י"ז בתמוז – הלכות ומעלת היום

דיני תענית י"ז בתמוז:

❖ מותר לאכול בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע - אסור אח"כ לאכול או לשתות.

אם קודם שישן עשה תנאי או חשב שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה:  לפי הפשט  - מותר לו לאכול או לשתות, ולפי הקבלה  גם אם התנה או חשב, שתיה - מותרת, אבל אכילה - אסורה (אם חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר - אזי גם לפי הקבלה רשאי לאכול, כי אכילה לפני עמוד השחר היא רק חומרא).

❖ רחצה מותרת ולכן הצריך לניקיון רשאי להתקלח, ויש מחמירים.

❖ שטיפת הפה אסורה, במקום הצורך, כגון כשהריח רע, ישטוף פיו בפחות מרביעית מים וישתדל לא לבלוע מים. לחלופין, אפשר לשטוף במֵי-פֶּה.

❖ שכח ואכל או שתה בצום, ימשיך לצום כרגיל. ואם אכל או שתה מעט מאוד, יכול גם להגיד 'עננו'.

❖ מעוברות ומניקות פטורות מן הצום. למנהג ספרדים אף אין להן להחמיר. ויש מהאשכנזיות שהחמירו כשאין צער בדבר.

❖ חולים פטורים מהצום. אין איסור מלאכה בצומות הקלים.

❖ בארבעת הצומות לא חייבים לחנך את הקטן להתענות שעות ורק ביום כיפור מרגילים אותו בכך, ומ"מ יאכל רק לקיום הגוף ולא מעדנים.

❖ בתענית אין עולה לתורה, לא בשחרית ולא במנחה, אלא מי שמתענה.

❖ תוסָפות בתפילה: 'עננו' בעמידה (בשחרית ומנחה), סליחות/תחנונים בשחרית, קריאת פרשת 'ויחל משה' בשחרית ובמנחה, למנהג אשכנזים מפטירים 'דרשו', נשיאת כפֵי כהנים במנחה הסמוכה לשקיעה.

במנחה של יום התענית, אומרים ב"אלוקי נצור" - קודם "יהיו לרצון" השני: "רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ממנו ומתכפר לו, ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי"

מעלת היום:

החתם סופר בדרשותיו[1] מוכיח מהכתוב במגילת רות כי בי"ז בתמוז היה העיבור של עובד, סבו של דוד המלך. שהרי נעמי ורות הגיעו לבית לחם בערב פסח, "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א, כב). ומסביר רש"י "בקצירת העומר הכתוב מדבר", דהיינו ט"ז בניסן.

רות מלקטת שעורים עד סוף תקופת הקציר שאורכת שלושה חודשים. "א"ר שמואל בר נחמן מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים" (מדרש רבה רות ה יא). שהם חודשי הבחנה שכל גיורת צריכה לעבור (מלבים ב כג).

לפי זה, סיום קציר חיטים היה בט"ו תמוז, ובליל ט"ז תמוז באה רות לגורן לבקש מבועז שיגאל אותם ויישאנה לאשה. הוא אומר לה שיש גואל קרוב יותר לאלימלך ממנו, ועל כן הוא ישאל אותו. "לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר".

ביום ט"ז תמוז לוקח בועז עשרה זקנים שיושבים כבית דין בשער והוא שואל את הגואל אם ירצה לגאול. הגואל לא רוצה לשאת את רות, ובועז גואל באותו יום כמו שאמרה נעמי לרות. "וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג יח). חכמינו אמרו "אותו הלילה שבה עליה מת" (מדרש רות ב). אם כן, נתעברה רות ממנו בליל י"ז בתמוז ונולד ממנה עובד שהוא אבי ישי שהוא אבי דוד המלך.

יום י"ז בתמוז הוא יום שיש בו מעלה גדולה ביותר. היום הזה היה צריך להיות יום חג יותר מיום כיפור, כי ביום זה היינו צריכים לקבל את הלוחות הראשונים שמעלתם הייתה יותר מהלוחות השניים שניתנו ביום כיפור. ורק בגלל חולשתם של ישראל עשו את העגל בו ביום ונשתברו הלוחות.

על מעלת התענית בין י"ז בתמוז לט' באב אפשר ללמוד ממה שכתוב בטור (תקנא) כי שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב הם כנגד שלושה שבועות שהתענה בהם דניאל. כוונתו למה שנאמר בפרק י' בדניאל: "בִּשְׁנַ֣ת שָׁל֗וֹשׁ לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס דָּבָר֙ נִגְלָ֣ה לְדָֽנִיֵּ֔אל". דניאל צם בגלל כורש שביטל את הרישיון שנתן לעם ישראל לבנות את בית המקדש. "שצוה להתחיל וחזר בו על פי כתב צרי יהודה ובנימין" (רש"י שם). "בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם אֲנִ֤י דָֽנִיֵּאל֙ הָיִ֣יתִי מִתְאַבֵּ֔ל שְׁלֹשָׁ֥ה שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים: לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים".

אחרי התענית זוכה דניאל לגילוי גדול, ובו הוא רואה מלאך שנשלח אליו ואומר לו כי התפילות שלו במשך 21 יום עשו רושם: "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֘ אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י׀ מִן־הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ". בזכותו מכניע מיכאל את שר מלכות פרס שעיכב את מלכות פרס מבניין ירושלים. "וְשַׂ֣ר׀ מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙ נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס". על כן מחזק המלאך את דניאל להמשיך להתפלל על בניין הבית ועל גלות השכינה. "וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙ הִתְחַזַּ֔קְתִּי וָאֹ֥מְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי".

החיזוק הזה הוא חיזוק גם לנו שנבין כי התפילות והתענית והבקשה לבית המקדש עושה רושם גדול מאוד בפמליה של מעלה, והיא מעוררת אותם לפעול בשמים כנגד הכוחות שמנסים לעכב את בניין הבית וגאולת ישראל.

האבן עזרא מספר על שאלה ששאל רבי יהודה הלוי על תפילתו של דניאל: "והיה יהודה הלוי אומר יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה, י"ט שנה?" הרי הפקידה של עם ישראל שנאמרה על ידי ירמיהו היא רק אחרי 19 שנה? שהרי לא מונים שבעים שנה למלכות בבל, אלא לחורבן בית המקדש וירושלים.

התשובה של האבן עזרא, שרבי יהודה הלוי מסכים לה, היא שדניאל לא טעה, כי יש שתי פקידות. האחת היא הפקידה שנעשתה על ידי כורש, והיא פקידה לעלות לארץ ישראל, אבל לא לבנות בית המקדש.

ובאמת כורש שלח אותם מן הגלות, ובטעות הם החלו לבנות את הבית כטעותו של כורש. אבל הנבואה של ישעיהו הייתה רק לקבץ את הגלויות ולבנות את ירושלים. כאמור: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ" (ישעיהו מה א). עליו נאמר: "אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר  הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ  לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ישעיהו מה יג).

כן אומר גם ירמיהו הנביא (כט,י): "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". רק שיבה לארץ ולא בניין בית המקדש.

כעבור 19 שנה, בימי דריווש השני, הסתיימו שבעים שנה לחורבן הבית, וזו הפקידה השנייה לבנות את הבית, כמו שמתפלל זכריה בימיו: "עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה". כדי שתתקיימנה שתי הפקידות הללו היו צריכים את תפילות דניאל וכל ישראל עימו, כן היה צריך את תפילת זכריה וכל ישראל איתו. כמו כן צריכים את המאמץ המעשי של העם בשני זמני הפקידות הללו.

אחד הדברים הרעים שקרו לאבותינו בי"ז בתמוז היה העמדת הצלם בהיכל. ובאמת ביום זה הייתה מעלה גדולה של השראת שכינה שהופסדה על ידי הצלם שהועמד בהיכל. מהפסוק בדניאל "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם" לומדת הגמרא, שביטול התמיד והצבת השיקוץ היו ביום אחד בי"ז בתמוז. שואלת הגמרא (תענית כח ע"ב): למה כתוב שאחרי ביטול התמיד הוצב "שיקוץ שומם" בלשון יחיד? הרי אחרי ביטול התמיד מנשה העמיד שני אלילים בבית המקדש, דכתיב: "יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה  וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם" (דניאל ט,כז).

מתרצת הגמרא, כי באמת מתחילה הציב מנשה בהיכל שני פסילים במקום שני הכרובים: "אמר רבא: תרי הוו, ונפל חד על חבריה ותבריה ליה לידיה", שני אלילים הציב מנשה, ונפל אחד אל חברו ושבר את ידו, וכשידו שבורה הוא לא נחשב פסל בעיניו לכן כתוב שִׁקּוּץ שֹׁמֵם בלשון יחיד.

הגמרא אומרת, כי בתחילה לא העזו המלכים להכניס את העבודה הזרה לבית המקדש. שבתחילה הציב המלך אחז את העבודה הזרה שלו על הגג של בית המקדש "שנאמר ואת המזבחות אשר על הגג עליית אחז" וגו'. על כן כבה בימיו הנר המערבי של המנורה, שהיה דולק מערב עד ערב, וציינו חכמים את היום שכבה בי"ח אב (שו"ע או"ח תקפ).

מנשה נכדו מציב בתחילה את העבודה הזרה בחצר. "וַיִּ֥בֶן מִזְבְּח֖וֹת לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם בִּשְׁתֵּ֖י חַצְר֥וֹת בֵּית־ה'". אחר כך הוא מציב פסל בהיכל. "וַיָּ֕שֶׂם אֶת־פֶּ֥סֶל הַסֶּ֖מֶל אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה בְּבֵ֣ית הָאֱלֹהִ֗ים". אחר כך הוא עשה פסלים רבים, דכתיב "וְהֶעֱמִיד֙ הָאֲשֵׁרִ֣ים וְהַפְּסִלִ֔ים" (דהי"ב לג). "אמר רבי יוחנן בתחלה עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעוס". אמון, בנו של מנשה, הכניס את העבודה הזרה לבית קדשי הקדשים שנאמר "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס" (סנהדרין קג ע"ב).

מהגמרא בירושלמי משמע שהשראת השכינה בבית המקדש הפסיקה בעת הצבת הפסילים של מנשה: "אָמַר רַבִּי זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'יַעַר'? דִּכְתִיב (מלכים א ז) 'בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן'? לוֹמַר לְךָ - מַה יַּעַר מְלַבְלֵב, אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דַּאֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, מַשִּׁירִים אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים עב) 'יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ'. וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לַכְּהֻנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (נחום א) 'וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלַל'. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) 'פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ'" (יומא ל"ט ע"ב וכ"א ע"ב).

במדרש (שיר השירים רבה ג) ובירושלמי (יומא פ"ד סוף ה"ד) משמע שהנוכרים נכנסו להיכל בשליחותו של מנשה להציב את הצלמים הללו. או שלא היה יהודי שהיה מוכן לעשות כן, או שלא ידעו לעשות כן. וסיבת הדבר היא שבית המקדש נקרא "בית חיינו", ולכן כל דבר במקדש היה מלא חיות וצומח כמו מטה אהרון. ובשעה שסולקה משם השכינה, סולקו משם החיים וכל העצים הללו הפסיקו לתת את פריים.

הרב ישראל פסח (רב הכפר 'הודיות', מהספר 'אביהם של ישראל'): פעם הדרכתי קבוצה של תיירים יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ בתקופת בין-המצרים. הם שאלו האם מותר להם לטייל או לקנות דברים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז לתמוז לתשעה-באב, והשבתי להם שעל-פי ההלכה זה אסור. למרות שידעתי שזו ההלכה, היה לי קשה עם זה, שכן כמעט שלא היו להם חוויות של תיירים, שאוהבים בדרך כלל לקנות מזכרות ותמונות בכל מקום שבו הם מטיילים. כיוון שחששתי שאולי יש כאן טעות, הלכתי לשאול בעניין את הרב זצ"ל והוא ענה לי: "מצווה עליהם לטייל בשלושת השבועות, מצווה עליהם לקנות תמונות ומזכרות בבין-המצרים, ואף מצווה לקנות ולטייל בשלושת השבועות הללו כמה שיותר".

שאלתי את הרב מדוע זה מותר, והרב השיב לי שהסיבה של בין-המצרים היא חטא המרגלים, שלא הבינו את מעלתה של ארץ-ישראל ולא הכירו בחשיבותה. אך במקרה הזה, מדובר בתיירים מחו"ל שצריכים לתקן את החטא הזה ולאהוב את הארץ. אם הם לא יטיילו – איך הם יצליחו לרכוש את אהבת הארץ? ואם הם לא יקנו – איך הם יביאו את סיפור הארץ הטובה לבני משפחותיהם? 

 

כתוב "אך טוב לישראל" - יה"ר שא"ך (21) ימים שמי"ז בתמוז לט"ב יהפכו לטוב לישראל, כמאמר הנביא (זכריה ח,יט): "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ", ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

---

[1] דרשה זו ערוכה בעיקר מתוך שיעורי הרב שמואל אליהו שליט"א.

 

חודש תמוז - גאולה על ידי חינוך

 

הרב דוד לוי: הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל  פרסם בלוח "ארץ הצבי" (בשנים תרע"א-תרע"ד) פתגם לחודשי השנה ובהם טמונה משמעות החודש. אלה נאספו וכיום ניתן לעיין בהם בקובץ "מגד ירחים".

 

כך מציג הראי"ה זצ"ל את חודש תמוז:

"מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".

 

פתגם זה מבוסס על הלכה שמופיעה ב'שולחן ערוך' (אורח חיים תקנא, יח): "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט) ולא יכו התלמידים בימים ההם".

 

בכתב החידה טמון הסוד העומד בבסיס החינוך ואני מבקש לפענחו בשורות הבאות...

"מבין המצרים נגאל עם" - הרב מגלה לנו שהגאולה טמונה בחינוך הילדים.

חינוך נגזר מלשון 'חניכה', אני לוקח עצם או חומר ומשתמש בו בפעם הראשונה. בכך אני מתחיל לכוונו לייעודו. בחינוך הילדים אני חונך את הנפש הרכה של הילד.

מפחיד הלא כן?

לשמחתנו, הראי"ה מכוון אותנו גם בזה, כאשר, אומר הראי"ה (אגרות הראיה חלק ראשון אגרת ק"ע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר".

מטרתנו המחנכים היא קודם כל להכיר את הילד ואת מקומו ולכוון אותו להיות טוב וישר  ולא להפכו מיד להיות גדול הדור (גם זה יגיע...).

"על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים" - איך אפשרי להיות מורה או הורה מבלי להשתמש ב'יראה' או ב'מקל'?

גם כאן מכוון אותנו הרב זצ"ל, כדי להיות מחנך, צריך גבורה! כלומר, עמוד שידרה פנימי איתן, המאפשר למחנך ולהורה להיות בעל סבלנות גדולה המאפשרת מקום ומכילה את הילד.

הבה נפסע יחדיו בירושלים העתיקה ונלך אל תלמוד התורה של הרב אריה לוין "עץ חיים".

מספר הילד אברהמל'ה: "אני אוהב פודינג ממש, בכל פעם שמחלקים פודינג כקינוח בתלמוד תורה, אני עומד בראש התור.

פעם אחת הביאו סיר ענק עם פודינג אדמוני, מתוק וטעים. כולנו קיבלנו מנה אחת, וכשסיימתי, עמדתי ליד הסיר לבקש מנה שניה, הטבחית הסתכלה עליי ואמרה: "אברמ'ל, קיבלת, למה אתה עומד כאן שוב?"

אני, מרוב עלבון וכעס, נתתי מכה לסיר ושפכתי את כולו על הרצפה.

באותו רגע השתרר שקט בחדר האוכל. כולם הסתכלו על הפודינג המתפשט על הרצפה. המורה האחראי אמר לי: "התכונן, מחר על הבוקר תכנס לשיחה אצל הרב אריה לוין".

מיותר לציין שלא ישנתי כל הלילה. רצו לי מחשבות בראש, איך הרב אריה יגיב..."

(כיצד היינו אנו מגיבים לסיטואציה המתוארת?)

"ובכן, למחרת הגעתי למשרד של הרב אריה לוין, הוא ישב וסימן לי לשבת על הכיסא מולו, הרב הסתכל עלי ושאל: "האם מה ששמעתי נכון"? דמעה סוררת החלה לזלוג לה, ואמרתי בקול מבוייש:"נכון".

הרב אמר לי: "אז אני מבין שאתה מאוד אוהב פודינג"... אמרתי לו: "כן".

הוציא הרב אריה לוין שתי קערות, מזג לתוכן פודינג ואמר לי: "בוא נאכל יחד"...

אותו ילד הוא לא אחר מאשר הרב אברהם הכהן בהר"ן זצ"ל שהפך בעצמו למחנך דגול (ראש אולפנת כפר פינס ואולפנת הרב בהר"ן) והעיד כי סיפור זה הוא היסוד שלו כמחנך.

פרשת חקת - תיקון הדמיון בחופש הגדול

תיקון הדמיון בחופש הגדול

הרב ד"ר מיכאל אבולעפיה: התיכוניסטים כבר סיימו ותלמידי היסודי כבר בקייטנות.

החום של הקיץ המתחזק מזכיר לכולם שאנחנו מתקרבים לנופש, זמן בו בני הנוער ומבוגרים אמורים ללמוד "לקדש עצמם במותר להם". התלמידים מפסיקים לשנן ויוצאים אל העולם שבחוץ, עולם החולין, וזו הזדמנות ללמוד איך לעבוד איתו.

עבודה מזדמנת, שחייה בים, מסעדה או טיול אינם מצווה וגם לא עבירה אלא רשות. בתקופה זו עלינו להוכיח (בעיקר לעצמנו) שאנחנו מסוגלים גם לצאת מכותלי בית המדרש ולחיות חיים טובים מתוך קדושה וטהרה, בלי ליפול.

פרשת פרה אדומה מלמדת אותנו שעלינו לא רק לקדש את הרצונות, המחשבות והרגשות שלנו; עלינו גם לזכך את הגוף, את החומר.

זוהי האומנות של יצירת כלים ופיתוח כוח המדמה.

החיים שלנו חזקים כשיש לנו כלים, וחלשים בהעדרם: כשכלי הגוף לא מסוגלים להכיל את אור הנשמה, הכלי החלש נשבר מריבוי האור ומיד מופיעה טומאת המוות; עומס מחשבות ללא וויסות עלול לגרום לנדודי שינה ולהפרעות תפקוד; היסטריה היא 'טומאת הרגש' כי היא ריבוי אור ללא כלי מתאים; גם שטף דמיונות בהעדר כוח מדמה חזק שיכול לברר אותם, שובר את האדם. זהו המוות או הטומאה שבחיים.

לעומת זאת, חשיבה חיובית וקשר טוב ובריא עם הזולת הם שורש לכלים, כלומר לכוח המדמה.

אגב... מהו כוח המדמה? הדמיונות הם הטומאה שבנפש, ואילו המדמה הוא מצד הטהרה. בעוד הדמיון הלא-מתוקן חודר אלינו מבחוץ (חנויות, קניון, טלוויזיה, אינטרנט, פריצות ...), מערבב אותו ומפזר אותנו לכל עבר.

כוח המדמה, שהוא הצד הקדוש של הדמיון, קשור ליכולת להתקרקע. כוח המדמה בא מבפנים ומחבר.

יהושע בן פרחיה הגדיר את כוח המדמה (אבות א,ו): "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות",  והם שלושת הקרקועים של החיים, החיים הטהורים.

קרקוע רוחני והוא ''עשה לך רב'', כלומר חיבור לתפילה, לתלמידי חכמים, ללימודי קודש. המדמה הרוחני הוא הקצה העליון של הסולם והוא שורשים הנטועים בשמים. הוא יוצר אצל האדם שייכות למקום טוב ועמוק, לזהות מגובשת ולא מגמגמת. על המדמה הזה נקרא שהאדם הוא אדם בגלל שכל מגמתו היא להיות: "אדמה לעליון (ישעיה יד,יד).

אפשר בקיץ לתרגם זאת למשל לעיסוק בתכנים רוחניים חווייתיים דרך התבודדויות, מדיטציות, תפילות, שימוש תלמידי חכמים וסדר מיוחד של לימוד תורה.

קרקוע חברתי והוא כנגד ''וקנה לך חבר'', כלומר להיות עם השני דומה בדומה. כך אפשר בקיץ להתנדב או לעסוק בפעילויות חברתיות. זהו קניין שדורש עמל רב. יש לנו גם שורשים משפחתיים, חברתיים, קהילתיים, ועמישראליים. הקצה העליון של פיתוח החלק הזה של המדמה הוא להגיע לבחינה של הדהוד בגוף שלנו של מה שמתרחש אצל השני. המטרה היא שאם ילד נופל ממגלשה בגן שעשועים כל אימא תרגיש ותיגש אליו כאילו שזה הבן שלה.

קרקוע אדמתי כנגד "והוי דן כל האדם לכף זכות" מתוך הסכמה להדגיש את הטוב גם אם הוא ממוקם במקום שפל, נמוך ממני, קבור באדמה. היכולת שלנו להתחבר לרגע, לכל, לאדמה, לילד קטן, לעני, לכל מציאות הווית. כמו בסיפור ה'אינדיק' של רבי נחמן. אפשר שהקיץ יהיה זמן לעבודה חקלאית, גינון, אבל גם טיולים בארץ, טבילה במעיינות, תרגילי נשימות ופעילות גופנית וגם פעילויות של צדקה.

העני הגדול שלנו הוא הגוף. קרקוע זה הוא חיבור לאדמה, לגוף, למציאות הפשוטה שמתחתיך ותלויה בך.

אנחנו מתחילים עכשיו בשעה טובה את חודש תמוז חודש שמאוד מאוד קשה בו להחיל את הקדושה בחיי המעשה, חודש של טיולים ונופש בו כל ההחלטות הטובות שלך וכל ההרגלים שלך שבקדושה עומדים במבחן כשאתה יוצא מהשגרה הרגילה של כל השנה.

בחודש תמוז התגבר על עם ישראל היצר הרע ועשו את העגל, העגל היה נסיון לא מוצלח להחיל את הקדושה בעולם הזה בצורה לא נכונה "עשה לנו אלוקים אחרים...".

המרגלים נשלחו בערב ראש חודש תמוז ותרו את הארץ עד י' באב, כשהם חוזרים רואים שהם לא מצליחים להפנים שהקדושה נמצאת בתוך הטבע בארץ זו ורוצים את חיי הקדושה המנותקים מהחומר שהורגלו אליהם במדבר.

הכח המדמה בהופעת הגאולה:

זוה"ק (א קצט:): "דהא חלמא דאיהו טבא - בעי בר נש לאדכרא ליה דלא יתנשי וכדין יתקיים".

הרב קוק מדבר על החשיבות הגדולה לדמיין טובות וגאולה וישועה בבחינת היינו כחולמים, כי זה פועל ממש ומשפיע ומקרב את הגאולה.

זו לשונו (מדבר שור דרוש כד): ״והנה מטעם זה היתה סיבה מאת ה׳ שכל זמן שהיו ישראל צריכים להתגדל, אבל לא בשלמות, כי אם ישועה זמנית הבאה לצורך שכלול השלמות הגמורה העתידה, היה זה דווקא על ידי סיבת חלומות.

כמו יוסף, שעם כל גדולתו לא היתה גדולה גמורה, שהרי פרעה הרשע היה המלך והכיסא שלו, כמו שכתוב ׳רק הכסא אגדל ממך', והיה צריך רשות פרעה על העגלות וכיוצא בזה. וכמו כן גדולת דניאל בגלות היתה גם כן על ידי חלומותיו של נבוכדנאצר.

כי עניין ישראל לעולם יש בהם סגולה צפונה שתצא מן הכוח אל הפועל לעת קץ, והסגולה היא הנותנת להם להיות עליון על גויי הארץ לשם ולתפארת ולתהילה, וכמו שכתוב 'וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים׳ (שמות יט,ה). וכל זמן שהם בשפלות, עדיין לא יצאה הסגולה מן הכוח אל הפועל, רק היא מסבבת סיבובים איך תצא לפועל.

והוא דומה ממש לטבע החלומות, שהסגולה שבנפש מתאמצת לצאת מן הכוח אל הפועל ובזה היא מסבבת החלומות.

על כן אמר הכתוב '"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ... אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (קכו,א-ג). שיש להעיר מהו עניין 'כחולמים׳? גם מה שכתוב ׳היינו שמחים׳ לשון עבר?

אמנם יתבאר כי חז״ל אמרו (שבת לא.) שאחת מהשאלות ששואלין לאדם ביום הדין היא 'ציפית לישועה׳, גם חז״ל הגדילו מאוד החיוב להתפלל על שיבת ציון. ולכאורה הדבר צריך ביאור, איך יהיה החיוב כל כך על דבר כזה שתלוי בפעולות כלל ישראל או על כל פנים בזמן הקצוב כעניין 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ׳ (איוב כח,ג)?

אמנם משפט היחיד והרבים אחד הוא. וכמו שבכל נפש של כל יחיד שם ה׳ יתברך שתהיה בנפש סגולה שמתהוית על ידי דרכיו ומעשיו, ואותה הסגולה פועלת על הוצאת הדברים מן הכוח אל הפועל, ובהתחזקות הסגולה הפעולות נכונות לצאת אל הפועל, ובהתרפות הסגולה הדבר מתרפה ואין הפעולות עומדות הכן להתפעל. 

וציור הדבר מחזיק הסגולה, כעניין מה שאמרו חזל (ברכות ס.) על ההוא גברא דמפחד ׳ייסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי' (איוב ג,כה), וכמו כן הוא לטובה. על כן גדול ערך דיבור בין לטוב בין להפכיו, ובין ברכת הדיוט בין קללתו אמרו חז״ל שלא תהא קלה בעינינו (מגילה טו.), כי כשהסגולה עומדת בנפש מוכנת לפעול צריכה מעורר ומוציא מן הכוח אל הפועל.

וכן שם ה׳ יתברך גם כן בכלל ישראל, שבנפשם שם סגולה אל כל הגדולה שהם מוכנים לה לסוף הימים, וסוף כל הדברים הסגולה מוכרחת לצאת מן הכוח אל הפועל. אבל הזכרתה והייחול אליה מחזקתה, אם כן היא נכונה יותר אל פעולתה על ידי זה.

על כן הצפיה לישועה וההזכרה יש לה תועלת גדולה בקירוב הישועה, על כן נקראו העומדים לבקש ולצפות לישועה בשם המזכירים את ה׳, וכמו שכתוב ׳הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם: וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ:׳ (ישעיה סב ו-ז). אם כן גם כן מה שאנחנו מזכירין את ישועת ה׳ יתברך לעמו ומתנחמים בהיעודים העתידים, האמונה עצמה גם כן הכין ה׳ יתברך שתהיה המסייעת להוציא מן הכוח אל הפועל הצפון בזה בסגולת ישראל.

על כן אמר ׳בשוב ה׳ את שיבת ציון׳ אנו סבבנו בעזרת ה׳ את הגדולה על ידי האמונה בשמו יתברך שיקיים הבטחתו. ׳אז ימלא שחוק פינו׳ וגו׳ היינו כחלמים׳, שהחולם מוציא את הסגולה שבנפשו שמוכנת לפעול במעשים הנוגעים לו, ומתחזקת יותר על ידי הפתרון והרושם שבנפש, כמו כן אנחנו אסירי התקווה הננו כחולמים ש׳אז ימלא שחוק׳ וגו׳.

והנה עתה רק אנחנו החולמים וחוץ לגבול ישראל אין זה נודע כלל, כמו החולם, שכל ענייניו לא ירגיש העומד אצלו כי אם הוא בעצמו.

אבל ׳אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה׳ שיתפשט הדבר מכוח אל הפועל. 

אבל אנו, יודעים אנו ש׳הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ׳ כבר, ששם בנפשנו הסגולה אל כל הגדולה, על כן ׳הָיִינוּ שְׂמֵחִים׳ כל זמן שהיינו נזכרים בהבטחותיו הגדולות יתברך שמו, כמשל חז"ל באישה שהתנחמה בכל עת קריאת כתובתה המרובה׳׳.

פרשת חקת - חודש תמוז - מי יתן טהור מטמא

חודש תמוז - מי יתן טהור מטמא

חודש תמוז^[1] – השבירה של לפני התיקון והתשובה:

כתוב בספר יצירה, כי האות של חודש תמוז היא האות ח'. והנה על האות ח' נאמר (באותיות דר"ע): "אל תקרי חית אלא חטא".

אומנם, יש בחינת חטא בחודש זה שהוא חטא העגל. וכשנצרף את האות ח' לאות של חודש אב, שהיא האות ט', נקבל "חט", וכשנוסיף את האות א' (שהיא הכולל) נעשה חטא.

נמצא, שתמוז ואב הם ביחד "חטא", שהם חטא העגל והמרגלים.

אומר הזוהר הקדוש, שבימים הללו יש שליטה לס"מ, כי ג' חדשים ראשונים של השנה ניסן אייר סיון, לקח אותם יעקב אבינו ע"ה. וג' חדשים אחרונים לקח אותם עשו שהם תמוז אב אלול, מה עשה יעקב, חטף את חודש אלול, אמר לו מה אתה רוצה לקחת חודש אלול שהוא החודש הגדול של התשובה, עשה אתו מלחמה ולקח לו את חודש אלול, מה נשאר בידו, ב' חדשים תמוז ואב שבהם שולט הסט"א ולכן דוקא בהם נחרבו ב' בתי מקדש, והעמידו צלם בהיכל, ובהם היו אסונות קשים על עם ישראל, כיון שהלא הם בשליטת אדום השולט בימים הללו.

זהו סוד "עיני עיני יורדה מים" שהם שתי עיניים ימין ושמאל שהם חודש תמוז ואב.

[אמנם אב הוא ממותק בחציו (אחרי ט"ו באב) לכן זה יותר עין אחת בעייתית שבגללה נאמר על קרח 'עינו הטעתו' – זה חודש תמוז...].

ההוי"ה של חודש תמוז היא הוי"ה בהיפוך – כלומר: הוה"י, כיון שזהו אבדון מחד, ומאידך הוא שורש והתחלה לשנה הבאה, וכידוע הכלל - שדווקא כאשר עומדים לפני התיקון, אזי מתגבר היצר הרע ביותר, לכן בחודש תמוז התגבר על עם ישראל היצר הרע ועשו את העגל.

תמוז הוא אותיות מות-ז', מכיון ששבירת הלוחות כאן מרמזת על שבירת ז' המלכים הקדומים ששורשם בחודש זה, ועל כן תמוז הוא מות ז' המלכים הנ"ל.

המרגלים נשלחו בערב ראש חודש תמוז ותרו את הארץ בעיניהם בכל חודש זה, ככתוב: "ויתורו את הארץ", ועברו בזה על בחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", משום שזה הקלקול הגדול של תמוז, קלקול הראיה^[2].

לפני כל תיקון (חודש אלול) יש שבירה (תמוז אב), השבירה היא צורך של התיקון! בלי סתירה וחפירת יסודות לא יהיה בנין!!!

החדשים האלו בשורשם הם דווקא שורשי התיקון!

תמו"ז – ר"ת זמני תשובה ממשמשים ובאים, ומכיון שבימים אלו נכנסים לרבע האחרון של השנה, ובאים ומתכוננים לקראת הימים הנוראים, לכן מתגבר כוח הרע ביותר.

הגאולה תגיע מתוך הצרה - מי יתן טהור מטמא, לא אחד?!

במדבר (יט,ב): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל".

מדרש (במדבר רבה פרשה יט אות א): "זאת חקת, זה שאמר הכתוב 'מי יתן טהור מטמא לא אחד' (איוב יד,ד), כגון אברהם מתרח (איוב היה גלגול תרח...), חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם?!...

תמן תנינן העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת בגדים אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי".

אין לאדם בעיה להבין שיש מושגים של טומאה וטהרה, רוח ונשמה וכו'. ברור לו כי יש שני רבדים, שני חלקים למציאות, העומדים זה כנגד זה.

אולם, מהפסוק באיוב עולה כי אין זאת התמונה השלימה: "מי יתן טהור מטמא" - מציאות הטהרה צומחת מתוך מציאות הטומאה! טהור מ- טמא.

זה מה שלא נתפס, כיצד הדברים משתלבים זה בזה וכיצד צומחת ועולה מציאות של טהרה, של הופעת הנשמה מתוך מציאות נמוכה ומקולקלת. "מי יתן טהור מטמא, לא אחד?!" רק יחידו של עולם מסוגל לגזור כך.

עם דברים אלו, אנחנו נפגשים במספר מעגלים:

א. במישור האישי - כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי. אברהם הוא אמנם בנו של תרח עובד אלילים, אך הצליח לצאת ולטפס ולהיות המאמין הראשון הקורא בשם ה'. גם לאדם הפרטי באשר הוא, יש יכולת להטהר מכל טומאותיו, לצמוח מתוך הטומאה לטהרה.

ב. במישור הלאומי - ישראל מעובדי כוכבים. גם פה אנו נפגשים עם תופעה הנשגבת מבינת אנוש. כיצד משבעים אומות, נוצר עם מיוחד, הקשור למושגי טהרה; עצמוּתו- הופעת הנשמה; עם המבטא את הגילוי האלוקי בעולם. אי-אפשר להבין זאת, זאת חוקה, כך גזר ריבונו של עולם.

ג. במציאות כולה - העולם הבא מעולם הזה. כל העולם הזה, עולם של חומר, של טומאה, כיצד יכולה להופיע בו רוח?! קדושה וטהרה שייכים לכאורה לעולמות העליונים ומה להם ולעולם החומר?

מתברר שישנה יכולת פלאית לאדם לצאת מהמציאות הנמוכה בה הוא נמצא ולהגיע לפסגות מדהימות.

אותו הדבר בדיוק, הוא עצמו מתהפך ונעשה טהור. אותו אדם שהיה טמא, כעת טהור; אותה פרה שטימאה את העוסקים בה היא מטהרת; העולם הזה, הגס והחומרי, ממנו עצמו צומחת מציאות של טהרה, של העולם הבא[3].

אותה הצרה נהפכת לישועה:

סיפר הרב עובדיה זצ"ל: שני אחים עשירים לבית משפחת שטראוס התגוררו באמריקה, לפני כשמונים שנה, ותרמו רבות למפעלים וישובים שהוקמו בא"י. שמו של אחד מהם היה נתן שטראוס, שתרם את הכסף לבניית העיר נתניה, ועל שמו קרויה עיר זו.

תרומותיהם של שני האחים יועדו בעיקר למפעלים של אישים שלא היו שומרים מצוות, בשלב מסוים החליטו ראשי הישוב הישן בירושלים לנסות ולפנות אל האחים שטראוס על מנת שיתרמו לאחזקת מפעלי חסד בירושלים של הימים ההם. ראשי הישוב החרדי הישן תיארו בפניהם את המצב הכלכלי הקשה של תושבי העיר, ובשלב ראשון ביקשו מהאחים לתרום לבנייתו של בית תבשיל שבו יאכלו עניי ירושלים, ובני משפחותיהם. התיאור הקודר נגע לליבו של נתן שטראוס, בעוד שאחיו הביע את סירובו להקצות כסף למטרה זו. כיון שכך שיגר נתן שטראוס את התרומה רק מכיסו הוא, וביקש שכאשר תסתיים בנייתו של בית התבשיל, יקראו לו, והוא יבוא לירושלים כדי לראות בעצמו את המקום. לאחר כמה חודשים הודיעו לו בשמחה על גמר בנייתו של בית התבשיל, ועל הכוונה לחגוג את חנוכת הבית ברוב פאר והדר, והזמינוהו להגיע לירושלים. לנסיעה זו הצטרף גם האח השני, זה שלא רצה לתרום. בהגיעם ארצה נסעו שני האחים לירושלים, וכשהגיעו לבית התבשיל וראו את מאות העניים האוכלים שם, הגיבו בצורה מנוגדת. האח התורם, נתן, התרגש מאוד, והביע סיפוק ושביעות רצון גדולה מכך שהכסף שלו שימש למטרה נעלה כזו. האח השני, לא רק שלא תרם, אלא גם עתה, כשראה את עוניים של אנשי ירושלים, לא השתתף בסבלם, אלא אדרבה – הביע שאט-נפש אל מול המחזה שנפרש לנגד עיניו, ולא הצליח להסתיר את סלידתו מעניי ירושלים. והנה, בצאתם מבית התבשיל, מעד נתן שטראוס במדרגות, נפל ארצה, ושבר את קרסולו. מארחיו הריצוהו לבית החולים, ושם התברר שהקרסול נשבר בצורה קשה והוא יצטרך להיות מאושפז במשך כמה ימים. משהגיע אחיו לבקרו, וראהו מתפתל ביסוריו, שחק למשבתו, ואמר בנימה של לעג: 'נו, אז זה מה שקיבלת מהתרומה לבית התבשיל הירושלמי'?--- נתן שטראוס שמע, ולא הגיב. כיון שבאירופה המתינו להם עסקים כלכליים, החליט האח השני לחזור לחו"ל, ולא להמתין עד שאחיו יתרפא. הוא עלה על האוניה הראשונה שהזדמנה בדרכו, וזו רק הרחיקה כמה קילומטרים מחופי הארץ, וטבעה!

האח שלעג לתורם, קיפח את נפשו באסון, ורק אז התברר שהשי"ת שרצה לשמור על נפש התורם, גילגל את העניינים כך שישבור את רגלו, ויתעכב בארץ הקודש, ויינצל. רק הקב"ה ידע שהספינה תטבע, ולכן רק הקב"ה היה זה שהביא את התורם למצב שבו רגלו תישבר, כדי שלא יעלה לאוניה יחד עם אחיו, ויינצל. וברור, שזו היא כוונת השי"ת בהרבה מקרים אחרים כשהוא מעניש את מקיימי – המצוות, שהרי אין זה עונש, אלא שכר!

"מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם?!" אכן יחידו של עולם הוא שחקק שכך יתנהל העולם; זאת חוקת התורה!

---

[1] הרב שמואל שטרן.

[2] סיפר הרב ישראל פסח: פעם הדרכתי קבוצה של תיירים יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ בתקופת בין המצרים. הם שאלו האם מותר להם לטייל או לקנות דברים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז לתמוז לתשעה באב, והשבתי להם שעל-פי ההלכה זה אסור. למרות שידעתי שזו ההלכה, היה לי קשה עם זה, שכן כמעט שלא היו להם חוויות של תיירים, שאוהבים בדרך כלל לקנות מזכרות ותמונות בכל מקום שבו הם מטיילים.

כיוון שחששתי שאולי יש כאן טעות, הלכתי לשאול בעניין את הרב מרדכי אליהו זצוק"ל והוא ענה לי: "מצווה עליהם לטייל בשלושת השבועות, מצווה עליהם לקנות תמונות ומזכרות בבין המצרים, ואף מצווה לקנות ולטייל בשלושת השבועות הללו כמה שיותר".

שאלתי את הרב מדוע זה מותר? והרב השיב לי שהסיבה של בין המצרים היא חטא המרגלים, שלא הבינו את מעלתה של ארץ-ישראל ולא הכירו בחשיבותה.

אך במקרה הזה, מדובר בתיירים מחו"ל שצריכים לתקן את החטא הזה ולאהוב את הארץ. אם הם לא יטיילו – איך הם יצליחו לרכוש את אהבת הארץ? ואם הם לא יקנו – איך הם יביאו את סיפור הארץ הטובה לבני משפחותיהם?

[3] הרב קוק (אורות האמונה): "העולם נוצר מתוך תוהו ובוהו, הקליפה קדמה לפרי, החומריות והגסות הקדימה לבא, הדינים הקשים והגבורות שלטו לפני התגלות החסדים, העיגולים קדמו ליושר. ובעולם הפנימי, בעולם הרוחני, הציורי, האידיאלי והאמוני, גם שם הדבר נוהג כן, קדימת הקליפה לפרי. העזות, המרוצה, השטיפה החזקה, מתבצרת במקום נמוך ומזוהם, ומשם יוצאת ונלקטת תמצית שמתעדנת ומתרחנת, מתטהרת ומתקדשת, עד שנותנת את ריחה הנפלא, ריח ניחח לד'. בזוהמתה של עבודה זרה גודל רוח האמונה בכל פראותו וגסותו, ברתיחתו וכח סוסיותו, בשריפת בנים ובנות, באדיקות עורת, בשיקוע של כל תועבה וכל תאוה גסה ועמוקה הושרשה. ומתוך הזבלים הסרוחים הללו, צמח האמונה עלה, יצא הבנין מתוך התוהו, ויהי לנטיעה משמחת אלהים ואנשים, לגפן פורחת נאדרה בקודש, בטוהר ועילוי, בזיו חכמה ובמרץ קודש קדשים, מצא מקומו בסגולת עמים של כנסת ישראל, בגוי קדוש שומר אמונים. לפעמים יש אשר ריח הזוהמא הקדמוניה לא פג לגמרי, ויתחולל יצרא דעבודה זרה, השור הנגח והחמור הגס, הכלב הנובח עז הנפש, אשר לא ידע שבעה, נזדווגו בחושך כפול ועלטה ארורה. נצח ישראל את המחבל התוהי, גרש את החושך באורו הגדול. מרוח הזוהמא הקדמוניה יצאה האמונה בצורתה הפראית, ותהי למשול עמים. זאת הצואה הרותחת, שחוצפת ליעוג על דברי חכמים, נתחברה לה, היתה למאכל תאוה לנפשות דדמיין למעייהו הרוחניים, למעייהו דבני-נשא, וכן ירעה עגל. עד יפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה".