לב שומע (לפני התקיעות)
אנו
עומדים בעוד דקות ספורות לברך "לשמוע קול שופר". אנחנו משתדלים לדקדק
בכל פרטיה ההלכה של החשובה הזו. שכל אחד ואחד מן הציבור, ישמע בדיוק את כל הקולות
שצריך לשמוע כדי לצאת ידי חובת המצווה החשובה הזו.
מי
שמוציא אחרים ידי חובה צריך לדעת את כל ההלכות של תקיעת שופר, משום שעליו לדעת את
את האורך הנכון של כל צליל ע"פ ההלכה, את היחס בין התקיעה לשברים ולתרועה,
לדעת מתי אסור להפסיק בנשימה, ומתי צריך להפסיק בנשימה.
אבל
יש סכנה, אנחנו עלולים לשמוע את קול השופר, והכל מושלם
לפי הספר: התוקע תוקע - מושלם, הוא גם מכוון להוציא את הציבור ידי חובה, והציבור
מתכוון לצאת ידי חובה, וגם יוצא ידי חובה. כלומר רשמית, נוכל לסמן ü
יצאנו ידי חובה! המשימה הושלמה בהצלחה, שמענו קול שופר - כמו שצריך! אבל בעצם
לא שמענו כלום!
מה
הכוונה?
באולם
קבלת הפנים של שדה התעופה בניו יורק עומד בין מאות אנשים אדם בשם ג'ק וממתין. רוב
האנשים שם, ממתינים לראות את קרובי המשפחה שלהם שטסו לכמה ימים או שבועות, אולם
אצלו יש ציפייה מיוחדת. הוא מחכה לחבר שלא ראה אותו 20 שנה. לפני 20 שנה היה לו
חבר טוב מאוד בבית הספר התיכון בשם טום, הם כמעט לא היו נפרדים לרגע.
לאחר
התיכון ג'ק הלך לאוניברסיטה, ולאחמ"כ פנה לעסקים, וטום עבר למדינת טקסס, נשא
אשה ובנה את ביתו בקהילה קטנה של עובדי אדמה, שחיים בפשטות ומחנכים את ילדיהם
להסתפק במועט.
בעשרים
השנים שעברו ג'ק הספיק לפתוח מסעדה יוקרתית במרכז ניו-יורק, וזכה להצלחה רבה, הוא
הפך להיות אדם עשיר.
הקשר
בינו לבין טום כבר לא היה כ"כ הדוק, אבל פעם בכמה חודשים הם שוחחו בטלפון
והתעדכנו מה קורה אצל השני.
במשך
שנים ג'ק ניסה לשכנע את טום לבוא לבקר אותו בניו יורק, וטום לא התלהב בכלל מן
הרעיון. אבל ג'ק לא הרפה, הוא אפילו הציע לשלוח לטום כרטיס טיסה, הוא אמר לטום
שהוא רוצה ללכת איתו לכל המקומות שבהם בילו ביחד בילדותם ולהעלות זכרונות משותפים,
מעין טיול שורשים. אבל בעומק הלב הוא מאוד רצה שטום יראה את ההצלחה והעושר שלו.
בסופו
של דבר טום השתכנע והסכים להגיע, וג'ק עזב את הכל ובא לקבל את פניו באופן אישי.
אחרי זמן ארוך של ציפיה באולם קבלת הפנים, פתאום הוא רואה את תום נכנס לאולם, כל
כך שונה מאיך שהוא נראה לפני 20 שנה, חבוש בכובע בוקרים כולו שזוף, צרוב שמש. הם
רצו אחד אל השני התחבקו, שניהם נהנו והתרגשו מאוד מן המפגש.
ג'ק
לקח את טום אל המכונית שלו שחיכתה להם עם נהג מחוץ לשדה התעופה, וכל הדרך סיפר לו
כמה הוא רוצה להראות לו את הוילה שלו עם הבריכה, והגינה הענקית, ואת המסעדה
היוקרתית שלו. אבל טום ממש לא היה נראה מרוצה, הוא הסתכל על התנועה בכביש המהיר
משדה התעופה, ושאל, איך אפשר לחיות ככה בתוך כל הרעש והעשן הזה בשביל מה צריך כל
כך הרבה מכוניות, וכשהוא ירד מן האוטו אל הרחוב הוא הרגיש עוד יותר מסוחרר, לידם
צעדו עשרות אנשים, כשכל אחד מדבר בפלאפון שלו, מכוניות סביבם צופרות בקולי קולות,
אמבולנס חולף בטיסה ברעש מחריש אזניים.
טום
פנה אל ג'ק במבט מיוסר- איך אפשר לחיות כך מוקף בבנייני בטון, זכוכית ופלדה. בלי
שום טיפה של טבע, של קצת חיים. ג'ק לא התייחס, לו זה אף פעם לא הפריע.
ואז
פתאום טום הפסיק ללכת, עצר גם את ג'ק ושאל אותו, אתה שומע?
שומע
מה? ענה לו ג'ק. את הצרצר. יש כאן צרצר. איך אפשר לשמוע צרצר בתוך כל הרעש הגדול
הזה. אני שומע! ואז הוא התכופף לעציץ שעמד ליד אחד הבנינים, שלח יד אל בין הענפים
ושלף משם צרצר.
ג'ק
עמד מופתע. אני לא זוכר שהייתה לך שמיעה כל כך מיוחדת. אתה רוצה לומר לי ששמעת את
הצרצר הזה, בתוך כל הרעש האדיר?!
אין
לי שמיעה מיוחדת, השמיעה שלי רגילה לחלוטין. האם אתה שומע את הציוץ של הציפורים
מעלינו? ג'ק הסתכל עליו בפליאה, יש בכלל ציפורים בניו יורק. בודאי שיש ענה טום,
והצביע לו על הציפורים שהתעופפו בין 2 עמודי חשמל.
אמר
לו ג'ק, נראה לי שאתה סתם ממציא, א"א לשמוע רעשים כל כך חלשים בתוך הרעש של
ניו יורק.
אמר
לו טום, האם באמת אתה חושב כך, בוא ונעשה ניסוי קטן. הוא הוציא מהכיס כמה מטבעות
קטנים, ונתן להם ליפול על הרצפה לידם. המטבעות התפזרו על המדרכה בצלצול עדין.
כל האנשים שעברו שם ליד, עצרו ובדקו את הכיסים
שלהם לראות שהכסף לא נפל מהם.
ואז
אמר לו טום - ראית איך כולם שמעו את הרעש החלש של המטבעות.
כל
אחד שומע את מה שהוא רוצה לשמוע. את הצרצר ואת הציפור אתם לא שומעים כי הם לא
מעניינים אתכם, לעומ"ז הצליל החלש ביותר של כסף גורם לכולם לעצור, כי זה מה
שנמצא בראש מעייניהם זה מה שנמצא כל הזמן אצלם בלב.
רבותי!
לא האזניים שומעות, הלב שומע!
שלמה
המלך מבקש מהקב"ה (מלכים א ג): "וְנָתַתָּ
לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע...".
יכול
להיות אדם שהשמיעה שלו מצוינת, אבל יש דברים שהוא לא שומע. כי הלב לא שם.
כך
גם בתקיעת שופר, מה שקובע אם
"נשמע" את קול השופר, זה מצב הלב ולא מצב האוזן.
כמו
שכותב הרמב"ם (מדע תשובה ג,ד): "אע''פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת
הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם
וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם".
אבל
אנחנו לא ישנים! אני ער! הרמב"ם מתכווין שהלבבות ישנים!!!
יונה
(א,ד-ו): "וה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם
וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר: וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ
אֶל אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם
וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם: וַיִּקְרַב אֵלָיו
רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ".
יש
סערה גדולה בים! ויש סערה גדולה בתוך הספינה! ויונה הולך לישון! ורב החובל צועק לו
מה אתה נרדם?!? הקב"ה הוא הרב חובל של העולם והוא צועק לנו תתעוררו!!! הוא
צריך אותנו כדי למתק את הדינים!!!
למה
שהשטן יתבלבל מהשופר הקטנצ'יק שאתה משחק איתו פה!?! ולמה שלא יתבלבל מהאימונים של
כל הבעלי תקיעות כל החודש לפני כן?
אלא
השופר פה למטה מעורר אותנו לתשובה שהיא מעירה את הבינה שזה השופר העליון
"יתקע בשופר גדול"! ואז השטן בורח...
לכן
שמיעת השופר בלי שמיעת הלב! בלי תשובה! לא עוזרת כלום!!!
"רחמנא
ליבא בעי"[1]!!!
כתוב
בפוסקים שאם התקיעה לא מצליחה לבעל תוקע אז הציבור צריך לתעורר בתשובה ואז תצא
תקיעה טובה...
אני
מבקש מהציבור המדהים שכאן לעזור לי לתקוע, לכווין את הלב לאבא שבשמים!
ונזכה
לשמוע את שופרו של משיח בקרוב!!!
[1] מסופר על חסיד מתלמידי הבעל שם טוב, שנבחר להיות
ה"בעל תוקע" בראש השנה. הוא מייד החל להתכונן לאירוע, והתיישב ללמוד
בעיון את הכוונות המיוחדות שניסח האר"י הקדוש. הוא אף הכין לעצמו דף מיוחד עם
הכוונות, כדי שברגע האמת יוכל להיעזר בו.
בהגיע
שעת התקיעות עלה החסיד בחרדת קודש לבימה שבמרכז בית הכנסת, והצטרף לבעש"ט
שכבר עמד שם. הוא הוציא את השופר בעדינות והחזיק אותו בידו, והושיט יד נוספת
לתוככי המעיל בכדי לשלוף את סדר הכוונות שהכין. ואין כלום בכיס... נסו לשוות
בנפשכם את התדהמה, התסכול – אולי אפילו האימה – שאחזו באותו חסיד. עד שכבר נבחר
לתפקיד המיוחד, ולאחר הכנות כה רבות, הנה הוא עומד על הבימה חסר כל...
הבעש"ט
שם לב כמובן לעצבנות תלמידו, אבל סימן לו להזדרז ולהתחיל את התקיעות. הבעל תוקע
שלנו הבין שאבדה כל תקווה, ושלא תינתן לו אפילו אפשרות לרדת לחפש את הדף הנכסף ליד
כיסאו. עתה עליו לתקוע בפני הבעש"ט הקדוש בלי כוונות, בלי קבלה, בלי סודות
התורה. סתם לתקוע, כמו כל יהודי פשוט אחר ברחבי העולם באותו בוקר של ראש השנה.
אבל
תקיעות כאלו, כך אומרים, לא היו בשום מקום אחר בעולם באותו יום. היו אלו תקיעות
רוויות כאב, תקיעות היוצאות מן הלב.
לאחר
התקיעות הסביר לו הבעש"ט שהכוונות הן כמו מפתחות מיוחדים לפתיחת שערים שונים
בשמים. לכל כוונה השער שלה, אבל יש משהו אחד שיכול לפרוץ את כל השערים כולם:
הגרזן. והגרזן הזה הוא התפילה היוצאת מעומק הלב, שמגיעה גבוה יותר מכל הכוונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!