פרשת פנחס - סבלנות עיוני

הרב פנגר: מספרים שהבעל שם טוב ישב פעם עם תלמידיו ולמד. בשלב מסוים הוא ביקש מאחד מהם להביא מים מהמעיין. לאחר מספר דקות חזר התלמיד, וסיפר שהמים עכורים מאד, כיוון שישנם אנשים שטובלים כעת במעיין. כעבור כ-20 דקות ביקש הרב מהתלמיד לנסות שוב. התלמיד חזר עם מים נקיים וזכים. שאל הרב את התלמיד אם הוא עשה משהו כדי שהמים יהיו נקיים כל כך. ענה התלמיד "לא. פשוט כבר אין אף אחד במעיין וכל הבוץ שקע". 

אמר הרב לתלמידו: פעמים בחיים הדברים נראים מבולבלים ומבלבלים, לעיתים מה שצריך זה להמשיך לעשות את מה שאתה עושה, לא להתייאש ולתת לזמן לעשות את שלו, והדברים בסופו של דבר מתבהרים. 

במדבר (כו,מב-מג): "אֵלֶּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם... אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת".

כתב החפץ חיים, הבה נראה כיצד אסור לקפוץ למסקנות מהר מידי. 

מתוך השבטים, בניו של יעקב, לבנימין היו עשרה בנים, ואילו לאחיו דן היה רק בן אחד בשם חושים, שהיה חרש. 

אם היינו צריכים לנסות לקפוץ קדימה ולנסות לחזות את העתיד, מה היינו חושבים שייצא מעשרה בנים של בנימין לעומת בן אחד וחרש של דן? 

במציאות, בפרשה כתוב ששבט בנימין מנה רק 45,600 איש, לעומת שבט דן, שמבן אחד יצאו 64,400 צאצאים.

כותב החפץ חיים (על התורה): "מתחילה היה נראה שעל דן לקנא בבנימין... אבל מכאן יש ללמוד שמי שהקב"ה חפץ בו - יוכל להצליח מבן אחד יותר ממי שיש לו עשרה בנים, והוא הדין בנכסים וכו'".

יכול להיות שההתחלה שלך היא טובה פחות מאחרים. חברים שלך התחתנו לפניך, העסק שלך מדשדש, בעוד של אחרים מצליח. קשה לך מאד בלימודים, בעוד שנראה שאצל אחרים הכול זורם. אבל עם התמדה, סבלנות וסייעתא דשמיא, הכול יכול להתהפך בסוף. חכו להמשך הסיפור.

פרשת פנחס - קנאה ומעלת כלל ישראל

קנאה ומעלת כלל ישראל

צילום: יח"צ קרן מורשת הכותל

קנאותו של פנחס[1], על אף שכללה מעשה הריגה של איש מישראל שלא על פי הכללים ההלכתיים הרגילים היינו בעדים בהתראה ובפסק של בי״ד - לא רק שקיבלה אישור מאת ד', אלא זכה פנחס ואף קיבל "קידום"! הוא זכה ל'כהונת עולם'. ולא רק זאת, אלא שהתורה אף מעידה על מעשהו של פנחס, כי הגם שמבחינה חיצונית נראה כמעשה שעלול להביא למלחמה - דווקא מעשה זה יביא לשלום אמיתי.

אבל, בניגוד לכך, בהפטרה המקורית לפרשה זו, אנו קוראים על קנאות אחרת, קנאות שדווקא לא התקבלה אצל ד'. והמפליא ביותר הוא שקנאות זו היא קנאותו של אותו אדם! הרי מרגלא בפומיה דחז״ל ש״פנחס הוא אליהו". ולכאורה אליהו קינא בדיוק אותה קנאה של פנחס, ואף שהמצב היה אז יותר חמור מזמנו של פנחס, שהרי ישראל כולם עבדו ע״ז והרגו את כל נביאי ד', יתירה מזו, קנאות זו נדחתה, ואליהו אף מסיים את תפקידו, ואלישע הנביא מתמנה על ידי ד' שימשיך במקומו של אליהו!

כיצד, אם כן, אפשר להבין את ההבדל בין שתי הקנאויות? הרי קנאת שתיהן היו בדיוק לאותו עניין, קנאה על הפרת הברית עם ד'!

הרב יעקב פילבר הלוי שליט״א בספרו "חמדת ימים" מדגיש כ׳ יש כאן הבדל גדול - פנחס פעל כלפי יחיד מעם ישראל, ואילו אליהו קינא ביחס לכל כלל ישראל!

הרב קוק (שו"ת משפט כהן סימן קמד') מביא את דברי רבי יצחק עראמה בעל ספר העקידה שלכלל ישראל אין מציאות של עזיבת ברית ה':

"הנה בעקידה פרשת נצבים מאריך הוא לבאר תוכן הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל בערבות מואב, שהוא בנוי על יסוד סילוק הבחירה מהכלל כולו, ולדבריו לא נאמר הכל בידי שמים חוץ מיר״ש כ״א דוקא על הפרט, אבל כלל ישראל כשם שיש כריתות ברית על קיומו כן יש כריתות ברית שלא יעזוב בכללו ברית ד'... ופשיטא שכשם שהקמת הדת בכללה הויא למגדר מילתא ה"נ הצלת כלל האומה, שהיא היסוד לכל התורה ולכל קדושה".

הרב מסביר שניתן היה לחשוב שהתורה והמצוות הם אלו שמגדירים אותנו כעם, לכן כאשר אין קיום של תורה ומצוות - רוצה אליהו להחזיר את התורה להר סיני - שהרי 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'.

כאן מגיע עיצומם של דברי הרב קוק זצ״ל לשיטתו, התורה והמצות הם בעצם "רק" גילוי של העם! אבל העם הוא עצם הענין, הם נציגי האלוקות בעצמם, ודרך התורה העם מתבקש להתגלות.

על כלל אין מציאות של 'החזרת התורה', הרי ד' אומר לאליהו "מה לך פה אליהו", מפני שלעם ישראל אין אפשרות של התנתקות מה', שהוא עצם מהותם.

כמו שצריך להציל את התורה, ק״ו שצריך להציל כלל האומה ולהשתדל להצלחת קיומם בארץ (אף באלו שאין בהם תו"מ), "שהיא (=האומה) היסוד לכל התורה ולכל קדושה"!

תמיד צריך להסתכל על המכלול של האומה – עם אחד כגוף אחד שלם!

אלומה לב (קרוב אליך פנחס התשע"ח): לפני שתים-עשרה שנה, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, הטלפון בבית צלצל. על הקו היתה אישה מארגון עזר מציון, שביקשה לדבר עם אחי הגדול. התברר שהוא נמצא מתאים לתרום מח-עצם, אך הוא לא היה באותה תקופה בארץ. שאלתי אם להודיע לו לחזור, והיא אמרה שלא. למחרת היא התקשרה וביקשה אותי, עבור אותה תרומה.

היא הודיעה לי שעלי לעבור עוד כמה בדיקות קטנות כדי לוודא התאמה מושלמת. אי אפשר לתאר את הרגעים האלה, הלב דוהר, זאת הרגשה גדולה מהחיים אבל מחוברת עמוק עמוק אל מקור החיים, המקום הפנימי השקט והוודאי שמתחת לכל סערות העולם. אחרי כמה בדיקות נמצאתי מתאימה באופן מוחלט.

באותם ימים לא ידעתי למי אני תורמת, על פי הנהלים מותר לגלות רק לאחר שנה. ידעתי רק שזו אישה מבוגרת ממני. בעיצומו של חול המועד סוכות, היום בו נקבעה התרומה, הגענו אל בית החולים שניידר. התמקמתי על הכורסה, פתחו לי ורידים בשתי הידיים, וחיברו אל המכונה שמוציאה את הדם מצד אחד, אוספת אליה את תאי מח העצם, ומחזירה מהצד השני. כך במעגלים, במשך כמה שעות, עד שכמות התאים המבוקשת נאספת. חשבתי לקרוא בזמן הזה תהילים, להתכוון, להיות רוחנית. בפועל, לא ממש הצלחתי. היה קשה להחזיק את הסידור עם הצינורות בידיים, והחיים סחפו אותי ואת כל מי שבחדר לשיחות יומיומיות, אנושיות וקרובות. היינו על הקרקע, המסע להצלת החיים עבר דרך החיים.

אחרי שש שעות הרופאים הודיעו שנדרשת כמות גדולה יותר ולכן ביקשו ממני להגיע גם למחרת. החלטנו לא לנסוע חזרה הביתה, אלא להישאר לישון במרכז. הייתי תשושה. נשענתי על המיטה בבית של סבא וסבתא, בידיים שלי עדיין תקועות מחטים מכאיבות, כדי לחסוך את פתיחת הווריד למחרת. רציתי הביתה. רציתי לעכל מה שעשיתי היום, אבל לא היה לי שקט. אימא שלי הגיעה והתיישבה לידי, היא ליטפה וניסתה לעודד: תחשבי על מה שעשית, ממש ברגעים אלה החולה מקבלת את העירוי. לא הצלחתי להקשיב לה עד הסוף, הבכי פרץ ממני החוצה. קמתי במהירות והלכתי אל חדר צדדי, מרפסת סגורה שכמעט ונושקת לבניין אחר. מהבניין ההוא עלתה, בתזמון מושלם כמו שרק ריבונו של עולם יודע, נגינת כינור. זה היה הבכי הכי טהור שידעתי בחיי.

לשמחתי, התרומה הצליחה. שנה לאחר מכן פגשתי את ג', האישה שבדמה זורם מעט מדמי. המפגש היה מרגש, אבל מה שקרה אחריו הפליא אותי ממש והוא הסיפור האמיתי בעיניי, כי מאז ועד היום היא מקפידה להתקשר אלי בכל חג, לשאול לשלומי ולספר לי את שלומה, בהודיה שרק מי שהיתה על סף המוות יודעת להוקיר.

בערב שבועות האחרון היא התקשרה וסיפרה לי שהשנה היא תהיה בת שבעים, היא לא האמינה שתגיע לגיל הזה. 

הריפוי, כך היא סיפרה לי, מתרחש לאורך זמן. רק בשנה האחרונה חזרה אליה היכולת להזיע. לכאורה, חלום לא להזיע, ועוד בקיץ שלנו. אלא שהזעה היא אחד מסימני הבריאות הגדולים, למוח אסור להתחמם כל כך, הזיעה מקררת ועוזרת. ובנוסף היא חוותה השנה שיפור בכמה אינדיקציות נוספות בדם.

מעל עשר שנים והריפוי נמשך, היא תיארה, והוא פלאי כל כך, מפני שהוא עובד לפי סדר החשיבות. כל המערכות החיוניות הבריאו מיד לאחר התרומה, והיום מבריאות המערכות המשנִיות בחשיבותן. הן המתינו לזמן שלהן. אנשים כועסים על הגוף בגלל שהחומר עושה המון בעיות לנפש, כהגדרתה, אבל התפקוד של הגוף הוא אלוקי לגמרי ואנחנו צריכים לראות את זה. איך הכל עובד יחד, ובסדר עדיפויות מושלם.

כשמסתכלים על האומה כגוף אחד רואים כאן דוגמא מדהימה לתהליך הגאולה שעובר עלינו, אנשים מתלוננים על הגאולה בגלל בעיות של 'הזעה' שעדיין קיימות, אנחנו לא מבינים שעכשיו המערכות החיוניות של האומה חוזרות לעבוד, לאחר מכן גם הדברים החשובים אבל המשניים של האומה יחזרו לימיהן כקדם ויותר!

מנהיג[2] בעם ישראל צריך להיות מוכן למסור את כל כולו על כלל האומה!

לאחר חטא העגל אמר ה' למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב,י).

משה עונה בהמשך: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שם לב,לב) כלומר, שלטובת עם ישראל משה מוכן לוותר על כל מה שיש לו, על עצם מציאותו בעולם על כל הדברים הטובים שעשה ועל כל חלקו בתורה, את הכל הוא מקריב למען עם ישראל.

אומר הרב לוי יצחק שניאורסון זצ"ל (אביו של הרבי האחרון מליובאוויטש) פסוק זה לכאורה הוא פסוק חסר (וכך באמת מעיר רש"י במקום) שכתוב "אם תשא חטאתם – ואם אין מחני מספרך", אבל לא כתוב מה יהיה אם כן תשא – רק שאם לא תשא "מחני"?

ה' אומר למשה אחרי חטא העגל שהוא רוצה להשמיד את עם ישראל, אומר משה להקב"ה – איך אתה יכול להרשות לעצמך דבר כזה הרי "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ואומרים חז"ל – בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, אם אתה תשמיד את עם ישראל לא יהיה שום מטרה לעולם, לא יהיה שום קיום לעולם כל מעשה ה' בבריאה הכל ילך לריק.

אומר ה' למשה, אל תדאג "ואעשה אותך לגוי גדול" - אתה משה מספיק צדיק ומספיק חשוב שאני אתחיל ממך עם ישראל חדש וממילא יתקיים העולם.

עונה על כך משה להקב"ה, אם המציאות שלי בעולם מאפשרת להקב"ה שיהיה לו הווה אמינא להשמיד את עם ישראל, אומר משה – כל המציאות שלי לא שווה כלום ואני מעדיף לא להיות קיים בעולם!

לכן אומר משה לה', לי זה כבר לא משנה אם תסלח לבני ישראל על חטאם או לא, אני בכל אופן לא רוצה להמשיך להתקיים, וזה פשט הפסוק, בין אם תשא חטאתם ובין אם לא – "מחני"!

ביטול מוחלט של משה רבינו כלפי עם ישראל!!!

תנא דבי אליהו (פי"א): "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה בשתיים בשלוש, עד שיתישבו בארצם, הן לא עשו כן. אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר שלום עלייך נפשי - כדי שלא להרבות את הטורח".

מעניין לראות את התהליך שעוברים פנחס / אליהו במהלך ההיסטוריה:

במדבר פנחס מקנא קנאת יחיד ומקבל על כך שכר, לאחר מכן כשעם ישראל מגיע לארץ – פנחס נכנס לאדישות ומואשם בעקיפין במות שבעים אלף יהודים, פנחס מתקן את דרכו וכן מסתכל על עם ישראל ודואג להם אבל בצורה לא נכונה – בצורה של קנאה, וננזף ע"י הקב"ה – "מה לך פה אליהו?!", לבסוף פנחס לא מקנא ולא מתעלם אלא דואג לכל העם אבל מתוך אהבה גדולה!

מלאכי (ג,כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

---

[1] הרב עומר דוידוביץ - ישיבת "מרכז הרב".

[2] תודה רבה לאחותי היקרה שמחה על הרעיון היקר הזה!

פרשת פנחס - אני ישנה וליבי ער

אני ישנה וליבי ער

החלום הוא עניין שיש בו דבר והיפוכו:

מנקודת מבט אנושית יש בו ירידה, האדם ישן, מאבד את פיקחונו, החלום הוא רק הזיה, דברי שווא ודברים בטלים.

אבל, בתוך העיוורון, הדמיון והשקר שבחלום יש התנוצצות של אמת עליונה - "חלום - אחד משישים לנבואה".

גמ' ברכות (נז:): " חלום אחד מששים לנבואה".

ישנם חלומות שהם ממש נבואה קטנה:

בספר חסידים (לר' יהודה החסיד, סימן תשכ"ז): מובא סיפור מבהיל על אדם שבנה "כינור" משרידי עץ שנותרו מבניית "ארון-קבורה", והמת הקבור בארון בא אליו בחלום והתרה בו שישבור את הכינור אחרת הוא ייפגע, אך החולם לא שבר את הכינור, וכעבור זמן נעשה חולה מאוד, ומיד בנו נטל את הכינור שבנה אביו, ושברו על קברו של אותו אדם שנגלה בחלום והניח את השברים על הקבר, ומיד אביו נרפא והחלים ממחלתו.

הגאון רבי עזרא עטיה זצ''ל היה ראש ישיבת פורת יוסף, והיה הרב של כל גדולי הרבנים המפורסמים בדורנו כמו הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו זצוק"ל. בנו של הרב עטיה חלה במחלה קשה והרופאים לא מצאו לו תרופה. מצבו של הבן החמיר וחום גופו הגיע ל42 מעלות, והוא היה נתון בין חיים ומות. הרב עטיה התפלל על בנו במשך שעות ארוכות  בבכי ובתחנונים עד שנרדם.

בעת שנרדם נגלה אליו אחד מגדולי הדורות לפני כשלש מאות שנה  הרב שלמה אידלס - המהרש''א, ואמר לו : דע לך כיון שאתה כל כך עמל ומתייגע להבין כל מילה בפירושי למסכתות של הש''ס אני מבטיח לך שאתפלל על הבן שלך כדי שתוכל להמשיך וללמוד תורה מתוך שלוות הנפש. ואני נותן לך אות, שכאשר תתעורר משנתך תראה שהחום של הבן שלך ירד ל- 37  ואחר כך הוא יחלים לגמרי. הרב עטיה התעורר וכל דברי החלום התקיימו.

שו"ת מן השמים (סימן ג'): "ועוד שאלתי על סדר פרשיות שבתפלין (=אם לנהוג כשיטת רבנו תם או כרש"י)  וכך הייתה שאלתי: אנא המלך הגדול הגבור והנורא חכם הרזים מגלה נסתרות מגיד נעלמות שומר הברית והחסד, הגדל נא חסדך עמנו היום וצוה למלאכיך הקדושים להודיעני את אשר נסתפקנו בסדר פרשיות של תפלין. כי יש מהחכמים האומרים הויות באמצע ואם החליף פסולות, ויש מחכמים האומרים הויות כסדרן ואם החליף פסולות ועתה מלך מלכים צוה למלאכיך הקדושים להודיעני הלכה כדברי מי, ודברי מי אתה מחבב? והשיבו: אלו ואלו דברי אלהים חיים וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה. הקב"ה אומר הויות באמצע וכל פמליא של מעלה אומרים הויות כסדרן".

את אחד החלומות שאני לעולם לא אשכח חלמתי ערב פרוץ מלחמת לבנון השניה, באותו לילה חלמתי שאני נמצא בבית כנסת בקרית שמונה ומזעיקים אותנו לגדר עם לבנון ואנחנו מתחילים חילופי אש עם מחבלים, בבוקר נודע לי על חטיפת גולדווסר ורגב הי"ד...

כשהאדם חולם - כלפי חוץ ישנה תרדמת, "אני ישנה", אך בפנים מתרחש הפלא - "וליבי ער".

החולם הגדול של עם ישראל הוא יוסף הצדיק:

יוסף בכוחו החומרי מולך דווקא במצרים, במצרי העולם הזה. הוא האור שיורד לתוך החושך ומאיר את הצדדים הגשמיים והאפלים.

הוא המוריד את ישראל למצרים ויהושע בן נון מזרעו, הוא שמביא את ישראל לארץ ומנחילם בה.

על מנת להוריד את ישראל למצרים חולם יוסף חלומות. חלומותיו הם חלק מהותי מהירידה למצרים שבאה על ידו.

באמצעות החלום יורדת אל המציאות הנבואה שצריך לרדת לתוך החושך, לתוך מצרים, ממש כעניין החלום בעצמו שמופיע בעת ירידה לתוך האפילה של השינה, כאשר כל קיום המציאות שמסביב כבה. חשכו עיניהם של ישראל בגלות.

ירידתם של ישראל למֵצרי ארץ חם, גונזת בקרבה פלא עליון של נבואת היציאה משם- "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

"הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים", ודווקא מתוך החושך - "וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה'". זהו יוסף - הזורח בתוך החושך.

יוסף הוא בנה של רחל אמנו, הצד הנגלה שבישראל, זה שבונה את הבניין החומרי והגשמי של האומה (לעומת יהודה הצד הפנימי הרוחני שבישראל - "ואת יהודה שלח... להורות לפניו גשנה").

ב"מספד בירושלים" אמר מרן הרב קוק זצ"ל שהרצל היה התנוצצות מנשמת משיח בן יוסף, כי הכוח לבנות את הקומה החומרית של האומה בא ממנו.

אנחנו מצויים בדור אשר עסוק בבנין הגשמיות של הארץ, בשמירה על הארץ, בהתמקדות על הקומה החומרית.

לאחר שהקומה החומרית בנויה בשלימות רק אז אפשר להחיל את הקומה הרוחנית.

היו זוג שלא היה להם ילדים והרב הבטיח להם בן צדיק תלמיד חכם, אבל בתנאי שיקראו לו להיות סנדק...

אחרי 4 שנים הרב רואה אותם בשוק עם ילד בן 3 ושואל אותם, למה לא הזמנתם אותי להיות סנדק?

עונה לו האבא, באמת לאחר 9 חודשים נולד לנו בן, ישר בדקתי אם הברכה שלך התקיימה, אני מתחיל "בראשית ברא אלוקים", הוא לא יודע להמשיך, "מאמתי קורין את שמע בערבית", אין לו מושג על מה אני מדבר... אז זה לא הילד שהבטחת לנו... כשיוולד לנו בן צדיק תלמיד חכם נקרא לך להיות סנדק...

לכן הרבה הרבה מעמ"י מרגישים בפנימיותם שהעבודה העיקרית היא החומר שבמדינה, כי עדיין לא סיימנו את הקומה הגשמית במלואה...

מדרש (ילק"ש שה"ש פרק ה'): "'אני ישנה ולבי ער' - 'אני ישנה' מן המצוות ו'לבי ער' לעשותן".

הרב קוק (אורות התחיה פסקה לב): "אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל.

מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט... אבל באמת הכל קודש ואלהי הוא.

רק בהגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלהי נקרא בשם המפורש להגלות.

יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור אלהי עולם אלהי ישראל הוא...".

המשך המדרש: " 'אני ישנה' - מבית המקדש, ו'לבי ער' - בבתי כנסיות ובתי מדרשות".

בפרשתנו מודיע הקב"ה למשה כי בקרוב הוא עתיד להיאסף אל עמיו.

משה מקבל את הבשורה הקשה, ומבקש מהקב"ה למצוא לו מחליף ראוי: "יִפְקֹד ד' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ד' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

אכן הקב"ה עונה לו: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו... וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו".  

במדרש תנחומא בפרשתנו נכתב, כי משה ציפה שבניו יירשו את תפקידו וימשיכו במשימה אותה הוא החל. אך הקב"ה לא בחר בבני משה אלא ביהושע בן-נון, וזה לשונו:

"אמר משה, הרי השעה שאתבע בה צרכי... בדין הוא שירשו בני את כבודי! אמר לו הקב"ה (משלי כז) "נוצר תאנה יאכל פריה" - בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה; יהושע הרבה שרתך, והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו. קח לך את יהושע בן נון - לקיים מה שנאמר "נוצר תאנה יאכל פריה".

מה מיוחד בפרי התאנה. אמרו חז"ל (במדבר רבה פרשת נשא):

"למה נמשלה תורה כתאנה? שרוב האילנות הזית הגפן התמרה נלקטים כאחת, והתאנה נלקטת מעט מעט. כך התורה- היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים - עליו נאמר 'נוצר תאנה'".

הקומה של עם ישראל נמצאת בבתי כנסיות ובתי מדרשות ונראה שישנים מבית המקדש אבל באמת זה הלב שלהם שרוצה בית מקדש ובינתיים מסתפק בבית הכנסת...

'"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".

החיות של עם ישראל תלויה בחלומות האלו של הגאולה שמבחוץ עם ישראל נראה ישן אבל מבפנים הוא חי ובועט ונגאל כל רגע!

פרשת פנחס - שמירת הפה וכח הדיבור

שמירת הפה וכח הדיבור

מסופר על איש אחד מבוגר שעבר הרבה סבל בשואה ואח"כ שיקם את עצמו ועבד קשה ואסף הרבה כסף ולקראת סוף ימיו הציע 100,000$ למי שמוכן לקחת את העבירות שלו!

היה יהודי אחד במצב מאוד דחוק שהתלבט בנוגע לזה והלך לשאול הרבה רבנים גדולים וכולם אמרו לו בשום פנים ואופן! אנחנו זקוקים להרבה רחמים על העבירות הפרטיות וממש מסירות נפש כדי לא לחטוא ביצר הרע הפרטי שלנו כל שכן שלא לוקחים עבירות של אנשים אחרים...

חובת הלבבות כותב שהמדבר לשון הרע לוקח על עצמו עבירות של מי שדיבר עליו (כפי ההיזק וכפי כמה שאינו מתחרט ואינו חוזר בתשובה).

אם תמורת כ"כ הרבה כסף אף אחד לא היה מוכן לקבל את העבירות אז תמורת כמה דקות של רכילות זה שווה? חבל...

משלי (יח,כא) "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשון".

ילקוט שמעוני (תהלים לד,תשכא): "מעשה היה במלך פרס שחלה, א"ל הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה, ענה אחד[1] ואמר אני אביא לך חלב לביאה אם רצונך ותנו לי עשר עזים, אמר לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו הלך לגוב אריות היה שם לביאה אחת מינקת גוריה, יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז אחד ואכלה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת לה, עשה כן עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו, כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום והיו אברים מתרסין זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האברים דומים לנו אם לא הלכנו אנו לא היה יכול ליקח החלב, הידים אומרות אין כמותנו אם לא היינו עושין אין הדבר כלום, אומר הלב אם לא נתתי העצה מה הועלתם כולכם, ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה, השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו ואת במקום חשך ואין בך עצה כבשאר האברים, א"ל היום תאמרו שאני שולט עליכם, שמע האיש את הדברים הלך אל המלך א"ל אדני המלך הילך חלב כלבתא. קצף המלך וציוה המלך לתלותו, כשהלך התחילו האברים לבכות א"ל הלשון לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם, א"ל הן, אמר לתולים אותו השיבוני אל המלך אולי אנצל השיבוהו אליו, א"ל למה צוית לתלותי א"ל הבאת לי חלב כלבתא. אמר ליה מה איכפת לך ותהיה לך רפואה ועוד לביאה כלבא קורין לה. לקחו ממנה ונסו אותה ומצאוה חלב לביאה, אמרו לו האברים הרי אנו מודים לך הוי מות וחיים ביד הלשון".

במדבר (ל,ג): "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".

רש"י "לא יעשה דבריו חולין".

חיד"א בשם המהרח"ו יש בפס' הזה הבטחה שאם הוא לא יעשה את דבריו חולין יזכה ל"ככל היוצא מפיו יעשה" הקב"ה יעשה את כל מה שהוא אומר!!!

ירושלמי שבת (ז.): "דר' שמעון בן יוחי אמר אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהבת אוריתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין בר נשא תרין פומין. חד דיהוי לעי באוריתא וחד דיתעבד בה כל צורכיי".

הקב"ה ברא את העולם ע"י דיבור! - תהילים (לג,ו): "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ".

אור החיים הק' (במדבר כו,כג): "ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש, כי אין קדושה כקדושת התורה, ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול, הגם שאין בהם דברים האסורים".

גמ' כתובות (עז:) "כי הוה שכיב (כשהגיע זמנו ליפטר), אמרו ליה למלאך המות: זיל עביד ליה רעותיה [רצונו]; אזל, איתחזי ליה [הראה עצמו לריב"ל]. אמר ליה [ריב"ל למלאך המות]: אחוי לי דוכתאי (הוליכני לגן עדן והראני מקומי)! אמר ליה [מלאך המות לריב"ל]: לחיי! אמר ליה [ריב"ל למלאך המות]: הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא. יהבה ניהליה. כי מטא להתם דלייה, קא מחוי ליה [מלאך המות לריב"ל, את מקומו]; שוור (קפץ) [ריב"ל], נפל לההוא גיסא [לתוך גן עדן]. נקטיה [מלאך המות לריב"ל] בקרנא דגלימיה [בפנת בגדו]. אמר ליה [ריב"ל למלאך המות]: בשבועתא דלא אתינא. אמר קודשא בריך הוא: אי איתשיל אשבועתא (אם נשבע בשבועה מעולם ונשאל עליה להתירה) ניהדר, אי לא - לא ניהדר. אמר ליה [מלאך המות לריב"ל]: הב לי סכינאי! לא הוה קא יהיב ליה. נפקא בת קלא ואמרה ליה: הב ניהליה, דמיתבעא לברייתא [שהבריות זקוקות לכך, שיהיה למלאך המות סכין]. מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי! פנו מקום לבר ליואי! אזל, אשכחיה לרבי שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי [שרפרפים] פיזא [עשויים זהב]; אמר ליה: את הוא בר ליואי? אמר ליה: הן! נראתה קשת בימיך? אמר ליה: הן! אם כן אי אתה בר ליואי (אין אתה ראוי לכרוז זה שאני שומע: שהקשת אינו אלא אות ברית שלא יחרב העולם, ואם יש צדיק גמור בדור - אין צריך אות)! ולא היא, דלא הואי מידי (לא נראה הקשת בימיו), אלא סבר: לא אחזיק טיבותא לנפשאי".

רואים שהעניין שנבדק על מנת להשאירו בחיים בגן עדן היא האם הוא הקפיד על מוצא שפתיו או לא!

לפני כמה עשרות שנים, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, באותה תקופה זרחה שמשו של הרב הקדוש רבי ישראל זצ"ל אלפי חסידים נהרו אליו ליהנות מהאור הגדול בהנהגותיו ודרכיו הקדושים, חסידים ואנשי מעשה אף קבעו את מקום מושבם בבית מדרשו לתורה ולתפילה סמוך ונראה לרב תמידים כסדרן. בין היושבים בחצרו של הרב הסתובב לו יהודי אשר קנה לו את השם: השותק, יהודי זה הגיע לשנתו השבעים לאחר תקופה של שלושים ושתיים שנות שתיקה.

תושבי העיר ואלפי הבאים לחצירו של הרב העריצו את השותק, כולם הכירו את פינתו בבית המדרש, שם שפך את צקון לחשו בעת תפילתו, שם הרים את קולו כארי בעת לימודיו, אבל כל זה היה בינו לבין קונו, אך במגע עם אנשים שם עצמו כאילם רק סימן בידו את תשובתו, ליצני החצר היו אומרים שהוא שותק בשבעים לשון. פרחי החסידים אף המרו ביניהם מי יצליח לדובבו, הם ניסו בכל מיני ערמות להכשילו, אבל השותק היה חזק מהם והמשיך בגבורה את שתיקתו.

שתיקתו הפליאה את הכל, עד שסיפרו בחצר הרבי, שפעם אירע בפורים כטוב לב הרב של פורים, השקה את השותק ביין מיושן, באמרו הפעם אראה את מופתי לפני קהל ועדה האיך אילם זה ידבר, אבל מה נשתוממו החסידים בראותם כי נכנס יין ולא יצא הסוד.

עם הזמן גדלה ההערצה אליו בחצר הרב, השותק הלך ונתעלה והזדכך, ועבד את בוראו בכל כוחותיו, כל רגע ביומו היה מוקדש לעבודת הבורא, סדר יומו החל לאחר שינה חטופה על גבי ספסל בבית המדרש, קם בשעת חצות כארי, לערוך תיקון חצות בבכיות עצומות על גלות השכינה, לאחר מכן אץ לנהר לטבילה ומיד לאחריה החל בלימודיו עד למחרת בערב, ברוב הימים היה שרוי בתענית וסיגופים, וכך עלה ונתגלה עד להיותו איש מורם מעם.

שנים עברו, הגיע תקופת מלחמת העולם הראשונה, הרב ופמליתו עזבו את החצר, מאימת הצבא הרוסי שכבש את העיר, מפקד הצבא אף איוה לו את החצר של הרב ומשם ניהל את גדודיו, אבל פלא הדבר שאותו יהודי מיודעינו השותק מצא חן בעיניו והמשיך את עבודתו בבית המדרש כמימים ימימה, הקצין אף הוציא הוראה לחייליו שבל יהין אחד מהם לנגוע בו לרעה. יהודי העיר, באותם הימים לאחר שהרב עזב את העיר החלו לפנות אליו בכל מצוקותיהם, הם היו נכנסים לבית המדרש ומסרו בקשותיהם על גבי הכתב, והשותק היה מתפלל עליהם לרפואה שלמה ולישועה ולברכה, והיה השותק משען ליהודי המקום כאדמו"ר לכל דבר. אך את סודו לא הצליח אף אחד לפענח, באי החצר אף ידעו לספר שהרבי יודע, אך הרבי נצר את פיו, והיה הדבר נסתר ונעלם מהם. הגיע היום בו הרגיש השותק שכוחותיו הולכים ואוזלים, ומתקרב יום פקודתו, בו יחזיר את נשמתו השמימה, וישלח לקרוא לרב העיר ולחשובי הקהל למטתו, נרעשים ונדהמים עמדו מסביב למטתו וציפו למוצא פיו.

ויפתח השותק את פיו ויאמר, הנני הולך לעזוב אל העולם ובואו ואספר לכם סיבת שתיקתי במשך ל"ב שנים, וזאת אבקש מכם הודיעו לקרובי בווילנא על פטירתי, עד כה היה לי קשר מכתבים אתם, והם היו שולחים כסף למחייתי. נרעשים ונפחדים מדיבורו המשיכו לשמוע את סיפורו האישי:

מחשובי בעלי הבתים בווילנא הייתי, ניהלתי חנות בגדים אשר הכניסה לי פרנסה בכבוד וריוח, ויהי היום נפל דין ודברים ביני לבין אשתי ע"ה, בעסקי החנות, כל אחד התעקש על דרכו עד שעלה הכעס בלבי וקללתי אותה שתשרף, ח"ו.

למעשה נשתתקה המריבה ביננו מיד, וחזרה השלווה אל ביתינו, ומעשה המריבה נשכח כאילו לא היתה, אבל לאחר כמה ימים אירע הדבר, אשתי ע"ה ירדה למרתף הסחורות עם נר בידיה, בפתח המרתף היתה מונחת לה חבית של נפט, החבית נתפסה מהאש של הנר, עד שכל המרתף היה למאכולת אש, האשה לא עלינו לא הספיקה לברוח ונשרפה רח"ל.

מעשה זה שבר את לבי ולא נתן מנוח לנפשי, בידעי שבגללי פקד לה אסון מר זה, והיות שמנעורי היה לי שייכות לבית הרב, קמתי מיד לאחר השבעה והגעתי הנה, נכנסתי לרב, סיים השותק את סיפורו נפלתי לפניו בבכיות ובקשתי שיורני דרך תשובה, הרב הזדעזע עד עומק נפשו, ובשברון לבו נאנח ואמר: יהודי שיש לו פה פתוח עליו לשתוק.

מיד קבלתי על עצמי את גדר התשובה, כתבתי מכתב לבני משפחתי כי הנני נשאר כאן ואיני חוזר יותר לווילנא, ועכשיו רבותי, ביקש השותק, אני תקוה שתשובתי תתקבל אבל ספרו זאת בעולם למען ידעו מה גודל רעת הקללה, וביותר שמוציאים אותה בעת כעס, בזה סיים השותק את סיפור חייו אשר היה טמיר ונעלם כל עת ישיבתו בעיר, לאחר מכן החל לומר את הוידוי, והחזיר את נשמתו הטהורה ליוצרה, בהלוויה רבת משתתפים של יהודי העיר והסביבה, ספד לו רב העיר, וסיפר את המעשה ברבים למען ישמעו וייראו.

יה"ר שהקב"ה יעזור לנו לעשות רק דברים טובים עם הדיבור שלנו, ונזכה בזכות זה שכל תפילותינו יתקבלו, אמן.

---

[1] בניהו בן יהוידע.

פרשת פנחס - אחדות ע"י ארץ ישראל

אחדות ע"י ארץ ישראל

בפרשתנו פנחס מקבל פרס על המעשה שעשה, אפשר להבין לבד שאם מקבלים פרס מהקב"ה כנראה שזה דבר גדול מאוד! פנחס מקבל ממלך מלכי המלכים - "את בריתי שלום", רואים מכאן את מעלת השלום!!!

הרב יעקב אריאל כותב על הסיפור של יעקב אבינו שכל אחת מהאבנים אמרה "עלי יניח צדיק את ראשו" והקב"ה איחד את כל האבנים לאבן אחת[1], את הסבר המהר"ל (גור אריה): אדם רגיל רואה את האבנים (כל מיני כוחות וזרמים בעמ"י) כנפרדות, יש הרבה סוגים וגדלים וכל אחת חזקה בצורה אחרת, וכך יעקב אבינו ראה אותם כשהלך לישון, בלילה המסמל את הגלות. לאחר החלום על הסולם עם הרגלים בארץ והראש בשמים. כשהגיע הבוקר המסמל את הגאולה הצדיק רואה את כל האבנים השונות דרך יעודם המשותף והוא רואה פה בעצם אבן אחת!

הגלות היא זאת שסכסכה והפרידה כל עדה ומדינה לעצמה אבל א"י מבליטה את הנשמה של עמ"י שהיא אחת!

מאורע זה קרה ערב יציאתו לגלות לחוץ לארץ, שבגלות זו הוא נשא 2 נשים לאה ורחל, כתוצאה מזה התחיל הפירוד בעמ"י בין יהודה ליוסף, רק בנימין שהוא היחיד מהשבטים שנולד בארץ מביא את האחדות בין האחים, ולכן גם מלך ישראל הראשון הוא שאול משבט בנימין, ולכן בימי מרדכי ואסתר כשנגזרה הגזירה על עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים – התיקון הוא: "לך כנוס את כל היהודים", מי שעושה זאת הוא מרדכי משבט בנימין.

אחדות היא לא שלילת כל המאפיינים של כל אחד ואחד והפיכת כולם לאותו דבר, צבא שיהיה כולו מורכב מחיל אחד ואפי' יהיו אלו הצנחנים יפסיד בקרב כי אין לו מודיעין ושריון וחיל הים ומטוסים וארטילריה...

הכלה אמונית (הרב מיכאל אבולעפיה): ברוסיה היו 11 זנים של חיטה, לכל זן היה את היתרון שלו, אחד היה מוציא זרעים רבים, שני היה מוציא זרעים עבים יותר, שלישי היה גדל לאורך תקופה ארוכה יותר של השנה וכן הלאה.
יום אחד מצאו המדענים דרך לאחד את הגנים של כולם לזרע אחד רציני ממש וזרעו את כל שדות החיטה רק עם הזרע הזה, אחרי כמה זמן צמחו שדות חיטה מרשימים ממש ונהיה הרבה שמחה וששון…

אבל… אחרי כמה זמן כשפרצה מגיפה היא לא כילתה רק סוג אחד של תבואה אלא את כל מאגר החיטה במדינה כי הכל היה מאותו זן...

אחדות היא ההבנה שכל אחד עוזר למטרה ע"י השוני שלו ואיחוד של כולם למטרה אחת!

בארץ ישראל התכנסו יהודים מכל הסוגים והצבעים ששאפו לעלות אליה במשך 2000 שנה! הארץ היא זו שמאחדת אותנו!

לכן כותבת הגמ' בכתובות (קי:): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה".

כי אלוה זה אומר אחדות, שהיא יכולה להיות רק בארץ, הגלות היא פירוד[2].

אנונימי (אשמח למקור של הקטע הבא):

לא הספקתי להגיד תודה...
ברגעים אלו מתקיימת הלוויתו של הרב זאב קרוב, אביו של אהרון קרוב הקצין שנפצע קשה ב "עופרת יצוקה".
רציתי להגיד לו תודה אישית ולא הספקתי.
הרב זאב ז"ל כתב ספר מדהים על פציעתו של בנו.
כל פעם שיש לי איזה קטרוג קטן על עם ישראל אני פותח את הספר בעמוד 36 קורא ובוכה, קורא ובוכה ומיד חוזר לאמונה שלמה בעמנו הנפלא.
למרות שהדברים קצת ארוכים אני שם אותם פה שגם אתם תבכו ותמשיכו להאמין בעם שלנו.

"הטירוף" מתחיל כולם בשביל אחד 

באחד מתוך אלפי הפקסים שהגיעו לבית החולים נכתב: 
אהרון! אהרון היקר ובני משפחתו 
אנו מאחלים לך רפואה שלמה במהרה 
רפואה הנפש ורפואת הגוף 
לצביה היקרה, מאחלים לך הרבה כוחות 
ושאהרון יחלים ותזכו לבניין עדי-עד מתוך שמחה 
כל עם ישראל .
בשעה שמונה וחצי בערב, כאמור, יצא אהרון מהניתוח והועבר לטיפול נמרץ כללי בבית החולים. מרגע זה חדר ההמתנה לטיפול נמרץ, המסדרון וחדר המדרגות דמו לאולמי כינוסים של משתתפים רבים. הטלפונים הסלולריים והמיילים של המשפחה, של היישוב ושל מקום העבודה שלנו הפכו למרכזייה בינלאומית. 

אלפים, בלי כל הגזמה, הגיעו לבית החולים, ועוד אלפים שלחו מכתבים, מתנות ומה לא. לא מדובר באלפי חברים שלנו, שװדאי הגיעו, דאגו, עודדו ועזרו, כי אם באלפים מעם ישראל, שלא הכרנו אותם ומן הסתם לא נכיר לעולם. ההרגשה מכאן ולאורך חודשים היא שעם ישראל כולו איתנו. 

חודשיים וחצי לאחר פציעת אהרון תשלח לנו בת משפחה מהוד השרון שני ספרים חדשים שהיא הוציאה לאור זה עתה. שני ספרים. עותק אחד מכל ספר. אני פותח את הספרים ומגלה צילומי איכות של ידיעות, מאמרים ותגובות באינטרנט על סיפורו של אהרון. בספר האחד כ-300 דפים, דברים שנכתבו מאז פציעת אהרון ועד לטקס הענקת דרגות הסגן לאהרון. בספר השני כ-100 דפים, מהענקת הדרגות לאהרון  ובמשך שלושה שבועות. לא מדובר בכל המאמרים והתגובות אלא במקצתם בלבד. 
עשרות מאמרים ואלפי תגובות. בקשה לאמירת תהילים ובקשות לדעת אילו פרקי תהילים כדאי לומר. ברכות, עידוד, מחשבות ומה לא. 

"אב יקר איני אדם מאמין ואני שמאלי בנטייתי הפוליטית. אולם בימים אלה אנחנו עם אחד שעומד על המשמר ושומר איש על אחיו. 
בנך ראוי לתואר גיבור ישראל!!! אני גאה לשרת עמו באותו הצבא. הלוואי שנדע גם בימות שלום לחיות עם אותה מסירות ומחויבות הדדית." אורי, תל אביב. 

הגיע פקס לבית החולים: "שמי אסף... ורציתי לחזק את ידיכם ולומד לכם שעל אף היותי חילוני ומרוחק מהדת אני גאה להיות שייך לאותו עם כמוכם..." המכתב ברוח הדברים האלה נמשך ונמשך. ובסופו מספר הטלפון וכתובת המגורים. לא התאפקתי והתקשרתי לאסף על מנת להבין יותר ולהתוודע לכותבים.

או למשל תגובה באינטרנט: "אחי היקר. תושב תל אביב אני... ייתכן שאיננו מסכימים בסוגיה פוליטית כזו או אחרת, אבל זה הבדל אפסי ומאופס בעיני. כי בלבי ובנשמתי אחי אתה. בגבורתך ובגבורת לוחמי ישראל. אתה מאפשר לי ולשכמותי להחזיק את ענף עז הזית ביר אחת, בידיעה כי אגרוף הברזל מכווץ ומוכן ביד השנייה להגן על כל אזרח וילד ברחובות ישראל."

הנה מגיעים זוג מבוגרים עולים ברוסיה ומעטפה בידם: "הוצאנו מהחיסכון 500 ש"ח בשביל הגיבור". אמרו. ניסיתי לומר להם כי אין צורך בכסף וכי מספיקה התמיכה שלהם. הם לא נראו כאנשים אשר פרוטה מיותרת מצויה בכיסם. אך הם בשלהם: "אתה לא מבין, הוא יבריא ויצטרך כסף בשביל נופש". לא זוג עולים אחד הגיע ולא שניים אלה עם 500 ש"ח ואלה עם 800 ש"ח. העולים מרוסיה מאמינים שאהרון יחזור מהר לאיתנו ונראה דואגים מאוד לחזרתו לחיים הנורמליים. "אהרון שוכב ללא תזוזה והם מביאים כסף לנופש". הרהרתי ולא הצלחתי לעכל. 

זוג צעיר מקריית אונו נעמד לפנינו ובוכה ולא אומר מילה. לאחר זמן הם אומרים חרישית: "תודה רבה לכם" 
"תודה רבה לנו! מה פתאום?"
"תודה רבה שהבן שלכם נלחם למעננו"
שני מבוגרים מאשדוד  מגיעים, מזילים דמעה, מנשקים את ידינו ומתחילים ללכת.  "בואו, תציגו את עצמכם, תשתו משהו," אנחנו אומרים "לא, לא. באנו מאשדוד  רק לנשק את ידיכם".
מקיבוץ בצפון באו לעודד ולהשאיר הזמנה לצימר. "לכשיבריא שיבוא לרענן את נפשו"
"אנחנו כל בו מודים לך. על זה שסיכנת את חייך בשבילנו... אני כל כך מקווה שתבריא מהר כי הגיע לך להמשיך ולחיות חיים מאושרים". עדי. חטיבת יונתן. 

מארצות הברית הגיע יהודי ליומיים לומר לנו כי הוא מוכן לתרום כל סכום שנזקק לו. וגם תייר נוצרי מדרום אפריקה ששמע על המקרה שלח עם מדריכת הטיולים מכתב ומאה דולרים. יהודים מארצות הברית. מאנגליה ומצרפת השאירו טלפונים ואמרו בלי היסוס לאהרון ולצביה: "כשתרצו תבואו אלינו לכמה שבועות. הטיסה. האירוח והטיולים עלינו". 

כך יום וליל. דתיים וחילונים. צעירים ומבוגרים. מארצנו הקדושה ומחו"ל. מבתי ספר ומגני ילדים. מבית ספר תיכון חדש בתל אביב. ומבית ספר אלומות, מבית ספר בטורונטו ומהקהילה היהודית בצרפת ועוד ועוד ועוד. 

נוקקנו לכורסה נוחה לישנים בחדר ליד מיטתו של אהרון. הלכתי לחנות רהיטים לחפש כורסה מתאימה. "אתה אבא של הקצין הפצוע?" שאל בעל החנות. ולא חיכה לתשובתי: "מה אתה צריך?"

"כורסה לא רחבה ונפתחת למצב מאוזן". עניתי. 

'אתה לא יוצא מפה בלי כורסה. חצי מהמחיר עלינו". הוסיף בשמחה ובנחישות. 

"שלום, מדברת... מאילת. אם צריך תרומה עוד לאהרון אני מוכנה לתרום. אני מרגישה שאני חייבת לו". מי את? מדוע תעלי בדעתך לעשות מעשה נדיב שכזה למען זר! האם מדובר באישה שפויה! הרהרתי בלבי. כמה ימים לאחר מכן הגיעה האישה לבית החולים ושוחחה איתנו. "זה כמה לילות שאני מתקשה לעצום עין. אהרון עזב את אשתו על מנת להגן על המדינה שלי. אני מרגישה שאני חייבת לתרום לו דבר חשוב". היא אומרת. ואני שוב חושב ומבין כי איך שהאדם נראה כלפי חוץ זה לא מלמד דבר על המתחולל בתוכו פנימה. 

קצינים בצה"ל אשר אינם קשורים לאהרון מגיעים ומתעניינים. קצין צנחנים ראשי מגיע כמה פעמים במשך השבועיים הראשונים. מחבק ושותק, מחבק ושמח לראות כל בדל של התקדמות. יום אחד אני רואה את עיניו דומעות. אשרי העם שאלה קציניו. 

גם חרדים היו שותפים ל"טירוף". ביום חמישי בערב הגיע אדם מבוגר לבוש בגדי חרדים לחדר ההמתנה בטיפול נמרץ. "תגיד לי, במה אני יכול לעזור? האם אתה זקוק לכסף?" עניתי לו בשלילה ואמרתי: "התפלל", אדם זה הגיע למחרת בשש בבוקר ואמר לי כי לא הצליח לישון וכי התפלל כל הלילה לרפואת אהרון. 

יום אחד הגיעו שמונה בחורים מישיבת פונוביץ בבני ברק, ישיבה שהיא סמל לציבור החרדי.  גם הם מרגישים הזדהות עמוקה ולא יכולים להמשיך כרגיל בלימודיהם. הם באו להביע הזדהות ולהתחבר מקרוב לסיפור של "חתן יוצא מחדרו".

וביום אחר מופיע רב בית החולים ואומר כי הרב קנייבסקי מבני ברק ואשתו מחכים שנבוא והם יברכו אותנו. הרב והרבנית ידועים בציבור החרדי כאנשים המשפיעים בברכתם. הוא לקח את צביה ואותי במכוניתו. הגענו ומצאנו עשרות אנשים מתגודדים ומחכים בפתח הבית. נשים מצד אחד, נכנסות כל אחת בתורה לרבנית, וגברים בצד אחר, נכנסים כסרט נע לקבל עצה או ברכה מהרב. אנו מגיעים ושומעים הכרזה בקול רם: "כולם לצאת,",ובלחש: "אבא של הקצין ואשתו הגיעו". הרב מקבל את צביה ואותי, שואל שאלות: ולבסוף מברך. לאחר מכן אנו נכנסים לחדר הרבנית. היא מחבקת את צביה ומברכת שאהרון יבריא ושיהיו להם צאצאים. היא גם נותנת לצביה ספר של הרב וכותבת הקדשה לאהרון. 

כך ללא הרף, כמעט חודש ימים בבית החולים בלינסון. 
לאחר זמן. הברכות. הנשיקות והתודות עברו גם לרשות הרבים:  ברחוב, בקניות ואיפה לא. "אתה אבא של...?  כל הכבוד, רפואה שלמה" אומרים צעיר וצעירה, זקן וזקנה. 
מה זה הטירוף הזה? אני מהרהר, מה קרה? המדינה השתגעה? האם זה הפצוע הראשון של מדינת ישראל? 
מתברר יותר ויותר כי עם ישראל כולו לא שפוי כל כך. במובן הטוב של המילה.

הייתכן שמקרה החתן היוצא מחופתו הזכיר לכולם כי כל החיילים נוהגים במידה של "אחד בשביל כולם"? האם זה העיר בלב כולנו את המידה של "כולם בשביל אחד"? האם זה הזכיר את הערבות ההדדית ואת שותפות החיים שלנו? 
האם חוזרת התחושה שלמרות כל השוני אחים אנחנו ????

תודה לך הרב זאב קרוב.
אני מקדיש את הדברים הנפלאים האלו שכתבת לעילוי נשמתך היקרה.

יהי זכרך ברוך.

במנחה של שבת אנחנו אומרים: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"!!!

הרב מרדכי אליהו זצ"ל כותב שאפי' כדי לקיים את כל המצוות בתורה דרושה אחדות! כי לא כל אחד הוא כהן, ולא לכל אחד יש שדות או חמור לפדות וכו' אז איך הוא יכול להיות שלם בתרי"ג מצוות? אלא בכח הכלל משלימים את כל התורה כולה.

כותב התומר דבורה שבגלל כח האחדות כל אחד מתוך העשרה הראשונים נחשב לו שגם אם יגיעו אח"כ מאה אנשים הוא מקבל שכר כולם (כי כל אחד מה10 כלול מ10 = 100), וזה רק בזכות האחדות.

בימים אלו במערכה נגד החמאס מתבטאת החברות הנפלאה בעמ"י הממשיכה את החיבור העמוק של מבצע 'שובו אחים', אל תוך האחדות של מבצע 'צוק איתן'!

יה"ר שניכנס לימי בין המיצרים מתוך אחדות נפלאה ונתקן את 'שנאת החינם' שגרמה לחורבן בית המקדש השני, ובימינו תיוושע יהודה וישראל תשועת עולמים, עם ישראל ישכון לבטח בארצנו הקדושה, ונזכה במהרה לקיבוץ גלויות ישראל לירושלים ולציון בית חיינו ברינת עולם, ועינינו תחזינה בביאת משיח צדקנו ובבניין בית מקדשנו, אמן!

---

[1] מסופר על אדמו"ר אחד בריא בשר שהוזמן לאיזה מקום והושיבו אותו על כסא נצרים קלוע, רק האדמו"ר התיישב הכסא נקרע והוא נשפך על הרצפה... כשהוא קם אמר אחד האדמו"רים שהיו שם שכנראה קרה לו נס כמו יעקב אבינו, כל החורים רצו שעליהם יישב האדמו"ר והקב"ה עשה נס וכל החורים התאחדו לחור אחד גדול...

[2] האם ידעתם שפעם שכנה בערב הסעודית קהילה יהודית משגשגת? במשך קרוב לאלף שנים (פי שלוש מהזמן בו יש יהודים באמריקה), יהודים התגוררו בנאות המדבר של תַיְמַא, חַ'יְבַּר ויַתְ'רִבּ (שנקראה אחר כך מדינה), בצפון חצי האי ערב. על פי ד"ר חגי מזוז, מזרחן המתמחה בשפה הערבית, באסלאם ובתרבות האסלאם, "הקהילה היהודית בצפון ערב - ערב הסעודית של ימינו - הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגולות הקדומות בהיסטוריה של העם היהודי".

הם היו חזקים ועשירים. הם זכו להערכה וכבוד בין השבטים המקומיים בערב הסעודית בשל דתם, תרבותם והשכלתם. הם בנו מבצרים על פסגות ההרים ופיתחו משקים חקלאיים מצליחים. היו להם לוחמים, סוסים ונשק מתקדם, והם חוסלו כמעט לגמרי בתוך כמה שנים.

סיפורם אמור לזעזע כל יהודי.

יהודי מדינה התחלקו לשלוש קבוצות: בני קיינוקאע היו נפחים, חרשי כלי מלחמה וצורפים; לבני נדירהיו מטעי תמרים; ובני קורייזה סחרו ביין. שלושת השבטים היהודיים התקוטטו ביניהם לעתים קרובות. ולפעמים העוינות ביניהם הייתה מתפרצת למלחמה של ממש.

כשמוחמד נמלט ממכה בשנת 622, הוא הגיע למדינה. בהתחלה, הוא כרת ברית עם היהודים, אולם מאוחר יותר, לאחר שלא הצליח לשכנע אותם להכיר בו כנביא ולקבל עליהם את דתו, יחסו כלפיהם הפך לשנאה גלויה. הוא הורה לחבריו לרצוח ולערוף את ראשו של כעב אל אשרף, משורר יהודי וממנהיגי שבט בני נדיר (שבט מגדלי התמרים), וציווה על מאמיניו להרוג את היהודים "באשר ימצאום"².

לאחר מכן כיתר מוחמד את בני קיינוקאע (שבט הנפחים), מתוך ידיעה שבני שני השבטים האחרים לא יבואו לעזרתם. למרות שבני קיינוקאע היו לוחמים מיומנים, הם נחלשו מהמחסור במזון ומים שנבע מהמצור, ונכנעו.

 שני השבטים היהודיים האחרים לא עשו דבר על מנת להציל את אחיהם הנפחים. לאחר הכניעה, מוחמד רצה לשחוט את בני השבט המובס, אולם בן בריתו, עלי עבד-אללה אבן אֻבַּי מנע את הטבח, ובמקום זה הם גורשו לאדרעי (היום בירדן).

מוחמד החרים את נכסיהם של היהודים וכוחו התחזק בזכות השלל שלקח. כשנה לאחר מכן, הוא פנה לטפל בשבט היהודי הבא - מגדלי התמרים. כדי להבטיח שסוחרי היין לא יבואו לעזרת אחיהם, מוחמד כרת עמם ברית.

בשנת 625 הטילו כוחותיו של מוחמד מצור על מעוזם של מגדלי התמרים. כמו השבט היהודי הקודם, גם הם נכנעו למצור. ושוב התערב עבד-אללה אבן אֻבַּי ובמקום לרצוח את היהודים המובסים, מוחמד הגלה אותם לעיר ח'יבר, שעל פי המסורת המוסלמית הייתה מאוכלסת בבני כוהנים יהודיים.

שלוש שנים אחר כך מוחמד כבש את ח'יבר, העיר העשירה ביותר בצפון ערב הסעודית, אך מכיוון שהמוסלמים לא התמצאו בחקלאות, מוחמד הרשה לרוב היהודים לחיות בתור ד'ימים, בני חסות נמוכי מעמד שנאלצו לשלם מיסים מופקעים. בסופו של דבר, החליף השני גירש את יהודי ח'יבר, על פי חוקיו של מוחמד שלא התירו קיומה של כל דת אחרת מלבד אסלאם בערב הסעודית.

נחזור למדינה, סוחרי היין נהנו רק שנתיים ממעמדם בתור היהודים היחידים ששרדו במקום. ואז, בשנת 627, מוחמד עם כוח של 3,000 חיילים, הטיל מצור על המבצר שלהם. לשבט היהודי היו רק 450 לוחמים מאומנים, ומשום שעבד-אללה אבן אֻבַּי מת כמה חודשים קודם, הם ידעו שאיש לא יקום לעזרתם. מנהיגם של היהודים המכותרים הציע שהם יתאסלמו, או שבדומה למצדה יהרגו את נשותיהם וילדיהם, כדי למנוע את חטיפתם ושעבודם, ואז יילחמו במוסלמים עד מותם. היהודים דחו את שתי ההצעות ובקשו להיכנע ולעזוב את מדינה.

מוחמד לא קיבל את הצעתם. שבט סוחרי היין המובס, שסירב פעמיים לעזור לשבטי אחיו היהודיים הנצורים, סבל מהגורל האכזר ביותר. ילדיהם נמכרו לעבדים, הנשים נִתנו לחיילים המנצחים "לשימוש המוסלמים", וראשיהם של הגברים (מלבד שלושה שהסכימו להתאסלם) נכרתו בכיכר השוק. על פי המסורת המוסלמית, דמם של הנרצחים הציף את השוק במדינה.