חילוף מצבי האדם
בחילוף זמנו:
ד. ואולם כפי התחלף זמניו, כך ראוי שיתחלף מצבו ושאר מקריו.
כי כל זמן
ההשתדלות הנה צריך שיהיה בתכונה אחת, שיוכלו לימצא בו כל הענינים המצטרכים לו לפי
ענין ההשתדלות הזה.
פירוש - כי הנה
מוכרח שתמצא לו המלחמה שזכרנו בין השכל והחומר, ולא יהיה לו דבר שיעכב את החומר
מלשלוט ולעשות את שלו כפי השיעור הראוי לו, ולא דבר שיעכב את השכל מלשלוט כראוי לו
ולעשות את שלו.
וכן לא יהיה דבר
שיגרום לחומר להתחזק יותר מן הראוי, וגם לא יגרום לשכל להתחזק יותר מן הראוי.
כי אע"פ
שמצד אחד היה נראה זה יותר טוב, הנה לפי הכונה האמיתית והענין הנרצה באדם, שהוא
קנית השלימות בהשתדלותו, איננו טוב.
"ואולם כפי התחלף זמניו, כך
ראוי שיתחלף מצבו ושאר מקריו"
חובה לעבוד לפי רוח הזמן!!!
תיאוריה דתית שלא לוקחת בחשבון את זה
שאנחנו כבר לא בחו"ל היא טועה בוודאות!!!
כלל גדול הוא שבכל פרק זמן הסטורי מופיע הקב"ה בעולם באופן ייחודי ומדויק. כפי
שאין דומה התגלות הבורא בתקופת הילדות להתגלותו בתקופת הבגרות אצל האדם הפרטי, כך
אין דומה ההתגלות האלוקית בחוץ לארץ לזו שבארץ ישראל. וההתגלות שבתקופת גלות לזו
שבתקופת גאולה.
ההתגלות האלוקית הייחודית לכל תקופה,
מקיפה את כל תחומי החיים "ומשפיעה" עליה באופן משמעותי ביותר.
איגרות רמח"ל (אגרת ט"ו, רמח"ל לרב"ך, כל זמן וההארה שלו): "אמנם,
ליקר נפש כ"ת אשר יקרה מאד, מוכרח אני לגלות לו מסתרי אלקים, כאשר הורשיתי
וכאשר יוכל המכתב שאת. ויראה ויבין עין שכלו היקר והטהור עומק הדברים, אשר עמקו
מחשבות ה'.
השתלשלות החכמה אחרי החרבן - כאשר פתוח
לרוחה היה פתח ההשפעה בהיות בית המקדש קיים, כן נסתם בזמן חרבנו, ולקח הס"א
כח ככח אשר לקחה על פי חטאי אבותינו אשר חטאו. ומאותה השעה - גלגולי דברים נתגלגלו
למעלה, לפי המדרגות הצריכות להתקן. וכל יום מאור חדש הוא, ולפי טבע המאור ההוא,
ולפי הפגם הנפגם בו, ולפי התיקון הפרטי הצריך לו, כך נמשכו דברים למטה בעולם הזה.
וכמה תיקונים נתקנו לישראל בזמן גלותם, הלא המה תיקון המשנה, תיקון הגמרא, תיקון
המדרשים, שכולם הם תיקונים פרטים, כולם צריכים איש בזמנו דוקא, והם נעשים בזמן שבו
הגיעה להאיר מדרגה אחת, שבה תלוי התיקון ההוא ליתקן...
ועתה ברצות ה' להיטיב לעמו רצה לגלות
עוד אורה חדשה מבחינת הזוהר גם כן, שהוא מהארת הטפה כנ"ל. והוא בחסדו בחר בי.
ומה אומר בזה, אם על הכנתי ידרוש? הן אמת, שרק חסד ה' עשה זאת, ולא כהכנתי. אך
האמת הוא, כי שנים שקדתי על ענין היחודים ליחד יחודים, כמעט בכל רביע שעה יחוד
אחד, כאשר אני מתמיד גם עתה ת"ל. וגם ראיתי לעמוד בטהרה. אך תעניות לא עשיתי
הרבה, כי אם זאת היתה לי - התמדת היחודים. ושרש הכל - הארת המדרגה אשר שלטה בזמן
ההוא, ולקח הקב"ה אותי לכלי כאשר חפץ...".
הרב קוק
(איגרת שעח): "ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם
השלוה, ושמחת-עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר
בנשמתו...
והבטחון הולך ומתגבר, והשמחה והצהלה
וזיו- עדנים הולך ומתרבה, עד שהנשמה מתחילה להרגיש בהרגשה זכה פנימית ועדינה, איך
כל הזדונות, לכל מדרגותיהם, וק"ו השגגות לכל מיניהן, מתהפכים לזכיות גמורות.
ורכוש גדול ועושר רב מתגלה מתוך אוצרות
חושך, "ונפשי תגל בד' תשיש בישועתו, וכל עצמותי תאמרנה: ד', מי כמוך מציל עני
מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו"...
והכל פותח שירה, שירת אדם הראשון, בכחה
של תשובה, מזמור שיר ליום השבת: "כי שמחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן"...
ודוקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך
עוצב וברוח עז וגבורת רעם, במסילות-קודש סלולות ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות
של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ החיים, ע"י קץ המגולה של הרי ישראל
הנעבדים ונזרעים, הנושאים פרי וענף לעם ד' אשר דרשוהו...
ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים
בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל
לכוין שום דבר לאמתתה של תורת אמת.
כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ד' אשר יעץ, להחל אור גאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו
רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחנים, - ודאי לא
יועילו כל חשבונות, העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה אשר דבר טוב
על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע,
וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון-רוח
ומוגת-לבב, כליל יחלוף, ורוח מעודד, ממלא חיי ישע וענג ד' בגודל לבב ורוחב דעה
והגיון עז, יקח את מקומו בכל הלבבות הנגשים אל ד' בהר הקודש, להצמיח פדות, בהכשרת
החיים, לאומץ אלהי המבשר צבא רב של יצירת נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת,
ההולכות מחיל אל חיל בגבורות ישע ימין עליון...".
התשובה בארץ ישראל:
דוגמאות לכך
שחייבים להסתכל אחרת בעקבות אור הישועה הזרוחה (ולא חייבים ייסורים כשהמשיח יבוא
כי זה נקרא שעמ"י חזרו בתשובה, אבל אם לא מסתכלים על התהליכים של עמ"י
בדורות האחרונים נשארים עם ההפחדות של הגלות):
אם הבנים שמחה (עמ' קפה') - בקבלת עמ"י את מצות ארץ ישראל זה כבר נקרא שחזרו
בתשובה והם צדיקים גמורים.
הרב קוק
(מאורות הראי"ה, ירח האיתנים עמ' נ"ט ד"ה "ובעלי
הרזין"): "בעלי הרזין צריכים להודיע לעולם, שהירידה שלו היא רק חיצונית,
אבל בפנים הכל מתעלה, ומימלא ההארה היא גדולה, ועצם הנשמות גדולות הן... והתשובה
בזמן הזה היא תמיד תשובה עילאה, תשובה מאהבה שהזדונות נעשים זכויות גמורות, והחטא
אינו יכול לפגום כל כך כבדורות ראשונים מפני רוב הביסום של העולם, ושפע הרחמים
והחסדים שזורחים עליו".
אריז"ל (שער הגלגולים הקדמה לח): "כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצות
גדולות שבדורות אחרים כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ, מש"כ
בדורות ראשונים".
הרב קוק
(יש לך כנפי רוח עמ' שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על
כן ההדרכה של עם ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת
הענש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות".
תשובתו של הרב יוסף משאש (אוצה״מ ח״ג עמ׳ קכו/ז) לרב אחד שדיבר קשות על עם ישראל והמליץ בעד
שיטה ״אגרסיבית״ של חינוך וחזרה בתשובה: ״קראתי את מכתבו והנה הוא מלא רעיונות
של פחדים וקריאה לייסורים, חדשים לבקרים, על מעשה בני אדם אשר לא טובים. דרך זו,
לא בלבד שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, אלא להיפך! תשים מועקה
בכל אברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שיגעון, ויגרום
נזק לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו. אך בזאת האדם במסגרת
ביתו תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, לא לעשות כמעשיהם אשר לא טובים ח״ו, רק לנהוג
בהם מנהג דרך ארץ, להקדים להם שלום ולקבל את כולם בסבר פנים יפות. לכל בר ישראל,
יהיה מי שיהיה, דתי או חילוני, ואם ראית אדם מישראל עושה מצווה, תשמח בו מאוד
מאוד, כי זה אלפי שנים שאנחנו נתונים בגלות מרה ואכזרית ומעורבים תערובת גדולה
ומסובכים בתוך תוכם של אומות העולם בכל מין מלאכה ומסחר ובכל מין חכמה ומדע, וכל
לימודנו רק בבתי ספריהם וכו״׳.
הרב ניסים פרץ זצוק"ל: לאיל של העקדה, שהיה במקום יצחק, היו שתי קרניים. במעמד הר סיני תקעו
בשופר השמאלי, בקרן השמאלית. הקרן הימנית היא למשיח, תקע בשופר גדול. כשיבוא המשיח
התקיעה תהיה יותר חזקה מהתקיעה של מעמד הר סיני ואז, "בִּלַּע הַמָּוֶת
לָנֶצַח", זה לא יגרום להפריד את הטוב מהרע, אלא להפוך את הרע לטוב.
בעקידת יצחק הקב"ה תקע בקרן
השמאלית הקרן של היראה, בגאולה הקרובה, הגאולה שאנחנו תוקעים היום בשופר כנגדה
תהיה בקרן הימנית כנגד האהבה!!!
הרב גינזבורג: בספר ראשית חכמה – ספר מוסר וקבלה שהיו לומדים במשך כל הדורות – כתוב
שתשובה ר"ת תענית, שק ואפר, בכי, הספד. תשובה עצובה מאד...
אבל רבי זושא מאניפולי אמר שבשבילי תשובה מורכבת מחמשה פסוקים:
"תמים תהיה עם הוי' אלהיך".
"שויתי הוי' לנגדי תמיד".
"ואהבת לרעך כמוך".
"בכל דרכיך דעהו".
"הצנע לכת עם הוי' אלהיך".
זו תשובה אחרת לגמרי! תשובה בחיות
ובשמחה!
הרב אלעד אליהו: בחור אחד החליט להסדיר נשימה לפני הכניסה למשרד, להפתעתו הוא שומע קולות
נסערים בוקעים דרך הדלת.
מרגע לרגע הוא מבין שהשיח הנסער מעבר
לדלת נסוב עליו, חלק מגנים את עבודתו במשרד וחלק מגדילים ואומרים שגם אישיותו לא
מזהירה במיוחד... להפתעתו אף לא אחד יצא להגנתו.
כשהוא הבין שמרגע לרגע העניינים נהיים
יותר ויותר גרועים הוא החליט שעדיף להיכנס מהר ולא לחכות לשמוע עוד.
כשהוא נכנס והלך ישר למקום שלו בלי
להגיד לאף אחד בוקר טוב או שלום, האנשים הבינו שהוא יודע שהם דיברו עליו ושהוא
יודע שהם יודעים והאווירה נעשתה מאוד טעונה...
לאחר כמה דקות של שתיקה רועמת, ניגש
אליו אחד העובדים ואמר לו סליחה שדיברנו עליך, לא חשבנו ששמעת...
כמה הסליחה הזאת שווה?
לעומת זאת ילד שמירר לאמו את החיים
ושיגע אותה במשך כל היום עד שצמחו לה קרניים, רגע לפני שנרדם הוא ממלמל לאמא סליחה
שהפרעתי לך אמא...
כמה מתיקות יש בסליחה הזאת? כמה אושר?
באיזו מהירות אמא תסלח לו?!?
זה ההבדל בין לבקש סליחה מנותקת או לבקש
סליחה עם חיבור נפשי עמוק...
לכן אנחנו קודם כל נכנסים לקודש הקודשים
בתפילת עמידה ורק אח"כ אומרים תחנון!
לכן אנחנו חוגגים קודם כל את ראש השנה!
קודם כל אנחנו מתחברים כמה שיותר עמוק
כמה שיותר רחב כמה שיותר תמידי לבורא עולם, ממליכים אותו עלינו, מזכירים לעצמנו
שהמלך הזה הוא גם אבינו, ושהוא אוהב אותנו הכי הכי בעולם, אחר כך אנחנו מגיעים
ליום כיפור ומבקשים סליחה מתוקה.
אנחנו חוזרים בתשובה מתוך מצב של גאולה
של בן יחיד ששב אחרי אלפי שנים לארמון בשמחה וששון ובניסים גלויים!
אנחנו חוזרים בתשובה בדור הזה מתוך
שמחה, הכרת הטוב, ורצון להיות יותר קרובים לה' אלוקינו שעשה עימנו טובה כ"כ
גדולה בדורות אלו!
זוה"ק (בראשית קעז:), חסד לאברהם (מעין
ג נהר יב): "כל הדר בא"י נקרא צדיק! הגם שאינו צדיק לפי הנראה לעינים כי
אם לא היה צדיק הייתה הארץ מקיאו כמו שכתוב (ויקרא יח,כה) "ותקיא הארץ את
יושביה" וכיון שהארץ אינה מקיאו בהכרח הוא שנקרא צדיק אף שהוא בחזקת
רשע".
רמב"ם (מלכים
ה,יא): "אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין... ואפילו הלך בה
ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא".
*גמ' יומא (פו.): "שאל
רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי
ישמעאל דורש אמר שלשה הן ותשובה עם כל אחד ואחד
עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין
לו שנאמר שובו בנים שובבים
עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה
ויום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם
עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה
תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים
עונם".
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל (דברי מרדכי ירח האיתנים קצז') בשם עיון יעקב (שם) –
דווקא רומי כי אם זה היה בארץ ישראל אז היא בעצמה מכפרת לו שנאמר
"וכפר אדמתו עמו".
ההנהגה הטבעית בארץ ישראל:
העמק דבר (פתיחה
לספר במדבר): "זה הספר נקרא (בפי המשנה יומא פרק ז' ועוד, ורבי חנינא בן
גמליאל סוטה דף ל"ו) חומש הפקודים...
ונרשם בדעת רבותינו עניין שני הפקודים
שבזה הספר, יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר, כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד
הרבה,
משום דעיקר זה הספר הוא מחליף
ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר:
שבמדבר היו מתנהגים במדת
תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך
הטבע, בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא.
וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים...
על פי זה השינוי נעשו מלחמות
ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע, וגם המטה לא היה עוד ביד משה תמיד אלא
לעת הצורך לפי ההכרח...".
רבנו הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצוק״ל:
"כי עיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי. וזה כי יקצרו ויאספו
דגנם (רמז לשיטת רבי ישמעאל) וראשית כל אשר לו יובא בית ה׳ ולמשרתיו הקדושים.
ושלוש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלוקי, ויבואו להראות פני ה׳.
וכאשר יישירו לכת, תוסיף הארץ לתת פריה, ותהיה חיתת ה׳ על הגויים סביב. ובכל מפעל
ומצעד יזכיר ויברך שם הבורא יתברך. וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל
חיי עולם הבא לכל מתבונן. לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו
מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה והמן יורד וכל אחד רואה
עמוד הענן וכבוד ה' וה' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי?!. הלא
אין זה רק חיי עולם הבא חיים של מלאכים...״.
ובזה כתב לבאר הפסוק: ״כי שם ה׳ אקרא
הבו גודל לאלוקנו...״ - שדווקא משה רבנו שהוא בעלה דמטרוניתא, דהיינו שולט בכל
הנהגת הטבע, שהיא בחינת המטרוניתא (שכינה) המנהיגה תבל. דווקא משה רבנו ודורו היו
צריכים להנהגה זו, בכדי לבסס את אמונת ה' לדורי דורות ולמען ביאור התורה היטב,
ולכן הופרשו מכל עניני העולם הזה.
וכאן מודיעם משה רבנו ע"י ה'
שהנהגה זו אינה מתאימה לכלל הדורות. ואינה נרצית! וזוהי משמעות הכתוב - שדווקא
משה רבנו קורא בשם ה', שם הוי״ה ברוך הוא המסמל את הנהגת הנס העל הטבעית. כי
שם ה' אקרא - דוקא אני קורא בשם הוי״ה ברוך הוא העל טבעי. בגלל צורך השעה.
וכאן פונה משה רבנו ע״ה לעם ישראל
ומודיעם: "הבו גודל לאלוקינו״.
באר המשך חכמה: ״...דעו כי בכם יהיה ההנהגה הטבעית אשר נקרא בשם אלוקים...
שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בפמליא של מעלה, היא ההנהגה הטבעית
אשר היא פמליא של מעלה והבן־!!!
היחס לעבודה הגשמית בארץ ישראל:
כותבת הגמרא (ברכות לה:): "ת''ר ואספת דגנך מה ת''ל לפי שנא' 'לא ימוש ספר
התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת''ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר'
ישמעאל. ר''ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת
קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין
רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י אחרים שנא' 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'' ובזמן
שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י עצמן שנא' 'ואספת דגנך' ולא עוד
אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' 'ועבדת את אויביך וגו''...".
רבנו החתם סופר כתב (חידושיו לסוכה לו.) שאין מדובר במחלוקת שורשית ויסודית, אלא
שכל אחד מן התנאים הקדושים דיבר במציאות אחרת, ולא פליגי.
רבי שמעון בר
יוחאי דיבר בחוץ לארץ, שבה אין מקום לעיסוק בעניני החומר. וככל שיוסיף הגוף
בנין, תוסיף הנשמה חורבן. ולכן לדעתו אין לעסוק בעניני החומריות כלל, אלא רק בעסק
התורה הקדושה.
ואילו רבי ישמעאל דיבר בארץ ישראל, שבה העיסוק בעניני זריעה וקצירה ושאר מלאכות למצוה יחשב. ולכן אין לומר
שהעיסוק בפיתוח החיים בארץ ישראל כביטול תורה יחשב. וכשם שלא שייך לומר שמי שמניח
תפילין מבטל תורה, שהרי עוסק הוא במצוה שבגופו שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים,
כך בדיוק אי אפשר לומר שהעוסק במלאכת החקלאות בארץ ישראל הינו מבטל תורה.
וכתב להביא ראיה מבועז שעסק בעבודה חקלאית תרה את גורן השעורים. והרי אמרו חז״ל שבועז גדול
הדור היה ובכל זאת לא נמנע מעבודה חקלאית זו בעצמו, וזאת משום שראה בזה מצוה ממש,
כהנחת תפילין וכעטיפת ציצית.
"נלע״ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא
ואספת דגנך אלא בא״י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א״י
ולהוציא פירותי׳ הקדושי׳ ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי׳
הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר
לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו׳ שיש בהם ישוב העולם הכל
בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרים בעו״ה בין או״ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה'
חורבן מודה ר״י לרשב״י וע״ז אנו סומכי׳ על ר׳ נהוראי במתני סוף קידושין מניח אני
כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח׳׳ל וכנ״ל״.
עצם החיים בארץ ישראל העם חיי קודש,
וכל העיסוקים הארציים והגשמיים לקודש ולמצוה יחשבו, כשנעשים על פי הוראת התורה
ולשם ישוב ארץ ישראל ובנינה, ומהווים שלמות של הופעת החיים!
החת"ס כותב (שבת לא.) ששמאי עבד בבניה: "... ע"כ דחפו
שמאי באמת הבנין כי הוא היה ת"ח וגם בנאי באמת הבנין וזה וזה עלה
בידו...".
והראוני בשם הגאון רבי מנחם
מנדל מרימינוב זצוק״ל זיע״א בספר מנחם ציון בפרשת משפטים, שכתב שהמילים:
"עבד עברי״ עולים בדיוק כמניין המילה ״משיח״. וכתב שכשיהיו בעלי
מלאכה ישראלים יבוא המשיח!
וזו לשון קדשו של מרן הרב קוק זצ״ל: "ההתגברות
הרוחנית העליונה מחזקת את התוכניים המעשיים ומגברת את ההתענינות עם העולם והחיים
וכל אשר בם. רק בזמן החורבן וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו, והוצרך להכיר את
תעודתו אז במעמדו הרוחני המופשט, השריש רבי שמעון בר יוחאי את דרכו לפרישות מחיי
שעה בשביל חיי עולם, וגם על זה יצאה מחאה שמימית. אבל כאשר הגיע התור של בנין
האומה בארצה, והצורך המעשי של הסידורים המדעים והחברותיים הוא חלק מתכנית פעלו
הכללי, הרי הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתרחבו יותר, יפעל הרוח
המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים ואור ישראל יאיר על פני תבל בכליל יפעתו״.
הרב קוק:
"וכל המלאכות יאירו באור החיים על־ידי מלאכת הקודש, וכל מה שמתוספות מלאכות
ועבודות גשמיות בארץ-ישראל, תצא על-ידי ישראל ביסודה המלאכה והעבודה משפלותה
המאררה...".
כאן המקום להביא מדבריו של אחד מגדולי ישראל בדור האחרון, אוד מוצל מאש מדור
דעה, הגאון האדיר הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ״ל, בענין יחס התורה
לחיים, ואת מה שעוללה הגלות ליחס זה:
״...לפיכך אנו רואים כי הדת היהודית לא הביטה
אל החיים בעיניים זועמות, ולא חשבה אותם לאויביה. מאידך גיסא, מעולם לא הורגשה דת
ישראל אצל מחזיקיה, כאבן נגף בדרך החיים. כי הדת עצמה היא תוך תוכה ופנימיותה של
פעולת חיים אמיצה ובריאה. מעכשיו אנו מבינים כי הדת הישראלית, אינה יכולה להצטמצם
בגבולות הפולחן הדתי שבבית הכנסת בלבד. היהדות שאפה בהכרח להקיף את כל תחומי החיים
ולהשתלט עליהם שלטון גמור. החקלאות היחסים החברתיים וכן כל מעשי היצירה באומנות
במדע ובפוליטיקה, כולם צריכים להיות קבועים בחותם דת ומצותם בכך. הנביאים התנאים
והאמוראים לא היו נזירים קדושים בלבד, אלא גם אנשים גיבורים בחיים ואנשי מעשה מלאי
חדות חיים ופעולה...״.
ממשיך הרב וכותב: "...כך היה מצב הדברים בעבר בארץ ישראל כך היה בזמן התנאים
והאמוראים... היהדות היתה לישראל גוף החיים במילואם. פירוד בין דתיות וחיוניות
בתור שני כוחות מובדלים או מתנגדים זה לזה - לא נכנס בגדר המותר...".
בהמשך דבריו המופלאים, מנתח הרב
את השפעת הגלות על מהות החיים היהודיים ואופיים: ״...בד בבד עם דלדול חיינו
הלך גם היקף הדת הלוך והצטמצם שטחי חיים רחבים וגורמיהם החשובים הוצאו באכזריות
רשע מיד האומה ומיד דתה. הנשמה העברית נקרעה קרעים קרעים, פסקה מישראל השמחה
השלמה, שמקורה בתום ובהתאמה המלאה בין הנפש והחיים...״.
״...המושג חיים חילוניים שהוא זר לרוח
ישראל נוצר בחשכת הימים ההם. הרגש הדתי חדל לינוק במישרין מרגש החיים, ולהיות
ביטוי מותאם לכח האיתנים האצור בנשמה היהודית...״.
"...התפלגות החיים במשמעות המתוארת
לעיל, שהתקיימה בין חומות הגטו היהודי. הביאה בהכרח טבעי לידי נקיטת עמדה שלילית
לגבי קנייני החיים. רוח ישראל נתעטפה שחורים, ונתלבשה אדרת נזירים וסגפנות הזרות
לרוח היהדות״.
מדגיש הרב ויינברג זצ״ל שגישתה
המקורית של היהדות היא בחיים מלאים אומץ. וגדולי התנאים בנוסף להיותם קדושי עליון
היו אנשי מעשה מלאים בחדוות חיים.
הוסיף הרב ויינברג זצ״ל לבאר את הצלחתה
של תנועת ההשכלה לחדור אל תוך מחנה התורה ולכבוש לבבות, עד כדי
הפניית עורף חלילה לחיי תורה ומצוות. וזאת משום שתנועה זו החזירה את
היכולת, לעסוק ליצור וליזום בכל מרחבי החיים.
דא עקא, שתנועת ההשכלה ראתה בתורה דבר
המנותק מהחיים, ולכן הפנתה לו עורף, וגרמה לפרצות מרובות בכרם ישראל.
אך בשלימות הופעת התורה, וכמבואר
לעיל בדברי הרב ויינברג זצ״ל, אין שום סתירה בין התורה והחיים, ואדרבה שלימות
התורה הינה בהופעתה בכל מרחבי החיים.
"כי
אע"פ שמצד אחד היה נראה זה יותר טוב, הנה לפי הכונה האמיתית והענין הנרצה
באדם, שהוא קנית השלימות בהשתדלותו, איננו טוב".
מאוד מאוד היינו רוצים שהנשמה שלנו
תתחזק ולא יהיו לנו נסיונות ולא נפילות ולא בעיות, אבל זה לא טוב!!!
ובזמן קיבול
השכר הנה ראוי לו שיהיה במצב הפכי לזה, כי הנה כל מה שיהיה החומר שולט באותו זמן,
הנה לא היה אלא מחשיך ומעכב על הנשמה שלא תתדבק בבורא ית',
ועל כן הנה ראוי
הוא שלא ישלוט אז אלא הנשמה, והחומר יהיה נמשך אחריה לגמרי באופן שלא יעכב על ידה
כלל.
ואמנם על כן
נבראו שני העולמות, עוה"ז ועוה"ב, עוה"ז המקום והחוקים הטבעיים שלו
הם מה שראוי לאדם כל זמן ההשתדלות,
העוה"ב
המקום והחוקים שלו הם מה שראוי לו בזמן קיבול השכר.
"עוה"ז
המקום והחוקים הטבעיים שלו הם מה שראוי לאדם כל זמן ההשתדלות"
"מה העניין לשמור מצוות? אלו דברים
הזויים, שגם אם הם נכונים, הם יעזרו לי רק בעולם הבא"
התפיסה הפשוטה היא שתורה ומצוות הם
רק כדי להגיע לגן עדן בעולם הבא ואין להם קשר לעוה"ז...
אבל באמת חז"ל מגלים לנו ששמירת
התורה והמצוות היא גם טובת האנושות וטובתנו הלאומית בעולם הזה בימינו אנו - "לטוב
לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה".
העוה"ב שהוא נכון ואמיתי, הוא רק
תוצאה של השלמות הזאת ולא המטרה עצמה, וכן כל ההבטחות בתורה על השכר של שמירת תורה
ומצוות הוא רק על טובת העולם הזה ופעם אחת בתנ"ך לא מוזכר עוה"ב.
כך כתב המהר"ל (תפארת ישראל
נ"ח): "בזה הפרק אכנוס לבאר השאלה למה לא נזכר בתורה עולם הבא בפירוש.
וזה כי אין ספק שהתורה שנתן השם יתברך הוא תיקון עולם הזה ובשביל תיקון
עולם הזה להיישיר בני אדם אל תכלית הטוב שיהיו טובים בעולם הזה ויהיה מציאות עולם
הזה כמו שראוי להיות לכך נתן לנו התורה".
