הקב״ה אומר לאברהם אבינו: ׳אתן לך עיניים לראות את הארץ כפי שאני רואה אותה'.
עובדה שהמרגלים לא ראו. רק יהושע וכלב זכו לראות את הארץ כפי שהקב״ה הראה אותה לאברהם אבינו.
גם כשמשה רבינו עולה להר נבו, נאמר: ׳ויראהו ה׳ את כל הארץ׳ - ה׳ מראה לו!
כולם מכירים את הרש׳׳י הראשון על התורה: ׳כל הארץ של הקב״ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו'.
הפירוש הפשוט הוא: הוא נתן את הארץ למי שהוא רוצה.
אך הרבי הקדוש מאלכסנדר מפרש: הוא נתן את הארץ למי שיש לו עיניים ישרות!!!
אני חייב לספר לכם סיפור שהייתי מספר לילדות שלי כשהיו קטנות. זה סיפור קלאסי.
במאה השש עשרה היו מלחמות בלתי פוסקות בין האוסטרים לתורכים, שהיו מן הממלכות הכי חזקות באותה תקופה. פעם הגיעו התורכים לשערי ווינה ממש, אך ברגע האחרון הצליח הגנרל האוסטרי להדוף את הפולשים. אני לא זוכר את שמו של הגנרל, הוא היה איש צבא מבריק וגם אנטישמי גדול. לא אחת ניצל את המלחמה כדי לטבוח בקהילות יהודיות.
יום אחד, כשהמלחמה רעשה בפרוורי וינה, פתאום רואים האוסטרים איזה ייד׳לה עולה בשלווה במעלה גבעה, כשהוא מחזיק בידו טלית ותפילין! בתחילה לא האמינו למראה עיניהם, אחר כך שלחו כיתת חיילים לעצור אותו. אמר לו מפקד החיילים: ׳מה אתה עושה כאן? אתה לא רואה שיש מלחמה?׳ אך היהודי בשלו: ׳אני רוצה לעלות על הגבעה הזאת.׳ ׳מה אתה רוצה לעשות שם?׳, שאל המפקד.
׳מהגבעה הזאת אפשר לראות את ירושלים עיר הקודש׳, ענה הייד׳לה.
האיש בטח מטורף - לראות את ירושלים מגבעה ליד וינה?!׳ אמר לו הקצין: ׳שמע נא, יהודי: בעצם הייתי צריך ישר לירות בך, כי אולי אתה מרגל. אבל אשאיר זאת לגנרל.׳ הם מביאים אותו לגנרל ומספרים לו על השיגעון של היהודי הזה, אך הגנרל מבין די מהר שעומד בפניו אדם נורמאלי לחלוטין, ומשום כך הוא נדהם מהחוצפה שלו.
׳אגיד לך מה אעשה אתך, יהודי׳, אומר לו הגנרל. ׳אעלה אתך לראש הגבעה, ואם אוכל גם אני לראות משם את ירוזלם, אשאיר אותך בחיים. אבל אם לא אוכל לראות אותה, אירה בך.׳ היידל׳ה הסכים ללא היסוס, אך אמר שאפשר לראות את ירושלים מאותה גבעה רק בתנאי שיפנו אותה לגמרי מחיילים ומנשק.
עשרות חיילים עומדים למטה ומסתכלים על היהודי והגנרל עולים יחד לגבעה. כשהגיעו למעלה, נשארו שם זמן רב. אחר כך ירד הגנרל, ולהפתעתם רואים החיילים שעיניו אדומות מבכי.., ׳כן׳, אמר הגנרל, ׳זה נכון. ראיתי את ירוזלם העיר הקדושה'.
זה סיפור ידוע, ויש הרבה משפחות מיהודי הונגריה שמתייחסים לאותו ייד׳לה, שהיה כמובן אחד מהל״ו צדיקים. הרבנית יונגרייז, למשל, מספרת שהמסורת במשפחתה היא שהם צאצאים של אותו צדיק שראה את ירושלים עיר הקודש מגבעה ליד וינה...

כדי לזכות לראות את ארץ ישראל צריך לאהוב אותה למסור את הנפש עליה לדבר עליה רק דברים טובים ולעשות כל מה שרק אפשר בשבילה!

גמרא (כתובות קיב.): "ר' חנינא מתקן מתקליה (משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים - רש"י). ר' אמי ור' אסי קיימי משימשא לטולא ומטולא לשימשא (כשהשמש מגיע למקום שהם יושבים וגורסין וחמה קודרת עליהם עומדים משם לישב בצל, ובימי הצינה עומדים מן הצל ויושבים בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת א"י - רש"י)".





[1] רוב השיעור מובא מהרב שמואל אליהו שליט"א.

[2] אם חתן היה אומר לאשתו בחרתי אותך כי אף אחת אחרת לא הסכימה היא היתה נעלבת... אלא הקב"ה אומר לעם ישראל אף אחת אחרת לא מסוגלת להתחתן איתי... הגויים לא מסוגלים לקבל את התורה!!!

יום רביעי, 6 בינואר 2016

פרשת וארא - עבדים חופשיים!

עבדים חופשיים!

שמות (ו,יג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ירושלמי (ראש השנה ג,ה): "אמר רב שמואל בר רב יצחק... על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים..."[1].

על איזה עבדים מדובר? הרי כולם היו עבדים בעצמם...

משך חכמה (וארא, ו,יג): "יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים, והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם... לכן ציווה ה' יתברך שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד...".

למה הדבר הראשון שהקב"ה מצווה את בנ"י זה שחרור יהודים עבדים דווקא?

עונה הגמרא (בבא מציעא י.): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה,נה) - עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שלג,ג): "הִתְחִיל הַפּוֹעֵל בַּמְּלָאכָה, וְחָזַר בּוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם, חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ קִבֵּל כְּבָר דְּמֵי שְׂכִירוּתוֹ וְאֵין בְּיָדוֹ לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַבַּיִת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְהַמָּעוֹת חוֹב עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, (וַיִּקְרָא כה,נה) וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים".

כדי לצאת מהמֶּצׇרִים, מהפרעה שיושב על העורף, כדי לצאת מהגלות האישית שלך – אתה חייב לקבל על עצמך עול מלכות שמים שלימה!!!

כל עוד יש בך אחוז של עבדות למשהו אחר, זה גורע מהעבדות לקב"ה!

סוגים של שעבוד[2]:
-אדם שמשתוקק להיות מקובל בחברה - משועבד, מפני שאינו יכול לעשות את מה שבאמת מתאים לו, שמא ח"ו יבקרוהו. אולי היה רוצה להאריך בתפילה או לקבוע זמנים הגונים ללימוד תורה, אבל בעיני חבריו זה לא מקובל. אולי היה רוצה להתנדב למען חולים, אבל בעיני משפחתו זה יראה מוזר. אולי היה רוצה למחות כנגד עוול שנעשה לחלש במקום עבודתו, אבל הוא שותק מפני שהוא חושש לספוג עלבונות אם יפתח את פיו. נמצא שהוא משועבד לסביבתו.
-אנשים הרודפים אחר הכבוד, כמו פוליטיקאים למשל, משועבדים עוד יותר, מפני שלא רק שהם נמנעים ממעשים מסוימים, אלא רוב מעשיהם נעשים כדי לזכות בכבוד, נמצא שכל חייהם משועבדים לתאוות הכבוד שלהם.
-אדם שתאב מאוד להתענג באכילה הוא משועבד לתאוותו. שעות רבות בכל יום הוא טרוד בתאוות אכילתו, ואינו יכול לפתח את כישרונותיו הרוחניים, לא בלימוד ולא במעשים טובים. וכך לגבי כל סוגי התאוות.
-יש סוג של שעבוד מהופך, שאדם כל כך רוצה שלא להיות מושפע, עד שהוא בורח לקצה השני.
למשל, אם הוריו יציעו לו ללמוד מקצוע, דווקא לא ילמד. והרי הוא משועבד, מפני שלא החליט כפי שהחליט מפני שחשב שכך מתאים לו, אלא מפני שנפשו נוטה לעשות תמיד ההפך ממה שהוריו אומרים לו.
דוגמא נוספת: אדם שחושש מאוד שמא ייגרר אחר תאוות וכבוד, וכדי שלא ייפול וייכשל הרי הוא מתנזר לחלוטין מכל תענוג גשמי או מכל שמץ של מצב שבו יכבדו אותו - גם אז יוצא שהוא משועבד, מפני שבפועל כל הזמן הוא חושב על התאוות והכבוד. ואף שהוא מנסה לברוח מהן, מכל מקום אינו יכול לחיות את חייו בחירות, מפני ששיקול דעתו מוטה עקב החששות המופרזים שלו מהתאווה והכבוד.

אז איך נראה אדם שיצא מעבדות לחירות? 

הרב אייל ורד מסביר בקטע קצר שכתב איך מתנהג לדעתו מי שאינו משועבד:

חירות – זה להכיר את הכפתור העגול האדום הקטן שמכבה דברים ולהשתמש בו.

חירות – זו היכולת לא לשמוע ולא לקרוא לשון הרע, למרות שכולם מדברים על כך וזה מבעבע בכל האתרים.

חירות – זו היכולת לומר למעסיק שלך שיש לך גם אישה וילדים, ולכן אתה לא יכול לעבוד בלי שעון, לצאת כשהילדים ישנים ולחזור כשהם ישנים, כי יש לך עוד דברים בחיים. ולפני המעסיק – חירות זה לומר את זה לעצמך.

חירות – זה לדעת לחיות מהכסף שיש, ולא מהכסף שאין (חירות ממינוס, בשפה פשוטה).

חירות – זה לשמור על הגוף חופשי, ולא להעמיס עליו קילוגרמים רבים מיותרים שמקשים עליו את התנועה ואת הגמישות, והופכים אותנו לעבדים סגורים בתוך בית כלא של עצמנו, חסרי תנועה ומתנשפי מדרגות.

חירות – זה לשמור על הנשמה חופשית, נקייה, ולא מסונוורת ממראות לא טובים. או במילים פשוטות, לשמור על העיניים.

חירות – זו היכולת לשתוק. לא להגיב על כל דבר. לבלום פה בשעת מריבה.

חירות - זה לעצור להולך רגל שרוצה לחצות את הכביש, ולאפשר לו לחצות בבטחה. וגם לתת לנהג שטעה וכעת מנסה להשתלב בנתיב שלך, לעשות זאת בנחת. בן חורין לא צופר בזעם לרכב שהתמהמה שניה מיותרת ברמזור. הוא מאותת לו בעדינות עם האורות.

חירות – זה להביט בעין טובה על המדינה היקרה שלנו, ולא ליפול לבור הנרגנות והתלונות, אלא לשמוח ולהודות ולתקן.

חירות אינה פסל, פסל החירות, אלא מהות. 

היא המיצוי של האישיות הפרטית והלאומית שלנו.


מסופר על אחד מן החכמים שהלך לבדו ביער, ולפתע פגש מולו את המלך. פנה המלך לחכם ושאלו – אמור נא לי, למי אתה עובד? ענה החכם למלך – מי שהוא אדון עליך, הוא עבד תחתיי. המלך ידע שהחכם אינו אומר דברים לחינם, וביקש הסבר.
הסביר החכם למלך – אתה מלך. יש תחתיך עבדים רבים ואלפי נתינים הכפופים לך וסרים למשמעתך. אתה עבד לתאוות השררה והכבוד שבך. אני – אמר החכם – אדון על תאוותי. תאוות הכבוד שאתה כפוף אליה, היא זו שאני מולך עליה.

עומד הנביא ירמיהו טרם חורבן בית המקדש הראשון, מתרה בבני ישראל ומצווה עליהם לשחרר את עבדיהם – "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת השם, אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים, לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ" (ירמיהו לד, ח-ט).
העם אכן שמע לציוויו - "וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד, וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ".
אולם מיד לאחר מכן – "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים, וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת". בני ישראל שבו ו"כבשו" בשנית את העבדים והשפחות.
ירמיהו הביא את דבר השם לעם ואמר – "לָכֵן כֹּה אָמַר השם, אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם השם אֶל הַחֶרֶב, אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ".
מידה כנגד מידה. אתם לא נתתם דרור לעבדים, הבורא נותן דרור לחרב ולרעב לפגוע בכם, ואכן בית המקדש נחרב על ידי בבל.
מה קרה כאן? מה המידה כנגד מידה? הרי הם לא נתנו דרור והקב"ה כן נתן!?!
אלא הם היו עבדים לעבדים שלהם! הם לא יכולים בלעדיהם – זה אומר שמה שהם שולטים עליו לא נשלט אלא שולט עליהם כך הקב"ה נתן לנשלטים שלו (החרב וכו') להשתחרר ולעשות מה שהם רוצים...

זוה"ק (בריך שמיה): "אֲנָא עַבְדָּא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ בְּכל עִידָּן וְעִידָּן".

אדיר במרום (ח"א - למגזר מלין דקשוט): "והענין דע, כי מי שרוצה שתיקוניו יהיו פועלים כראוי למעלה, צריך שיסתדר הוא במעשיו כראוי בדוגמא של מעלה, וסוד זה, סור מרע ועשה טוב (תהלים לד,טו). כי מי שאינו עושה כן, נקראים מעשיו דרך עראי. אבל מי שהוא בדוגמא של מעלה, אז באמת השכינה קובעת דירה עליו. וזה, כי צריך לשים עצמו בתחלה נגד ס"מ, להתחזק לעומת קטרוגו. וזה בקבלת מעשה המצות עליו, ובפרט מצות לא תעשה, שבכח זה נעשה שומר לדרך הקדושה... וכן הוא קבלת הדבר על עצמו בכח ובקיום. ואז יכולים אחר כך להמשיך הטוב".

תניא (פרק מא') (השבוע ההילולא שלו): "ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא, כי אף שהיראה היא שרש ל"סור מרע" והאהבה ל"ועשה טוב". אף על פי כן, לא די לעורר האהבה לבדה ל"ועשה טוב" ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים. דהיינו, להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ברוך הוא ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים... ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט... והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד".

חסיד נכנס לשפת אמת בערב פסח ושטח את צרותיו והרב אמר לו תכוון באנא ה'.
 הוא כיוון ב"אנא ה' הושיענא" - ולא עזר.
כיוון ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר.
חזר לרב ואמר לו כל מה שעשיתי וכיוונתי לא עוזר! מה לעשות?!
שאל אותו הרב איך יתכן?! ספר לי מה עשית?
סיפר לו החסיד: "כיוונתי בשניהם ושום דבר לא קרה!"...
השיב הרב בחיוך: התכוונתי שתכוון ב"אנא ה' כי אני עבדך"...

משנה[3] (ברכות א,ב): "מאימתי קורין את שמע בשחרית?".
גמרא (שם ט:): "תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב, רבי עקיבא אומר בין חמור לערוד".
רבי מאיר ורבי עקיבא קובעים את הזמן המוקדם ביותר שניתן לקרוא בו קריאת שמע בבוקר,  לפי הזמן שבו יש מספיק אור כדי להבחין בין סוגים שונים של בעלי חיים.
משנה (כלאים א,ו): "הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב, כֶּלֶב הַכֻּפְרִי וְהַשּׁוּעָל, הָעִזִּים וְהַצְּבָאִים, הַיְּעֵלִים וְהָרְחֵלִים, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד, הַפֶרֶד וְהַחֲמוֹר, הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה".
המשנה מביאה רשימה של שבעה זוגות בעלי חיים שאסור לזווג אותם יחד, למרות הדמיון הבסיסי ביניהם. ממשנה זו ניתן להבין כי החיות הללו היו מוכרות לחז"ל כדומות זו לזו.
מכך מובן מדוע במסכת ברכות נעזרים רבי מאיר ורבי עקיבא בחיות הללו כדי להגדיר את מצב האור שבו ניתן כבר להבחין בין דברים דומים. כאשר יש די אור כדי להבחין בין החיות הדומות הללו,  מתחיל החיוב לומר קריאת שמע בבוקר.
אולם קשה: אם אכן רצו התנאים לחפש סימן במציאות כדי לוודא שניתן להבדיל בין דברים דומים, היה יותר הגיוני לבחור מן המשנה בכלאים את החיות שסביר שאדם יראה בבוקר, כגון סוס ופרד או פרד וחמור. הזאב והערוד, לעומת זאת, הם חיות בר שלא נמצאות באזורים שבהם חיים בני אדם?
גם הצבעים המופיעים בירושלמי (ברכות א,ב ג.), תכלת וכרתי, שהם צבעים דומים, מספיקים בשביל להבחין בזמן הנצרך.
מה עומד אם כן מאחורי הבחירה לאפיין את זמן קריאת שמע על בסיס אבחנה בין בעלי חיים ולא בין צבעים?
עיקר מצוות קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמיים.
בשני זוגות החיות שהזכירו רבי מאיר ורבי עקיבא ישנה חיית בר אחת וחיה מבויתת אחת.
נדייק: לאחת מן החיות יש אדון, ולשנייה אין. 
שימוש בבעלי חיים מבויתים כמשל ליחס שבין האדם לאלוהים מופיע בנביאים.
ישעיהו (א,ג): "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן".
החמור המבוית מופיע כאן כסמל של הכרת אדונו.
בדניאל, לעומת זאת, הערוד מופיע כסמל של העדר קבלת עול מלכות שמיים.
דניאל מסביר למלך נבוכדנצר את פשר חלומו:
"ומן בני אדם גרש, ולבו שם עם החיה, ועם הערודים מעונו...עד אשר ידע כי שליט האל העליון במלכות האדם" (דניאל ה, כא; תרגום מארמית של "דעת מקרא").
מתי מגיע זמן קריאת שמע?
מתי שאתה מבחין בין קבלת עול לבין פריקת עול!

עבדים חופשיים:

ריה"ל: "עבדי זמן עבדי עבדים המה,
עבד ה' הוא לבדו חפשי,
על כן בבקש כל אנוש חלקו
חלקי ה' אמרה נפשי".

ריה"ל מגדיר את עבד ה' כעבד, אבל קורא לו "חופשי", מדוע?

אדם שמעשן בשרשרת כבר עשרים שנה, ארבע קופסאות ביום, פונה לחבר שהחליט להפסיק לעשן ומתייסר בכל בוקר ואחרי כל ארוחה: "אל תהיה קדוש מעונה, תרגיש חופשי, קח סגריה, עזוב אותך משטויות". החבר לא מתפתה, הוא זוכר היטב את צילום הריאות האחרון שהיה שחור משחור, הוא לא לוקח אפילו "שאכטה".

את  מי מבין השניים אנחנו מעריכים? מי העבד ומי החופשי?

לאחר שנפסק דינו של אנטולי שרנסקי להישלח לסיביר קם ואמר: "אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני יהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בין החורין האמיתי! אומנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה!".

בימי השואה נשאל הרב אפרים אושרי (שו"ת ממעמקים, סימן ו') שאלה מיוחדת: בעת התפילה, שליח הציבור ר' אברהם יוסף הי"ד התחיל לומר את ברכות השחר. כאשר הגיע לברכת 'שלא עשני עבד' לא יכול היה לברך, ואמר: "איך אוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים אנחנו בעוצר ושבי, וחינם נמכרנו ולא בכסף. איך יוכל עבד לברך ברכת בן חורין בשעה שמוט עבדות נתון על צווארו ומוסרי שביה נתונים על גופו?".
תשובתו של הרב אושרי הייתה, שברכה זו נתקנה בעיקר על עבדות הרוח ולא על עבדות הגוף. ישנה מציאות שבה עבד אינו משועבד ברוחו. עבד היודע להתפלל גם בתוך הקשיים של הגטו, הרי שברוחו איננו משועבד לנאצים ימ"ש, אלא משועבד לקב"ה. אדם כזה יכול לברך ברכת 'שלא עשני עבד'.

יכול אדם להיות עבד, אך רוחו – רוח של בן חורין. מנגד יכול אדם להיות בן חורין, המשועבד לתאוות העולם, לכסף, לעבודה, לאופנה, לאוכל וכדומה.

הרב קוק זצ"ל (מאמרי ראי"ה עמ' 157): "ההבדל בין עבד לבן חורין איננו רק בהבדל מעמדי מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות ולהיפך בן חורין שרוחו רוח עבד.
מי שמשועבד לדברים שנחשבים יפים בעיני אחרים, מי שנמשך אחרי תאוות לבו – נחשב כעבד, גם אם במציאות חייו החיצונית הוא בן חורין. אך מי שנאמן לעצמיות שלו, לרוח אלהים אשר בקרבו; מי שפועל לאור הרוח הטהורה אשר בקרבו – הוא בן חורין, גם כאשר הוא מצוי בתחתיות ארץ, ומשועבד בגופו באופן קשה ביותר".

איך משתחררים מהעבדויות???

שמות[4] (כא,ב): "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי".
מבאר אור החיים הקדוש מדוע משתמשת התורה במילים "עבד עברי" ולא "עבד יהודי": "רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע".
גם אם, עד לרגע זה, הייתי עבד לתאוות, לדמיונות, לחולשות, לבלבול.
גם אם נכשלתי בהכל. בגדול. מה שהיה היה. אצל יהודי עבדות היא שקר, דבר עובר וחולף.
כל מה שקרה לי עד עכשיו, כל מה שהייתי עד עכשיו, לא יכול באמת לחסום אותי. הרגע הזה עדיין לא היה בעולם. אני, כמו שאני, עדיין לא הייתי בעולם. עת רצון, חסד עליון, הכל יכול לקרות עכשיו. אני לא באמת משועבד למה שהייתי, לכמה נכשלתי, "אין לך אדם שאין לו שעה". אולי כאן ועכשיו הגיעה שעתי.
ואם אני, משוחרר מכישלונות העבר, אתחבר עכשיו לטוב האמיתי. הניצחון הזה, ברגע הזה, יהיה ניצחון נצחי. לא משנה מה קרה עד עכשיו.

ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ק"י): "שָׁמַעְתִּי שֶׁאִישׁ אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ: כֵּיצַד הוּא הַבְּחִירָה? הֵשִׁיב לוֹ בִּפְשִׁיטוּת: שֶׁהַבְּחִירָה הִיא בְּיַד הָאָדָם בִּפְשִׁיטוּת. אִם רוֹצֶה עוֹשֶׂה, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה".
אני לא רע או טיפש, מבולבל או חלש. אני לא עבד למחשבות רעות על עצמי. אני נשמה קדושה, אני עצם הטוב. ואני יכול. עכשיו. לבחור בטוב.

ליקוטי הלכות (תולעים ד,יד): "בכל יום ויום שולח הקדוש ברוך הוא ישועות חדשות להציל את האדם! בכל יום ויום נעשה עם כל אדם עניינים חדשים לגמרי! בכל יום הקדוש ברוך הוא עוזרו ומושיעו!"

כל מה שצריך מצידך זו החלטה חזקה!!!

יה"ר שנזכה לעשות רצונו כרצונו אמן!





[1] ירמיהו (לד,יג-יד): "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם".

[2] הרב אליעזר מלמד.

[3] הרב יעקב נגן.

[4] הרב ארז משה דורון.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: