פרשת בהעלותך - זוגיות – ענוה

זוגיות – ענוה

זוג מחכים שאחד מהם יתנצל...

רמב"ן (במדבר יב,ג): "וטעם והאיש משה ענו מאד - להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע".

יפתח נדר לה' שאם ינצח הוא יקריב את מי שייצא ראשון מפתח ביתו.

כשהוא מגיע הביתה, הבת שלו יוצאת בתופים ובמחולות...

טוב, תתיר את הנדר...

לא, יפתח לא מוכן ללכת לפנחס כי הוא רמטכ"ל הניצחון... שפנחס יבוא אליו...

באים לפנחס, מספרים לו, אומר פנחס, אין בעיה, שיבוא אלי ואתיר לו את הנדר... הוא לא מוכן ללכת ליפתח כי הוא נביא ויפתח עם הארץ...

אומרים חז"ל – בוויכוח בינו לבינו נפלה לקרבן הבת...

זה לא סיפור מהאגדות... זה מעשה מחיי היום-יום...

הרי אתה ואשתך לא רמטכ"לים ולא נביאים, אז למה אתה לא בא לבקש סליחה? למה היא לא באה לבקש סליחה?

בינתיים, מי נופל לקרבן? הילדים...

המוהר"ש אומר על המזבח שמזיל דמעות כשזוג מתגרש, למה המזבח דוקא, למה לא הארון או המנורה?

המזבח בוכה, כי הוא אומר: "כבר יש לי מספיק קרבנות, למה אתם מוסיפים לי את הילדים שעכשיו נהיים קרבן?!?!"

פשוט לכתוב פתק יפה, סליחה, הייתי אדיוט... מצטער, יש לי דאגות על הראש... וזהו, על מה המהומה?

גדול השלום (אביהם של ישראל, עוזי ברנע, מגבאי בית הכנסת "היכל יעקב"): בבית הכנסת של הרב אליהו זצ"ל, "היכל יעקב", אני זה שנוהג לחלק את העליות לתורה, ומסדר אותם בדרך כלל בשעת חזרת הש"ץ. המתפללים יודעים כי הרב עולה לתורה בשבתות ידועות: בשירת הים, בעשרת הדברות וכד'. היתה זו אחת השבתות שבהן הרב היה צריך לעלות לתורה בשירת הים, ובאותה השבת היו ארבעה מתפללים שרצו לעלות לתורה למפטיר או למשלים למנוחת הנפטרים, קרוביהם.

מכיוון שאי-אפשר להעלות ארבעה עולים למפטיר או למשלים, ביקשתי מהם לוותר, אבל אף אחד לא רצה לוותר, בחושבם כי בכך הם מביאים נחת רוח לנפטרים קרוביהם, ולא רצו לצער אותם בוויתורם.

אמרתי לרב כי אני בבעיה – אף אחד לא רוצה לוותר, ואני לא יכול להעלות יותר משניים. אמר לי הרב: "תעלה את מו"ר אביך לשירת הים במקומי". אמרתי לו שזה ניגוד עניניים, ואני לא יכול להעלות את מו"ר אבי במקום הרב. הקהל לא יבין את זה. הרב הבין ואמר לי שהוא יעשה זאת. הוא דפק על השולחן ואמר: "יעלה חכם עזרא ברנע לשירת הים". כל המתפללים תמהו על שינוי הסדרים, אבל כמובן שאף אחד לא אמר דבר. הרב ויתר על העלייה הקבועה שלו, ואותם ארבעה מתפללים הבינו את הרמז.

מייד סימנו לי כל הארבעה כי הם מוותרים על העלייה של מפטיר או משלים למנוחת קרוביהם, וכך יכולתי להעלות את מי שביקש ראשון כסדר הראוי.

בדרך חזרה מבית הכנסת אמר לי הרב, כי כשיש ויכוח או מחלוקת – אין שום מנוחת הנפש לנפטרים, גם אם קרוביהם עולים לתורה.

זוג שבונה בית – בונה בעצם משכן קטן משפחתי לה'...

כל השראת השכינה במשכן הייתה תלויה בענווה של הפועלים בה! כמו שכתוב "זבחי אלהים רוח נשברה"!

לכן משה רבינו העניו מכל האדם הקים את המשכן שאמור להתמלא בכבוד ה'!

משה רבינו סרב להנהיג את עמ"י בגלל ענוותנותו, לכן זכה לשמש בגלל זה את שבעת ימי המילואים במשכן!

משה אומר לאהרן "מה אתה בוש לכך נבחרת" - בגלל שאתה בוש אפילו שויתר על נפשו הגשמית והרוחנית כדי להציל את עמ"י מעוון יותר גדול (שאז יהרג כהן ונביא ביום אחד) ורק לכן הסכים - לכן נבחר כי צריך את היסודות הללו של שברון הלב וענווה ושפלות וויתור שעליהם יעמוד בית ה'!!!

דוד המלך אמר כשהביא את ארון ה' "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" כי רק ככה אפשר להביא את ארון ה'!

לכן אדני המשכן (שהם היסוד של הקרשים) נעשו ממחצית השקל שגם העשיר וגם העני התנדבו אותו דבר ואין שם התנשאות.

לכן הארון ששם השכינה שורה ומדברת מבין הכרובים כל מידותיו היו שבורות – כי השבור הוא השלם לפני ה'!!!

זה לא שמשכן עם גאוה הוא פחות טוב... אלא אי אפשר שמשכן כזה יעמוד!

גם משכן זוגי לא יכול לעמוד אם כל אחד יטפס על העץ שלו, יתבצר שם, יסדר את המינימום ההכרחי ויחכה שהשני ירד מהעץ יטפס אליו ויבקש סליחה...

משכן כזה הוא בלתי אפשר לבניה...

זה כמו מגדל בבל... ברגע שנהיה פירוד, המגדל התמוטט...

ה'פני מנחם' מגור (שמחה בבית עמ' רנב'): אם לוקחים ספר תורה, ופורמים את יריעותיו, הרי הספר יורד מקדושתו, והיריעות מקבלות קדושה של ׳חומש׳. דהיינו, קדושתו של ספר התורה, נוצרת, בין היתר, מהיותם של כל החומשים תפורים בו יחדיו. ברגע שמנתקים את החומשים או את היריעות, ומפרידים אותם, איבד ספר התורה את קדושתו וערכו כ׳ספר תורה׳. כך גם קדושתו של הבית היהודי, המתבטאת בכך שהשכינה שורה בו, היא אך ורק אם שני בני־הזוג חיים זה עם זה בשלום ובנחת, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה בביתם. ברגע שהם נפרדים מעט האחד מהשני, כבר מאבד הבית שלהם מקדושתו וערכו.

גם בני הזוג יודעים שעצם ההתבצרות שלהם על העץ היא חורבן והיא תזיק להם הרבה יותר מאשר הוויכוח כרגע ועדיין הם נשארים כל אחד על העץ שלו...

המשורר אברהם חלפי: "ישנה חיה קטנה הקרויה בּוֹנֶה. הבונה חי באיזו מחילה, וחייב ללכת תמיד בדרך מסויימת כדי להגיע אל הסכר שהוא בונה על הנהר. הציידים אומרים, שקשה מאד לצוד את הבונה, החשוב להם בשל פרוותו היקרה, משום שקשה למצוא את המחילה שלו. אבל ציידים שהצליחו לגלות אותה, מספרים כי הבונה הולך תמיד באותו שביל עצמו מן המחילה שלו אל הנהר. הוא לא ישנה את דרכו. וכשהציידים מוצאים את השביל הזה, הם מניחים מלכודת על השביל. הבונה יוצא לו ממחילתו, הולך והולך, עד שהוא מגיע למלכודת. אז הוא עומד, מסתכל במלכודת ומייבב זמן מה. הוא מסב את ראשו ימינה ושמאלה ומייבב עוד. הוא אינו מסוגל לפנות עורף למלכודת ולברוח, הוא אינו מסוגל לשנות את המסלול שלו, את השביל שהוא צועד בו יום-יום, וגם כשהוא רואה את המלכודת מולו – כל מה שהוא מסוגל לעשות הוא לייבב; להסתכל ימינה ושמאלה, לייבב, ולהיכנס לתוך המלכודת".

לעם מסוכן להיות עניו!

הרב אורי שרקי: ישראל מכונים בפי חז"ל "ענוים" ("ענוים הגיע זמן גאולתכם" ילקו"ש ישעיה תצט. וכן "כי אתם המעט מכל העמים – בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעיטים עצמכם לפני" חולין פט,א).

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: שמעתי פעם מחכם מנשה שלו שסיפר בשם הבא"ח ע"ה, מעשה בשייך ערבי שאמרו עליו שהוא ענו גדול, עד כדי כך שאם היה רואה ילד קטן או סומא שרוצה לעבור את הכביש, היה עוזר להם במסירות גדולה. משסיפרו לרב על העניין התפלא מאוד ואמר איך יכול להיות שגוי שכידוע כולו גאווה ואין לו נשמה טהורה, יתנהג כך? פעם אחת ביקש הרב להתלוות לאותו שייך. השייך שהבין מדוע הרב מלווה אותו, עשה מעשי ענוה בכפליים, והרב רואה ומשתאה. לעת ערב, פנה השיך ואמר לרב: "נו, איך הענווה שלי?". אמר הרב: מעתה אין לי שום פלא על הענווה שלך, את התשובה כבר קיבלתי...

יחד עם זאת ישראל הם "עזים שבאומות" (ביצה כה:).

יש להבין זאת על פי ההבחנה בין היחיד לכלל.

האומה כקולקטיב עזה היא, אינה ותרנית ביחס לשליחותה האוניברסלית. מה שאין כן היחידים, שמידתם הפרטית היא הענוה והותרנות.

קיימת סכנה קיומית ומוסרית לאומה אם מתחלפים היוצרות בעזות של יחיד וענוה של הכלל: "אין בתכונה של קיבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל" (אורות הקודש ח"ג, מוסר הקדש פרק יב).

ראש השנה - סליחה מתוך חיבור ואהבה!

סליחה מתוך חיבור ואהבה!

הרב חרל"פ (אורי וישעי עמ' צב-צג): "בר״ה העולם כולו חוזר לשרשו, וההוי׳ כולה מתחדשת אז ועומדת בצביון שעמדה בעת התחוללותה, וכשם שאז היו השעות לפני החטא, והתגלה אז ״זיהרא דאדם קדמאה״ (זהר ח״א ל״ו), ומעמדו של אדם הי׳ נורא ונשגב מאד עד שביקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה, כמו שיהי׳ לעתיד, שעתידין מלאכי השרת לומר שירה לפני הצדיקים, כן בכל שנה ושנה השעות הראשונות של היום הוא מעין המצב הנפלא ההוא".

בזמן כ"כ נפלא וקדוש כולנו משתוקקים לחזור בתשובה מאהבה ולזכות להארת פניו יתברך – "את פניך ה' אבקש"!

נתיבות שלום (ר"ה עמ' קלו'): "אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" (תהלים ב) – 'היום' הוא ראש השנה (זוה"ק) וכן 'אספרה אל חק' רומז ל'כי חק לישראל הוא'! שהקב"ה אומר בו ליהודי 'בני אתה אני היום ילדתיך' אתה נולד בראש השנה!

ראש השנה הוא החדר לידה של השנה[1]!

חדר הלידה הוא מקום חשוב מאוד לכל החיים כולם, כל לחיצה ורגע של חמצן הם קריטיים, אבל למרות הקריטיות יש שמחה עצומה באוויר על הלידה המתקרבת ועל התינוק היוצא לאויר העולם...

רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע כתב לרמוז בפס': "הללוהו בתף ומחול", כי יש מראש חודש אלול עד יום כיפור ב' פעמים ת"פ [480] שעות, סך הכל 960 שאז הוא זמן מחילת עונות. וזהו "הללוהו ב-תף" - דהיינו ב' פעמים ת"פ, ואז, "ומחול" - הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל...

ויש בזה רמז נוסף, שהתשובה והעבודה בחודש אלול צריכות להעשות מתוך שמחה – בתף ומחול, ולא ח"ו מתוך עצבות ומרה שחורה!

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: לאיל של העקדה, שהיה במקום יצחק, היו שתי קרניים. במעמד הר סיני תקעו בשופר השמאלי, בקרן השמאלית. הקרן הימנית היא למשיח, תקע בשופר גדול. כשיבוא המשיח התקיעה תהיה יותר חזקה מהתקיעה של מעמד הר סיני ואז, "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח", זה לא יגרום להפריד את הטוב מהרע, אלא להפוך את הרע לטוב.

בעקידת יצחק הקב"ה תקע בקרן השמאלית הקרן של היראה, בגאולה הקרובה, הגאולה שאנחנו תוקעים היום בשופר כנגדה תהיה בקרן הימנית כנגד האהבה!!!

הרב גינזבורג: בספר ראשית חכמה – ספר מוסר וקבלה שהיו לומדים במשך כל הדורות – כתוב שתשובה ר"ת תענית, שק ואפר, בכי, הספד. תשובה עצובה מאד...

רבי זושא מאניפולי אמר שבשבילי תשובה מורכבת מחמשה פסוקים:

"תמים תהיה עם הוי' אלהיך".

"שויתי הוי' לנגדי תמיד".

"ואהבת לרעך כמוך".

"בכל דרכיך דעהו".

"הצנע לכת עם הוי' אלהיך".

זו תשובה אחרת לגמרי! תשובה בחיות ובשמחה!

למה ראש השנה קודם ליום כיפור? לא עדיף למחוק את העוונות, לבקש סליחה ואחר כך להמליך את המלך? מה שווה המלכת המלך כשאנחנו מלאים עבירות?

הרב אלעד אליהו: בחור אחד החליט להסדיר נשימה לפני הכניסה למשרד, להפתעתו הוא שומע קולות נסערים בוקעים דרך הדלת.

מרגע לרגע הוא מבין שהשיח הנסער מעבר לדלת נסוב עליו, חלק מגנים את עבודתו במשרד וחלק מגדילים ואומרים שגם אישיותו לא מזהירה במיוחד... להפתעתו אף לא אחד יצא להגנתו.

כשהוא הבין שמרגע לרגע העניינים נהיים יותר ויותר גרועים הוא החליט שעדיף להיכנס מהר ולא לחכות לשמוע עוד.

כשהוא נכנס והלך ישר למקום שלו בלי להגיד לאף אחד בוקר טוב או שלום, האנשים הבינו שהוא יודע שהם דיברו עליו ושהוא יודע שהם יודעים והאווירה נעשתה מאוד טעונה...

לאחר כמה דקות של שתיקה רועמת, ניגש אליו אחד העובדים ואמר לו סליחה שדיברנו עליך, לא חשבנו ששמעת...

כמה הסליחה הזאת שווה?

לעומת זאת ילד שמירר לאמו את החיים ושיגע אותה במשך כל היום עד שצמחו לה קרניים, רגע לפני שנרדם הוא ממלמל לאמא סליחה שהפרעתי לך אמא...

כמה מתיקות יש בסליחה הזאת? כמה אושר? באיזו מהירות אמא תסלח לו?!?

זה ההבדל בין לבקש סליחה מנותקת או לבקש סליחה עם חיבור נפשי עמוק...

לכן אנחנו קודם כל נכנסים לקודש הקודשים בתפילת עמידה ורק אח"כ אומרים תחנון!

לכן אנחנו חוגגים קודם כל את ראש השנה!

קודם כל אנחנו מתחברים כמה שיותר עמוק כמה שיותר רחב כמה שיותר תמידי לבורא עולם, ממליכים אותו עלינו, מזכירים לעצמנו שהמלך הזה הוא גם אבינו, ושהוא אוהב אותנו הכי הכי בעולם, אחר כך אנחנו מגיעים ליום כיפור ומבקשים סליחה מתוקה.

אנחנו חוזרים בתשובה מתוך מצב של גאולה של בן יחיד ששב אחרי אלפי שנים לארמון בשמחה וששון ובניסים גלויים!

אנחנו חוזרים בתשובה בדור הזה[2] מתוך שמחה, הכרת הטוב, ורצון להיות יותר קרובים לה' אלוקינו שעשה עימנו טובה כ"כ גדולה בדורות אלו!

---

[1] אשה אחת מגיעה לחדר יולדות, והיא כבר מוכנה ללדת, הדוקטור אומר לה , תלחציי! תלחצי חזקק! והיא לוחצת כל כך חזק, והילד עף לקיר ונמרח...

אחרי 9 חודשים, שוב חדר לידה, מוכנה ללידה, הדוקטור אומר לה, תלחצי, תלחצי חזקק! והיא לוחצת שוב כל כך חזק, שהילד עף לקיר ומת.

ככה זה נמשך 3 לידות...

בפעם הרביעית הרופאים אומרים, דיי זה לא יכול להמשך ככה!! ומביאים את השוער של ביתר ירושלים, כדיי שיזנק ויתפוס את התינוק כשהוא עף.

אוקיי, מגיעים לחדר לידה אומרים לשוער, שמע, זה תינוק, זה לא צחוק אתה חייב לתפוס אותו. השוער שם כפפות, נכנס לעימדת מוצא ומחכה.

טוב, האישה מוכנה ללדת, הכל מוכן, הרופא אומר לאמא תלחצי, תלחצי חזקק! היא לוחצת, התינוק עף והשוער מזנק זינוק של שוער מקצועי, תופס את התינוק, וצועק "יאללה להתקפה" ובועט אותו רחוק רחוק...

[2] הרב קוק כותב באגרת אל הרב חרל"פ (אגרת שעח באגרות הראי"ה): "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו...".

חודש אלול - סליחה מקצה העולם

סליחה מקצה העולם

הרב קרליבך: יום אחד בא יהודי אל החוזה מלובלין: ׳רבי הקדוש!' קרא בשברון לב, ׳אני נשוי עשרים שנה ועדיין לא זכיתי לילדים. ברך אותי בילדים!' אמר לו הרבי: ׳תגיד לי: כמה כסף יש לך? כמה שווה כל רכושך?' הייד׳לה עשה חשבון והשיב: 'רבי, אם הייתי מוכר את כל אשר לי, כולל הסכינים והמזלגות, השמיכות והכריות, יכולתי להשיג חמשת אלפים רובל'.

אמר לו החוזה: ׳תקשיב לי: סע לאשתך, ושאל אותה אם היא מוכנה להיות ענייה מרודה, ובלבד שיהיו לה ילדים. אם היא תסכים, מכור את כל אשר לך, חזור אלי עם החמשת אלפים רובל ואומר לך מה תעשה'.

אחרי כמה שבועות שוב עמד היהודי לפני החוזה. 'אשתי הסכימה', אמר. ׳היא אמרה: מה שווה כל הרכוש שלנו בלי ילדים? אז מכרתי הכל, אשתי מצאה עבודה כמשרתת, והנה אני כאן עם החמשת אלפים רובל'.

אמר לו הצדיק: ״עכשיו שב נא, ידידי. אני רוצה לדבר אתך ברצינות ולהזכיר לך נשכחות. האם אתה זוכר שלפני שהתחתנת עם אשתך היית מאורס למישהי אחרת'?

׳אני זוכר', ענה היהודי, וכולו נחרד מרוח קדשו של החוזה. ׳אהבתם זה את זה, נקשרתם בהחלטה נחושה להתחתן. ופתאום שברת את האירוסין והתחתנת עם אשתך הנוכחית.׳ ׳זה נכון, רבי, וזה כואב לי.׳

׳אבל דע לך שהיא לא סלחה לך׳, אמר החוזה, ׳וגם אתה לא ביקשת ממנה סליחה. עד שהיא לא תסלח לך, לא יהיו לך ילדים.׳ היהודי ממש בכה. ׳אני יודע, רבי, שלא הייתי בסדר, ואני ממש מצטער על כך. אבל איך אוכל למצוא אותה עכשיו? זה קרה לפני עשרים שנה, רחוק מכאן, בעיירה קטנה בליטא. אינני יודע היכן היא עכשיו.׳ ענה לו הרבי: ׳אגיד לך היכן לחפש אותה. יש לך חמשת אלפים רובל ביד, סע ללייפציג וקח שם חדר בבית מלון. היריד השנתי הגדול מתחיל בעוד כמה ימים, והוא יימשך שלושה חודשים. וזיה שם, חפש את ארוסתך לשעבר, ואני מברך אותך שתזכה למצוא אותה.׳

אתם יודעים, חברים, מה פירוש לחפש מישהו במשך שלושה חודשים, במקום גדול וסואן כמו היריד הגדול שבלייפציג? נגיד שאתה יושב במסעדה. אתה חושב: אולי היא עוברת עכשיו ברחוב, וכשאתה ברחוב אתה מדמה: אולי היא עכשיו במגדנייה... הקיצור, אין לך רגע של מנוחה, אתה בקושי ישן, אתה כל הזמן מסתובב, מחפש, ומפחד לפספס אותו. היהודי היה שלושה חודשים בלייפציג ולא מצא את האישה. מחר בבוקר כולם עוזבים, והייד׳לה מותש לחלוטין.

שלושה חודשים הוא מתפלל, ועכשיו כבר לא נותר בו כוח לפנות לריבונו של עולם...

הוא מתהלך לו, שבור, כשפתאום יורד גשם חזק. הוא רץ אל צידי הרחוב, למצוא לו מחסה מתחת לאיזה גג. והנה אישה אחת, יפה ואלגנטית, באה גם היא לחסות מתחת לגג. הוא זז מעט הצידה כדי לפנות לה מקום, והיא אומרת לו, בכאב: ׳ככה... בכל פעם שאני באה אתה מסתלק לך הצידה.׳ הוא מביט בפניה. זו היא!!

הוא נופל על פניו ארצה, מנשק את נעליה ומתחנן: ׳אנא ממך! אני מחפש אותך בכל מקום בשביל לבקש ממך סליחה! אנא סלחי לי! חטאתי לך! אני מתחנן בפנייך: סלחי לי!׳ היא מביטה בו ושואלת: ׳יש לך ילדים?׳

הוא פורץ בבכי ומתחנן: ׳בבקשה ממך, תסלחי לי על ששברתי את הקשר בינינו. אני יודע שלא הייתי בסדר, ואני יודע שמשום כך לא זכיתי לילדים. האם תוכלי עוד לסלוח לי אחרי כל כך הרבה שנים?׳ היא חושבת לרגע ואומרת: ׳בסדר, אני סולחת לך. אבל בתנאי אחד.׳ והיא שואלת: ׳כמה כסף יש לך?׳

׳היו לי חמשת אלפים רובל. מכרתי הכל כדי להגיע הנה. מפני שמורי הקדוש אמר לי שאמצא אותך כאן. זה שלושה חודשים שאני מחפש אותך. נותרו בידי ארבעת אלפים רובל.׳

אומרת האישה: ׳תקשיב לי: אתה זוכר את אחי? בעוד שבוע בדיוק עומדת בתו להתחתן, באותה עיירה בליטא בה גדלנו. אחי במצב קשה מאוד, כי אין לו ממה לשלם את הוצאות החתונה, ואין לו ממה לתת נדוניה לבתו. הדרך מלייפציג לליטא ארוכה. אם תרכב על הסוס הטוב ביותר יומם ולילה, יש סיכוי שתגיע לשם בזמן. אבל תצטרך להחליף סוסים כמה פעמים, וכל זה יכול לעלות לך כאלף רובל. אם תספיק להגיע לאחי לפני החופה ולמסור לו את השלושת אלפים רובל הנותרים, אסלח לך.׳

היא עמדה ללכת, והוא אמר: ׳תרשי לי ללוות אותך.׳ אך בחיוך מר ומעט ציני, אמרה: ׳לא. לאן שאני הולכת אתה לא יכול לבוא.׳

לפני שהספיק להגיב היא נעלמה. עומד שם היהודי, מבולבל ונבוך. הכל מוזר כל כך... אך הוא מבין שזהו המבחן והסיכוי האחרון שלו. הוא רץ ישר לבית מלונו, אורז את חפציו, קונה את הסוס הכי טוב בעיר ומתחיל לדהור לכיוון ליטא. כל יוכו־יומיים הוא מחליף סוס. הוא מוכרח להגיע לפני החופה! למזלו מצליח היהודי להגיע ליעדו בבוקרה של החתונה, וכמובן שהוא ממהר ישר לביתו של האח. אך כשהלה רואה אותו, מטונף ומסריח מרכיבה כמעט רצופה של שבעה ימים, הוא בטוח שמדובר בעוד קבצן, והוא אומר לו: ׳תעשה לי טובה, עזוב אותי עכשיו. אין לי כוח. הבת שלי מתחתנת היום, ואין לי גרוש על הנשמה.׳ עונה לו היהודי: ׳לא, אתה טועה! לא באתי לבקש ממך דבר. באתי לעזור לך!׳

׳לעזור לי?׳, צחק האח במרירות, ׳ראית איך שאתה נראה? איך קבצן כמוך יכול לעזור לי? אני מתחנן: שוב אלי מחר, היום אני לא פנוי. אני מתפוצץ מלחץ ומדאגות.׳

הוא מתכונן לזרוק אותו החוצה, אך היהודי המוזר מתעקש: ׳בבקשה ממך, תקשיב לי! פגשתי את אחותך בלייפציג, והיא שולחת לך שלושת אלפים רובל להוצאות החתונה!׳ ׳אחותי?!׳ קרא האח, ׳היא נפטרה לפני עשרים שנה! אתה כנראה באמת מטורף.׳

׳על מה אתה מדבר?׳, הזדעק הייד׳לה, ׳ראיתי את אחותך בלייפציג!׳ אך כשראה איך האח מסתכל עליו, הרגיש שהוא באמת עומד להשתגע.

׳תרחם עלי, אני לא יכול יותר!׳, התחנן, ׳תן לי להיכנס ולשבת מעט! אני מוכרח לספר לך הכל. אבל קודם כל, תסתכל עלי: אתה לא מזהה אותי?׳

הסתכל עליו האח במבט בוחן ואמר: ׳אהה, עכשיו אני מזהה אותך. איך לא אזכור? הלוא אתה הוא שהיית מאורס עם אחותי לפני עשרים שנה. אין לך מושג כמה היא אהבה אותך. ואם עד היום לא ידעת, כדאי שעכשיו לפחות תדע: כששברת את האירוסין והתארסת עם אישה אחרת, אחותי ממש נשברה. היא הפסיקה לאכול, חלתה קשות, וביום שהתחתנת היא נפטרה.׳ גוואלד גוואלד...

היהודי השבור סיפר לאח את הסיפור שלו, איך שהחוזה מלובלין שלח אותו ללייפציג.

ישבו שם שניהם נרעדים, כשהם מבינים שהלובלינר הקדוש הביא את האחות מ׳הצד השני׳, בשביל שהארוס שלה משכבר הימים, אותו ייד׳לה, יוכל לבקש ממנה סליחה, ובשביל שיוכל לכפר מעט בכסף שיביא לחתונת בת אחיה. לא יאומן כי יסופר.

דעו לכם, רבותי, זה לא רק סיפור חסידי מפורסם, זאת ממש תורה שמופיעה בספרי איז׳ביצא בשם ׳היהודי הקדוש׳ ששמע מהחוזה מלובלין שהעיד שכך קיבל מאליהו הנביא זכור לטוב: אם אתה ממש זקוק למישהו, אם אתה מתפלל על כך מעומק הלב - אתה יכול להביא אותו אליך מסוף העולם. ולא רק מסוף העולם הזה - אפילו מהעולם שמעבר לעולם הזה.

תקשיבו, חברים: אם פגעתי, חס ושלום, ברגשותיו של אדם אחר, ופתאום אני מבין את זה ומצטער על כך מעומק הלב - אני ממש צריך אותו. ואם אבכה ואתחנן: ׳ריבונו של עולם, מצא לי את האדם הזה, אני חייב לבקש ממנו סליחה!׳, זה יקרה. אמצא אותו. גם אם הוא בסוף העולם, גם אם אין לי מושג היכן הוא - דרכינו תצטלבנה. פתאום אראה אותו מולי, יוצא ממכונית...

פעם הופעתי במונטריאול שבקנדה. אחרי ההופעה ניגש אלי מישהו וביקש שאתלווה אליו למסיבת אירוסין. היו אלה שני חבר׳ה צעירים ונחמדים, הגענו באמצע המסיבה המפוארת, הם כבר היו אחרי ה׳תנאים׳. ואז ביקש ממני מישהו שאספר את הסיפור ההוא עם הלובלינר ששלח את היהודי ללייפציג. כנראה שפעם הוא שמע את הסיפור מפי.

במחשבה ראשונה אמרתי לעצמי: הם עכשיו התארסו, ואני אספר להם סיפור עצוב על זוג שלא נולדו להם ילדים בגלל שהארוסה הראשונה מתה משברון לב? זה ממש לא במקום! כדאי שאחשוב על סיפור קצת יותר שמח. אך במחשבה שנייה אמרתי: אם ביקשו ממני את הסיפור הזה, זה בטח משמיים. אולי יש כאן מישהו שצריך אותו. לא יאומן. אחרי שנה־שנתיים אני מקבל מכתב מאותו זוג צעיר. וכך כתב לי הבעל: ׳מזל טוב, נולד לנו בן! לא היתה לי הזדמנות להודות לך על הסיפור שסיפרת באירוסין שלנו. אבל דע לך, הצלת את חיי. זה היה בדיוק הסיפור שלי. היתה לי חברה במשך ארבע שנים. אהבנו זה את זו והיינו מאוד קשורים. אך יום אחד החלטתי שהיא לא בשבילי. וזמן קצר אחר כך התארסתי עם אשתי הנוכחית. והאמת היא שלא ממש ביקשתי סליחה מהחברה הקודמת שלי. הסיפור שלך זעזע אותי ולא יצא לי מהראש, אבל רק אחרי החתונה אזרתי אומץ לעשות כמו בסיפור: הלכתי לאותה בחורה, נפלתי על הרצפה, והתחננתי שתסלח לי. אמרתי לה: ׳אם את לא סולחת לי, לא יהיו לי ילדים.׳ אני כל כך מודה לך שסיפרת לי את הסיפור. היא סלחה לי, וברוך ה׳, נולד לנו בן.׳

חובות הלבבות (פרק עשירי): "מי שקשה לו לחזור בתשובה ולתקן את חטאו באופן הראוי לו לפי גדרי התשובה האמיתיים, כאשר יקבל עליו את את אותם גדרי התשובה שבכוחו ויכולתו לקיים, הקדוש ברוך הוא מיקל מעליו את התשובה, ומוחל לו על מה שנעלם ממנו ומחמת כן נמנע מלקיימו, ויתן לו דרך קלה לחזור בתשובה!

כגון שהוא חוזר בתשובה על עבירה של גזל וכדומה, יתן לו ה' ממון הגון לשלם את חיובו, וחבירו ימחל לו. ואם גרם רעה לחבירו בגופו או בשם רע שהוציא עליו, יכניס ה' בלב חבירו רצון ואהבה למחול לו, וכמו שנאמר 'ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו'. ואם ירחק ממנו העשוק, יגרום ה' שיפגשו במקום אחד, ויפייס את העשוק עד שימחל לו. ואם לא ידע מי הם האנשים העשוקים ומה הוא סכום הכסף שעשק מהם, יעזר לו ה' להוציא סכום זה לדבר שהרבים צריכים לו, כגון להתקין בארות מים או בניית גשרים, עד שיועילו מעשיו גם לאותם שעשקם, והרי זה כאילו שילם להם את חיובו".

פרשת תרומה - מזבח - מחילה וויתור

מזבח - מחילה וויתור

י"ג פריטים = יג מידות רחמים להשראת השכינה.

'ויקחו - לי' - מי שנותן לוקח אותי, מי שמוותר לוקח שכינה וברכה וחיים!

ע"י התדבקות במידותיו וויתור מקבלים שכינה שזה 'ושכנתי בתוכם'!

כלי יקר (כה,א): "בכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים שם חביון עזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה אין הקב"ה רוצה לייחד שמו ית' שם... כל האדנים היו שוים אחד כמו חבירו והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו כך נעשו מהם אדנים אלו המורים על גדר הענוה כי הענוה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון, ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה נעשה אדון מלמעלה כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו שהיו יסוד ונושא לכל הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים כי כולם נשענים עליו".

רש"י (כז,ב): "וצפית אותו נחושת. לכפר על עזות מצח, שנאמר ומצחך נחושה".

עזות מצח זה ההיפך מלמחול! זה להתעקש לא לרדת מהעץ שטיפסת עליו ולא לוותר"!

עדויות (א,ד): "וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם".

דעת זקנים: מזבח ר"ת מחילה זכות ברכה חיים!

מה ניצול בזכות המזבח / המחילה:

כלי יקר (כז,ד): "מצינו שהיו במזבח מעשה ניסים שהיה ניצול מן האש, שהרי היה האש דולק בו ביום ובלילה ולא שרף האש ולא נתך נחושתו והיה ניצול ממים, כי לא כבו הגשמים האש של עצי המערכה, והיה ניצול מן הרוח, כי לא נצחה הרוח את עמוד העשן, והיה המזבח חלול ומלא אדמה או מזבח אבנים אשר לא הונף עליו החרב, וכל זה רמז לאדם שע"י המזבח האדם ניצול ואינו מקבל נזק בכל ד' יסודות שבו. כמ"ש (תהלים סו.יב–יג) באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה אבא ביתך בעולות, כי כמו שמזבח העולה ניצול מן אש ומים כך ינצל האדם מהם על ידו. וכן המזבח מצילו מן כל ד' מיתות בית דין. מסקילה באבנים ינצל, ע"י מזבח אבנים (דברים כז.ה) משריפת אש ינצל, ע"י אש המזבח אשר תוקד בו. (ויקרא ו.ה) מן הרג בחרב ינצל, ע"י המזבח שנאמר בו (דברים כז.ה) לא תניף עליהם ברזל וגו' מן חנק ינצל, על דרך ארז"ל (כתובות ל:) אע"פ שבטלו ד' מיתות בית דין מ"מ דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו' נמצא כשם שהמזבח ניצול משטף מי גשמים כך החוטא לשטף מים רבים אליו לא יגיעו".

בן איש חי (דרשות פרשת קדושים): 

"הנה כי כן גם האדם אם יחטא לו חבירו יחרה אפו עליו ואומר זה ראוי לענשו כו"כ או להרגו על אשר נגע בכבודי בכו"כ 
ולמה לא יביט על עצמו אשר הוא חוטא כמה וכמה בכבודו יתברך וצריך שיבוש מאיליו.. 
וז"ש הוכח תוכיח את עמיתיך ר"ל כשתבא להוכיח את עמיתיך שחטא לך ויחרה אפך בו הנה תחלה הוכח לעצמך בדברים שבינך למקום כמה וכמה חטאת ואח"כ תוכיח את עמיתיך.. 
אע"פ שחטאו לך לא תעשה להם קימה ונטירה אלא ואהבת לרעך בודאי יען שאם הוא חטא לך הנה הוא עשה כמוך כי גם אתה חטאת בכבוד השי"ת 
או הכונה אם הוא חטא לך הנה הוא אדם כמוך אבל אתה תבין כי אני ה' ואתה בשר ודם חוטא לי כמה וכמה צריך אתה לקבל נקמה ועונשים כפי ערך העונש שאתה תרצה לעשות לחבירך בנקמתך בחטאו לך..."