חנוכה
- האור הגנוז
הרב פרץ זצוק"ל: חנו-כה. חנו בכ"ה. פשט, שהגמרא אומרת שבכ"ה
בכסלו חנו, חנו מהמלחמה.
אבל, יש דורשים, אם תקח את ספר בראשית ותספור כ"ה
תיבות "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ
הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל
פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" - התיבה 'אוֹר' היא התיבה הכ"ה.
חנו בכ"ה – אור של ששת ימי בראשית, שאם אדם זוכה
לו, רואה מסוף העולם ועד סופו [כמו במכת חושך].
כלומר אור האינסוף היה בגילוי בתוך הספירות. לא בהעלם כשהוא מלובש בא"ק, וא"ק
מלובש בעתיק, ועתיק באריך וכו'.
הכלים היו זכים וטהורים. אור האינסוף היה מגולה ממש!
כשראה הקב"ה שהאור הזה, יכולים להשתמש בו גם רשעים, עמד וגנזו. מסכנים, מה יעשו
הצדיקים? בגלל הרשעים יפסידו הצדיקים? לא. עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. הוא בגניזה.
אתה רוצה אותו? איפה גנז אותו הקב"ה? בתורה, בנביאים, בכתובים, במשנה, בהלכה,
בבבלי, בירושלמי, במדרשים, בזוהר, בעץ חיים, בשמונה שערים, בכל ספרי התורה שיש. אם
אדם עמל לשם שמים וטורח ומתייגע, זוכה לאור הגנוז. אור הגנוז ממש.
בחנוכה אתה לא צריך להתייגע, ואתה לא צריך לעמול, ואתה
לא צריך לטרוח, שום דבר, חנו בכ"ה. אור הגנוז של ששת ימי בראשית, שראה בו אדם
מסוף העולם ועד סופו מגולה בנרות!!!
אתה רק לוקח נר, מדליק אותו, והנה האור בא אליך. אותו
האור שימש ל"ו שעות, עשרים וארבע שעות של יום ראשון, ועוד שתים עשרה שעות של יום
שני. ביום השני השם הבדיל. ל"ו שעות, כנגד ל"ו נרות (בשם ה'רוקח'). כל
פרטי האור של ששת ימי בראשית מתגלים בחנוכה, בנרות, בל"ו בנרות של החנוכיה.
אומר רבנו האר"י שחנוכה ופורים הם למטה. מה
פרוש למטה? למטה מעשרה. מה פרוש למטה מעשרה? בתוך העולם הזה. איפה שיש אחיזה כביכול
של הקליפה. איפה שיש שוק, עד שתכלה רגל מן השוק.
והאור הזה, מאיפה הוא מגיע? לא מאיפה שמגיע האור
של התפילה, האור של התורה, האור של המצוות, שם אנחנו לא מגיעים למקום כל כך גבוה.
האור הזה, כששמים את השמן בתוך הכוסות צריך לכוון שיורדת
הארה מנה"י דא"ק!!!
ולאיפה זה מגיע? כל האור של התפילות והמצוות נשאר באצילות, רק איזה הארה
יורדת לבי"ע, הארה מועטת. כמו שאומרים, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו
לעולם הבא, פירותיהם.
אבל המצווה של חנוכה ופורים היא מתחילה מגבוה גבוה גבוה
ויורדת נמוך נמוך נמוך, עד אליך המדליק. תראה מה אתה יכול לקחת, מה אתה יכול
לתפוס.
כיוון שהאור הזה אינו מצוי, הוא תמיד גנוז, כמו שההלכה אומרת הדלקה עושה מצווה ולא הנחה עושה מצווה.
הוא לא יכול להיות מונח בעולם הזה. הוא יורד, מדליק את הנשמות ואת העולם הזה, שורף
מה שצריך, ומיד עולה. בשקיעה!!!
אומר רבנו האר"י ב"פרי עץ חיים":
מדליקים בשקיעה! למה? כיוון שזה אור שלא יכול להיות בלילה. אבל בשקיעה יש עדיין
אור, ואז הוא נכנס לתוך הלילה, לבטל את החושך של הלילה, את השוק שזה בי"ע,
עד שתכלה רגל מן השוק.
האור נקרא רגל, גם חנוכה נקראת רגל. כי האור הזה בא
מע"ב (הוי"ה במילוי יודי"ן) וקס"א (אהי"ה במילוי
יודי"ן). ע"ב קס"א גי' רג"ל. אז האור הזה הוא מגיע, מאיר,
והוא הולך וכלה. הוא נשאר פה חצי שעה. מי שזוכה לתפוס אותו, מתנדנד עם החבל הזה
כל השנה. כשהוא פותח ספר, בקלות הוא יכול להגיע לאור הגנוז בתוך התורה. כיוון שאת האור
הוא לקח בחנוכה בלי טרחה יתרה.
לתפוס את אור האינסוף, בפרט בחצי שעה של הנרות. לכן צריך
לדקדק מאוד מאוד להדליק בשקיעה, כי אם תעבור השקיעה, מה נהיה? צאת הכוכבים. בצאת הכוכבים
מתחייב בערבית, תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. יתפלל ערבית, יגיע הביתה, הלכה החצי
שעה. לא תפס כלום. אור האינסוף הלך, האור הגנוז הלך. התורה שלך כל השנה הלכה. לך עכשיו
תחפש. היתה לך הזדמנות לקחת את האור של התורה בידיים, להיות תלמיד חכם, הרגיל בנר הויין
ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג:), ואם הויין ליה בנים תלמידי חכמים, כל שכן הוא! אם
הוא ראוי.
מעשה באדם אחד, צדיק גדול, בעל כוונות, בעל מחשבות. כאשר הוא בא להדליק את החנוכיה, הוא אומר לעצמו, להדליק
בחנוכה בלי מקווה? איך אפשר? הולך למקווה. להכנס למקווה בלי להתרחץ? איך אפשר. צריך
הכנות. אז הוא עשה הכנות. ואז מתרחץ, מקווה, מתלבש בגדים מיוחדים, בגד עליון, ואז הוא
בא ומתחיל להכין את הנרות, יש לו מנורת זהב בגובה שלו. ב"ה, השם נתן לו כסף וזהב.
ושמן זית מובחר שבמובחרים. ופתילות שהוא פותל אותם בידו, הוא אומר למה שאני אפתול אותם
לפני, אני אפתול אותם עכשיו. פותל, שם אותם, ועכשיו יש לו כמה תפילות וכמה "לשם
יחוד", הוא אומר את כולם, הוא מחמיר! בקיצור עד שהוא מדליק כבר אחד עשרה בלילה.
פשששש, אתה רואה איך כולו נע ומתנועע מחמת המצווה. ולמה דווקא באחד עשרה בלילה? כדי
שיזכו גם אחרים להדליק בבית ולבוא לראות את ההדלקה שלו, וכו' וכו'.
לעומתו, בא איזה יהודי, פועל בנין, עובד שמונה שעות. בימים האלה הקצרים, כשהוא בא הביתה, כמעט עברה השקיעה.
בא עם הבגדים המלוכלכים, לא מתרחץ, רק אומר השקיעה השקיעה. ואומר לאשתו איפה החנוכיה?
למה לא הכנת את הנרות? אני מכין לך בערב שבת את הנרות, את צריכה להכין לי את הנרות
של חנוכה, צריך להחזיר אחד לשני. מה זה? את לא תשתתפי כלום בנרות של חנוכה? באמת כך
כתוב, שהאשה תשתתף על ידי שהיא תכין את הנרות. והיא אומרת לו, אתה קנית פתילות? קנית
שמן? קנית חנוכיה? איפה הם? הייתי מכינה, לא אמרת לי איפה שמת אותם.
הוא אומר לה את יודעת מה? הילד מהגן לא הביא שום דבר היום?
אומרת לו, כן הוא הביא. אז תביאי את זה מהר. לוקח את החנוכיה שהביא הילד, הגננת מה
היא עושה? לוקחת חתיכת עץ, לוקחת פקקים של בירה או של משהו, מדביקה אותם ונותנת להם
קופסה של נרות שהם ידליקו. אמר מהר מהר תביאי, שצאת הכוכבים לא יעבור. לוקח את הנרות
האלה, בלי לשם יחוד, בלי כלום, ואומר ויהי נועם... ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר
קדשנו במצוותיו להדליק נר חנוכה. תק. תפס את כל אור האינסוף.
ההוא באחד עשרה, לא תפס כלום, הלך. וזה בלי כוונות ובלי כלום תפס. למה?
הקב"ה אמר אצל יעקב "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵ-ל,
וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח,יט).
מי שרוצה בית א-ל, מי שרוצה א-ל, מי שרוצה את הקב"ה
בעולם הזה – לוז, צריך לעמוד בלו"ז. לא יכול לקום מתי שהוא רוצה, יש זמן קריאת שמע דשחרית,
זמן קריאת שמע שעל המיטה, יש זמן חצות, יש זמן מנחה קטנה, מנחה גדולה, זמן טלית ותפילין,
כניסת שבת, קבלת שבת, רבנו תם במוצ"ש.
אם רוצים לתפוס את הלמעלה מן הזמן, את הקב"ה, את הא-ל שהמציאות שלו למעלה מן הזמן,
צריך לתפוס אותו בזמן שהוא בא, בזמן שהוא אומר. שקיעה!!!
בענין הזה צריך מאוד לדקדק יותר מכל ההלכות שיש בחנוכה,
מכל ההידורים שאדם מהדר, שמנים וכו' לא צריך לחכות לאשה
ולא לילדים, לאף אחד בעולם. להודיע לכולם כבר בשבת, שביום שלישי אבא מדליק בשעה כזו
וכזו. יקדים להם חמש דקות, שאולי הם מאחרים והם במדרגות. מילא יש "לשם יחוד"
ויש הכנה. יגיד להם, אני לא מחכה לאף אחד. אני מוציא אתכם ידי חובה במהודר שבפנים,
איפה שתהיו, בחו"ל, במטוס, באוטובוס, בעבודה. איפה שתהיו אתם יוצאים ידי חובה.
למה? נר איש וביתו (שבת כא:).
מה אפשר ללמוד מהאור
הגנוז הזה לחיינו?
"האור שברא הקדוש
ברוך הוא ביום הראשון - אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו..." (שמות רבה
לה).
בעזרת האור שברא הקדוש
ברוך הוא ביום הראשון ניתן להתבונן על כל מאורעות העולם, מסוף העולם ועד סופו,
התבוננות עמוקה ופנימית השופכת אור על כל המתרחש בעולם. הבנת ערכו של כל מאורע,
בין אם היה משמח או מצער, היא מנת חלקו של הצופה בעולם דרך משקפי האור הגנוז.
הכרעתו של הקב"ה
לגנוז את האור לצדיקים לעתיד לבוא מורה כי אפילו בעתיד לבוא יהיה צורך להביט לאחור
ולהבין את אשר אירע, והכוח לעשות כן יינתן בידיהם של הצדיקים, אשר ישכילו לראות
כיצד הנהיגה החכמה האלוקית את העולם עד פרטי הפרטים למען יגיע העולם לייעודו.
כיון שאנו מצויים ב'אתחלתא דגאולה' משהו מן האור הגנוז לצדיקים כבר מופיע. דורנו
זוכה ללימודי אמונה השולים אורות מסתרי תורה, אשר דרכם ניתן להתבונן באופן מעמיק
על כל המתרחש ולקנות עיניים סבלניות ומאירות. לא בכדי נקרא ספרו של הרב קוק,
שתורתו הופיעה בדור ראשית הגאולה, בשם 'אורות'.
האור הגנוז ואור השמש. המדרש מעמת בין
אור השמש המאיר לכל באי עולם לבין האור שנגנז לצדיקים: "וירא אלהים את האור
כי טוב. מהו 'כי טוב'? שהיה אורו מאיר לעולם ולא היה מזיק כשמש הזה".
אור השמש מתואר כאן כאור
מזיק. אור השמש מחדד את הקליטה החושית של המציאות. למראית עין אנו עומדים בפני
עולם שאין בו יד מכוונת, בפני עולם רווי סתירות וניגודים. השמש מאירה את כל מרחבי
החומר, והמתפתה לפרש לעצמו את העולם על פי ראות עיניו מתנכר למתרחש מאחורי הקלעים,
הוא אינו מסוגל להבחין כי יד נסתרת מושכת בחוטים ומעניקה לעולם משמעות עמוקה,
למעלה מממדי החומר שבו. אור השמש משלה לחשוב כי 'מה שהיה הוא שיהיה', שהרי 'אין כל
חדש תחת השמש', ועל כן האדם המתבונן לאורה מתקשה להאמין כי ניתן להשתנות. נבצר ממנו
לראות כי העולם צועד לקראת עתיד טוב באחריתו. התשובה קדמה לעולם, והשמש מזהה רק את
מרחבי העולם בגבולותיו. זאת ועוד, השמש מחדדת את אשר רואה האדם לאורה כעת, ואין לו
אלא מקומו ושעתו.
האור הגנוז קדם לעולם, זהו האור
המפציע בעולם ישירות מריבונו של עולם: "מהיכן נבראת האורה? מלמד שנתעטף בה
הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו". הוא מאפשר לחבר
כל העת בין הבריאה לבוראה, בין העולם לנעלם, בין הטבע החושי למשמעות העמוקה הגנוזה
בו, על כן שלא כאורה של החמה, הוא חוצה זמנים ואינו מתמקד בעת מן העיתים, וניתן להביט בו מסוף העולם
ועד סופו.
מלחמת אור השמש באור
הגנוז. מלחמת היוונים במכבים הייתה מלחמת חכמת יון, היונקת את תפיסת עולמה אך ורק
מאור השמש, בחכמת ישראל המבקשת להאיר את מחשכי העולם. "כי נר מצווה ותורה
אור". דרך לימוד מעמיק של תורה נוצרת ראייה נצחית, המביטה מסוף העולם ועד
סופו, ראייה הנותנת לכל היש משמעות עמוקה שאינה מצטמצמת בגבולות החומר.
היוונים ביקשו 'להחשיך
עיניהם של ישראל'. גזירה המונעת לימוד תורה מבקשת לקבע תפיסת עולם שרק אור
השמש מאיר בה. לא בכדי התייוונו רבים מישראל. חוש הראייה חזק מאד באדם ובנקל הוא
מתפתה לחשוב כי אך אורה של השמש מאיר את הקיים.
הניצחון על יון הורה כי
יש בכוחם של ישראל להתבונן בעולם במבט עמוק הנובע מן האור הגנוז, להאיר את החיים
באורה של תורה, להאיר את העולם מאורה של ירושלים, להאיר את מחשכי החיים מאורו של
משיח המצוי כל העת במסתרים.
שפת אמת (לחנוכה):
"ואותו הדור, בימי יון הרשעה הלכו בחושך... ומכל מקום אותו הדור מסרו נפשם
והלכו בעבודת ה' גם תוך החושך, לכן זכו שהאיר להם מאור הגנוז, ונשאר הארה מזה האור
לימים השפלים בכל שנה ושנה. וכל עובד ה' צריך לשמוח בימים הללו שיש בהם הארה מאור
הגנוז בעבודת ה'"...
קליפת נגה
יון לא רצו להשמיד פיזית
את עם ישראל, אלא להשמיד את הרוחניות, לקחת את הנשמות. שלא תהיה נשמה בעם ישראל,
שלא תהיה תורה, שלא תהיה דת.
היונים רצו להפריד את
העולם מהקדושה. איך? פשוט מאד, על ידי הקצאת שטח מוגדר ומגודר לתחום הקדושה,
שבו, ורק בו, יש ליהודי קשר לאלקיו. לגבי שאר הדברים, הקשורים לתחום הרשות,
החדירו היוונים את התפיסה שהם לא קשורים לקדושה, בהם הקב"ה 'לא מתערב'.
ההשקפה היוונית אומרת
שלימוד התורה, התפילה, סעודות שבת וכו' הם שייכים לקדושה, כל השאר לא קשור.
לשיטתם, לא כל דבר שאדם עושה בחיים קשור לעבודת ה'. אדם יכול לשחק כדורגל,
לראות סרט, לשבת בבית קפה וסתם לצאת לעבוד כל יום – כל זה לא קשור לקדושה.
התחום הזה, תחום הביניים, שהוא למעשה תופס את רב הזמן ורב החיים של האדם הממוצע,
הוא לתפיסת היוונים לא שייך לקדושה או לטומאה, זה ניטראלי.
חז"ל גילו לנו שאין
כזה דבר תחום ביניים. "בכל דרכיך דעהו"! בכל דבר שאדם עושה הוא מתחבר
למשהו וזה או לקדושה או לטומאה. או שבן אדם עולה או שהוא יורד, הוא לא נשאר תלוי
באויר. במקום שיש קדושה אין סטרא אחרא, ובמקום שאין קדושה יש סטרא אחרא. לכן כל
דבר שאדם עושה צריך להיות מקוש לקדושה. אם הוא בונה בית, זה על מנת לבנות מקום
משכן ששכינה, בית מקדש מעט. מקום שהוא יוכל להכניס בו אורחים. אם הוא קונה בגד זה
על מנת שיוכל לקדש את השם בהופעה שלו. אם הוא יוצא לעבוד זה כדי לספק חיותו
וצרכיו, לאפשר לו להמשיך לעבוד את ה', ולהשפיע בשאר הכסף לשאר הברואים – להחזיק
תלמידי חכמים ולפרנס יתומים ואלמנות, לתמוך בזיכוי הרבים, ולסעוד חולים ועניים. זה
חז"ל, זה היהדות. להכל צריך יש תכלית ומשמעות, והכל צריך להתחבר אליה.
חז"ל גילו לנו ש'זה
כנגד זה ברא האלקים'. ארבעה עולמות בקדושה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה,
וכנגדם ארבעה קליפות בטומאה: ענן גדול, רוח סערה, אש מתלקחת וקליפת נגה.
אצילות, בריאה, יצירה הם עולמות כל-כך גבוהים בקדושה, שאצור בהם כל כך הרבה אור,
שה'כנגד' שלהם הוא טומאה מאד קשה, שאין לה שום תיקון ובירור אלא בכל מקום שהן
מלובשות צריך לכרות אותן. כמו בברית מילה, שבה חותכים את הערלה, שהיא כנגד שלש
הקליפות הטמאות הללו, וזורקים אותה לעפר.
הקליפה הרביעית נקראת
'קליפת נגה'. קליפת נגה אמנם מקורה בטומאה אך אם היא מחוברת לקדושה היא מתקדשת,
ואם היא מחוברת לשלש הקליפות הטמאות היא טמאה. קליפת נגה זה תחום הרשות אותו
תחום שניסו היוונים להפריד מן הקדושה. ולכן פועלים בו אותם כללים שפועלים בקליפת
נגה. אם תחום הרשות לא מחובר לקדושה, אז הוא נטמא כולו, ואז גם הזמנים שבהם היינו
הכי רוצים להתקדש, גם הם לא מחוברים לקדושה. אנחנו יכולים לפעול בהכי גשמי,
הכי חומרי, השאלה לאן זה מחובר, לקדושה או לטומאה. אנחנו עושים את זה בשביל לעזור
לאחרים, בשביל להשפיע, בשביל רצון ה' – זה קדושה.
לכתחילה, ניסו
היוונים להגדיל כמה שיותר את תחום הרשות, את תחום שליטתה של 'קליפת נגה' את 'תרבות
הפנאי' שלא בקדושה, כדי לצמצם כמה שאפשר את תחום הקדושה, ובהיות קליפת נגה
מתחברת לטומאה גם תחום הקדושה נפגם.
מאוחר יותר נלחמו
היוונים חזיתית בקדושה עצמה, בשבת, ראש חודש, מילה, לימוד התורה, טהרה ועוד.
המסירות נפש שעשו
היהודים לשמור על מצוות אלו, להלחם ולהסיר את עול השעבוד על מנת שיוכלו לקיים את
התורה והמצוות, היא שמשכה את ה'אור הגנוז' שברא הקב"ה מששת ימי בראשו וגנזו
לצדיקים לעתיד לבוא. ואור זה הוא שהשתקף בנרות במשך שמונה ימים במקדש, והוא זה
שמתגלה בכל שנה ושנה בחנוכה בעת הדלקת הנרות בחנוכיה.
ובמילים של חוזה
הדורות הרב קוק (אורות הקודש ח"ב,כד): "מה שאין הצדיקים וטהורי הלב
שבעולם מכירים יפה את התפקידים של העולם הגשמי, על ידי ההתעלות שלהם וההתרחקות של
חפצם מכל עניני החומר, אף על פי שגורם להם בפנים ידועים התרוממות נפשית, מכל מקום
לעולם הוא גורם ירידה והשפלה, ומההשפלה של העולם חודר רוח של השפלה אחר כך גם אל
אותם הגדולים עצמם... אבל כאשר יבא להם התור העליון, ועל ידי האור הגנוז שבתורה
ודעת קדושים יתעלו למדת הגבורה הנאדרה בקודש, אז לא יפחדו עוד, לא מהכרת החומריות
וכל תפקידיה, ולא מפגישתה של הטומאה עם כל זוהמתה. כי בטוחים שבכל מקום שיסתכלו שם
בעיני קדושת גבורתם, החומר יתעלה, ויתעדן בעדן קודש, והזוהמא של הטומאה תכלה,
ותכנע כולה לפני אור הקודש, ואז יתגדל ויתקדש שם ד' אל אמת, ומאופל ומחשך עיני
עורים תראינה, והיה ד' למלך על כל הארץ, והאלילים כליל יחלף".
אומרים חז"ל (חגיגה ב.; בראשית רבה ג; שמות רבה לה): "אמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש
ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך
הוא בדור המבול ובדור הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים - עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו?
לצדיקים לעתיד לבוא".
החוזה מלובלין קשר את העיניים במטפחת שבע שנים וראה הכל!
מסופר שאביו של רבי שמואל
העלער (הרב של צפת, היה בחינת מרא דארעא ישראל בדורו, תלמיד הבת-עין) נסע לחוזה
מלובלין, ושהה שם הרבה זמן – שנה או יותר משנה – והיה מאד מודאג, שכל הזמן לא
קבל שום דרישת שלום או מכתב ממשפחתו, לא מאשתו ולא מהילדים. היה מאד מוטרד שלא שמע
משלום בני ביתו בצפת, אז פעם אחת החוזה קרה לו, הושיב אותו, ואמר לו (כאילו שמדליק
מחשב או וידאו ורואה סרט) – כעת אשתך הולכת מהשוק עם סל של ירקות, ויש לך כך וכך
בצלים בסל וכך וכך מלפפונים בסל, והולכת מהשוק הביתה. עכשיו בתך יושבת ליד השולחן
ושותה כוס קפה. הוא יושב בלובלין, ופשוט רואה מה קורה בצפת – אומר ששלום לכל בני
המשפחה, ומתאר בדיוק מה כל אחד עושה ברגע זה, לגמרי משתמש באור הגנוז לצדיקים מששת
ימי בראשית, להסתכל מסוף העולם ועד סופו. אחר כך אמר לו – אני מגלה לך את זה לא רק
כדי להרגיע אותך לגבי שלום ביתך, אלא גם שתדע שגם כשאתה תחזור הביתה תדע שאני רואה
כל מה שאתה עושה, אני מסתכל עליך איפה שלא תהיה.
מישהו פעם נכנס לחוזה ונתן לו את הפתק לבקש ברכה. לא בקש תשובה על שום דבר, אלא
רק ברכה "לי ולבנֶי מִשְפׇּחתי". החוזה קורא זאת, וקורא "ולבנִי
משִפחתי" – הוא מתקן, והחוזה שוב קורא כך, וחוזר חלילה, עד שבסוף פונה אליו
ואומר "רשע תן תודה", והיה מוכרח להודות שזה בנו משׅפחתו.
הבני יששכר זי"ע (מאמרי חודש כסלו טבת ב,כא). באחד מימי החנוכה נסע הרה"ק בעל הבני יששכר זי"ע אל רבו הרה"ק
החוזה מלובלין זי"ע בדרך הרהר לעצמו: מדוע תמיד בהגיע ימי חנוכה מרגיש אני
בתוככי קדושה נפלאה, (בספרו "בני יששכר" הוא מאריך מאד אודות חג זה) הרי
לא יתכן שמזרע החשמונאים אני שהרי אינני כהן! מנין לי, אם כן, אותה הרגשה מיוחדת
ונפלאה בחנוכה? משחלפו הרהוריו, החליט ה"בני יששכר" שכאשר יבוא לובלינה
אל רבו "החוזה" הק', ישאלו על כך לדעת מה זה ועל מה זה? ויהי אך נכנס
לחדרו של "החוזה", עוד בטרם הספיק לפתוח את פיו, הקדימו
ה"חוזה" ואמר לו: "דע לך בני, כי מקור מחצבתך משבט יששכר הוא, ואותה
הרגשה של תוספת קדושה יתירה בימי החנוכה, נובעת מכך – ששימשת בתקופת הנס בבית דינם
של החשמונאים. מטעם זה קרא הבני יששכר לספרו בשם הזה!
