שתיקה – הדיבור העצמי
שמו[1]
של החומש הרביעי - במדבר - על שם המקום שבו שהו והלכו עם
ישראל ארבעים שנה, נראה פשוט ומובן.
אך התבוננות עמוקה יותר בשורשה של המילה
מדבר, המורכב מהאותיות דבר, מלשון דיבור מעלה תמיהה ופליאה. זאת מפני שהדיבור מבטא
את כישרונו הייחודי של האדם, עד כדי כך שחלק מהפילוסופים הגדירו את תכונתו ומעלתו
של האדם ביחס לשאר בעלי החיים, בהיותו ׳בעל חיים מדבר׳, ואם כן, הייתכן שדווקא
חבל ארץ מיוחד זה שבו לא חי האדם המדבר, ייקרא מדבר? מיהו המדבר במדבר?
שאלה זו מתחזקת, כי פעמים רבות דווקא
כאשר נמצא האדם במדבר ׳נפתח׳ הוא אל עצמו-עצמיותו ואל אלוקיו ונחשפים ׳מעיינותיו
הפנימיים׳, דווקא במקום הנראה כל-כך שונה, זר ומנוכר, ממקום הווייתו הטבעי. מדוע,
ומה משמעות הדברים?
על פי המקובלים נקרא עולמנו עולם
העשיה, שהרי מצווים אנו בעולם הזה לעשות - לבנות את
העולם, לפתחו לקדמו ולהצמיחו כל הזמן וללא גבול בין במעשים חומריים ובין במעשים
רוחניים.
דא עקא, דווקא העשיה הברוכה הזו
הבונה את העולם ומקדמתו לגאולתו, דווקא התפקוד הטכני והמעשי, יוצר ׳רעש׳ סביבתי
חיצוני, המונע פעמים רבות מהאדם להקשיב לעצמו-עצמיותו, רעש חיצוני שלא מאפשר לו
למצות את עולמו הפנימי.
דווקא הצורך והחובה לעסוק בפועל בדברים המעשיים החומריים
והרוחניים מעכבים פעמים רבות את האדם מלהגיע אל פנימיותו, אל מהותו ועצמיותו.
על כן, דווקא בעיר ובכפר - במקום
הרעשני בו האדם חי, פועל ועושה, קשה לו מאוד להקשיב לעצמו ולעולמו הפנימי.
לעומת זאת,
במדבר הסטטי והבלתי משתנה, בו כמעט אין הופעת חיים, לא רק של האדם אלא אפילו של
עולם הצומח ושל בעלי החיים, דווקא בו מופיעים החיים הטבעיים, בראשוניותם
ובמקוריותם כפי שנבראו ללא התערבות חיצונית המתגלה בפעולות ובמעשים, מציאות מדברית
המקלה והמאפשרת לאדם לחשוף את עולמו הפנימי, את הממד העצמי-המהותי-האלוקי שבו...
מבחינה זו, המדבר הוא המקום היחידי
בטבע שבו מתגלה הבריאה האלוקית בנקיותה ובטהרתה. התגלות אלוקית המדברת אלינו
דווקא דרך המדבר, התגלות טבעית וישירה ללא אמצעים ומעטפות, המאפשרת לאדם לפגוש את
עצמו ואת אלוקיו. הקב"ה מדבר במדבר!
זו גם הסיבה לכך שהמקום שדרכו הלכנו
מארץ מצרים לארץ-ישראל, המקום שבו קיבלנו תורה, המקום שבו שרתה שכינה בישראל
בראשונה, המקום שבו התרקמו ונוסדו הצורה והאופי של חיינו הלאומיים והרוחניים, היה
דווקא המדבר אשר דרכו חשפנו את עצמיותנו ואת ה׳ אשר בקרבנו.
על כן, בתקופה היסטורית כה פעילה
ורעשנית בתקופתנו, עלינו מעת לעת להתכנס אל הבועות ה׳מדבריות׳ העצמיות-האישיות
והלאומיות, ולחשוף מכוח הקשבה עצמית פנימית זו את מהותנו האמיתית אשר מכוחה ולמען
הגשמתה בפועל נבראנו.
כך כותב הרב קוק ביחס לסוגיה זו (אורות הקודש ג, קלט): ׳׳העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל
תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא
הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט
הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה (מלשון ׳מפולש׳ -פרוץ לכל הכיוונים), עד
שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כל
עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי עורלת אוזן כבירה שמונעתו מכל הקשבה.
ואחרי ההירוס הגדול הזה - החרשות שהיא איבוד כללי - ׳חרשו נותן לו דמי כולו׳ - הוא
שב ומתחדש בצורה חדשה״...
אמנות ההכלה (עמ' 131) - הילד שמדבר עם עצמו:
אחד השלבים ההתפתחותיים החשובים הוא
״הדיבור העצמי״. הילד מדבר לעצמו, משחק עם עצמו או נראה
כמדבר לדמויות לא מציאותיות. זה חלק מהתפתחותו, ואל לנו להיבהל מכך.
לפעמים הוא מדבר עם חבר סודי דמיוני,
לפעמים יצור קטן העומד על הכתף ולפעמים הוא מדמיין אותו כחבר אמיתי.
למה הילד מדבר לעצמו? כי זוהי הדרך של האדם ללמוד לתמלל רגשות בלי ביקורת, לחיות מצבים מורכבים
ללא התנגדות או לחלום גם ביום.
עלינו ללמוד ממנו לדבר לפעמים עם עצמנו,
עם ה' עלינו ללמוד לפעמים מהילדים את המסע התמים הזה, מעבר ללימודים ולציונים,
לקנאה ולתחרות, כי זהו אולי המקום החי ביותר: לדעת להיות, לדבר, להתפלל או לחשוב
באופן טהור ונקי, ללא התחשבות בלחצים החברתיים.
אמנות ההכלה (עמ' 160) - חצי הדקה של רפול:
על הקרב ב״סן סימון״ במלחמת ששת הימים
פיקד רפול. ידוע שהקרב היה קשה ומתיש ביותר, ותוך כדי האזנה נשמע קולו החנוק של
הקצין הירדני בערבית: ״אם בעוד חמש דקות אנחנו לא ננצח, נברח!״ רפול הפיח מיד רוח
בחייליו העייפים, ואמר במכשיר הקשר: ״חבר׳ה, עלינו להחזיק מעמד עוד חמש דקות וחצי ואנחנו
מנצחים!״ וניצחו.
נראה שכל החינוך נמצא בחצי הדקה של
רפול. חצי דקה גורלית שנמשכת לפעמים אפילו שלוש שנים
ויותר...
כי הדור הזה, ידוע שהוא דור נפלא, נשמות
חדשות שזה כשלושים שנה יורדות לעולם, נשמות דתוהו. נשמות שלא מסתפקות בקצת מוסר או
בהפחדה, בעונשים או באמירות ״בערך״. זה דור שעומד להביא בשורה עצומה, ועל כן,
עלינו, הדינוזאורים, פשוט להמתין, ולדעת שלפי הכלים הישנים כבר לא נוכל לחנך.
האמת היא שכבר הבינו זאת בבתי הספר,
בתלמודי התורה, באולפנות, בישיבות וגם חלק גדול מההורים.
מה הם הכלים החדשניים ביותר?
המתנה, סבלנות, העלמת עין, תפילה, אמונה, אהבה לשמה, חשיבה חיובית, מפגש
עם העומק, אחדות, לאומיות, תנועה, מפגש עם הגוף, הפנמה...
ומתוך כל אלו כמובן צריך
השתדלות לעשות את הטוב ביותר במציאות הנתונה.
