החמץ והמצה –
הבטלה העמל המים והאש
ההבדל
בין חמץ ומצה
בדרך כלל רגילים
לראות שההבדל בין החמץ והמצה הוא הזמן, שחמץ הוא בצק שעברו עליו יותר מי״ח
רגעים, ומצה היא בצק שנאפתה במהירות, שלא עברו עליה יותר מח״י רגעים.
אבל באמת
כל עוד שמתעסקים עם הבצק הוא אינו מחמיץ. ואפילו כל היום כולו מתעסק בבצק, אין הוא
מחמיץ. ואף שלהלכה אנו מחמירים ומקפידים על ח״י רגעים, מכל מקום מעיקר הדין כל עוד
שהבצק נמצא בעיבוד, אין הוא מחמיץ.
כך כתב השולחן
ערוך (תנט,ב): "לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים
בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ".
וכן בהלכה
אחרת שאומרת שאם מים מטפטפים על החמץ, טיף אחר טיף בלי הפסק, הם טורדים את הבצק
והוא אינו מחמיץ.
כך כתב השולחן
ערוך (תסו,ו): "קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ
והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק; ויאפנו מיד לכשיפסיק, ואם הוא מסופק אם הדלף טורד
אם לאו, אסור".
אנו
רואים שלמעשה הזמן איננו הנקודה המהותית בהבדל בין החמץ והמצה, אלא העיסוק התמידי.
בעצם, חמץ
הוא בצק שהניחוהו זמן מסויים בלי התעסקות, שלכן הוא עבר תהליך של חימוץ וטפיחה. מה
שאין כן המצה, שהיא בצק שלא הניחוהו אף רגע בלי עסק.
נמצא
שנקודת ההבדל בין החמץ והמצה הוא הבטלה מול ההתעסקות התדירית. כי מצב של עמידה בלי עשייה ופעילות, היא הגורמת לחמץ להתהוות. הווה אומר
- החמץ הוא תוצאה של בטלנות וחוסר עשייה, ובמילים אחרות, החמץ הוא תוצאה של ריק
ושיממון.
מקרא
מפורש מוכיח כן, והוא הפסוק שממנו לומדים את בדיקת חמץ - "וְהָיָה בָּעֵת
הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל-הָאֲנָשִׁים,
הַקֹּפְאִים עַל-שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא-יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ״
(צפניה א,יב).
הנה אנו
רואים את המינוח - 'קופאים על שמריהם'. ידוע שהשמרים הם הגורמים המטפיחים ומחמצים
את הבצק. והבצק צריך לקפוא על שמריו, היינו להיות בלי תעסוקה ותזוזה, כדי שיוכל להיות
נפעל מהשמרים ולטפוח ולהחמיץ על ידם.
שאור
וחמץ - שתי בחינות של קלקול
יש כאן
שתי בחינות - השמרים, שהם הגורמים המחמיצים, והבצק בעצמו שמחמיץ על
ידם.
שאור
הוא המחמיץ בעצמו, והבצק הוא מוחמץ. והם שתי בחינות
של רע, כי יצר הרע בעצמו הוא השמרים, הוא הגורם המתסיס, המסית והמדיח את האדם
נגד קונו. אלא שאין יצר הרע יכול לפגוע באדם בכל מצב, ועיקר כוחו של היצר הוא בשעה
שהאדם 'קופא' היינו נמצא בבטלה ובשיעמום. והוא שאמרו חכמים שהבטלה מביאה לידי חטא.
אך אם האדם נמצא תמיד בעשייה, הוא שמור ומוגן מיצר הרע. והוא מה שאמרו חכמים בשבח
המלאכה, שהיא מרחיקה את יצר הרע מהאדם. כי האדם אינו בבטלנות, ועל ידי כך אין היצר
יכול לפגוע בו. וכן האדם שעסוק תמיד בעמל התורה אין היצר יכול לו, כי הוא אינו
בבטלנות.
והנה
בחינת החמץ, הוא בצק שנמצא בבטלנות, בלי תעסוקה ועיבוד, ולכן הוא יכול להיות נפעל
מהשאור, השמרים. אך אם הוא נמצא בעיבוד תמידי, אין הוא פגיע מהשאור.
אבל יש עוד
מצב בו הבצק מחמיץ מעצמו, אפילו בלי שמרים. כי אם בצק יעמוד הרבה זמן בלי עסק, הרי
שהוא יחמיץ מעצמו. וזה בחינה שניה, שהרע כבר בלוע בתוך האדם בעצמו. והוא לאחר
חטא הקדמוני, שנפגע האדם מזוהמת הנחש, עד שכבר בתוך נפש האדם עצמו יש גורם
מתסיס, שאם האדם לא יפעל בעשייה וקדושה, אזי חלילה זוהמת הנחש שבו תהיה מתעוררת,
ותגרום להחמצה של האדם עצמו, היינו לנפילה ברע ובקליפה. בתחילה בא הנחש לאדם, שהוא
השאור שמנסה לפגוע באדם שהוא חלתו של עולם, סוד הבצק. והפיתוי ללכת אחר הנחש הוא
בחינת 'קופאים על שמריהם', שהאישה התפתתה לסוד הבטלה והשעמום, וממילא הלכה אחר
דעתו של נחש, סוד השאור, ועל ידי כך הוחמצו אדם ואשתו ונפגמו, להיות בחינת חמץ,
סוד הזוהמה שפגעה בהם.
חמץ -
ואל עפר תשוב
לחם
חמץ ממהר להתקלקל, כי הוא מתייבש במהרה, וכבר אינו ראוי
לאכילה, ועוד מעט קט והוא נעפש ומתפורר ברקבון. מה שאין כן המצה, שהיא אינה
מתקלקלת כלל, כי מצה יכולה להחזיק מעמד אפילו שנים רבות בלי שתתקלקל.
זה
ההבדל בין אדם הראשון לפני החטא ולאחר החטא. כי קודם
החטא גופו של האדם היה בחינת מצה, ולכן לא היה בו פגם ולא קלקול, ולא היה מתעפש
ונרקב. אך לאחר החטא, שנגע בו בחינת ההחמצה של הנחש, אזי הוא נעשה כלחם חמץ ולא
כמצה, ולכן הוא נעפש ומתקלקל, והוא סוד המחלות והזיהומים והחולשה שאוחזת בגופו של
האדם, ממש כמו שהריקבון אוחז בלחם חמץ. וזה ממש סוד גזירת כי עפר אתה ואל עפר
תשוב, סוד החמץ ולא סוד המצה. כי נעשה האדם לחם חמץ, ולכן גופו מתפורר ובלה.
עוד
תראה שגזרו על האדם לטרוח מאוד במלאכתו, סוד זיעת אפיך תאכל לחם. ותראה שזה ממש נעוץ בסוד החטא, כי החטא הוא ההחמצה, שהוא נבע מהבטלה
והשיעמום, ולכן גזרו על האדם עמל של מלאכה, כדי שלא יבוא לידי בטלה ושיעמום.
ובזה נבין סוד גדול, כי המביט על חיי האדם יתמה מאוד מדוע ברא ה' ככה את בני האדם,
שרוב זמן חייהם עוסקים באמצעי ולא במטרה. כי הלא המטרה היא ידיעת ה' ודבקות בו
יתברך שמו, בעמל תורה ומצוות. וכל ענייני הפרנסה והעבודה ותיקון הגשמיות היא אמצעי
לתכלית זו, ואינה התכלית בעצמה. על כן מדוע צריכים בני אדם לעמול ולטרוח כל כך
הרבה סביב עניינים אלו. ומה ראה ה' לברוא כך את האדם, והלא היה יכול לבוראו באופן
שלא יצטרך לטרוח כלל, כי מזונותיו היו מזומנים לו, ובתים והיכלות וכל מיני טובות
מרובות, בלי שיצטרך לרדוף אחר כל אלה. והיה ה' יכול לסבב שיהיה כל השפע מזומן לבני
אדם חינם אין כסף.
אלא שבאמת
כך היה לאדם בגן עדן. כי היה לו הכל מוכן ומזומן בכל טוב ושפע. כי היה לו בית נאה
וממוזג, יפה ומשובח, וכל מאכל היה מוכן לו, כי מלאכי השרת היו צולים לו בשר, והיו
האילנות הטובים מנעימים ומטעימים לו מכל טוב גן עדן הארץ, וכל אשר יבקש יבוא לו בלי
עמל וטורח. והנה כל השלווה הזו היא למעשה מצב בו אין האדם צריך לטרוח באמצעי כלל,
כדי שיהיה לבבו פנוי אל התכלית, שהיא הדבקות בקונו יתברך שמו, בעונג ושעשועי קודש,
בתורה ובתפילה ובייחודים עליונים, שיהיה דבוק באור נשמתו וממשיך שפעת קודש לכל
ההויה. כי לכך נוצר.
אך תראה
שהאדם נפל, כי זוהי הסכנה הגדולה שיש לאדם בהיותו במנוחה והכל מזומן לו, שעלול
להפוך את העונג שלו לתכלית, וישקע בעונג ובהנאה, ויתבטל ממלאכת שמים שמוטלת עליו,
ויתרכז רק בבקשת טובתו והנאתו. כי כשישים את העונג של גן עדן לתכלית, אזי יתרכז רק
בהנאתו, וממילא יבוא להיבטל ממלאכתו, ועל ידי כך יגיע לבטלנות. כי כשאדם שם לנגד
פניו את תפקידו, ורואה שהוא העיקר, אזי רותם כל כוחותיו למען המטרה, ומרוכז בה,
ואינו בא לידי בטלה. אך אם ישים הנאתו בראש הכל, הרי שיתרפה ממלאכתו, וממילא יבוא
לידי בטלנות. והנה הבטלה היא בחינת קופא על שמריו, וממילא על ידי כך השמרים יכולים
לפגוע באדם ולהחמיצו. והנה דבר זה הראה שהאדם אינו יכול לעמוד ברוב טובה, והיינו
שאם יהיה במצב שבו כל האמצעים מוכנים ומזומנים לו, לא יהיה שוקע כולו במלאכת שמים
ובעמל הקודש, כי יתרפה ממלאכתו זאת, ויבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה מסוכנת מאוד,
כי ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״ (משלי יחט), כי הוא מקרב עצמו אל
מקום הקליפות ומדורם, סוד השמרים.
ראה
הקב״ה שאי אפשר לסמוך על האדם וחובה להטיל עליו עמל ויגיעה, כדי שלא יבוא לידי
בטלה, לכן סיבב הקב״ה את האדם אל מקום שיצטרך לעמול מאוד
לקיומו. ותראה שכעת בלי עמל וטרחה הנה יחסרו מזונותיו וביתו, ויהיה בסכנת חיים.
ולכן יהיה האדם מוכרח לעבוד, כי הרעב יציק לו, והקור והגשם יאלץ אותו להשקיע כוחו
בשביל לעבוד ולהשיג מזונו ובית דירתו. ועל ידי כך יתרחק האדם מן הבטלה.
עוד נדע
כי סיבב ה' ברחמיו תיקון לאדם, שיתקן עצמו ואת העולם על ידי המלאכה וכל העניינים
הללו, בסוד העלאת ניצוצות ועבודת הבירורים, והיינו שאין עמל האדם רק כדי שלא יבוא
לידי בטלה, אך אין בזה תכלית עצמית, אלא יש כאן תיקון לעולם שיבוא על ידו. ואמנם
דרך תיקון זה לא היה בא לאדם אם היה יכול לעמוד ברוב טובה, ולהתעסק במלאכת שמים
בלי להיבטל ממנה.
סוד
ההתעסקות בבצק שלא יחמיץ
סוד העסק
בבצק הוא עמל רב ומתיש. והוא סוד העול שהונח על האדם לאחר החטא. ובזה תבין סוד
דברי האריז״ל שעל ידי שמזיע באפיית מצות מתקן פגם הברית והחטא הקדמוני, שהוא אחד
כנודע. ותשכיל סודו, כי נגזר על האדם בזיעת אפך תאכל לחם, ותבין שהגזירה הזו
אינה עונש שרירותי אלא תיקון לאדם ממש. והוא במה שראינו, שעל ידי העמל שומר עצמו
שלא יחמיץ. וזה עצמו ממש סוד הזיעה באפיית המצות, שהוא עמל האדם בעולם. וזו
דרך אחת לשמור עצמו שלא יבוא לידי חימוץ, והוא סוד רוב בני האדם, שעסקם במלאכה
ובעמל כל היום, ועל ידי המלאכה אינם באים לידי בטלה ושעמום.
כל
המקבל עליו עול תורה
אמנם לא
סגר ה' את חלוני גן עדן, כי נשמת האדם נותרה בגן עדן תמיד, ולא יצאה ממנו. כי רק
הגוף סולק, ולא הנשמה. וזה יסוד גדול, שאם אדם דבק בכל עוז באור נשמתו, אזי יכול
להמשיך טהרתה וקדושתה אפילו על גופו, בעודו בעולם הזה, ויתעלה למדרגת גן עדן. וסוד
הענין רמוז בדברי רבי נחוניא בן הקנה במשנה, שאמר ״כל המקבל עליו עול תורה
מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ״, ולא אמר 'כל הלומד תורה', אלא 'כל
המקבל עליו עול תורה', והיינו שצריך לקבל את התורה בעול ועמל, ולא במנוחה
ומרגוע. והיינו, שבאמת מלאכת שמים מזומנת ומוכנה לכל מבקש, סוד תורה שמונחת
בקרן זוית. ואם האדם יתעורר בכל לבבו למען ה', ויפקיר עצמו כמדבר, בלי להשגיח
בצרכי גופו וחומריותו כלל, וישים הכל בצד, באמת ובלבב שלם, מגודל אהבת ה', שבוערת
כאש בלבבו, עד שכל לבבו מבקש כבוד ה' ותיקון העולם ועשיית רצונו יתברך, ויסכים
לוותר על כל חייו למען ה' ממש - מכוח מסירות אמיתית זו, שה' רואה ללבב ורואה טהרת
לבבו באמת, יזכה לשוב למדרגת האדם קודם החטא, והיינו להתעסק במלאכת שמים, סוד
תכלית העולמות, והוא סוד המשכת האור האלוקות לעולמות כולם, בסוד התורה, ויזכה
שיונח על צווארו עול תורה, היינו להיות מורה הוראה בישראל, להאיר אור תורה לעם
ישראל, ועל ידי כך הנה באמת יעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי אין הוא
זקוק לעול זה, שכן עול זה נצרך מחמת הבטלה של האדם, שכדי שלא יתבטל צריך הוא עול
לתקנו ולרסנו ולשמור שלא יחמיץ. אך אם הוא עמל בעול התורה בכל עת, אינו צריך עול
אחר, כי לא יבוא לידי חימוץ כלל. וממילא יזכה וכל מלאכתו הגשמית תעשה על ידי
אחרים, בחסד וברחמים ובברכה, כפי שאמרו חז״ל שצדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים.
בזה יובן
סוד ההלכה בשולחן ערוך שראינו קודם לכן, שראינו שיש שני דרכים לשמור שהבצק לא
יחמיץ. האחד הוא על ידי שיתעסקו בו בכל עת בלי הפסקה כלל. והשני הוא דרך המים
המטפטפים על הבצק, שאם מטפטפים כל היום בלי הפסקה, לא בא לידי חימוץ, אבל אם
הם מטפטפים בחולשה, ולא בחוזק, אין הבצק נפעל מהם, ועל ידי כך יבוא לידי חימוץ. והנה
נודע שאין מים אלא תורה, וסודו הוא שצריך האדם לעמול בתורה באופן שגופו יהיה
נפעל מהתורה, והיינו שיעמול בכוח ובתוקף, שיתחמם גופו מהתורה באש יוקדת, ועל ידי
כך לא יבוא לידי חימוץ.
והנה מבאר
השולחן ערוך, שדבר זה הוא דווקא אם הטפטוף תמידי בלי הפסק כלל, אך אם יש הפסק,
יבוא לידי חימוץ. ולכן תראה שמדרגה זו היא מדרגה של יחידים ממש, כי לרוב הבריות
קשה להתמיד בתורה בכל עת בלי הפסק. ולכן אמרו חכמים הנחיה לכלל הציבור - ״כל תורה
שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון״, כי אין רוב בני אדם יכולים לעמוד ברוב
טובה, וקשה מאוד להתמיד בתורה בכל עת, ולכן הנפש תבקש מנוחה, ומתוך כך יבוא
לרפיון, ועל ידי הבטלה הזו יתעורר החמץ שבלבבו, ויבוא חלילה להחמיץ. ולכן חייב
לשלב עם תורתו גם מלאכה ועמל, כדי שלא יהיה בטל חלילה ויהיה גורר עוון, סוד הבטלה
שהיא בצק קופא על שמריו שעלול להחמיץ.
מים
מחמיצים ומים ששומרים מחימוץ
ראינו
שאין מים אלא תורה, ונודע גם שהמים הם הם המחמיצים את הקמח. כי קמח בלי מים אינו
יכול להחמיץ. ונמצא שהמים הם חרב פיפיות, כי מצד אחד מביאים ברכה רבה, כי
הם התורה, וכן נודע שאי אפשר להכין לחם בלי מים. ובמצה עצמה שמים מים דווקא. אך
מצד שני המים הם שורש ההחמצה, שאין הקמח מחמיץ בלי מים.
והנה סודו
עמוק, והוא שאמרו חכמים ״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״, ותראה שכביכול
היצר והתורה באים מאותו שורש, כי באמת היצר הוא דבר טוב, כי הוא כוח היצירה, ובלי
יצר אין יצירה. כמו שתראה שבלי יצר אין ילודה, ואין תיקון עולם. לכן היצר
ביסודו טוב, והוא סוד המים הטובים. וכן התורה היא כוח היצירה הרוחנית, והוא שאמרו
חכמים שהתורה היא כלי אומנותו של הקב״ה, שעימה ברא את העולם. כי התורה היא שפע
החיות והקיום, שהוא סוד המים. ותראה שהמים מאחדים את כל הגרגירים יחדיו, והוא כוח
האחדות, והיא התורה שמאחדת הכל תחת מלכות ה'. והנה אלו הם סוד המים הטובים.
אך
תראה שיש סוד מים המרים המאררים, סוד מארת הנחש, סוד
הקללה שנתקלל האדם, והוא סוד ל״ט קללות, ל״ט מלקות, סוד ההפך מט״ל השמים,
סוד הגשם, כי יש טל ויש לט, טל ברכה, ו'לט' הוא כלל מלשון 'לייט עלה אביי'.
כי המים בעצמם עלולים להחמיץ את הקמח. והנה זה סוד 'להט החרב המתהפכת'. כי
להט הוא 'הטל', וסודו 'הט״ל' שעלול להתהפך ל׳הל״ט'. ולהט הוא טל ו-ה', וסוד
ה' הוא בחינת האדם, סוד המקבל, כי הוא עפר, סוד הקמח, סוד ה' שהיא נוקבא, סוד
הקרקע. ול״ט סודו המים, סוד שקיו דאילנא כנודע בפתח אליהו. אלא שעלול להיות קללה,
סוד לט, סוד לוט כנודע, ואפשר שיהיה ברכה גדולה סוד טל השמים, סוד התורה סוד טל
אורות טלך. והכל תלוי האם המים יהיו מתוקים או מרים, סוד ההחמצה.
סוד
המתקת המים במרה
ובזה נבין
סוד "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים
הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה וכו', שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם
נִסָּהוּ".
יש להבין את
הפסוק, כי התורה מספרת שהמים היו מרים, והקב׳׳ה הראה למשה עץ והשליך אל המים והמים
נמתקו. ואחר כך התורה אומרת ״שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו״, והחוק ומשפט הם
התורה, סוד דינים ושבת במרה. אך יש לשאול מה הקשר בין הסיפור של המים והעץ ובין
התורה, ומתי והיכן מסר לו את התורה במעשה של מרה. אלא שאפשר שזהו עצמו סוד 'ויורהו
ה' עץ'.
ותבין
סוד 'ויורהו' שהוא לשון הוראה, והיינו תורה. ואין עץ אלא תורה, סוד עץ חיים היא
למחזיקים בה. והיינו שלימד ה' את משה תורה להורות את
ישראל, והתורה עצמה סוד המים המתוקים. כמו שראינו שהתורה היא סוד עמל תורה, שעל
ידי כך יכול להשתמש במים במתיקות בלי מריריות, סוד עמל של המים שעל ידי כך לא בא
לידי חימוץ, סוד מרה. ולכן מובן מדוע דווקא לימד אותם דינים ושבת, כי דינים
הוא חושן משפט, ושבת הלכותיה מרובות מאוד, והם חלקי התורה שדורשים עמל עצום ורב
כנודע, כמעט יותר מכל חלק אחר שבתורה. והוא סוד עמל תורה ממש, סוד מים מתוקים, מים
שאינם מביאים לידי חימוץ. כי מים עומדים גורמים לבצק להחמיץ, סוד מים מרים. אך מים
זורמים, מים חיים, היינו מים שיש בהם חיים ותנועה, הם שומרים שהבצק לא יחמיץ,
ואדרבא לטוב לו, ועל ידי כך נמתקים המים.
ובזה יובן
סיום הפרשה שאומר "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ
וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל
חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי
אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ״, הנה יש לשאול מה קשר סוד הרפואה כאן?! אלא שראינו שחמץ הוא
בחינת גוף מתפורר ובלה ונרקב, ואילו המצה הוא גוף שאין בו חולשה ורפיון, ולא יובש
ולא רקבון. והוא עצמו סוד הרפואה. כי עיקר המחלה באה כתוצאה מנפילת גוף האדם
להיות בחינת חמץ. כמו שהלחם חמץ מתייבש ונרקב, כן גוף האדם בלה עם הזמן עד שמתפורר
לגמרי, ולכן גזר מיתה על האדם לאחר שהחמיץ על ידי השאור הוא הנחש.
ממילא נבין
מדוע הרפואה גנוזה במצה, כי היא בחינת גוף זך שאין בו חמץ, ולכן אינה מתקלקלת
לעולם, וכן גוף האדם שהוא בחינת מצה, אין בו חולשה ולא רפיון ולא פגם כלל. ולכן
הורו בזוהר שהמצה היא נהמא דאסוותא, כי היא ממש מחזירה את גוף האדם למצב
שקודם החטא, שאין בו חמץ וממילא לא יובש ופגם. ולכן מובן היטב מדוע אמר סוד הרפואה
בהמתקת המים. כי הנה כשזכו ישראל לתורה, סוד מים מתוקים, ממילא אלו הם המים
ששומרים שלא יחמיצו ישראל בגופם, וישאר גופם בסוד מצה ממש, וממילא לא ישלטו בהם
שום מחלות. והוא סוד התורה שהיא שורש הרפואה, כאומרו ״רִפְאוּת תְּהִי
לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ", כי היא מים מתוקים, שמטפטפים על
גוף האדם ושומרים אותו שלא יחמיץ. בזה נבין סוד מצוות התורה ״על מצות ומרורים
יאכלוהו״, והיינו שהמצה נקשרת במרור, סוד המרירות. הוא סוד מרה, שהוא בחינת הכוח
שעלול להחמיץ מחמת מים המרים, סוד ההחמצה. והמצה שומרת שלא יבוא המרירות ולא
יחמיץ. כי הנה ראינו שלאחר שנפל האדם בחטא אזי צריך להיכנס לעול ועמל גדול, כי נפל
בבטלה שבאה לו מחמת רוב הטובה, ולכן צריך לבוא בעמל כדי שיוציא מלבבו יצר הבטלה
והזוהמה, וישוב להיות מצה.
סוד
הזיעה באפיית המצות
והוא סוד
העמל שנגזר על האדם בזיעת אפיך תאכל לחם. ובאמת הזיעה היא פעולה הפוכה מהרטבת
הקמח במים. כי החמץ בא על ידי מים שנכנסו בקמח, סוד מים המרים, שהיה בטלה
ונעשה הבצק לחמץ. ועיקר הזוהמה הוא מהמים, כי המים גורמים את החימוץ. וכדי לתקן
זאת צריך לפלוט ממנו את המים, ועל ידי כך ישוב להיות קמח בלי מים, ויוכל לקבל מים
חיים וטובים. וזה עצמו סוד הזיעה, כי הזיעה הוא פליטת הנוזלים מגוף האדם, והוא
הוצאת מים המרים, כי הזיעה מרה, וכשמוציא את הזיעה הרי שמוציא את המים המרים,
סוד זוהמת הנחש ויכול לשוב ולהיתקן.
והוא
שאמר האריז״ל שהזיעה באפיית המצות סגולה לתיקון הברית, והוא באמת זיעה בכל ענייני
המצוות ובייחוד במצות, ובכך פולט את המים המרים, סוד יצר הרע שגורם לאדם להחמיץ.
לכן
ירדו ישראל למצרים לעול עבודת פרך, שאמר האריז״ל שהוא בשביל תיקון החטא הקדמוני,
הוא סוד וימררו את חייהם בעבודה קשה, סוד מרור, סוד מים מרים , ובאמת היה זה תיקון
להם, כי על ידי כך באו לסוד זיעה, סוד פליטת המים המרים, סוד זוהמת הנחש, ושבו
להיות כמו קמח בלי מים, שמוכן לקבל מים חיים טובים, והוא סוד מתן תורה, סוד מים
חיים, סוד טל תחייה שבא לישראל במעמד הר סיני. כי בעמל שעבוד מצרים הפליטו כל הרע
מגופם, בסוד בזיעת אפיך, ואז ספרו מ״ט ימים נקיים, לאחר שגמרו להוציא כל הזוהמה,
סוד דם נידה שגמרו להוציא, שהוא עצמו סוד מים מרים, סוד דם שאין בו לידה. ולאחר
מכן באו להיטהר בימי הספירה, עד שיכלו לקבל מים חיים.
סוד
מרה לאחר קריעת ים סוף
ובזה נבין
סוד פרשת מי מרה שבאה בדיוק לאחר סיום יציאת מצרים, מיד לאחר קריעת ים סוף, שהוא
סוף שעבוד מצרים, כי העבד יוצא לחירות במיתת האדון, ומתו מצרים שהם האדונים, סוד
הנחש והזוהמה ששלט בישראל, כי כשגמרו להוציא כל הזיעה, סוד זוהמת הנחש, ממילא מתו
אדוניהם המצריים, ויצאו ישראל לחירות, ואז ממש בא סוד הפיכת המר למתוק, סוד מים
מתוקים, סוד ויבואו מרתה, כי לאחר שמררו את חייהם בסוד מרור, כעת יכולים לצאת
מהמרירות, המים המרים, סוד הזוהמה, מים שמחמיצים, ושם קבלו עול תורה, והתהפך הכל
להיות מים מתוקים, מים חיים שאינם מחמיצים, אלא יוצרים עיסה שתהיה לבסוף מצה, בלי
זוהמת ההחמצה כלל. ולכן צוותה התורה לאכול מצה על מרורים, סוד הרפואה, כי המרור
סוד הזוהמה שנדבקה באדם, בסוד מרירות, והמצה באה להפכו לרפואה ותיקון.
ביטול
הרע משורשו - אפיית המצה
והנה נתבונן
באותם הקדושים שהרגו את יצר הרע מתוך ליבם, כדוד המלך שאמר ״ולבי חלל בקרבי״.
יש שתי דרכים בנצחון היצר, הנלמדים מעניין החמץ, כי היצר והחמץ אחד. דרך אחת היא
המים שטורדים בכל עת, בלי הפסקה, ועל ידי כך לא בא לידי חימוץ. אך זו אינה דרך
שלמה, שכן אם יפסיק רגע אחד מללמוד, יתעורר שוב היצר ויתקוף. כי הוא נמצא באדם,
אלא שהאדם אינו נותן לו להתעורר מכוח התורה שלומד בכל עת. אך יש דרך עליונה
לביטול היצר, והוא סוד האש. כי בצק שנאפה בתנור, שוב אינו יכול להחמיץ לעולם. כי
האש מסיימת וגומרת את מלאכתו, ועל ידי כך לא יוכל להחמיץ לעולם, וכן לא יוכל
להתקלקל שוב, כמו מצה שאינה מתקלקלת. נמצא שמור לגמרי מן המזיקים. והנה זוהי התורה
העליונה, שהיא בחינת אש, כאומרו ״מימינו אש דת למו״, סוד ״הלא כל דברי כאש
נאום ה'״. והוא שאמרו חכמים תלמידי חכמים כל גופן אש. אך כדי לזכות לתורה שהיא
בחינת אש, צריך למסור עצמו בכל עוז על התורה, ולעמול בה מאוד, עד שיתחמם גופו בלהט
אש התורה, בהתמדה רבה, במשך שנים רבות, ועל ידי כך יהיה בחינת אפייה, ויהיה לחם
ולא בצק, וממילא יעקר יצר הרע מליבו ממש. והוא סוד הצדיקים שהרגו יצר הרע שבליבם,
ובאו לתכליתם ממש, כי הלחם הוא תכלית, ובצק הוא דבר שאינו שלם. ולכן היצר נוגע בו,
כי הוא פוגע במי שאינו שלם ולא בא לתכליתו, מה שאין כן הצדיקים שנעשו לחם ממש,
שזכו למדרגה עצומה של התכלית, ועל ידי כך אין היצר יכול להם כלל, וה' יאיר עינינו
במאור תורתו אמן ואמן.
