החמץ והמצה – הבטלה העמל המים והאש

 

ההבדל בין חמץ ומצה

בדרך כלל[1] רגילים לראות שההבדל בין החמץ והמצה הוא הזמן, שחמץ הוא בצק שעברו עליו יותר מי״ח רגעים, ומצה היא בצק שנאפתה במהירות, שלא עברו עליה יותר מח״י רגעים.

אבל באמת כל עוד שמתעסקים עם הבצק הוא אינו מחמיץ. ואפילו כל היום כולו מתעסק בבצק, אין הוא מחמיץ. ואף שלהלכה אנו מחמירים ומקפידים על ח״י רגעים, מכל מקום מעיקר הדין כל עוד שהבצק נמצא בעיבוד, אין הוא מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תנט,ב): "לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ".

וכן בהלכה אחרת שאומרת שאם מים מטפטפים על החמץ, טיף אחר טיף בלי הפסק, הם טורדים את הבצק והוא אינו מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תסו,ו): "קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק; ויאפנו מיד לכשיפסיק, ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו, אסור".

אנו רואים שלמעשה הזמן איננו הנקודה המהותית בהבדל בין החמץ והמצה, אלא העיסוק התמידי.

בעצם, חמץ הוא בצק שהניחוהו זמן מסויים בלי התעסקות, שלכן הוא עבר תהליך של חימוץ וטפיחה. מה שאין כן המצה, שהיא בצק שלא הניחוהו אף רגע בלי עסק.

נמצא שנקודת ההבדל בין החמץ והמצה הוא הבטלה מול ההתעסקות התדירית. כי מצב של עמידה בלי עשייה ופעילות, היא הגורמת לחמץ להתהוות. הווה אומר - החמץ הוא תוצאה של בטלנות וחוסר עשייה, ובמילים אחרות, החמץ הוא תוצאה של ריק ושיממון.

מקרא מפורש מוכיח כן, והוא הפסוק שממנו לומדים את בדיקת חמץ - "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל-הָאֲנָשִׁים, הַקֹּפְאִים עַל-שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא-יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ״ (צפניה א,יב).

הנה אנו רואים את המינוח - 'קופאים על שמריהם'. ידוע שהשמרים הם הגורמים המטפיחים ומחמצים את הבצק. והבצק צריך לקפוא על שמריו, היינו להיות בלי תעסוקה ותזוזה, כדי שיוכל להיות נפעל מהשמרים ולטפוח ולהחמיץ על ידם.

 

שאור וחמץ - שתי בחינות של קלקול

יש כאן שתי בחינות - השמרים, שהם הגורמים המחמיצים, והבצק בעצמו שמחמיץ על ידם.

שאור הוא המחמיץ בעצמו, והבצק הוא מוחמץ. והם שתי בחינות של רע, כי יצר הרע בעצמו הוא השמרים, הוא הגורם המתסיס, המסית והמדיח את האדם נגד קונו. אלא שאין יצר הרע יכול לפגוע באדם בכל מצב, ועיקר כוחו של היצר הוא בשעה שהאדם 'קופא' היינו נמצא בבטלה ובשיעמום. והוא שאמרו חכמים שהבטלה מביאה לידי חטא. אך אם האדם נמצא תמיד בעשייה, הוא שמור ומוגן מיצר הרע. והוא מה שאמרו חכמים בשבח המלאכה, שהיא מרחיקה את יצר הרע מהאדם. כי האדם אינו בבטלנות, ועל ידי כך אין היצר יכול לפגוע בו. וכן האדם שעסוק תמיד בעמל התורה אין היצר יכול לו, כי הוא אינו בבטלנות.

והנה בחינת החמץ, הוא בצק שנמצא בבטלנות, בלי תעסוקה ועיבוד, ולכן הוא יכול להיות נפעל מהשאור, השמרים. אך אם הוא נמצא בעיבוד תמידי, אין הוא פגיע מהשאור.

אבל יש עוד מצב בו הבצק מחמיץ מעצמו, אפילו בלי שמרים. כי אם בצק יעמוד הרבה זמן בלי עסק, הרי שהוא יחמיץ מעצמו. וזה בחינה שניה, שהרע כבר בלוע בתוך האדם בעצמו. והוא לאחר חטא הקדמוני, שנפגע האדם מזוהמת הנחש, עד שכבר בתוך נפש האדם עצמו יש גורם מתסיס, שאם האדם לא יפעל בעשייה וקדושה, אזי חלילה זוהמת הנחש שבו תהיה מתעוררת, ותגרום להחמצה של האדם עצמו, היינו לנפילה ברע ובקליפה. בתחילה בא הנחש לאדם, שהוא השאור שמנסה לפגוע באדם שהוא חלתו של עולם, סוד הבצק. והפיתוי ללכת אחר הנחש הוא בחינת 'קופאים על שמריהם', שהאישה התפתתה לסוד הבטלה והשעמום, וממילא הלכה אחר דעתו של נחש, סוד השאור, ועל ידי כך הוחמצו אדם ואשתו ונפגמו, להיות בחינת חמץ, סוד הזוהמה שפגעה בהם.

 

חמץ - ואל עפר תשוב

לחם חמץ ממהר להתקלקל, כי הוא מתייבש במהרה, וכבר אינו ראוי לאכילה, ועוד מעט קט והוא נעפש ומתפורר ברקבון. מה שאין כן המצה, שהיא אינה מתקלקלת כלל, כי מצה יכולה להחזיק מעמד אפילו שנים רבות בלי שתתקלקל.

זה ההבדל בין אדם הראשון לפני החטא ולאחר החטא. כי קודם החטא גופו של האדם היה בחינת מצה, ולכן לא היה בו פגם ולא קלקול, ולא היה מתעפש ונרקב. אך לאחר החטא, שנגע בו בחינת ההחמצה של הנחש, אזי הוא נעשה כלחם חמץ ולא כמצה, ולכן הוא נעפש ומתקלקל, והוא סוד המחלות והזיהומים והחולשה שאוחזת בגופו של האדם, ממש כמו שהריקבון אוחז בלחם חמץ. וזה ממש סוד גזירת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, סוד החמץ ולא סוד המצה. כי נעשה האדם לחם חמץ, ולכן גופו מתפורר ובלה.

עוד תראה שגזרו על האדם לטרוח מאוד במלאכתו, סוד זיעת אפיך תאכל לחם. ותראה שזה ממש נעוץ בסוד החטא, כי החטא הוא ההחמצה, שהוא נבע מהבטלה והשיעמום, ולכן גזרו על האדם עמל של מלאכה, כדי שלא יבוא לידי בטלה ושיעמום. ובזה נבין סוד גדול, כי המביט על חיי האדם יתמה מאוד מדוע ברא ה' ככה את בני האדם, שרוב זמן חייהם עוסקים באמצעי ולא במטרה. כי הלא המטרה היא ידיעת ה' ודבקות בו יתברך שמו, בעמל תורה ומצוות. וכל ענייני הפרנסה והעבודה ותיקון הגשמיות היא אמצעי לתכלית זו, ואינה התכלית בעצמה. על כן מדוע צריכים בני אדם לעמול ולטרוח כל כך הרבה סביב עניינים אלו. ומה ראה ה' לברוא כך את האדם, והלא היה יכול לבוראו באופן שלא יצטרך לטרוח כלל, כי מזונותיו היו מזומנים לו, ובתים והיכלות וכל מיני טובות מרובות, בלי שיצטרך לרדוף אחר כל אלה. והיה ה' יכול לסבב שיהיה כל השפע מזומן לבני אדם חינם אין כסף.

אלא שבאמת כך היה לאדם בגן עדן. כי היה לו הכל מוכן ומזומן בכל טוב ושפע. כי היה לו בית נאה וממוזג, יפה ומשובח, וכל מאכל היה מוכן לו, כי מלאכי השרת היו צולים לו בשר, והיו האילנות הטובים מנעימים ומטעימים לו מכל טוב גן עדן הארץ, וכל אשר יבקש יבוא לו בלי עמל וטורח. והנה כל השלווה הזו היא למעשה מצב בו אין האדם צריך לטרוח באמצעי כלל, כדי שיהיה לבבו פנוי אל התכלית, שהיא הדבקות בקונו יתברך שמו, בעונג ושעשועי קודש, בתורה ובתפילה ובייחודים עליונים, שיהיה דבוק באור נשמתו וממשיך שפעת קודש לכל ההויה. כי לכך נוצר.

אך תראה שהאדם נפל, כי זוהי הסכנה הגדולה שיש לאדם בהיותו במנוחה והכל מזומן לו, שעלול להפוך את העונג שלו לתכלית, וישקע בעונג ובהנאה, ויתבטל ממלאכת שמים שמוטלת עליו, ויתרכז רק בבקשת טובתו והנאתו. כי כשישים את העונג של גן עדן לתכלית, אזי יתרכז רק בהנאתו, וממילא יבוא להיבטל ממלאכתו, ועל ידי כך יגיע לבטלנות. כי כשאדם שם לנגד פניו את תפקידו, ורואה שהוא העיקר, אזי רותם כל כוחותיו למען המטרה, ומרוכז בה, ואינו בא לידי בטלה. אך אם ישים הנאתו בראש הכל, הרי שיתרפה ממלאכתו, וממילא יבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה היא בחינת קופא על שמריו, וממילא על ידי כך השמרים יכולים לפגוע באדם ולהחמיצו. והנה דבר זה הראה שהאדם אינו יכול לעמוד ברוב טובה, והיינו שאם יהיה במצב שבו כל האמצעים מוכנים ומזומנים לו, לא יהיה שוקע כולו במלאכת שמים ובעמל הקודש, כי יתרפה ממלאכתו זאת, ויבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה מסוכנת מאוד, כי ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״ (משלי יחט), כי הוא מקרב עצמו אל מקום הקליפות ומדורם, סוד השמרים.

ראה הקב״ה שאי אפשר לסמוך על האדם וחובה להטיל עליו עמל ויגיעה, כדי שלא יבוא לידי בטלה, לכן סיבב הקב״ה את האדם אל מקום שיצטרך לעמול מאוד לקיומו. ותראה שכעת בלי עמל וטרחה הנה יחסרו מזונותיו וביתו, ויהיה בסכנת חיים. ולכן יהיה האדם מוכרח לעבוד, כי הרעב יציק לו, והקור והגשם יאלץ אותו להשקיע כוחו בשביל לעבוד ולהשיג מזונו ובית דירתו. ועל ידי כך יתרחק האדם מן הבטלה.

עוד נדע כי סיבב ה' ברחמיו תיקון לאדם, שיתקן עצמו ואת העולם על ידי המלאכה וכל העניינים הללו, בסוד העלאת ניצוצות ועבודת הבירורים, והיינו שאין עמל האדם רק כדי שלא יבוא לידי בטלה, אך אין בזה תכלית עצמית, אלא יש כאן תיקון לעולם שיבוא על ידו. ואמנם דרך תיקון זה לא היה בא לאדם אם היה יכול לעמוד ברוב טובה, ולהתעסק במלאכת שמים בלי להיבטל ממנה.

 

סוד ההתעסקות בבצק שלא יחמיץ

סוד העסק בבצק הוא עמל רב ומתיש. והוא סוד העול שהונח על האדם לאחר החטא. ובזה תבין סוד דברי האריז״ל שעל ידי שמזיע באפיית מצות מתקן פגם הברית והחטא הקדמוני, שהוא אחד כנודע. ותשכיל סודו, כי נגזר על האדם בזיעת אפך תאכל לחם, ותבין שהגזירה הזו אינה עונש שרירותי אלא תיקון לאדם ממש. והוא במה שראינו, שעל ידי העמל שומר עצמו שלא יחמיץ. וזה עצמו ממש סוד הזיעה באפיית המצות, שהוא עמל האדם בעולם. וזו דרך אחת לשמור עצמו שלא יבוא לידי חימוץ, והוא סוד רוב בני האדם, שעסקם במלאכה ובעמל כל היום, ועל ידי המלאכה אינם באים לידי בטלה ושעמום.

 

כל המקבל עליו עול תורה

אמנם לא סגר ה' את חלוני גן עדן, כי נשמת האדם נותרה בגן עדן תמיד, ולא יצאה ממנו. כי רק הגוף סולק, ולא הנשמה. וזה יסוד גדול, שאם אדם דבק בכל עוז באור נשמתו, אזי יכול להמשיך טהרתה וקדושתה אפילו על גופו, בעודו בעולם הזה, ויתעלה למדרגת גן עדן. וסוד הענין רמוז בדברי רבי נחוניא בן הקנה במשנה, שאמר ״כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ״, ולא אמר 'כל הלומד תורה', אלא 'כל המקבל עליו עול תורה', והיינו שצריך לקבל את התורה בעול ועמל, ולא במנוחה ומרגוע. והיינו, שבאמת מלאכת שמים מזומנת ומוכנה לכל מבקש, סוד תורה שמונחת בקרן זוית. ואם האדם יתעורר בכל לבבו למען ה', ויפקיר עצמו כמדבר, בלי להשגיח בצרכי גופו וחומריותו כלל, וישים הכל בצד, באמת ובלבב שלם, מגודל אהבת ה', שבוערת כאש בלבבו, עד שכל לבבו מבקש כבוד ה' ותיקון העולם ועשיית רצונו יתברך, ויסכים לוותר על כל חייו למען ה' ממש - מכוח מסירות אמיתית זו, שה' רואה ללבב ורואה טהרת לבבו באמת, יזכה לשוב למדרגת האדם קודם החטא, והיינו להתעסק במלאכת שמים, סוד תכלית העולמות, והוא סוד המשכת האור האלוקות לעולמות כולם, בסוד התורה, ויזכה שיונח על צווארו עול תורה, היינו להיות מורה הוראה בישראל, להאיר אור תורה לעם ישראל, ועל ידי כך הנה באמת יעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי אין הוא זקוק לעול זה, שכן עול זה נצרך מחמת הבטלה של האדם, שכדי שלא יתבטל צריך הוא עול לתקנו ולרסנו ולשמור שלא יחמיץ. אך אם הוא עמל בעול התורה בכל עת, אינו צריך עול אחר, כי לא יבוא לידי חימוץ כלל. וממילא יזכה וכל מלאכתו הגשמית תעשה על ידי אחרים, בחסד וברחמים ובברכה, כפי שאמרו חז״ל שצדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

בזה יובן סוד ההלכה בשולחן ערוך שראינו קודם לכן, שראינו שיש שני דרכים לשמור שהבצק לא יחמיץ. האחד הוא על ידי שיתעסקו בו בכל עת בלי הפסקה כלל. והשני הוא דרך המים המטפטפים על הבצק, שאם מטפטפים כל היום בלי הפסקה, לא בא לידי חימוץ, אבל אם הם מטפטפים בחולשה, ולא בחוזק, אין הבצק נפעל מהם, ועל ידי כך יבוא לידי חימוץ. והנה נודע שאין מים אלא תורה, וסודו הוא שצריך האדם לעמול בתורה באופן שגופו יהיה נפעל מהתורה, והיינו שיעמול בכוח ובתוקף, שיתחמם גופו מהתורה באש יוקדת, ועל ידי כך לא יבוא לידי חימוץ.

והנה מבאר השולחן ערוך, שדבר זה הוא דווקא אם הטפטוף תמידי בלי הפסק כלל, אך אם יש הפסק, יבוא לידי חימוץ. ולכן תראה שמדרגה זו היא מדרגה של יחידים ממש, כי לרוב הבריות קשה להתמיד בתורה בכל עת בלי הפסק. ולכן אמרו חכמים הנחיה לכלל הציבור - ״כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון״, כי אין רוב בני אדם יכולים לעמוד ברוב טובה, וקשה מאוד להתמיד בתורה בכל עת, ולכן הנפש תבקש מנוחה, ומתוך כך יבוא לרפיון, ועל ידי הבטלה הזו יתעורר החמץ שבלבבו, ויבוא חלילה להחמיץ. ולכן חייב לשלב עם תורתו גם מלאכה ועמל, כדי שלא יהיה בטל חלילה ויהיה גורר עוון, סוד הבטלה שהיא בצק קופא על שמריו שעלול להחמיץ.

 

מים מחמיצים ומים ששומרים מחימוץ

ראינו שאין מים אלא תורה, ונודע גם שהמים הם הם המחמיצים את הקמח. כי קמח בלי מים אינו יכול להחמיץ. ונמצא שהמים הם חרב פיפיות, כי מצד אחד מביאים ברכה רבה, כי הם התורה, וכן נודע שאי אפשר להכין לחם בלי מים. ובמצה עצמה שמים מים דווקא. אך מצד שני המים הם שורש ההחמצה, שאין הקמח מחמיץ בלי מים.

והנה סודו עמוק, והוא שאמרו חכמים ״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״, ותראה שכביכול היצר והתורה באים מאותו שורש, כי באמת היצר הוא דבר טוב, כי הוא כוח היצירה, ובלי יצר אין יצירה. כמו שתראה שבלי יצר אין ילודה, ואין תיקון עולם. לכן היצר ביסודו טוב, והוא סוד המים הטובים. וכן התורה היא כוח היצירה הרוחנית, והוא שאמרו חכמים שהתורה היא כלי אומנותו של הקב״ה, שעימה ברא את העולם. כי התורה היא שפע החיות והקיום, שהוא סוד המים. ותראה שהמים מאחדים את כל הגרגירים יחדיו, והוא כוח האחדות, והיא התורה שמאחדת הכל תחת מלכות ה'. והנה אלו הם סוד המים הטובים.

אך תראה שיש סוד מים המרים המאררים, סוד מארת הנחש, סוד הקללה שנתקלל האדם, והוא סוד ל״ט קללות, ל״ט מלקות, סוד ההפך מט״ל השמים, סוד הגשם, כי יש טל ויש לט, טל ברכה, ו'לט' הוא כלל מלשון 'לייט עלה אביי'. כי המים בעצמם עלולים להחמיץ את הקמח. והנה זה סוד 'להט החרב המתהפכת'. כי להט הוא 'הטל', וסודו 'הט״ל' שעלול להתהפך ל׳הל״ט'. ולהט הוא טל ו-ה', וסוד ה' הוא בחינת האדם, סוד המקבל, כי הוא עפר, סוד הקמח, סוד ה' שהיא נוקבא, סוד הקרקע. ול״ט סודו המים, סוד שקיו דאילנא כנודע בפתח אליהו. אלא שעלול להיות קללה, סוד לט, סוד לוט כנודע, ואפשר שיהיה ברכה גדולה סוד טל השמים, סוד התורה סוד טל אורות טלך. והכל תלוי האם המים יהיו מתוקים או מרים, סוד ההחמצה.

 

סוד המתקת המים במרה

ובזה נבין סוד "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה וכו', שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

יש להבין את הפסוק, כי התורה מספרת שהמים היו מרים, והקב׳׳ה הראה למשה עץ והשליך אל המים והמים נמתקו. ואחר כך התורה אומרת ״שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו״, והחוק ומשפט הם התורה, סוד דינים ושבת במרה. אך יש לשאול מה הקשר בין הסיפור של המים והעץ ובין התורה, ומתי והיכן מסר לו את התורה במעשה של מרה. אלא שאפשר שזהו עצמו סוד 'ויורהו ה' עץ'.

ותבין סוד 'ויורהו' שהוא לשון הוראה, והיינו תורה. ואין עץ אלא תורה, סוד עץ חיים היא למחזיקים בה. והיינו שלימד ה' את משה תורה להורות את ישראל, והתורה עצמה סוד המים המתוקים. כמו שראינו שהתורה היא סוד עמל תורה, שעל ידי כך יכול להשתמש במים במתיקות בלי מריריות, סוד עמל של המים שעל ידי כך לא בא לידי חימוץ, סוד מרה. ולכן מובן מדוע דווקא לימד אותם דינים ושבת, כי דינים הוא חושן משפט, ושבת הלכותיה מרובות מאוד, והם חלקי התורה שדורשים עמל עצום ורב כנודע, כמעט יותר מכל חלק אחר שבתורה. והוא סוד עמל תורה ממש, סוד מים מתוקים, מים שאינם מביאים לידי חימוץ. כי מים עומדים גורמים לבצק להחמיץ, סוד מים מרים. אך מים זורמים, מים חיים, היינו מים שיש בהם חיים ותנועה, הם שומרים שהבצק לא יחמיץ, ואדרבא לטוב לו, ועל ידי כך נמתקים המים.

ובזה יובן סיום הפרשה שאומר "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ״, הנה יש לשאול מה קשר סוד הרפואה כאן?! אלא שראינו שחמץ הוא בחינת גוף מתפורר ובלה ונרקב, ואילו המצה הוא גוף שאין בו חולשה ורפיון, ולא יובש ולא רקבון. והוא עצמו סוד הרפואה. כי עיקר המחלה באה כתוצאה מנפילת גוף האדם להיות בחינת חמץ. כמו שהלחם חמץ מתייבש ונרקב, כן גוף האדם בלה עם הזמן עד שמתפורר לגמרי, ולכן גזר מיתה על האדם לאחר שהחמיץ על ידי השאור הוא הנחש.

ממילא נבין מדוע הרפואה גנוזה במצה, כי היא בחינת גוף זך שאין בו חמץ, ולכן אינה מתקלקלת לעולם, וכן גוף האדם שהוא בחינת מצה, אין בו חולשה ולא רפיון ולא פגם כלל. ולכן הורו בזוהר שהמצה היא נהמא דאסוותא, כי היא ממש מחזירה את גוף האדם למצב שקודם החטא, שאין בו חמץ וממילא לא יובש ופגם. ולכן מובן היטב מדוע אמר סוד הרפואה בהמתקת המים. כי הנה כשזכו ישראל לתורה, סוד מים מתוקים, ממילא אלו הם המים ששומרים שלא יחמיצו ישראל בגופם, וישאר גופם בסוד מצה ממש, וממילא לא ישלטו בהם שום מחלות. והוא סוד התורה שהיא שורש הרפואה, כאומרו ״רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ", כי היא מים מתוקים, שמטפטפים על גוף האדם ושומרים אותו שלא יחמיץ. בזה נבין סוד מצוות התורה ״על מצות ומרורים יאכלוהו״, והיינו שהמצה נקשרת במרור, סוד המרירות. הוא סוד מרה, שהוא בחינת הכוח שעלול להחמיץ מחמת מים המרים, סוד ההחמצה. והמצה שומרת שלא יבוא המרירות ולא יחמיץ. כי הנה ראינו שלאחר שנפל האדם בחטא אזי צריך להיכנס לעול ועמל גדול, כי נפל בבטלה שבאה לו מחמת רוב הטובה, ולכן צריך לבוא בעמל כדי שיוציא מלבבו יצר הבטלה והזוהמה, וישוב להיות מצה.

 

סוד הזיעה באפיית המצות

והוא סוד העמל שנגזר על האדם בזיעת אפיך תאכל לחם. ובאמת הזיעה היא פעולה הפוכה מהרטבת הקמח במים. כי החמץ בא על ידי מים שנכנסו בקמח, סוד מים המרים, שהיה בטלה ונעשה הבצק לחמץ. ועיקר הזוהמה הוא מהמים, כי המים גורמים את החימוץ. וכדי לתקן זאת צריך לפלוט ממנו את המים, ועל ידי כך ישוב להיות קמח בלי מים, ויוכל לקבל מים חיים וטובים. וזה עצמו סוד הזיעה, כי הזיעה הוא פליטת הנוזלים מגוף האדם, והוא הוצאת מים המרים, כי הזיעה מרה, וכשמוציא את הזיעה הרי שמוציא את המים המרים, סוד זוהמת הנחש ויכול לשוב ולהיתקן.

והוא שאמר האריז״ל שהזיעה באפיית המצות סגולה לתיקון הברית, והוא באמת זיעה בכל ענייני המצוות ובייחוד במצות, ובכך פולט את המים המרים, סוד יצר הרע שגורם לאדם להחמיץ.

לכן ירדו ישראל למצרים לעול עבודת פרך, שאמר האריז״ל שהוא בשביל תיקון החטא הקדמוני, הוא סוד וימררו את חייהם בעבודה קשה, סוד מרור, סוד מים מרים , ובאמת היה זה תיקון להם, כי על ידי כך באו לסוד זיעה, סוד פליטת המים המרים, סוד זוהמת הנחש, ושבו להיות כמו קמח בלי מים, שמוכן לקבל מים חיים טובים, והוא סוד מתן תורה, סוד מים חיים, סוד טל תחייה שבא לישראל במעמד הר סיני. כי בעמל שעבוד מצרים הפליטו כל הרע מגופם, בסוד בזיעת אפיך, ואז ספרו מ״ט ימים נקיים, לאחר שגמרו להוציא כל הזוהמה, סוד דם נידה שגמרו להוציא, שהוא עצמו סוד מים מרים, סוד דם שאין בו לידה. ולאחר מכן באו להיטהר בימי הספירה, עד שיכלו לקבל מים חיים.

 

סוד מרה לאחר קריעת ים סוף

ובזה נבין סוד פרשת מי מרה שבאה בדיוק לאחר סיום יציאת מצרים, מיד לאחר קריעת ים סוף, שהוא סוף שעבוד מצרים, כי העבד יוצא לחירות במיתת האדון, ומתו מצרים שהם האדונים, סוד הנחש והזוהמה ששלט בישראל, כי כשגמרו להוציא כל הזיעה, סוד זוהמת הנחש, ממילא מתו אדוניהם המצריים, ויצאו ישראל לחירות, ואז ממש בא סוד הפיכת המר למתוק, סוד מים מתוקים, סוד ויבואו מרתה, כי לאחר שמררו את חייהם בסוד מרור, כעת יכולים לצאת מהמרירות, המים המרים, סוד הזוהמה, מים שמחמיצים, ושם קבלו עול תורה, והתהפך הכל להיות מים מתוקים, מים חיים שאינם מחמיצים, אלא יוצרים עיסה שתהיה לבסוף מצה, בלי זוהמת ההחמצה כלל. ולכן צוותה התורה לאכול מצה על מרורים, סוד הרפואה, כי המרור סוד הזוהמה שנדבקה באדם, בסוד מרירות, והמצה באה להפכו לרפואה ותיקון.

 

ביטול הרע משורשו - אפיית המצה

והנה נתבונן באותם הקדושים שהרגו את יצר הרע מתוך ליבם, כדוד המלך שאמר ״ולבי חלל בקרבי״. יש שתי דרכים בנצחון היצר, הנלמדים מעניין החמץ, כי היצר והחמץ אחד. דרך אחת היא המים שטורדים בכל עת, בלי הפסקה, ועל ידי כך לא בא לידי חימוץ. אך זו אינה דרך שלמה, שכן אם יפסיק רגע אחד מללמוד, יתעורר שוב היצר ויתקוף. כי הוא נמצא באדם, אלא שהאדם אינו נותן לו להתעורר מכוח התורה שלומד בכל עת. אך יש דרך עליונה לביטול היצר, והוא סוד האש. כי בצק שנאפה בתנור, שוב אינו יכול להחמיץ לעולם. כי האש מסיימת וגומרת את מלאכתו, ועל ידי כך לא יוכל להחמיץ לעולם, וכן לא יוכל להתקלקל שוב, כמו מצה שאינה מתקלקלת. נמצא שמור לגמרי מן המזיקים. והנה זוהי התורה העליונה, שהיא בחינת אש, כאומרו ״מימינו אש דת למו״, סוד ״הלא כל דברי כאש נאום ה'״. והוא שאמרו חכמים תלמידי חכמים כל גופן אש. אך כדי לזכות לתורה שהיא בחינת אש, צריך למסור עצמו בכל עוז על התורה, ולעמול בה מאוד, עד שיתחמם גופו בלהט אש התורה, בהתמדה רבה, במשך שנים רבות, ועל ידי כך יהיה בחינת אפייה, ויהיה לחם ולא בצק, וממילא יעקר יצר הרע מליבו ממש. והוא סוד הצדיקים שהרגו יצר הרע שבליבם, ובאו לתכליתם ממש, כי הלחם הוא תכלית, ובצק הוא דבר שאינו שלם. ולכן היצר נוגע בו, כי הוא פוגע במי שאינו שלם ולא בא לתכליתו, מה שאין כן הצדיקים שנעשו לחם ממש, שזכו למדרגה עצומה של התכלית, ועל ידי כך אין היצר יכול להם כלל, וה' יאיר עינינו במאור תורתו אמן ואמן.

---

[1] הרב ראובן ששון, באור פניך הגדה של פסח עמ' נב

פרשת בהעלותך - חינוך באש

חינוך באש

במדבר (יא,ב): "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ".

בימי מלחמת נפוליאון, כשהקיסר הצרפתי כבש את אירופה בסערה, הגיעו גדודיו לעיר קטנה בפולניה. קוז'ניץ שמה. באחד הימים פרצה במקום שריפה. וזה דבר השריפות, שהיו מכלות כפרים ועיירות לעיתים תכופות. הבתים עשויים היו עץ, והגגות מחופים קש. ובכל בקתה תנור, אותו הסיקו ללא הרף בימות הגשמים, להחזיק מעמד בקור הנורא ולבישול ואפיה. ולכל תנור ארובה, לנקז את העשן הרב. די היה בהתלהטות האש ובכמה גצים שיצאו מאחת הארובות, כדי שגג הקש יתלקח, הבקתה תעלה באש, הרוח תסיט אותה לבקתה הבאה, ורחוב שלם יהיה תוך דקות לאודי פחמים.

דא עקא, שכאשר הייתה פורצת שריפה, לא היו ברזי שריפות בנמצא. לא היו כלל ברזים בנמצא. הייתה באר שכונתית, בה שאבו מים בדליים. וכשהייתה פורצת שריפה, היו הכל רצים בדליים חצי מלאים, שהיו כיריקות ננסים מול עמוד האש הרועם, הכובש בקתה אחר בקתה ללא רחם... לאושרם של תושבי קוז'ניץ שהה בעירם חיל הכיבוש. ומפקדו ראה עצמו מחויב לשלום נתיניו ורכושם. מיד הזעיק את חייליו החסונים והורה להם לשאוב מים ולהעבירם בשרשרת למקום השריפה המשתוללת. פעולה שהיה בה משום הבעת רצון טוב יותר מאשר תועלת...

בקוז'ניץ פעל באותם ימים איש פלא, איש א-לקים קדוש, המגיד מקוז'ניץ זצ"ל, שר התורה ועמוד העבודה, גאון בנגלה ובנסתר. חלש וידוע חולי מנעוריו, שכאשר הגיע לעבודת הבורא היה מתגבר כארי, ללא מליצה. כאשר השריפה השתוללה, והייתה סכנה שתכלה את העיר כולה, ביקש המגיד הקדוש שיישאוהו אל מקום השריפה. עשו כן. נשאוהו ממיטתו והושיבוהו על כיסא. הביאוהו למקום השריפה, בו עמלו החיילים לשווא. העמידו את הכיסא לארץ והמגיד הקדוש הביט באש – וראה זה פלא. היא התערבלה לפתע, התכנסה במקומה, והחלה לדעוך. תוך רגע קט שקעה האש. נפעם ונרגש הודה הגנרל לרב הקדוש, איש הפלא.

לא עבר זמן רב, והגדוד הצטווה להמשיך במסעו לתוככי רוסיה, שם ספג הצבא הצרפתי את מפלתו הניצחת ונמלט בעור שיניו מערבה. נסוג מרוסיה ופולין, ושב לצרפת דרך גרמניה. ושם, בגרמניה, הודיעו לגנרל ששריפה פרצה בעיר. יואיל לשלוח את חיילי הגדוד לעזור בפעולות הכיבוי. "אין צורך בכך", אמר הגנרל. מיהר למקום השריפה והורה להביא בפניו את הרב המקומי.

הרב הובא, רב 'מתקדם', זקנקנו קצוץ ומטופח, עניבתו מסומרת למקומה בסיכת פנינה, וכנפות מעילו המהודר מתנפנפות ברוח. התייצב לפני הגנרל, שהורה בשרביטו על האש המשתוללת. "כבודו הוא הרב המקומי?" שאל הגנרל. "אכן כך", השיב הרב. "אם כן, יואיל נא לכבות את השריפה!" פקד הגנרל. "איך, כיצד?!" תמה הרב. "מה פירוש איך? יביט כבודו באש, ותשקע!". הרב היה המום. לא הבין. "איני יכול!" הצטדק. "אם כן. אינך רב! מתחזה אתה", הרעים הגנרל. ובו במקום הדיחו ממשרתו, והורה להלקותו חמישים מלקות...

פרקי דר"א (פרק נג): "ותשקע האש - רבי יהודה אומר אותה האש שירדה מן השמים שקעה בארץ ולא חזרה למקומה לשמים, אלא נכנסה לאהל מועד, וכל הקרבנות שהיו מקריבין ישראל במדבר [אותה האש] היתה יוצאת ואוכלת אותן".

האש לא חזרה לשמים! משה רבינו השקיע אותה בארץ!

בילקוט שמעוני מובא בשם הספרי (בספרי לפנינו ליתא): "אמר ר' אייבו, נכנס משה בתוך [האש], והיה מדרס עליה ומשקיע בה כצפין של צמר, שנאמר 'ותשקע האש'".

ואח"כ השתמשו בה לקרבנות!

למה האש לא חוזרת לשמים?

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מסביר בעניין חטא המתאוננים שמשפטי שמים במידה כנגד מידה.

חטא המתאוננים היה שהם בערו באש של תאווה אז מהשמים הורידו עליהם אש...

אז מה הפיתרון?

בא משה רבינו ולא מכבה את האש אלא משקיעה בארץ - "עשאה שקועה וטבועה בכל חלקי מעשי איש הישראלי, שקוע ומקושר במצוות התורה".

המטרה, מטרת המורה וההורה ומטרת האדם מעצמו, אינה לדכא את האש, אלא להפנימה ולנתבה. להפכה לאש שעל המזבח, לאש קודש ושלהבת התקרבות לבורא!

חובת התלמידים (פיאסצנא, שיח עם המלמדים ועם אבות הבנים): "אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל הורנו קדושי ישראל הבע"שט ותלמידיו אחריו זצ"ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל... אם יראה תלמיד במדת הכעס, הן אמת שבאופן זה שהנער משמש עתה במדת כעסו רעה היא עד מאוד, אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמר שורש פורה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו. האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכול זרע גרעין או בוסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמור, פרי מר וארסי הוא האתרוג. והאם יכולים לשער מראש את גודל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדור אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לה'. .אש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לה' בתורה ובתפילה בקול חוצב להבות אש ירעם... החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל אדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהב ברשפי אש התשוקה...".

איך עושים את זה? עם הרבה אהבה והשקעה!

שם: "כאשר יחדור אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו"!

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל (דרשה לפרשת ויגש):

"צריך לנשק את הבן, לחבק אותו, בבית. להראות לו אהבה, שאתה אוהב אותו. זה העיקר, החמימות שההורים נותנים להם זה החינוך, זה הבריאות הנפשית שלהם".

הרב סולובייצ'יק (הוראה תוך אמפטיה): "משה נצטווה להיות לא רק מורה ומחנך, אלא גם אומן ואב. מורה מלמד את הילד, וגם האומנת עושה זאת; אולם האומנת עושה את עבודתה תוך נשיאת התינוק בחיקה. היא משקעת את זהותה בזו של התינוק, נעשית חטיבה אחת עמו, ובו היא מוצאת את מימושה. שאיפותיה האישיות נעשות מִשְנִיות, ולצורכי התינוק יש מעתה עדיפות על פני חייה שלה. יש כאן מזיגה רגשית של שתי ישויות.

לעומת זאת המורה שומר על זהותו ועל אישיותו העצמית. הקשר עימו הוא אינטלקטואלי בעיקרו, ומתממש באמצעות חינוך והקניית ידע".

משה נוכח לדעת כי עובדת היותו מורה לא הספיקה. כדי למלא את התפקיד של מנהיג ישראל, בראשית שנות התפתחות האומה ועיצוב אופייה, זקוקה היא לאותו סוג של תשומת לב שהתינוק מקבל מן האם.

"מה שדרוש לנו היום הוא היחס החם באותה המידה כמו הרעיון המבריק. ההבנה האוהדת, קירוב הלבבות האמיתי, והסברת פנים אנושית... ההוראה לבדה איננה מספיקה ואיננה מתאימה... עלינו לשאוף למסירות יתר, למחויבות אישית... וכן אמפתיה, דהיינו היכולת ללמד מתוך הלב, ולא להסתפק בהסברה בהירה בלבד".

פרשת חיי שרה - אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת

אין לי ארץ אחרת - גם אם אדמתי בוערת

בראשית (כג,א): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה"[1].

פרשת השבוע מתחילה במילים של חיים, ואף קרויה כך, אלא שהתורה מספרת לנו מיד על מוות - "וַתָּמָת שָׂרָה".

מכך נראה שמותה של שרה הוא תמצית חייה, מותה מסמל משהו!

אברהם אבינו נקרא לפני שתי פרשות להקים את האומה שתגאל את האנושות ותתקן את העולם, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", מבחינתו הדבר כולל קריאה בשם ה', הפצת האמונה בא-ל אחד, ואף סיוע הומניטרי ללוט, הצלת סדום ועוד.

לשם מימוש דברים אלו אין צורך במדינה ואין צורך בארץ. אדרבה, ההשתרשות בטריטוריה עלולה לעכב תיקון שמכוון כלפי כלל הקוסמוס.

ברגע ששרה מתה, נפגש אברהם עם הארץ, הצורך לקנות חלקת אדמה.

בראשית (כג,ב): "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".

אברהם אבינו מגיע מבאר שבע לספוד לשרה בחברון. זאת אומרת ששרה נסעה לפני אברהם והגיעה לחברון.

שרה, בנָשִיוּתַהּ, חשה בפנימיות את ההזדקקות לבית, מקום מבטחים.

מדרש (רות רבה ב,ח): "אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי, אלא לאשתי בֵּיתִי[2]".

היא כבר הגיעה לחברון כדי לקנות קרקע שם, אלא שלא הספיקה.

מדרש (תנחומא חיי שרה, ג): "זממה שדה ותקחהו - שעד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה, ותקחהו – שהרי נקברה בה".

שרה מסרה את נפשה להיות באהלים עם אברהם עד שהחליטה לממש את הבטחת הארץ החשובה לה מכל "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".

בסיום הפרשה אנו נתקלים בביטוי מיוחד "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי" ישנה עוד פעם אחת בתנ"ך שמופיע ביטוי זה, באדם הראשון: "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חָי".

אדם הראשון ואברהם אבינו דומים ב'המצאת הגלגל', כל אחד בדרכו.

אדם הראשון התחיל את האנושות במובנה הגשמי, אברהם החל את התנועה האנושית הרוחנית לתיקון העולם.

הארה לאומות העולם חייבת להיות מתוך הקמת יישות מדינית, כדי שתהיה דרך להשפעה בין ישראל לעמים.

הקרקע שאותה בסופו של דבר קונה אברהם היא "אֲחֻזַּת קֶבֶר".

היינו מצפים שהאחיזה הראשונית של עם ישראל בארץ ישראל תהיה באמצעות משהו חי - כרם, מעיין נובע, דברים המוסיפים חיות ואופטימיות.

אלא שרכישת הקבר מלמדת אותנו יסוד עיקרי בהבנת ישיבתנו בארץ ישראל:

אם אדם קונה כרם, מה מצדיק את אחיזתו במקום? עבודתו בכרם, הוא חורש, זורע, מסקל אבנים, כולם יודעים שזה שלו.

אך כשאדם קונה קבר, מה עליו לעשות בשביל להוכיח שזה שלו? כלום. המנוח פשוט שוכב שם.

כמו כן אם אדם קונה כרם הוא יכול למכור אותו ביום מן הימים או פשוט לנטוש אותו, אבל קבר זה נצחי.

אברהם קונה דבר סטטי ולא משתנה, זו אמירה וסימן: אחיזתנו בארץ היא עצמית ואינה תלויה בעבודתנו, ואף לא בשהותנו בה.

חז"ל במדרש (תהלים כ') מספרים לנו סיפור: אב ובנו הלכו בדרך. התעייף הבן ושאל את אביו: "היכן היא המדינה?" (בלשון חז"ל מדינה זו עיר). אמר לו: "בני, סימן זה יהא בידך, כשתראה את בית הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך.

כך הנביא אומר לישראל, אם ראית הצרות שיכסו אתכם (צרות עד מעל הראש) מיד אתם נגאלים שנאמר - יענך ה' ביום צרה".

רואים מהמדרש את הקשר ההדוק בין הגאולה והקירבה לארץ ישראל (העיר במשל) לבין הבית קברות!

עם שזו ארצו קובר בה את קרוביו, עם פולש שורף את הארץ...

בתקופה בה התגוררו יהודים בבית הממשל הצבאי בחברון נפטר ילד לאחת המשפחות. למרות שלא הייתה התנגדות מצד הממשל לקוברו בבית העלמין העתיק, נקבר בירושלים מסיבות שונות.

משחודש היישוב היהודי בקריית ארבע, לא ניתן אישור ממשלתי דומה עד לקבורת התינוק אברהם ידידיה נחשון.

נחשון נולד בקריית ארבע בחורף תשל"ה (1975) לצייר ברוך נחשון ושרה נחשון, ממחדשי הישוב היהודי בחברון ותושבי קריית ארבע.

בהיותו התינוק הנימול הראשון במערת המכפלה מאז חודש היישוב היהודי בחברון, נקרא על שמו של אברהם.

כארבעה חודשים לאחר מכן מת אברהם ידידיה נחשון מוות בעריסה.

האם החליטה שכשם שהיה הראשון להימול בחברון מאז חודש היישוב היהודי, יהיה גם הראשון להיקבר בבית העלמין העתיק.

מסע ההלויה התקיים ביום כ"ב תמוז התשל"ה ויצא מקריית ארבע לכיוון חברון בטנדר עם מניין גברים.

ביציאה מקריית ארבע עצרו חיילים את השיירה בשל הוראת שר הביטחון דאז שמעון פרס, שאסר את הקבורה בחברון.

מפקד שהובא למקום הביע בפני האם שרה את צערו על אובדנה וביקש אותה לקבור את בנה בירושלים או בקריית ארבע.

כששאלה מדוע לא תוכל לקוברו בחברון היא נענתה על ידי המפקד "הרי את חברון יחזירו".

שרה הבהירה שלא תסכים לקבור את בנה במקום אחר והחלה לצעוד עם גופת בנה בזרועותיה לכיוון חברון.

כעבור זמן מה שר הביטחון, הורה להתיר את קיום הלויה.

שמואל (ב' י,יב): "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ"!

חשוב במיוחד להתחזק בימים אלו, ימים בהם עם ישראל נאבק על אחיזתו בארצו, גם כנגד גורמים המנסים לגרש אותנו מעל אדמתנו, וגם מול גורמים המנסים לשרוף אותה!

כנגד נסיונות שריפה אלו – הקב"ה שנקרא (דברים ט,ג) "אֵשׁ אֹכְלָה" – "הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ" (שם).

כדברי הבן איש חי (ברכת חיים) על הפטרת השבוע: ״וחם לאדוני המלך׳ — מלכו של עולם, על דרך 'כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה... וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי' (ישעיהו סג,ד-ה), שיתמלא הקדוש ברוך הוא חימה על אומות העולם, ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון".

---

[1] דבר תורה של הרב חנן שוקרון עם עריכה קלה ותוספות.

[2] מעניין הוא שבדיונים רבים בתלמוד, כשמדובר על רוע מזל במאורעות שקרו לאשה, נאמר הביטוי "נסתחפה שדהו", האישה בטבעיותה שייכת לקביעות והחיבור לקרקע.

שבת זכור - זכור את אשר עשה לך עמלק

זכור את אשר עשה לך עמלק

ויקרא (פרשת צו ו,ו): "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה".

המגיד מקוז'ניץ (עבודת ישראל - פרשת זכור): "... זכור את אשר עשה לך עמלק, לך ממש שעשה בקרבך ענין עמלק... אשר קרך בדרך, קרך הוא מלשון קרירות שהקר אותך מהתלהבות. שראוי להיות כל אדם בלבו כמוקד אש לפני ה' תמיד, והיצה"ר מקרר את האדם ומעצלו...".

גם בזמן מרדכי ואסתר הבעיה היתה קור...

כתב רבינו האר"י (שער הגלגולים), שמרדכי היהודי היה ניצוץ של משה רבנו [משה בגי' 'איש יהודי', ומרדכי היהודי יש בכוחו להכניע את המן, כשם שנלחם משה עם עמלק ונצחו. גם ס"ת משה בן עמרם – המן, לרמוז שיש בכוחו להכניעו]. ואסתר המלכה, היתה ניצוץ של בתיה בת פרעה שגידלה את משה רבינו [לכן כעת מרדכי שהוא ניצוץ משה רבינו, 'לקחה לו לבת']. והמן הרשע, היה גלגול של המצרי שהטמין משה רבינו בחול.

והנה, בתקופת מרדכי, קם עליו המן הרשע ורצה להשמידו, יען שהמן הוא הניצוץ של המצרי שהרגו משה, ורצה כעת להשיב רעה, להרוג את מרדכי שהוא ניצוץ משה. ולכן מובא במדרשים, שכהגיע לאזני מרדכי שמע הגזירה הקשה, מיד הלך והשתטח על קברי האבות, ואח"כ הלך אל הירדן, והיה צועק אל משה, בא תראה איך בניך גלו וגוזרים עליהם גזירות רעות.

וכידוע, משה רבינו הרג את המצרי בשם המפורש, שהוא שם כה"ת [שם שמיני משמות ע"ב, ר"ת כל הנשמה תהלל, וע"י השם הזה מכריתים את הס"מ, ובכתבי האר"י מובא, לכוין אותו כשאומרים "כי לא עזבת דורשיך ה' " ועי"ז ניצולים מהס"מ]. ודבר זה נרמז שם בפסוק (שמות ב,יג), 'ויצא ביום השני וירא שני אנשים עברים ניצים, ויאמר לרשע למה תכ"ה רעך', וכאן נרמז שם זה שהוא השם המפורש, שע"י הרג משה רבינו את המצרי. כמו שכתוב בפסוק שלאחריו: 'הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי', דהיינו שאתה רוצה להרוג אותי באותו שם המפורש שהרגת בו את המצרי.

וכששמע מרדכי על הגזירה הקשה, 'ויצא ברחוב העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה', מיד 'ותקרא אסתר להתך… ותצווהו על מרדכי', וזה מפני שאסתר ידעה הסוד הזה, שמרדכי הוא ניצוץ של משה רבינו, והמן הוא ניצוץ של אותו מצרי. ולכן טענה אסתר למרדכי, שאפשר לכלות את המן ע"י השם קדוש הזה, כמו שמשה רבינו הרג את המצרי, וזהו -'ותקרא אסתר להתך, ותצווהו על מרדכי', דהיינו שקראה לאותו שם קדוש, 'התך' אותיות כה"ת, וצוותה למרדכי להשתמש בשם הקדוש הזה, לכלות את המן הרשע. אך מרדכי השיב לה, שעכשיו לא יועיל להרוג אותו ע"י שם קדוש, כיון שהגזרה באה עליהם, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ולכן חייבים לחזור בתשובה. דכל זמן שעם ישראל לא יחזרו בתשובה, גם אם נהרוג את המן ע"י שם זה או באופן אחר, יקום רשע אחר במקומו.

וזה נרמז בפסוק (אסתר ד,ז) 'ויגד לו מרדכי (להתך) את כל אשר קרהו' דהיינו, רמז לה שסיבת הגזרה היא משום קרהו. כלומר, ה'קירור' שהצליח המן בן בנו של עמלק לקררם, ע"י שנהנו מסעודתו של אחשורוש. ולכן לא יועיל שום דבר, אלא רק אם יעשו תשובה. [וכדאיתא בגמ' (מגילה טו:), שאחד הטעמים שזימנה אסתר את המן למשתה, הוא כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתם מן הרחמים. וכשזימנה אותו אז התחילו לפחד שמא היא בעצה אחת איתו, והבינו שאין הדבר תלוי אלא בתשובתם].

ואז אסף מרדכי את כל היהודים מנער ועד זקן, וציוום לצום ג' ימים לילה ויום כפי בקשת אסתר, ועשו תשובה גדולה, ועי"ז נתבטל המן, ותלו אותו ואת בניו על העץ והרגו את כל העמלקים באזור. 

זוה"ק (ח"ב דף סה:): "אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, וְכִי קַלָה הִיא בְּעֵינֶיךָ, קְרָבָא (מלחמה) דָּא זו דַּעֲמָלֵק? תָּא חֲזֵי, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד הַהוּא אותו זִמְנָא, וּמֵהַהוּא זִמְנָא, עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹמוֹי דְּגוֹג וּמָגוֹג, לָא יִשְׁתַּכַּח כְּוָותֵיהּ. לָאו בְּגִין חַיָּילִין תַּקִּיפִין וְסַגִּיאִין (חזקים ורבים), אֶלָּא בְּגִין דִּבְכָל סִטְרִין (צדדים),  דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה.

ולכן, צוה הקב"ה למשה (שמות יז,יד) 'ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים'. ואח"כ כתיב (פסוק טז) 'ויאמר כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדר דר'.

רש"י (ישעיה לד,י) כתב 'מדור לדור – מדורו של משה לדורו של שאול, ומשם לדורו של מרדכי, ומשם לדורו של מלך משיחנו'.

הרי שמלחמה זו עדיין נמשכת עד לביאת משיח צדקנו, שאז הקב"ה ימחה את שמם מתחת השמים.

על אדר א' כותב הבן איש חי (אדרת אליה משפטים): "הטעם שבשנת העיבור מעברים חודש אדר דוקא... על דרך הדרש, כי בחודש הזה יש מפלה לעמלק ולאומות העולם, כי ידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל: "מאן דאית ליה דינא בהדי גוי – יתבענו בחודש הזה, כי הגוי ריע מזליה בחודש זה". ואם כן, השתא אם ישראל יעשו תשובה ותיקון בחודש הזה, ודאי תהיה מסוגלת תשובתם בחודש הזה יותר משאר זמנים, כי החודש הזה ישראל גוברים. וכמו שנמחה שמו של המן זרע עמלק בחודש הזה... לכן מעברים חודש זה, שיתארך זמן ממשלת ישראל יותר, ואולי בצירוף הששים יום יעשו ישראל תשובה שלימה ויהיו מסוגלים לגאולה, ואם לא עשו בראשון יעשו באחרון, באופן שיש להם הרחבת זמן יותר".

מה זו מלחמת עמלק?

כתב האר"י, שעמלק לא יכול ליגוע ב – י"ה דשם הויה, רק ב – ו"ה. כמ"ש 'כי יד על כס יה' וכו', שאין הכסא שלם ואין השם שלם באותיות ו"ה. ולעתיד לבוא, שאז הקב"ה 'אוה למושב לו' וימחה שמו של עמלק מן העולם, אז יושלם ויתחבר שם הוי"ה, והכסא יהיה שלם. וזהו 'אוה למושב לו' ה -א' תשלים לכסא, וי"ה לשם הויה ב"ה.

וזה רמוז בפסוק במגילה, 'ויצא ברחוב העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה' – 'ומרה' באמצעו יש אותיות מ' ר' שזה כמספר עמלק, ומבחוץ יש אותיות ו' ה' – שעמלק מפריד בניהם. וע"י החיבור והאחדות מכניעים את עמלק, ומתחבר שמא קדישא.

בגמ' (גיטין נז ע"ב) איתא: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ובעין יעקב נוסף – ומנו, רב שמואל בר שילת. וכן כותב רבינו האר"י ז"ל בליקוטי תורה (שופטים ד), שהוא רב שמואל בר שילת, והוא שורש קין.

ועפי"ז, מבאר ר' צדוק הכהן מלובלין, מה שהיה עם שאול המלך. דהנה יש תימה, שהרי שאול המלך ערך מלחמה רבתי עם עמלק, ונצטוה באזהרה ע"י שמואל הנביא, לא להשאיר מהם שריד ופליט, ולא לחמול על שום נפש מעמלק. ועל שאול המלך כתיב 'בן שנה במלכו', ומבארת הגמ' (יומא כב ע"ב), שהוא היה כבן שנה ללא חטאים. וא"כ תימה גדולה, איך יתכן שחמל שאול על אגג ועל מיטב הצאן והבקר, כמ"ש (שמואל א טו, ט) "ויחמול שאול והעם על אגג וכו'", ועבר בזה על דברי ה'. אלא, שידע שאול שיתכן שהעמלקים יתחפשו לבהמות ע"י כישוף, והטעם שלא הרגם, משום שידע להבחין בעיניהם, אם זו באמת בהמה או עמלק בכישוף.

ומה שריחם על אגג הוא מכיון שראה בו את שורש נשמת ר' שמואל בר שילת. וזה ביאור הפסוק 'ויחמול שאול על אגג', לומר, שריחם על הניצוץ הקדוש הזה שעדיין לא יצא ממנו.

ובזה מבארים ג"כ עוד טעם שזימנה אסתר את המן אל המשתה, שהיא רצתה לעורר אצל המן את הניצוץ הקדוש שיש בו, שהוא שורש נשמת רב שמואל בר שילת, וכוונתה היתה שע"י אותה התעוררות, יעלו בליבו הרהורי תשובה וידבר טוב על ישראל. ובאמת אח"כ 'ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב' - היינו שהתעורר בו הניצוץ הקדוש, אבל כשראה את מרדכי שלא קם ולא זע ממנו, מיד 'וימלא המן על מרדכי חמה', וכיון שנתמלא כעס, איבד והחשיך את הניצוץ שבער בו, ואז היתה מפלתו...

וכתב ע"ז הרמ"ע מפאנו, בספר צבאות ה' (ח"א סי' יב), שרב שמואל בר שילת, היה תמיד מייחד ומחבר שם הוי"ה ב"ה. לתקן מה שעשו אבות אבותיו להפריד שמו של הקב"ה. ורמז את זה, דהנה 'שילת' – ר"ת שויתי יי' לנגדי תמיד.

ר' צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה יח): "שורש עמלק שבלב היינו העדר הכרת הנוכח כמו שכתוב 'אין השם שלם ואין הכסא שלם'... והכסא הוא ההשגחה שיושב כמלך על כסא ומלכותו בכל משלה... אבל כאשר לבבו נקי ועדיין אין הכרת הנוכח מאירה לו להיות ממש תדיר כעומד לפני מלך גדול ומורגש לעין בכל דבר... זהו משורש עמלק".

מסופר שפעם הגיעו כמה חסידים ל'אמרי אמת' ואמרו לו שסבו ה'שפת אמת' אמר שאם יכוונו לבם באנא ה' הם יראו ישועות גדולות וזה לא קורה?

ענה להם ה'אמרי אמת': לא הבנתם את דבריו, אתם מכוונים ב'אנא ה הושיעא נא' ו'הצליחה נא'. אבל הסבא התכוין שיש לכוין ב'אנא ה' כי אני עבדך'!!! מי שמתכוין אז לקשר הכל לקב"ה ושהוא עבד לה' יתברך - יראה ישועות גדולות!

ע"י אמירת "זכור" בציווי הי"ת, מתעורר למעלה ענין מחיית עמלק, וכל שנה ושנה מוחים את עמלק ומחלישים את כוחו, וכל פעם שאנו מגנים אותו ומזכירים מחיית עמלק מוחים חלק מעמלק מן העולם עד שנעביר אותו לגמרי בקרוב ונהיה כולנו אש וייחודים לה' יתברך - אמן!!!

לאמר קודם קריאת פרשת זכור:

"לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ,(יאהדונהי) בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ (יאההויהה איההיוהה) לְיַחֲדָא אוֹתִיּוֹת י"ה בְּו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָּאִים לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה, "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", זָכוֹר בַּפֶּה, וְכֵן מ"ע לִמְחו‍ֹת אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, וְכֵן מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁכּו‍ֹחַ מַה שֶּׁעָשָׁה לָנוּ עֲמָלֵק לְתַקֵּן אֶת שָׁרְשָׁהּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, לַעֲשׂוֹת נַֽחַת רֽוּחַ לְיוֹצְרֵֽנוּ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵֽנוּ. וּלְעוֹרֵר מַלְאֲכֵי מָרוֹם וּמֶרְכָּבוֹת עֶלְיוֹנוֹת הַמֻּפְקָדִים עַל מִצְוַת פָּרָשָׁה זֹאת לִנְקֹם נִקְמַת יְהֹוָה (יאהדונהי) מֵאֵת זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְגַם עֵרֶב רַב מֵהַהוּא זַרְעָא בִּישָׁא, לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם עַד בִּלְתִּי הַשְׁאִיר לָמוֹ שָׂרִיד, כְּמו‍ֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", וְיִתְקַיֵּים בּו‍ֹ "אַךְ אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אוֹיְבָיו" בָּעֶלְיו‍ֹנִים וּבַתַּחְתּו‍ֹנִים. לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים וּמֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ הָעֶלְיו‍ֹנָה וְהַתַּחְתּו‍ֹנָה. וְיִתְקַיֵּים בּו‍ֹ וּבְזַרְעו‍ֹ "וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת". "וְהָיָה יְהֹוָה (יאהדונהי) לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהֹוָה (יאהדונהי) אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַֽעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּֽוֹנְנָה עָלֵינוּ וּֽמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּֽוֹנְנֵֽהוּ".

פרשת מקץ וחנוכה - יסוד האש

חנוכה - יסוד האש

אוסרי לגפן (חנוכה עמ' לה'):

*כל דבר בעולם מתחלק לארבעת היסודות: אש רוח מים עפר.

אש – הוא צורה (רוחניות) בלי חומר בכלל (אתה יכול לקחת כמה שאתה רוצה מהאש והיא לא תיגמר, א"א להכניס אותה לקופסה...) ולכן היא לא יכולה לנוח כי רק לחומר יש מנוחה וכשאתה משאיר אותו במקום כלשהו הוא נח שם עד שמישהו אחר יזיז אותו.

רוח – העיקר שלה הוא צורה אבל אפשר לכלוא אותה בתוך חומר (בלון חמצן למשל...), (אם תשים אש בתוך משהו סגור היא תכבה...).

מים – רק חומר בלי צורה (המים תופסים את הצורה של מה שמכיל אותם, אין להם צורה עצמית) ובגלל זה הם כל הזמן נחים רק מתי שהם בשיפוע הם שואפים להגיע אל הכי מנוחה שאפשר ולכן הם זורמים לשם וכשמגיעים יכולים לנוח עד שמתעפשים.

עפר – זה חומר אבל אפשר לעצב אותו בצורה (ערימת עפר או בור וכו')...

*כל דבר שהוא צורה המאפיין שלו זה שהוא יחיד א"א להרכיב אותו עם שום דבר אחר וגם קוראים לו בלשון יחיד למשל אש אין דבר כזה אש בלשון רבים[1] רק אש גדולה או קטנה או מספר מקומות שיש בהם אש.

המים שהם רק חומר נקראים רק בלשון רבים, לא אומרים מים ביחיד.

רק העפר והרוח שהם מורכבים גם מחומר וגם מצורה נקראים גם ביחיד וגם ברבים (עפרות תבל, אלקי הרוחות).

*רק חנוכה מכל המועדים[2] עיקרו יסוד האש כי הרואה מרחוק יכול לברך גם בלי לראות את הפתילה והשמן.

*כי כל המועדים באים בעיקר כדי לקדש את החומר את הגוף ע"י שמערבים בו מהרוח ומהאש.

וחנוכה הוא ניצחון על מלכות יון שהיא חושך[3] אז עיקר החג הוא האור האש!

חנוכה נועד לקדש את יסוד האש את הצורה השכלית של האדם, שזה הראיה וההשקפה הנכונה.

ובעצם המטרה של החג היא לסלק השקפות זרות ולהכניס השקפות של תורה!!!

*לכן הסעודות של חנוכה אפי' שהם טעימות מאוד הן רשות לא מצווה כי סעודת מצווה עניינה קידוש החומר והחומר עכשיו הוא לא העיקר.

*ולכן מובן למה כל החגים הם או יום אחד או שבוע[4] שזה המחזוריות הטבעית של החומר אבל חנוכה הוא שמונה ימים! שזה מעל החומר! כמו שהזוה"ק כותב שמונה – טבעא דקודשא בריך הוא.

ועיקר הנס היה שיצאו מגבולות החומר כמו שרואים בכד הקטן שהספיק לשמונה ימים!

עניין חשוב בתיקון הצורה הוא ההבנה שההשגחה העליונה מנתבת הכל לתיקון הבריאה במלכות שדי ושהכל קורה בהשגחה פרטית!!!

ההקפדות והמחלוקות באות משיבוש של ראיה זו ואי הבנה שהקב"ה מתכנן הכל והכל לטובה, ופה אנחנו חוזרים לאחדות  - צורה מתוקנת תמיד תהיה מאוחדת לגמרי!!!

בראשית (מב,כא): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת".

אחי יוסף יכלו להאשים את כל העולם בצרות שקרו להם! את הסגן האכזרי של פרעה שמטלטל אותם הלוך ושוב, את כל האומה המצרית, את הרעב שהביא אותם למצב הזה – אבל הם לא עשו כך אלא תלו את האשמה בעצמם! הקב"ה לא היה מביא להם ייסורים אם הם היו בסדר!!! כמו שהגמ' (ברכות ה.) כותבת "אם רואה אדם שייסורין באים עליו יפשפש במעשיו" "אין ייסורין בלא עוון"!!!

ברגע שהם תיקנו את הצורה שלהם שתהיה שלמה חזרה והבינו שהכל מה' ואין כזה דבר מישהו שמציק לך מבחוץ (זו הסיבה שמכרו את יוסף...) אז יכלו להתאחד חזרה עם יוסף!!!

הרמח"ל כותב (באדיר במרום) שברגע שעמ"י יתאחד תשרה עלינו הנשמה האלוקית ותבוא הגאולה באותו הרגע!!!

---

[1] אשי ישראל – אונקלוס מתרגם 'קורבניא' שהקורבנות נקראים כך ולא האש.

[2] פסח – מצות שבאות מהצומח שזה מים ועפר (יש קצת אש באפיה אבל זה לא העיקר...). שבועות – שני הלחם מים ועפר, לימוד תורה יסוד הרוח. סוכות – סכך וארבעת המינים ודפנות הסוכה כולם הם יסוד המים והעפר. ר"ה – שופר חומר ורוח (של יצור חי) המעורב קצת באש (מבשלים כדי להכין). יוה"כ – סיגוף הגוף יסוד המים בעיקר כי נמנעים מאכילה ושתיה, הסיגוף זה גם רוח.

[3] בראשית רבה (פרשה ב'): "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל".

[4] שמיני עצרת מועד בפני עצמו הוא.