יום שישי, 30 בספטמבר 2016

פרשת נצבים - מטר על מטר

מטר על מטר


בספר 'לא גיבור' מתאר מארק אוֹוֶן (שם העט של הלוחם מאט ביסונט, לחם במשך 13 שנים ביחידת העילית של הצי האמריקאי, "אריות הים", שאימצה את המוטו: "היום הקל היחיד היה אתמול". השתתף במבצע החיסול של אוסמה בן לאדן ובאינספור מבצעים סודיים אחרים) את המסלול שעבר מילד באלסקה ללוחם באחת היחידות המובחרות והמסווגות ביותר בעולם, מהאימונים המפרכים ועד המבצעים המסוכנים בעיראק ובאפגניסטן.

באחד הפרקים מתאר אוֹוֶן אימון שבמהלכו נתקע על מצוק נישא, בגובה של מאות מטרים מעל פני התהום משותק מרוב פחד.
"היי בן אדם", אמר לו מדריך הטיפוס, "פשוט תישאר בתוך עולם המטר על מטר שלך". תתמקד רק במה שאתה יכול להשפיע עליו בסביבתך הקרובה אל תחשוב על כל מה שמעבר... אם תעשה את זה, תוכל להשתחרר מפחדיך ולהיות אפקטיבי.

דברים (כט,ט): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם".

רבי יוסף חיים זצוק"ל (עוד יוסף חי פרשת ראה): "עצה טובה קא משמע לן, שכל אדם יביט ויסתכל בדעתו שאין לו בעולם אלא רק היום שהוא עומד בו... בין בברכה – ... דהיצר הרע מושך לבו לגאוה גדולה... מחמת רוב טובה... כיון דהוא רואה בדעתו שאין לו בעולם אלא אותו היום שעומד בו, דאפשר שבלילה תצא נשמתו ולא תחזור אליו עוד וישאר פגר מת ולקברות יובל. והן בקללה שיש לו צער ויסורין... ואם יסתכל בכך אז ישקוט וינוח מן הצער, וכמו שכתוב (גמ' יבמות סג:) 'אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום'...".

גמרא (סוטה מח:): "כל מי שיש לו מזונותיו להיום והוא דואג ליום המחר, הרי זה מקטני אמונה".

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל[1] (הגיוני עוזיאל ח"א עמ' 205): "מחוסרי אמונה או אפילו קטני אמנה, חייהם אינם חיים, כי גם בשעת אושרם, וגם כשהלחם נמצא בסלם בשפע, דואגים ליום מחר, וכל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל מחר - הרי זה מקטני אמנה. ובשעת משבר, בשעה שמחוסרי אמנה שוכבים על ערס דוי, ומתאבקים עם מר המוות, או כאשר יראו מעשה ידיהם מבטחם ומעוזם טובעים בים, מחמדיהם גוועים לעיניהם, ובכל אשר יטו ימששו חושך ולא אור, אנה יפנו לעזרה, אל מי יקראו ומאין תבוא עזרתם? האלקים רחוק מליבם, והתפלה רחוקה מבינתם, ביאושם יפולו ואין מקים, וברעתם ימותו ולא בחכמה, וקללה איומה בפיהם, וענן מלא עצבת על פניהם.
לעומת זאת, בעלי אמונה - גם בשעת גסיסתם מתפרצים בשירת י-ה ואומרים: 'כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם' (תהלים עג,כו), ועד זבולא בתריתא הוא מקוה ומאמין, ושפתותיו דובבות תהלה ותפלה, וברגעיו האחרונים מת מתוך שחוק".

זוה"ק (בשלח סב.): "ברוך ה' יום יום - ועל דא לא לבעי ליה לאינש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרינא".

מכירים את השיר של אהוד מנור?
"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות.
ילדים בחופשה ישחקו תופסת בין הבית לבין השדות.
עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה".

אז זהו שלמרות המנגינה השמחה של השיר, המילים קצת בעייתיות..

לא נכון לשיר כמה טוב יהיה...
ומה עכשיו?? עכשיו, לא טוב? עכשיו, לא כיף??

הרב אלימלך בר שאול –הנני:
"הקב"ה קורא: 'אברהם אברהם', והתשובה: 'הנני'...
אדם מישראל... צריך לומר: הנני- לאשר נדרש ממנו לפי כחו ובאותו זמן ובאותו מקום".

לקוטי מוהר"ן (ח"א רע"ב): "היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה), זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו... וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה.
כי כשרוצין לכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לשא משא כבד כזו.
אבל כשיחשב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו..."!

כידוע מהזוה"ק 'היום' הוא ראש השנה – בראש השנה צריכים להתנהג ככה הכי הרבה! אל תחשוב לעצמך איך אני אעמוד בזה כל השנה כולה, איך אני אתמודד עם 365 יום של עבודת ה' וכו'...

תישאר במטר על מטר – היום אני אצליח? כן! מחר – נראה מחר...

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!





[1] הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, נפטר בערב שבת נצבים-וילך, כד' אלול התשי"ג.

יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

פרשת נצבים - בחירה רגעית

בחירה רגעית


דברים (ל,טו): " רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע".

הרבי הרש"ב  (מעובד על-פי ספר המאמרים תרנ"ט עמוד כ): "בכמה מקומות בתורה אנו מוצאים רעיון דומה: בורא העולם מתווה בפנינו שתי דרכים פוטנציאליות. דרך אחת מובילה לחיים ולטוב, ואילו השניה אפופה בחושך ורוע, והבחירה נמצאת בידינו.

בכל פעם שאנו קוראים פסוק זה, קל לדמיין את עצמנו עומדים מול פרשת דרכים עם שני שלטים זוהרים המצביעים על כיוונים הפוכים. ההחלטה נשמעת דרמטית כל-כך, כזו העומדת בפנינו פעם בחיים, או לפחות בהזדמנויות מיוחדות.

האמת היא שאת הבחירה בין חיים למוות עלינו לבצע בכל יום ובכל רגע, שכן כל דבר בעולם מורכב מחיים ומוות גם יחד ועלינו לדעת לבחור בין השניים.

בכל נברא גשמי יש את המוות שבו, מציאותו הפיזית והחומרית, ואת החיים שבו, הרוח האלוקית המעניקה לו חיים.

כשאנו מביטים סביבנו על הבריאה אנו עלולים לראות ולרדוף רק אחר החומריות שבה, ולפיכך מזכירה לנו התורה: "ובחרת בחיים!" - זיכרו והביטו את החיים האלוקיים, המציאות האמיתית השוכנת בכל פריט ופריט בעולמנו זה. אל תראו מול עיניכם רק את האלמנט הפיזי שכן הוא בן תמותה שיחלוף ואיננו. החיים היא הרוחניות שתעמוד לנצח, ובה יש לבחור.

חברת 'פריוריטי מנג'מנט' משיקגו, הקדישה שנה שלימה לסקרים ותחקירים כדי לבשר לנו שהקצאת הזמן שלנו בני האדם בחברה המודרנית, בהחלט לא יעילה.
למשל: באמבטיה אנחנו מבלים שבע שנים, לאכילה אנחנו מקדישים שש שנים, חמש שנים אנחנו עומדים בתור (ותמיד התור השני יתקדם מהר יותר), ארבע שנים הולכות לנו על ניקיון הבית (אנשים רגילים, לא מרוקאיות...), שלוש שנים להכנת ארוחות, שנה אנחנו מחפשים דברים שלא שמנו במקום, שמונה חדשים אנחנו פותחים דברי דואר שאינם מעניינים אותנו, שישה חודשים אנחנו ממתינים שהרמזור יתחלף מאדום לירוק.
(הסקר הזה כנראה היה לפני שהמציאו את הפייסבוק והווטסאפ...)

בקיצור, "לא נשאר זמן לחיות"...

הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק"ל, היה מספר לתלמידיו בשיחות המוסר על הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר זצ"ל בעל כף החיים, שהנהגותיו היו פלא פלאים: בימי הקיץ היה מתפלל ערבית בערך בשעה שבע עם כל הכוונות, ואינו הולך לישון אלא כעבור שלוש שעות מהתפילה, לפני השינה עושה יחוד בכדי לקום לפני חצות וקורא ק"ש עם כל הכוונות, נמצא שנותרה לו רק כחצי שעה לישון, וכבר קם, עושה תיקון חצות, בוכה על החורבן, וחוזר שוב לישון, משכים לפני עמוד השחר, ללמוד ולהתפלל בנץ ואח"כ חוזר לביתו, ואוכל משהו מהר כדי שלא יאחר לישיבה, מגיע לישיבה, לומד וכותב, באופן שכל זמנו קודש קודשים.
אחר כך היה אוכל בערך כשעה וחצי, לא מפני שאכל הרבה, אלא מפני שייחד יחודים, לפני האוכל אמר לשם יחוד, נטל ידיים בכוונות, וכן ברכת על נטילת ידים והמוציא בכוונות, וגם בשעת הלעיסה היה מכוון, עד כדי כך שלא היתה מחשבתו על האוכל אלא שקוע בכוונות, אח"ז למד בכל יום ח"י פרקי משנה, ששה בבוקר, ששה בצהרים, ששה בערב, אמר פטום הקטורת, איזה מקומן, מים אחרונים, ברכת המזון עם כל הכוונות, כך נהג לעשות יום יום. ומחמת שהיה שקוע בכוונות לא היה מקבל אף אדם בשעת אכילתו, אפילו באו לתת כסף לישיבה, רק כשגמר ובירך ברכת המזון היה מקבלם בסבר פנים יפות. בצאתו מביה"כ נהג לברך אשר יצר מהסידור עם הכוונות. עוד היו לו טרדות מבית ומחוץ, והפלא הגדול, איך הספיק ללמוד ולכתוב חיבורים כה גדולים, שהרי אין זה חיבור של העתקה וליקוט מספרים אלא חיבור המחייב טירחה ועיון רב.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל:
הגמ' אומרת (ראש השנה ב:) שמקצת השנה כשנה - "תנו רבנן מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה (פרש"י רש"י כלומר כלתה לו שנתו, ומעתה מונין לו שנה שניה) וכו' ויום אחד בשנה חשוב שנה".


אמר אחד הרבנים שהטוב בערב ראש השנה להרהר בתשובה ולחזור בתשובה בכל כחו, ואז כיון שמקצת שנה ככולה יחשב לו שהיה בהרהורי תשובה כל השנה ואז יגזרו עלינו גזרות טובות ומחשבות טובות לעתיד.

פרשת נצבים - עבודת ה' - לא על חשבון המשפחה

עבודת ה' - לא על חשבון המשפחה


הפסוק האחרון בפרשה[1] מגדיר את עבודת ה' ותפקיד האדם במילים הבאות:
"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ, וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיך".

למרבה הצער והעלבון והיגון, יש אנשים שמוסרים נפש על עבודת ה' ומשתדלים לעשות לו הרבה נחת רוח. רק הבעיה היא שהם לא מוסרים את הנפש שלהם, אלא נפשות של אנשים אחרים. הם מקריבים לשם כך את בני הבית, את האישה והילדים, ומנסים לסחוט מהם עוד קצת עבודת ה'.

הם מסוגלים לאלץ את הילד לשבת על הכסא ולקרוא תהילים - כדי שיהיה לה' עוד קצת נחת רוח, אך הם מתעלמים מכך שהילד לא נמצא בדרגה שהם דורשים ממנו. הם מצפים מבני ביתם "לעבוד על המידות" ולהתעלות על רגשותיהם, ודורשים מהם דברים למעלה מכוחותיהם.

הם לא יבואו לאסיפת הורים בתלמוד תורה ולא למסיבת חומש של הילד, הם גם לא יצאו עם המשפחה לטיול רגלי וכו', אין להם זמן להשקיע בבית... באישה... בילדים... הם מעדיפים להשקיע את הזמן הזה בעבודת ה'. עוד שיעור תורה, עוד דף גמרא, עוד איזו מצווה... הם רעבים כל הזמן לעשות לה' נחת רוח - ולא מעניין אותם שזה בא על חשבון אחרים, על חשבון בני ביתם. מה רע בכך?

מסופר על שתי עסקנים יהודים שהיו צריכים להתייעץ עם רב העיר על נושא מסוים, והם פנו לבית הרב. הם הגיעו אל ביתו ועמדו לנקוש בדלת, והנה הם שומעים את הרב זוחל על הרצפה עם בנו הקטן ועושה לו קולות מוזרים ומצחיקים. קול של חתול, של תרנגול... אותם עסקנים התביישו לדפוק על הדלת באותם רגעים - כדי לא להביך את הרב, ולא הבינו מה קרה לרבם הנערץ. מה ההסבר לכך שנסתרה בינתו - והוא הגיע לרמה רדודה שכזו.
לעת ערב הם באו שוב. כעת כבר הרב ישב ליד השולחן וסביבו ספרים פתוחים, ולא היה זכר למעמד המביש של הצהרים.
הם התייעצו עם הרב וקיבלו ממנו "דעת תורה" לנושא שלשמו באו, ועמדו לשוב לדרכם. לפתע הרב פונה אליהם ושואל: הרי מדובר בנושא מאוד מהותי וחשוב. אם כן מדוע הזנחתם אותו עד עכשיו? למה לא באתם אלי כבר בבוקר?
נבוכו העסקנים ולא הייתה להם ברירה, והם גמגמו לרב את הסיבה האמיתית. שמענו את הרב משחק עם הילד ועושה קולות של חיות, ולא רצינו להביך את הרב.
באותו רגע הרצינו פניו של הרב, והוא אמר: לשחק עם הילד זה בושה? האם לתת לו חתיכת אבא, קצת תשומת לב לפי הרמה שלו, זה חיסרון? מה ציפתם, שאני אלמד איתו גמרא? חכו, יבוא יום וגם זה יקרה. בינתיים הוא עוד קטן ועלי לספק לו את צרכיו הגשמיים, וזה מחייב אותי גם לשחק איתו ולהתחבר איתו ולהשתעשע איתו בקולות של חיות המשמחות אותו. אחרת אני בוגד בתפקיד שלי "כאבא", ואני עתיד לתת על כך את הדין.

המעשה הזה משקף לנו בדיוק את הרגישות של "עבודת ה'" בצורה נקייה, ומלמד אותנו שלדאוג לנוחות בני הבית "וגשמיותם" - זה א' ב' בעבודת ה'.

בל נשכח את דברי התנא (אבות ו,ד) שאמר: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך".

שמתם לב לדברי התנא? המשפט הפותח הוא כך היא דרכה של תורה. אכן התנא מסיר את הכפפות ופורס לנו את הפסגה הגבוהה של הפרישות והמסירות בעבודת ה', והוא מחכים אותנו בפרטי הפרטים. פת במלח תאכל... על הארץ תישן... אך התנא טורח ומוסיף כאן עוד משפט:

ואם אתה עושה כן, אשריך. אם אתה עושה זאת ודורש מעצמך להתאמץ, סימן שאתה בדרגה גבוהה. אך אם אתה דורש מאחרים את הדרגה הזו, אוי לך! שהרי זה גובל בהתעללות ואכזריות.

וכבר אמר האדמו"ר מקוצק: בן תורה אמיתי אמור לדאוג לרוחניות שלו, ולגשמיות של הזולת. ולצערנו, יש כאלו שעושים ההיפך. הם משקיעים היטב בגשמיות שלהם, ודורשים מבני ביתם את הרוחניות הגבוהה ביותר.

עובד ה' לא מפעיל את אשתו וילדיו על טורבו כדי להפיק מהם עוד כמה מצוות, הוא יודע גם לסגור את הספר ולהתפנות לאשתו וילדיו ולהקדיש להם זמן ולשחק עימהם ולרדת לרמתם "כמה שצריך" - ולשוחח עימם "שיחת חולין", והוא מבין שכל זה נקרא עבודת ה' מושלמת.

מי שחי כך, עובד את ה' בצורה הכי גבוהה, ואשריו בזה ובבא. בעזרת ה' הוא עוד יראה את התוצאות בחינוך הילדים ובשלום בית, ביחסי גומלין עם החֶברה, ואין ספק שישועת ה' תלווה אותו תדיר. מצד שני מי שלא חי כך, מי שמשקיע בעבודת ה' ועושה זאת על חשבון "נוחות" אשתו וילדיו, צר לנו לאכזב אותו - אבל חובתנו להודיעו שהוא עושה ההפך מרצון ה'. מדוע?

נפסק בהלכות צדקה (שו"ע יו"ד רנ,א) שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול - ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר - שהרי זה "צורך נפש" שלו.

נציין רק שהגמרא (כתובות ס"ז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו - ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד].  הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל!!!

לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".
אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.

אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הלל שלמד תורה מתוך מסירות נפש - ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא לה:) - ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה', וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה' עליונה ביותר.

לקראת סיום הפרשה, כותבת התורה את הפסוק הבא:

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶך".

כל מי שמבין עניין, רואה כאן שתי שאלות מהותיות:
א) מדוע התורה כפלה את דבריה פעמיים? "חיים ומוות", "ברכה וקללה"?
ב) מה הקשר בין עבודת ה' של האדם - לילדיו (וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ)?

ההסבר פשוט: עם ישראל קיבל בהר גריזים "קללות וברכות". קללות - אם יעשה עבירות, וברכות - אם יעשה מצוות.

כעת באה התורה ומודיעה לאדם דבר נוסף. חוץ מזה שהנך צריך לדרוש מעצמך לבחור את מסלול המצוות (הברכה) - ולהיזהר מהעבירות (מהקללה), עליך להתייחס למערכה נוספת - מערכת שנקראת "חיים ומוות".

עליך לדעת למזג את המצוות עם החיים הכלליים, עם החברה והמשפחה, ולא לצער את הציבור ולצמק את נוחותו - רק בגלל שבא לך להתקדש.

התורה נוקטת זאת באזהרה חמורה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. בורא עולם רוצה שעבודת ה' של האדם לא תפריע לו לנהל "חיי משפחה", ושהיא לא תיעשה על חשבון אשתו וילדיו - ולא על חשבון נוחותם. בורא עולם חפץ שהחיות הרוחנית של האדם לא תסתור את הלְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.


לתוספת הפנמה - ממליץ בחום לקרוא את הדרשה הזאת של הרב יעקב זכריה נמן.





[1]  בשם אברהם לוי אתר חידוש.

יום שלישי, 27 בספטמבר 2016

עלינו לשבח זו לא תפילת הדרך (שיעור)

עלינו לשבח זו לא תפילת הדרך


תפילת "עלינו לשבח" חוברה על ידי יהושע בן נון בשעה שכבש את יריחו, ושמו "הושע" רמוז בראשי תיבות הקטעים: "עלינו לשבח", "שלא עשנו", "ואנחנו (כורעים) ומשתחווים", "הוא אלוקינו".

את החלק מ"על כן נקווה לך" תיקן עכן לפני הריגתו, ושמו חתום בראשי התיבות "על כן נקווה". ויש אומרים שאנשי כנסת הגדולה תיקנוה ויש אומרים שתוקן בזמן בית המקדש ומשם לקוח "כורעים ומשתחווים".

בתפילה זו, אנו מביעים שבח גדול לה' על שבחר בעם ישראל מכל העמים. אנו מתפללים אליו שבמהרה תבוא העת שבה כל העמים יכירו במלכות ה'.
את התפילה אומרים בראש השנה ב"מלכויות", ובסופה הפסוק הראשון של מלכויות "ה' ימלוך לעולם ועד".

ב-26 למאי 1171, קהילת בלוא (BLOIS) בצרפת נהרגה על קידוש השם בעקבות עלילת דם, הראשונה בצרפת, ובעקבות מאורע זה קבע רבינו תם את יום כ' בסיון ליום צום, לקהילות צרפת אנגליה וחבל הרינוס.

רבינו אפרים מבון, פייטן ופוסק מאותה תקופה, כותב ב"ספר הזכירה" שלו, שקהילת בלוא, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד עם שירת "עלינו לשבח" בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "שתחילתה הכנעה ופחד, וסופה אמיצה וגיבורה".

בספר הרקח כתב ש"יש לומר עלינו באימה וביראה כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם עונים ואומרים אשרי העם שככה לו וכו'".

המשנה ברורה‏ פסק שמי שנמצא בבית כנסת בשעה שאומרים עלינו לשבח, חייב לומר עמם אף שכבר התפלל.

ר' אלכסנדר זיסקינד מהורדנא (בספרו "יסוד ושורש העבודה" עמ' קמג): "כשיאמר התיבות: ועל כן נקוה לך ה' אלקנו לראות מהרה בתפארת עוזך, ראוי להכניס בלבו שמחה עצומה עד מאוד על זה הקווי ממש, כאלו שומע בעת הזאת הבשורה מפי אליהו ז"ל שיבשר שביום הזה תצא השכינה מהגלות, ונזכה לראותה, ויכניס בלבו האמנה אמיתית שבודאי יבא העת והזמן שתצא מהגלות, ואף אם יתמהמה אחכה לו".

הרוקח: "...כל איש הירא את דבר ה' ישים על לבו ויכוון מאוד כשמתפלל 'עלינו לשבח' כי שיר השירים הוא... ומשתחווה באימה ויראה וברתת וזיעה בשיפוי ראש כי כל צבא השמים שומעים, והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולן עונים ואומרים 'אשרי העם שככה לו' וכו'".

סדר היום (פרק כוונת 'עלינו' וסדר הלימוד אחר התפילה): "על ידי אמירת "עלינו לשבח" ז' פעמים ישר והפוך, הפיל יהושע את חומות יריחו".

בן איש חי (הלכות): "הזהיר רבינו האר"י ז"ל – שלא יחלוץ ציצית ותפילין אלא עד גמר ה' אחד ושמו אחד"!!!

פרי עץ חיים (שער קריאת ספר תורה - פרק ו): "סוד עלינו לשבח. כבר בארתי במ"א, כי הלא כוונת עלינו, הוא שבח גדול לאין קץ...
וענין שבח זה הוא, כי אחר שסדרנו לך סדר כל העולמות בפרטותיהן, והעלינו אותן ממטה למעלה עד העמידה, ואח"כ נתננו להם שפע לכל עולם ועולם, מן העמידה ועד עתה, ועדיין כולם עומדין למעלה.
והנה כוונתינו הוא, להוריד עתה כל העולמות במקומם, כדי שכל עולם יחלק טרף לבני ביתו המקוים לו, כמ"ש הכפירים שואגים לטרף. ואנו חוששים שלא יתאחזו הקליפות באותו שפע, לכן אנו אומרים שבח זה עלינו לשבח, כי עי"ז מתבטלים החיצונים, ואין יכולין להאחז בהארת העולמות.
והטעם הוא, כי כבר הודעתיך, כי אור מקיף הוא המבטל האחיזת החיצונים, כי אורו גדול ומסמא את עיניהן, ואינן יכולין להתאחז בו, והוא מונעם.
וכמ"ש לך, כי החיצונים מונחים בין אור פנימי לאור מקיף, כמבואר אצלינו בסוד החשמל.
אמנם שבח זה, מתוקן להוריד האור מקיף עצמו, כמ"ש בעז"ה, ובזה יתבטלו החיצונים, ולכן אומרים אותו אחר כל תפלה ותפלה...
והנה, תחלה אנו רוצין לתת שבח להש"י, שיכלל ד' עולמות בקדושה שבהם לייחדם יחד, ולהוציא ולגרש משם הקליפות ע"י שבח זה, ואח"כ יורדין המקיפין ומגרשין אותן...
עלינו לשבח לאדון הכל - נגד האצילות, שהוא אדון כל העולמות, כי הוא אדון עליון מכולם, והוא המציאם, והם כולם ברואיו כנודע, כי כל האצילות נקראת אלהות, והבריאה כסא אליו יתברך, ומכ"ש מה שלמטה מהם, שהם חיות ומשרתים. נמצא, כי האצילות, הוא אדון הכל, שהוא הבורא ית'.
לתת גדולה ליוצר בראשית - הוא הבריאה. ואמנם קוראו יוצר, לפי שהוליד והוציא את היצירה.
שלא עשנו - הוא יצירה, ונקרא לשון עשייה, לפי שהוליד והוציא את עשייה למטה ממנו.
ולא שמנו כמשפחות האדמה - כנגד עשייה.
והנה, לפי שתוקף הקליפות הם ביצירה ועשייה, כי הבריאה שהוא כנגד הבינה, אין לקליפות יכולת להתאחז שם, ולכן לא הזכיר גנות הקליפות, אלא ביצירה ועשייה. וז"ש כגויי הארצות וכמשפחות האדמה, שהם הקליפות.
וכבר בארנו כוונת גנאי הקליפות, בשבח זה יותר מבשאר שבחי התפלה, והסוד הוא, כי לפי שאנו כוונתינו לגרש הקליפות ולהכניעם, ואין להם שברון והכנעה כמו בזה שאנו מגנין אותם כשאנו משבחים להקב"ה ומגנין הקליפות, אז הקליפות נכנעים. אמנם, אחר שבארנו לך והזכרנו לך קדושת ד' עולמות אלו, אחר כך אנו מזכירין גנאי הקליפות, שעומדין אחר כל העולמות האלו, בסיום עולם עשייה. וזהו שלא שם חלקנו כהם שהם משתחוים להבל ולריק, ועי"כ הם משתברים ונכנעים, ואז אנו כורעים להש"י, וע"י כריעה זו יורד אור מקיף, ומתבטלים כל החיצונים כמ"ש בעז"ה".

רמח"ל (מאמר החכמה):

עלינו לשבח - זה שבח שמשבחים לפניו ית' ומודים לו על הטובה שהטיב לנו שבחר בנו וקרבנו לעבודתו, והנה האדון ב"ה אדון כל באמת כי הוא לבדו המצוי הראשון וכל הנמצאים מאתו ית' נמצאו, ונמצאים כלם שלו, ובבחינה זו נזכירהו בתואר זה של אדון הכל, ואמנם בבחינת סדרי הבריאה שברא נקראהו יוצר בראשית, והנה יש לנו לשבח לפניו שנתן לנו חלק גדול ויקר במציאות, שהרי אנחנו המעותדים להדבק בו ואנו הזוכים לעבוד לפניו ולהיות עובדים לפניו לנצח נצחים, וזהו שלא עשנו כגויי הארצות וכו' והיינו שבחינתנו בחינה נבדלת מכלם לגמרי, ואנו מציאות אחד בפני עצמו מעותד לעבודתו ולדביקות בו ית', וזהו שלא שם חלקנו כהם וכו'[1].
והנה סידרו ד' שבחים כנגד ד' אותיות השם ב"ה והם עלינו לשבח, לתת גדולה, שלא עשנו ולא שמנו, אחר כך מספר כנגד זה בגנותה של הע"ז, והיינו שלא שם חלקנו, וגורלנו, שהם משתחוים ומתפללים, והנה חוזר ומבאר ענין השתעבדנו למלכותו ית' והיינו ואנחנו משתחוים וכו'.
והנה כלל הבריאה מתחלקת לב' והיינו מעלה ומטה, מעלה כלל המשפיעים, מטה כלל המקבלים, וזהו שהוא נוטה שמים דהיינו מעלה, ויוסד ארץ מטה, והנה השכינה מתגלית בכסא הכבוד במדריגות העליונות בשמים וזהו ומושב יקרו בשמים ממעל.
והנה הכבוד מתגלה בראש עולם הבריאה, על הכסא, והוא עצמו מתעלה בבחינה יותר מרוממת והוא באצילות ועליו נאמר ושכינת עוזו בגבהי מרומים, והנה ממה שאנו מאמינים ומודים בפינו, הוא שהאדון ב"ה הוא מצוי ראשון מיוחד שאי אפשר שימצא אחר בלתי נברא ממנו, ונמצא שהוא לבדו האלקים והוא הראוי ליעבד, ואין אחר ראוי ליעבד כלל, והוא עצמו מצוי אמת פירוש שאי אפשר לו שלא ימצא, שאין ההעדר אפשרי בו כלל, וזהו הוא אלקינו ואין אחר, בבחינת היחוד שזכרנו[2], אמת מלכנו בבחינת אמתת המציאות, ואפס זולתו שאי אפשר לימצא מצוי אחר שיהיה מוכרח המציאות זולתו ית', כי אי אפשר לשני מצויים מוכרחים שימצאו.
והנה אחר שביארנו השתעבדנו אל מלכותו ית', נתפלל שיגלה מלכותו בעולם גילוי שלם, והוא מה שהבטיחנו שיהיה, והיינו על כן נקוה לך וכו' והנה תבער הטומאה מן הבריאה בכל בחינותיה, וזהו להעביר גילולים וכו' ואז לא יהיו עוד אלילים בעולם והנה זה סדר התיקון באמת, כי בתחלה צריך שיוסר הרע שהוא המעכב את התיקון, אחר כך יתוקן העולם תיקון אחר תיקון וזהו לתקן עולם במלכות וכו' והנה יהפוך הקב"ה את כל הנמצאים מרעה לטובה וזהו עיקר שבחו, וזהו להפנות אליך וכו' וכלם יכירו האמת בבירור מה שעתה נעלם מהם ואחרי הידיעה הזאת ימשכו אל הקדושה, וזהו יכירו וידעו לפניך ה' אלקינו וכו', והנה בתחלה יהיה תיקון ראשון שכל הנבראים יתקדשו בקדושתו ית' במה שישתעבדו למלכותו, אחר כך יתעלו עוד עילוי אחר להיות יותר ממה שהיא אפילו מדריגת ישראל עתה, וזה על ידי קבלת עול מלכותו ית' עליהם ויהיה הוא ית"ש מולך עליהם וזהו ויקבלו כלם וכו' אחר כך שכבר ימצאו קשורים ומתדבקים בו ית', הנה יתעלו בו מעילוי לעילוי, עד אין תכלית, וזהו כי המלכות שלך היא וכו'.

קיצור הכוונות לרמח"ל:

"הרי כל העולמות כבר קבלו השפע שלהם, אבל עדיין עומדים למעלה באצילות, ועכשיו צריך להורידם אל מקומם הראוי להם. וכדי שקלי' לא יתאחזו בהם ח"ו אומרים עלינו לשבח, שהוא, בתחלה להזכיר שבח גדולת הקדושה וגנות הקליפה, ובזה נכנעת. ואחר כך להוריד אור מקיף אל כל העולמות, כי ממנו בורחת הקליפות; ונבאר אותו בפרט:
עלינו לשבח לאדון הכל הוא כנגד האצילות, שהוא כללות הכל, ואדון כל הנמצא.
לתת גדולה כנגד בריאה המוציאה יצירה.
שלא עשנו וכו' נגד היצירה המוציאה עשיה.
ולא שמנו וכו' נגד העשיה עצמה.
שלא שם חלקנו כהם וכו' ה"ס אריך ואבא, ועולם האצילות שלהם.
וגורלנו וכו' - אימא, ובריאה דקליפה.
שהם משתחוים להבל ז"א, ויצירה דס"א.
וריק נוק', ועשיה.
ומתפללים אל אל לא יושיע - המקיף שלהם.
ואנחנו משתחוים לפני מלך - א"א,
מלכי - או"א,
המלכים - זו"ן,
הקב"ה - כל מציאות הקדושה ביחוד אחד. ועל ידי הכריעה יורד אור מקיף, והחיצונים אינם אוחזים כלל ועיקר.
שהוא נוטה שמים אימא שהוציאה זו"ן, ז"א - בסוד רקיע נטוי להשפיע.
ויוסד ארץ נוק' - בסוד ישיבה לקבל.
ומושב יקרו בשמים אור מקיף פרטי לכל עשר ספירות דז"א.
ממעל א"מ כללי לכולו.
ושכינת עזו וכו' א"מ פרטי לכל ע"ס דנוק'.
הוא אלקינו וכו' א"מ כללי לכולה.
אמת מלכינו ואפס זולתו א"מ כללי לשניהם.
ככתוב בתורה וידעת היום וכו' בשמים ממעל א"מ מלמעלה למטה.
ועל הארץ מתחת א"מ מלמטה למעלה.
אין עוד כי הכל מן הקדושה. ובזה הקליפה נכנעת ואינה אוחזת בעולמות כלל".








[1] שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת - כָּתְבוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁהַכַּוָּנָה שֶׁנִּשְׁמַת יִשְׂרָאֵל חֻצְבָה וְיֻצְרָה מֵאוֹרוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם". בְּשׁוֹנֶה מִנִּשְׁמוֹת הַגּוֹיִים שֶׁיּוּצְרוּ מִשְּׁאָר הַשָּׂרִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

[2] יחוד במציאות ויחוד בשליטה.

ראש השנה - שמיטת עבירות במוצאי שמיטה

שמיטת עבירות במוצאי שמיטה


הרב אבינדב אבוקרט (מעובד ע"פ נחל קדומים לחיד"א פרשת בהר וכן לקוטי שיחות א, עמ' 158 וכן לקוטי שיחות ב עמ626):
על הציווי "אם כסף תלווה את עמי" אומרים חז"ל, שזו חובה ולא רשות. לאמור: מצווה על יהודי להלוות כסף לנזקק.
מכאן שאף הקב"ה עצמו מקיים ציווי זה, שהרי על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", אמרו חז"ל, "מה שהקב"ה מצווה לישראל לעשות - הוא עושה". עלינו לומר אפוא, שהקב"ה מקיים גם את הציווי "אם כסף תלווה את עמי".
מהותה של הלוואה היא, שנותנים לאדם כסף אף-על-פי שלא מגיע לו, ואף כי הלה אינו נותן דבר בתמורה. עם זאת, אין זו מתנה והמקבל חייב להחזיר את ההלוואה בבוא הזמן.

זה עניינה של ה'הלוואה' אצל הקב"ה - הוא נותן לעם-ישראל שפע של ברכה וכוחות, אף-על-פי שעם-ישראל אינו זכאי להם.
עם זאת, הקב"ה דורש שה'הלוואה' תוחזר לו, על-ידי שמירת חוקיו ומשפטיו. השפע שניתן מהקב"ה נקרא 'הלוואה' ולא 'השאלה', משום שבהשאלה חייבים להחזיר את עצם החפץ שהושאל, ואילו הלוואה ניתנת כדי להוציאה, אלא שהלווה חייב להחזיר כסף אחר במקומה.

כך גם הכוחות הניתנים מהקב"ה מיועדים לשימוש, ויהודי רשאי להשתמש בהם אפילו לעניינים פחותים, אבל מחובתו להחזיר לקב"ה את התמורה של תורה ומצוות...
האדם מקבל את הפרנסה והשפע בכדי לנצלו וליהנות ממנואך עליו לזכור כי הלוואה היא זו ויש לפרוע למלווה את הלוואתו.
פירעון זה מבקש הקב"ה באופן המתאים לתוכנה של כל הלוואה: על הבנים שאדם מקבל מאת הקב"ה עליו להשיב בכך שהוא מחנכם בדרך התורה והמצווהעל שנות חיים שאדם "לווהמאיתו ית' עליו לפרוע בכך שכל יום ויום לא יהא יום "בטלאלא יהיה מלא בתוכנו הרצוי על פי הוראות השי"ת בתורתוועל פרנסתו אשר מקבל מלמעלה עליו להחזיר ע"י נתינה לצדקה של חלק העשירי או חומש מהכנסותיו.

אך מה יעשה האדם שחיסר בעבודתו את קונוולא השיגה ידו לפרוע את מלוא ההלוואה שקיבל מאיתו יתבבני חיי ומזוני רוויחיהנהזהו ענין שנת השמיטהבה משמט הקב"ה את החובות שצבר האדם, ומכאן ואילך יתחיל חשבון חדשומכיוון שהושמטו כל החובות, ממשיך הקב"ה "להלוותוליתן לו שפע פרנסה בריאות ובנים.
ואף שעל האדם להתאמץ לשלם חובותיוו"המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו", שאל לו לאדם להסתמך על שמיטת כספים אלא להשלים עבודתו אשר החסיר ולהשיב ההלוואהמכל מקום הנה אם לא השיגה ידו ועדיין בחובו עומד, משמטת השביעית את חובותיו. 

אנחנו מתפללים שהקב"ה לא יחתום על פרוזבול ולא ימסור את שטרותיו לבית דין אלא ישמוט לנו את כל החובות וניכנס זכים וטהורים ליום הדין.

כפי שכתב הנשר הגדול משה בן מימון – "וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב".

אז אחורה הכל בסדר אנחנו מסודרים...

אז אם אין חזרה בתשובה מה נשאר לנו לעשות?

רגילים הבריות לתפוס את התשובה, כתיקון של העבר. חרטה ווידוי דברים, חטאנו עוינו פשענו, צער גדול, ומאמץ לתקן את מה שעיוות. אמנם ידוע כי נדרשת גם התחייבות שלא ישוב על חטאיו בעתיד, אך זו נתפסת, כלא יותר מאשר הוכחת רצינות שאכן שב החוטא מחטאי העבר. ולא כך הוא.

הרב קוק (אורות התשובה יג,ט*): "יסוד התשובה צריך לעולם להיות מונח על התיקון של להבא. ובתחילה לא ישים כל כך לעיקר מעכב על דבר העבר, כי אם יבוא מיד לעסוק בתקון העבר, ימצא מניעות רבות, ויהיו דרכי התשובה וקרבת ד' קשים לפניו. אבל בהיותו עסוק באמת לתקן את מעשיו, הדבר מובטח שאז  יעזרוהו מן השמים גם כן על תקנת העבר".

השנה יש לנו עזרה גדולה מן השמים!

הרב יאיר פרנק: מקובלים אנו כי אליהו הנביא יושב בכל מוצאי שבת תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל. והרי, זה אך יצאה עתה שנת שבת הארץ, ואם כן עומדים אנו בראש השנה בבחינה של מוצאי שבת קודש. יקום אם כן אליהו, ועימו כל הצדיקים, ויכתבו זכויותיהם של ישראל רחומיך, היושבים בארצנו הקדושה, ובכל אתר ואתר. יכתבו וימנו לפניך את טוב ליבם של בניך, והשתדלותם המרובה לקיים כל מצוותיך, על אף כל הניסיונות והקשיים.


ועוד זאת, יבוא התשבי, וישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם, וישכנו השלום והאהבה בינותינו, ונעשה כולנו אגודה אחת ממש לעשות רצונך בלבב שלם. ונשב מייד יחד בשמחה לסעודת מלווה מלכה, סעודת דוד משיח צדקך. במהרה בימינו, אמן.

ראש השנה - בארץ ישראל התשובה מאהבה

בארץ ישראל התשובה מאהבה


הרב חרל"פ (אורי וישעי עמ' צב-צג): "בר״ה העולם כולו חוזר לשרשו, וההוי׳ כולה מתחדשת אז ועומדת בצביון שעמדה בעת התחוללותה, וכשם שאז היו השעות לפני החטא, והתגלה אז ״זיהרא דאדם קדמאה״ (זהר ח״א ל״ו), ומעמדו של אדם הי׳ נורא ונשגב מאד עד שביקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה, כמו שיהי׳ לעתיד, שעתידין מלאכי השרת לומר שירה לפני הצדיקים, כן בכל שנה ושנה השעות הראשונות של היום הוא מעין המצב הנפלא ההוא".

בזמן כ"כ נפלא וקדוש כולנו משתוקקים לחזור בתשובה ולזכות להארת פניו יתברך – "את פניך ה' אבקש"!

ישנם שני דרכים לחזרה בתשובה: תשובה מאהבה ותשובה מיראה.

האם אני חוזר בתשובה כי אני אוהב את הקב"ה ורוצה לעשות רצונו, או שמא הנני מפחד מנחת זרועו ובשל כך אני משתדל לעשות רצונו?

המגיד מדובנא: משל למה הדבר דומה, לגדוד חיילים שרדף אחרי חיילי האויב ימים רבים במשעולי ההרים ובמורדי הגבעות וביערות. יום אחד בהיותם ביער עבות עמדו לפוש. קשרו החיילים את סוסיהם אל העצים, ליקטו זרדים והבעירו מדורה, עליה שפתו סיר גדול ובישלו מרק חם להחיות את נפשם.
כאשר היה המרק מוכן ועמדו להתחיל להגישו למסובים הגיע אחד החיילים שהופקד כצופה והודיע בבהלה כי חיילי האויב מתקרבים.
מיד קפצו החיילים עזי הנפש על סוסיהם ודהרו לקראת חיילי האויב להילחם בהם.
היה שם חייל פחדן ומוג לב אשר לא מיהר לעזוב את קדרת המרק... הלה השביע את נפשו בצלחת גדושה ואף מילא את מימייתו במרק רותח...
ואז נפנה בעצלתיים ועלה על סוס להצטרף לחבריו.
כאשר החל לדהור אל שדה המערכה נטפו מעט טיפות מרק רותח מתוך המימייה וניתזו על גופו של הסוס. הלה הרגיש בצריבה ופתח בדהירה מטורפת היישר אל תוך שורות חיילי האויב.
כאשר ראו החיילים חייל עז נפש הדוהר היישר אל שורותיהם פחד ופחת אחז אותם ומיהרו להימלט על נפשם במנוסת תבוסה.
חייל בודד זה הכריע את המערכה!
ניגש אליו מפקדו ושאל בפליאה: "אמור נא לי, הן אני מכירך מאז ימים רבים וידעתי כי אינך מן האמיצים שביחידה, ומה ראית לגלות גבורה כה רבה להניס לבדך את כל חיילי האויב?!
הן על מעשה כזה מגיע לך אות הצטיינות מהמלך בכבודו ובעצמו!"
אליבא דאמת – הודה החייל בבושת פנים – אינני מן האמיצים אלא שמעט מרק רותח ניתז על סוסי, לא יכולתי להשתלט עליו והסוס שעט בטירוף אל מחנה האויב...
אם כך – אמר המפקד – לא לך הכבוד והתהילה אלא לסוס!...

הרב חרל"פ (אורי וישעי עמ' צב-צג): "באמת אין שום מוצא לשום ענין אשר אנחנו נוכל להרגיש אותו אם לא שנמצא ענין ההוא גם בהחק העליון ב״ה, ודוקא מפני שיש למעלה אנו מרגישים אותו למטה, וכל הרגשה שאיננה נובעת מהחק העליון באמת היא פסולה ומתועבת, ואין לישראל חלק אמת במו.
גם חרדת הדין שהננו מתמלאים בימים אלו נובעת היא אצלנו מהחרדה שלמעלה, ואעפ״י שלכאורה לא שייך למעלה חרדת הדין, אלא שמרוב אהבת הקב״ה לישראל עמו כביכול חרד על כל דין שצריכים לדון כל אחר מישראל הנה נמצא באמת גם בהחק העליון חרדת הדין וממנה אנו יונקים למטה ובעבורה הננו מתלבשים בחרדת הקודש מפחד הדין הגדול והנורא.
זהו הענין שגינו הגדולים את יראת העונש, אעפ״י שלכאורה מה מאושרים היינו אם היינו זוכים ליראת העונש עכ״פ, שהרי יותר מזה אמר ריב״ז ״הלואי שיהי׳ מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, תדעו אדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם״ (ברכות כ״ח), אבל עיקר החסרון בזה הוא מפני שאין בחק העליון ענין של יראת העונש, וממילא אין אנו מתדבקים על ידי יראה זו במקוריותינו בשורש מחצבתינו שהוא המחצב העליון".

כותבת הגמ' ראש השנה): ״מלכויות ־ כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות ־ שיעלו זכרונם לפני. ובמה? בשופר".

כל עניינו של יום זה הוא מלכות ה׳ שהתגלתה ביום זה עצמו בבריאת אדם הראשון וכעת מתגלה על ידינו כל שנה מחדש.

בארץ ישראל אנחנו נמצאים בהיכל המלך על יד הכסא שלו ברגע ההכתרה!

שייך ברגע כזה לבקש מה' שימחול לך על התשלומי ארנונה?!? שייך ברגע כזה לבכות ליד המלך שלא יעניש אותך השנה?!?

זה אפשר לעשות אולי בחו"ל, מחוץ לארמון, לא לפני המלך...

כתוב בגמ' בבלי (ראש השנה לב:): "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה".

לעומת זאת כתוב בירושלמי (ראש השנה ז:, מובא בילקוט שמעוני דברים תתכה'): "ר' חנינא ור' הושעיא ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוה, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל שערו ואינו חותך צפורניו לפני שאינו יודע היך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין שערן ומחתכין צפרניהן ואוכלין ושותין ושמחין בראש השנה לפי שיודעין שהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם".

איך זה מסתדר?

הזהר הק' מיישב את הדברים את הדברים בצורה נפלאה:

כותב הזהר הק'(ג' קיח.): "כתוב אחד אומר (תהלים ק,ב) 'עבדו את ה' בשמחה' וכתוב אחד אומר (שם ב,יא) 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא"[1].

בגלות עבודת ה' היא מתוך יראה, בא"י עבודת ה' היא מתוך שמחה!!!

בגלות אנחנו מבינים את ההנהגה של מדת הדין מה הקב"ה יגזור עליי בשנה הקרובה? רעב צרות שהפריץ ינשל אותי מכל רכושי, שהשכן איוואן יחזור יום אחד הביתה שיכור וישבור לילד שלי בקבוק על הראש סתם כי בא לו ואין לי אפי' למי להתלונן! שהשלטונות יכריזו יום אחד שכל הקהילה מגורשת אבל הכסף והבתים נשארים פה! או שצריך להשמיד ח"ו את כל היהודים בעוד שנה... מסמכים של קהילות יהודיות מימי הביניים מראים ש80% מהתקציב של הקהילה היה ניתן כשוחד לשלטונות, היהודי יוצא מהבית ליריד והוא לא יודע האם הוא יחזור, היו גם מחלות נוראות עם אחוזי תמותה מטורפים כמו מגיפת ה'חולירע' שהרגה שליש מאוכלוסיית אירופה במכה אחת! גם מבחינה רוחנית לא חסרים הסיפורים שלכל הקהילה היה אתרוג רק אחד וגם זה הגיע בנס, מסופר על הבעש"ט שהיה שובר את הקרח וטובל אבל היו גם הרבה נשים שהיו עושות את זה כדי לטבול! אז כשה יהודי מגיע לראש השנה קשה לו מאוד לחשוב על המלכת הקב"ה מתוך שמחה אבל הוא מאוד מתחבר ל"מי יחיה ומי ימות, אי זו לרעב ואי זו לשבע, מי בחרב ומי ברעש..." כי את כל זה הוא מבין שנגזר עליו בראש השנה והוא פוחד פחד מוות מהשנה הבאה!

כתוב בנחמיה (ח,ח-יב): "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" – למה העם בוכה?

כותב המלבי"ם: "יש לפרש שקרא לפניהם פרשת היום והבינם כי היום הוא יום הדין ועל כן בכו מאימת הדין וגם רצו להתענות". הם בוכים ישר כשאומרים להם שיש יום הדין כי הם התרגלו בגלות!!!

באים עזרא ונחמיה ומעמידים אותם על ההנהגה האמיתית של יום זה בא"י - "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם".

הירושלמי מדבר על ישראל שיושבים בממלכתו של הקב"ה אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה ונהנים מהזהר האלוקי ישר בלי טומאת ארץ העמים, ומרגישים את אהבתו ית' אלינו שהחזיר אותנו אליו אחרי 2000 שנה של נזיפה, אז אנחנו יכולים לשמוח כשהוא מגלה מלכותו.

היו 3 אנשים שנידונו למוות עם כיתת יורים רח"ל, מעמידים את הראשון כולו לחוץ, החיילים מסתדרים בשורה ומכוונים את הנשק ומתחילים ספירה לאחור...
פתאום הנידון למוות צועק 'שיטפון'!!! כל החיילים בורחים והוא נמלט על נפשו...
טוב, שמים את השני, הוא הבין את הרעיון וכשבאים לירות בו הוא צועק 'רעידת אדמה'!!! מתחילה מהומה והוא בורח...
שמים את השלישי, מסתדרים בשורה, מתחילים לספור לאחור, פתאום הוא צועק 'אש'!!!
היה עדיף שישתוק...

מי שבא להכתרה עם יראת העונש - עדיף שישתוק...

רמח"ל (אדיר במרום ח"ב – מאמר יחוד היראה): "לפי היראה כך היא ההשפעה. מי שירא מן היראה רעה, שהיא קליפת נגה, הנה הוא נמסר בידה, כבן שנמסר ביד שפחה לגדל אותו וליישר דרכיו, היא מלקה אותו כמו שצריך לו להטיב מעשיו".

הרי כל הסימנים שאנחנו עושים בלילה זה כדי שיהיה סימן לשנה טובה ומתוקה, איך שאתה בראש השנה ככה תהיה כל השנה... זה השפע שאתה רוצה למשוך עליך לכל השנה?

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: לאיל של העקדה, שהיה במקום יצחק, היו שתי קרניים. במעמד הר סיני תקעו בשופר השמאלי, בקרן השמאלית. הקרן הימנית היא למשיח, תקע בשופר גדול. כשיבוא המשיח התקיעה תהיה יותר חזקה מהתקיעה של מעמד הר סיני ואז, "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח"[11], זה לא יגרום להפריד את הטוב מהרע, אלא להפוך את הרע לטוב.
בעקידת יצחק הקב"ה תקע בקרן השמאלית הקרן של היראה, בגאולה הקרובה, הגאולה שאנחנו תוקעים היום בשופר כנגדה תהיה בקרן הימנית כנגד האהבה!!!






[1] לשון הזוה"ק בהרחבה: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ', בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. דְּתַמָּן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, וּכְדֵין הוּא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵחדֵי, וּלְאַחְזָאָה חֵידוּ. דִּכְתִּיב, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ', וְגִילוּ בָהּ דַּיְיקָא. רִבִּי אַבָּא חָמָא חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה חַדֵּי בְּבֵי טְרוֹנְיָיא דְּבָבֶל, בָּטַשׁ בֵּיהּ, אָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם כְּתִיב (אמר רבי אבא), בְּזִמְנָא דִּיְרוּשָׁלַ ם בְּחֶדְוָה, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחְדֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (תהלים ב) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. (ד''א) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עֲמַמְיָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְהָא כְּתִיב (ישעיה נה) כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וְדָא הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאָמַר תֵצֵאוּ, מִן גָּלוּתָא הוּא, וְאִקְרֵי שִׂמְחָה. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּכָל זִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא וּשְׁכִיבַת לְעַפְרָא, לָא אִקְרֵי שִׂמְחָה, עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְגַבָּהּ, וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא, וְיֵימָא (ישעיה נב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וְגוֹ'. (ישעיה ס) קוּמִי אוֹרִי וְגוֹ'. וְיִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא, (ויוקים לה מעפרא) כְּדֵין חֶדְוָותָא אִקְרֵי. חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, וּכְדֵין בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וַדַּאי. כְּדֵין כַּמָה חַיָּילִין יִפְּקוּן לָקֳבְלָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, לְחֶדְוָותָא דְּהִלּוּלָא דְּמַלְכָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה נה) הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ וְגוֹ', וּכְתִיב (ישעיה נב) כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְיָ וּמְאַסִּפְכֶם וְגוֹ' ".

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: