‏הצגת רשומות עם תוויות תורה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תורה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 24 באוקטובר 2024

שמיני עצרת - השמחה – חומה שמצילה מישמעאל!

 

השמחה – חומה שמצילה מישמעאל!

 



בימים אלו של סוכות ושמחת תורה ישנה סכנה מיוחדת שקיימת דווקא בזמן הזה ודווקא מישמעאל!

אבל הקב"ה הקדים רפואה למכה ונתן לנו דרך מדהימה להתגונן מהסכנה הזאת!

נתחיל בהתבוננות במהלך הרוחני של חודש תשרי כולו:

השפת אמת (תרמ"ו) מביא לנו תיאור מופלא של התהליך הזה, ומסביר שבכל שנה מחדש, כשמתחדשת הבריאה, יש קטרוג בשמים על עצם קיום האדם בעולם.

ראש השנה - "מה אנוש כי תזכרנו" - זהו יום הזיכרון, היום שבו עולה השאלה הגדולה של המלאכים שמקטגרת עלינו:

האם באמת ראוי האדם לקיום? האם הוא ראוי להיות נזכר על ידי הקב"ה?

יום הכיפורים - "ותחסרהו מעט מאלקים" - ביום הזה אנחנו מתעלים למדרגה של מלאכים. אנחנו לא אוכלים, לא שותים, עומדים כל היום בתפילה. זו התשובה הראשונה לקטרוג - האדם יכול להתעלות, הוא יכול להידמות למלאכים!

סוכות - "וכבוד והדר תעטרהו" - הקב"ה מעטר אותנו בכבוד והדר. איך? דרך ענני הכבוד - הסוכה, ודרך ארבעת המינים - "פרי עץ הדר". זה שלב של התעלות נוספת, אבל הפעם לא בדרך של פרישות כמו ביום כיפור, אלא דווקא בתוך העולם הגשמי.

שמיני עצרת - "תמשילהו במעשי ידיך" - כאן מגיע השיא. המילה 'עצרת' היא מלשון שלטון, כמו שכתוב "זה יעצור בעמי". אחרי כל התהליך הזה, עם ישראל מקבל את המלכות, את השליטה בעולם.

כל המהלך של חודש תשרי הוא תהליך של בירור. בירור שעם ישראל ראוי לא רק להתקיים, אלא אף למלוך! להיות שותף בהנהגת העולם.

"והכל בכח התורה דכתיב בה 'בי מלכים ימלוכו', ואמרו חז"ל למה פתח התורה בבראשית – 'כח מעשיו הגיד לעמו'".

1. בחג השבועות – קבלת תורה המיוחדת לבנ"י.

2. בשמחת תורה – תורה השולטת על הטבע כולו.

אבל השפת אמת מגלה לנו שדווקא בשלב הזה של קבלת המלכות, יש סכנה מיוחדת:

על הפסוק "ה' מסיני בא... משעיר... מהר פארן" – אומרים חז"ל שהקב"ה הציע את התורה לבני עשו ולבני ישמעאל.

למה זה חשוב? כי זה מגלה שיש להם איזושהי אחיזה בקדושה:

* מצד אברהם אבינו, עמוד החסד (הימין) - יש אחיזה לבני ישמעאל

* מצד יצחק אבינו צד הדין - יש אחיזה לבני עשו

בימים הנוראים אנחנו מתמודדים עם דחיית הקליפה מהצד של הגבורה, קליפת עשיו.

אבל בסוכות העבודה היא לדחות את הקליפות של בני ישמעאל. זו לא עבודה פשוטה! השפת אמת אומר שזו "עבודה יתירה" והיא מעכבת את גאולתן של ישראל.

למה דווקא בסוכות? כי סוכות הוא חג של חסד - ענני הכבוד, האושפיזין שמתחילים מאברהם אבינו, איש החסד. וישמעאל מנסה להיאחז בצד הזה, בכוח החסד של אברהם אביו.

 על זה נאמר "מושיע חוסים ממתקוממים בימינך" - הם מנסים להיאחז דווקא בימין, בחסד.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם הסכנה הזו?

התשובה לסכנה הזו מפתיעה בפשטותה - השמחה!

השם משמואל (תער"ב) חושף בפנינו את סוד כוחה של השמחה:

"עיקר החומה דקדושה היא השמחה של מצווה, דשמחה היא היפוך הסט"א דכל עניינם עצבות ויללה"!

כדברי הגמרא (יבמות סב:): "אמר רבי תנחום א"ר חנילאי הכל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה... בלא חומה...".

השמחה היא לא רק רגש, היא חומה! חומת הגנה של קדושה. ולמה דווקא שמחה? כי היא ההיפך המוחלט מהות הכוחות השליליים שכל מהותם היא עצבות ויללה.

"ולילית כשמה" - שם הקליפה עצמו מעיד על מהותה - יללה ועצבות.

"כמו חומת אש השורפת באשר היא היפוך מהות הנכנס, כן היא שמחה של מצווה נגד כוחות הסט"א".

זה כל כך מדהים שבדיוק בזמן הסכנה מישמעאל, בסוכות, אנחנו חוגגים את 'זמן שמחתנו' שזו התרופה לסכנה הזו!

וכאן מגיע החידוש המדהים - כוחה של השמחה הזו נמשך לכל השנה!

"ושמחה זו נותנת כח לכל השנה, אף שאחר היו"ט זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו נתקררה מעט השמחה של מצווה... אם אך נשאר רשימה מהשמחה של יו"ט נקל לו אחר כך לחזור ולהתעורר ולקיבעא קמא הדר"!

והדבר הזה עובד אפילו עבור אנשים שעסוקים רוב השנה בדברים אחרים:

כותב השפת אמת (תרל"ד): "וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה, מכל מקום על ידי השמחה בתחילת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה, מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים".

הוא אפילו מביא לזה רמז מהפסוק "שמח זבולון בצאתך" - למה לשמוח כשאתה עוזב את התורה ויוצא לעסקים?

אלא תשמח ביום לפני "צאתך" לעולם המעשה חזרה לאחר החגים, כי השמחה הזו שלפני היציאה היא השמירה לכל השנה כולה!

 

מקורות:

בסוכות ושמיני עצרת יש סכנה גדולה מישמעאל!

שפת אמת (תרמ"ו - בענין שמחת תורה בשמיני עצרת): "להראות כי הכל נעשה בכח התורה. דכ' מפי עוללים כו' יסדת עוז כו' להשבית אויב כו' מה אנוש כי תזכרנו כו'. דרשו חז"ל שהי' קטרוג בשמים על בריאות האדם. וכמו כן בכל [שנה] שמתחדש הבריאה יש זה הקטרוג. וזה המשפט שצריכין לברר שכדאי התחתונים לזה. מה אנוש כי תזכרנו כו' הוא ביום הזכרון. ותחסרהו מעט מאלקים הוא ביוהכ"פ שנדמין למלאכים. וכבוד והדר תעטרהו הוא בסוכות ענני הכבוד ופרי עץ הדר. תמשילהו במעשי ידך הוא שמיני עצרת תהי' לכם. עצרת הוא לשון מלכות כמו זה יעצור בעמי. שע"י המשפט נשאר הממשלה ביד בנ"י וזהו עצרת תהי' לכם. והכל בכח התורה דכתיב בה בי מלכים ימלוכו. ואמרו חז"ל למה פתח התורה בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו. וזה מתקיים בחודש הזה. כי עיקר קבלת התורה בחג השבועות הוא המיוחדת לבנ"י. ובשמחת תורה הוא בחי' כח מעשיו. דכתיב ה' מסיני בא כו' משעיר כו' מהר פארן ודרשו חז"ל שהחזיר לבני עשו וישמעאל כו'. כי מצד האבות אברהם עמוד הימיני יש אחיזה לבני ישמעאל. ומצד יצחק לבני עשו. והוא בחי' כח מעשיו ב' הידים. וזהו בחי' מעשה בראשית היינו תיקון הטבע. ובימים הנוראים נדחה בחי' שעיר. ובסוכות היא לדחות קליפות בני ישמעאל, והוא עבודה יתירה כדאיתא שהוא מעכב גאולתן של בנ"י. ועליו נאמר מושיע חוסים ממתקוממים בימינך שבא לאחוז בצד הימין בכחו של אברהם אע"ה. ובכח התורה שהיא כחו של יעקב אבינו גוברים בנ"י על כל אלה ונוטלין המלכות מידיהם. וזהו עצרת תהי' לכם".

איך מגנים על עצמנו מהסכנה?

על ידי השמחה!

שם משמואל (סוכות תער"ב): "ונראה דהיינו טעמא דאנו עושין שמחת תורה בזמן הזה, כי עיקר החומה דקדושה היא השמחה של מצוה דשמחה היא היפוך הסט"א דכל ענינם עצבות ויללה, ולילית כשמה, [וההוללות שלהם אין לה שום ענין והשתוות לשמחה, כידוע להמעמיק ומבין בכחות הנפש,] ובאשר השמחה היא היפוך מהותם לגמרי זהו החומה נגדם כמו חומת אש השורפת באשר היא היפוך מהות הנכנס, כן היא שמחה של מצוה נגד כחות הסט"א, ושמחה זו נותנת כח לכל השנה, אף שאחר היו"ט זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו נתקררה מעט השמחה של מצוה, מ"מ אם אך נשאר רשימה מהשמחה של יו"ט נקל לו אח"כ לחזור ולהתעורר ולקיבעא קמא הדר".

אפילו השמחה של שמיני עצרת בהתחלת השנה מספיקה להיות דבוק בשמחה כל השנה כולה!

שפת אמת (תרל"ד): "... בתחלת השנה יש שמחת תורה שיתבונן האדם גדלות התורה שהם דברי אלקים חיים. וע"י התשוקה והשמחה להתדבק בתורה נשאר אח"כ דביקות מעסק התורה... וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה. מ"מ ע"י השמחה בתחלת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה. מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים. וכתיב שמח זבולון בצאתך. וקשה כי למה ישמח בחלק זה. רק שהוא עצה שע"י השמחה קודם שיצא לסחורה ע"י זה יהי' נשמר בצאתו. ולכן יש שמחת תורה בתחלת השנה...".

 

יום שישי, 7 באפריל 2023

החמץ והמצה – הבטלה העמל המים והאש

 

החמץ והמצה – הבטלה העמל המים והאש

 



ההבדל בין חמץ ומצה

בדרך כלל[1] רגילים לראות שההבדל בין החמץ והמצה הוא הזמן, שחמץ הוא בצק שעברו עליו יותר מי״ח רגעים, ומצה היא בצק שנאפתה במהירות, שלא עברו עליה יותר מח״י רגעים.

אבל באמת כל עוד שמתעסקים עם הבצק הוא אינו מחמיץ. ואפילו כל היום כולו מתעסק בבצק, אין הוא מחמיץ. ואף שלהלכה אנו מחמירים ומקפידים על ח״י רגעים, מכל מקום מעיקר הדין כל עוד שהבצק נמצא בעיבוד, אין הוא מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תנט,ב): "לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ".

וכן בהלכה אחרת שאומרת שאם מים מטפטפים על החמץ, טיף אחר טיף בלי הפסק, הם טורדים את הבצק והוא אינו מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תסו,ו): "קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק; ויאפנו מיד לכשיפסיק, ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו, אסור".

אנו רואים שלמעשה הזמן איננו הנקודה המהותית בהבדל בין החמץ והמצה, אלא העיסוק התמידי.

בעצם, חמץ הוא בצק שהניחוהו זמן מסויים בלי התעסקות, שלכן הוא עבר תהליך של חימוץ וטפיחה. מה שאין כן המצה, שהיא בצק שלא הניחוהו אף רגע בלי עסק.

נמצא שנקודת ההבדל בין החמץ והמצה הוא הבטלה מול ההתעסקות התדירית. כי מצב של עמידה בלי עשייה ופעילות, היא הגורמת לחמץ להתהוות. הווה אומר - החמץ הוא תוצאה של בטלנות וחוסר עשייה, ובמילים אחרות, החמץ הוא תוצאה של ריק ושיממון.

מקרא מפורש מוכיח כן, והוא הפסוק שממנו לומדים את בדיקת חמץ - "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל-הָאֲנָשִׁים, הַקֹּפְאִים עַל-שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא-יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ״ (צפניה א,יב).

הנה אנו רואים את המינוח - 'קופאים על שמריהם'. ידוע שהשמרים הם הגורמים המטפיחים ומחמצים את הבצק. והבצק צריך לקפוא על שמריו, היינו להיות בלי תעסוקה ותזוזה, כדי שיוכל להיות נפעל מהשמרים ולטפוח ולהחמיץ על ידם.

 

שאור וחמץ - שתי בחינות של קלקול

יש כאן שתי בחינות - השמרים, שהם הגורמים המחמיצים, והבצק בעצמו שמחמיץ על ידם.

שאור הוא המחמיץ בעצמו, והבצק הוא מוחמץ. והם שתי בחינות של רע, כי יצר הרע בעצמו הוא השמרים, הוא הגורם המתסיס, המסית והמדיח את האדם נגד קונו. אלא שאין יצר הרע יכול לפגוע באדם בכל מצב, ועיקר כוחו של היצר הוא בשעה שהאדם 'קופא' היינו נמצא בבטלה ובשיעמום. והוא שאמרו חכמים שהבטלה מביאה לידי חטא. אך אם האדם נמצא תמיד בעשייה, הוא שמור ומוגן מיצר הרע. והוא מה שאמרו חכמים בשבח המלאכה, שהיא מרחיקה את יצר הרע מהאדם. כי האדם אינו בבטלנות, ועל ידי כך אין היצר יכול לפגוע בו. וכן האדם שעסוק תמיד בעמל התורה אין היצר יכול לו, כי הוא אינו בבטלנות.

והנה בחינת החמץ, הוא בצק שנמצא בבטלנות, בלי תעסוקה ועיבוד, ולכן הוא יכול להיות נפעל מהשאור, השמרים. אך אם הוא נמצא בעיבוד תמידי, אין הוא פגיע מהשאור.

אבל יש עוד מצב בו הבצק מחמיץ מעצמו, אפילו בלי שמרים. כי אם בצק יעמוד הרבה זמן בלי עסק, הרי שהוא יחמיץ מעצמו. וזה בחינה שניה, שהרע כבר בלוע בתוך האדם בעצמו. והוא לאחר חטא הקדמוני, שנפגע האדם מזוהמת הנחש, עד שכבר בתוך נפש האדם עצמו יש גורם מתסיס, שאם האדם לא יפעל בעשייה וקדושה, אזי חלילה זוהמת הנחש שבו תהיה מתעוררת, ותגרום להחמצה של האדם עצמו, היינו לנפילה ברע ובקליפה. בתחילה בא הנחש לאדם, שהוא השאור שמנסה לפגוע באדם שהוא חלתו של עולם, סוד הבצק. והפיתוי ללכת אחר הנחש הוא בחינת 'קופאים על שמריהם', שהאישה התפתתה לסוד הבטלה והשעמום, וממילא הלכה אחר דעתו של נחש, סוד השאור, ועל ידי כך הוחמצו אדם ואשתו ונפגמו, להיות בחינת חמץ, סוד הזוהמה שפגעה בהם.

 

חמץ - ואל עפר תשוב

לחם חמץ ממהר להתקלקל, כי הוא מתייבש במהרה, וכבר אינו ראוי לאכילה, ועוד מעט קט והוא נעפש ומתפורר ברקבון. מה שאין כן המצה, שהיא אינה מתקלקלת כלל, כי מצה יכולה להחזיק מעמד אפילו שנים רבות בלי שתתקלקל.

זה ההבדל בין אדם הראשון לפני החטא ולאחר החטא. כי קודם החטא גופו של האדם היה בחינת מצה, ולכן לא היה בו פגם ולא קלקול, ולא היה מתעפש ונרקב. אך לאחר החטא, שנגע בו בחינת ההחמצה של הנחש, אזי הוא נעשה כלחם חמץ ולא כמצה, ולכן הוא נעפש ומתקלקל, והוא סוד המחלות והזיהומים והחולשה שאוחזת בגופו של האדם, ממש כמו שהריקבון אוחז בלחם חמץ. וזה ממש סוד גזירת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, סוד החמץ ולא סוד המצה. כי נעשה האדם לחם חמץ, ולכן גופו מתפורר ובלה.

עוד תראה שגזרו על האדם לטרוח מאוד במלאכתו, סוד זיעת אפיך תאכל לחם. ותראה שזה ממש נעוץ בסוד החטא, כי החטא הוא ההחמצה, שהוא נבע מהבטלה והשיעמום, ולכן גזרו על האדם עמל של מלאכה, כדי שלא יבוא לידי בטלה ושיעמום. ובזה נבין סוד גדול, כי המביט על חיי האדם יתמה מאוד מדוע ברא ה' ככה את בני האדם, שרוב זמן חייהם עוסקים באמצעי ולא במטרה. כי הלא המטרה היא ידיעת ה' ודבקות בו יתברך שמו, בעמל תורה ומצוות. וכל ענייני הפרנסה והעבודה ותיקון הגשמיות היא אמצעי לתכלית זו, ואינה התכלית בעצמה. על כן מדוע צריכים בני אדם לעמול ולטרוח כל כך הרבה סביב עניינים אלו. ומה ראה ה' לברוא כך את האדם, והלא היה יכול לבוראו באופן שלא יצטרך לטרוח כלל, כי מזונותיו היו מזומנים לו, ובתים והיכלות וכל מיני טובות מרובות, בלי שיצטרך לרדוף אחר כל אלה. והיה ה' יכול לסבב שיהיה כל השפע מזומן לבני אדם חינם אין כסף.

אלא שבאמת כך היה לאדם בגן עדן. כי היה לו הכל מוכן ומזומן בכל טוב ושפע. כי היה לו בית נאה וממוזג, יפה ומשובח, וכל מאכל היה מוכן לו, כי מלאכי השרת היו צולים לו בשר, והיו האילנות הטובים מנעימים ומטעימים לו מכל טוב גן עדן הארץ, וכל אשר יבקש יבוא לו בלי עמל וטורח. והנה כל השלווה הזו היא למעשה מצב בו אין האדם צריך לטרוח באמצעי כלל, כדי שיהיה לבבו פנוי אל התכלית, שהיא הדבקות בקונו יתברך שמו, בעונג ושעשועי קודש, בתורה ובתפילה ובייחודים עליונים, שיהיה דבוק באור נשמתו וממשיך שפעת קודש לכל ההויה. כי לכך נוצר.

אך תראה שהאדם נפל, כי זוהי הסכנה הגדולה שיש לאדם בהיותו במנוחה והכל מזומן לו, שעלול להפוך את העונג שלו לתכלית, וישקע בעונג ובהנאה, ויתבטל ממלאכת שמים שמוטלת עליו, ויתרכז רק בבקשת טובתו והנאתו. כי כשישים את העונג של גן עדן לתכלית, אזי יתרכז רק בהנאתו, וממילא יבוא להיבטל ממלאכתו, ועל ידי כך יגיע לבטלנות. כי כשאדם שם לנגד פניו את תפקידו, ורואה שהוא העיקר, אזי רותם כל כוחותיו למען המטרה, ומרוכז בה, ואינו בא לידי בטלה. אך אם ישים הנאתו בראש הכל, הרי שיתרפה ממלאכתו, וממילא יבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה היא בחינת קופא על שמריו, וממילא על ידי כך השמרים יכולים לפגוע באדם ולהחמיצו. והנה דבר זה הראה שהאדם אינו יכול לעמוד ברוב טובה, והיינו שאם יהיה במצב שבו כל האמצעים מוכנים ומזומנים לו, לא יהיה שוקע כולו במלאכת שמים ובעמל הקודש, כי יתרפה ממלאכתו זאת, ויבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה מסוכנת מאוד, כי ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״ (משלי יחט), כי הוא מקרב עצמו אל מקום הקליפות ומדורם, סוד השמרים.

ראה הקב״ה שאי אפשר לסמוך על האדם וחובה להטיל עליו עמל ויגיעה, כדי שלא יבוא לידי בטלה, לכן סיבב הקב״ה את האדם אל מקום שיצטרך לעמול מאוד לקיומו. ותראה שכעת בלי עמל וטרחה הנה יחסרו מזונותיו וביתו, ויהיה בסכנת חיים. ולכן יהיה האדם מוכרח לעבוד, כי הרעב יציק לו, והקור והגשם יאלץ אותו להשקיע כוחו בשביל לעבוד ולהשיג מזונו ובית דירתו. ועל ידי כך יתרחק האדם מן הבטלה.

עוד נדע כי סיבב ה' ברחמיו תיקון לאדם, שיתקן עצמו ואת העולם על ידי המלאכה וכל העניינים הללו, בסוד העלאת ניצוצות ועבודת הבירורים, והיינו שאין עמל האדם רק כדי שלא יבוא לידי בטלה, אך אין בזה תכלית עצמית, אלא יש כאן תיקון לעולם שיבוא על ידו. ואמנם דרך תיקון זה לא היה בא לאדם אם היה יכול לעמוד ברוב טובה, ולהתעסק במלאכת שמים בלי להיבטל ממנה.

 

סוד ההתעסקות בבצק שלא יחמיץ

סוד העסק בבצק הוא עמל רב ומתיש. והוא סוד העול שהונח על האדם לאחר החטא. ובזה תבין סוד דברי האריז״ל שעל ידי שמזיע באפיית מצות מתקן פגם הברית והחטא הקדמוני, שהוא אחד כנודע. ותשכיל סודו, כי נגזר על האדם בזיעת אפך תאכל לחם, ותבין שהגזירה הזו אינה עונש שרירותי אלא תיקון לאדם ממש. והוא במה שראינו, שעל ידי העמל שומר עצמו שלא יחמיץ. וזה עצמו ממש סוד הזיעה באפיית המצות, שהוא עמל האדם בעולם. וזו דרך אחת לשמור עצמו שלא יבוא לידי חימוץ, והוא סוד רוב בני האדם, שעסקם במלאכה ובעמל כל היום, ועל ידי המלאכה אינם באים לידי בטלה ושעמום.

 

כל המקבל עליו עול תורה

אמנם לא סגר ה' את חלוני גן עדן, כי נשמת האדם נותרה בגן עדן תמיד, ולא יצאה ממנו. כי רק הגוף סולק, ולא הנשמה. וזה יסוד גדול, שאם אדם דבק בכל עוז באור נשמתו, אזי יכול להמשיך טהרתה וקדושתה אפילו על גופו, בעודו בעולם הזה, ויתעלה למדרגת גן עדן. וסוד הענין רמוז בדברי רבי נחוניא בן הקנה במשנה, שאמר ״כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ״, ולא אמר 'כל הלומד תורה', אלא 'כל המקבל עליו עול תורה', והיינו שצריך לקבל את התורה בעול ועמל, ולא במנוחה ומרגוע. והיינו, שבאמת מלאכת שמים מזומנת ומוכנה לכל מבקש, סוד תורה שמונחת בקרן זוית. ואם האדם יתעורר בכל לבבו למען ה', ויפקיר עצמו כמדבר, בלי להשגיח בצרכי גופו וחומריותו כלל, וישים הכל בצד, באמת ובלבב שלם, מגודל אהבת ה', שבוערת כאש בלבבו, עד שכל לבבו מבקש כבוד ה' ותיקון העולם ועשיית רצונו יתברך, ויסכים לוותר על כל חייו למען ה' ממש - מכוח מסירות אמיתית זו, שה' רואה ללבב ורואה טהרת לבבו באמת, יזכה לשוב למדרגת האדם קודם החטא, והיינו להתעסק במלאכת שמים, סוד תכלית העולמות, והוא סוד המשכת האור האלוקות לעולמות כולם, בסוד התורה, ויזכה שיונח על צווארו עול תורה, היינו להיות מורה הוראה בישראל, להאיר אור תורה לעם ישראל, ועל ידי כך הנה באמת יעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי אין הוא זקוק לעול זה, שכן עול זה נצרך מחמת הבטלה של האדם, שכדי שלא יתבטל צריך הוא עול לתקנו ולרסנו ולשמור שלא יחמיץ. אך אם הוא עמל בעול התורה בכל עת, אינו צריך עול אחר, כי לא יבוא לידי חימוץ כלל. וממילא יזכה וכל מלאכתו הגשמית תעשה על ידי אחרים, בחסד וברחמים ובברכה, כפי שאמרו חז״ל שצדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

בזה יובן סוד ההלכה בשולחן ערוך שראינו קודם לכן, שראינו שיש שני דרכים לשמור שהבצק לא יחמיץ. האחד הוא על ידי שיתעסקו בו בכל עת בלי הפסקה כלל. והשני הוא דרך המים המטפטפים על הבצק, שאם מטפטפים כל היום בלי הפסקה, לא בא לידי חימוץ, אבל אם הם מטפטפים בחולשה, ולא בחוזק, אין הבצק נפעל מהם, ועל ידי כך יבוא לידי חימוץ. והנה נודע שאין מים אלא תורה, וסודו הוא שצריך האדם לעמול בתורה באופן שגופו יהיה נפעל מהתורה, והיינו שיעמול בכוח ובתוקף, שיתחמם גופו מהתורה באש יוקדת, ועל ידי כך לא יבוא לידי חימוץ.

והנה מבאר השולחן ערוך, שדבר זה הוא דווקא אם הטפטוף תמידי בלי הפסק כלל, אך אם יש הפסק, יבוא לידי חימוץ. ולכן תראה שמדרגה זו היא מדרגה של יחידים ממש, כי לרוב הבריות קשה להתמיד בתורה בכל עת בלי הפסק. ולכן אמרו חכמים הנחיה לכלל הציבור - ״כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון״, כי אין רוב בני אדם יכולים לעמוד ברוב טובה, וקשה מאוד להתמיד בתורה בכל עת, ולכן הנפש תבקש מנוחה, ומתוך כך יבוא לרפיון, ועל ידי הבטלה הזו יתעורר החמץ שבלבבו, ויבוא חלילה להחמיץ. ולכן חייב לשלב עם תורתו גם מלאכה ועמל, כדי שלא יהיה בטל חלילה ויהיה גורר עוון, סוד הבטלה שהיא בצק קופא על שמריו שעלול להחמיץ.

 

מים מחמיצים ומים ששומרים מחימוץ

ראינו שאין מים אלא תורה, ונודע גם שהמים הם הם המחמיצים את הקמח. כי קמח בלי מים אינו יכול להחמיץ. ונמצא שהמים הם חרב פיפיות, כי מצד אחד מביאים ברכה רבה, כי הם התורה, וכן נודע שאי אפשר להכין לחם בלי מים. ובמצה עצמה שמים מים דווקא. אך מצד שני המים הם שורש ההחמצה, שאין הקמח מחמיץ בלי מים.

והנה סודו עמוק, והוא שאמרו חכמים ״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״, ותראה שכביכול היצר והתורה באים מאותו שורש, כי באמת היצר הוא דבר טוב, כי הוא כוח היצירה, ובלי יצר אין יצירה. כמו שתראה שבלי יצר אין ילודה, ואין תיקון עולם. לכן היצר ביסודו טוב, והוא סוד המים הטובים. וכן התורה היא כוח היצירה הרוחנית, והוא שאמרו חכמים שהתורה היא כלי אומנותו של הקב״ה, שעימה ברא את העולם. כי התורה היא שפע החיות והקיום, שהוא סוד המים. ותראה שהמים מאחדים את כל הגרגירים יחדיו, והוא כוח האחדות, והיא התורה שמאחדת הכל תחת מלכות ה'. והנה אלו הם סוד המים הטובים.

אך תראה שיש סוד מים המרים המאררים, סוד מארת הנחש, סוד הקללה שנתקלל האדם, והוא סוד ל״ט קללות, ל״ט מלקות, סוד ההפך מט״ל השמים, סוד הגשם, כי יש טל ויש לט, טל ברכה, ו'לט' הוא כלל מלשון 'לייט עלה אביי'. כי המים בעצמם עלולים להחמיץ את הקמח. והנה זה סוד 'להט החרב המתהפכת'. כי להט הוא 'הטל', וסודו 'הט״ל' שעלול להתהפך ל׳הל״ט'. ולהט הוא טל ו-ה', וסוד ה' הוא בחינת האדם, סוד המקבל, כי הוא עפר, סוד הקמח, סוד ה' שהיא נוקבא, סוד הקרקע. ול״ט סודו המים, סוד שקיו דאילנא כנודע בפתח אליהו. אלא שעלול להיות קללה, סוד לט, סוד לוט כנודע, ואפשר שיהיה ברכה גדולה סוד טל השמים, סוד התורה סוד טל אורות טלך. והכל תלוי האם המים יהיו מתוקים או מרים, סוד ההחמצה.

 

סוד המתקת המים במרה

ובזה נבין סוד "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה וכו', שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

יש להבין את הפסוק, כי התורה מספרת שהמים היו מרים, והקב׳׳ה הראה למשה עץ והשליך אל המים והמים נמתקו. ואחר כך התורה אומרת ״שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו״, והחוק ומשפט הם התורה, סוד דינים ושבת במרה. אך יש לשאול מה הקשר בין הסיפור של המים והעץ ובין התורה, ומתי והיכן מסר לו את התורה במעשה של מרה. אלא שאפשר שזהו עצמו סוד 'ויורהו ה' עץ'.

ותבין סוד 'ויורהו' שהוא לשון הוראה, והיינו תורה. ואין עץ אלא תורה, סוד עץ חיים היא למחזיקים בה. והיינו שלימד ה' את משה תורה להורות את ישראל, והתורה עצמה סוד המים המתוקים. כמו שראינו שהתורה היא סוד עמל תורה, שעל ידי כך יכול להשתמש במים במתיקות בלי מריריות, סוד עמל של המים שעל ידי כך לא בא לידי חימוץ, סוד מרה. ולכן מובן מדוע דווקא לימד אותם דינים ושבת, כי דינים הוא חושן משפט, ושבת הלכותיה מרובות מאוד, והם חלקי התורה שדורשים עמל עצום ורב כנודע, כמעט יותר מכל חלק אחר שבתורה. והוא סוד עמל תורה ממש, סוד מים מתוקים, מים שאינם מביאים לידי חימוץ. כי מים עומדים גורמים לבצק להחמיץ, סוד מים מרים. אך מים זורמים, מים חיים, היינו מים שיש בהם חיים ותנועה, הם שומרים שהבצק לא יחמיץ, ואדרבא לטוב לו, ועל ידי כך נמתקים המים.

ובזה יובן סיום הפרשה שאומר "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ״, הנה יש לשאול מה קשר סוד הרפואה כאן?! אלא שראינו שחמץ הוא בחינת גוף מתפורר ובלה ונרקב, ואילו המצה הוא גוף שאין בו חולשה ורפיון, ולא יובש ולא רקבון. והוא עצמו סוד הרפואה. כי עיקר המחלה באה כתוצאה מנפילת גוף האדם להיות בחינת חמץ. כמו שהלחם חמץ מתייבש ונרקב, כן גוף האדם בלה עם הזמן עד שמתפורר לגמרי, ולכן גזר מיתה על האדם לאחר שהחמיץ על ידי השאור הוא הנחש.

ממילא נבין מדוע הרפואה גנוזה במצה, כי היא בחינת גוף זך שאין בו חמץ, ולכן אינה מתקלקלת לעולם, וכן גוף האדם שהוא בחינת מצה, אין בו חולשה ולא רפיון ולא פגם כלל. ולכן הורו בזוהר שהמצה היא נהמא דאסוותא, כי היא ממש מחזירה את גוף האדם למצב שקודם החטא, שאין בו חמץ וממילא לא יובש ופגם. ולכן מובן היטב מדוע אמר סוד הרפואה בהמתקת המים. כי הנה כשזכו ישראל לתורה, סוד מים מתוקים, ממילא אלו הם המים ששומרים שלא יחמיצו ישראל בגופם, וישאר גופם בסוד מצה ממש, וממילא לא ישלטו בהם שום מחלות. והוא סוד התורה שהיא שורש הרפואה, כאומרו ״רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ", כי היא מים מתוקים, שמטפטפים על גוף האדם ושומרים אותו שלא יחמיץ. בזה נבין סוד מצוות התורה ״על מצות ומרורים יאכלוהו״, והיינו שהמצה נקשרת במרור, סוד המרירות. הוא סוד מרה, שהוא בחינת הכוח שעלול להחמיץ מחמת מים המרים, סוד ההחמצה. והמצה שומרת שלא יבוא המרירות ולא יחמיץ. כי הנה ראינו שלאחר שנפל האדם בחטא אזי צריך להיכנס לעול ועמל גדול, כי נפל בבטלה שבאה לו מחמת רוב הטובה, ולכן צריך לבוא בעמל כדי שיוציא מלבבו יצר הבטלה והזוהמה, וישוב להיות מצה.

 

סוד הזיעה באפיית המצות

והוא סוד העמל שנגזר על האדם בזיעת אפיך תאכל לחם. ובאמת הזיעה היא פעולה הפוכה מהרטבת הקמח במים. כי החמץ בא על ידי מים שנכנסו בקמח, סוד מים המרים, שהיה בטלה ונעשה הבצק לחמץ. ועיקר הזוהמה הוא מהמים, כי המים גורמים את החימוץ. וכדי לתקן זאת צריך לפלוט ממנו את המים, ועל ידי כך ישוב להיות קמח בלי מים, ויוכל לקבל מים חיים וטובים. וזה עצמו סוד הזיעה, כי הזיעה הוא פליטת הנוזלים מגוף האדם, והוא הוצאת מים המרים, כי הזיעה מרה, וכשמוציא את הזיעה הרי שמוציא את המים המרים, סוד זוהמת הנחש ויכול לשוב ולהיתקן.

והוא שאמר האריז״ל שהזיעה באפיית המצות סגולה לתיקון הברית, והוא באמת זיעה בכל ענייני המצוות ובייחוד במצות, ובכך פולט את המים המרים, סוד יצר הרע שגורם לאדם להחמיץ.

לכן ירדו ישראל למצרים לעול עבודת פרך, שאמר האריז״ל שהוא בשביל תיקון החטא הקדמוני, הוא סוד וימררו את חייהם בעבודה קשה, סוד מרור, סוד מים מרים , ובאמת היה זה תיקון להם, כי על ידי כך באו לסוד זיעה, סוד פליטת המים המרים, סוד זוהמת הנחש, ושבו להיות כמו קמח בלי מים, שמוכן לקבל מים חיים טובים, והוא סוד מתן תורה, סוד מים חיים, סוד טל תחייה שבא לישראל במעמד הר סיני. כי בעמל שעבוד מצרים הפליטו כל הרע מגופם, בסוד בזיעת אפיך, ואז ספרו מ״ט ימים נקיים, לאחר שגמרו להוציא כל הזוהמה, סוד דם נידה שגמרו להוציא, שהוא עצמו סוד מים מרים, סוד דם שאין בו לידה. ולאחר מכן באו להיטהר בימי הספירה, עד שיכלו לקבל מים חיים.

 

סוד מרה לאחר קריעת ים סוף

ובזה נבין סוד פרשת מי מרה שבאה בדיוק לאחר סיום יציאת מצרים, מיד לאחר קריעת ים סוף, שהוא סוף שעבוד מצרים, כי העבד יוצא לחירות במיתת האדון, ומתו מצרים שהם האדונים, סוד הנחש והזוהמה ששלט בישראל, כי כשגמרו להוציא כל הזיעה, סוד זוהמת הנחש, ממילא מתו אדוניהם המצריים, ויצאו ישראל לחירות, ואז ממש בא סוד הפיכת המר למתוק, סוד מים מתוקים, סוד ויבואו מרתה, כי לאחר שמררו את חייהם בסוד מרור, כעת יכולים לצאת מהמרירות, המים המרים, סוד הזוהמה, מים שמחמיצים, ושם קבלו עול תורה, והתהפך הכל להיות מים מתוקים, מים חיים שאינם מחמיצים, אלא יוצרים עיסה שתהיה לבסוף מצה, בלי זוהמת ההחמצה כלל. ולכן צוותה התורה לאכול מצה על מרורים, סוד הרפואה, כי המרור סוד הזוהמה שנדבקה באדם, בסוד מרירות, והמצה באה להפכו לרפואה ותיקון.

 

ביטול הרע משורשו - אפיית המצה

והנה נתבונן באותם הקדושים שהרגו את יצר הרע מתוך ליבם, כדוד המלך שאמר ״ולבי חלל בקרבי״. יש שתי דרכים בנצחון היצר, הנלמדים מעניין החמץ, כי היצר והחמץ אחד. דרך אחת היא המים שטורדים בכל עת, בלי הפסקה, ועל ידי כך לא בא לידי חימוץ. אך זו אינה דרך שלמה, שכן אם יפסיק רגע אחד מללמוד, יתעורר שוב היצר ויתקוף. כי הוא נמצא באדם, אלא שהאדם אינו נותן לו להתעורר מכוח התורה שלומד בכל עת. אך יש דרך עליונה לביטול היצר, והוא סוד האש. כי בצק שנאפה בתנור, שוב אינו יכול להחמיץ לעולם. כי האש מסיימת וגומרת את מלאכתו, ועל ידי כך לא יוכל להחמיץ לעולם, וכן לא יוכל להתקלקל שוב, כמו מצה שאינה מתקלקלת. נמצא שמור לגמרי מן המזיקים. והנה זוהי התורה העליונה, שהיא בחינת אש, כאומרו ״מימינו אש דת למו״, סוד ״הלא כל דברי כאש נאום ה'״. והוא שאמרו חכמים תלמידי חכמים כל גופן אש. אך כדי לזכות לתורה שהיא בחינת אש, צריך למסור עצמו בכל עוז על התורה, ולעמול בה מאוד, עד שיתחמם גופו בלהט אש התורה, בהתמדה רבה, במשך שנים רבות, ועל ידי כך יהיה בחינת אפייה, ויהיה לחם ולא בצק, וממילא יעקר יצר הרע מליבו ממש. והוא סוד הצדיקים שהרגו יצר הרע שבליבם, ובאו לתכליתם ממש, כי הלחם הוא תכלית, ובצק הוא דבר שאינו שלם. ולכן היצר נוגע בו, כי הוא פוגע במי שאינו שלם ולא בא לתכליתו, מה שאין כן הצדיקים שנעשו לחם ממש, שזכו למדרגה עצומה של התכלית, ועל ידי כך אין היצר יכול להם כלל, וה' יאיר עינינו במאור תורתו אמן ואמן.



[1] הרב ראובן ששון, באור פניך הגדה של פסח עמ' נב

יום שני, 14 במרץ 2022

פרשת צו - מה עם הלילה?

פרשת צו - מה עם הלילה?


הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

ויקרא (ו,א-ב): "וַיְדַבֵּר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה – הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ".

רש"י אומר "צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

ידוע שאף על פי שהתורה אומרת "צו את אהרון ואת בניו" – אנחנו בכלל "אהרון ובניו". התורה היא נצחית. כל פסוק ממנה שייך לכל אדם בכל דור ודור.

מה רומזת לנו פה התורה? מה המשמעות של "מיד ולדורות", ומה פירוש "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"?

הנה זה הענין. "זאת תורת העולה", אומר רש"י "הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין – איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל 'תורה' – לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולין, שאם עלו – לא ירדו".

נראה בסייעתא דשמיא שהפסוק הזה ירמוז על ענין גדול מאד שאינו נמצא כל כך בספרי הפוסקים הפשטנים. הוא ענין מיוחד שכתוב בזוהר הקדוש ומבורר היטב בכתבי האר"י והרש"ש על פי ההלכה.

חכמים תיקנו לנו את התפילות כנגד הקורבנות (ברכות כו:). תפילת שחרית כנגד קורבן התמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד קורבן התמיד של בין הערביים. אלה שני הקורבנות שהם בתוך היום. תפילת ערבית, לדעת רבי יהודה אפשר להתפלל גם ביום לאחר פלג המנחה. ואפילו לדעת חכמים, מתפללים ערבית בתחילת הלילה מיד בצאת הכוכבים, אז זה בסוף היום, זה קשור גם כן לענין היום. נמצא שכל העבודה של האדם היא ביום.

אז יש לנו פה שלוש תפילות – שחרית, מנחה וערבית. ואדם שמתפלל אותם חושב – זהו, סיימתי את עבודת השם שלי. עכשיו אני יכול ללכת לאכול ארוחת ערב ולישון טוב כל הלילה. זהו, נגמרה העבודה.

באה התורה הקדושה ואומרת – רגע, מה עם כל הלילה? כל הלילה אתה תישן? עד הבוקר? תדע לך, יש עוד ענין חשוב, "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" לרמוז על מה שכתב הזוהר הקדוש. כמה הזוהר מסביר וצועק – אוי לו לאדם שישן כל הלילה! (זוה"ק ויקרא כג.) אוי לה לַמִטָּה שישנו עליה כל הלילה!

איך האדם יכול לשכב על מטתו בזמן שהשם צועק בחצות הלילה ובוכה ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי והגלתי את בני (ברכות ג.). והאדם לא שומע את הצעקה? איך אתה יכול לישון אם אתה שומע כזו צעקה? צריך לקום לצעוק עם השם, לעשות תיקון חצות.

לרמוז – יש עוד עבודה של האדם בתוך הלילה. הקריאת שמע שעל המטה עם תיקון חצות זה עוד תפילה! זה עוד עבודת השם! (שער הכוונות, דרושי הלילה)

יש קריאת שמע של ערבית, ויש קריאת שמע של שחרית שמועילה לשתיים – לשחרית ומנחה (שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמע דרוש א). כל תפילה מלווה בקריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים. אז יש לנו עוד עבודה – קריאת שמע שעל המטה ותיקון חצות. שבעצם קריאת שמע שעל המטה שאדם קורא – היא פועלת בחצות הלילה בדיוק, היא מחוברת למושג הזה של תיקון חצות שהוא עוד תפילה, עוד עבודת השם. והרמז לענין הוא "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר".

אם אדם כבר קם ואמר תיקון חצות ובכה לפני השם על חורבן הבית, איך תעזוב עכשיו את השכינה לבד? הרי למה קמת? – בגלל שהיא יורדת, היא בגלות והיא בצער והיא בחושך ואין לה אור, וקמת לבכות על החורבן שלה, על הצער שלה, אז איך תעזוב אותה עכשיו? לחזור למטה לישון?

"זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה", תקח עכשיו את התורה הקדושה ותאיר לשכינה, תאיר לאמא "על המזבח כל הלילה, עד הבוקר". ואז יתקיים בך "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה", אז אתה, כמו שכותב הזוהר הקדוש, כשהיא עולה – אתה עולה עמה (זוה"ק שמות מו. "וְלָא עַלָּה בִּלְחוֹדָהָא, אֶלָּא עַלָּה, וְעַל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ").

אם אתה כל הלילה נתת והמשכת לה אור, כשיגיע עמוד השחר והיא תעלה – אתה מתחבר איתה ואתה עולה איתה, "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה". השכינה מתחברת אליו וחוט של חסד משוך בו (זוה"ק ויקרא כג.) ואין לך אדם מובחר מהאדם הזה שקם בחצות ולמד עד הבוקר – ברכתו ברכה, זה אדמו"ר גדול, אפילו אם אדם עשה את זה פעם אחת, באותה הפעם שהוא עשה – הוא מגיע למעלה גדולה מאד – אש!

אבל מה – למה צריך לזרז את האדם בעבודה הזו? צו – אין צו אלא לשון זירוז! בגלל שזו עבודה קשה מאד. אדם צריך לקום מהמטה שלו, חסר לו שינה, המטה חמה... הוא גם אומר, אם אני אעשה את זה – מה יהיה ביום? מה אני אעשה ביום? אני כבר גמור, אני יכול ללכת לעבוד בצורה כזו? אני יכול ללכת ללמוד בצורה כזו? אז אדם דואג.

אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. האדם הזה אומר לא לא לא, מי יקבל אותי לעבודה? אני כל הזמן ארדם להם באמצע העבודה? אין לי כבר כח, את כל הכוחות נתתי בשביל השכינה, את כל הכוחות נתתי בשביל קימת חצות עד הבוקר והתפילה, אין לי כבר כוחות בשביל לתת למשהו אחר!

לכן הזוהר הקדוש אומר שאם האדם קם בחצות עד הבוקר – מזונותיו מצויים לו! הוא זה שמשפיע את השפע של כל העולם, אז הוא יחסר לו? כל השפע יורד בזכות הדבר הזה!

זוה"ק (שמות מו.): "כַּד אִסְתְּלִיק לֵילְיָא, וְאָתֵי צַפְרָא, וְאִתְקָדַּר, כְּדֵין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא בְּרָזָא בְּחֶדְוָה, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּלְכָל בְּנֵי הֵיכְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִיהוּ בְּמִנְיָינָא".

יום ראשון, 6 במרץ 2022

פורים - הדור קבלוה בימי אחשורוש

הדור קבלוה בימי אחשורוש



*סיכום מתוך שיעורו של הרב יהושע שפירא


שמות (יט,יז): "ויתיצבו בתחתית ההר".

גמרא (שבת פח.): "מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב! ואם לאו, שם תהא קבורתכם!"

מוסיף רב אחא בר יעקב לומר: "מכאן מודעא רבה לאורייתא".

מסביר רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה שקיבלוה באונס".

כלומר, המעמד הגדול של נתינת התורה מרישא לא כלל קבלה מרצון.


"אמר רבא, אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשוורוש" - נמצינו למדים, כי פורים הוא המועד של קבלת התורה.


מדוע זכו ישראל שבאותו הדור, במצב של גלות, ולאחר שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואף השתחוו לצלם, לְמה שלא זכו דור דעה, ודורם של דוד ושלמה?


שלוש מערכות יחסים שונות משמשות בדברי רבותינו[1] כמשלים עיקריים להבנת מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל ובין אדם לאלוקיו:

א. היחס בין עבד אל אדונו.

ב. יחס הבן לאביו.

ג. יחס בין בני זוג- קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.


הקשר שבין עבד לאדונו הוא קשר של יראה, הקשר שבין בן לאביו הוא קשר של אהבה, והקשר שבין בני זוג הוא קשר של דבקות עליונה ונשגבה מאוד.

המשותף לכל המודלים הללו, שהם מתארים את מערכת היחסים הן מצד הקב"ה והן מצד כנסת ישראל, כמערכת דינמית, שיש בה עליות וירידות.

 

בנוסף, מצינו בדברי חכמינו הקדושים שתי מערכות מושגים בדבר הקשר בינינו לבין הקב"ה. התנועה הבלתי פוסקת של העלייה והירידה מצד האדם, נקראת "רצוא ושוב", ואילו היחס מצידו יתברך נקרא "מטי ולא מטי", נוגע לא נוגע.

המושג "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א,יד) מבטא תנועת חיים בלתי פוסקת של מתח בין גבוה לנמוך, בין מעלה למטה, ובין שמיים לארץ.

תנועת ה'רצוא' היא תנועה של דבקות אלוקית, התפעלות והשתוקקות בה 'רץ' האדם אל ה'. אך כיוון שלא ניתן להיות באופן מתמיד בדבקות אלוקית גדלה והולכת, אחרי תנועת ההתקרבות מוכרחת שתהיה גם תנועת התרחקות, הנקראת 'שוב', שהרי אם לא כן, יתמוסס האדם ויבטל ממציאותו.

'מטי ולא מטי' - 'נוגע לא נוגע' - הוא ביטוי המתאר את המתח של ההתגלות האלוקית. האור האלוקי מגיע ולא מגיע, נגלה ונכסה, ונע בין התפשטות להסתלקות.

 

'רצוא ושוב' הוא כמו הקשר של הלבנה אל החמה, הלבנה, לולי שהחמה תאיר בה, עומדת בחשכתה. פעמים היא רצה אל החמה ופניה מול חתנהּ, ואז היא מוארת, מלאה ושלמה. אך פעמים כשהיא בנפילה, פניה מוסבות אחור, ואז היא עומדת בשיממונה, כבויה וחשוכה. כך כנסת ישראל שנמשלה ללבנה אינה מאירה אור משל עצמה. כאשר היא נקשרת עם ה' היא מתמלאת ומאירה, ואם לא, היא נותרת ריקה וחשוכה.

"מטי ולא מטי" מבטא את יחס החמה ללבנה, של קשר בעל אופי שונה לגמרי. לעומת הלבנה, החמה תמיד מאירה בשיא אורהּ. כמו השמש, הקב"ה תמיד מאיר את האור האלוקי בלי גבול. הוא הוא מקור האור, 'המאור', ולכן הוא לא תלוי באף אחד אחר. אלא, כמו שקרני השמש פעמים מגיעות אלינו ופעמים לא, כך הקב"ה פעמים אורו מגיע ונגלה לפנינו, ופעמים, האור האלוקי נכסה, ואין הוא חודר ומגיע לתוך מציאותנו.

 

במפגש בין מערכות היחסים 'רצוא ושוב' מצד האדם, ו'מטי ולא מטי', מצד הקב"ה, אנו מוצאים שתי צורות של מפגש:

צורה אחת של מפגש היא, 'רצוא' ו'מטי', ו'שוב' ו'לא מטי'. כאשר האדם נמצא ב'רצוא', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'מטי', וכשהאדם נמצא ב'שוב', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'לא מטי'. כשהכלה רצה לקראת החתן, היא מוצאת את החתן רץ לקראתה, אך כשהיא מרוחקת, גם הוא מרוחק. צורת מפגש זו היא צורת המפגש הפשוטה והמובנת.

אולם, הצורה השנייה של המפגש נוצרת כניגודיות בין השניים- 'רצוא' ו'לא מטי', ו'שוב' ו'מטי'. כשהיא רצה - הוא בורח, וכשהיא שבה - הוא רודף אחריה. כשהוא רוצה - היא לא רוצה, וכשהוא לא רוצה - היא רוצה.

 

ישנם כאן שלוש דרגות של קשר:

 

הדרגה הראשונה, מתארת מערכת יחסים של שכר ועונש. זוהי מערכת יחסים ברורה, כמו בין עבד לאדונו, שכאשר אדם הוא ב'רצוא' הקב"ה מאיר לו, וכאשר הוא ב'שוב', הקב"ה נעלם, ומסתיר פניו. זהו פשט פרשת "והיה אם שמוע", התולה את טוב ה' בבחירתנו לעשות רצונו. כך גם על דרך דבריו של ריה"ל - "ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך". אם אתה הולך לקראתו, הוא הולך לקראתך. זהו השכר. אך אם אתה מתעלם, גם הוא יתברך מתעלם ממך ומסתיר פניו. זהו העונש.

במערכת יחסים מעין זו, כל מידת האור וההתגלות האלוקית תלויה בנו ובמעשינו. אף על פי שהיא מאירה באין ערוך למעשינו, אך היא הולכת ומתגדלת על פיהם, אם מעט-מעט כערכו יתברך, ואם הרבה-הרבה. הוא מצידו יתברך רוצה להאיר, כמו שהחמה תמיד מאירה בשחקים, אך אנו לא ראויים לכך. כאשר הלבנה מפנה את פניה אל החמה, ממילא הלבנה מוארת, ואור החמה מגיע עד אליה. אך אם הלבנה אינה פונה אל החמה, היא נשארת חשוכה ועזובה.

 

הדרגה השנייה מתארת יחס ניגודי. כאשר האדם ב'רצוא' הקב"ה מתרחק ממנו ב'לא מטי', וכאשר אדם ב'שוב' הקב"ה עמו ואצלו, ב'מטי'. דרגה זו שייכת למערכת יחסים שנכנה אותה 'אכפתיות', כיוון שבה בא לידי ביטוי יחסו המזדהה והמתחשב, כביכול, של הקב"ה במצבו של האדם. כמו ביחס בין אב לבנו, הבן גדל מכוח המרחק מאביו, אך מתעודד ומתנחם מכוח הקרבה. כך, הולך האב כמה צעדים לאחור ומתרחק מן הבן על מנת שילמד ללכת בכוחות עצמו, יגדל ויתפתח. אך כאשר הבן נופל- מיד חש האב לעזרתו, להיות עמו במצוקתו.

בתורת הבעש"ט דרשו את הפסוק בתהלים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", על סדר עבודתו של הבן. "אם אסק שמים" – כאשר האדם נוסק ועולה, ורץ אליך יתברך, בחינת 'רצוא', - הקב"ה נסוג ממנו, כביכול, ועדיין נראה אל האדם "שם" –בשמי- שמיים, רחוק ובלתי מושג. המילה 'שמיים' עצמה היא ריבוי של המילה 'שָם'. כלומר, כאשר מגיעים לשמיים, תמיד קיים שם עוד 'שָם', עד אין-סוף. לעומת זאת, כאשר אדם נופל מטה-מטה, אזי- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". דווקא שם, נמצא עמו הקב"ה בצרתו.

גם בזוגיות אנו מוצאים את שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי. פעמים, כשצד אחד מתקרב – השני מתקרב, ופעמים, דווקא כשצד אחד מתקרב – השני מתרחק.

כמו מערכת היחסים המתוארת בשיר השירים: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו...  פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר".

קשר מעין זה של התקרבות והתרחקות ביחסי זוגיות, שייך בעיקרו דווקא לתקופת החיזור, אשר מהווה תהליך הכנה ובנייה של הקשר בצורה עמוקה ומשמעותית. תהליך זה מתרחש עד לשלב בו יוכלו הצדדים להתקשר זה לזו מתוך הדדיות ואמון מלא, כפי שנבאר להלן במדרגה הבאה. אולם כאמור, עיקרו של היחס האכפתי דומה למערכת יחסים שבין בן לאביו.

מדרגת האכפתיות היא עיקר גדול מאוד בתורתו של ר' נחמן מברסלב. כך מסביר ר' נחמן, שצריך כל אדם שתהיה לו בקיאות בשני המצבים של 'רצוא ושוב': "וצריך להיות לו שני בקיאות בקי ברצוא ובקי בשוב" (ליקוטי מוהר"ן קמא ו,ד). אם ח"ו האדם נופל, עליו להתחזק ולדעת שהקב"ה בעצמו, מתוך אהבתו וחמלתו, נמצא עמו ויורד למדרגתו על מנת לעזור לו, כמו אב המנמיך קומתו על מנת להרים את בנו. מצד שני, כאשר אדם רץ אל ה', אין לו לעמוד על מדרגתו, אלא תמיד לשאוף ולהתקדם להשגה גבוהה יותר. במצב זה של 'רצוא', אין הקב"ה מתקרב, אלא דווקא מתרחק. בדרך זו מעודד הקב"ה את האדם להמשיך במרוצתו, ובלשונו של ר' נחמן: "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מח). שהרי, אם הקב"ה היה מתקרב בחזרה, בכך הוא היה גורם לאותו אדם להפסיק את מרוצתו.

יתר על כן, הקב"ה מתרחק, כביכול, בגלל אינסופיותו. הרי אם האדם ייפגש עם הקב"ה בנסיקתו, הוא עלול להתבלבל ולחשוב כי הגיע למדרגה של דבקות. אך באמת, תמיד הקב"ה נראה אלינו כרחוק, שהרי אין יכולת להגיע אל האלוקות בשלמות. זוהי מעלת המדרגה השנייה על פני המדרגה הראשונה. במדרגת שכר ועונש הקב"ה מתייחס למעשיו של האדם, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", עשית טוב – תקבל טוב, עשית רע – תקבל רע. לעומת זאת, במדרגת האכפתיות, הקב"ה לא מתייחס למעשיו של האדם, אלא למצבו של האדם עצמו. לקב"ה אכפת ממה שמתרחש עם האדם, ולכן הוא מעודדו כשהוא בעליה, ותומך בו כאשר הוא בנפילה.

 

מלבד שתי המדרגות שהבאנו, ישנה מדרגה שלישית, נוספת ועליונה מכולן. במבנה שלה היא זהה למבנה של המדרגה הראשונה- שב'רצוא' פוגשים ב'מטי', וב'שוב' ב'לא מטי'. אולם, מבחינת תוכנה היא שונה לחלוטין, גבוה- גבוה ממדרגת שכר ועונש וממדרגת האכפתיות. מדרגת שכר ועונש מתייחסת לדרגה בה נדמה, בחיצוניות, שלקב"ה איכפת רק ממעשי האדם. אולם בפנימיות התורה אנו מבינים, כי באמת אכפת לקב"ה מהאדם עצמו, ואף למעלה מכך. יש כאן נתינת אמון באדם עצמו ובכוחותיו.

כאשר לקב"ה אכפת ממצבו של האדם, לפי המדרגה השנייה, והוא בא להיות עמו במדרגתו ולעזור לו בנפילתו, כל תנועתו של האדם, בעליה או בירידה תלויה בה' וסמוכה בו. לפי המדרגה האחרונה, לעומת זאת, כאשר האדם נמצא ב'שוב', הקב"ה מתרחק ממנו כמו במדרגה הראשונה, אך לא כעונש על מצבו, אלא מתוך אמון מלא באותו אדם, שיוכל למצוא בעצמו את הכוחות לצאת מהקושי ומהמשבר.

יחסו של הקב"ה לנפילה ולהתרחקות לפי מדרגה זו, אינו יחס שלילי המתבטא בעונש, או יחס חיובי יותר, המתבטא באכפתיות, אלא יחס של אמון. ההיגיון הפנימי שביחס זה הוא, שאם האדם מתרחק, סימן שיש לו צורך להיות לבד.

כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל פרק א', סעיף יג') את הכפירה המתגלה בדורנו, שכולה סימן לכך שאנו זקוקים לעצמאות, על מנת לגבש את האישיות העצמית שלנו:

אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלוקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכלות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

נמשלו כנסת ישראל וקודשא בריך הוא לרעיה ודודהּ. בעת הריחוק, כנסת ישראל בונה עצמה, מתוך כוחה היא. אמנם במקום גבוה ועליון 'ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא', אך במציאות עולם הזה מתגלה כנסת ישראל כישות עצמאית. יש בקרבה נצחיות, מחמת שהיא 'עצם מעצמיו' - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". על כן, יכולה כנסת ישראל להיבנות בעצמה, אף מתוך כל הפשעים, המחלות והנפילות.

בניית הזהות העצמית של האדם יכולה להתרחש רק מתוך התרחקות מצידו יתברך, ולא מתוך התקרבות שעלולה למוסס את הייחוד האנושי.

ההתרחקות לפי מדרגה זו, היא כמו המרד של גיל ההתבגרות. הנער מתנער מסמכות הוריו, מתרחק ואף נופל, כחלק מגיבוש אישיותו וזהותו העצמיים. המבחן הגדול של ההורים בשלב זה הוא, שהם צריכים להרפות במידה לא מבוטלת, ולתת לבנם ליפול את הנפילות שלו ולקום לבדו. כל התערבות מצד ההורים אם באמצעות הענשה, או אפילו באמצעות מתן ייעוץ ועזרה, מחטיאה את יכולתו של הנער לבנות את אישיותו באופן עצמאי. הבן צריך להרגיש שיש ערך לאישיות שלו מצד עצמה ולא בזכות האכפתיות והתמיכה שהוא מקבל מהוריו. לכן, כל תפקידם של ההורים מתמצה ביכולתם לתת לילדם מרחב, ואת מלוא האמון שיש ביכולתו לצאת מהמשבר בכוחות עצמו, ולגדול מתוכו. אם ההורים לא יתנו בשלב זה את האמון, הבן ימשיך ליפול, למרוד ולהתרחק, עד שיצליח לקנות בכוחותיו את עצמאותו. לעיתים נתינת האמון יש בכוחה להוציא אדם ממצבים שפלים וקיצונים, בהם אין לו כל אמון בעצמו, ולהעניק לאותו אדם אמונה בכוחותיו ובחייו.

יתרה מזו, כל מה שאנו מאמינים בה' יתברך, הוא מפני שהקב"ה מאמין בנו. כך מסבירים חסידים, כי באמונה בה' ישנו שיקוף "כמים הפנים לפנים". הקב"ה מאמין בנו ובכוחותינו. לכן הוא ברא אותנו בעולם הזה. האמונה הזו היא שמולידה את האמון שלנו בה' יתברך, והיא שמעוררת בנו את האמונה בו. בנוסף, לא רק שהקב"ה אינו מתערב בנפילה שלנו מפני שיש לו את האמון בכוחות שלנו לקום בעצמינו, אלא- שכל הטעם של הנפילה הוא מפני שבאמצעותה אנו קונים את דמותנו העצמאית. יש להדגיש, כי הריחוק מה' הוא חסרון גדול, ואנו לא בוחרים בו מלכתחילה, אך כאשר הוא מתרחש, אי אפשר להימלט ממנו, וסופו, שהוא מתגלה כיתרון, ויש בכוחו להצמיח טובה גדולה מאוד.

כשאנו מעמיקים עוד, אנו מוצאים כי לא רק ב'שוב' מתגלה האמון של הקב"ה באדם, שמתרחק ממנו ונותן לו לקום בכוחותיו, אלא גם ב'רצוא'. כאשר האדם ב'רצוא', ה' יתברך מתגלה אליו בכל תוקף גילויו 'מטי'.

גילוי זה בא לידי ביטוי באמון מלא הניתן מצידו של הקב"ה בכוחותיו של האדם להמשיך ולרוץ אליו יתברך, ולא לבלבל בין גילויו לדבקות בו. בנוסף, מתגלה כאן אמון בכוח עמידתו של האדם מול האינסוף, בלי שהאישיות הפרטית שלו תתמוסס ותימחק.

היחס של הקב"ה ל'רצוא' בדרגה השנייה הוא כאמור, בהתרחקות, 'לא מטי', מתוך האכפתיות כלפי האדם שימשיך להתקדם ולרוץ לקראתו. במדרגה השלישית הקב"ה משיב ל'רצוא' בהתקרבות, 'מטי', מתוך האמון שהאדם לא יתבלבל מכך, ויוסיף ללכת במהלך בו הוא צועד.

 

יחס האמון המתגלה במדרגה האחרונה, תואם יותר משאר המדרגות, את מערכת היחסים שבין בני זוג.

באמצעות האמון, באה לידי ביטוי מערכת יחסים בעלת מאפיינים שוויוניים, בה כל אחד מהצדדים בא לקראת בן זוגו, ומבקש לגלות את דמותו הייחודית. הקשר שבין איש לאשתו, מצמיח מערכת יחסים שאין בה עליונות של אחד הצדדים על משנהו, אלא יחס המצמיח כל אחד מהצדדים באופן עצמאי. כל תהליך בנייתה של האישה, כמו בבריאתה, מתחיל דווקא ממקום ריחוקה מן האיש. רק ממרחק יכולה האישה לבנות עצמה ולמצוא את צביונה הייחודי. האישה גדֵלה בבית אביה, כדמות עצמאית שאינה זקוקה לבעלה. רק לאחר מכן, כאשר היא עומדת כדמות עצמאית, היא יכולה לקשור את חייה עם בן זוגה, ולבנות עמו בניין משותף.

מערכת היחסים של 'רצוא'-'מטי', ו'שוב'-'לא מטי', של קירוב וריחוק, היא מערכת היחסים הזוגית המתבטאת אף בהלכות טהרת המשפחה. זמן הריחוק הוא הזמן בו בא לידי ביטוי האמון בין בני הזוג בדבר השוני ביניהם והצורך של כל צד לבנות עצמו בנפרד. זמן הקרבה, לעומת זאת, הוא הזמן בו בא לידי ביטוי עצם הקשר והדבקות בין בני הזוג, אשר בו כל אחד מבני הזוג הולך לקראת רעהו, בקרבת לב ונפש.

המפגש המתרחש בין בני הזוג הוא מפגש פנימי ושלם של דבקות עליונה. אין זה מפגש חיצוני כמו בין עבד ואדונו המתרחש מפאת עבודתו, ואין זה מפגש טבעי ותלותי שבין בן ואביו, המתרחש מן ההולדה והלידה, ולאורך כל תהליך הגדילה. אלא זהו מפגש פנימי של השלמה וקרבה עמוקה, על אף ובגלל, השוני והפער שבין בני הזוג.

 

אחר כל הדברים האלה אנו יכולים להבין, מפני מה זכה דורם של מרדכי ואסתר לקבלת התורה, מה שלא זכו דורם של משה, דוד ושלמה.

דווקא השוני והפער, ההסתר והריחוק, נתנו מרחב לכנסת ישראל לברר את רצונה האמיתי ולבקש מעצמה את דודהּ. כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. הקב"ה לא זנח את ישראל חלילה, אלא נתן בהם אמון שמתוכם ומעצמם הם יגלו את קישורם לתורה ואת דבקותם בו. הנס של 'ונהפוך הוא' העוסק בשליטת ישראל באויביהם, הוא השיקוף החיצוני של ה'ונהפוך הוא' הנסתר והפנימי, שבו הריחוק מתגלה כאמון וכדבקות עמוקה מכל אהבה.

אולם לא בכל שעה מתרחש נס, ויחד עם האור של הימים המופלאים שמקרינים עלינו את עומק הדבקות העליונה השרויה לעולם במעמקים ופורצת בייחוד בימי הפורים; אנו צריכים לראות את המכלול שמביא לידי ביטוי את כל מערכות היחסים בחיינו.  

 

בתהליך התשובה של כנסת ישראל לקב"ה בדורנו, אנו מוצאים את כל שלושת השלבים שמנינו לעיל.

ברמה הבסיסית, פעמים רבות אנו מוצאים דרכי הסברה שונות, מעודנות יותר או פחות, החורתות על דגלן את מערכת היחסים של שכר ועונש: אם תתקרב - תקבל, אם תתרחק- תפסיד, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מדרגה זו, הכלולה במושג 'יראת שמים', מהווה יסוד ובסיס בבניית מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה, ואין לזלזל בה, חלילה. אנשים רבים הנחשפים להסברה מעין זו, עוברים שינויים מרחיקי לכת בחייהם. עלינו להעמיק בהסברת השכר ועונש, מפני שהיא מהווה בסיס יציב ליראת שמיים איתנה, ואילו חסרון העמקה בהסברה זו עלול להוביל לכפירה, חלילה. על אף כל זאת, ולמרות שהסברה זו היא נצרכת, אין להסתפק רק בה.

מעל מדרגת השכר ועונש ניצבת מדרגת ה'אכפתיות', המכוננת מערכת יחסים של אכפתיות ותשומת לב למצב של ריחוק בינינו לה' יתברך. מדרגה זו מבטאת את האהבה שלו יתברך אלינו, ומולידה ממילא את אהבתנו אליו, כאהבת בן להוריו. מערכת יחסים מעין זו, המושתתת על אכפתיות וכבוד הדדי, מהווה מענה אמיתי ופנימי לקשיים ולמשברים הפסיכולוגיים והנפשיים שאנו מתמודדים עימם בייחוד בדורנו.

ההסברה בדרך האהבה והאכפתיות באה לידי ביטוי בפריחת תורותיו של ר' נחמן מברסלב, והשפעתם הנרחבת.

אולם מעבר למדרגה זו של האכפתיות, מערכת היחסים העמוקה שצריכה להתכונן בין הקב"ה לכנסת ישראל, היא מערכת כזו המושתתת על יסודות עמוקים של 'אמון הדדי' בין שני הצדדים[2].

עלינו ללמוד לתת בתוכנו מקום לכל שלושת המדרגות הללו, ולהפנים באישיותנו דרגות אלו ביחסינו עם ה' יתברך. כאמור, אין לפסוח על מדרגת השכר ועונש ויש להעמיק בה. מלבד זאת, עלינו ללמוד ולפתח בתוכנו את מדרגת האכפתיות, הקשר החם, העידוד והחיזוק ביחס לכל ריחוק בתוכנו, ואף מחוץ לנו. מעל לכל זאת, ובייחוד בימי המשתה והשמחה, עלינו להציב לנגד עינינו כיעד ומטרה את מדרגת האמון, שלמעלה מכל זאת, אשר עתידה לכונן מערכת יחסים של דבקות שלמה ועמוקה, "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".

 



[1] ר' יוסף אלבו בספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק ל"ז.

[2] חלוקה זו, לשלוש המדרגות, יש בה מענה חלקי לשאלת ההחזרה בתשובה בימינו, המתחוללת בעוצמה רבה בקרב אנשי ש"ס, ובקרב חסידות ברסלב, אך בעוצמה פחותה בקרב אנשי הציבור ה"דתי-לאומי". תלמידי החכמים המנהיגים את הציבור שלנו, הולכים בדרכו של מרן הרב קוק ועל כן, מדריכים בדרך של אמון. לפי דרך זו, יש לחכות שהתשובה תבוא מצד הרצון העצמי של הרחוקים, מפני שהכפירה צריכה למצות את עצמה מצידה ומתוכה.

יום שישי, 22 בינואר 2021

חכם רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל


חכם רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל



נולד [1] בג'רבא ביום שב"ק סיוון התרס"א 1901 לאביו חנינא ואימו ג'זיילה.

מורו ורבו של רבינו היה רבי דוד דידו הכהן זצ"ל. בגיל 15 בלבד הצטרף לשיעורו השבועי בשבת של רבי כלפון ע"ה בתורת הפסק וההלכה.

בתחילה היה סופר בי"ד בג'רבא, אח"כ למלמד תינוקות. מאוחר יותר נתמנה לדיין. ומשנת תש"י 1950 לאחר פטירת רבי כלפון ע"ה  שימש כראב"ד ג'רבא עד עלותו ארצה.

מתלמידיו: רבי מצליח מאזוז, הרב רפאל צבאן, רבי ינון חורי ועוד.

בעלותו ארצה היווה למושב לו את מושב ברכיה ומיד שנודע כי ארי עלה מבבל רבים החלו משחרים לביתו של רבינו ספרדים ואשכנזים כאחד.

בניו של חכם רחמים חי חיותה הכהן מתו בעודם עוללים, והוא שמח בבנותיו ובתלמידיו, שהיו כבניו ממש, והיה מרעיף עליהם אהבת אב לבנו. כאב רחום היה להם, גידלם ונשאם על לוח לבו, עד שהעמידם בקרן אורה. הוא ראה חשיבות גדולה בכתיבת חידושי תורה, והיה מעודד את כל תלמידיו לכתוב מדי יום דף חידושי התורה שהתחדש להם באותו היום.

ראש ישיבת חברון הרב יחזקאל סרנה זצ"ל כינהו "החזון איש של הספרדים".

הגרע"י זצ"ל אמר כי רבנו היה צריך להיות הראשל"צ אלא שהיה חולה ונפטר בקיצור ימים.

כמו כן אמר הגרע"י זצ"ל כי אילו לאשכנזים היה רב שהוא חצי מרבי חוויתה היו בונים לו ארמון מיהלום!

איש אשכולות היה רבינו חכם מופלג בנגלה ובנסתר. בקי בפיוט בשירה ובתולדות גדולי ישראל ועם ישראל.

למרות חולאיו של רבינו לא פסק ללמוד וללמד ולחדש בתורה. פעם אחת בעת שהיה רבנו על מיטת חוליו פגשוהו תלמידיו וראוהו כי פניו עגומות. ושאלוהו לפשר הדבר וענה רבינו כי הוא עצוב כי טרם הספיק ללמוד מסכת ע"ז בעיון. ואמנם לבסוף הספיק לחדש במסכת זו כפי שמופיע בספרו "פרחי כהונה על הש"ס. והדבר מבהיל היכן היה ראשו של רבינו בעת יסוריו המרים.

רבנו בהשקפתו הטהורה התורנית ראה בתקומת מדינת ישראל  אתחלתא דגאולה (עיין בשו"ת "מעשה ניסים" חלק ב' או"ח סימן קסח'). אך יחד עם זאת היה שמרן והתנגד לעליית הנוער שיעלו לארץ ישראל נערים בלי הוריהם (עיין בשו"ת שמחת כהן ח"ב יו"ד סימן צא').

יבולו התורני של רבינו מרשים ומדהים, בטח ביחס לשנים המועטות בהן חי וחולאיו הרבים.

בין ספריו: "פרחי כהונה" חידושים על התלמוד הבבלי. "זכרי כהונה"-פסקים, כללים, מנהגים ודינים. שו"ת "שמחת כהן" 8 חלקים על 4 חלקי השו"ע. "מגיד דבריו ליעקב"-על הגדה של פסח. "מנחת כהן" חידושים מתוקים על התורה ונוסף אליו קונטרס מנחת ערב סיפורים מופלאים. "תקפו של נס" פירוש נפלא על מגילת פורים כדרכו של הגאון המלבי"ם זצ"ל, ועוד ספרים רבים.

נפטר בי' שבט התשי"ט.

 

אחת מהתקריות בהם עמדה מנהיגותו של רבי רחמים במבחן, היתה במלחמת העולם השניה. בסוף חורף תש"ג פלשו הגרמנים לאי ג'רבא. שם הקימו שדה תעופה עבור מטוסיהם שנחתו שם, על מנת לעכב את אוניותיהם של צבאות הברית מלעבור לים התיכון. בבוקר יום שבת קדש פרשת תרומה ח' באדר א' התש"ג, העלילו הגרמנים על היהודים כי הם אותתו לצבאות הברית היכן נמצא מוצבם, וכך יכלו להפציצו בקלות. כעונש על כך, חייבו הגרמנים את היהודים לאסוף לא פחות מ – חמשים ק"ג זהב תוך שלש שעות וחצי. "וָלֹא!" – איימו – "נירֶה למוות ברבני ועשירי הקהילה, ואחר יפציצו מטוסינו את שתי קהילות היהודים בג'רבא עד היסוד, וחורבנן יהיה חורבן עולם!"

אם לא די היה בכל זה, כדי להכניס פחד ומורך בלב היהודים, הטיסו הגרמנים שני מטוסי קרב שחגו בשמי ג'רבא הלוך ושוב, תוך איום להפציץ את ישובי היהודים ח"ו.

כיון שנודעה דבר הגזירה, נהפכה העיירה השקטה ג'רבא למרקחה. בבתים רבים לא הצליחו לערוך קידוש וסעודת שבת. הכל היו עסוקים באספת הזהב בקדחתנות וללא הפסקה.

היהודים אשר במשך כל השנים עמלו וחסכו זהב בדם נפשם מפתם ומלחמם כדי להשיא את בניהם ובנותיהם, או כדי ליהנות מעמלם בימי זקנתם – פירקו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ובנותיהם והביאום אל מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל, שישב כל אותה עת בבית הכנסת "הכהנים", ואסף את הזהב מכל הבאים.

כשעיניהם זולגות דמעות, הטילו הקהל את זהבם לתוך הסל שהיה בידי רבי כלפון. הן חייבים היו למלא תאוותם של הנאצים הארורים, שכן סכנת חיים מרחפת על ראשם.

כאשר נודע לרבי רחמים דבר הגזירה, פנה מיד אל ביתו. הזהב ששמר מחסכונותיו, טמון היה במקום גבוה בתוך קיר הבית. הוא ביקש מהאדם שהתלווה אליו (רבי ששון הכהן הי"ו) כי יסייע בידו לשבור חלק מן הקיר, ולהוציא את הזהב הטמון שם. כן, ביקש מאותו אדם שיפנה לביתו של תלמידו הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל, ויטול גם משם זהב נוסף אשר הפקיד בידו למשמרת לנישואי בנותיו. לאחר מכן, יצא רבי רחמים לרחובה של עיר כשסל בידו, עבר מבית לבית, וביקש בדמעות שליש כי כל מי שיש בידו זהב, יתנו בתוך הסל.

משכילו היהודים האחרונים להביא את הזהב שנותר בידם, ניגש רבי כלפון אל הגרמנים ובידו חבילת הזהב. הקצין הגרמני הניחה על המשקל, והמחוגים הצביעו על כך שהחבילה מכילה ארבעים ושתים וחצי ק"ג זהב, שהם רוב הסכום. "חסרים עוד שמונה ק"ג!" צרח הקצין, והזהיר כי עד למחר יביאו לפניו את יתרת הסכום. כאן, כבר לא יכול היה רבי כלפון להבליג על גודל הרשעות, וקילל את הגרמנים במלים אלו "הליכה בלא חזרה! מיתה בלא קבורה!".

למחרת ביום ראשון אירע הנס, צבאות בנות הברית פלשו לערי תוניסיה, והניסו את הנאצים הפראיים. הצבא הגרמני נהדף, וליהודים היתה הרווחה. אותם נאצים ששדדו מהיהודים את הזהב, נסו בספינתם, ובמהלך ההפלגה, טבעה ספינתם במצולות ים, וגופותיהם לא ניתנו לקבורה. כך התקיימה במלואה קללת רבי כלפון.

עוד סופר, כי מי שהלשין לגרמנים כי יד היהודים היתה בהפצצת מוצבם, היה ערבי שונא ישראל מובהק. הלה קיבל את עונשו לאחר זמן מה, כאשר עלה רכבו על מוקש, ונתפרק לרסיסים יחד עם עוד גוי אחר, רשע כמוהו. כן יאבדו כל אויביך ה'.


היה ידוע בקרב האנשים כי לרבי רחמים הצדיק יש רוח הקודש. מסופר מעשה שהיה על ילדה קטנה אשר נעלמה ממושב סמוך למושב ברכיה, בו כיהן הרב. לאחר ניסיונות וחיפושים מייגעים של המשטרה, המשפחה ותושבי היישוב – החליטו המשפחה לפנות אל רבי רחמים חי חויתה הכהן לקבלת עצה.

משפחתה של הילדה הגיעה אל ביתו של הרב, וסיפרו לו על הילדה. הרב השיב למשפחה בנחישות רבה: "מהרו אל פרדס פלוני בסמוך לכאן שם תמצאו את הילדה. אבל תזדרזו מהר מהר, לפני שחלילה תאחרו את המועד".

ואכן המשטרה ומשפחתה של הילדה הגיעו אל הפרדס המדובר, שם מצאו את הילדה קשורה בחבלים לאחד העצים. כוחות הביטחון שחררו את הילדה הכבולה, אשר החלה לבכות ולזעוק. הילדה סיפרה כי מחבלים ערבים חטפו אותה, וקשרו אותה לעץ הזה. היא אמרה כי הם הבטיחו לחסל אותה עוד כמה דקות: "אם הייתם באים עוד דקה הייתם מאחרים את המועד".



מתורתו – פרשת בא - חביבות התפילין

שמות[2] (יג,ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה'  מִמִּצְרָיִם"

התורה מקשרת כאן בין התפילין, התורה ויציאת מצרים. מהו הקשר ביניהם?

היסוד של שלושתם הוא שווה - שלשה אלה תפילין ותורה ויציאת מצרים כולם מדין בנים וטעם אחד להם:

התפילין: כתבו חז"ל שהתפילין הם שרביטו של מלך והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה ורק מצד שאנו בנים אנו מניחים תפילין, התפילין הן סמל עליון ביותר. מעין כלי אלוקי, כביכול. כל כך גבוה, עד שישנו חשש שדווקא במצווה זו יתעורר קטרוג על המניח חלילה, שאינו עומד בסטנדרטים של הקב"ה (ראה זוהר פקודי רלז,ב). מהי ההגנה שלנו? שאנו בניו של הקב"ה, ולבן המלך מותר להשתעשע באוצרות המלך.

התורה: לא זכינו בה נגד מלאכי השרת שטענו לקבל אותה הם מדינא דבר מצרא, רק מצד שאנו בנים ובבן ליכא דינא דבר מצרא.

הסבר: ישנה הלכה בדיני קנייני קרקע. "דינא דבר מצרא". משמעות הדין היא, שאם יש לי קרקע למכור, ולפני שתי לקוחות: האחד בעל חלקת אדמה הצמודה לחלקה הנמכרת, והשני – אדמותיו לא כאן. ההלכה היא שעלי להעדיף את הקרוב = בן המצר. המלאכים טענו שהתורה צריכה להנתן להם, שכן אם הקב"ה מעביר את התורה, יעביר לקרובים אליו, הלא המה המלאכים. מהי טענתנו?

ההלכה מחריגה את הבנים מדין "בר מצרא". אם הלקוח הוא בנו של בעל השדה, הרי שהשכן הקרוב לא זוכה באדמות הצמודות אליו מדין "בר מצרא". אם כן, קבלת התורה מעידה אף היא שאנו בניו של הקב"ה, ואין לטענת המלאכים אחיזה.

יציאת מצרים: הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לארץ מצרים שהיא טמאה והוציאנו בחוזק יד למרות קדושתו הנוראה משום שאנו בנים, והכהן מטמא לבנו.



[1] ע"ה איתמר עידאן ס"ט.

[2] תודה רבה לרב רועי כהן, רעננה על הבאת דבר התורה המקסים הזה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: