מוות למחבלים
מעשה צדיקים: בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס שריף – מנהיג רוחני של
המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו אסר על
היהודים.
לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל
לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את
היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.
ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה, מה
לך אמי היקרה שאת בוכיה ?
סיפרה לו את עניין הריגתו של השכן בידי
הגוי. אמר הבן לאם: "אני אנקום את נקמת היהודי". מה עשה? כתב שם קדוש על
פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול:
מי רוצה לקנות חרוזים ?
יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא
יעבור בדרך זו, שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.
רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי
אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת ממחרוזת אחת, אמר
לה "אם תיקחי את הפתק הזה ותזרקי אותו לבאר המים של אדונך, אתן לך את כל
החרוזים האלה במתנה".
הסכימה המשרתת לדבריו, לקחת את החרוזים.
זרקה את הפתק הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו, ומשרתיו,
שיחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מתו כולם יחד עם השריף.
המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף.
לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ
עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.
אמרו השרים למלך, כי עניין מסובך זה רק
חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את
התעלומה בתוך שלושים יום.
הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד
תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את
עניין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו, אני הוא שהרגתי את השריף ובני
ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי על לא עוול בכפיו. בהמשך דבריו, סיפר לו את
צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.
אמר רב העיר לרבי אברהם, יישר כוחך
ששיברת את זרוע הרשע. והמשיך עוד לומר לו, עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות.
א. כדי שלא יענישך המלך. ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי "המורה הלכה בפני
רבו חייב מיתה", ולכן עליך לקבל גלות, וה' יכפר את עוונך.
הלך הרב למלך ויאמר לו : "חושב אני
שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו". אמר המלך, גם שרי ויעצי חושבים
שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי תנור החימום.
אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם
בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר.
על פי איזה מקורות התנהג כך רבי
אברהם?
הרב שמואל אליהו - לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
המופתים הגדולים שה' עושה למצרים הם מכת בכורות והטְבעת המצרים בים סוף. לפניהם אומר ה'
למשה: "לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ
מִצְרָיִם".
המופתים הללו הם נקמה במצרים על כל
הרע שעשו לישראל בשנות השעבוד.
בלעדי הנקמה הזו - אין נחת לארץ. "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם
בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה לג).
בגללה אסור לחמול על רוצחים ולקחת
כופר לנפשו. "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר
אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" (שם).
כך נצטווינו בספר בראשית (ט,ה-ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. כִּי
בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".
שו"ת "חוות יאיר" (קמו): "מפורסם ושגור בפי כל שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד
שיעשה נקמה ברוצח. ויש כמה ראיות לאמיתות הדבר ממעשים שהיו. גם מדברי רז"ל על
מקראי קודש גבי קין, ודמי נבות ודם זכריה". לכן הנוקם נקרא
"גואל הדם".
המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר לרחמנים
הסיבה המעשית לנקמה ברוצחים היא
החיים. רחמים על רוצח מזמינים את המוות הבא שיבוא על ידי הרוצח ועל ידי רשעים
אחרים שיאמצו את דרכו.
גאולתם של ישראל מתחילה במשה שמחסל את הרוצח המצרי שהכה איש עברי מאחיו וטומן אותו בחול.
הגמרא
(סנהדרין נח:) לומדת מכאן הלכה: "אמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל -
חייב מיתה. שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי'".
כך נפסק ברמב"ם "וגוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר: ויפן כה וכה ויך את
המצרי" (הלכות חובל ומזיק ה,ג).
רוצח שאין לו עדים – מכניסים לכיפה
בגלל חשיבות החיים ובגלל הצורך הגדול להגן על החיים, לא מקלים על הרוצחים כהוא זה. ואם יש
בעיה משפטית להעמיד את הרוצח לדין, מחפשים כל דרך על מנת לנקום את נקמת
ההרוגים, שלא תימלא הארץ דמים.
מכאן באה ההלכה הבאה: "ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר
האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו
בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה (מקום סגור) ומאכילין אותן לחם
צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן, ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד
החולי (וימותו)" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד,יא).
גואל הדם הוא ימית את הרוצח
בגלל הסכנה שבוויתור לרוצחים קבעה
התורה מצווה לגאול את הדם ולהרוג את הרוצח. ואם אין לנרצח גואל – בית דין
ממיתים את הרוצח בסייף.
כך כותב הרמב"ם: "מצוה ביד גואל הדם שנאמר 'גואל הדם הוא ימית את הרוצח'. וכל
הראוי לירושה הוא גואל הדם. לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו
גואל דם, בית דין ממיתין את הרוצח בסייף" (סנהדרין מה ע"ב.
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ב).
גם כשבטלו דיני נפשות – לא בטלו דיני נקמה
למרות שבטלו דיני נפשות אחרי המעבר של
הסנהדרין ממקומם בלשכת הגזית להר הבית (ע"ז ח:) – "דין ארבע מיתות לא
בטלו. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו" וכו'. ולא רק
בזה לא בטלה, אלא גם בדיני נקמה.
כן כתוב בתשובת "בית יוסף"
(ב') שמותר גם בימינו ללכת בשבת חוץ לתחום לנקום
נקמת אביו (כנה"ג).
והקשה ה"מגן אברהם" (שו
ס"ק כט) למה מצוות נקמה יתירה שהתירו בגללה ללכת מחוץ לתחום בשבת (ראה
משנ"ב שו ס"ק נח). וכנראה שה"בית יוסף" סבר כמו הרמב"ם,
שמצוות נקמה היא מצווה גדולה ובניין עולם תלוי בה.
חשוב להדגיש כי ה"מגן אברהם"
והמשנה ברורה מסופקים אם מותר לחלל שבת לצורך נקמה. אבל הם לא מסופקים בעיקר הדין
שחובת הנקמה ברוצחים קיימת גם בימינו. וטעמא דמסתבר הוא, כי אם לא נעשה נקמה
ברוצחים בימינו – מלאה הארץ חמס ולא נוכל לחיות בארץ.
מצוות נקמה – מדין גואל הדם
בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים ה,יח) כתב כי הלכה זאת היא פלא, "וכי היכן מצינו שיש
בכלל מצווה לנקום?". ותירץ כי חובת נקמה בימינו היא כנראה מדין מצוות גואל
הדם. שהתורה אומרת על גואל דם: "מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה, רֹצֵחַ הוּא: גֹּאֵל
הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ" (במדבר לה,כא). והגמרא (סנהדרין
מה:) דורשת על זה: "מצוה בגואל הדם. ומניין שאם אין לו גואל, שבית
דין מעמידין לו גואל? שנאמר בְּפִגְעוֹ בוֹ, מכל מקום".
רמב"ם - גאולת דם גם בלי בית דין
לדעת הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה ד) גואל הדם יכול להרוג את הרוצח
גם במקרים שבהם בית הדין לא יכול להורגו. "ומה יעשה זה (הרוצח)? ישב
וישמור עצמו מגואל הדם, וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם
הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה". והקשה
הראב"ד על הרמב"ם דלעיל: "ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה
לגואל הדם"? ותירץ ה"כסף משנה" כי מדובר בעדות שבית-דין לא יכול
להעניש על פיה, אבל ברור לנו כי האדם הזה הוא רוצח. למשל, כשעד אחד בא היום
והשני מחר. העדות הזאת איננה קבילה בבית-דין, אבל לא ייתכן שזאת תהיה עילה לאפשר
לרוצח ללכת חי על פני האדמה.
רמב"ן – גאולת דם לכתחילה עם בית דין
הרמב"ן חולק וכותב כי המצווה על
גואל לנקום את דם קרובו היא אחרי שבית הדין קבע את חיוב הרוצח, וכן כתב (בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה יג):
"שנצטוינו בענין הרוצח אחרי שנתחייב מיתה בבית דין שיבקשנו גואל הדם וירדוף
אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו". ואם אין אפשרות
להרגו על-ידי בית-דין - צריך גואל הדם להרוג את הרוצח מכל מקום. "או שירצח
אותו הגואל אם לא יוכל לו בית דין". שכך אומרת הגמרא (סנהדרין מה:):
"'מות יומת המכה רוצח הוא' - אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי אתה
יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו - תלמוד לומר
'מות יומת המכה' - מכל מקום".
ריב"ש – לתקן עולם מצווה להורגם
על פי זה פסק הריב"ש
(בשו"ת סימן רנא) כי גם בזמן הזה בית דין מכין ועונשין והורגים רוצחים, אם
השעה צריכה. ואפילו אם אין עדים לרצח. "ומכל
מקום, משום מיגדר מלתא, כיון שמת מביניהם, אם רואה אתה להמיתם, כיון שעשו כן בשאט
בנפש, ביד רמה ובזדון, כמו שנראה, שארבו לו בלילה, וגם ביום ובפרהסיא, בפני טובי
הקהל, היו הולכין בכלי זיין כנגדו, הרשות בידך". אע"פ שאין שם
עדים, אלא רק ראיות חזקות ואמתלות אמיתיות. "ואם הייתי אני הדיין
בהורמנא דמלכא, כך הייתי עושה, ולא הייתי מיקל עליהם ביותר מזה".
בזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות
ממשיך הריב"ש וכותב כי צריך
להתחשב בחוקי הממלכה: "זהו מה שנראה לי בזה מתוך
האומד. כי כבר ידעת, שבזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות, ואף לא לקוץ יד
ורגל, כי המשפט למלך הוא. האמנם אתה, היושב על המשפט, ויודע מנהג משפט הארץ
ושופטיה, איך נוהגין לדון מפני צורך השעה בענינים כאלה, עשה כהם, ואל תטוש
תורת אמך. כי באמת, כשאני כותב בזה, רתתו ידי, וארכובותי דא לדא נקשן; ולכן,
לא תסמוך בזה על דעתי, רק על דעתך, כאשר יורוך מן השמים. כי אין לדיין אלא מה
שעיניו רואות, ולא תהא שמיעתי גדולה מראיתך". גם תשמור על החוק וגם תהיה
בטוח שהדין עם הרשע הזה נעשה.
רוצחים שהורגים בשאט נפש – גם בימינו
ב"קצות החושן" (סימן ב) הסתפק
אם בזמן הזה שייך דינא דגואל הדם, שמצד אחד צריך לשבור זרוע הרשעים, ומצד שני צריך
לברר את העובדות לאשורן ואין לנו בתי-דין שדנים דיני נפשות. גם רבי יהונתן אייבשיץ
מסתפק בדבר ומסיק כי במקרה של רוצחים שהורגים בשאט נפש "ודאי למגדר
מילתא אמרינן דיש לו אף בזמן הזה דין גואל הדם" (אורים סימן ב').
גאולת דם באמצעות עורך-דין
בשו"ת "צמח צדק" (הקדמון
סימן קיא) נשאל: "באחד שנהרג בדרך ויודע מי הוא הרוצח ויכולין להנקם ממנו אם
אחד מקרובי הנרצח יבקש דין על הרוצח. האם יכולין לכוף לקרובו שיהיה הוא רודף אחר
הרוצח להעמידו בדין? ואם יש לכופו שיוציא ממון על זה אם הוא אמוד ועד כמה יש
לכופו, ועד היכן מיקרי 'קרוב'?". ועונה "כי יראה דיש לכוף לקרובו של
הנרצח שיהא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין". כי "מצוה בגואל
הדם". ואם הוא לא יכול לגרום להמתת הרוצח דרך בית-דין, שישכור עורכי-דין לשם
כך. כשם שעושה בכל מצווה אחרת, כדוגמת מילת בנו, שאם אינו יודע למול את בנו שוכר
לשם כך מוהל בכסף.
גאולת דם – גם בנוכרי שרצח
גאולת דם שייכת גם בגוי שרצח יהודי,
שאם לא תיקח דין מן הרוצחים הגויים – מלאה הארץ חמס.
וכך הוא מביא משם "ילקוט
שמעוני" (א יז קכז) על דוד המלך שלקח חמישה
חלוקי אבנים להרוג בהם את גוליית, שהיה נוכרי, כידוע. והסביר המדרש כי דוד שימש
שליח מצווה לחמישה גואלי דם מיד גוליית. "אחד לשמו של הקב"ה, ואחד
לשמו של אהרן, ושלשה לשלשה אבות העולם". כיוון שגוליית חירף מערכות אלוקים,
דוד נוקם נקמת אלוקים. וכיוון שפגע בברית האבות הקדושים, הוא נוקם את נקמת
האבות. וכיוון שגוליית רצח את חפני ופנחס הכהנים בני עלי, על כן אהרון
הכהן גואל הדם ודוד פועל בשמו (רד"ק שמואל א פרק יז פסוק מ). הרי
מבואר דמיקרי גואל הדם להינקם מן הרוצח אפילו כשהוא גוי.
מהסיפור של אהרון הכהן אתה למד כי "אין
שיעור לדבר, אלא כל שאין קרוב יותר ממנו מיקרי הוא קרוב אפילו שהוא רחוק בקורבתו רק
שהוא ממשפחת אביו וראוי ליורשו. דהרי אהרן רחוק הרבה היה מן בני עלי ואפילו הכי
אמר שהוא גואל הדם". וכך מובא ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א
הלכה ב): "וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם", וראויים כל בני ישראל לרשת
אדם אם אין קרובים ממנו.
השתתפות הקהל בתשלום לנקמת דם
לכן, אם אין אפשרות לקרוב המשפחה לשלם
לעורכי דין כדי שיהרגו את הרוצח, הציבור צריך לעזור לו בהוצאות. "ונכון
הוא שאותן הוצאות היתירים על הרגיל כגון שכר מליצות ושְחדִים יתנו מתוך הקהל כדי
לגדור הפרצה שאם הם לא יהיו נוקמים מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח"ו כהפקר,
ויוסיפו לעשות כאלה ח"ו, והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם. לכך צריכין כולם
לסייע לזה. וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים
גואלים לרדוף אחר הרוצחים. ואפילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל
הפועל להנקם מן הרוצח, אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין, כדי שיהא
מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר".
נובמבר 1940.
בחודשים יולי-ספטמבר ניסה חיל האוויר
הגרמני להכריע את חיל האוויר הבריטי לקראת פלישה לבריטניה ולא הצליח.
לאחר שהנסיון להכשיר את הקרקע לפלישה לא
הצליח עברו הגרמנים לטקטיקה
של הכנעה מהאוויר.
הרעיון היה להרוג כמה שיותר אזרחים עד
שהבריטים ייכנעו.
גם זה לא עבד.
הבריטים ספגו אבידות אבל לא נכנעו ומעבר
לכך הם שלחו מטוסים להפציץ את ברלין
וזה בפני עצמו הוציא את היטלר הדיקטטור,
שהבטיח לעמו כי בריטניה על סף כניעה, מכליו.
היטלר הזועם ראה כיצד בריטניה מחזיקה
מעמד והיה ברור שהחורף רק יסייע לבריטים.
תנאי מזג האוויר בחורף (במיוחד לפני 65
שנים) מבטיחים למעשה הפוגה לבריטניה.
חלון ההזדמנויות לסיים את המלחמה במערב
ולפנות ליעד האמיתי ,ברית המועצות, הלך והתפוגג. במצב הזה ניסה היטלר רעיון חדש.
הוא החליט לרכז מאמץ בעיר אחת, לשלוח
מאות מטוסים (הפצצה + יירוט) ,
להרוס אותה עד היסוד וכך להטיל אימה על
האזרחים הבריטים כך שבריטניה תיכנע סוף סוף.
העיר שנבחרה היא קובנטרי. עיר
בינונית כ 250,000 תושבים במערב בריטניה.
בעיר הזו לא היו תותחי נ"מ , חיל
האוויר המלכותי לא היה ערוך בבסיסים בקרבת העיר ותושבי העיר לא היו מתורגלים כמו
תושבי לונדון לרוץ למקלטים מייד עם האזעקה.
הידיעה על הצפוי לקובנטרי הגיעה
לצ'רצ'יל.
הידיעה על כוונת הגרמנים הושגה אודות
לסוד חשאי שאסור היה שהגרמנים יגלו אותו.
מזה מספר שבועות הצליחו הבריטים לפצח את
הצופנים הסודיים ביותר של הגרמנים.
הצלחת פיצוח הצופנים הייתה ידועה למספר
מצומצם מאוד של אנשים בבריטניה.
למעשה חוץ מאנשי אותה יחידה שהצליחה
לפצח ידע רק צ'רצ'יל על ההצלחה.
עד כדי כך הייתה הסודיות חשובה.
צ'רצ'יל קיבל ידיעות מפוענחות והציג את הידיעות
הללו כמגיעות ממקור שהוא מסרב לחשוף אותו.
במקרה של קובנטרי הידיעה חשפה התייעצות
בצמרת הנאצית.
היה ברור כי אם הגרמנים יראו שהבריטים
יודעים על קובנטרי הם יחליפו את הצופן.
כאן עמד צ'רצ'יל בדילמה איומה.
אם הוא לא יעשה כלום אזי אלפי אזרחים
יהרגו.
אם הוא ינחה על פינוי אזרחים, הגרמנים
ישנו את הצופן ויפציצו עיר אחרת בזמן אחר.
מעבר לכך האפשרות לצותת לגרמנים היא
למעשה כלי אסטרטגי שיכול לחסוך
חיי עשרות אלפי אנשים ולהכריע את המלחמה
!!!
צ"רצ"יל התלבט האם לשתף את
קבינט המלחמה שלו בהתלבטות הקיימת מבלי
למסור את מקור המידע.
אחרי ייסורי נפש רבים בין הלב ובין הראש
הוא החליט לא לשתף אף אחד.
ההחלטה הייתה שאסור בשום מקרה לחשוף את
הסוד.
בספר הזיכרונות שלו אחרי המלחמה מציין
צ'רצ'יל כי זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שנאלץ לקבל בזמן המלחמה.
(בשעות שלפני ההפצצה החליט צ'רצ'יל להשתכר
עד איבוד הכרה. הוא בחר בדרך של ניתוק כך שהוא לא יהיה זה שישמע על האסון שצפוי.
הוא גם חשש שהוא לא יוכל לשחק כאילו שהוא מופתע).
קובנטרי הופצצה בזמן אותו קבעו הנאצים
ללא הפרעה. היא נהרסה כמעט כולה, 2000 הרוגים, 10,000 פצועים. עשרות אלפי אנשים
איבדו את בתיהם.
למחרת הבטיח צ'רצ'יל לעמו שיום
התשלום על קובנטרי עוד יגיע.
ידיעת הצפנים של הנאצים סייעה רבות
להכרעת המלחמה ולהבסתם.
פברואר 1945.
גרמניה הנאצית על סף קריסה.
בנות הברית כבר פלשו מהמערב והרוסים
נמצאים במזרח גרמניה.
חיל האוויר הגרמני כבר לא קיים.
חילות האוויר של בנות הברית שולטים ללא
התנגדות ומפציצים בכל גרמניה.
היטלר כבר עמוק בבונקר בברלין.
הגיעה שעת הנקמה.
נבחרה העיר דרדזן.
התירוצים היו רבים ומגוונים:
1.העיר משמשת כמרכז בתי חרושת.
2.הרוסים מבקשים למנוע מהצבא הגרמני
להחיש תגבורות דרך העיר למזרח גרמניה
ועוד ועוד.
אבל הסיבה היתה ברורה - קובנטרי.
במשך 3 ימים. 13-15 לפברואר.
חיל האוויר האמריקאי בשעות היום וחיל
האוויר הבריטי בשעות הלילה הביאו ל 72 שעות רצופות של גיהינום. מעל 60,000 הרוגים
(המספר הסופי לא ידוע כי היו אנשים שפשוט נעלמו) , מעל 100,000 פצועים, העיר חרבה
לחלוטין !
כאשר פנה מישהו לצ'רצ'יל ושאל מדוע
לקיים הפצצה על אזרחים - מאחר והמלחמה כבר הוכרעה - צ'רצ'יל לא השפיל מבט
ולא התחמק אלא ענה במילה אחת - "קובנטרי".
(כיום קובנטרי ודרדזן נמצאות בברית ערים
תאומות).
