פרשת פנחס - אחדות ע"י ארץ ישראל

אחדות ע"י ארץ ישראל

בפרשתנו פנחס מקבל פרס על המעשה שעשה, אפשר להבין לבד שאם מקבלים פרס מהקב"ה כנראה שזה דבר גדול מאוד! פנחס מקבל ממלך מלכי המלכים - "את בריתי שלום", רואים מכאן את מעלת השלום!!!

הרב יעקב אריאל כותב על הסיפור של יעקב אבינו שכל אחת מהאבנים אמרה "עלי יניח צדיק את ראשו" והקב"ה איחד את כל האבנים לאבן אחת[1], את הסבר המהר"ל (גור אריה): אדם רגיל רואה את האבנים (כל מיני כוחות וזרמים בעמ"י) כנפרדות, יש הרבה סוגים וגדלים וכל אחת חזקה בצורה אחרת, וכך יעקב אבינו ראה אותם כשהלך לישון, בלילה המסמל את הגלות. לאחר החלום על הסולם עם הרגלים בארץ והראש בשמים. כשהגיע הבוקר המסמל את הגאולה הצדיק רואה את כל האבנים השונות דרך יעודם המשותף והוא רואה פה בעצם אבן אחת!

הגלות היא זאת שסכסכה והפרידה כל עדה ומדינה לעצמה אבל א"י מבליטה את הנשמה של עמ"י שהיא אחת!

מאורע זה קרה ערב יציאתו לגלות לחוץ לארץ, שבגלות זו הוא נשא 2 נשים לאה ורחל, כתוצאה מזה התחיל הפירוד בעמ"י בין יהודה ליוסף, רק בנימין שהוא היחיד מהשבטים שנולד בארץ מביא את האחדות בין האחים, ולכן גם מלך ישראל הראשון הוא שאול משבט בנימין, ולכן בימי מרדכי ואסתר כשנגזרה הגזירה על עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים – התיקון הוא: "לך כנוס את כל היהודים", מי שעושה זאת הוא מרדכי משבט בנימין.

אחדות היא לא שלילת כל המאפיינים של כל אחד ואחד והפיכת כולם לאותו דבר, צבא שיהיה כולו מורכב מחיל אחד ואפי' יהיו אלו הצנחנים יפסיד בקרב כי אין לו מודיעין ושריון וחיל הים ומטוסים וארטילריה...

הכלה אמונית (הרב מיכאל אבולעפיה): ברוסיה היו 11 זנים של חיטה, לכל זן היה את היתרון שלו, אחד היה מוציא זרעים רבים, שני היה מוציא זרעים עבים יותר, שלישי היה גדל לאורך תקופה ארוכה יותר של השנה וכן הלאה.
יום אחד מצאו המדענים דרך לאחד את הגנים של כולם לזרע אחד רציני ממש וזרעו את כל שדות החיטה רק עם הזרע הזה, אחרי כמה זמן צמחו שדות חיטה מרשימים ממש ונהיה הרבה שמחה וששון…

אבל… אחרי כמה זמן כשפרצה מגיפה היא לא כילתה רק סוג אחד של תבואה אלא את כל מאגר החיטה במדינה כי הכל היה מאותו זן...

אחדות היא ההבנה שכל אחד עוזר למטרה ע"י השוני שלו ואיחוד של כולם למטרה אחת!

בארץ ישראל התכנסו יהודים מכל הסוגים והצבעים ששאפו לעלות אליה במשך 2000 שנה! הארץ היא זו שמאחדת אותנו!

לכן כותבת הגמ' בכתובות (קי:): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה".

כי אלוה זה אומר אחדות, שהיא יכולה להיות רק בארץ, הגלות היא פירוד[2].

אנונימי (אשמח למקור של הקטע הבא):

לא הספקתי להגיד תודה...
ברגעים אלו מתקיימת הלוויתו של הרב זאב קרוב, אביו של אהרון קרוב הקצין שנפצע קשה ב "עופרת יצוקה".
רציתי להגיד לו תודה אישית ולא הספקתי.
הרב זאב ז"ל כתב ספר מדהים על פציעתו של בנו.
כל פעם שיש לי איזה קטרוג קטן על עם ישראל אני פותח את הספר בעמוד 36 קורא ובוכה, קורא ובוכה ומיד חוזר לאמונה שלמה בעמנו הנפלא.
למרות שהדברים קצת ארוכים אני שם אותם פה שגם אתם תבכו ותמשיכו להאמין בעם שלנו.

"הטירוף" מתחיל כולם בשביל אחד 

באחד מתוך אלפי הפקסים שהגיעו לבית החולים נכתב: 
אהרון! אהרון היקר ובני משפחתו 
אנו מאחלים לך רפואה שלמה במהרה 
רפואה הנפש ורפואת הגוף 
לצביה היקרה, מאחלים לך הרבה כוחות 
ושאהרון יחלים ותזכו לבניין עדי-עד מתוך שמחה 
כל עם ישראל .
בשעה שמונה וחצי בערב, כאמור, יצא אהרון מהניתוח והועבר לטיפול נמרץ כללי בבית החולים. מרגע זה חדר ההמתנה לטיפול נמרץ, המסדרון וחדר המדרגות דמו לאולמי כינוסים של משתתפים רבים. הטלפונים הסלולריים והמיילים של המשפחה, של היישוב ושל מקום העבודה שלנו הפכו למרכזייה בינלאומית. 

אלפים, בלי כל הגזמה, הגיעו לבית החולים, ועוד אלפים שלחו מכתבים, מתנות ומה לא. לא מדובר באלפי חברים שלנו, שװדאי הגיעו, דאגו, עודדו ועזרו, כי אם באלפים מעם ישראל, שלא הכרנו אותם ומן הסתם לא נכיר לעולם. ההרגשה מכאן ולאורך חודשים היא שעם ישראל כולו איתנו. 

חודשיים וחצי לאחר פציעת אהרון תשלח לנו בת משפחה מהוד השרון שני ספרים חדשים שהיא הוציאה לאור זה עתה. שני ספרים. עותק אחד מכל ספר. אני פותח את הספרים ומגלה צילומי איכות של ידיעות, מאמרים ותגובות באינטרנט על סיפורו של אהרון. בספר האחד כ-300 דפים, דברים שנכתבו מאז פציעת אהרון ועד לטקס הענקת דרגות הסגן לאהרון. בספר השני כ-100 דפים, מהענקת הדרגות לאהרון  ובמשך שלושה שבועות. לא מדובר בכל המאמרים והתגובות אלא במקצתם בלבד. 
עשרות מאמרים ואלפי תגובות. בקשה לאמירת תהילים ובקשות לדעת אילו פרקי תהילים כדאי לומר. ברכות, עידוד, מחשבות ומה לא. 

"אב יקר איני אדם מאמין ואני שמאלי בנטייתי הפוליטית. אולם בימים אלה אנחנו עם אחד שעומד על המשמר ושומר איש על אחיו. 
בנך ראוי לתואר גיבור ישראל!!! אני גאה לשרת עמו באותו הצבא. הלוואי שנדע גם בימות שלום לחיות עם אותה מסירות ומחויבות הדדית." אורי, תל אביב. 

הגיע פקס לבית החולים: "שמי אסף... ורציתי לחזק את ידיכם ולומד לכם שעל אף היותי חילוני ומרוחק מהדת אני גאה להיות שייך לאותו עם כמוכם..." המכתב ברוח הדברים האלה נמשך ונמשך. ובסופו מספר הטלפון וכתובת המגורים. לא התאפקתי והתקשרתי לאסף על מנת להבין יותר ולהתוודע לכותבים.

או למשל תגובה באינטרנט: "אחי היקר. תושב תל אביב אני... ייתכן שאיננו מסכימים בסוגיה פוליטית כזו או אחרת, אבל זה הבדל אפסי ומאופס בעיני. כי בלבי ובנשמתי אחי אתה. בגבורתך ובגבורת לוחמי ישראל. אתה מאפשר לי ולשכמותי להחזיק את ענף עז הזית ביר אחת, בידיעה כי אגרוף הברזל מכווץ ומוכן ביד השנייה להגן על כל אזרח וילד ברחובות ישראל."

הנה מגיעים זוג מבוגרים עולים ברוסיה ומעטפה בידם: "הוצאנו מהחיסכון 500 ש"ח בשביל הגיבור". אמרו. ניסיתי לומר להם כי אין צורך בכסף וכי מספיקה התמיכה שלהם. הם לא נראו כאנשים אשר פרוטה מיותרת מצויה בכיסם. אך הם בשלהם: "אתה לא מבין, הוא יבריא ויצטרך כסף בשביל נופש". לא זוג עולים אחד הגיע ולא שניים אלה עם 500 ש"ח ואלה עם 800 ש"ח. העולים מרוסיה מאמינים שאהרון יחזור מהר לאיתנו ונראה דואגים מאוד לחזרתו לחיים הנורמליים. "אהרון שוכב ללא תזוזה והם מביאים כסף לנופש". הרהרתי ולא הצלחתי לעכל. 

זוג צעיר מקריית אונו נעמד לפנינו ובוכה ולא אומר מילה. לאחר זמן הם אומרים חרישית: "תודה רבה לכם" 
"תודה רבה לנו! מה פתאום?"
"תודה רבה שהבן שלכם נלחם למעננו"
שני מבוגרים מאשדוד  מגיעים, מזילים דמעה, מנשקים את ידינו ומתחילים ללכת.  "בואו, תציגו את עצמכם, תשתו משהו," אנחנו אומרים "לא, לא. באנו מאשדוד  רק לנשק את ידיכם".
מקיבוץ בצפון באו לעודד ולהשאיר הזמנה לצימר. "לכשיבריא שיבוא לרענן את נפשו"
"אנחנו כל בו מודים לך. על זה שסיכנת את חייך בשבילנו... אני כל כך מקווה שתבריא מהר כי הגיע לך להמשיך ולחיות חיים מאושרים". עדי. חטיבת יונתן. 

מארצות הברית הגיע יהודי ליומיים לומר לנו כי הוא מוכן לתרום כל סכום שנזקק לו. וגם תייר נוצרי מדרום אפריקה ששמע על המקרה שלח עם מדריכת הטיולים מכתב ומאה דולרים. יהודים מארצות הברית. מאנגליה ומצרפת השאירו טלפונים ואמרו בלי היסוס לאהרון ולצביה: "כשתרצו תבואו אלינו לכמה שבועות. הטיסה. האירוח והטיולים עלינו". 

כך יום וליל. דתיים וחילונים. צעירים ומבוגרים. מארצנו הקדושה ומחו"ל. מבתי ספר ומגני ילדים. מבית ספר תיכון חדש בתל אביב. ומבית ספר אלומות, מבית ספר בטורונטו ומהקהילה היהודית בצרפת ועוד ועוד ועוד. 

נוקקנו לכורסה נוחה לישנים בחדר ליד מיטתו של אהרון. הלכתי לחנות רהיטים לחפש כורסה מתאימה. "אתה אבא של הקצין הפצוע?" שאל בעל החנות. ולא חיכה לתשובתי: "מה אתה צריך?"

"כורסה לא רחבה ונפתחת למצב מאוזן". עניתי. 

'אתה לא יוצא מפה בלי כורסה. חצי מהמחיר עלינו". הוסיף בשמחה ובנחישות. 

"שלום, מדברת... מאילת. אם צריך תרומה עוד לאהרון אני מוכנה לתרום. אני מרגישה שאני חייבת לו". מי את? מדוע תעלי בדעתך לעשות מעשה נדיב שכזה למען זר! האם מדובר באישה שפויה! הרהרתי בלבי. כמה ימים לאחר מכן הגיעה האישה לבית החולים ושוחחה איתנו. "זה כמה לילות שאני מתקשה לעצום עין. אהרון עזב את אשתו על מנת להגן על המדינה שלי. אני מרגישה שאני חייבת לתרום לו דבר חשוב". היא אומרת. ואני שוב חושב ומבין כי איך שהאדם נראה כלפי חוץ זה לא מלמד דבר על המתחולל בתוכו פנימה. 

קצינים בצה"ל אשר אינם קשורים לאהרון מגיעים ומתעניינים. קצין צנחנים ראשי מגיע כמה פעמים במשך השבועיים הראשונים. מחבק ושותק, מחבק ושמח לראות כל בדל של התקדמות. יום אחד אני רואה את עיניו דומעות. אשרי העם שאלה קציניו. 

גם חרדים היו שותפים ל"טירוף". ביום חמישי בערב הגיע אדם מבוגר לבוש בגדי חרדים לחדר ההמתנה בטיפול נמרץ. "תגיד לי, במה אני יכול לעזור? האם אתה זקוק לכסף?" עניתי לו בשלילה ואמרתי: "התפלל", אדם זה הגיע למחרת בשש בבוקר ואמר לי כי לא הצליח לישון וכי התפלל כל הלילה לרפואת אהרון. 

יום אחד הגיעו שמונה בחורים מישיבת פונוביץ בבני ברק, ישיבה שהיא סמל לציבור החרדי.  גם הם מרגישים הזדהות עמוקה ולא יכולים להמשיך כרגיל בלימודיהם. הם באו להביע הזדהות ולהתחבר מקרוב לסיפור של "חתן יוצא מחדרו".

וביום אחר מופיע רב בית החולים ואומר כי הרב קנייבסקי מבני ברק ואשתו מחכים שנבוא והם יברכו אותנו. הרב והרבנית ידועים בציבור החרדי כאנשים המשפיעים בברכתם. הוא לקח את צביה ואותי במכוניתו. הגענו ומצאנו עשרות אנשים מתגודדים ומחכים בפתח הבית. נשים מצד אחד, נכנסות כל אחת בתורה לרבנית, וגברים בצד אחר, נכנסים כסרט נע לקבל עצה או ברכה מהרב. אנו מגיעים ושומעים הכרזה בקול רם: "כולם לצאת,",ובלחש: "אבא של הקצין ואשתו הגיעו". הרב מקבל את צביה ואותי, שואל שאלות: ולבסוף מברך. לאחר מכן אנו נכנסים לחדר הרבנית. היא מחבקת את צביה ומברכת שאהרון יבריא ושיהיו להם צאצאים. היא גם נותנת לצביה ספר של הרב וכותבת הקדשה לאהרון. 

כך ללא הרף, כמעט חודש ימים בבית החולים בלינסון. 
לאחר זמן. הברכות. הנשיקות והתודות עברו גם לרשות הרבים:  ברחוב, בקניות ואיפה לא. "אתה אבא של...?  כל הכבוד, רפואה שלמה" אומרים צעיר וצעירה, זקן וזקנה. 
מה זה הטירוף הזה? אני מהרהר, מה קרה? המדינה השתגעה? האם זה הפצוע הראשון של מדינת ישראל? 
מתברר יותר ויותר כי עם ישראל כולו לא שפוי כל כך. במובן הטוב של המילה.

הייתכן שמקרה החתן היוצא מחופתו הזכיר לכולם כי כל החיילים נוהגים במידה של "אחד בשביל כולם"? האם זה העיר בלב כולנו את המידה של "כולם בשביל אחד"? האם זה הזכיר את הערבות ההדדית ואת שותפות החיים שלנו? 
האם חוזרת התחושה שלמרות כל השוני אחים אנחנו ????

תודה לך הרב זאב קרוב.
אני מקדיש את הדברים הנפלאים האלו שכתבת לעילוי נשמתך היקרה.

יהי זכרך ברוך.

במנחה של שבת אנחנו אומרים: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"!!!

הרב מרדכי אליהו זצ"ל כותב שאפי' כדי לקיים את כל המצוות בתורה דרושה אחדות! כי לא כל אחד הוא כהן, ולא לכל אחד יש שדות או חמור לפדות וכו' אז איך הוא יכול להיות שלם בתרי"ג מצוות? אלא בכח הכלל משלימים את כל התורה כולה.

כותב התומר דבורה שבגלל כח האחדות כל אחד מתוך העשרה הראשונים נחשב לו שגם אם יגיעו אח"כ מאה אנשים הוא מקבל שכר כולם (כי כל אחד מה10 כלול מ10 = 100), וזה רק בזכות האחדות.

בימים אלו במערכה נגד החמאס מתבטאת החברות הנפלאה בעמ"י הממשיכה את החיבור העמוק של מבצע 'שובו אחים', אל תוך האחדות של מבצע 'צוק איתן'!

יה"ר שניכנס לימי בין המיצרים מתוך אחדות נפלאה ונתקן את 'שנאת החינם' שגרמה לחורבן בית המקדש השני, ובימינו תיוושע יהודה וישראל תשועת עולמים, עם ישראל ישכון לבטח בארצנו הקדושה, ונזכה במהרה לקיבוץ גלויות ישראל לירושלים ולציון בית חיינו ברינת עולם, ועינינו תחזינה בביאת משיח צדקנו ובבניין בית מקדשנו, אמן!

---

[1] מסופר על אדמו"ר אחד בריא בשר שהוזמן לאיזה מקום והושיבו אותו על כסא נצרים קלוע, רק האדמו"ר התיישב הכסא נקרע והוא נשפך על הרצפה... כשהוא קם אמר אחד האדמו"רים שהיו שם שכנראה קרה לו נס כמו יעקב אבינו, כל החורים רצו שעליהם יישב האדמו"ר והקב"ה עשה נס וכל החורים התאחדו לחור אחד גדול...

[2] האם ידעתם שפעם שכנה בערב הסעודית קהילה יהודית משגשגת? במשך קרוב לאלף שנים (פי שלוש מהזמן בו יש יהודים באמריקה), יהודים התגוררו בנאות המדבר של תַיְמַא, חַ'יְבַּר ויַתְ'רִבּ (שנקראה אחר כך מדינה), בצפון חצי האי ערב. על פי ד"ר חגי מזוז, מזרחן המתמחה בשפה הערבית, באסלאם ובתרבות האסלאם, "הקהילה היהודית בצפון ערב - ערב הסעודית של ימינו - הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגולות הקדומות בהיסטוריה של העם היהודי".

הם היו חזקים ועשירים. הם זכו להערכה וכבוד בין השבטים המקומיים בערב הסעודית בשל דתם, תרבותם והשכלתם. הם בנו מבצרים על פסגות ההרים ופיתחו משקים חקלאיים מצליחים. היו להם לוחמים, סוסים ונשק מתקדם, והם חוסלו כמעט לגמרי בתוך כמה שנים.

סיפורם אמור לזעזע כל יהודי.

יהודי מדינה התחלקו לשלוש קבוצות: בני קיינוקאע היו נפחים, חרשי כלי מלחמה וצורפים; לבני נדירהיו מטעי תמרים; ובני קורייזה סחרו ביין. שלושת השבטים היהודיים התקוטטו ביניהם לעתים קרובות. ולפעמים העוינות ביניהם הייתה מתפרצת למלחמה של ממש.

כשמוחמד נמלט ממכה בשנת 622, הוא הגיע למדינה. בהתחלה, הוא כרת ברית עם היהודים, אולם מאוחר יותר, לאחר שלא הצליח לשכנע אותם להכיר בו כנביא ולקבל עליהם את דתו, יחסו כלפיהם הפך לשנאה גלויה. הוא הורה לחבריו לרצוח ולערוף את ראשו של כעב אל אשרף, משורר יהודי וממנהיגי שבט בני נדיר (שבט מגדלי התמרים), וציווה על מאמיניו להרוג את היהודים "באשר ימצאום"².

לאחר מכן כיתר מוחמד את בני קיינוקאע (שבט הנפחים), מתוך ידיעה שבני שני השבטים האחרים לא יבואו לעזרתם. למרות שבני קיינוקאע היו לוחמים מיומנים, הם נחלשו מהמחסור במזון ומים שנבע מהמצור, ונכנעו.

 שני השבטים היהודיים האחרים לא עשו דבר על מנת להציל את אחיהם הנפחים. לאחר הכניעה, מוחמד רצה לשחוט את בני השבט המובס, אולם בן בריתו, עלי עבד-אללה אבן אֻבַּי מנע את הטבח, ובמקום זה הם גורשו לאדרעי (היום בירדן).

מוחמד החרים את נכסיהם של היהודים וכוחו התחזק בזכות השלל שלקח. כשנה לאחר מכן, הוא פנה לטפל בשבט היהודי הבא - מגדלי התמרים. כדי להבטיח שסוחרי היין לא יבואו לעזרת אחיהם, מוחמד כרת עמם ברית.

בשנת 625 הטילו כוחותיו של מוחמד מצור על מעוזם של מגדלי התמרים. כמו השבט היהודי הקודם, גם הם נכנעו למצור. ושוב התערב עבד-אללה אבן אֻבַּי ובמקום לרצוח את היהודים המובסים, מוחמד הגלה אותם לעיר ח'יבר, שעל פי המסורת המוסלמית הייתה מאוכלסת בבני כוהנים יהודיים.

שלוש שנים אחר כך מוחמד כבש את ח'יבר, העיר העשירה ביותר בצפון ערב הסעודית, אך מכיוון שהמוסלמים לא התמצאו בחקלאות, מוחמד הרשה לרוב היהודים לחיות בתור ד'ימים, בני חסות נמוכי מעמד שנאלצו לשלם מיסים מופקעים. בסופו של דבר, החליף השני גירש את יהודי ח'יבר, על פי חוקיו של מוחמד שלא התירו קיומה של כל דת אחרת מלבד אסלאם בערב הסעודית.

נחזור למדינה, סוחרי היין נהנו רק שנתיים ממעמדם בתור היהודים היחידים ששרדו במקום. ואז, בשנת 627, מוחמד עם כוח של 3,000 חיילים, הטיל מצור על המבצר שלהם. לשבט היהודי היו רק 450 לוחמים מאומנים, ומשום שעבד-אללה אבן אֻבַּי מת כמה חודשים קודם, הם ידעו שאיש לא יקום לעזרתם. מנהיגם של היהודים המכותרים הציע שהם יתאסלמו, או שבדומה למצדה יהרגו את נשותיהם וילדיהם, כדי למנוע את חטיפתם ושעבודם, ואז יילחמו במוסלמים עד מותם. היהודים דחו את שתי ההצעות ובקשו להיכנע ולעזוב את מדינה.

מוחמד לא קיבל את הצעתם. שבט סוחרי היין המובס, שסירב פעמיים לעזור לשבטי אחיו היהודיים הנצורים, סבל מהגורל האכזר ביותר. ילדיהם נמכרו לעבדים, הנשים נִתנו לחיילים המנצחים "לשימוש המוסלמים", וראשיהם של הגברים (מלבד שלושה שהסכימו להתאסלם) נכרתו בכיכר השוק. על פי המסורת המוסלמית, דמם של הנרצחים הציף את השוק במדינה.

פרשת ואתחנן (שבת נחמו) - נחמו נחמו עמי

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם"

ימי החושך של בין המצרים הם ההכנה לימים של האור: טו' באב חודשי אלול ותשרי עם רה"ש ויוה"כ, סוכות ושמחת השואבה!!!

משל למה הדבר דומה: לפועל שהבוס ציווה עליו להרים שק כבד ואח"כ העמיס עליו עוד שק והסוחר מתחיל לצעוק נמאס לי אל תוסיף שקים זה מאד כבד! אמר לו הבוס מה אתה מתלונן? השקים האלו הם בשבילך תיקח אותם הביתה במתנה. אה.... שים שים עוד אני אסתדר...

הנחמה זה השלב שבו אתה רואה איך כל הייסורים של החושך היו לטובה!

שבת נחמו זה הזמן שאנחנו מבינים שכל השקים זה בשבילנו! ואנחנו שמחים לא רק על האור שהגיע עכשיו אלא גם על החושך! כי מפנימים איך הכל היה לטובה!!!

צרה = רצה:

דעת תבונות (קמו): "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם. אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו רז"ל (ב"ר, צא,י) על יעקב אבינו ע"ה, "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג,ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ,כז), "נסתרה דרכי מה' " וגו'. והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה.): 'שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין' ".

צייר אחד דגול לקח את חברו ליער שיראה ציור מאוד יפה שהוא צייר, החבר עמד על יד הציור והצייר הלך אחורה עוד ועוד כדי לתפוס זווית מבט רחבה ולבחון איך הציור המדהים מתמזג בשלמות עם קו העצים, החבר שם לב שהצייר עומד ליפול עוד כמה צעדים לתהום והוא מנסה לנופף לו ולצעוק אבל הצייר חושב שהוא מעודד אותו וממשיך לצעוד אחורה, לחבר לא נותרבה ברירה והוא לוקח את הציור וקורע אותו! הצייר נעצר בהלם ומתחיל לרוץ קדימה בזעם למראה השחתת הציור שהוא עבד עליו ימים ארוכים, כשהוא הגיע אל החבר הוא הבין שהקריעה של הציור היתה לטובתו!

הקב"ה שרף את בית המקדש כדי שעמ"י יתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי!

השריפה והחורבן הם הם ההצלה שלנו!!!

גם במצבים הכי חשוכים - יש במה להתנחם:

"נחמו נחמו", במה? "עמי" - בזה שאנחנו יהודים!

גם הכי הכי למטה אנחנו עדיין יהודים! כשאנחנו מבינים את זה אז "יאמר אלהיכם" הקב"ה אומר אני איתכם!

עוד פירוש נפלא: "נחמו נחמו", במה? ב"עמי" - בגילויים הרבים של אהבת ישראל אחדות ואמונה בעוצמות גדולות שהתגלו במבצע האחרון בעם שלנו!

צריך לשמר את האחדות ואת האהבת ישראל שמתגלים בעם ישראל בימי מלחמה.

כדי שזה ימשיך גם בעיתות שלום כדאי להוריד את הדברים לרמה המעשית של חיי היום יום: לוותר ולא לריב על חניה או תור בסופר או בבנק, לא לכעוס, לדבר בנחת, לדון לכף זכות, להסתכל על כל אחד בעין טובה! להמשיך לקבל שבת לפני הזמן, להתחזק בלימוד התורה, ''שיחו בכל נפלאותיו'' - לספר על הניסים שנעשו לחיילים בלחימה ולעם ישראל במהלך המבצע'.

ויה"ר שנראה מילות אלו (מתוך קינה של תשעה באב) מתקיימות בקרוב:

"עוּרָה נָּא חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ,

וְיִגָּלֶה קֵץ יִשְׁעֲךָ.

וְיֵאָמֵר לְשֶׂה נֶאֱלָמָה,

עֲנִיָּה סֹעֲרָה רֻחָמָה".

פרשת מסעי - עולם של משברים

עולם של משברים

במדבר (לג,א): "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".

א) האוה"ק שואל: כתוב 'אלה מסעי' אבל אח"כ התורה מפרטת את החניות לא את המסעות?

ב) מהמילים 'אשר יצאו מארץ מצרים' זה נראה שבכל מסע ומסע יצאו ממצרים, אבל רק המסע הראשון היה יציאה מארץ מצרים לא כל השאר?

אומר הבעש"ט: המסעות האלו נמצאים גם בחייו של כל יהודי מהרגע שהוא נולד עד 120 והם מתארים את המסע הרוחני שבנ"י עברו ביציאה מהטומאה ובהתקרבות לקדושה.
בעבודת ה' הדגש הוא לא על ההגעה למדרגה מסויימת אלא על הדרך לשם!

אדם אחד רואה מישהו עולה ויורד הולך וחוזר, הוא ניגש אליו ושואל אותו: תחליט, לאיזה כיוון אתה רוצה ללכת ותלך רק לשם!? עונה לו האיש: אני לא צריך להגיע לשום מקום, אני בטיול, אני נהנה מהדרך עצמה...

העיקר הוא שאתה כל הזמן בעליה, בהתקדמות!

כתוב בזכריה (ג,ז): "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה", הצדיקים נקראים מהלכים כי הם כל הזמן מתקדמים בעבודת ה', אבל המלאכים נקראים עומדים כי אפי' שהם מלאכים הם נשארים כל הזמן באותו מצב.

כמו אופניים: אם קשה לך סימן שאתה בעליה, אם קל לך סימן שאתה בירידה, ואם אתה עוצר אתה נופל... (קליפה – קל יפה, קדושה – קשה י').

לא לנסות לבלוע את כל העולם הרוחני בבת אחת אבל גם לא לזרום בעולם הזה בלי להתקרב לקב"ה!

אבות (ב,טז):"לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".

כדי להתקדם בעבודת ה' צריך לקחת מטרה אחת, לעבוד עליה, וכשמתרגלים לעבור הלאה.

אם פתאום יש לך חשק לקבל על עצמך מלא דברים ואתה מרגיש שה' רוצה שתהיה עכשיו צדיק גדול תוך כמה דק'  – זו מחשבה שמגיעה מהיצר הרע!!!

היצר הטוב רוצה שתבנה את הבניין הרוחני כמו שבונים בניין לאט לאט, אם זה מהר זה הריסה לא בניין...

במסעות במדבר היו מאורעות קשים לעמ"י וגם אצל היהודי יש לפעמים זמנים קשים וזה בסדר – ככה העולם בנוי:

העולם הזה הוא עולם של משברים!

הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״. התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.

המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור.

להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות. אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה. הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.

משברים ישנם רק לחכם, לטיפש אין משברים. צדיק יכול ליפול, רשע איננו יכול ליפול - פשוט מאוד, אין לו לאן...

הרב יצחק הוטנר^[1] כותב לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, איגרת תשובה מאלפת:

״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.

אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).

בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳^[2], והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳^[3] - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע^[4].

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.

המסעות במדבר היו הכנה לקשיים ולמלחמות שיהיו ליהודים בארץ ישראל ובמשך כל הדורות.

כך יוצא מדברי הרמח״ל, שעיקר מניין בני ישראל נועד לתת להם כוחות למלחמה, ובשל כך מנו דווקא את הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה, שהם יוצאי צבא. וזו לשונו (פירוש על התורה, פרשת במדבר, אוצרות רמח״ל עמ׳ צה): ״ 'מבן עשרים שנה׳ וגו'. סוד המניין הזה של אנשים הראויים למלחמה דווקא, זאת היתה הכנה למלחמות ארץ ישראל, שכשם שהיו נמנים כך נמשך להם לכל אחד ואחד בפרטות כוח להכניע האויבים אחר כך בארץ ישראל. ונעשית הכנה במדבר ־ מקום שליטת הסטרא אחרא, להכניעה דווקא במקומה, שזאת היא ההכנעה הראויה. וזה סוד התחלת הספר 'במדבר סיני' שדווקא במדבר הוצרך הענין הזה. ולא היו הולכים למלחמה אלא בן כ' שנה".

יהודי צריך להיות במצב נפשי של דרך לא של מנוחה, כך הבעיות והקשיים לא יפתיעו אותו.

עניין זה מובא בפירוש בדברי הזוהר הקדוש (ח"ב ב:), שמתאר את הקושי העצום שהיה לבני ישראל שגלו לבבל, ועיקר הקושי היה מפני שהורגלו בפינוק ובשלוות חיים, ונפשם לא הוכנה לעול ושעבוד: ״אמר רבי שמעון, מאן דרגיל למסבל צערא, אף על גב דאתי לפום שעתא צערא, סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה כל יומוי בתפנוקין ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי״[5].

מצב נפשי של דרך נותן את הרוח לחימה ואת האיתנות הדרושה לעורף ולחזית:

עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?

הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח. ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד. לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב. ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו. הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל. ״אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב״ (תהילים קלב,ג-ה).

זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך. כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.

כרגע (נכתב בתקופת צוק איתן...) עמ"י נמצא באחד המסעות היותר מורכבים וקשים... (יותר מ30 הרוגים...), "ויסעו משובו אחים ויחנו בצוק איתן ויסעו מצוק איתן ויחנו ב...".

אבל!

הקושי הוא מסע!

כל ירידה היא גם עליה (אם אתה בא מהכיוון ההפוך...). כך גם ברוחניות כל ירידה היא גם עליה, וכל מסע ומסע גם העליות וגם הירידות - מוציא אותך עוד יותר ממצרים!

בקבלה מובא שהספירה הכי גבוהה היא הכתר, והכי נמוכה זו המלכות, אבל כתוב 'נעוץ סופן בתחילתן' – כמו בעיגול שהראש והסוף מחוברים. כשיהודי מגיע לנקודה הכי נמוכה, המצב ממש קשה ונאחס, והוא מרגיש שהוא מתפרק... אם הוא לא מתייאש וממשיך להאמין ולחכות לישועה אז הוא זוכה להגיע ישר לכתר! ועל זה נאמר "שבע יפול צדיק וקם" - בלי הנפילות הוא לא היה צדיק!

כולנו רואים איך עמ"י מוסע בכוח לעבר קומה אחרת לגמרי בתהליך הגאולה!

ב"ה עמ"י נמצא במקום הרבה יותר גבוה מכל הבחינות: באחדות, באהבת חינם, ברצון לנקות את א"י מצוררים, במאיסה בדעות לחימה שמקורן בנצרות, ובקירבה לה' יתברך!

נסיים במילותיו המתוקות של הרמב"ן (בסיום הפרשה וספר במדבר): "כאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות, יחיש בימינו קץ הפלאות, יבנה הבית והלשכות וגבול לפני התאות, ויכין שם לבית דוד כסאות, ועינינו רואות, והוא ברחמיו ינקנו מנסתרות ומכל שגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות, וכן יהי רצון אמן".

---

[1] פחד יצחק, איגרות וכתבים קכח. הרב יצחק הוטנר היה ראש ישיבת ׳רבנו חיים ברלין׳ בברוקלין וחבר מועצת גדולי התורה באמריקה. נפטר בשנת תשמ׳׳א.

[2] משלי כד, טז.

[3] בראשית א, לא.

[4] ראה קהלת רבה ג, ג.

[5] עיין ברב קוק עין אי"ה שבת א עמ' 135 על הסיפור של הלל הזקן והאיש שרצה להקניטו.

פרשת מטות - הקדושה וארץ ישראל

הקדושה וארץ ישראל

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

במדבר (פרק לב): "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר... אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה... וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה' ".

פלא עצום שמשה אמנם עושה עמם תנאים, אבל מקבל את כל מה שהם אמרו ונותן להם את עבר הירדן כמו שביקשו. איפה א"י? למה משה רבנו לא עומד על דעתו שהם צריכים להכנס לא"י?

פה נמצאת סיבת החורבן והגלות. הסיבה היא חוסר קדושה!

אומר רבנו האר"י בשער הפסוקים: בוודאי שמשה רבנו ידע שאין אפשרות לבני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה להכנס לא"י, ומראש – החלק שלהם הוא בעבר הירדן.

באמת למה חלקם היה בחוץ לארץ?

ידוע שמאברהם אבינו יצאו שני בנים. אחד חכם ואחד רשע, יצחק וישמעאל. חסד עשה איתו הקב"ה שהוא הצליח לברר את הקדושה. מה שבירר – זה יצחק. מה שנשאר בלי בירור זה ישמעאל ובני הפילגשים. שנאמר "מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב" (משלי כז,כא). אברהם אבינו נקרא חסד, וכסף היא מתכת שהיא כנגד חסד. אברהם אבינו בירר את הכסף, מצרף לכסף. הכסף הטהור שבירר זה יצחק ומה שנשאר מהבירור זה ישמעאל. אח"כ בא יצחק. הוא בירר כור לזהב, הוא לקח את הגבורות שהם כנגד זהב, בירר את הזהב וגם כאן השם עשה איתו חסד ואז יצאו יעקב ועשו. עשו שהוא תגבורת הדין – זהו הפסולת של כור לזהב, נשאר יעקב אבינו מבורר מכל הכיוונים. יעקב שלימא.

יעקב אבינו עלה ונתעלה. אברהם אבינו תיקן את כל הדורות עד נח, יצחק אבינו תיקן את כל הדורות מנח עד אדם הראשון, בא יעקב אבינו ותיקן את אדם הראשון בעצמו. יעקב אבינו לא רצה להתחתן, לא רצה להביא עוד ישמעאל, עוד עשו, לא רצה להתחתן עד שבירר את שורש אדם הראשון ותיקן אותו. רק כאשר הגיע לפ"ד שנה, הוא מתרצה לשאת אשה. כי בפ"ד שנה הוא תיקן את אדם הראשון שהיה מושך בערלתו (סנהדרין ל"ח:) שהרי ידוע שהאר"י תיקן פ"ד תעניות לתיקון עוון זה, לכן התענה יעקב אבינו פ"ד שנים ומנע עצמו מלשאת אשה, ורק לאחר שתיקן את הכל אז נשא אשה. לכן לא היה כבר מושג של פסולת בבניו, אלא כולם קדושים, שבטי י-ה עדות לישראל.

יעקב אבינו חשב מחשבות מסויימות, והקב"ה סיבב לו דברים אחרים. הוא חשב עקרת הבית זו רחל, חשב לשאת את רחל וממנה לבנות את בית ישראל, אבל הקב"ה סיבב לו דברים אחרים והכניס גם את לאה וגם את בלהה וגם את זילפה.
אז יעקב אבינו בא לקיים את המצווה עם הסימנים ועם כל הכוונות של האר"י ושל הרש"ש ופי כמה יותר. יעקב אבינו שלא התחתן עד גיל שמונים וארבע, ואומר "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מ"ט ג') – זו קדושה עצומה ונוראה שאין כדוגמתה. הגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא. שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון(בבא מציעא פד.).

בלילה יעקב אבינו רגליו מוצבות ארצה וראשו בשמים, מכוון כוונות עצומות, הכוונות של הזווג, של הורדת הנשמות, הבנין של שבטי י-ה שהם שנים עשר צירופי הוי"ה, להוריד אותם לעולם לעשות להם נשמה וגוף, שיהיו בעולם הזה.

אבל – בבוקר והנה היא לאה! הוא חשב על רחל ותחתיו מי היתה – לאה! אז לפי דרגתו של יעקב אבינו – ראובן זה לא מאה אחוז. "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" (בראשית מ"ט ד').

לא מאה אחוז? א"י קולטת רק שבט שהוא מאה אחוז! אמנם הוא קדוש, הוא שבט, זה לא ישמעאל, זה לא עשו, אבל זה לא מתאים לא"י. המקום המתאים זה עבר הירדן.

מה קרה עם גד? לאה ילדה ליעקב את ראובן שמעון לוי ויהודה. בינתיים, רחל אימנו אין לה כלום, ותקנא באחותה. והלכה ליעקב וכו' וכו', בסופו של דבר הגיעה איתו להסכם. אמרה לו, "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי, מִמֶּנָּה" (בראשית ל,ג). [אמרה רחל ליעקב, אבא שלי נתן לי שם כזה ואולי לכן אין לי בנים, אין לי בשם אות ה'. "הֵא לָכֶם זֶרַע" (בראשית מז,כג), אומר רבנו האר"י, אדם שנולדת לו בת צריך לחפש לה שם עם אות ה'. לאה יש לה ה' – הנה יש לה בנים. אבל אני נתנו לי את בלהה, יש לה שתי אותיות ה' בשם. קח אותה לאשה, אולי ה' אחת היא תעביר לי, ואבנה אנכי ממנה, וגם לי יהיו בנים].

השבטים שנולדו מבלהה שהם דן ונפתלי הם כשרים. כי זה היה בהסכמה גמורה.

בינתיים לאה עמדה מלדת וראתה שרחל נתנה ליעקב את שפחתה, ואז נולדו לה ממנה בנים. אמרה לאה, למה גם אני לא אתן את השפחה שלי? אבל היא חשבה שאם היא תבוא ליעקב אבינו ותספר לו סיפורים הוא ידחה את דבריה, הוא יאמר לה מה את רוצה? הרי לרחל לא היה ילדים – אז הסכמתי, אבל את כבר יש לך ילדים, למה את רוצה להכניס לי עוד אשה? אז היא עשתה את זה בלי ידיעתו. הכינה אותה, קידשה אותה, הסבירה לה מי זה האדם הענק הזה, ומה צריך לעשות ואיך צריך לעשות. ומה תעשה זלפה? – זו הגברת שלה! אז כשילדה זלפה מה כתוב? "וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד (בָּא גָד), וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד" (בראשית ל' י"א). מה זה בגד? אמר יעקב אבינו, מה עשתה לאה? יש פה חס שלום כמו בגידה. זה היה שלא בידיעתו, אז יש פה חוסר שלימות. נכון שאצל יעקב אבינו הכל בדבקות, אבל לפי דרגתו של יעקב אבינו – יש פה פגם, אז גם גד הוא לא מאה אחוז. אם ראובן לא – כל שכן גד.

מה עם חצי שבט מנשה?

יוסף הצדיק כשירד למצרים, כפי שכתוב בזוהר הקדוש, אמר, במצרים אין מה לראות. מקום כזה של טומאה – צריך להוריד את העיניים לגמרי. "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מ"ט כ"ב). קיבל עליו לסגור את העיניים, זה הדבר הראשון. לכן בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו מנסות לעורר את תשומת ליבו שיסתכל עליהן. מציעות לו הצעות. לאף אחת לא התרצה. לא רצה להתחתן, יותר טוב לא להתחתן במקום כזה. והנה אותו פוטיפר, לא היה לו ילדים, אז לקח בן ובת, לקח את יוסף ולקח עוד איזה ילדה, והיא זרקה ליוסף את הטס שהיה עליה. זו היתה הבת שנולדה משכם בן חמור ודינה (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ז). יעקב אבינו התביש להשאיר אותה בתוך הבית, זו חרפה. שם עליה טס שהיא מזרע של יעקב אבינו ושלחה, וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים, וקנה אותה פוטיפר. כשראה יוסף את הטס ומה שכתוב בו, אמר: לפחות משהו שלא ממצרים, משהו מבית אבא. אז התחתן איתה.

נמצא שאסנת היא חמישים אחוז משכם חמישים אחוז מדינה. יוסף הצדיק הוא מאה אחוז של קדושה. אז מחמישים אחוז של קדושה של יוסף עם החמישים אחוז של קדושה של אסנת יצא אפרים שהוא מאה אחוז. מחמישים אחוז של קדושה של יוסף עם החמישים אחוז של בחינת שכם של אסנת יצא מנשה. אז מנשה הוא חמישים חמישים. אין פה שלימות, אז חצי שבט מנשה – מקומו בעבר הירדן, וחצי השני של שבט מנשה – בא"י.

אנחנו רואים פה, שסיבת חורבן הבית זה חוסר קדושה.

בימים אלו של בין המצרים, שאנחנו מחפשים איך לבנות את בית המקדש, אנחנו צריכים להשיג יותר קדושה!

כל אחד צריך לחפש דברים לקדש את עצמו, הקדושה מביאה לא רק בנין רוחני לאדם, פשיטא, קדושה – זה בנין רוחני, אלא כאשר אדם מקדש את עצמו – גם הגוף שלו נהיה נצח. נהיה ברכה. גם הגשמיות מקבלת ברכה. כמו שאמרו לטיטוס, קמחא טחינא טחנת (איכה רבתי א', מג). אחרי שהלכה השכינה והקדושה מהבית – אתה יכול להרוס מה שאתה רוצה, זה לא בית מקדש, לא הרסת מקדש.

כשהגוף לא שולט על הנשמה גם הגוף מתברך!

תגיד לגוף שלך: לך יהיה יותר כיף כשאני אתנהג כמו שצריך לא רק לנשמה!!!

ברגע שתהיה מספיק קדושה נזכה בארץ ישראל בשלימות ובבית המקדש!

מעניין שלמבצע קוראים 'צוק איתן', איתן זה ספירת היסוד כמו שנאמר על יוסף הצדיק (בראשית מט,כד): "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ"[1], צוק זה בגי' 'מצוין', לרמוז שנהיה מצוינים בשמירת הברית היא ספירת היסוד. וכן 'מצוין' זה אותיות 'מציון' – ציון בגי' יוסף!

יפה מסכם לנו הרבי מסוכצ'וב את עניין המנהרות שזכינו ונזכה להינצל מהן בזכות שמירת היסוד:

שם משמואל (מקץ תרע"ד): "ותשב באיתן קשתו וגו' - הוא ענין שמירה שלא יבואו זרים בגבולו (חדירה מהמנהרות), והוא לשון ישיבת הקשת (הקשתיות...) במקומו להגן, והוא בשכר הנסיון...".

---

[1] יוסף הצדיק זכה בתואר הזה רק אחרי העמידה בנסיון שמירת הברית כדברי הגמרא (סוטה לו:): " 'ותתפשהו בבגדו לאמר'- באותה שעה באתה דיוקן של אביו נראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין בניך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב 'ורועה זונות אבד הון' (משלי כט)? מיד 'ותשב באיתן קשתו' ".