‏הצגת רשומות עם תוויות אמונה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמונה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 14 ביוני 2024

פסטיבל נובה בהסתכלות אמונית

 פסטיבל נובה בהסתכלות אמונית


סרטון קצר עם הסבר:


הסבר ארוך יותר לשמיעה:




ההסבר הארוך לקריאה (עם מקורות בסוף):

אקדים כמה הקדמות חשובות שמתוכן נשתדל להבין איך הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם שלו, ואז מתוך זה נגזור את היחס לאירוע הזה ספציפית של פסטיבל נובה.


הקדמה ראשונה - נכון, יהודים כשרים לא אמורים להעביר את שמחת תורה שחל בשבת בריקודים מעורבים, אבל אחוזים של התנהגות לא טובה נמצאים בהרבה יהודים לצערנו, ואפילו לפי מידת הדין והנהגת השכר ועונש הקדוש ברוך הוא מחכה בסבלנות שיחזרו בתשובה, המלאכים קוראים לקב"ה 'מלך עלוב', מסביר ה'תומר דבורה' שהקדוש ברוך הוא סובל עלבון ומחכה במידת הרחמים שיחזרו בתשובה.

במיוחד שמדובר כאן ב'תינוקות שנשבו' לא בדתיים שלמדו תורה ומבינים כמה זה חמור, רק בעולם העליון יודעים לשקלל את המעשים שלהם לעומת מה שהם עברו בחיים. כמה הם הכירו מהיהדות וכמה ציפו מהם מהשמיים לשמור עכשיו שמחת תורה ושבת לעומת מה שהם למדו ועברו וגדלו והתחנכו.

לכן, על ריקודים של תינוקות שנשבו בשמחת תורה לא אמור להיות עונש כל כך כבד ובצורה מיידית, מבחינת היהדות הדבר הזה לא אמור לקרות אפילו לא בהנהגת השכר ועונש.


הקדמה שניה - יש לנו שתי הנהגות בעולם כמו שמסביר הרמח"ל בכמה וכמה מקומות, הנהגת היחוד והנהגת השכר ועונש.

הנהגת השכר ועונש זו הנהגה שמסתכלת האם אתה מתנהג טוב ונותנת לך שכר, והאם אתה מתנהג רע ונותנת לך עונש חס וחלילה, זאת הנהגה מאוד פשוטה צדיקים מקבלים שכר ורשעים מקבלים עונש.

אבל אם היתה רק את ההנהגה הזו, התיקון לא היה מסתיים לעולם, 6000 שנה היו יכולות לעבור ובסוף הששת אלפים שנה הצדיקים היו מקבלים שכר הרשעים מקבלים עונש, אבל העולם היה נשאר לא מתוקן…

לכן הקדוש ברוך הוא ברא גם את הנהגת היחוד, הרמח"ל מסביר בשם הזוהר הקדוש שזאת הנהגה אלוקית שדואגת ואחראית להביא את כל העולם לגאולה גם דרך המעשים הטובים של הצדיקים וגם דרך המעשים הרעים של הרשעים. היא לוקחת את שני הסוגים של המעשים וגורמת לשניהם לעזור לגאולה ולדחוף את הגאולה כדי שהעולם יגיע לתיקון בסוף הששת אלפים שנה.


הקדמה שלישית - בהתחלת העולם רוב ההנהגה היתה הנהגה של שכר ועונש, לאט לאט הנהגת הייחוד מתערבת יותר ויותר דרך המעשים שקורים בעולם ובעצם משתלטת על ההגה של ההנהגה האלוקית ומקרבת את העולם לגאולה. 

זה עובד באחוזים כל דור הנהגת היחוד מתערבת יותר, זה מתחיל ב-1% הנהגת היחוד בהתחלת הששת אלפים שנה, ו99% הנהגת השכר ועונש, ובסוף הששת אלפים שנה זה כבר 99% הנהגת היחוד…

הרמח"ל כותב שבזמנו שזה לפני 300 שנה רוב ההנהגה האלוקית היא כבר הנהגת היחוד, ואם מחשבים את זה יוצא שאנחנו בזמננו מונהגים בערך 97% בהנהגת היחוד.

זה אומר שרוב מה שקורה מסביבנו קשה לשפוט אותו בעיניים של שכר ועונש, כי 97% ממנו זה הנהגת היחוד שאחראית להביא את העולם לגאולה. והנהגת היחוד לא עובדת בגלוי בצורה של שכר ועונש, אלא בצורה נעלמת ויכול להיות גם "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו".


הקדמה רביעית - האירוע הזה לא הסתיים בזה שכולם נסעו הביתה לישון ונגמר הפסטיבל וצריך עכשיו לנקות שמה את הרחבה מכל הלכלוך ולקפל את המוזיקה.

האירוע הזה הסתיים בצורה מאוד טרגית מבחינה גשמית, ובאירוע מאוד מאוד גדול מבחינה רוחנית - החבר'ה האלה עלו השמימה על קידוש השם. הם התעלו למדרגה עליונה מאוד, שמי שמת על קידוש השם, כל העבירות שלו נמחלים. והוא מגיע מאוד קרוב לכיסא של הקדוש ברוך הוא ומעל כל דבר אחר שקיים בשמיים, והקדוש ברוך הוא מזכך אותו לחלוטין ללא ייסורים. דווקא הנשמות האלה נבחרו להיות באירוע הזה.


הקדמה חמישית - הנשמות הטהורות האלו נבחרו לכפר על כל עם ישראל ברמה הכללית וגם הצילו נפשות רבות אחרות מהסביבה שלהם ברמה המיידית. כי אם המחבלים ימח שמם וזכרם לא היו מתמקדים בפסטיבל הנובה המון המון המון יישובים וערים בסביבה היו נפגעות פי 1000. הם בעצם היוו הסחת דעת מהטירוף של התוכניות שהיו למחבלים על אופקים, שדרות, נתיבות, שובה, זימרת, אשדוד, אשקלון, מלא מלא מקומות שהמחבלים היו מיועדים אליהם רח"ל.

אנחנו חייבים להם הכרת הטוב ענקית על הכפרה הגדולה שהנהגת היחוד בחרה בהם לכפר עלינו גשמית ורוחנית.  


הקדמה שישית - הרבי מחב"ד כתב על מסיבה של ריקודים חילוניים בשמחת תורה שלא הסתיימה בקידוש השם, רק מסיבה רגילה, שברור שאסור לעשות את הריקודים האלה, אבל צריך להבין שאלו נשמות גבוהות השואפות לתענוג אלוקי, הן מרגישות את האורות האלוקיים מאוד מאוד חזק במיוחד בשמחת תורה יום שהוא אחד העצומים במשך השנה, אבל הגוף והשכל הגשמיים שלהם לא יודעים לתרגם את ההרגשה הזאת של הנשמה למשהו גבוה ורוחני כי הן לא מכירות רוחניות הן מכירות ריקודים ומוזיקה ולכן הן מתרגמות את זה בפועל בשטח לריקודים ולמוזיקה כאלה.

זה כמו שהנשמה עכשיו מרגישה שיש איזה תענוג רוחני ושעת רצון, אבל הגוף לא יודע לתרגם את זה, אז הוא הולך למקרר ומחפש שוקולד.


לסיכום: נראה שבאמת היה כאן דברים שהם לא לפי התורה, ובמבט שטחי שלא מכיר את כל המורכבות של הנהגת העולם והנשמות, הנהגת השכר ועונש הייתה אמורה לזעום עליהם ולהעניש אותם והכל.

אבל אלו תינוקות שנשבו שאמורים לקבל יחס אחר, וכן הנהגת השכר ועונש הרבה פחות משמעותית כרגע מהנהגת היחוד שבחרה דווקא בנשמות הגבוהות האלה לכפר על עם ישראל ולקדם את עם ישראל דרך אירוע מאוד כואב וקשה שרואים ממש שהוא מקדם אותנו כרגע לגאולה גשמית, מוסרית ורוחנית (גם עזה וגם עם ישראל עכשיו במקום אחר לגמרי ולא הגענו אפילו לחצי מהאירוע הזה כמו שזה מתגלגל, יהי רצון שהשם ירחמיו יגמור את כל המהלך הזה ברחמים ולטובה בעזרת השם).


לענ"ד זאת התמונה הרחבה שצריך להסתכל עליה באירוע הזה, ומי שבא ואומר "אלו אנשים רשעים וצריך עכשיו שייצא ברק מהשמיים להעניש אותם" זה לא מבט נכון אחרי שלומדים את כל הדברים האלה.


כמובן אנחנו לא נחנך עכשיו את ילדינו לרקוד מעורב בשמחת תורה תוך כדי חילול שבת, אבל צריך להסתכל על זה במבט אמוני אחורה על מה שקרה, והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו.



מקורות להרחבה:


הנהגת השכר ועונש והנהגת היחוד:


דעת תבונות (סימן קע'): "צריך שתדעי הקדמה עיקרית, והיא... כי הנה האדון ב"ה הכין סדרים עמוקים בהשלמת הבריאה, כמו שביארנו, ושם לו שני דרכים, דרך השכר ועונש ודרך המזל (הנהגת היחוד), והוא הבוחר, ומשתמש פעם מן הדרך האחד ופעם מן הדרך האחר, מה שהוא יודע היותו יותר טוב לעולמו.

אמנם בהשתמשו מן הדרך השכר ועונש - יהיו כל הענינים הנולדים לפי סדרי השכר ועונש בחוקותיהם; ובהשתמשו מדרך המזל - יהיו הענינים. הנולדים לפי סדר הנהגת המזל ותכונת הבריאה, כמו שביארנו...

רצה האדון ב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש. אבל מה שיראה לכאורה - הוא היות "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע" (קהלת ט,ב)...

והנה זה עשוי כדי לתת שכר טוב יותר לצדיקים המתחזקים באמונתם, והוא מה שאמר הכתוב (חבקוק ב,ד), "וצדיק באמונתו יחיה".

כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על בורים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא ית' מתנהג פעם בדרך השכר ועונש ופעם בדרך המזל, כמו שביארנו. וכל דבר שיתחדש על האדם, הנה אין שם מי שישפוט אם מן השכר ועונש הוא, וכפי מעשיו, אם מן המזל הגוזר עליו.

ויש בכל דבר ודבר פנים לכאן ולכאן, עד שהלב סוער מאוד ברוב מחשבותיו ושרעפיו בקרבו.

אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עולה ח"ו, ולא כרשעים שהיו אומרים, לא יתכן דרך ה'. אלא על משמרתו יעמוד לעבוד את בוראו בעבודה תמה, בהשואה אחת בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, ואז יקרא תמים ממש!

כללו של דבר - שני דרכים הם, דרך השכר ועונש ודרך המזל, והאדון ב"ה משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו".


פסוקים המתארים את הנהגת המשפט:

"{א} הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: {ב} יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: {ג} כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ: {ד} הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: {ה} שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: {ו} הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".

פסוקים המתארים את הנהגת היחוד:

"{ז} זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: {ח} בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {ט} כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: {י} יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: {יא} כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: {יב} ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר".


הרמח"ל (בדעת תבונות ועוד) מסביר שבהתחלת הבריאה הקב"ה השתמש בעיקר בהנהגת המשפט, ולאט לאט עם התקדמות העולם הנהגת היחוד תופסת יותר ויותר את ההגה עד שבזמנינו אנו כמעט רק הנהגת היחוד פועלת…


כללים ראשונים (כלל לד): "באחרית הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ועל כן צריך שיתנהג בהנהגת היחוד, שמן ההעלם הגדול יולד הגילוי הגדול, ויהיה שלימות ניתן לעולם".


אדיר במרום (ח"ב - מאמר רישא וסופא - זיווג זו"ן דבחי' סליק ברעותא ובחי' זו"ן כראוי ע"י עבודת אדה"ר): "ואשלים עתה פירוש דברי הפרשה ותדע סודות גדולים מאד... כך יתקרב מעט מעט הראש אליו ויתגלה היחוד. ובכל פעם נרויח מעלה אחת, עד שבקיבוץ כל הזיווגים הנעשים בו' אלפים שנה יתגלה היחוד גילוי שלם, והבן היטב. כי כל זיווג הוא גילוי יחוד כשיעור הראוי להתגלות באותו הזמן, עד שישתלם הגילוי כלו...".


אדיר במרום (ח"ב פירוש מאמר ארימת ידי): "וזה כבר שמעת, איך עיקר הכל הוא היחוד המתגלה, כי הוא [מתגלה] מעט מעט בדרך הסופא, עד שיצא פעלו לאורה בסוף הכל, והוא תכלית השלימות".


דעת תבונות (סימן מח): "וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין; וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו; ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות הזה. והוא מה שאמר הכתוב (תהלים מ,ו), "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו"; וכן אמר הנביא (ישעיהו כה,א), "עצות מרחוק אמונה אומן"; וכן נאמר (שמואל - ב יד,יד), "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". כי ודאי אין הקב"ה רוצה לאחוז בדרך הטוב ורע כל כך זמן, ואחר כך לעזבה ולתפוס בדרך הממשלה והיחוד ברגע אחד, כאדם המתחרט ומתנחם; אלא מעומק עצתו ית' הוא לגלגל מסיבותיו מעומק חכמה כל כך, עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה, שיהיה הכל נשלם, ויהיה הוא ית"ש מגלה יחודו".


דעת תבונות (קע): "ובמדרשו של רשב"י נמצא מאמר אחד, שאף על פי שענינו עמוק בסתרי המידות, אבל שטחיותו נראה זר מאוד למי שלא ידע הקדמות אלה שהודעתיך. וז"ל המאמר (תיקוני זוהר, תיקון ע), "ובזמנא דאסתלק הוי"ה מכרסיא דדין ומכרסיא דרחמי, לית תמן לא אגרא ולא עונשא", כי נראה כאילו ח"ו אין שכר ועונש. אמנם הכוונה האמיתית היא להודיענו שיש זמן שאין האדון ב"ה מנהג העולם בהנהגת השכר ועונש, אלא בהנהגת המזל, וכמו שביארנו, שהטוב והרע נמשך ובא לפי עניני ההנהגה לצורך התיקון הכללי. אך ודאי שהשכר ועונש יהיה לעולם הבא, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אמנם הודיענו, שבזמן תוקף עקבות משיחא, לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ולא נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל (סוטה מט:), "בעקבות משיחא חוצפא יסגי", כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת כך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אחר כך בגילוי יחודו ית', וכמו שביארנו".



דברי הרבי מחב"ד:


הסבר דברי הרבי מחב"ד: בשמחת תורה, לפני שבעים שנה, התקיימה בסמוך לבית מדרשו של הרבי מלובביץ׳ מסיבה.

היו ריקודים, חגיגה ושמחה.

מבחינת המשתתפים היהודים,הייתה זו מסיבה ככל המסיבות.

הרבי ישב בתוך בית המדרש והתוודע עם הקהל שהיה בבית המדרש.

במהלך ההתוועדות,

בעיצומו של היום הקדוש - שמחת תורה,

הסביר הרבי מה באמת קורה שם בחוץ, וכך אמר:

הבעל שם טוב אומר שכשאדם חש רעב או חשק למשהו,

זו לא באמת הנפש הבהמית והגוף שרוצים את המשהו.

זו הנפש האלוקית שמזהה ניצוץ אלוקי שנמצא בתוך המשהו,

והיא מזהה שזה תפקידה כעת לתקן ולגלות את האלוקי הזה.

כדי שתהיה לה האפשרות לעשות זאת, היא גורמת לגוף הגשמי לחוש חשק לאותו משהו.

הגוף אוכל וחושב שזה בגלל הרעב בבטן, ולא יודע שהרעב בבטן מקורו ברעב נשמתי .

והוסיף הרבי:

אותם יהודים שרוקדים עכשיו בחוץ במסיבה,

הם חושבים שהם הגיעו אליה כי בא להם לרקוד ולהתפרק.

הם לא יודעים שבאמת הנשמה שלהם רצתה לרקוד בשמחת תורה והחשק הזה עבר מייד לגוף.

הגוף, משום שהוא גשמי ונחות, מסוגל להוציא את זה לפועל בתור ריקוד לא כשר ולא קדוש. אבל האמת שמאחורי החגיגה היא הנשמה היהודית שרקדה בשמחת תורה.


בעל שם טוב (כתר שם טוב א,קס"א-ב):

"פי' בכאן סוד גדול והוא למה ברא הקב"ה דברי מאכל ומשקה שאדם תאב להם. והטעם שהם ניצוץ אדה"ר שהיו מתלבשים בדצח"ם ויש להם חשק להדבק בקדושה והם מעוררים מ"נ בסוד אין טפה יורד מלמעלה שאין טפיים עולה כנגדה וכל אכילה שאדם אוכל ושותה הם ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן. וז"ש רעבים גם צמאים שאדם רעב וצמא להם. למה זה. ואמר נפשם בהם תתעטף בסוד גלות בלבוש ויחשבה לזונה כי כסתה פניה וכל הדברים שהיו משמשין לאדם הם ממש בסוד הבנין שלו שהלבישו והבן".


צילום משיחות הרבי (תורת מנחם, ליל שמחת תורה התשי"ד):


יום ראשון, 1 במאי 2022

מדינת ישראל – האם זה מעשה שטן?

 מדינת ישראל – האם זה מעשה שטן?





א. ספר התודעה: "מהיכן לנו ערובה שכל המעשה הגדול הזה שנתחדש עלינו בדור זה ובתנאים של עתה, מעשה אלקינו הוא ולטובתם של ישראל - שמא ח"ו אין זה אלא מעשה שטן כדי להכשיל את ישראל בנסיון מר של הליכה אחרי טועים ומטעים?

התשובה היא: וכי השטן כח לו לעשות מעשים? והלא כל כוחו של שטן רק לחבל במעשים ולהרוס כל מפעל.
אפילו היה לו כח לנסות להכשיל - כלום חשוד הוא לחבל במעשיו שלו?
ההוא יעשה כדי לפתוח שערי ארץ הקודש לעם קודש ולהביא זרע ישראל למקומות שנתקדשו על ידי אבותיהם ושרוחם עדיין שורה שם והיא מטהרת, מצרפת ומזקקת את זרעם הבאים לשם לשפוך שיח לפני אלקי אבותם? כמעשים הרבים שבכל יום, שרבים מבני ישראל אך רגלם דורכת במקומות המקודשים ולבם מתעורר מיד בתשובה בתפלה וצדקת המעשים ונאחזים בהם כאש בשלהבת.
הכך יעשה השטן ואינו חושש לחבל בעצמו? היה לו להתירא שמא יתקדשו ויאמרו לו: סור ממנו!
האם ח"ו השטן הוא זה שהפיל מורך בלב אויבי ישראל והלביש עוז וגבורה בחורי ישראל להגן על גופותיהם ונפשותיהם של בני ישראל בחרוף נפש שאין מוצאים דוגמתו אלא במלחמות קודש של עם קודש בדורות הקדמונים?
האם אלו הם מעשיו של השטן להביא מדי שבת בשבתו ומדי חדש בחדשו מאות אלפי ישראל לפני מקום מקדשם לדובב פיהם ולהרנין לבם בתפלה ובהודיה לאלקי ישראל, ולדפוק על פתחי לבבם של מיליונים פזורים מבני עמנו, רבים מהם אובדים ונדחים במשך דורות, ולהזכירם מי הם, מאין באו ולאן הם עתידים לשוב?
האם השטן הוא זה הפורץ מנעולי הארץ ופתח ברכתה להוציא יבולה בשפע גובר והולך?
הוא השטן המרעיף נאות מדבר וגיל גבעות תחגורנה, המרוה תלמי ארץ ומנחית גדודיה וצמחה יברך? – אם כאלה הם מעשי שטן, מה אתם מניחים להקב"ה?...
הרחמן הוא יצילנו מן הדעה הזאת! לא, אין מעשים לשטן כלל.
אכן כח אחר יש לו לעוור עיני פקחים להראות להם אור לחשך וחשך לאור, ולטפש לב מבינים.
הרחמן הוא יצילנו מכחו זה שלא יצליחו בנו מעשיו, חס ושלום!

ב. רמח"ל (איגרת מ"ג):
"לאיש אשר אלה כמוהו דיבר. אך ודאי הרבה פליאה היא לי על פה קדוש, יאמר דברים כאשר אמר! ואיך ולמה ומתי היתה כזאת בישראל, לבא הס"א לאמר דברים קדושים, כלם דברי אלקים חיים? או מה אות יותן על זה יותר מן הספרים והחיבורים אשר עידיהם המה? וכבוד תורתו אחרי ראותו, ועתה תחת עיני תבונתו ספר התיקונים ומחיבורי על קהלת קצהו הוא רואה, יעלה דברים אלה על לבבו?!

יאמר נא הדרת כבוד תורתו, יגבה שאלה או יעמק, והיה לאות על הדבר הזה. כי באמת כל אשר יחשוב איש שהוא ראיה - איננו כי אם לסתור. והיה זה כל נס וכל גילוי עתידות. וחוץ מזה לא ידעתי למצוא דרך יניח רוחו, כי רק אשר ירד ה' ומלאכו ידבר בי לעיניו או לעיני כל החפץ, אם יאמינו.

מהיכן יצא להפוך הקערה על פיה: הארץ נתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה, ומס״מ תצא תורה ודבר ה' מאדם בליעל? כי עתה הרשות נתונה לי, תודה לאל, לבאר כל סתום בדברי תורתנו הקדושה, איש לא נעדר. ומסתורין של הקדוש ברוך הוא ״אשר לא נגלו כי אם כסתומים ועומדים בדברי האר״י זלה״ה״ תודה לאל, נגלו עתה על ידי, ויד ס״מ תעשה זאת?!

חי נפשי, טעות בדבר, משגה הוא זה ביד ראשון אדם הוציא דבר זה מפיהו! ואי אפשר לי לנוח דעתי, אשר יטה אליו אפילו בדרך ספק לב הדרת כבוד תורתו. כי עתה מאן מוכח, שדברי הרשב״י זלה״ה אמת הם, וכל שכן דברי האר״י זלה״ה? ודילמא הכל מן הס"א, חס ושלום?

באמת ובתמים ככפירה חס ושלום אני חושב דבר זה לחשוב, שיהא רשות ביד הס״א לפרש כל רז ונעלם. או איה אלקי המשפט? עזב ה' את הארץ, אין רואה? עתה על דבר אמת יענני: היצדק אלוק בשפטו, והמכשלה הזאת היה משים לעולמו, אשר תבא רוח הטומאה לבלבל את העולם ואין מבין, כי מכל צד קדוש יאמר לו? וכי הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא על בריותיו? חלילה לשדי מעול! כי צדיק וישר הוא. ואדם מתהלך בתומו לא היה עושה זאת ״ושופט כל הארץ יעשה? ולא עלבונה של תורה היא לחשוב״ כי עתה לא חול לבד נעשית [ר״ל: התורה], כי טומאה ותועבה ביד אל נכר ה' הטוב יכפר בעד, כי לפי דעתי: "מבטן מי יצאו דברים אלה״ דין רב וחשבון היה צריך להשיב לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!

הנה כמה וכמה תפלות נאמרו בתוך הספרים מאליהו זכור לטוב ושאר הצדיקים, כלן על סוד היחוד נתקנות ובפה מלא נאמרות להעביר רעת הס״׳א וקלקולה - וס״א תוליד אותה? אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה אם עד פה תבוא הטומאה, ועד הנה ישיג השטן בעולם - כלנו אבדנו ואין תקוה, ואיזה מנוס לנפשנו! אם תחת בגדי קדושה נפלאה תעמוד הבהרת, נגע צרעת - ס״א וכת דיליה.

חי נפשי ואל חיי, כי כים הולך וסוער כן רוחי בקרבי היום הזה, לראות עד היכן כח הפיתוי מגיע! וגבר-חכמה בחכמת אלקין השתכחת ביה יטה לבו לענין זה אחרי אשר הוא ראה ושקל וצרף דברי התיקונים והקהלת לפניו, וידע רוב חיבורי אשר חיברתי וחידושי קדש שמע וערבו לו. פלא פלא, הפלא ופלא! הנה הס״א אפשר שתבא לבלבל את העולם בדברי שוא ותועה חס ושלום, דברים תועבת ה', ולהעמיד השקר - תכניס בו איזה דבר אמת. אבל עיקר כונתה הוא לזרוע בעולם השקר ההוא, ורוב תקפה יהיה בנסים ומופתים אשר יעשה האיש הולך שקר ההוא למען הטות לבות האנשים אליו, אז יכשלו בו.

אבל עתה, תודה לאל, הכל להפך. כי הדברים כלם ברורים כלם קדושים, כאשר עיני כבוד תורתו רואה, כלם דוקא נגד הס״א בכל עניניהם, ואותות ומופתים לא ניתן לי כה ורשות לעשות כלל וכלל. ואיך תהיה הס״א העושה זאת? ומה הנאה היתה נוטלת? ומה רוח היה לה בזה, להשיב רבים מעון ולהוסיף אומץ כל טהורי ידים? מה נרצה היום לסתום עינינו, נתעור, נתחרש להתעקש ולסור מני אורח, רק לאמר בפה, בצפצוף עופות פורחים באויר: ״דילמא ס״א"? הכבר השיב כל החכמים אחור ודעתם יסכל? כבר תושיה נדחה, אין עוד עצה? על מה זה ועל מה זה?

הנה מה שנסתפק על ענין דברי במשיח הרבה ילמדני רבי, וכי לא יותר ממני הרבה מאד הקדים לדבר הרשב״י עליו השלום בפרט בספר התיקונים שלו וברעיא מהימנא, אשר אין שתי שורות שאין שם על משיח, על תרין משיחין? מי עמד בסוד ה' וידע אורחותיו ידע באמת שסוף כל המאורעות ישראל וכללותם תרין משיחין בסוד פנימיות וחיצוניות, על כן כל הדרושים אליהם יגיעו. אף כי כל העבודה וכל גלגולי העולם אחר חטא אדם הם, ותיקונו - המשיח.

על כן מעטים יהיו הדרושים אשר או לא יתחילו מאדם או לא יגמרו במשיח. ודברי ספר החסידים נאמרו על המתנבא על קץ משיח. מיניה וביה ראיה, שלגלות חרפתו [של האיש התועה] נאמרים לו הדברים, ואין זה אלא בקץ אשר יוכל להתפש בו. כי בסודות אינני רואה דרך, שמי שמגלה סודות הגאולה יתפש בם. ואני לא גיליתי קץ מימי. אדרבא: כל הקרב אליו [בעניני הקץ] אפילו מעט נתעלם [בכתבי] ב[מילים כגון] 'וכו' או בסימן ס', או בלשון "סתום וחתום אשר לא ניתן להבין". אם כן בחיי! לא אתפש, תודה לאל.

ומה שאמר מן הנפילת אפים - לא שמעתי שנתערבה ס״א בנבואת אברהם אבינו עליו השלום, הגם שכתוב בו, "ויפול אברהם על פניו״. וכל הנביאים שהיו נופלים ערומים ארצה, אף על פי כן הקדוש ברוך הוא היה המדבר ולא ס״א. וענין נפילת אפים נאמר בדברי האר׳י זלה״ה על נפילת אפים שבתחינה, שבה מכונים למסור נפש למיתה ולהורידו לס״א לבדו. אז אפשר להסתכן. אך לא להיות עומדים כפופי ראש על פניהם, שלא לזקוף מפני כח ההשראה...

שותה בצמא דבריו, משה חיים לוצאטו, פאדובה ליל מוצאי שבת קודש ב״ב לחדש אדר הת״ץ".

ג. מדרש שלמה (למקובל רבי שלמה ריבלין זצ"ל, נפטר בה'תקצ"ח): "ימי הספירה איפא הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, אך לעומת זאת הם גם רגישים יותר להדבקות הקליפות, כי כלל ידוע הוא שכל המקודש ביותר הן במקום והן בזמן בכל נושאי הקדושה- עלול להיפגע יותר ע״י ה׳סטרא אחרא׳ שיונקת את חיותה רק מהקדושה. וזהו הטעם שבימי הספירה צריכים להיזהר יותר ממגע עם חברותא רעה ומדברי סכנה, זולת שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר (יום העצמאות), ויום הארבעים ושניים בעומר (יום ירושלים), כידוע ליודעי ח״ן״.

יום ראשון, 26 ביולי 2020

פרשת וירא - הקשבה אמיתית לך ולאחר


הקשבה אמיתית לך ולאחר



"זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו, אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב" (אפרים קישון, זוהי הארץ שלי)

כאשר אברהם אבינו רוצה ללמד סנגוריא על אנשי סדום, אולי יש חמישים צדיקים בעיר אולי יש 45 צדיקים בעיר, ה' לא קוטע את דברי אברהם ואומר לו: שמע, בעיר אין אפילו תשעה צדיקים. ומדוע? אומרים בעלי המוסר, מכאן שה' רצה ללמד דרך ארץ שאדם בא לבקש ממך דבר, אף שאינך יכול לעזור לו, תשמע אותו עד הסוף ואל תקטע את דבריו.

היה פעם באמריקה בית כנסת גדול מאוד, שהרב שכיהן שם היה כבר יהודי זקן. בשעה טובה הוא הגיע לגבורות ופרש לגמלאות, והקהילה חיפשה רב חדש שינהיג את הקהילה. רבנים רבים שלחו קורות חיים והציגו מועמדות לתפקיד. מכל ההצעות בחרו נציגי הקהילה שני רבנים שהגיעו לקו הגמר. הזמינו אותם להתארח בקהילה בשבת, את שניהם באותה השבת. הדרשה שהם יישאו לפני הציבור היא זאת שתכריע את הכף.
את שני הרבנים המתחרים שיכנו באותו בית מלון, חדר ליד חדר. שני הרבנים היו טיפוסים הפוכים אחד מהשני, אחד מאורגן ומסודר, כל דרשה הוא הכין במדויק, כתב על נייר ואפילו סימן לעצמו איפה להשתעל ולכחכח בגרונו. ואילו הרב השני היה ספונטני, הוא הכין רק בערך, ממש בגדול, את הדרשה.
הרב הספונטני נח על המיטה שלו לפני שבת, בזמן שהקפדן עמד מול הראי והתאמן. הוא חזר על כל הדרשה, עם כל הפאתוס והדרמה, כמו שצריך. הרב השני שמע שהמתחרה שלו מתכנן לשאת דרשה ממש מיוחדת ויפה על פרשת השבוע. מצאה הדרשה חן בעיניו, והוא לא בזבז זמן. לקח עט ודף, ורשם מילה במילה את כל מה ששמע מעבר לקיר...
למחרת, ביום שבת, הרב הספונטני הלך לגבאי ושכנע אותו לתת לו לנאום ראשון. הוא עמד לדבר ונשא את הדרשה של הרב השני. בהתלהבות גדולה וברטוריקה משובחת הוא חזר בדיוק על מה ששמע אתמול מעבר לקיר. המתמודד השני האדים, החוויר והחליף צבעים. הוא היה נבוך לגמרי ולא ידע מה לעשות.
הרב סיים את הדרשה המרתקת, כולם מחאו כפיים בהתלהבות, והזמינו את הרב השני לעלות. "ריבונו של עולם, מה אני עומד לומר?"... פתאום עלה לו רעיון. הוא עלה לבימה, ואמר: "יש שני סוגים רבנים. יש רב שהמעלה שלו היא לחדש, לומר דברים חדשים שלא נשמעו אף פעם, רב יצירתי אורגינלי. אבל יש רב מסוג אחר, כזה שהכוח שלו הוא בהקשבה. היתרון שלו זה היכולת  לשמוע. הרב הקודם שאתם שמעתם, גדול כוחו בחידושים ובמקוריות. אבל הגדולה שלי היא בהקשבה, אני מסוגל להקשיב לאנשים, לקלוט אותם ולהבין ללבם. הנה, אני מוכן ורוצה להראות לכם, כאן ועכשיו, כמה כוח ההקשבה שלי גדול. אני הולך לחזור על הדרשה של הרב הראשון מילה במילה"... והוא חזר בשטף, בדיוק מופלא, על הדרשה שנשא הרב שלפניו.
אחרי שחברי הקהילה התרשמו מהשבת במחיצת הרבנים הטוענים לכתר, התקיימו הבחירות. ומי נבחר? כמובן, הרב שיודע להקשיב.

במשלי נאמר "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב,כה), לפי אחת הדעות בגמרא הפירוש של 'ישחנה' הוא מלשון שיחה "ישיחנה לאחרים" (יומא עה.).
כאשר האדם משוחח על דאגותיו עם הזולת, הוא לפתע מרגיש הקלה ושחרור. לפעמים אין הוא זקוק בהכרח לעצות, אלא עצם הידיעה שיש מישהו שמקשיב לו ומאפשר לו לבטא את תחושותיו, מסייעת לו למצוא בתוכו את הפתרונות לדאגותיו ואת האומץ להתמודד עם פחדיו.

מספרים על רבי אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לרבי אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם?, מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד. ענה לו רבי אריה: "אני לא עושה להם שום דבר אני רק מקשיב להם…" (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?' / דוד חייא בן יוסף).

גמרא (עירובין יג:): "אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

שלמה המלך מבקש מה': "ונתת לעבדך לב שומע... לשפוט את עמך הכבד הזה" (מלכים א,ג) ואע"פ שהשמיעה תלויה באיבר האוזן ולא בלב, רואים מכאן שלשמוע אינה פעולה טכנית אלא היא נעשית עם לב עם רגישות, לשמוע לדברי החבר.

תלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק ג דף כא): "רבי אבא בשם רבי ינאי – התובע והנתבע משיב והדיין מכריע, אמר רבי סימון, צריך הדיין לשנות טענותיהן (ז"א: לחזור ולסכם את דבריהם של שני הצדדים) שנאמר: ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וגו' (מלכים א, ג)". וכך נפסק ברמב"ם (הלכות סנהדרין כא,ט), בטור ובשולחן ערוך (חו"מ יז,ז). ובספר מאירת עיניים (שם ס"ק טו) הסביר את הדבר: "נראה פשוט שצריך לשנותן לפני בעל הדין מייד אחר שטענו, בעוד שעומדים הבעלי דינים לפניהם וקודם משא ומתן של הדיינים. וסברא הוא, כדי שיהא נוח דעת בעלי הדינין ולא יעלה על ליבם שמא הדיינים ישאו ויתנו בדין ולא הביאו טענתן, ואחר שיסכימו על הדין שוב לא יחזרו בהן. ועוד, שמא באמת הדיינים לא עמדו היטב על דברי טענתן, ובשנותן לפני הבעל דין יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהם".

הרב מוסקאטו ז"ל: "אם היה אפשר לאדם לעלות השמימה לראות בצבאות מעל סדרם וישרם לא היה מתענג בהשגתו עד שובו הנה לספר לחברו את המראה הגדול ההוא, ולהם ייתן אומר המבשר צבא רב, בגופים היקרים ההם עם פלאי פלאות נעשו במלאכתם הכי נכבדת". (מתוך דברי מוהר"ר הרב יהודה כהן בהסכמה לספר "קצות החושן").

רואים  מכאן איזה עונג עצום יש לאדם המספר את חוויותיו לחבר, עד שאפילו אם יעלה לרום השמים ויראה את המלאכים ואת כל מראות האלוקים לא יהיה לו עונג עד שישוב לעולם החומר ויספר זאת לחברו.

העונג הזה מתעצם שבעתיים כאשר האדם השומע אותו מעודדו לדבר ומקשיב לו ברוב קשב,איזה חסד עצום עושים כאשר מקשיבים ליהודי. ובפרט שאותו אדם המדבר נמצא במצוקה ושופך את לבו לפני חברו.


הקשבה פנימית:

הרב נחמני זצוק"ל: שמיעה זו הבנה מהותית על דברים שאין ביכולתך לעמוד על טיבם בראיה בלבד!

הקשבה אמיתית אינה רק למילים עצמן, אלא למה שמתנגן מאחורי המילים.

בערב פסח הגיע נפח יהודי לשאול את הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בהיותו רב קהילת סלוצק, האם מותר לקיים מצוות 'ארבע כוסות' בליל הסדר בחלב? הרב לא השיב על השאלה אלא אמר לאשתו לתת לאותו יהודי עשרים וחמישה רובל. "מדוע לתת ליהודי סכום כסף גדול כל כך?" שאלה אותו אשתו "והרי בדרך כלל שלושה רובל מספיקים לקנות יין?". הרב השיב ואמר "מי ששואל אם יכול לקיים את מצוות 'ארבע כוסות' בחלב, סביר להניח שאין לו גם בשר לסעודה ולכן יש לספק לו את שאר צרכי הסעודה" (הראשון לשושלת בריסק, עמ' 175-172).

רבי משה מקוברין הגיע פעם אחת לחצרו של האדמו"ר מאפטא והתבונן בהכנותיו לשבת. הרבי נכנס לבית המדרש והתחיל לקרוא את שיר השירים בהתלהבות ובדבקות, לפתע נפתחה הדלת ויהודי כפרי התפרץ פנימה והתחיל לצעוק "הפרה! הפרה!" והסביר שהפרה שלו מתקשה להמליט והוא זקוק לעזרה. להפתעתו של רבי משה מקוברין, הרבי הפסיק לומר את שיר השירים ופנה להרגיע את היהודי הכפרי. הרבי בירך אותו להצלחה והציע לו לגשת לווטרינר בקצה העיירה. לאחר שהכפרי הלך, רבי משה מקוברין שאל את האדמו"ר "מה חידשת לאותו יהודי כפרי וכי לא היה יודע שכאשר פרה מתקשה להמליט הולכים לווטרינר? והאם זו סיבה להפסיק לקרוא את שיר השירים שחשוב כקודש קודשים?".
"האם באמת שמעת מה שהיהודי צעק אלי?" שאל אותו הרבי. "בודאי" השיב רבי משה מקוברין "הכפרי צעק 'הפרה, הפרה!' " אמר לו הרבי: "אם כך, סימן שלא שמעת טוב. היהודי צעק 'רבי! אנא קרב אותי אליך, אני זקוק כל כך לקדושה ולרוחניות!' ".
"אכן, זה לא מה שהיהודי צעק, אך זה מה שהוא שידר, היהודי הפשוט חיפש את קרבת הרבי, ועל מה יוכל לדבר אתו? האפשרות היחידה שהייתה לו ליצור קשר עם הרבי, היא באמצעות עיסוק בצורכי היומיום שלו. אך המילים הללו שידרו מסר מעבר למה שנאמר".

הסיפור על המשפחה שאמרה שאורי חסם להם את החניה והלימוד זכות שלי...


הקשבה מעשית:

מהי הגישה הנכונה המאפשרת אקלים נוח להקשבה?

א. אמפתיה = המוכנות והיכולת שלך להכניס את עצמך לנעליו של הזולת ולראות את מצבו דרך עיניו הוא.

ב. סבלנות =  רצון אמיתי לשמוע את דברי הזולת עד הסוף בלי לקטוע את דבריו.

ג. פתיחות ויכולת הכלה = נכונות לקבל את עולמו של הזולת ( תרבותו חייו, עיסוקיו, אישיותו צורת חשיבתו ועוד) אף שזה שונה מעולמך.

ד. ניטראליות = נטרול האגו  העצמי, עכשיו אני כולי למען החבר, את אישיותי אני שם בצד, וכולי דרוך לשמוע את סיפורו של החבר.

ה. הכרה בייחודיות[1] = ראיית הזולת כאישיות נפרדת וייחודית בעלת זהות משל עצמה.

ו. יכולת העצמה =  זיהוי נקודות החוזק באישיותו של החבר והעצמתן. להדגיש לחבר את הנקודות הטובות שלו.

ז. אמונה = לתת לזולת ביטחון ביכולותיו הפנימיים, אמונה בעולם הפנימי שלו, ביכולת שלו להתמודד עם קשייו ורגשותיו, לתת לו אמונה שיש בכוחו לפתור את בעיותיו באופן עצמאי קל ופשוט.


חסמי תקשורת הם כל הדברים המפריעים לדובר לזרום בשיחתו, הם חוסמים את הדובר ומורידים לו את המוטיבציה לדבר , לעיתים התנהגויות או אמירות בלתי מכוונות ולא מודעות של האדם המקשיב יכולות לחסום את קלחת השיחה של החבר המדבר איתנו, לדוגמא :

א. הבעת ביקורת – אני חושב שטעית בגדול ועליך לבקש סליחה מהמנהל.

ב. שאלות אישיות מדי – אבא הרביץ לך פעם.

ג. הפרעות חיצוניות – סלולארי מצלצל, התעסקות עם ניירת, רעשים או מוסיקה הבאים מבחוץ.

ד. התנשאות ויהירות = כאשר תהיה בגילי ותרכוש ניסיון וחוכמת חיים , אז תבין.

ה. לגמור משפטים של השני = מתפרש כחוסר סבלנות של השומע לשמוע את החבר עד סוף דבריו.

ו. הטלת אשמה = כנראה , שאתה לא מבין שאתה אחראי על כל הבלאגן שנעשה כאן.

ז. הטפת מוסר=  התנהגותך ממש ילדותית.

ח. דיאגנוזה שגויה  = אני מבין שאצלכם במשפחה כולכם...

ט. מתן הוראות או עצות = לדעתי , אתה צריך לעבור בית ספר.

י. ציניות או לעג = מה חשבת שאתה תתפרע ותצעק והחבר יישב בחיבוק ידיים.

יא. שיפוטיות = רק אנשים חסרי חוט שדרה כמוך יכולים לעשות מעשה כזה.

יב. הבעת ביקורת = אני במקומך, הייתי אומר "לא" ועוזב אותם לנפשם...


כיצד נעודד את הזולת לדבר עימנו?

א. עידוד = כאשר אנו מקשיבים לחבר עד הסוף, אנו בעצם מעודדים אותו להמשיך ולדבר ולספר על עצמו. מידי פעם אנו משחילים מילה או קטעי משפט כדי להראות שאנו משתתפים בדו שיח אך רוב הזמן עלינו לשתוק ולתת את רשות הדיבור לחבר.
שימו לב כי 93% מהתקשורת הבין אישית נעשית באמצעיים לא מילוליים: שפת גוף  עוויות הפנים, רק 7%מהתקשורת נעשית באמצעות השפה ותוכן השיחה.

ב. שחזור/שיקוף  = חזרה על דברי החבר חזרה כמו "הד" על תוכן הדברים שהשמיע החבר. באותם מילים שהוא השתמש , בלי להוסיף פרשנות , פרטי הדברים כהוויתם. המטרה היא- להראות למדבר ששמענו אותו הבנו את דבריו בלי להחסיר אף פרט, והבנו את המסר שהוא רצה להעביר אלינו.
שחזור דברי החבר מעורר דיוק והעמקה , מונע חוסר הבנה ומאפשר תיקון טעויות, השחזור מונע חזרה מיותרת על דברים ובך הכול מקצר את השיחה ( בדרך כלל שהדובר מרגיש שלא הבינו את דבריו כהלכה הוא חוזר שוב ושוב על דבריו ואף משתמש באותן מילים..
באמצעות השחזור המדבר נעשה יותר אחראי למילותיו ודיוק בדבריו כי הוא יודע שמקשיבים לו ועוקבים אחריו, מה גם שדרך הטכניקה הזאת של השחזור ניתן לכוון את הדובר לכיוונים מסוימים.

ג. שיקוף רגשות =התייחסות לרגשות שמביע הדובר בין הביע זאת בגלוי: "אני פוחד מ.." ובין אם הביע זאת באופן סמוי: "הבן שלי עדיין לא חזר מהת"ת , איפה הוא יכול להיות?". אני החבר השומע נהיה כמו מראה ומשקף לחבר את רגשותיו באופן מלא וברור כפי שבאו לידי ביטוי בדבריו אלי.
המטרה – לזהות את עולמו הפנימי הרגשי של החבר, להבהיר למדבר את רגשותיו ולהראות לו שאנו מרגישים את רחשי ליבו והרגשותיו.
לדוגמא: אני מרגיש שאתה די לחוץ ממכתב הפיטורין שקבלת, נראה כי אתה מרגיש ששוב לא יקבלו אותך לעבודה , האם הבנתי נכון את דבריך?

ד. שאלות הבהרה = יש לשאול את הדובר שאלות, כדי שירחיב את הנושא שעליו הוא מדבר, יש להשתמש בשאלות פתוחות שאינן מזמינות את השואל לענות עליהן בקצרה ובאופן חד משמעי  "כן" או "לא", ע"י שאלות אלו החבר יהיה הדובר העיקרי של השיחה ובכך נקבל מידע נוסף. לדוגמא : "ספר לי יותר כיצד אתה רואה את העניין ..." או " נסה לעזור לי להבין יותר טוב את המצב בו ... " או למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר ..".
דוגמא נוספת: במקום לשאול: "מדוע לא הגעת השבוע ללימודים". ניתן לשאול: "האם תוכל לספר לי מה הביא אותך להגיע למצב בו נעדרת מהלימודים במשך שבוע ימים?
כמו כן אין לשאול שאלות שהתשובה ידועה מראש. לדוגמא: ודאי היה לך קשה במבחן בתורה, אלא עדיף לשאול: תן לי להבין איך הרגשת לגבי המבחן בתורה ?
יש להימנע משאלות הפותחות במילים "למה ?" או " מדוע?" , שאלות אלו משדרות שיפוטיות ומעוררות התנגדות . עדיף להשתמש בשאלות הפותחות במילים "מה ?" או"איך ?"  במקום לשאול " למה עשית כך או כך "?   אפשר לשאול : " איך אתה מסביר את התנהגותך בקשר ל...?".

ה. מסגור = סיכום מחדש של תוכן דברי החבר ושיקוף רגשותיו , אך הפעם במילים שלי ובנוסח שלי, ובכך לעצב מחדש את תוכן השיחה. הבעיה של הרבה אנשים הפונים לייעוץ הוא חוסר יכולת לארגן את עולמם הפנימי, המסגור והעיצוב מחדש של דבריהם, מכניס את תוכן דבריהם לתבניות בהירות ומובנות. תבניות סיכום אלו נותנות לדובר תחושה של מוכרות, ומאפשרות שליטה ובקרה על עולם הרגשות אף בדברים שהוא עצמו אינו מודע להם.

ו. האמירה שלי = חוות דעתי האישית על הנושא עליו דיבר החבר, אין למהר ולתת עצה לנועץ, יש תחילה לשאול אותו מה נראה לך האפשרויות שאתה יכול להציע כדי לפתור את הקושי עליו דברת?. נרשום את האפשריות ונדון על כל פתרון על כל היבטיו, יתרונות וחסרונותיו ומה הכי מתאים לדובר כאשר הנועץ יציע רעיון ויחליט לקבל אותו  יהיה לו יותר קל לקבל זאת מבחינה רגשית וגם יהיה יותר קל ליישם זאת , כי לא הנחיתו לו רעיון והכריחו אותו לבצע זאת אלא זוהי בעצם החלטתו ומסקנתו האישית. במקרה ועדיין הנועץ מתלבט או שהוא קטין ואינו בשל לקבל החלטה , עלי לבקש את הסכמתו להציע פתרון ולשאול אותו אם זה נראה לו רעיון טוב.


הקשבה לקב"ה:

דיברנו על אמנות ההקשבה, אבל יש אמנות גדולה עוד יותר: להקשיב לקדוש ברוך הוא.

לפעמים הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בצורה שלא כל כך מובנת לנו או מקובלת עלינו. אם משהו מפריע לנו לקיים מצוות או מעכב אותנו מלהתקרב לקדושה, זה לא מסתדר לנו. זה הרי לא ייתכן, לא הגיוני. וכאן צריך לדעת להקשיב. לחשוב מחדש. ה' סוגר לך דלת אחת, כדי שתלך ותפתח דלת אחרת.

על הנקודה הזו אפשר ללמוד מסיפור נפלא על האחים הקדושים, ר' זושא ור' אלימלך. הם היו אחים, אבל לא סתם אחים. הם היו מחוברים בלב ונפש. לפני שהם התגלו בתור צדיקים גדולים, הם היו מסתובבים ונודדים מעיר לעיר ומכפר לכפר בתור אנשים עניים. הם לקחו על עצמם סדר עבודה כזה של נדודים וגלות, כדי לכפר על העוונות של עם ישראל.
פעם אחת הם חיפשו באיזו עיר מקום להניח בו את הראש אבל לא מצאו. הם נכנסו לבית הכנסת ושכבו על הספסל. בדיוק באותו זמן הסתובב באזור יהודי שבא לגייס כספים. הוא כנראה לא בורך במידות מזוככות כל כך, וכשהוא ראה שבאו עוד שני "שנוררים" קבצנים, הוא בנה פלפול הלכתי שלם למה הם עוברים על הסגת גבול. הוא בעצמו לא יכול לזרוק אותם, אז הוא הזעיק את המשטרה. הוא אמר להם שבאו שני זקנים לא מוכרים לבית הכנסת, הם מסתובבים בלי ניירות ומעוררים חשד. באו השוטרים לבדוק במה מדובר, וכמקובל באותה תקופה באותם מקומות, דבר ראשון לקחו אותם למעצר. אחר כך כבר יבדקו מה לא בסדר.
וכך האחים מוצאים את עצמם עצורים. מכניסים אותם לאולם, שלושים רוסים שיכורים מתגוללים שם. והם תופסים איזו פינה צדדית ושוכבים שם בשקט. ככה הם בילו את הלילה.
ר' זושא מתעורר בבוקר, מביט על אחיו ר' אלימלך, ורואה שהוא בוכה. ר' זושא מכיר את אחיו, הוא יודע שהוא אדם שמח תמיד. הוא יודע גם שאחיו מבין שהכל בהשגחה פרטית, ולכן כנראה לא על המעצר הוא בוכה. אז הוא שואל אותו: "ר' אלימלך, מה קרה? למה אתה בוכה?". מרוב בכי, ר' אלימלך אפילו לא היה מסוגל לענות. הוא רק סימן והצביע לכיוון קצה החדר.
ר' זושא מסתכל לכיוון שאליו הפנה אחיו את האצבע, ושם הוא רואה את הדלי שהיה מיועד לצרכים של העצורים. ר' זושא מיד הבין למה אחיו בוכה ועצוב כל כך. על פי ההלכה, אסור להתפלל ליד כלי שמיועד לשירותים. ר' אלימלך מצטער וכואב שהוא לא יכול להתפלל שחרית ולעבוד את ה'.
אומר ר' זושא לאחיו הצדיק: "ר' אלימלך, ר' אלימלך! לא אתה בוחר את עבודת ה' שלך. אותו בורא שציווה אותנו להתפלל כל יום, הוא זה שאמר לא להתפלל במצב כזה. ר' אלימלך! למה אתה בוכה? הרי גם לא להתפלל במצב כזה, גם זה עבודת ה'! תשמח שנפתחה לך דרך חדשה בעבודה. הוא ציווה לא להתפלל במקום כזה, ואתה באמת לא מתפלל במקום כזה".
ר' אלימלך שומע את הדברים, מהרהר בהם, ומיד מבין את המשמעות והעומק של הדברים שאמר אחיו. הוא שם את ידו על הכתף של ר' זושא והם מתחילים לרקוד, בשמחה עילאית של דבקות. הם עובדים את ה' בדרך חדשה!
שלושים הרוסים השיכורים רואים שני זקנים מניחים יד על כתף ופותחים במחול של שמחה, אז גם הם מצטרפים לריקוד, קופצים ומחוללים...
הסוהרים מבחינים במתרחש, ומביטים במחזה בתימהון גמור. הם לא רגילים לראות שמחה מתפרצת בין כתלי הכלא. הדלת נפתחת, נכנס הסוהר, תופס את אחד השיכורים בצווארון, מטלטל אותו ושואג: "מה קורה פה? מה פשר השמחה והריקודים?". אף אחד לא שומע אותו, מרוב רעש ובלגן... והאיכר עונה לו: "אין לי מושג. זה לא אני, זה הם. שני הזקנים האלה קמו בבוקר, הצביעו ודיברו על דלי הצרכים, והתחילו לרקוד".
"הבנתי הכל", אמר הסוהר. "הם שמחים שיש להם לפחות מכל להתפנות בו ולעשות את צרכיהם. אני כבר אראה להם מה זה. עכשיו ניקח להם גם את זה, נראה אותם שמחים!". לקח את הדלי איתו, ויצא החוצה בכעס.
ור' זושא פונה לאחיו ואומר לו: "תראה מה כוחה של שמחה, תראה מה היא פועלת. רק שמחנו, וכל המניעות והעיכובים התבטלו מאליהם. 'כי בשמחה – תצאו', השמחה שלנו שברה את כל המחיצות. עכשיו אנחנו יכולים לגשת להתפלל ביישוב הדעת. ואם כן, עכשיו אנחנו צריכים לשמוח עוד יותר". והם פצחו בריקוד חסידי סוער עוד יותר.

ביאור הגר"א (משלי ד,א): "שמעו בנים מוסר אב - שמעו משמש לג' לשונות. הא' לשון קבלה כמו השומע ישמע והחדל יחדל והיה אם שמוע גו'. הב' לשון הבנה כמ"ש כי שומעים אנחנו. והג' הוא לשון שמיעה כמשמעו ובו נכלל לשון הקשבה כי הוא ג"כ שמיעה רק בהטיית אוזן יותר בכדי להבין וזהו שמעו מוסר אב תקבלו מוסר אב".



[1] בספר 'ועלהו לא יבול' על הגרש"ז אוירעבאך מובא שלעיתים הגרש"ז השיב על אותה שאלה בתשובות שונות לאנשים שונים. הרב אברהם דב, בנו של הגרש"ז מסביר מדוע: "עוד תדע כי דרכו של אבא להלוך כנגד רוחו של כל אחד, ובטוחני שיש דברים שלך אמר כך ולפלוני אמר אחרת, וגם בצורה אחרת" (ועלהו לא יבול א', עמ' יח). וכך כתב עליו תלמידו המובהק, הרב אביגדור נבנצאל: "סתירות בדברי אדמו"ר זללה"ה תיתכנה מסבות שונות, כפי שציין כתר"ה: פעמים שענה לשואלים שונים תשובות שונות לפי המתאים לכל אחד ואחד..." (שם עמ' ט"ז). הגרש"ז ידע להבין את נפש השואל, הוא ידע לאבחן מאיזה מקום השאלה מגיעה וידע להתאים את התשובה לאדם.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: