יום שישי, 24 ביולי 2015

פרשת דברים - איש העתיד!

איש העתיד!


כולנו שואפים להתקדם, להיות מעודכנים, להמנות עם ״אנשי העתיד״. הננו להוכיח לעצמנו, שעוד אתמול נמנינו עם ״אנשי העתיד״!

כיצד ייראו אנשי העתיד? האמנם יפעילו מערכות אלקטרוניות בכח המחשבה הטלפטית? האם ינהגו במכוניות סולריות מודרכות מחשבים? כלום ישוחחו בטלפונים טלוויזיוניים אלחוטיים? למה לנו לנחש, הבה נערוך היכרות עם איש העתיד. ניתן לו לספר על עצמו. הנה סיפורו, מלה במלה.

חבר טוב שלי עבר להתגורר בעיר מרוחקת. איך אומרים, ״רחוק מן העין - רחוק מן הלב״. אבל לפני כחודש מגיע מכתב ידידותי, שהזכיר את החבירות הגדולה והזמין אותנו לחגיגת ה״בר מצוה״ של בנו. מובן שחשבנו לנסוע, הרי היינו ידידים בנפש ואת הילד הכרנו מאז היותו תינוק. הוא גדל יחד עם מוישי שלנו, הלכו יחד לגן. אבל בדיוק באותו יום חיתנה אחותי. אז רציתי לשלוח לו מכתב, לספר כמה רצינו, וכל זה. אז המכתב שלו מונח על שולחן הכתיבה שלי, ועד היום לא יצא לי לענות עליו.

זאת אומרת, באמת, זה לא עניין גדול. אני רק לוקח עט ביד וכותב. כמת דקות, והמכתב גמור. בדרך כלל אני די חרוץ. גם כאן, החלטתי שתיכף ומיד כשאחזור מהעבודה, הדבר הראשון שאעשה, זה לכתוב את המכתב. כשחזרתי מהעבודה אכלתי, והגיע טלפון מקונה. הייתי חייב לשבת על החשבונית והלך לי ערב. אבל המכתב לא יצא לי מהראש. החלטתי: מחר, מחר יום שישי, גומרים לעבוד מוקדם, ואני מתיישב לכתוב את המכתב. אבל אתם יודעים איך מתנהלים העניינים ביום שישי. באים הביתה וצריכים לרוץ לקניות, להכין את הנרות ולהשגיח שהילדים יתרחצו, וכבר נכנסת השבת. היתה לי תחושה של אכזבה, אבל החלטתי שבמוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, אני לוקח עט ביד ועונה לו.

במוצאי שבת הזכירה לי אשתי שזו ההזדמנות האחרונה לנחם את משפחת כהן. ״דחינו כל השבוע, ומחר הם כבר קמים מה״שבעה״. הלכתי לנחם וחזרתי במצב רוח קודר. הרגשתי שאין זה הזמן לכתוב מכתב ידידותי. ומלבד זאת, בין כך אין מרוקנים את תיבות הדואר בלילה. לא יקרה כלום אם אדחה זאת למחר ואכתוב את המכתב מתוך שמחה ויישוב הדעת. המכתב כבר מחכה חודש, יחכה עוד יום אחד. למחרת ישבתי לכתוב. אצלי החלטה זו החלטה. התחלתי לחפש את מכתב של החבר בערימת המכתבים שעל השולחן ונהיה לי שחור בעיניים. יש לי כ"כ הרבה מכתבים שצריך לענות עליהם! זה באמת לא עניין לרבע שעה. מחר אני מפנה לי שעתיים, ויושב לענות על כולם!

הרי לכם, ״איש העתיד״!

וזה לא רק המכתב ההוא. הנה, על המדף, מתחת לראי בכניסה לדירתו, מונח פתק ממחלקת החבילות בדואר. למה דוקא שם? כדי שיהיה מול העיניים. הפתק נשלח לשכן שגר בבניין ממול, והגיע לכאן בטעות. מובן, שאין טעם לרדת במיוחד כדי לשים אותו בתיבת הדואר ממול. הרי בין כך יורדים מהבית ויוצאים לעבודה כל יום. אז מחר, כשירד לעבודה, יקח אתו את הפתק. למחרת הוא התעכב בבית וירד באמת ברגע האחרון. מיהר כל כך, עד ששכח את הפתק.

אין דבר, מחר הוא יקח אותו. למחרת היום שכח, ונזכר במדרגות. לחזור? הרי גם מחר הוא ילך לעבודה. למחרת ביקשה ממנו אישתו להוריד את הקרטון הריק של הירקות לאשפה. לכן הוא החליט, שמחר הוא ירד עם הפתק השכן. אבל מה, טוב שהוא מונח על המדף, ליד הכניסה. במקום בולט לעין.

הוא נזכר בו בכל יום, כשהוא חוזר מן העבודה.

מצחיק? זה היה מצחיק, לולא זה היה עצוב כל כך. כל אחד מאיתנו יוכל למצוא עצמו, אם לא על המדף שמתחת לראי, אז בראי שמעל למדף...


סיפר לי חבר, שבעת שלמד בישיבה התארס בשעה טובה, ויחד עמו היו עוד חברים מאורסים בישיבה. ערב אחד כינס אותם ראש הישיבה לשיחה לקראת הפרק החדש בחייהם - הקמת משפחה בישראל. הבחורים היו צמאים לדעת על מה ידבר עימם, מהי הנקודה החשובה שמבקש הוא להנחילה?

להפתעתם, נכנס ראש הישיבה לשיחה - וגמרא בידו. הוא פתח את הגמרא והתחיל לקרוא לפניהם מתוכה, כאילו זה היה שיעור בישיבה: (שבת פח.) במתן תורה נאמר:

״ויתייצבו בתחתית ההר״, תחת ההר ממש. ״אמר רבי אבדימי, מלמד, שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית. ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה - מוטב. ואם לאו - שם תהא קבורתכם״ . ראש הישיבה נשא את מבטו, ושאל: ״הדברים מובנים?״ ״ודאי״, הנהנו הכל בראשם. הגמרא ידועה. וראש הישיבה המשיך לשאול: ״אין לכם קושיה על ניסוח הדברים?״ קושיה?! למה הכוונה. ובכלל, לאן הוא חותר...

וראש הישיבה שאל: ״מדוע נאמר כאן: ׳ואם לאו - שם תהא קבורתכם׳. ראוי היה לכתוב: ׳כאן תהא קבורתכם׳, תחת ההר הכפוי עליהם. מדוע נאמר: ׳שם׳?!״ התלמידים הרימו גבה, קימטו מצח. אכן, שאלה כהלכה

אמר ראש הישיבה: ״אגלה לכם סוד. יש ׳קבורה׳ אחת, הקרויה: ׳שם׳. זהו מקום קבורתן של כל התקוות, של כל הציפיות, של כל העתיד המזהיר הנשקף לאדם. ואבהיר את כוונתי.

ילד הולך לבית הספר. המורה מסביר, והילד חולם. מדוע אינו מקשיב? משום שהוא סבור, ששום דבר אינו בוער. כעת הוא יחלום. אחר כך הוא כבר יעבור על החומר, ישמע הסבר מחבר, ״שם״ הוא כבר ישיג את הכיתה.

צריכים להכין שיעורי בית, והילד משחק. מדוע? כי יש לו פנאי. רבע שעה לפני תחילת השיעור הוא יעתיק ממחברת של חבר. ״שם״ הוא כבר יספיק.

יש להתכונן למבחן, אבל הוא אינו יודע בין ימינו לשמאלו. לא נורא, כעת הוא יכשל, אבל במבחן הבא כבר ידע. ״שם״ הוא יצליח.

התעודה שקיבל היתה גרועה? אל פחד! יש עוד מחצית. ״שם״ הוא ילמד היטב...

הוא נכשל בתלמוד תורה? מה שהיה היה, בישיבה הקטנה הוא יהיה הכוכב של השיעור.

כך הוא משתרך בשולי השיעור לכל אורך הדרך. ולא משום שאין לו כישורים, לא משום שאינו יכול לתפוס את המקום הראוי לו ולהמנות עם הראשונים. אבל מה, כאן חבל להתאמץ. עוד מעט ייפתח שלב חדש, ושם - שם יראה את כוחו!

כך הוא סוחב עד לחתונה. הו, ״שם״ הוא יפתח דף חדש!

״כן״, אמר ראש הישיבה. ״זהו השלב שאתם עומדים לפניו, אני מכיר ויודע את התקווה המפעמת בליבכם. אני מאחל לכם בכל לבי אך טוב, שכל משאלותיכם יתממשו. אבל אם לקיתם בתסמונת ״שם״ - הרי זה משול לקו האופק: תמיד נראה, ולעולם אינו מושג... אז תקרטעו, חלילה, מ״שם״ ל״שם״, מתיסכול לתיסכול, ומאכזבה לאכזבה. ה״שם״ הוא מקום קבורתן של האשליות, שידענו בסתר ליבנו כי לא היו אלא תקוות נפל, ניחומים של הבל״.

והמסקנה? לא ״שם״, אלא כאן ועכשיו! ופסוק הוא בפרשתנו: ״ועתה ישראל״, עכשיו ומיד, ״שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מצוה אתכם לעשות!״ 

הבה נצטט סיפור מן הגמרא (סוכה מד:): רבי איבו סיפר: השנה היתה שנת שמיטה, שיש להפקיר בה את הפירות הגדלים בארץ ישראל. עמדתי לפני רבי אלעזר, ובא אדם לשאול שאלה: יש לו מטע זיתים וכרם ענבים. הוא מביא פועלים מן העיר, והם מטפלים בגפנים (באותן עבודות המותרות בשמיטה) ובשכר עבודתם אוכלים מן הזיתים. האם הוא עושה כהלכה? ענהו ר׳ אלעזר: ״לא, אינך נוהג כשורה!״ (משום שהזיתים הם הפקר בשביעית, ואינך יכול לשלם בהם את שכר עבודתם של הפועלים) עזב האיש את המקום. פנה רבי אלעזר אל רבי איבו ואמר לו: ״כבר ארבעים שנה אני מתגורר כאן, וטרם ראיתי אדם המהלך בדרכים ישרות כאדם זה!״ כעבור שעה שב האיש ושאל: ״ומה אעשה?״ אמר לו רבי אלעזר: ״הפקר את הזיתים, ולפועלים שלם במזומנים!״ עד כאן הסיפור .

הגאון ר׳ ישראל מסלנט זצ״ל, מייסד תנועת המוסר, התפלא ושאל: מה מצא רבי אלעזר באותו אדם, שהתפעל ממנו כל כך עד שאמר שלא ראה אדם ישר כמוהו זה ארבעים שנה! ועוד: לאן הלך האיש באמצע השיחה?

ושאלה אחת מתורצת בחברתה: כאשר אותו אדם נוכח לדעת שאינו נוהג כשורה - לא התמהמה אף לשניה אחת! מיד ביקש סליחה ורץ לשדה, אל מחוץ לעיר, כדי לומר לפועלים שסדרי העבודה השתנו. רק לאחר מכן שב העירה להמשיך ולשאול כיצד לנהוג בעתיד.

הוא לא היה ״איש העתיד״. הוא היה ״איש העכשיו״!

רבי נתן (ליקוטי הלכות, חו"מ הלכות פקדון וארבעה שומרים הלכה ד' אותיות ה-ז): "אסור לאדם לדחות עצמו מיום ליום רק לידע היטב כי זה היום לא יהיה לו כלל כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלואי שיזכה למחר לצאת ידי חובתו, לפרוע להשם יתברך חובת היום של יום המחר בעצמו...".

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: