תפילה לפני דרשה

תפילה לפני דרשה

התפילה מהספר בית תפילה:

"ריבונו של עולם! 

גלוי וידוע לפני כיסא כבודך, שאני מוכרח כעת לסדר דרוש לדרוש ברבים, ועיני לך תלויות, כי אתה ידעת חרפתי ובשתי וכלימתי, כי דלותי מאד, ולא בינת אדם לי, ואין בלשוני מילה, וחסרתי כל טוב. 

אנא! האל אב הרחמן, החונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה ובורא ניב שפתיים!

חנני מאתך חכמה בינה ודעת, וזכני לסדר דרוש נאה, ותן לי לשון לימודים, באופן שיהיה דרושי ערב ומתקבל לשומעים, ואזכה להדריך בניך לעבודתך. 

ותצילני מכל גובה לב, ואכיר מיעוט ערכי, ואהיה שפל בעיני תמיד. 

ותצילני מעין הרע ומיצר הרע.
ענני ה' ענני! טוב אתה ומטיב למדני חוקיך, 

כי ה' (יפסיק מעט) ייתן חכמה. מפיו דעת ותבונה, 

עשה למען רחמיך הרבים, ולמען אבותינו הקדושים - אברהם יצחק ויעקב עבדיך, ולמען כל הצדיקים והחסידים, זכותם יגן עלינו אמן".

"יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט,טו)

"אֲדֹנָ-י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נז,יא)

בן איש חי (בניהו על תיקוני הזוהר תיקון נ"ה עמ' פט.): "בעלי קבלה מעשית אומרים שם זה (שם הוי-ה הי' בניקוד צֵירֵה, הה' האחרונה בניקוד קֻבּוּץ) יכוין כי הדרשן שיצליח בדרשתו ולכן נקרא שם הדורש...".

משנה (אבות א,א): "וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה".

אבות דרבי נתן: "עשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו", 

המאירי: "יראה לי בביאור זה, שהוא הזהיר להיות כל אדם שומר פתחי פיו, בל יכביד השומעים בהם, וכל שכן כשמדבר בדברי תורה, שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי, בשיעור הראוי, במקום הראוי לו, ובדברים הראויים לו, אם מצדו, אם מצד השומעים.

ובמשלי ערב אמרו על חכם אחד, שהיה מאריך בדבריו יותר מדי, ושאלו אותו: מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך? ואמר להם: כדי שיבינו הפתאים. אמרו לו: בעוד שיבינו הפתאים, המשכילים יקוצו. 

ומה שאמרו: "כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו", עניינו: כמו שהקב"ה נתן התורה והמצוות והחוקים כפי מה שראוי לאדם לסבול לפי המונח בטבע, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כן יהיו כל דברי האדם במידה, במשקל ובמשורה, וכל שכן בדברי תורה"...

הרב עוזיאל (תפקיד הרבנים בדרשותיהם):

דבר חשוב זה הוא דבר בעתו, כי אמנם מטרה זאת היתה נהוגה ומקובלת בישראל, בדברים שבעל פה, בדרשות הרבנים בשבתות במנחה, שעליהם אמרו רז"ל שהם קיומו של העולם היהודי, וכן אמרו: "עלמא אמאי קא מקיים?... איהא שמיה רבא דאגדתא" (סוטה מ"ט). דרשות אלה, שהיו גופי תורה היו משכילים את העם באגדה שהיא רזי התורה ואורה הגנוז ועל ידי כך היו מחבבים את בית הכנסת בתפילותיו ובדרשותיו ושעוריו על כל העם, והיו מכניסים אור התורה בבית להביא שלוםבית הכנסת שמלך השלום שוכן בו אל בית ישראל שהוא בית שהשלום שרוי בו, ואמונת בית הכנסת ששכינת הקדש שרויה בו אל הרחוב והשדה שכן מעשיהם צריכים להיות באמונה.

ודרשות אלו היו מזונם של ישראל בכל ימות החול מבחינת "ודברת בם", שלא יהיה דבורך אלא בדברי תורה, ובבית הכנסת היתה מדת הגומלים הנעלה ביותר כאמור: "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה).

פרשת במדבר - חביב אדם שנברא בצלם

חביב אדם שנברא בצלם

במדבר (א,ב): שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם".

התורה באה ללמדנו מעלת כל אדם מבנ"י ולכל אחד יש חשיבות בפני עצמו.

מבואר ביו"ד בהלכות תערובות שדבר שבמנין אפילו באלף אינו בטל, וענינו של דבר שכל דבר אשר האדם סופרו פירושו של דבר שיש לו חשיבות בעיני האדם לכל יחיד ויחיד וכיון שהוא חשוב אינו מתבטל. אבל דבר שאין חשיבות לכל יחידה אינו נספר.

כך הדבר שהקב"ה מלמדנו כמה חביב האדם שנברא בצלם אלוקים כמאמר התנא באבות ושיש חשיבות לכל אדם באשר הוא.

כדברי הרמב"ם אשר כתב מדוע הקב"ה ברא את אדה"ר יחידי ולא כמה אחדים? אלא ללמדנו שכל יחיד נחשב כעולם שלם והמקיימו כאילו קיים עולם מלא וח"ו ההורגו כאילו החריב עולם מלא.

אבות (ג,יד): "חביב אדם שנברא בצלם". והראיה לזה מן הפסוק (בראשית, ט), "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

פירשו רבותינו בגמרא (סנהדרין נז:), שהפסוק מלמדינו לגבי דין הפלת עובר, שגם בני נח, כלומר, גם הגויים, נצטוו שלא לרצוח (כי איסור רציחה הוא אחד משבע מצוות בני נח), ואיסור הפלת עובר, הוא בכלל איסור הריגת הנפש, שבני נח נצטוו עליו. 

  

ודבר זה נלמד מן הפסוק "שופך דם האדם באדם", איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר, זה העובר שהוא במעי אמו. וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"ד), בזו הלשון: "בן נח שהרג נפש, אפילו עובר שבמעי אמו, נהרג עליו". 

  

אם כן למדנו, שדברי התורה "כי בצלם אלהים עשה את האדם", מדוברים הן על עם ישראל, והן על בני נח, שאת כולם עשה ה' בצלמו.

שלום לעם (במדבר התשע"ט): בסיוטים הכי הגדולים ביותר שלו, לא האמין קים יאנג שהוא אי פעם ישמע את המילים הללו מגנרל ג'יימסון, מתאם הפעולות של צבא ארצות הברית לדרום ויאטנם שהיה אמור לארגן את צבא כוחות הדרום במלחמתם נגד כנופיות הצפון, המשפט הזה שהיה קצר וחד וביטא היטב את הסכנה שעל ראשו: "אתה חייב להסתלק מכאן ולהציל את המשפחה שלך" קים חשב שהוא לא שומע נכון ולכן ביקש מהגנרל ג'יימסון: "מה אמרת, תחזור שוב?"

"קים יקירי. אתה יודע שאנחנו עובדים ביחד כבר שנתיים באופן רצוף" הדגיש הפעם הגנרל ג'יימסון את דבריו בהטמעה ולאט: "בתור מפקד למפקד אני חוזר ואומר לך, לפי דיווחי המודיעין שלנו, צבא הדרום הולך ליפול ולהתמוטט בעוד כמה שעות. צא עכשיו מהבית ותציל את המשפחה שלך!".

כעת נפל לקים האסימון, הוא הבין שחבל על כל דקה ומיד פנה לאשתו ואמר לה: "מהר, אין זמן. יש לפי המודיעין האמריקאי כמה שעות עד לנפילה הכוללת של משטר הדרום ולפי ההיכרות שלי עם השטח, זה אומר שבעוד חצי שעה הכנופיות של הצפון כבר בדרך אלינו. קחי את הילדים ובואי נעוף מהבית!".

קים ידע בתור טייס, שהסיכוי היחיד שלו ושל משפחתו להינצל הוא רק אם הם יצליחו למצוא מטוס שעובד ולנסות ולברוח מהמדינה דרך הים שפונה לאוקיינוס. הוא זכר שבבסיס של היחידה שלו הוא ראה אתמול מטוס קל רק שהוא היה זקוק לנס בכדי שהדלק של המטוס יהיה במצב מלא. כעת ידע שבעוד חמש דקות יגיע לבסיס וכל גורלה של משפחתו יוכרע. קים שם לב שכל הבסיס ננטש. המשמעות של נטישה זו אמרה לקים שחלון ההזדמנויות שלהם קטן מהצפוי. מסתבר שנותרו להם דקות בודדות עד להגעת הכנופיות של הצפון. הוא הגיע למקום של המטוס. וקיווה בכל ליבו שהמטוס עדיין יהיה שם.

לשמחתו הוא עדיין היה שם. קים עצר בחריקת בלמים, השאיר את המנוע דולק ומיד ניגש למטוס לבדוק את מצב הדלק. המזל שיחק לטובתו, הם היו כמעט מלאים שזה אומר שהמטוס יוכל לטוס עד שבע מאות קילומטר.

קים מיד אמר לאשתו להעלות למטוס ולהצטופף עם שאר הילדים. כעת ביקש להתניע את המטוס שלפלט יללה קצרה ומיד ניעור לחיים. קים ידע שזה עכשיו - או לעולם לא, חיכה עוד שניה להגעת מהירות ההמראה הרצויה ומשך את ידית המצערת ככל יכולתו. שאגת המטוס פילחה את השמיים והוא החל להמריא במהירות...

קים ייצב את המטוס והחל להסתכל על מד הדלק. במשך שעה לא הפסיק קם לזגזג את מבטו בין האוקיינוס הכחול לבין מד הדלק. מיד אחרי שהמריא החל לנסות את מכשיר הקשר של המטוס וקרא לעזרה: "הצילו. הצילו. כאן מייג'ור קים יאנג, ברחתי מהמלחמה במדינתי ואני במטוס הקל עם משפחתי וילדי. אנחנו מבקשים מקלט מכיוון שלא נשאר לנו הרבה דלק. הצילו!". במשך חצי שעה חזר קים על המשפט הזה מחכה לנס, מחליף צבעים מרוב לחץ וחרדה ומסתכל בחשש על אשתו וילדיו שלא הפסיקו לבכות מפחד ודאגה. קים ראה בתסכול איך מד הדלק יורד ואוזל.

הוא החליט עוד פעם אחרונה לחזור על קריאת המצוקה שלו. הקול שחזר אליו ממכשיר הקשר הדהים אותו: "כאן אדמירל ג'רסון, מפקד נושאת המטוסים ג'פרסון של צי ארצות הברית. מי אתה?".

נרגש כולו החזיר קים תשובה: "כאן מייג'ור קים, טייס בחיל האוויר של צבא דרום ויאטנם. אני בורח עם משפחתי ונגמר לנו הדלק. אנחנו חייבים לנחות בדקות הקרובות אחרת נתרסק. בבקשה עזור לנו". שתיקה ארוכה שנדמתה לקים כמו נצח אפפה את המטוס הקל. כעבור דקה נשמע שוב קולו של אדמירל ג'רסון: "כאן אדמירל ג'רסון. יש לנו כעת מסוקים ומטוסים על נושאת המטוסים שלנו מאחר שלא עודכנו על הנחיתה שלך. אנחנו מתחילים בפינוי המסלול. תחזיק מעמד".

קים נשם בפעם השנייה לרווחה ולא היה מודע לדרמה הענקית שהתרחשה כעת בנושאת המטוסים. "מהר, אין לנו זמן. חייבים לפנות את כל המסוקים והמטוסים!". פקד אדמירל ג'רסון.

"אבל לאן?" שאל אותו סגנו, אדאמס בראון: "לים!" פקד אדמירל ג'רסון: "קדימה! יש משפחה באוויר שיש לה כמה דקות עד שהדלק אוזל להם. קדימה. בואו נשליך כמה מסוקים לים ונפנה להם מסלול!" וכך, המומים כולם, החלו חיילי נושאת המטוסים להשליך את המטוסים והמסוקים לים.

הם דחפו ופינו ועשו מאמץ וכעבור כמה דקות התפנה המסלול...

"כאן אדמירל ג'רסון. יש לך רשות לנחות על נושאת המטוסים שלנו. ברוך הבא לצבא ארצות הברית!". ברגע האחרון כשמד הדלק כבר הגיע לקו האדום החל מייג'ור קים יאנג לכוון את המטוס הקל לנחיתה. באדי הדלק האחרונים הוא הצליח להציל את משפחתו.

עלות המסוקים והמטוסים שנפלו לים עלו לארצות הברית היו בשווי של עשרה מיליון דולר. ומעשה ההצלה ההרואי של אדמירל ג'רסון התפרסם כאחד ממעשי הגבורה הגדולים ביותר בהיסטוריה...


הרב אליהו בקשי-דורון זצ"ל ("בעיות אבילות במלחמת יום הכיפורים", תורה שבעל פה יז, עמ' קיז): "דוקא בשעת מלחמה כשקיימת סכנה של הסתגלות למצב, בשעה שיש חללים רבים, כשחללים נאמדים במספרים, יש חשש שהערך הסגולי של כל אדם ואדם עלול להפגם.
התורה בחרה להשמיענו פרשה זו של עגלה ערופה בסמיכות להלכות המלחמה, בכדי להדגיש את קדושת החיים ואת האחריות שיש לכל אחד על כל נפש מישראל.

מסמיכות הפרשיות למדים אנו שדיני האבלות וכבוד האדם נוהגים בשעת מלחמה, ודוקא בשעה שהחיים תלויים לאדם מנגד מצווים אנו על ההערכה של כל יחיד – כיחיד".

פרקי אבות - ערבות הדדית

ערבות הדדית

פרקי אבות (ב,ד): "הלל אומר אל תפרוש מן הציבור".

מדרש תנחומא (נצבים): ״כשאחד חוטא כל הדור לוקה״.

גמרא (שבועות לט.): ״...מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה״.

מכילתא דרשב׳׳י (שמות יז,יב): "וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ - וכי לא היה שם כר אחד או כסת אחת שיניחו לו וישב? אלא אמר כל זמן שישראל שרויין בצרה אף אני אהא עמהן בצער, מכאן אמרו אשרי אדם שמצטער עם הצבור".

רמב"ם (הל' תשובה ג,יא): "הפורש מדרכי ציבור:  אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן--אין לו חלק לעולם הבא".

כאן המקום לציין, שכמו לכל דבר, גם לדין ה'ערבות' ההדדית שני פנים, כשם ש"נתפסים איש בעוון אחיו" - כך גם זוכים איש בזכות אחיו:

גמרא (שבת לג:): "כאשר יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר מן המערה, הם היו בדרגה רוחנית גבוהה אחרי י״ב שנים של פרישות והתנתקות מכל הווי חומרי. המעבר מן הגילויים האדירים להם זכו באותן השנים, אל העולם שמחוץ למערה הנוהג כמנהגו - מעבד זה היה חד מדי.

הם לא היו מסוגלים לראות כיצד אנשים מסוגלים לעבוד בשדה, ולא ללמוד תורה. כיצד עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. וכך, כל מקום שנתנו עיניהם בו - היה נשרף: כלומר, לא הצליחו להבין, איזו זכות קיום יש לחיים שעיקרם גשמיות. יצאה בת קול ואמדה: "להחריב עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם!״.

חזרו למערה, ושהו בה שנה נוספת, וכשיצאו עדיין לא יכול היה רבי אלעזר להשלים עם הנעשה בעולם: הוא היה שורף, ורבי שמעון מרפא. עד שראו אדם זקן רץ בערב-שבת, ובידיו שתי חבילות הדס להריח בהן בשבת. שאלוהו: לשם מה שתי חבילות? אמד להם: אחת כנגד "זכור", ואחת כנגד "שמור". אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות מצוות על ישראל! - ונתיישבה דעת רבי אלעזר.

מקשה הגר״א נבנצל שליט״א: וכי איזה מרגוע למצוקתו, מצא רבי אלעזר באותו זקן? אמנם אדם אחר מהדר במצוות - אך מה עם השאר הממשיכים לחרוש?!

אלא שזהו סוד הערבות ההדדית, שבלעדיה אין הבנה לסיפור: כשם שכושלים "איש בעוון אחיו" - כך גם זוכים איש בזכות אחיו!

גם מידת הדין המתוחה על העולם, כאותה שהייתה ברבי אלעזר באותה שעה - הופכת לחסד בזכות אדם בודד! כי עוצמת המצוה גדולה פי חמש מאות מעוצמת החטא (תוספתא סוטה ד,א), ובזכות זקן אחד המהדר בכבוד השבת - זוכה הכלל כולו.

בחסידות פירשו את הכתוב ב״שיר השירים״ (ב,יג) ׳׳השמיעיני את קולך, כי קולך ערב׳׳ - מן השמים מבקשים "השמעיני את קולך״ - מתי יהיה קולנו ערב ויבוקש מן השמים? כאשר ״כל ישראל ערבים זה בזה״.

ר' שמעון שקופ (הקדמה לשערי יושר): "יתברך הבורא ויתעלה היוצר שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו, (בראשית א,כז) וחיי עולם נטע בתוכנו שיהיה אדיר חפצנו, להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים בהוה ובעתיד בדמות הבורא כביכול, תומר דבורה לרמ"ק פרק א', שכל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור (דברים כח,ט. בבא קמא ק.), "והלכת בדרכיו" היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד, להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכנו. ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של "קדושים תהיו" (ויקרא יט,ב)...

לכן נראה לעניות דעתי, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתינו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בה איזה ענין לטובת זולתנו. וכמובן בכל הקדשות שהוא התיחדות למטרה נכבדה. והנה כשהאדם מיישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו, להבראת גופו ונפשו, הוא מתיחס גם כן אל מצות קדושה. שעל ידי זה יטיב גם לרבים. שבטובתו לעצמו הוא מיטיב עם הרבים הצריכים לו... וביחס זה מתדמה ענין קדושה זו, לקדושת הבורא יתברך באיזה דמיון קצת. שכמו שבמעשה של הקב"ה בהבריאה כולה, וכן בכל רגע שהוא מקיים את העולם, כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כן רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו.

אמנם אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למידה יתירה עד שלא יהיה בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים, ובאופן כזה תהיה שאיפתו להגיע לקדושת הבורא יתברך. בכל הבריאה והנהגת העולם רק להיטיב לנבראים ולא לעצמו יתברך כלל וכלל, שבהשקפה ראשונה היה אפשר לומר שאם יגיע אדם למדרגה זו יגיע לתכלית השלמות. ולכן הורו לנו חז"ל במדרש זה שלא כן הוא, שאין לנו להשתדל להדמות לקדושת הבורא יתברך בצד זה, שקדושת הבורא למעלה מקדושתנו. שקדושתו יתברך היא רק לנבראים, ולא לעצמו יתברך, שלא נתוסף ולא יתוסף שום יתרון להבורא על ידי מעשיו שעשה ועושה, וכל רצונו יתברך רק להיטיב לנבראים. אבל מה שרוצה מאתנו אינו באופן זה, שהרי הורה לנו רבי עקיבא (בבא מציעא סב.) "חייך קודמים", וגם רמזו לנו לפרש את המקרא (ויקרא יט,יח) "ואהבת לרעך כמוך" בדרך שלילי (שבת לא.) "מאן דעלך סני, לחברך לא תעביד". אבל בדרך חיובי ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו. ועוד יש מקום שביסוד בריאת אדם נטע הבורא יתברך בו תשוקת אהבת עצמו במידה גדולה מאד... וענין זה מבהיל שעד היכן מגיע כח אהבת עצמו. שרוצה אדם בקב שלו יותר מקביין שיתן לו אף מיד הקב"ה אם יהיה מתנת חנם. מזה מובן שמידת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקב"ה רק "צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה" (על פי הושע יד,י).

והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה, למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה' מאתנו.

וסגולה זו היא, שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו. כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו, להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה. ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל עליו השלום שהיה אומר (אבות א,יד): "אם (אין) אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני?" היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה, יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני. שאם יצמצם את ה"אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב. אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול, והוא גם כן כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונישא גם ערכו הוא. שבמכונה גדולה גם מסמר היותר קטן, אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאד. שהכלל בנוי מפרטים, ואין בכלל אלא מה שיש בפרט".

נכדתו (אותה גידל כבת) של הרב שקופ מגדולי הדור בפולין עלתה לארץ כחלק מגרעין השומר הצעיר. הייתה ממקימי קיבוץ גן שמואל. למרות תהום השקפות העולם העריך הסב את המסירות של נכדתו ושמר איתה על קשר^[1].

בנה של הנכדה – נינו, אורי אילן, היה לוחם בגולני ונפל בשבי הסורי. לאחר עינויים קשים שבו ניסו שוביו להוציא ממנו סודות צבאיים, התאבד כאשר לפני כן הצליח לכתוב על פתק: "לא בגדתי"^[2].

הרעיון הנפלא של הסבא על הערבות ההדדית (שכנראה היה מוטו בחייו שהרי בו הוא פתח את ספרו המפורסם), התגלגל לנינו שהיה כל כך שונה ממנו, אך את ערך הערבות ינק משורשיו ויישם בגבורה עילאית.

---

[1] בתו של הרב שקופ חנה, נישאה לשרגא פייבל הינדס; בתם היא פייגה אילנית (בילדותה: הינדס) מקיבוץ גן שמואל, חברת הכנסת הראשונה מטעם תנועת מפ"ם; שלאחר מות אימה גדלה אצל סבה, הרב שקופ. במשך השנים הרב שקופ ניהל קשר מכתבים עם נכדתו, למרות שזו לא שמרה על אורח חיים דתי; בין השאר בעת נישואיה לשלמה אילן, אדם חילוני מהשומר הצעיר, כתב לה סבה‏:

"הנני גם אני למלא חפץ לב. ולב כל אוהבכם, להגיש אליכם ברכת אב זקן, אברך אתכם מקרב ולב שתהא אגודתכם שלמה, וכשמו "שלמה" כן ישפיע העליון על שלמה ופייגא שיהיו שלמים בריאים וקיימים בגופם וברוחם, לבנות בית בכרם ד' צבאות לברכה ולתפארת, ודור ישרים מהם יבורך. וכאשר נכדתי פייגא תחי' הביאה לי מנחת ביכורים מארץ הקדושה, לשמחני בנשואיה כן אזכה בחיי עוד לשמוח בנישואי יתר נכדי ולראותם מוצלחים בחייהם, ונושאי דגל היהדות ברוח ישראל סבא, כעתירת אוהבם מברכם בברכה משולשת, שמעון יהודא הכהן שקאפ".

[2] ביולי 1953 התגייס אילן לחטיבת גולני, והגיע לדרגת רב־טוראי. ב-8 בדצמבר 1954 הצטרף לפעולה (מבצע "צרצר") של החזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אילן, איש חטיבת גולני, ביחד עם סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) הצטרפו לחוליה ובה שלושה צנחנים – סמל מאיר יעקבי (מפקד החוליה), רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מזאה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.

לאחר שנפלה החוליה בשבי, אישר שר הביטחון פנחס לבון לרמטכ"ל משה דיין לחטוף מטוס צבאי אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו, לצורכי מיקוח. דיין הורה לחיל האוויר בניגוד לדעת לבון לחטוף מטוס אזרחי, וב-12 בדצמבר אילצו מטוסי חיל האוויר, מטוס אזרחי סורי שהיה בדרכו למצרים לנחות בנתב"ג בתואנת שווא‏ שחדר למרחב האווירי הישראלי. על סיפון המטוס היו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. פייגה אילנית, אמו של אורי, כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה.

על פי דן מרגלית,‏ ארגונים בינלאומיים הציעו לפייגה אילנית אימו של אילן, לפעול לשחרורו, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".

בעודם בשבי, נתונים ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה. עקב זאת התאבד בתאו, בי"ט בטבת תשט"ו (13 בינואר 1955). בסופו של אותו יום הוחזרה גופתו לישראל.‏

משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו עוד תשעה פתקים נוספים, שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר (הנייר נלקח מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי). במפורסם שבפתקים אלה נכתב "לא בגדתי, התאבדתי", אך בדברים שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בהלווייתו של אילן, בחר שלא להקריא את המילה האחרונה, וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי".

כאן אפשר לקרוא התייחסות הלכתית מקסימה בעניינו.

פרקי אבות - ר' יהודה הנשיא יעקב אבינו וספירת התפארת

ר' יהודה הנשיא יעקב אבינו וספירת התפארת

אבות (ב,א): "רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם".

'רבי' הוא רבי יהודה הנשיא דור שביעי להלל הזקן, וזכה לתורה וגדולה במקום אחד, ונקרא רבינו הקדוש לפי שהיה פרוש מעניני העוה"ז ומתקדש ומטהר ודבק בהי"ת אפי' שהיה עשיר גדול מאד.

גמרא (ע"ז יא.): "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".

גמרא (בבא מציעא פד:): "שומר הסוסים של בית רבי היה עשיר יותר ממלך פרס".

אמרו לרבי למה קורין לך רבינו הקדוש? א"ל מימי לא נסתכלתי במילה שלי (שבת קיח:). ירושלמי סוף סנהדרין (פרק חלק הלכה ו' ומגילה פ"ג הלכה ב) וכן לא שלח ידו מאבנטו ולמטה (שבת שם) אע"פ שהיה נשוי (בתוס' פ' כל היד).

רבינו הקדוש זכה שמכיון שהיה חכם גדול וגם עשיר גדול קרא לכל החכמים שבאותו הדור והיה נותן להם פרנסתם ביד רחבה על מנת שישבו ללמוד עמו בישיבה. והוציא את המובחר שבלימוד וסיכם הדברים וקבע אותם במשניות בששה סדרי משנה שסימנם זמ"ן נק"ט, ועשה בזה דבר גדול שלא תשתכח תורה מישראל, והתקבל הדבר על כל ישראל והסכימו עמו כל חכמי ישראל ונעשה רבן של כל ישראל, ומאז קראו אותו בתואר "רבי".

כתב רבינו החיד"א (פת"ע, וכן ב: לקוטי הש"ס להאריז"ל על אבות, 'מגלה עמוקות' אופן פא), כי נודע שרבנו הקדוש הוא ניצוץ של יעקב אבינו ולכן פתח את המשניות בברכות במשנה 'מאמתי קורין את שמע בערבית' כי יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית.

ורמז לזה הגאון חיד"א, הנשי"א ר"ת הוא ניצוץ של יעקב אבינו.

כתוב במשנה (סוטה ט,טו): "משמת רבי בטלה קדושה ענוה יראת חטא", ר"ת יעק"ב, (בסוטה שם לא נזכר "קדושה" אבל כן איתא בכמה מקומות – ראה לדוגמא ריטב"א כתובות קג:).

החיד"א (נחל קדומים) כותב על הפסוק 'ויקץ יעקב משנתו' (ויצא כח,יט): "אמרו בבראשית רבה (ט,ז) – 'ממשנתו'.

ואפשר לפרש במה שאמרו חז"ל (ויקרא רבה ז,ג) על הפסוק (הושע ח,י) 'גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם' שבזכות המשניות נגאלים מהגלות...

וזהו שאמר 'ויקץ יעקב משנתו', שיש מציאות להתעורר משנת הקץ, על ידי המשניות, דבזכותם תבוא הגאולה"[1].

מדרש רבה (וישלח עד,ה): "רבינו אמר לרבי אפס [=שהיה מזכירו] כתוב איגרת ממני לאדונינו המלך אנטונינוס. כתב ר' אפס "מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס" נטל רבי את האיגרת וקרעה. אמר לו כתוב "מעבדך יהודה לאדונינו המלך אנטונינוס". שאלו ר' אפס "מפני מה אתה מבזה על [=את] כבודך" השיבו רבי: "מן אנא טב מן סבי [=וכי טוב אני מזקני] יעקב? לא כך אמר יעקב [=לעשו]: 'כה אמר עבדך יעקב'?".

גמרא (ה:): "יעקב אבינו לא מת", אותו דבר מצאנו אצל רבי יהודה הנשיא (כתובות קג. ירושלמי ברכות פ"ג ה"א. כתובות קד.) שאחר פטירתו היה בא בכל ערב שבת בין השמשות לביתו בבגדי שבת, קידש ופטר את הרבים".

ידוע שיעקב אבינו הוא מובחר שבאבות שהוא בחי' "תפארת", כי אברהם אבינו איש החסד בחי' ספירת החסד, יצחק אבינו נאזר בגבורה, ויעקב באמצע כלול משניהם בחי' תפארת.

אבות (ב,א): "רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם".

כלומר שהאדם צריך להתנהג בבחי' ספירת התפארת שהיא שביל האמצעי הממוזג בין החסד לגבורה, באופן שימצא חן בעיני אלקים ואדם ועי"ז יתקבלו דבריו ויוכל להשפיע ולהנהיג את העם בדרך טובים, שהיא תפארת לעושה היינו שהדבר מצד עצמו הוא משובח, וגם תפארת לו מן האדם שבני אדם יקלסוהו על כך, ולא דבר שבני אדם אין סובלין הנהגה זו.

בכלל זה הוא חכם שזיכהו הי"ת לדרוש ברבים ידבר דברים המושכים לבו של אדם, ויתבל אותם במשלים ופרפראות ודברי מוסר המדריכים את האדם לדברים טובים, ולא יאריך הרבה, וכן לא ידבר דברים שאינם יכולים להתקבל וכל כיוצא בזה.

כללו של דבר, שהאדם ינהיג עצמו לילך בדרך הממוצע שלא ילך בקצה המדה לא מזה ולא מזה אלא באמצע, וזה נקרא בפי הבריות אמצעי שלם.

ר' יהודה צדקה זצ"ל סיפר מעשה שהיה עם אחיו הצדיק והכשר רבי עובדיה צדקה זצ"ל שהיו לו כמה בתים שהיה משכיר אותם לצורך פרנסתו. ובזמנם היה נהוג שבאים לבית לגבות מס ארנונה והיו הפקידים אנשי דלא מעלי שהיו אומרים לבעה"ב תראה לנו את הקבלות של המס ששילמת והוא מביא את הקלסר של הקבלות, והיו מבקשים ממנו אם יכול להביא מים לשתות וכאשר היה הולך להביא מים לוקחים לו כמה קבלות והולכים לדרכם, ובאים פעם שנית לאחר זמן ואומרים לו לא שילמת על חדשים אלו ואלו. והיו לוקחים הכסף לעצמם, אמנם כאשר באו לר' עובדיה ואמרו לו תביא את הקבלות של המס, כאשר הביא להם הקבלות להראות התשלומים ואמרו לו תביא לנו אגסים מהעץ שלך בחוץ, חשב ר' עובדיה בדעתו איך אעשה, אם אתן להם הרי הם לא מברכים ואין בזה נחת רוח לקב"ה, ואם לא אתן להם הרי צריך להיות גם תפארת לקב"ה וגם תפארת לו מן האדם, לבסוף החליט ואמר להם תקחו אתם בעצמכם הלכו ולקחו, ואז לא הצליחו לגנוב לו את הקבלות וכך ניצל.

חשוב לבדוק בכל מעשה את התועלת והנזק שיצאו ממנו.

אם תזרוק אבן על יהודי שנוסע בשבת, יכול להיות שהוא לא ייסע יותר ברחוב הזה בשבת אבל אתה הרווחת שחיללת שבת כי האבן היא מוקצה, הרווחת ביושר את העבירות של שנאת חינם חילול ה' ולא תכה רעך, וזכית להרחיק אותו לעד מהקב"ה! באמת כל הכבוד...

לפעמים יש בבית הכנסת מצב של חילול שבת בתום לב. 

אחד מהמשפחה של הבר מצוה הגיע ברכב וחנה לא כ"כ רחוק, הגיע עם פלאפון אבל מצליחים לשמוע את הרטט...

נכון, זה ממש לא שייך, אבל מה יעשה יותר תועלת? מה יקרב אותו יותר לקב"ה? מה יהיה תפארת גם לה' וגם לאדם?

שבת שלום ומבורך!

---

[1] השבוע פגשתי פירוש על המשניות שכתב יהודי יקר בשם פרנסיס, חתן של הרב גץ זצ"ל, יהודי יקר זה כתב פירוש למשנה בזמנו החופשי לאחר העבודה, בלילה שהוא סיים את פירוש המשנה האחרונה הוא נפטר לבית עולמו בדיוק בתאריך של ר' יהודה הנשיא.