הגענו לבית המקדש לפני שהגענו לארץ ישראל
רש"י:
"אל המקום הזה – זה בית המקדש; ויתן לנו את הארץ – כמשמעו".
אבל הכניסה לארץ ישראל קדמה לבנין
בית המקדש, למה הקדים הפסוק את בית המקדש לביאת הארץ?
מה כוונת רש"י שכתב "כמשמעו" על המילים "ויתן לנו את הארץ".
האדמו"ר רבי יששכר דב –
מהרי"ד מבעלזא:
אנו מוצאים שני פסוקים בתורה המספרים על
כך שבני ישראל יצאו ממצרים:
האחד (שמות
יב,מא) – "ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל
צבאות ה' מארץ מצרים",
והשני (שם,נא)
– ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם.
למה שני פסוקים? הרי רק פעם אחת יצאו
בני ישראל ממצרים.
בנוסף, למה יש שינוי בלשונות שני
הפסוקים: בראשון נאמר "יצאו", ובשני "הוציא ה'"?
בתרגום יהונתן בן עוזיאל על הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט,ד), נאמר כך:
"וטענית יתכון על עננין ה' כעל גדפי נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר
בית קדשא למעבד תמן פסחא ובההוא ליליא אתיבית יתכון לפילוסין".
תרגום:
הקב"ה הוציא בערב פסח את בני ישראל ממצרים, על גבי עננים, והביאם למקום
המקדש, להקריב שם את קרבן הפסח, ובלילה החזיר אותם למצרים.
אם כן, הרי באמת היו שתי יציאות,
שכל אחת מהם מתוארת בפסוק נפרד, כאשר נאמר , "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל
צבאות ה' מארץ מצרים", הכוונה ליציאה של ט"ו בניסן, שבו יצאו בני ישראל
ברגליהם, ואילו כאשר נאמר "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ
מצרים", הרי הכוונה ליציאה של ערב פסח, שבה בני ישראל לא יצאו בעצמם, אלא
הקב"ה הוציאם על גבי עננים!
לא בכדי הקדים את "המקום
הזה", שהוא בית המקדש, לביאת הארץ, כי כדברי יונתן בן עוזיאל, עוד לפני
שבאו לארץ, היו ישראל בבית המקדש – בליל הפסח שבו יצאו ממצרים…
לכן דייק רש"י וכתב "ויתן לנו את הארץ הזאת – כמשמעו", משום ש"ויביאנו
אל המקום הזה" אינו כמשמעו, אלא כדברי יונתן בן עוזיאל, אבל "ויביאנו אל
הארץ הזאת" – הוא כמשמעו! ודברי פי חכם חן[1]!
אי אפשר להיכנס לארץ ישראל וזהו, יש
לי בית, יש לי שדה, הכל דבש... החיים שלי תותים...
מה עם הבית של הקב"ה?!?
דברים
(כו,א-יא): "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ
נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"
ואז מה?
"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל
פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ
וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ
לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".
אחרי שאתה
עושה את זה וקורא את כל מקרא הביכורים ומשתחוה לפני ה' – רק אז "וְשָׂמַחְתָּ
בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ".
וכשאין בית מקדש מה אני עושה?
עולים להר הבית!
מדרש (שיר
השירים רבה א): "... מַה יּוֹנָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאַתְּ נוֹטֵל
גּוֹזָלֶיהָ מִתַּחְתֶּיהָ, אֵין מַנַּחַת שׂוֹבָכָהּ לְעוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל
אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא בִּטְּלוּ שָׁלשׁ רְגָלִים
בַּשָּׁנָה".
שם (פרק
ח): "וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז, מַה צּוּרָה זוֹ אַף עַל
פִּי שֶׁהִיא מִטַּשְׁטֶשֶׁת, מְקוֹמָהּ נִכָּר, כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב
בֵּית הַמִּקְדָשׁ, לֹא בִּטְּלוּ יִשְׂרָאֵל פַּעֲמֵי רְגָלִים שֶׁלָּהֶם שָׁלשׁ
פְּעָמִים בַּשָּׁנָה".
הרמב"ם, העיד על עצמו כי עלה
להר הבית והתפלל שם: "וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים
לירח מרחשוון, שנת [ארבעת אלפים ותשע מאות ו]שש ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות
לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים
לירח מרחשון. ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה.
ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא–ל על הכל. ושני הימים האלו, שהם שישי
ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתייה.
א–להים יעזרני על הכל, ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה
ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן" (ספר חרדים, מצוות התלויות
בארץ ג', וכן בסוף פירוש הרמב"ם למסכת ראש השנה. אגרות הרמב"ם, מהדורת
שילת, עמ' רכו).
באגרת אחרת
לרבי יפת הדיין, ציין הרמב"ם ששניהם, יחד עם אביו ואחיו של הרמב"ם,
"ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש" (הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם, כרך
א' עמ' רכו ועמ' רל).
לשון האיגרת הזאת זו אותה הלשון אשר בה משתמש הרמב"ם במשנה תורה (ספר עבודה, הלכות
בית הבחירה, ז,ה) לתיאור ההליכה בעזרה: "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום
שמותר לו להיכנס לשם [...] ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אֱלֹהִים נהלך
ברגש".
רבי אברהם בר חייא הנשיא (חי במאה ה-12) כותב (מגילת המגלה, עמ' 99): "ובתחילה
כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו
מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו אל ישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה
ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים
בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות
ישמעאל, עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל
מעליו. ומן העת ההיא חיללו המקדש המעוז, שעשו אותו בית תפילה להם והעמידו פסלי
טעותם בתוכו, והסירו התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפילה אשר
היא כנגד התמידים, כי מיום שגברו אלו הרשעים לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש
אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה".
ערבות במצוות ובבנין המקדש[2]:
דברים (כז,ב): "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ
אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".
מאמרי הראיה (ב; אגדות): ״הנה משעברו ישראל את הירדן קיבלו את הערבות בשלמות, כדברי
חז״ל (סוטה לז:). ועניין הערבות [והברית] - שכל אחד יראה לתקן את חבירו״ (וכן: מאמרי
הראיה ב׳, קריאות גדולות - פצעי אוהב. ׳חבש פאר׳ פרק ה).
דבר פשוט הוא, שמצוות התורה מוטלות
על כל אדם יחיד מישראל, ככתוב (מלאכי ג, כב): ״זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי
אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים״.
למעשה, כלל גדול בתורה קובע, כי כל
מצוה בתורה מוטלת על היחיד לעשותה. הדברים אמורים בין אם
נדרשים יחידים או רבים לקיום המצוה - אין אדם מישראל הפטור מאחריות לקיום כל מצוה
ומצוה בתורה. כמו כן, חובת קיום המצוות מוטלת על אדם מישראל בין אם הוא בגדר תלמיד
או בגדר תלמיד חכם, ככתוב בברית שנכרתה בהר גריזים והר עיבל (דברים כז, כי): ״ארור
אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם״. הווה אומר כל אדם מישראל חייב להקים
את דברי התורה ומצוותיה.
פסיקתא זוטרתא (שמות כ): ׳״אנכי ה׳ אלהיך: למה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד? - לומר
לך, שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר: בשבילי ניתנו עשרת הדברות! ואני חייב לקיימן,
ולא שיאמר דייה לתורה שתתקיים על ידי אחרים״.
רש״י מוסיף
(סנהדרין מג, ב) שבברית שנכרתה בהר גריזים ובהר עיבל קיבל כל יחיד מישראל אחריות
על קיום המצות של כל עם ישראל: ״׳עברו את הירדן׳ - ושמעו וקיבלו עליהם ברכות
וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה, כדאמרינן במסכת סוטה (לז")
[מאותה שעה] מיד נענשו [כל אחד] זה על זה, ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו״.
במיוחד כשמתרחשת מציאות, שאדם רואה לנגד
עיניו תורה נופלת ומצוות בטלות, חובת כל יחיד מישראל להקים את התורה מנפילתה.
ירושלמי (סוטה
ז, ד): ״למד ולימד, ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק - ולא החזיק - הרי זה בכלל
׳ארור׳!... לא למד ולא לימד, ולא שמר ולא עשה, ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק
- הרי זה בכלל ׳ברוך״׳ (וראה רמב״ן דברים כז, כו; מה שכתב בעניין זה).
הרב קוק זצ"ל - רבנו יחיאל
מפריז פותח בהבנות לבניין הבית למרות קיום ציבור מצומצם בארץ ישראל:
מרן הרב זצ״ל במשפט כהן צד, מביא את
העובדה המתוארת בספר ׳כפתור ופרח׳ (פרק ו) שרבנו יחיאל מפריז - מבעלי התוספות -
התכונן לחדש את העבודה במקדש. מעובדה זו מסיק מרן הרב, שניתן לחדש את העבודה בזמן
הזה. בהכרח רצונו לומר, שגם אם יש בארץ ישראל ציבור מצומצם, כבזמנו של רבנו יחיאל,
ניתן לחדש את העבודה במקדש אף אם ישראל בטומאה, ובלשונו: ״אם כן, יהיה מותר להקריב
גם כן תמידין ומוספין וכל קרבנות ציבור [בטומאה]״.
כשעלה רבנו יחיאל ארצה, היו בארץ כולה בין אלפיים לשלשת אלפים יהודים. קהילה קטנה של בעלי
התוספות היתה בעכו, וקהילה קטנה בירושלים. לעומת זאת רוב רובו של עם ישראל ישב
באותה תקופה בארצות הגולה. ולדעתו מציאות זו בזמנו לא היה בה כדי לעכב את בניין
הבית והחזרת העבודה למקומה. זה, למעשה, תוכן דברי מרן הרב זצ״ל בשו״ת משפט כהן
(סימן צד) שכתב: ״אם מקריבין אפילו קרבן אחד באיזה זמן - בודאי הוי מצוה כצורתה״.
ראוי להוסיף, שגדולי הפוסקים מביאים
להלכה את העובדה שרבי יחיאל דפריס התכונן לחדש את העבודה
במקדש, כגון הרדב״ז (סוף הלכות מעשה הקרבנות) וכן החתם סופר (שו״ת יורה דעה רלו)
וכך ב׳ליקוטי הלכות׳ מאת החפץ חיים (זבחים סו, ב) וכן ב׳חזון איש׳ (אבן העזר סימן
ב, סוף ס״ק ז). כלומר, מספר הנמצאים בארץ אינו קובע לעניין חידוש העבודה, ואפילו
יהיו ישראל מעטים ובודדים, מוטלת החובה על אותו דור לחדש את העבודה.
תשובה זו (משפט כהן צד) בהלכה, מאת מרן
הרב זצ״ל נכתבה בלונדון, בשעה שהיו בארץ ישראל כחמישים אלף איש בלבד. מול מציאות
זו השיב הרב לשואל, שאם יקריבו עתה בארץ ישראל קרבן אחד - כהלכה עשו, שכן חובת
בניין הבית והקרבת הקרבנות קיימת בכל מספר משתתפים - רבים או מעטים. נמצא, שדעת
מרן הרב זצ״ל היא, שכל יחיד מישראל אחראי על קיום כל מצוות התורה, ובניין המקדש
בכלל זה.
מצות בניין המקדש מוטלת על כל אחד
מישראל
שמות רבה
(לג,ח): ״׳ויקחו לי תרומה׳: בשעה שאמר הקב״ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו: רבונו
של עולם! יכולין הם ישראל לעשותו?! אמר לו הקב״ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו,
שנאמר (שמות כה): 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו״׳. כלומר, המצוה מוטלת אף על יחיד
מישראל, ויוכל לבנות מקדש באמצעים מועטים, וכדברי חז״ל בכמה מקומות (ברכות ה, ב):
״אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים״.
