Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 31 במאי 2018

פרשת בהעלותך - זוגיות – ענוה


זוגיות – ענוה

זוג מחכים שאחד מהם יתנצל...

רמב"ן (במדבר יב,ג): "וטעם והאיש משה ענו מאד - להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע".

יפתח נדר לה' שאם ינצח הוא יקריב את מי שייצא ראשון מפתח ביתו.
כשהוא מגיע הביתה, הבת שלו יוצאת בתופים ובמחולות...
טוב, תתיר את הנדר...
לא, יפתח לא מוכן ללכת לפנחס כי הוא רמטכ"ל הניצחון... שפנחס יבוא אליו...

באים לפנחס, מספרים לו, אומר פנחס, אין בעיה, שיבוא אלי ואתיר לו את הנדר... הוא לא מוכן ללכת ליפתח כי הוא נביא ויפתח עם הארץ...

אומרים חז"ל – בוויכוח בינו לבינו נפלה לקרבן הבת...

זה לא סיפור מהאגדות... זה מעשה מחיי היום-יום...

הרי אתה ואשתך לא רמטכ"לים ולא נביאים, אז למה אתה לא בא לבקש סליחה? למה היא לא באה לבקש סליחה?

בינתיים, מי נופל לקרבן? הילדים...

המוהר"ש אומר על המזבח שמזיל דמעות כשזוג מתגרש, למה המזבח דוקא, למה לא הארון או המנורה?
המזבח בוכה, כי הוא אומר: "כבר יש לי מספיק קרבנות, למה אתם מוסיפים לי את הילדים שעכשיו נהיים קרבן?!?!"

פשוט לכתוב פתק יפה, סליחה, הייתי אדיוט... מצטער, יש לי דאגות על הראש... וזהו, על מה המהומה?

גדול השלום (אביהם של ישראל, עוזי ברנע, מגבאי בית הכנסת "היכל יעקב"): בבית הכנסת של הרב אליהו זצ"ל, "היכל יעקב", אני זה שנוהג לחלק את העליות לתורה, ומסדר אותם בדרך כלל בשעת חזרת הש"ץ. המתפללים יודעים כי הרב עולה לתורה בשבתות ידועות: בשירת הים, בעשרת הדברות וכד'. היתה זו אחת השבתות שבהן הרב היה צריך לעלות לתורה בשירת הים, ובאותה השבת היו ארבעה מתפללים שרצו לעלות לתורה למפטיר או למשלים למנוחת הנפטרים, קרוביהם.
מכיוון שאי-אפשר להעלות ארבעה עולים למפטיר או למשלים, ביקשתי מהם לוותר, אבל אף אחד לא רצה לוותר, בחושבם כי בכך הם מביאים נחת רוח לנפטרים קרוביהם, ולא רצו לצער אותם בוויתורם.
אמרתי לרב כי אני בבעיה – אף אחד לא רוצה לוותר, ואני לא יכול להעלות יותר משניים. אמר לי הרב: "תעלה את מו"ר אביך לשירת הים במקומי". אמרתי לו שזה ניגוד עניניים, ואני לא יכול להעלות את מו"ר אבי במקום הרב. הקהל לא יבין את זה. הרב הבין ואמר לי שהוא יעשה זאת. הוא דפק על השולחן ואמר: "יעלה חכם עזרא ברנע לשירת הים". כל המתפללים תמהו על שינוי הסדרים, אבל כמובן שאף אחד לא אמר דבר. הרב ויתר על העלייה הקבועה שלו, ואותם ארבעה מתפללים הבינו את הרמז.
מייד סימנו לי כל הארבעה כי הם מוותרים על העלייה של מפטיר או משלים למנוחת קרוביהם, וכך יכולתי להעלות את מי שביקש ראשון כסדר הראוי.
בדרך חזרה מבית הכנסת אמר לי הרב, כי כשיש ויכוח או מחלוקת – אין שום מנוחת הנפש לנפטרים, גם אם קרוביהם עולים לתורה.

זוג שבונה בית – בונה בעצם משכן קטן משפחתי לה'...

כל השראת השכינה במשכן הייתה תלויה בענווה של הפועלים בה! כמו שכתוב "זבחי אלהים רוח נשברה"!

לכן משה רבינו העניו מכל האדם הקים את המשכן שאמור להתמלא בכבוד ה'!

משה רבינו סרב להנהיג את עמ"י בגלל ענוותנותו, לכן זכה לשמש בגלל זה את שבעת ימי המילואים במשכן!

משה אומר לאהרן "מה אתה בוש לכך נבחרת" - בגלל שאתה בוש אפילו שויתר על נפשו הגשמית והרוחנית כדי להציל את עמ"י מעוון יותר גדול (שאז יהרג כהן ונביא ביום אחד) ורק לכן הסכים - לכן נבחר כי צריך את היסודות הללו של שברון הלב וענווה ושפלות וויתור שעליהם יעמוד בית ה'!!!

דוד המלך אמר כשהביא את ארון ה' "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" כי רק ככה אפשר להביא את ארון ה'!

לכן אדני המשכן (שהם היסוד של הקרשים) נעשו ממחצית השקל שגם העשיר וגם העני התנדבו אותו דבר ואין שם התנשאות.

לכן הארון ששם השכינה שורה ומדברת מבין הכרובים כל מידותיו היו שבורות – כי השבור הוא השלם לפני ה'!!!

זה לא שמשכן עם גאוה הוא פחות טוב... אלא אי אפשר שמשכן כזה יעמוד!

גם משכן זוגי לא יכול לעמוד אם כל אחד יטפס על העץ שלו, יתבצר שם, יסדר את המינימום ההכרחי ויחכה שהשני ירד מהעץ יטפס אליו ויבקש סליחה...

משכן כזה הוא בלתי אפשר לבניה...

זה כמו מגדל בבל... ברגע שנהיה פירוד, המגדל התמוטט...

ה'פני מנחם' מגור (שמחה בבית עמ' רנב'): אם לוקחים ספר תורה, ופורמים את יריעותיו, הרי הספר יורד מקדושתו, והיריעות מקבלות קדושה של ׳חומש׳. דהיינו, קדושתו של ספר התורה, נוצרת, בין היתר, מהיותם של כל החומשים תפורים בו יחדיו. ברגע שמנתקים את החומשים או את היריעות, ומפרידים אותם, איבד ספר התורה את קדושתו וערכו כ׳ספר תורה׳. כך גם קדושתו של הבית היהודי, המתבטאת בכך שהשכינה שורה בו, היא אך ורק אם שני בני־הזוג חיים זה עם זה בשלום ובנחת, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה בביתם. ברגע שהם נפרדים מעט האחד מהשני, כבר מאבד הבית שלהם מקדושתו וערכו.

גם בני הזוג יודעים שעצם ההתבצרות שלהם על העץ היא חורבן והיא תזיק להם הרבה יותר מאשר הוויכוח כרגע ועדיין הם נשארים כל אחד על העץ שלו...
המשורר אברהם חלפי: "ישנה חיה קטנה הקרויה בּוֹנֶה. הבונה חי באיזו מחילה, וחייב ללכת תמיד בדרך מסויימת כדי להגיע אל הסכר שהוא בונה על הנהר. הציידים אומרים, שקשה מאד לצוד את הבונה, החשוב להם בשל פרוותו היקרה, משום שקשה למצוא את המחילה שלו. אבל ציידים שהצליחו לגלות אותה, מספרים כי הבונה הולך תמיד באותו שביל עצמו מן המחילה שלו אל הנהר. הוא לא ישנה את דרכו. וכשהציידים מוצאים את השביל הזה, הם מניחים מלכודת על השביל. הבונה יוצא לו ממחילתו, הולך והולך, עד שהוא מגיע למלכודת. אז הוא עומד, מסתכל במלכודת ומייבב זמן מה. הוא מסב את ראשו ימינה ושמאלה ומייבב עוד. הוא אינו מסוגל לפנות עורף למלכודת ולברוח, הוא אינו מסוגל לשנות את המסלול שלו, את השביל שהוא צועד בו יום-יום, וגם כשהוא רואה את המלכודת מולו – כל מה שהוא מסוגל לעשות הוא לייבב; להסתכל ימינה ושמאלה, לייבב, ולהיכנס לתוך המלכודת".

לעם מסוכן להיות עניו!

הרב אורי שרקי: ישראל מכונים בפי חז"ל "ענוים" ("ענוים הגיע זמן גאולתכם" ילקו"ש ישעיה תצט. וכן "כי אתם המעט מכל העמים – בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעיטים עצמכם לפני" חולין פט,א).

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: שמעתי פעם מחכם מנשה שלו שסיפר בשם הבא"ח ע"ה, מעשה בשייך ערבי שאמרו עליו שהוא ענו גדול, עד כדי כך שאם היה רואה ילד קטן או סומא שרוצה לעבור את הכביש, היה עוזר להם במסירות גדולה. משסיפרו לרב על העניין התפלא מאוד ואמר איך יכול להיות שגוי שכידוע כולו גאווה ואין לו נשמה טהורה, יתנהג כך? פעם אחת ביקש הרב להתלוות לאותו שייך. השייך שהבין מדוע הרב מלווה אותו, עשה מעשי ענוה בכפליים, והרב רואה ומשתאה. לעת ערב, פנה השיך ואמר לרב: "נו, איך הענווה שלי?". אמר הרב: מעתה אין לי שום פלא על הענווה שלך, את התשובה כבר קיבלתי...

יחד עם זאת ישראל הם "עזים שבאומות" (ביצה כה:).

יש להבין זאת על פי ההבחנה בין היחיד לכלל.

האומה כקולקטיב עזה היא, אינה ותרנית ביחס לשליחותה האוניברסלית. מה שאין כן היחידים, שמידתם הפרטית היא הענוה והותרנות.

קיימת סכנה קיומית ומוסרית לאומה אם מתחלפים היוצרות בעזות של יחיד וענוה של הכלל: "אין בתכונה של קיבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל" (אורות הקודש ח"ג, מוסר הקדש פרק יב).

יום שישי, 18 במאי 2018

יום העצמאות - שאלה לי אליך, השם ית'...


שאלה לי אליך, השם ית' ... (הרב נתן שלו)



עשית נס קיבוץ גלויות.
החיית את האומה, פלאי פלאות
לחמת את מלחמותיה, בניסים ונפלאות
חזרה לישראל הריבונות, פה ארץ חמדת אבות.

צבא, כלכלה, חקלאות ומדע,
מדינה חזקה, מפותחת ויציבה
והכל תוך עשרות שנים בודדות, 
והרבה אויבים משבעים אומות


כמעט כבתה גחלת ישראל באש הכבשנים
והנה קמנו לתחיה, נגד כל הסיכויים
תם עידן הגלות, מתגשמות נבואות
ארץ ישראל לנו נותנת פירות

עולם תורה עצום, מתחדש לתפארת
אומה רעננה את קומתה זוקפת.
הפקה נפלאה, השי"ת, מעל כל דמיון
אך אנא הסבר לי, מה ההגיון ?

לא היה כדאי שהשחקנים בהצגה שלך יהיו חסידים ויראים ?
למה לקחת דווקא את החילוניים ?
למה הרצל, ולא אליהו הנביא
ולמה בג"צ, שממנו בא לי להקיא

למה לא שראש הממשלה יהיה איזה אדמו"ר
שהצבא והכנסת יהיו מוסדות תורה אור
ולמה נתת להם לשחקנים שלך לקלקל את כל ההצגה,
להקים מלכות חצופה שאותך לא מכירה ?

כן, זה ממש נראה שההצגה יצאה מכלל שליטה
שהבמאי והמפיק אולי נרדמו בשמירה ?
אבל מכריז אני כאן, קבל עם ועדה,
תשובה פשוטה: ההצגה לא נגמרה !

כל התהליכים הבלבולים והמשברים - זה הכל עדיין אמצע ההצגה.
ורק השי"ת יודע איך להביא גאולה ולהצמיח ישועה.
ולפני כל הביאורים והתורות , עלינו להתמלא באמת הפשוטה,
שעכשיו אנחנו חלק מההצגה.

נפעל, נקדם, נתאמץ ונבנה, מתוך שמחה עצומה שנפלה בחלקנו הזכות,
להיות שחקנים ולא צופים מבחוץ.
ודווקא בגלל שאין לנו תשובות ויש מורכבות,
נהיה בטוחים שהסיפור אכן לא פשוט

הגאולה היא עצומה ונפלאה אי אפשר לשער
ועל כן אי אפשר להביאה בפשטות ומהר
ובסוף ההצגה, עת יתגלה מלך עולמים
אז ימלא שחוק פינו, היינו כחולמים

אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה
אין אנו מספיקים להודות על כל הטובה

בלב שמח ובוטח בך נחסה
ולהופעת מלכותך נתפלל, נצפה ונעשה!


יום חמישי, 17 במאי 2018

פרשת לך לך - היכרות עם עולם ה'חול'


היכרות עם עולם ה'חול'



בעקבות טענה שקבלתי על כך ש:

"אתה לוקח כותרת מהעולם המשוקץ של הס"מ וחילותיו ושם בראש דבר תורה וקדושה ופורץ פרצות היוונים בהיכל..." 

(דרשה לפרשת ויקרא – מראה מראה שעל הקיר מי הכי יפה בעיר...") 

חשבתי ללקט קצת מקורות על ההיכרות והשימוש בעולם החול 

(מעבר למחשבה השגויה כאילו יש לס"מ עולם או כוחות או שליטה כלשהי...):


כדאי מאוד לקרוא בנוסף את המאמר הזה המביא את תשובתו הקסימה של הרב קוק בנושא דומה...

וכן את הפוסט הזה של יאיר יעקבי (רבע אנדרדוס...)...


׳אברהם׳ או ׳אבינו׳?


בנין אמונה: הבשורה האלוקית הכפולה עליה התבשר אברהם אבינו, כנאמר בפרשתנו (בראשית יב,ב-ג): ״ואעשך לגוי גדול... ונברכו בך כל משפחות האדמה״, נראית לכאורה בלתי אפשרית.

הרי מצד אחד, נדרש הוא להיות אבי האומה הישראלית העתידה להיות ״גוי גדול״, אומה בעלת תכונות ייחודיות ותפקיד היסטורי נעלה, שכדי לממשם מוכרח הוא להיבדל מן העמים ולהיות נאמן לעצמיות הישראלית האלוקית המיוחדת, בבחינת ״עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״,

ומצד שני כאברהם - ״אב המון גויים״ הוטלה עליו האחריות להוציא מן הכוח אל הפועל את התכונות והכשרונות של כלל המין האנושי, תכונות וכשרונות השונים וחלקם אף מנוגדים לאופי הישראלי המיוחד, כדי לממש את האידיאל הכללי הגדול של ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״. הייתכן?

כיצד יכול אברהם אבינו להיות גם אברהם - אב המון גויים, וגם אבינו - אביהם של ישראל?

מבאר הרב קוק שיש להבדיל בין הממד הפנימי של החיים המהווה את ערכי החיים ותוכנם העצמי, היכול להתגלות רק מהצד הרוחני האלוקי המייחד את ישראל, לבין הצדדים החיצוניים - המהווים אמצעים חומריים וטכניים לתפקודם המעשי של החיים, ומשמשים כמעטפת למהות החיים ומטרתם, שאותם אפשר לקחת מאומות העולם.


כך כותב הרב (אורות, אורות ישראל ה, ב): ״צדקה עשה הקב״ה עם עולמו מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד. לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות (מצד אחד)... (ומצד שני) אוצר סגולת עולמים (התמצית הרוחנית המהותית שבכל הכשרונות) בישראל הוא גנוז. 
אבל כדי לאחד במובן כללי גם כן את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל כדי שיושלמו על-ידי העולם וכל נדיבי עמים.
ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה.
אלא שהקבלה היא מבחוץ (צדדי החומר והחול) וההשפעה מבפנים (הקדושה והעולם הרוחני).
כלומר פנימיות החיים (עצמיות החיים) שלמה היא בישראל, באין צורך להיעזר משום כוח זר בעולם... 
ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דווקא מבחוץ, ׳יפיפותו של יפת באהלי שם׳... 
ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת - ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר״.

תפקידו של עם ישראל בעולם הוא לחשוף את גרעין הקודש הנמצא בכל נברא, בין את הקודש שבקודש ובין את הקודש שבחול.

לעומת זאת תפקידם של אומות העולם לפתח את החול שבחול שבמציאות באופן מדעי וטכנולוגי, לסדר את החיים באופן תפקודי וטכני וכד׳. זו הצדקה אשר עשה ה׳ בעולמנו, בחלוקתו את כשרונות הקודש והחול בין ישראל לעמים, חלוקה והפרדה אשר רק מכוחה תתגלה ההכללה שביניהם בצורתה הנכונה.

כתב הרב קוק (מאמרי הראי״ה. נאדר בקודש עמ׳ 409-408, פסקאות יד-טו): ״המקומות של החול ושל הקודש מוכרחים להיקבע. צריכים אנחנו לדעת את החול ואת שליטתו את מקומו ערכו וגבולו... 
החול נזדווג אל הקודש וההזדווגות הזאת יש שהיא לברכה ויש שהיא למארה. כשאין הגבולים מתטשטשים וכל אחד שומר את תפקידו, לבררו ולהעלותו, אז החיבור הזה של החול עם הקודש הוא לברכה.
אבל בזמן שהגבולים מתטשטשים והחול נכנס לערכי הקודש לעשות שם ציורים מדידות ושיעורים, והקודש נדחק הוא אל החול לכונן שמה סדרים, אז הכול מתקלקל״.


כמו כן כתב הרב (עין אי״ה שבת א׳ ב. יא) ביחס לצדדים החיוביים אותם יש לקחת מן העמים, תוך שימת גבולות רוחניים ברורים: ״היסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהיכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד, אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר. 
כי אם רוח ישראל צריך שיהיה איתן וקבוע בלב, התורה והמצווה וכל המידות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חוסנם ומעוזם של ישראל, ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. 
וכל זאת שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ה׳ אלוקי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כי אם הוא יבוא לקחת מאיתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם - ׳יפיפיותו של יפת באוהלי שם".


זהו הקו המפריד בין אברהם לבין אבינו, קו ברור שרק מכח הפרדתו בין הקודש לחול, יהיה מסוגל לחבר ביניהם באופן הנכון והראוי.

אורות הקודש ב' (סדר א' פי' יט):

"ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו.

האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות וחורבן, בין המגולים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל.

השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו.

השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם.

השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב.

זאת היא שאיפת ישראל, המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו...".

יהודי, לא חפץ להשליט את הרע, לא מתייאש מהעולם, לא מתייאש מהגשמיות ונדבק רק ברוחניות... יהודי מתקן את הכל – את הרע ואת הטוב, את הגשמיות ואת הרוחניות, את הפרט ואת הכלל!!!

שמונה קבצים (קובץ א / תרט): "כל הספרים כולם בין בקודש בין בחול, וכל הידיעות הבאות לאדם מחוצה לו, אינם כי אם עוזרים לעורר את רוחו הפנימי, להוציא לאור על ידם את הגנוז במעמקיו".

שמונה קבצים (קובץ ה / קלד): "אין כונת כל השפעה הבאה מבחוץ לתוכיותו של האדם, בין ממקורות הקודש בין ממקורות החול, להשתיק את רוח האדם, להאלם את רעיונו העצמי, 
כי אם להשפיע עליו שפע נגוהות, שיקבל אותם בתוכיות עצמיותו, ועל ידי זה ובתוך זה רעיונו העצמי ילך ויתגבר. כשהרישול מהמם את האדם חושב הוא, שכל הבא מן החוץ הוא מכוון לגעור ברעיונו העצמי, לכווצו ולטשטשו, ובא מזה קוצר רוח, וחסרון התעלות.
הקודש והחול יחד משפיעים הם על רוח האדם, והוא מתעשר על ידי קליטתו מהם מכל אחד את הראוי, מהקודש את אור החיים והפנימיות המהותית, מהחול את הכלי, התפיסה החיצונית, לביסוסם של החזקת התוכנים, חומר למשלים והסברות, וחוגי השקפה לדרכי עולם ומדות דרך ארץ. 
והעושר של ההבדלה בין הקודש ובין החול, המתבררת יותר ויותר על ידי הכינוס הרכושי של המקורות השונים, מאמץ את הנפש ומאירה, עד שבבא הדבר לחוג הפנימי של התורה, אותו הערפל החולני מבהיק יותר ויותר את זהרה של תורה, ואורות מאופל מתגלים במלא הדרם".

יש לך כנפי רוח (ריט, פנקס הדפים ד,61): "לפעמים האדם שרוי בחשך גדול, ורפיון רוח מאוד, ואינו יכול להתחזק כי אם על ידי מה שילקוט רעיונות מספרי חול, ולפעמים מספרים היותר חצונים ויקרבם אל הקדושה. אמנם לעבודה זו צריך שיהיה האדם טהור בלבבו, ויסכים לתשובה שלמה, ולכונן מעשיו כולם לשם שמים בתכלית הטהר".

הרב עזרא ציון מלמד זצ"ל (מחבר המילון ארמי-עברי ועוד): 
"חנוך כיצד? תפקידו העיקרי של רב בישראל הוא להורות לצאן מרעיתו את הדרך ילכו בה, דרך הקודש. עליו להפיץ בין בני קהלתו יראת שמים וקיום המצוות לטהר ולקדש את חיי המשפחה וחיי החברה. 
לשם כך עליו להיות מלא וגדוש בתורת ישראל תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה! הוא צריך לחדור לרוח התורה ולדעת את נתיבותיה ושביליה התורה צריכה להיעשות חלק ממהותו בבחינת ״ותורתך בתוך מעי״. 
לשם כך עליו לדרוש ברבים; 
ואין רב יכול לחנך ציבור בדרשות הבנויות על פלפול בלבד. אלא עליו לדעת יפה מקרא (תורה נביאים וכתובים) ולהכיר את אוצר האגדה ומסתריה כדי שיוכל לרתק את שומעיו באותו חומר עממי, הגובל עם השירה בת השמים. 
הוא צריך להיות גם נואם טוב שהרי פעמים רבות עליו למלא שליחות קהלתו בקבלות פנים ובמסיבות ובכנוסים.

דרשות אלו יכולות (והוא צריך לשאוף לכך) להשיב לב אבות על בנים, בכוחן לקרב את הנוער אל תורת ישראל ואל ערכיו הנצחיים. 
לשם כך טוב שידע ידיעת-מה בספרות החדשה ובאידיאולוגיות המודרניות, אם כדי שידע מה להשיב לאפיקורוס או כדי שידבר אל הנוער ברוחו, בסגנונו ובלשון המובנת לו. 
כי יש ויש בכוחו של רב נאור לפקוח את עיני הנוער שיראה את האור הגדול הגנוז במצוות התורה למקיימיה".


"אני רוצה לשתף אתכן בהכרות שלי עם הרב אחיעד אטינגר הי"ד. זו הייתה הכרות קטנה. הכרתי אותו רק דרך הספריה.

כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע עם כמה מילדיו סביב השעה 20:00 לספריה. הם נעלמים בין מדפי הילדים. והוא ניגש מיד למדפי העיון. תבינו... ספריית העיון שלנו זה לא משהו מפואר. גם ככה תמיד התלבטנו עליה: כמה היא שימושית, וכמה כדאי לשמור עליה, וכמה כדאי להשקיע ברכש ספרים חדשים?... 

בכל אופן ככה עוברת איזה חצי שעה-שעה. בחמישה לתשע אני תמיד אומרת בקול שעוד 5 דקות אני סוגרת ואז הרב אחיעד קורא לכל הילדים  ומזרז אותם. והם יוצאים מכל הפינות והחורים. הוא בודק שכולם לקחו ספרים. מזרז אותם לרוץ לקחת עוד ספר(אם יש מקום) ונעמד בתור להשאיל. 

תמיד תמיד הוא השאיל איזה 8 ספרי עיון מתחומים שונים לגמרי. באמת ספרים שאף אחד אחר לא לוקח. 
ואחרי שבוע בדיוק - חוזר ביום חמישי, מחזיר אותם, ולוקח אחרים. 

אחרי תקופה כבר היה לי קשה להתאפק, וביום חמישי אחד שאלתי אותו אם הוא באמת קורא כל שבוע את כל מה שהוא משאיל?

הרב חייך בביישנות. הוא היה נבוך. אבל הוא הסביר לי:

אני לא קורא הכל. אני מרפרף.
שאלתי: מרפרף? מה זאת אומרת?

הוא סיפר שהוא עובד בתל אביב (הוא לא סיפר שהוא רב) ושהוא פוגש הרבה אנשים. מגוון אנושי  מאד רחב. ושהוא צריך לדבר איתם וליצור קשר עם הרבה אנשים שונים.
אז הוא מרפרף על הספר וכשהוא קולט משהו מעניין הוא 'מצלם' אותו בראש, וככה יש לו המון נושאי שיחה שדרכם הוא מתחבר לאנשים.

כל כך שמחתי. אמרתי לו אז, שזה ממש משמח אותי שיש כזה שימוש מיוחד לספריית העיון. והוא באמת עשה לי חשק להשקיע בה.
זהו. ככה הוא המשיך להגיע עם הילדים. ולקרוא.

לפני שבוע, כשעברנו עם הספריה דירה, וסדרנו את מדפי העיון, משהו שאל אותי  אם מישהו בכלל משתמש בהם. ומיד ספרתי לו בגאווה שכן... וספרתי על הרב אחיעד. 

לא ידעתי שתוך כמה ימים אספר שוב את הסיפור עם דמעות בעיניים.
אדם מיוחד. אבידה גדולה.

רונית".


נקודה למחשבה מהרב אורי שרקי:
"קידוש החול. הרב קוק ראה בהתחדשות ההתיישבות בארץ ישראל את זירת הופעת הקודש בחיים.
החילונות הוסברה על ידו בתור תנועת חיים שמסתתרת בתוכה קדושה גנוזה, התובעת את הטבעיות ואת הנורמליות שבחיים.
החול לפי זה הוא שטח המיועד לכיבוש על ידי הקודש, ולא להזנחה (עי' אורות עמ' סז, פסקה טו, ובאגרות ראי"ה ד, א'מא).
החברה הישראלית ציפתה מנושאיה של תורת הרב להביא אליה התחדשות דתית, תרבותית ורוחנית. וכשזו לא באה, וכשהחליט הציבור הזה להתכנס לתוך הקודש פנימה ולייסד גטו רוחני עם כיפה סרוגה, זנח אותו גם הציבור הכללי.

מי שמתווה לנו את הדרך איך להתנהג ומה לחשוב זו התורה הקדושה וחז"ל בלבד, ללא שום יוצא מן הכלל.
אבל אחרי שאנחנו יודעים את הדרך על פי התורה והקדושה והמקורות, אין בעיה להיעזר במשפט מיהודי לא ת"ח, או אפילו מגוי כדי לומר את הרעיון בצורה מסויימת.
גם בגמרא וגם ברמב"ם ישנם ציטוטים מחכמי אומות העולם, לא כדרך שאנחנו למדים מהם אלא כדי לבטא רעיונות מסויימים.

הרב קוק (עין איה שבת א' פ"ב י"א): "שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל.
יחש ישראל אל אוה"ע, חכמתם מנהגיהם ונימוסיהם, כבר פרשו חז"לי ההפרש שבין הקובלנא של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם" לאותה של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם", כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם.
אמנם העשיה כמתוקנים שבהם גם היא צריכה שמירה יתירה שלא ימשכו אחריהם לעשות ג"כ כנימוסים המקולקלים.
והיסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד. אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר.
כ"א רוח ישראל צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. 
ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. 
וכ"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד' אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כ"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם, יפיפיתו של יפת באהלי שם. 
אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס בתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדיעות והתכונות שנפגמו ע"י המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ"א הדבר פעל על כל המערכה של הדיעות והמדות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם, להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ד'.
ולמען יהי' לנו עמוד זה יסוד להורותנו את הדרך בגלותנו ופיזורנו בין העמים באיזה אופן נתיחש אליהם לחכמתם ומנהגיהם, להשמר שלא יכנסו אותם הדברים הנקלטים מאויר ארץ העמים בפנים חיינו המקודש בקדושת שם ד' יתברך הנקרא עלינו, לבלי נתפתה לאמר, כי אם הזרם הזר יגע רק בחלק קטן מהדיעות והתכונות שע"פ התורה, כי רק חלק זה הנראה לעינינו שמתחלל אנו קובעים, ואף שגם מצד חלק אחד מחמדת חיינו ואור תורתנו שמתחלל ע"י מגע זר, די הוא להבדל ולהתרחק ולשמור מכל משמר את אורח החיים האמיתיים. 
אבל חלושי הדיעות יתנחמו כי יחיו בנותר, ועוד המון רב של תורות אמת וחקי חיים לפניהם, שהם יחיו בהם למרות החסרון הנמצא במקום הנפגש ברוח הזר שחדר כבר אל עומק החיים הפנימיים שלהם. 
למדנו שכיון שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם, לשנותם כמעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל השמנים שכהיכל. שוב לא יניחו זוית אחת, וכארסה של חכינא יתפשט זרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לקלקל טעמה אמונתה ותומתה, וכל שמן משחת קודש משמנה של תורה, הכח המקדש והמאיר מחשכנו בכל המצבים, הנה יטמאוהו, עד שאם ישארו מעשים פרטיים מן התורה ביד אלה הנפתים אחר רוח זר, יהיו כמצות אנשים מלומדה, וע"פ רוב הדברים הטפלים ישאירו, ולא יהי' בכח השמן הנטמא להאיר אור קודש".

מלאכים כבני אדם (על הרב קוק עמ' 443): "משלחת הרבנים הגיעה לזכרון יעקב ביום החמישי. כמובן שהרב נתבקש להשאר שם גם בשבת ולדרוש. בעת ״סעודה שלישית״ דיבר הרב ובסיום דבריו אמר: ״הגמרא אומרת (ברכות נ:) שמוהלים כוס יין של ׳ברכת המזון׳ במים. מכן נמשך מנהגנו גם לגבי ׳קידוש׳. ברם, לגבי כוס של ׳הבדלה׳ במוצאי-שבת, כתב בשער הכוונות בשם האר״י שאין למהול את היין במים כלל. ׳המבדיל בין קודש לחול׳ צריך להיות באופן ברור, חד וחריף ולא במטושטש. אולם הפעם, כיוון שאנחנו פועלים עתה להשפעת הקודש בחול, לחיזוק הקשר שבין הישוב הישן והחדש, הפעם בהוראת שעה נצרף גם טיפת מים ביין של ה׳הבדלה׳״.

לאחר תפילת ערבית במוצאי-שבת, הבדיל הרב ר׳ יוסף חיים זוננפלד, וכשקיים מצווה, קיימה ביראת שמים גדולה ובחרדת קודש בכל עצמותיו, והפעם הוסיף מים לכוס של ה׳הבדלה׳, ״אם הרב של יפו פסק כן — אזי כך היא ההלכה״.

יום רביעי, 16 במאי 2018

פרשת במדבר - יהדות ארץ ישראל היא לא יהדות חו"ל!


יהדות ארץ ישראל היא לא יהדות חו"ל!


העמק דבר (פתיחה לספר במדבר): "זה הספר נקרא (בפי המשנה יומא פרק ז' ועוד, ורבי חנינא בן גמליאל סוטה דף ל"ו) חומש הפקודים...

ונרשם בדעת רבותינו עניין שני הפקודים שבזה הספר, יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר, כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה,

משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר:

שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע, בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא.

וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים...

על פי זה השינוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע, וגם המטה לא היה עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח...".

צח ואדום (עמ' 171):

יהושע (ה,יא-יב): "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא".

האלשיך הק' – המן הפסיק כשנכנסו לארץ ישראל כי אין צורך שירד מן מן השמים, הוא פשוט צומח מן הארץ!

ויקרא (יח,כח): "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם".

הארץ הזאת מקיאה אפילו גוי שלא מתנהג בקדושה! כי הקדושה טבעית בתוך האבנים של הארץ הזאת!

כותבת הגמרא (ברכות לה:): "ת''ר ואספת דגנך מה ת''ל לפי שנא' 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת''ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל. ר''ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י אחרים שנא' 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י עצמן שנא' 'ואספת דגנך' ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' 'ועבדת את אויביך וגו''...".

רבנו החתם סופר כתב (חידושיו לסוכה לו.) שאין מדובר במחלוקת שורשית ויסודית, אלא שכל אחד מן התנאים הקדושים דיבר במציאות אחרת, ולא פליגי. רבי שמעון בר יוחאי דיבר בחוץ לארץ, שבה אין מקום לעיסוק בעניני החומר. וככל שיוסיף הגוף בנין, תוסיף הנשמה חורבן. ולכן לדעתו אין לעסוק בעניני החומריות כלל, אלא רק בעסק התורה הקדושה.

ואילו רבי ישמעאל דיבר בארץ ישראל, שבה העיסוק בעניני זריעה וקצירה ושאר מלאכות למצוה יחשב. ולכן אין לומר שהעיסוק בפיתוח החיים בארץ ישראל כביטול תורה יחשב. וכשם שלא שייך לומר שמי שמניח תפילין מבטל תורה, שהרי עוסק הוא במצוה שבגופו שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים, כך בדיוק אי אפשר לומר שהעוסק במלאכת החקלאות בארץ ישראל הינו מבטל תורה.

וכתב להביא ראיה מבועז שעסק בעבודה חקלאית תרה את גורן השעורים. והרי אמרו חז״ל שבועז גדול הדור היה ובכל זאת לא נמנע מעבודה חקלאית זו בעצמו, וזאת משום שראה בזה מצוה ממש, כהנחת תפילין וכעטיפת ציצית.

"נלע״ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא״י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א״י ולהוציא פירותי׳ הקדושי׳ ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי׳ הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו׳ שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרים בעו״ה בין או״ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר״י לרשב״י וע״ז אנו סומכי׳ על ר׳ נהוראי במתני סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח׳׳ל וכנ״ל״.

עצם החיים בארץ ישראל העם חיי קודש, וכל העיסוקים הארציים והגשמיים לקודש ולמצוה יחשבו, כשנעשים על פי הוראת התורה ולשם ישוב ארץ ישראל ובנינה, ומהווים שלמות של הופעת החיים!

החת"ס כותב (שבת לא.) ששמאי עבד בבניה: "... ע"כ דחפו שמאי באמת הבנין כי הוא היה ת"ח וגם בנאי באמת הבנין וזה וזה עלה בידו...".

והראוני בשם הגאון רבי מנחם מנדל מרימינוב זצוק״ל זיע״א בספר מנחם ציון בפרשת משפטים, שכתב שהמילים: "עבד עברי״ עולים בדיוק כמניין המילה ״משיח״. וכתב שכשיהיו בעלי מלאכה ישראלים יבוא המשיח!

והנה מעין דברי החתם סופר הנזכרים לעיל, כתב גם מרן הראי״ה קוק זצוק״ל בבארו שכל דבריו של רשב״י זיע״א נאמרו בדווקא לאחר החורבן, ומתאימים לתקופתו של רשב״י שהיתה מיד לאחר החרבן. שיטתו של רשב״י היתה בבחינת צורך השעה. בזמן החורבן יש צורך לכנוס את כל הכוחות, אל המצב הרוחני המופשט. וזאת משום שנעתקנו מעל אדמתנו ומכל העיסוקים הארציים והקדושים ומוכרחים היינו להכנס לד׳ אמות של הלכה, בבחינת רשות היחיד של הופעת התורה, אל תוך העולם הרוחני וההתעמקות בו. אך כשישובו בני ישראל לארצם, גם רשב״י סובר שההתעסקות עם עניני הארציות בארץ ישראל, קדושים ונצרכים הם.

וזה לשון קדשו של מרן הרב קוק זצ״ל: "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התוכניים המעשיים ומגברת את ההתענינות עם העולם והחיים וכל אשר בם. רק בזמן החורבן וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו, והוצרך להכיר את תעודתו אז במעמדו הרוחני המופשט, השריש רבי שמעון בר יוחאי את דרכו לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם על זה יצאה מחאה שמימית. אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסידורים המדעים והחברותיים הוא חלק מתכנית פעלו הכללי, הרי הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתרחבו יותר, יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים ואור ישראל יאיר על פני תבל בכליל יפעתו״.

ועוד כתב הרב זצ״ל (קובץ א תתפז): ״דבר פשוט הוא שהצדיק עושה כל מעשיו בקדושה, וכל פעולותיו הגשמיות עולות הן לתקונו של עולם, וזאת היא אהבת המלאכה, שכל-כך שגבה מעלתה מצד עצמה ושנתנה בברית כמו שתורה נתנה בברית. ומעתה אין ספק שתקון עולם מלא והתרחבות אור הקדש נמצא באמת בכל מלאכה. כל תנועה שמצלת איזה חלק מן ההויה מן שליטת התוהו, דבר גדול וכללי יש כאן. אמנם הנעלה מכל היא ההצלה הכללית של הכשרת החיים הפנימיים של המציאות, להוציאם מידי גלמותם ולתקנם בתור כלים שלמים העושים את תפקידם יפה. אבל המחשבה של גדולי הדעת מתאחדת גם עם הנטיה ההמונית וקל וחומר עם נטית אהבת המלאכה והעבודה הממשית, שהיא כבר נטיה של שאר רוח, ורוח אלהים חופף עליה. וכשישנם צדיקים בדור, שאור ד' מופיע עליהם תמיד, הם מאחדים נשמתם עם נשמת הכלל כולו, והגות לב פנימי של המוני בני אדם עושי המלאכה מתאחדת עם הגות לבבם. וצד המארה שיש במלאכה שהיא באה מצד קנאת איש מרעהו. ומצד שנאת הבריות היונקת הרבה ממלחמת החיים בצורתה הארורה בעולם הירוד, הרי היא הולכת ומתפכחת, ויוצאה היא מכלל ארור ובאה לכלל ברוך. לפעמים יש כח בצדיקים לתן אור קדושה בעצמות המלאכה עד שיהיה בה כח מעין של תורה, להביא לחיי עולם הבא ולתקן את הפנמים ולהשיב בתשובה גמורה את עוסקיה, גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים... וכל המלאכות יאירו באור החיים על־ידי מלאכת הקודש, וכל מה שמתוספות מלאכות ועבודות גשמיות בארץ-ישראל, תצא על-ידי ישראל ביסודה המלאכה והעבודה משפלותה המאררה... והנה כבוד אלהי ישראל בא, מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים, והאיץ האירה מכבודו. ואפילו התכנים היותר נפולים יתרוממו ויתקדשו, ומעין מבית ד יצא והשקה את נחל השטים״.

רבנו הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצוק״ל: "כי עיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי. וזה כי יקצרו ויאספו דגנם (רמז לשיטת רבי ישמעאל) וראשית כל אשר לו יובא בית ה׳ ולמשרתיו הקדושים. ושלוש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלוקי, ויבואו להראות פני ה׳. וכאשר יישירו לכת, תוסיף הארץ לתת פריה, ותהיה חיתת ה׳ על הגויים סביב. ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבורא יתברך. וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי עולם הבא לכל מתבונן. לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ה' וה' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי?!. הלא אין זה רק חיי עולם הבא חיים של מלאכים...״.

והנה המתבונן בחדות ובחריפות דברי קדשו, עומד משתומם. שכתב לתמוה האם ראיית כבוד ה' תמידית היא חיים רוחנים!?!

הגדרת חיים רוחניים של האומה לדברי הגה״ק המשך חכמה זצ״ל אחת היא - חיים טבעיים המונהגים על אמונה וחיי תורה. וכל זולת זה, אינו חיים רוחניים ואינו התכלית הרצויה.

ועוד הביא הרב משך חכמה זצ״ל את מדרש חז״ל שדרשו את הפסוק שקר החן - זהו דורו של משה והבל היופי - זה דורו של חזקיה.

וכוונת דבריהם שהשגה רוחנית בדורות משה יהושע וחזקיה אינה מהווה מעלה אמיתית, שכן היו בדורות אלה גילויי אלקות נסיים ולכן מכונים כשקר והבל משום שלא נרכשו באופן של חיים טבעיים אלא חיים נסיים.

ועוד הוסיפו ודרשו "אשה יראת ה׳ היא תתהלל״ - זה דורו של רבי יהודה בר אילעאי, שהיו עשרה מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה. ובאר הרב שהאשה בפסוק זה הינה משל לחומר, וכשהחומר פועל באלקות, הוא חיים רוחניים ולו יאה לכנות כאשה יראת ה'.

ובזה כתב לבאר הפסוק: ״כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלוקנו...״ - שדווקא משה רבנו שהוא בעלה דמטרוניתא, דהיינו שולט בכל הנהגת הטבע, שהיא בחינת המטרוניתא (שכינה) המנהיגה תבל. דווקא משה רבנו ודורו היו צריכים להנהגה זו, בכדי לבסס את אמונת ה' לדורי דורות ולמען ביאור התורה היטב, ולכן הופרשו מכל עניני העולם הזה.

וכאן מודיעם משה רבנו ע"י ה' שהנהגה זו אינה מתאימה לכלל הדורות. ואינה נרצית! וזוהי משמעות הכתוב - שדווקא משה רבנו קורא בשם ה', שם הוי״ה ברוך הוא המסמל את הנהגת הנס העל הטבעית. כי שם ה' אקרא - דוקא אני קורא בשם הוי״ה ברוך הוא העל טבעי. בגלל צורך השעה.

וכאן פונה משה רבנו ע״ה לעם ישראל ומודיעם: "הבו גודל לאלוקינו״.

באר המשך חכמה: ״...דעו כי בכם יהיה ההנהגה הטבעית אשר נקרא בשם אלוקים... שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בפמליא של מעלה, היא ההנהגה הטבעית אשר היא פמליא של מעלה והבן־!!!

הנהגת הטבע בארץ ישראל מפני ריבוי האור:

מצינו למרן הגרי״מ חרל״פ בספרו מי מרום שכתב לבאר את הנהגת הטבע בעם ישראל ובפרט בארץ ישראל לעומת הנהגת הטבע בחו"ל, הנהגת הטבע בעם ישראל הינה מפני העילוי הגדול שבנשמתם!

״...אך יש הבדל בין הנהגת הטבע היחס לעמים לבין הנהגת הטבע ביחס לישראל. העמים שאינם יכולים להביט באור פני א-לוהים חיים, להם הנהגת הטבע אינה אך מפני מעוט האור. אולם לא כאלה חלק יעקב, שאצלם הנהגת הטבע דוקא מפני ריבוי האור. ועתידים ישראל שיגיעו גם לגילוי האורות הנעלמים שבטבע שהם האורות היותר גדולים ונשגבים...״.

ומוסיף שם לבאר את גודל ההבדל שבין הנהגת הטבע שבחוץ לארץ לעומת ארץ ישראל:

״...וכמו כן ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. אמנם זורעים וחורשים בחוץ לארץ כמו בארץ, ואף על פי כן הטבע שבחוץ לארץ הוא מפני מיעוט האור, והטבע שבארץ ישראל הוא מפני ריבוי האור. והקדושה שמתגלה בתרומה וחלה מגלה את הקדושה הפנימית שישנה בכל התבואות והעיסות של ארץ ישראל, אלא שאין אנו משיגים את הקדושה, כי אם בקצה שלה. בחטה אחת שהיא פוטרת את הכרי. וכן הפרשת חלה שהיא בכל שהוא, וחד עם זה מוכרחים להיות השיריים שלהם ניכרים, שמבלעדי השיריים לא היתה מתגלה הקדושה״.

ועוד כתב: "...ארץ ישראל, ארץ הקודש גם חיי החול שבה ההתישבות, הזריעה, וכדומה מתרוממים לתוקף של קדושת מצוה וחובה. ולכן יש הרבה מצוות התלויות רק בארץ, מפני שגם היא לא נפגעה הרבה מן החטא ולא גושמה ביום זעם שלא ירד המבול בארץ ישראל...״.

ובזה כתב לבאר שכל החילוק בין מצוה להכשר מצוה בחילוקי המדרגות, הינו מכח החטא הקדמון חטא הארץ בו הוציאה האדמה עץ עושה פרי ולא רק עץ פרי. אבל בארץ ישראל כתב הרב שהעניין שונה לחלוטין.

״...אולם כל השינויים הללו אינם אלא מצד חוץ לארץ ולא מצד ארץ ישראל שמצידה לא בא שום שינוי ועל כן בארץ ישראל גם ההכשר של הזריעה קודש הוא לה' ויצחק שהיה כולו בחינת ארץ ישראל עסק בזריעה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳ ״.

הגלות - ניתוק התורה והחיים:

כאן המקום להביא מדבריו של אחד מגדולי ישראל בדור האחרון, אוד מוצל מאש מדור דעה, הגאון האדיר הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ״ל, בענין יחס התורה לחיים, ואת מה שעוללה הגלות ליחס זה: ״...לפיכך אנו רואים כי הדת היהודית לא הביטה אל החיים בעיניים זועמות, ולא חשבה אותם לאויביה. מאידך גיסא, מעולם לא הורגשה דת ישראל אצל מחזיקיה, כאבן נגף בדרך החיים. כי הדת עצמה היא תוך תוכה ופנימיותה של פעולת חיים אמיצה ובריאה. מעכשיו אנו מבינים כי הדת הישראלית, אינה יכולה להצטמצם בגבולות הפולחן הדתי שבבית הכנסת בלבד. היהדות שאפה בהכרח להקיף את כל תחומי החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור. החקלאות היחסים החברתיים וכן כל מעשי היצירה באומנות במדע ובפוליטיקה, כולם צריכים להיות קבועים בחותם דת ומצותם בכך. הנביאים התנאים והאמוראים לא היו נזירים קדושים בלבד, אלא גם אנשים גיבורים בחיים ואנשי מעשה מלאי חדות חיים ופעולה...״.

ממשיך הרב וכותב: "...כך היה מצב הדברים בעבר בארץ ישראל כך היה בזמן התנאים והאמוראים... היהדות היתה לישראל גוף החיים במילואם. פירוד בין דתיות וחיוניות בתור שני כוחות מובדלים או מתנגדים זה לזה - לא נכנס בגדר המותר...".

בהמשך דבריו המופלאים, מנתח הרב את השפעת הגלות על מהות החיים היהודיים ואופיים: ״...בד בבד עם דלדול חיינו הלך גם היקף הדת הלוך והצטמצם שטחי חיים רחבים וגורמיהם החשובים הוצאו באכזריות רשע מיד האומה ומיד דתה. הנשמה העברית נקרעה קרעים קרעים, פסקה מישראל השמחה השלמה, שמקורה בתום ובהתאמה המלאה בין הנפש והחיים...״.

״...המושג חיים חילוניים שהוא זר לרוח ישראל נוצר בחשכת הימים ההם. הרגש הדתי חדל לינוק במישרין מרגש החיים, ולהיות ביטוי מותאם לכח האיתנים האצור בנשמה היהודית...״.

"...התפלגות החיים במשמעות המתוארת לעיל, שהתקיימה בין חומות הגטו היהודי. הביאה בהכרח טבעי לידי נקיטת עמדה שלילית לגבי קנייני החיים. רוח ישראל נתעטפה שחורים, ונתלבשה אדרת נזירים וסגפנות הזרות לרוח היהדות״.

מדגיש הרב ויינברג זצ״ל שגישתה המקורית של היהדות היא בחיים מלאים אומץ. וגדולי התנאים בנוסף להיותם קדושי עליון היו אנשי מעשה מלאים בחדוות חיים.

הוסיף הרב ויינברג זצ״ל לבאר את הצלחתה של תנועת ההשכלה לחדור אל תוך מחנה התורה ולכבוש לבבות, עד כדי הפניית עורף חלילה לחיי תורה ומצוות. וזאת משום שתנועה זו החזירה את היכולת, לעסוק ליצור וליזום בכל מרחבי החיים. דא עקא, שתנועת ההשכלה ראתה בתורה דבר המנותק מהחיים, ולכן הפנתה לו עורף, וגרמה לפרצות מרובות בכרם ישראל. אך בשלימות הופעת התורה, וכמבואר לעיל בדברי הרב ויינברג זצ״ל, אין שום סתירה בין התורה והחיים, ואדרבה שלימות התורה הינה בהופעתה בכל מרחבי החיים.

ומרגלא בפומיה דרבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ״ל, שבחזרת עם ישראל לארצו ובכינון המדינה שהיא הציבוריות הישראלית, יצאה השכינה מרשות היחיד של ההלכה שאליה היתה חייבת להכנס בעקבות הגלות. וכעת השכינה מופיעה גם ברשות הרבים של כלל ישראל - הלכות צבור.  לא רק חזרה לחיים מלאים אומץ אלא גם חזרה להסתכלות ממבט כללי של אומה העוסקת בסוגיות הנוגעות לכלל.


דמותו של הרב משה בוצ'קו – קודש וחול משמשים ביחד:

הרב משה בוצ'קו נולד בתרע"ז (1917) בשוויץ. אביו, הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו, חניך ישיבת נובהרדוק שבליטא, הגיע לשוויץ ופתח בה את הישיבה הראשונה במערב אירופה – ישיבת 'עץ חיים'. עד אותה תקופה לא היתה במערב אירופה ישיבה (אם לא ניקח בחשבון את בית המדרש לרבנים בברלין). "סבי הבין", אומר הרב שאול דוד בוצ'קו "שללא לימוד תורה הציבור הדתי לא ישרוד. הישיבה שלו הצילה מאות בני נוער מהתבוללות. הגיעו אליה תלמידים משוויץ, מאוסטריה, מצרפת וממקומות נוספים".

במלחמת העולם השניה שימשה הישיבה במונטרה, עיירת קיט על שפת אגם ז'נבה, אבן שואבת לפליטים שברחו מאימת הנאצים לשוויץ הנייטרלית, והעניקה להם סעד, כשמשפחות בוצ'קו ושטרנבוך (משפחת אשתו של הרב ירחמיאל אליהו) פועלות רבות להצלת הפליטים ולהבאתם לישיבה. המפורסם מבין הנמלטים היה הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל ה'שרידי אש', מגדולי פוסקי הדור, שאומץ על ידי משפחתה של הרבנית מרים ויינגורט, אחותו של הרב משה בוצ'קו. הרב וינברג קבע מאז את מושבו במונטרה, ולמרות שלא לימד כר"מ מן המניין בישיבה, השרה עליה מרוחו.

הרב ירחמיאל אליהו התחנך, כאמור, בישיבת מוסר ליטאית ואף הישיבה שהקים היתה ישיבת מוסר "עם איזושהי אנושיות חסידית", כהגדרת הנכד, הרב שאול דוד, שמספר גם על הקשר לארץ ישראל: "סבא היה חבר באגודת ישראל, ונמנה על חברי האגודה, כמו הרב יצחק שפירא מקובנא, שדחפו להטות את פעילות אגודת ישראל לטובת ארץ ישראל".

הרב ירחמיאל אליהו נפטר בתשי"ז (1957) ומספר שנים אחר כך מונה בנו, הרב משה, לעמוד בראשות הישיבה, כשהוא ממשיך ומפתח את דרכו של אביו. הוא הדגיש בישיבה את המסירות למדינת ישראל, שבאה לידי ביטוי גם בביתו שלו, כפי שמספר בנו: "אני זוכר כילד בחו"ל שהרגשנו כזרים, כשגרירים של ארץ ישראל בחו"ל, למרות שהיו לנו יחסים טובים עם הגויים". הרב משה ורעייתו הלן זכו שכל צאצאיהם מבנם ומשלוש בנותיהם חיים בארץ. אחת מנקודות השיא ביחסו למדינה היתה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ביום ירושלים הראשון החליט, בניגוד לדעת רבים מעמיתיו רבני שוויץ, לחגוג את היום ברוב פאר והדר, כשהוא מזמין לאירוע את הראשון לציון הרב יצחק ניסים. החלטה זו גרמה לקרע בינו לבין חבריו, ומאז פחת מספר התלמידים המגיעים לישיבתו משוויץ. התלמידים שהגיעו לישיבה היו בעיקר מצרפת השכנה.

באותה תקופה שמע הרב משה שניתן ללמוד למבחני בגרות בהשקעת זמן לא גדולה על ידי לימוד אינטנסיבי בקבוצות קטנות. הוא החליט להפוך את ישיבתו לישיבה תיכונית. "היו אלו שנות הזהב של אבא", אומר הרב שאול דוד, "הגיעו תלמידים ברמה גבוהה, גם אם מספרם לא היה גדול. כמעט כולם הקימו משפחות ועלו ארצה, כשרבים מהם תופסים משרות מפתח בחינוך, ברפואה, במשפט ובתחומים נוספים". העובדה שראש ישיבה מתגאה בבוגריו שפנו לעיסוק במקצועות שאינם מצריכים דווקא לינה באוהלה של תורה, יש בה כדי ללמד על תפישתו של הרב משה בדבר ההרמוניה בין קודש לחול: "אין דבר כזה חול, יש מה שהוא קודש מעצמו ויש מה שעושים אותו קודש".

יחד עם זאת, הדגש העיקרי ניתן בישיבה ללימודי הקודש. ד"ר מיכאל ויגודה, תלמידו של הרב משה מהמחזור הרביעי של תקופת הישיבה התיכונית, ששימש בעבר כר"מ בישיבה וכיום מנהל את המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, מספר כי עד השעה חמש אחר הצהריים נלמדו בישיבה לימודי קודש, ובין השעות חמש לשבע נלמדו "לימודים כלליים". שוב, ההגדרה המקובלת של "לימודי חול" אינה קיימת.

גם בהנאות החיים המותרות הוא לא ראה דבר מגונה. ויגודה מסביר כי הרב משה סבר שעניינה של התורה הוא לא להפריד ולנתק את האדם ממציאות החיים, אלא לקדש את החיים. זו הסיבה גם לכך שהוא לא כיוון את תלמידיו לשאוף לבנות את חייהם רק על לימוד תורה, "כך שלא יהיה להם מקור פרנסה ויעסקו בתורה והפרנסה תבוא מהשמים. הוא חשב שיהודי צריך להיות מעורה במציאות החיים, שלפיה האדם עובד לפרנסת ביתו, כשמוטל עליו גם לקבוע עיתים לתורה, והיא זו שתהווה את מרכז חייו". ויגודה גם מספר כי מה שהרשים אותו וגרם לו לגלות כנער צעיר מעיר הולדתו שטרסבורג שבצרפת למקום התורה במונטרה שבשוויץ, היה לימוד התורה ברמה גבוהה שהיה שם מחד ופתיחות בלתי רגילה להוויות העולם וללימודים כלליים מאידך.

ביחסו לתורה ועבודה היווה הרב משה דוגמה אישית למימוש דרכו. הרב אלי קלינג ממכללת חמדת הדרום (שבעבר כיהן כמגיד שיעור בישיבה), מספר כי כשהחל ללמוד בישיבה שם לב לכך שראש הישיבה נמצא בבית המדרש בבקרים ואחר כך נעדר ממנו. "חשבתי שהוא מכין את השיעור. יום אחד הלכתי עם חבר בעיר מונטרה, כשלפתע החבר מצביע על חנות בגדים ואומר: 'זו החנות של הרב משה'". באותה הזדמנות הבין הרב קלינג כי ראש הישיבה שלו בעצם אינו מתפרנס כלל ממשרתו התורנית, אלא ממפעל לטכסטיל אותו החזיק יחד עם אחותו, הרבנית ויינגורט.

ערך זה של פרנסה היה חשוב לו מאוד, והסיפור הבא שהושמע בשבעה יוכל להעיד עד כמה: הרב משה התחתן בגיל מאוחר יחסית. הוצעו לו הצעות שידוכים רבות. אחת ההצעות כמעט והגיעה לידי גמר, אולם תנאי שהתנה אבי הכלה, לפיו הרב משה ילך אחרי חתונתו ללמוד תורה במשך מספר שנים באחת הישיבות המפורסמות, לא היה מקובל על החתן. גם הפשרה בדבר שנה אחת בלבד לא התקבלה: "אחרי החתונה אני צריך לפרנס את אשתי", הוא התעקש. העיסוק בפרנסה לא נראה אצל הרב משה כעיסוק מעיק. "כשראיתי אותו עובד או לומד זה היה באותה שמחה", מספר בנו.

מאיר ואקנין, שבעצמו הגיע ממרוקו לצרפת כדי ללמוד בשלוחת ישיבת מונטרה שם, מספר על הפתיחות הקיימת בישיבה ואומר כי כיום רוב תלמידי הישיבה הם ספרדים ולכן שינה הרב שאול דוד את נוסח התפילה מנוסח אבותיו האשכנזי לנוסח עדות המזרח.

לא רק משכורת לא הסכים הרב משה לקבל. כחלק מתפישתו את תפקידו כראש ישיבה, הוא סבר שעליו לדאוג גם לקניית מוצרי המזון עבור תלמידיו בעצמו. בתחילה היה נושא את מוצרי המזון מהחנויות בעיר לישיבה ששכנה במעלה ההר כשהוא הולך רגלי, אולם בהמשך, משקשה הדבר עליו, הוחלט להעבירם במונית. הוא עצמו סירב להיכנס למונית כדי לתפוס טרמפ יחד עם מוצרי המזון, בטענה שאינו מוכן ליהנות מכספי הישיבה. גם בסעודה שלישית, אותה נהג לאכול בישיבה, היה טועם רק מעט לחם כדי לצאת ידי חובה, שוב, כדי שלא ליהנות מכספי הישיבה. אגב, הרצון שלא להתפרנס מהישיבה היה גם הדרך בה נהג אביו של הרב משה, מייסד הישיבה. הרב שאול דוד אומר כי זה היה לדעת אביו הקשר הנכון בין תורה לעבודה.

יחד עם זאת, הרב משה לא כפה עמדה זו על תלמידיו. ד"ר מיכאל ויגודה אומר כי באופן כללי התנגד הרב משה למציאות הנוהגת לפיה חומרה אישית הולכת ונקבעת כנורמה כללית. במכתב של הרב משה לתלמידו הוא מתייחס לנושא זה ויוצא נגד המנהג: "א) למצוא חומרה בספר כלשהו, מה שלא מסובך כלל, ואח"כ ב) לתת לה תוקף הלכתי מחייב. ג) לדרוש מכל אחד לקבלה על עצמו. ד) לרגל  אחרי כל אחד כדי לגלות מי לא מציית. ה) לשפוט אותו. ו) להרשיע אותו. ז) להחרים אותו, וכל זה בעטיפה של צדקנות, בשם הדת, בשם התורה הקדושה (דעת תורה)...".

באותו מכתב הוא כותב: "בשם שליחות כביכול כאשר כל אחד חש עצמו מוסמך ע"י הקב"ה, אנו מפיצים שנאה, שנאת חינם, שנאת אחים. ידידי היקר, אם יש משהו שעלינו לתקן, זו הגישה הזו - שהיא היא נוגדת את התורה".

ישיבה בלב רחביה

אהבתו לארץ ישראל היתה גדולה מאוד. עוד בשבתו במונטרה היה נוהג להתכתב עם רבנים, ראשי ממשלות ואישי ציבור אחרים כשהוא דן עימהם במצב בארץ.

על המכתבים היה מספר לתלמידיו שהגיעו לביתו לעונג שבת אחרי סעודת ליל שבת בישיבה. פעמים רבות הצהיר שהוא יעלה לארץ, ובשנת תשמ"ה מימש את הצהרתו ועלה לארץ, ואיתו הישיבה כולה. הוא קבע את משכנו בירושלים, ואת הישיבה מיקם בשכונת רחביה. תלמידו, הפרסומאי מאיר ואקנין, מסביר כי רבו החליט להקים את הישיבה דווקא במעוז חילוני כשכונת רחביה, למרות הפיתויים שבמרכז העיר הקרוב, כדי שלא להתנתק מהציבור הכללי. בארץ, בה המותג 'עץ חיים' היה כבר תפוס על ידי המוסד הירושלמי הוותיק בשם זה, שונה שם הישיבה ל'היכל אליהו' על שם האב המייסד בשוויץ.

הישיבה שכנה בסמוך לביתו הקודם של הרב עובדיה יוסף, ויחסים חמים התפתחו בין הרב משה לבין השכן הגדול, שהגיע גם למסור שיעור בישיבה. דבר זה לא מנע מהרב משה לצאת בחריפות נגד פסיקתו של הרב עובדיה יוסף המתירה למסור שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם שלום.

הרב שאול דוד מסביר את שיטתו של אביו בנושא: "צריך לעשות אבחנה בין שני מצבים. יש מצב בו איסורים כמו 'לא תחנם' נדחים מפני פיקוח נפש, וזה כשמדובר במצב לא מהותי, בו האיסור לא מופקע לגמרי. אבל כשאדם עושה הסכם שלום שבו הוא מוותר באופן רשמי על חלק מארץ ישראל הרי זה בעצם ויתור על חלק מהתורה. מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל אסור לוותר על מצוות שבת. הוויתור על הארץ לדורות הוא כאילו אמירה שאיננו מאמינים בתורה, ויש בזה כפירה באמיתות התורה". הרב שאול דוד סבור כי על פי שיטת אביו, הרי שבניגוד למקובל לטעון, מה שקרה בלבנון ובעזה הוא טוב יותר מבחינה זו, דווקא בגלל שהיתה זו בריחה ללא הסכם שלום, וללא ויתור רשמי על ארץ ישראל. את תגובתו ההלכתית לפסיקת הרב עובדיה פרסם הרב משה בשעתו על גבי שני עמודים בעיתון 'הצופה', והרב שאול ישראלי אמר על תגובה זו כי "זו תשובה מנצחת".

ויכוח הלכתי זה לא שינה את יחסי ההערכה בין שני תלמידי החכמים. מאיר ואקנין מספר כי הוא זוכר שבברית של בנו, בה שימש הרב עובדיה כסנדק, ראה הרב משה את הראשון לציון ובלי לחוס על שנותיו, שכבר עברו את גיל הגבורות, רץ לעבר הרב עובדיה ונישק את ידו, כמנהג הספרדים.

למרות המוצא האשכנזי של משפחת בוצ'קו, הרי שבישיבה המוצא העדתי לא היה כלל נושא לדיון. "אני חושב שהישיבה מצליחה מאוד בגלל זה, וראיתי שהרוב המכריע של תלמידי הישיבה כיום הם ספרדים", אומר הרב אלי קלינג "יכול להיות שזה משהו שמתאים לחלק גדול מהחבר'ה שלא ישימו לב מי בדיוק אבא שלך, והאם התברגת מספיק בחברה הישראלית השלטת". מאיר ואקנין, שבעצמו הגיע ממרוקו לצרפת כדי ללמוד בשלוחת ישיבת מונטרה שם, מספר על הפתיחות הקיימת בישיבה ואומר כי כיום רוב תלמידי הישיבה הם ספרדים ולכן שינה הרב שאול דוד את נוסח התפילה מנוסח אבותיו האשכנזי לנוסח עדות המזרח.

הרב משה החשיב מאוד את השירות בצה"ל. עוד כשהיה בחו"ל עודד את תלמידיו לנצל את ההסכמים בין ממשלות צרפת וישראל, לפיהם מי שמחזיק בשתי האזרחויות יכול לצאת ידי חובת השירות הצבאי הצרפתי בשירות בצה"ל, גם אם הוא ארוך יותר. כשעלה לארץ, היה זה אך טבעי שיהפוך את ישיבתו לישיבת הסדר. בנו, הרב שאול דוד, אומר כי אביו לא יכול היה לסבול את העובדה שאדם יחיה בארץ ולא ישרת בצבא, ועוד לפני עלייתו ארצה כתב תשובה על כך. 

כששאלו אותו על פטור תלמיד ישיבה משירות בצבא הוא תהה: "האם הוא פטור ממצוות תפילין בגלל לימוד התורה? אם האדם לא משרת בצבא, זו נקודה ביהדות שהוא לא מקיים אותה".

מספר שנים לאחר עלייתו של הרב משה, עלה לארץ גם בנו הרב שאול דוד, שעד אותה עת ניהל מוסדות בצרפת הדומים באופיים לישיבת מונטרה. עקב אילוצים שונים הוחלט להעביר את הישיבה לכוכב יעקב שמצפון לירושלים, יישוב עימו היא מזוהה עד היום. הרב שאול דוד, שעומד כיום בראשות הישיבה, הקים בנוסף למסגרת ההסדר הרגילה מסגרת נוספת ארבע שנתית בשם 'שילובים', שכוללת בתוכה יותר צבא ופחות ישיבה – שנה ישיבה, שנתיים צבא ושנה נוספת בישיבה. "נוצר מצב בו בחור הולך להסדר רק כדי שלא יתקלקל בצבא", אומר הרב שאול דוד "מבלי שהוא באמת מסוגל או רוצה לעמוד בנטל הנפשי והכלכלי של לימודי ישיבה ארוכים. בוודאי, מי שיכול לגדול ולהיות תלמיד חכם – שיגדיל את זמן לימוד התורה על חשבון השירות הצבאי, אבל מי שלא כזה – עדיף שהלימוד שלו בישיבה יהיה יותר אפקטיבי". מסגרת 'שילובים' קיימת כיום גם בישיבות נוספות. בישיבת 'היכל אליהו' רוב התלמידים כיום הם ישראלים ורק מיעוטם הקטן תלמידי חו"ל.

"לא לשאול על כל שטות"

נקודה שתלמידיו מרבים לדבר עליה, היא חינוכו של הרב משה לחירות. "הוא נתן כבוד גדול לייחודיות של כל אחד", אומר הרב שאול דוד "אצלי כבן זה בא לידי ביטוי בכך שהוא אף פעם לא אמר לי מה לעשות מבחינה דתית. בישיבה זה התבטא בכך שכל שאלה היתה מותרת, לא רק קושיות על התוספות, אלא גם על המציאות שלנו, אפילו בתחומים רגישים של בינו לבינה. אנו מאמינים שהתורה היא אמת, ואם כך – היא תנצח, ולאו דווקא הצורה שבה אני מבין אותה היא הנכונה". הרב שאול דוד אומר שתהליך המרידה שקיים לעתים אצל בני נוער הוא תהליך בריא ונצרך: "יש ערך למצוות שעושה אדם שעבר תהליך כזה, כי הוא לא עושה את זה כמצוות אנשים מלומדה".

"אצל אבא היתה אמירה ברורה שלא לחקות אותו: 'קחו אחריות על החיים שלכם, ואל תשאלו שאלות על כל שטות'", מצטט הרב שאול דוד. הרב קלינג מספר כי חלק מהכבוד שרחש הרב משה לתלמידיו בא לידי ביטוי בכך שהיה מוחה בפניהם כשקמו בפניו ובכך שנהג לפנות אליהם בגוף שני רבים (בצרפתית פונים כך בלשון כבוד י.י.). גם כשחשב שמתאים לתלמידיו לעשות דבר מה, נזהר שלא לכפות עליהם. מאיר ואקנין מספר כי פעם ניגש אליו הרב בבית המדרש, ובצניעות אמר לו בקצרה: "אתם מעוניינים ללכת לשליחות בקהילה מסוימת בשוויץ?" והלך. "הוא לא  התחיל להרצות על המשימה הגדולה וכו', היתה לו דרך חינוכית שמכבדת את התלמיד ונותנת לו להתפתח לבד, ובאמת לא עשיתי זאת". ד"ר מיכאל ויגודה מספר כי לא על כל שאלה היה מוכן לענות. לעיתים אמר: "תחשוב לבד ותיקח אחריות".

נתינת הכבוד לתלמידים לא פטרה את הרב משה מהחובה שראה לעצמו לדאוג כאב לתלמידיו המתבגרים הרחוקים מביתם. הרב קלינג מספר כי הוא אף לא דרש מתלמידיו להגיע בזמן לשיעור. "להיפך, אם היה רואה מישהו עייף היה מציע לו: 'אולי תלך לישון או לאכול'. הוא דאג לצד החומרי בדיוק כמו לצד הרוחני".

ויגודה מספר כי לא זכורים לו שיעורי מוסר בישיבה, אף על פי שמייסד הישיבה הגיע מעולם המוסר. כשנשאל הרב משה על כך, הוא אמר: "כשאנחנו לומדים חומש, תנ"ך, גמרא – אנחנו לומדים מוסר". "הוא שילב את הדברים בתוך הלימוד, כי חשב שהדברים צריכים לנבוע בצורה אינטגרלית מתוך לימוד התורה על כל ענפיה". ויגודה אומר כי אחד הדברים שהשפיעו מאוד על אלו שבאו עימו במגע היתה העובדה שלמרות שלא לימד מוסר כמקצוע בפני עצמו הרי שאישיותו והתנהגותו היו ברמה מוסרית גבוהה, של אדם מאוזן בנפשו ושקול מאוד במעשיו.

הרב משה לימד את תלמידיו לחפש את נקודת ההזדהות בין הלומד לנלמד, ולא להסתפק בידיעה שחכם אחד אומר כך וחכם שני אומר אחרת. "אתה חייב להיות בתוך בית המדרש ולנקוט עמדה, בענווה, אך ללכת באמת שלך", אומר הרב שאול דוד. "אם אני לומד סוגיה, הרי שיתכן שאזדהה יותר עם פירוש רש"י על הסוגיה מאשר עם פירוש תוספות, למרות שאנסה ליישב גם את שיטת התוספות". הרב אלי קלינג מספר כי דרך לימודו היתה דרך הפשט: "פעם כשראה שהסתכלנו באחרונים, הוא הניח את ידו על כתפינו ואמר: 'ניסיתם קודם להבין בעצמכם את הסוגיה?'". את שיטתו בלימוד ניתן לראות בספרו 'הגיוני משה' על הש"ס, שבסופו גם מאמר על דרך המוסר.

כתיבה עד היום האחרון

לפני כשבע שנים עבר הרב משה להתגורר בכוכב יעקב על יד בנו וישיבתו. כוחותיו הלכו ונחלשו והוא הפסיק להעביר שיעורים בישיבה. אולם למרות מגבלות הזקנה, מעיינות היצירה שלו לא פסקו. כשנה לפני פטירתו יצא לאור ספרו 'עיוני משה' על פרשת השבוע, שהצטרף לספר קודם 'הגיוני משה' על התורה והמועדים. הרב משה לא הסתפק בכך, ובמשך השנה האחרונה לחייו חזר לכתוב רעיונות חדשים על פרשיות השבוע. מכיוון שהקדים לכתוב לפני קריאת הפרשה בפועל, הוא הספיק לסיים עד פטירתו בערב יום הכיפורים גם את הספר הזה מ'בראשית' ועד 'וזאת הברכה'. הרב שאול דוד מספר כי למרות שידע שאביו כותב, הוא לא שיער שהספיק למרות חולשתו כל כך הרבה, כפי שגילה לאחר הפטירה. "בסוף הספר הוא נפרד מאיתנו, ביקש סליחה מכולם, והתפלל שספרו יתקבל למעלה ולמטה".

הרב משה נפטר ממש עם כניסת יום הכיפורים. במוצאי הצום הגיעו תלמידיו ללוותו עוד באותו לילה. הרב אלי קלינג מספר כי חבר הסב את תשומת ליבו לכך שה'זמן' בישיבה היה מסתיים במוצאי יום הכיפורים והרב משה, המחנך האבהי, היה יורד לתחנת הרכבת כדי ללוות את תלמידיו היוצאים לחופשה בביתם. "תמיד הוא היה מלווה אותנו, ובמוצאי יום הכיפורים הזה אנו ליווינו אותו".