פרשת שלח לך - חוסר אונים נרכש ואיך לצאת ממנו

חוסר אונים נרכש ואיך לצאת ממנו

הרב יונתן זקס (קרוב אליך שלח לך התשע"ח, עם דגשים ותוספות): בפילדלפיה ישנו איש לגמרי לא צעיר, שערו לבן ודיבורו עדין ומניין שנותיו מתקרב למאה. לאשתי איליין ולי היה העונג לפגוש אותו כמה פעמים, והוא מן האנשים הנחמדים ביותר שנתקלנו בהם מעודנו. אנשים רבים צריכים להיות לו אסירי תודה, מפני שעבודתו שינתה את חייהם. הוא הציל רבים מדיכאון ומשאר מצבים נפשיים הרסניים.

שמו אהרן בֵּק, והוא מייסדה של אחת מהגישות הפסיכותרפיות היעילות ביותר שישנן: התרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית. הוא גילה אותה בעבודתו במרפאה לחקר הדיכאון שהוא הקים באוניברסיטת פנסילבניה.

בעבודתו עם מטופליו הבחין בדפוס אופייני: הם נוטים לפרש חוויות ואירועים באופן פטאליסטי ומתוך זלזול בעצמם. דומה היה שהם תמרנו את עצמם, באמצעות דרך החשיבה שלהם, אל המצב שמרטין זליגמן, מן המבריקים בתלמידיו של בק, עתיד היה לכנות "חוסר אונים נרכש".

בדרך אחת או אחרת הם אמרו לעצמם בעצם: "אני כישלון. שום דבר שאני מנסה לא מצליח. אני חסר תועלת. המצב לא ישתנה אף פעם". המחשבות הללו באו להם באורח מוכני. זו הייתה תגובת-המחדל שלהם לכל דבר שלא הסתדר.

תובנה זו יכולה להאיר לנו את פרשת המרגלים.

כזכור, משה שלח שנים-עשר אנשים לתור את הארץ. הם היו מנהיגים: נשיאי השבטים, נכבדי העדה. ובכל זאת, עשרה מהם חזרו ובפיהם דו"ח מדכדך. יושבי הארץ חזקים מאתנו. הם ענקים. אנו היינו כחגבים בעיניהם. וכך הידרדרו הדברים לאסון. העם נתקף בהלה. הם עמדו לרגום באבנים את המיעוט בקרבם, יהושע וכלב, שגרסו כי כיבוש הארץ אפשרי. ה' זעם ואיים להכות את העם בדֶבר. משה התחנן למענו. ה' חס על העם, אבל קבע שאיש מבני הדור הזה לא יזכה להיכנס לארץ.

דו"ח המרגלים היה חסר יסוד. ידיעה זו חיונית להבנת הפרשה. כעבור עשרות שנים, על סף הכניסה לארץ, כשיהושע עצמו ישלח מרגלים, ילמדו בני ישראל לדעת מה באמת קרה כאשר שמעו יושבי הארץ על בני ישראל המתקרבים אליה.

כך סיפרה רחב, האישה מיריחו שנתנה מחסה למרגלים (יהושע ב,ט-יא): "וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת".

המרגלים בפרשתנו נבהלו מפני הכנענים, ועיניהם טחו מראות שהכנענים מבוהלים מפניהם. איך הגיעו לידי טעות חמורה כל כך?

נבין זאת אם נפנה אל תורת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ונתבונן בכמה מדפוסי החשיבה המעוותים שזיהה דיוויד בֶּרְנְס, תלמידו של אהרן בק:

א. חשיבה של הכול או לא-כלום. כל דבר הוא שחור או לבן, טוב או רע, קל או בלתי-אפשרי. כזה היה פסק דינם של המרגלים באשר לאפשרות הכיבוש: אין סיכוי שנצליח. לא היה אצלם מקום לגוונים, לניואנסים, למורכבות. הם יכלו לומר "יהיה קשה, נצטרך להפעיל כוח ומוח, אבל בעזרת ה' נעשה ונצליח". אבל הם לא אמרו כך. החשיבה שלהם הייתה מקוטבת. חשיבה של או-או.

ב. סינון שלילי. אנחנו זונחים את הצדדים החיוביים וממעיטים בחשיבותם, ומתמקדים כמעט אך ורק בצדדים השליליים. המרגלים פתחו אתּ סיפורם בציון הצדדים החיוביים: "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", ואז בא האֲבָל הגדול. שרשרת ארוכה של צדדים שליליים, שהאפילה לחלוטין על הפתיחה החיובית עד שנותר רק רושם שלילי.

הרב אשר סבג: לא מזמן נכחתי בסיור שנעשה בשכונות של דרום תל אביב כדי לראות בעינים את המצב הקטסטרופלי שאליו נקלעו אחינו תושבי השכונות בגלל זרם המסתננים שהגיע אליהם. לסיור הצטרף גם בחור ששייך לארגוני הסיוע לפליטים, ובסופו של הסיור יצא לי לשוחח איתו, נדהמתי לראות כיצד לי ולו היו מסקנות הפוכות זה מזה, אם בשבילי הסיור המחיש את המצוקה האדירה של התושבים, בשבילו הוא העצים את המצוקה של הפליטים.

זה הזכיר לי את הבדיחה הידועה על מישהו שראה את חברו קורא עיתון בערבית, הוא שאל אותו מדוע הוא עושה זאת? והוא ענה לו שבעיתון בעברית כתוב שישראל היא המדינה הכי גרועה, ושיש אבטלה וצרות וכדו', ואילו כאן כתוב איך היהודים מנהלים את העולם ושכל הבנקים שלהם, ושישראל המדינה הכי חזקה בעולם.

בכל מקום שהגיעו היו לוויות, יהושע וכלב ראו בזה סימן אלוקי כיצד הקב"ה מסייע להם לרגל מבלי שיבחינו בהם בגלל שכולם עסוקים באבלם. לעומת זאת שאר המרגלים ראו בתופעה הזו דבר שלילי שאולי נובע מבעיה שיש בארץ הזאת הגורמת לאנשים למות.

כלב ויהושע רואים בפירות הענקיים שנמצאים בארץ עדות לברכה השורה בארץ ישראל, ואילו המרגלים האחרים רואים גם בפרות האלו הוכחה לכך שהארץ הזו משונה ומקוללת וכל האנשים בתוכה גם הם גדולים וחזקים כמו הפרות ולכן אין סיכוי לנצח אותם.

ג. ציפייה לאסון, ביטחון בכך שקטסטרופה ממשמשת לבוא. צורת החשיבה הזו מתבטאת באמירתם של בני ישראל "וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז".

ד. קריאת מחשבות. ברור לנו, כביכול, מה חושבים אחרים. לאמיתו של דבר מחשבותיהם אחרות לגמרי מאלו שאנו מייחסים להם, שכן האמונה שלנו מתבססת על הרגשות שלנו עצמנו, לא שלהם. המרגלים כשלו בקריאת מחשבות כזו כאשר אמרו: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

ה. חוסר יכולת להפריך. האדם דוחה כל ראיה וכל טענה העלולות לסתור את המחשבות השליליות שלו. המרגלים שמעו את טיעוני הנגד של כלב אך פטרו אותם בלא כלום.

ו. הסקה רגשית. האדם נותן לרגשותיו, במקום לשיקול הדעת, להכתיב את החשיבה שלו. דוגמה לכך היא הפרשנות שנתנו המרגלים לכך שערי הארץ הן – "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם" (דברים א,כח),  הם לא עצרו וחשבו עלּ האפשרות שעם הבונה ביצורים עד השמיים כנראה מפחד מאוד. לו עשו כן אולי היו מבינים שהכנענים אינם בטוחים, אינם ענקים, אינם חסינים. אבל הם נתנו לרגש להחליף את החשיבה.

ז. האשמה. אנו מאשימים אדם אחר במצוקתנו במקום לקחת אחריות. כך עשה העם למשמע הדו"ח – "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" - לו רק נתתם לנו להישאר במצרים! אנשים שמאשימים אחרים מצויים כבר בדרך אל חוסר האונים הנרכש. הם רואים את עצמם כחסרי כוח לשַנות. הם קורבנות סבילים של כוחות שמעבר לשליטתם.

קריאתו של סיפור המרגלים במשקפיים המושגיים של התרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית מאפשרת לנו לראות את הרלבנטיות של הסיפור העתיק – לנו, כאן, עכשיו.

קל מאוד ליפול לצורות אלו ואחרות של עיוות קוגניטיבי, והתוצאה עלולה להיות דיכאון וייאוש – מצבי תודעה מסוכנים המצריכים התערבות טיפולית או תרופתית מיידית.

אהרן בק גם גילה שכאשר הם נעשים מודעים למחשבות השליליות, מבינים שאינן מוצדקות, ומפתחים דפוסי חשיבה מציאותיים יותר, אפשר להתרפא.

מרגש מאוד לראות את המרשם הטיפולי שהתורה עצמה נותנת:

לפרשיית המרגלים ולפרשיית ציצית (שתיהן בפרשת השבוע שלנו), משותפות שתי מילות מפתח: "ורְאִיתֶם" (בפרשת המרגלים: יג, יח. בפרשת ציצית: טו, לט), והפועל 'לָתור' להטיותיו (בפרשת המרגלים: פרק יג, פסוקים ב, טז, יז, כה, לב. בפרשת ציצית: טו, לט).

בפרשת ציצית הן מופיעות באותו פסוק: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

שימו לב לסדרם התמוה של האיברים, העיניים והלב. אפשר היה לצפות שיהיה הפוך. הרי קודם רואים, ואז מרגישים.

אך התורה הופכת את הסדר, ומטרימה את מה שעתידה לומר תורת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי: פעמים רבות הרגשות מעוותות את התפיסה. אנו חומדים משהו, במקרה של הציצית, או מפחדים ממשהו, במקרה של המרגלים – ואז רואים אותו, גם אם אינו קיים כלל.

לכך מכוונים דבריו הידועים של הנשיא האמריקני רוזוולט בנאום ההשבעה לכהונתו הראשונה: "יש לפחד רק מן הפחד עצמו – אימה עלומת שם, נטולת היגיון ונטולת הצדקה, המשתקת את המאמצים הדרושים כדי להפוך נסיגה להתקדמות".

פתיל התכלת שבציצית נועד, לדברי חז"ל, להזכיר לנו את הים, את השמיים, ואת כיסא ה'. התכלת גם ציינה בעולם העתיק מלוכה.

הציצית עצמה היא אפוא צורה של תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית. היא אומרת:

אל תפחדו, ה' עמכם!

אל תיכנעו לרגשות שלכם, שכן אתם בנים למשפחת מלוכה. אתם ילדיו של מלך העולם!

אל תיתנו לרגשות שליליים לסלף את תפיסת העולם שלכם. אינכם חגבים. המתנגדים לכם אינם ענקים!

כדי לראות את העולם כפי שהוא, לא כפי שאתם פוחדים שהוא עלול להיות, תנו לאמונה להדוף את הפחד.

הציצית עצמה גם שומרת את היהודי מפגעים רוחניים וגשמיים וכך מעניקה לו ביטחון אישי:

-המעביר ציצית על עיניו בשעת קריאת שמע, לא יבוא לסימוי עיניים.

-תיקונ"ז (תיקון ח"י) גורי האריז"ל: ע"י הציצית "אדם מכוסה מכל המזיקין ומלאכי חבלה".

-ניצול מיצר הרע כמעשה יוסף הצדיק.

-ניצול מדינה של גהינום.

הציצית גם מעניקה השראת שכינה ושמחה ללובש:

ירושלמי, זוה"ק: כל המקיים מצוות ציצית כאילו מקבל פני שכינה.

להרחבה:

אהרן בק - ויקיפדיה.

הטריאדה הקוגניטיבית של הדיכאון.

ציצית – עוצמה של מצוה.

וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת.

ציצית – הלב והעינים.

פרשת שלח לך - יהודי עם עמוד שדרה

יהודי עם עמוד שדרה

במדבר (יג,לג): ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״.

רש״י: ״וכן היינו בעיניהם - שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים״.

תנחומא (שלח סימן ז): ״אמרו: ׳ונהי בעינינו כחגבים׳, אמר הקב״ה ויתרתי עליה (על זה אני מוכן לוותר). אלא: ׳וכן היינו בעיניהם׳ מקפיד אני, וכי יודעים אתם מה עשיתי אתכם בעיניהם? - מי יאמר לכם שלא הייתם בעיניהם כמלאכים?!״.

רבי מנחם מנדל מקוצק: ״באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה (אמת!); אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם (אמת); עמלק יושב בארץ הנגב... ארץ אוכלת יושביה וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות (אמת!); ושם ראינו את הנפילים בני ענק... ונהי בעינינו כחגבים (אמת!); וכן היינו בעיניהם...״.

פה השקר! מה אכפת לך! מנין אתה יודע מה אתה בעיניהם?! איזה מקום תופס בעולמך מה שאתה היית בעיניו? מי שאל אותך, ומדוע זה מעסיק אותך?...

אחד מגדולי ישראל: אדם אינו מצטער על זה שהוא טיפש אלא על זה שאומרים לו שהוא טיפש...

האמת הפנימית של עם ואדם, אסור לה להתמודד עם שאלה זו. עיני הזולת, הם המוקש שבו כשלו בהירי ישראל - המרגלים.

כל חייו צריך האדם לשאול עצמו ללא הרף: ״איך אני בעיני עצמי ולא בעיני זולתי״.

שפת אמת (שלח תר"מ): "ע"י שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם כי הכל תלוי בעבודת האדם".

רבי עובדיה מברטנורא: הרי הם אמרו 'כחגבים' מדוע כתב רש״י 'כנמלים'?

אלא, שאם אדם רואה את עצמו קטן כמו חגב, אחרים יראו אותו קטן עוד יותר, כמו נמלה קטנטונת!...

היהדות גורסת, כי כשם שאדם מסוגל להיות ״בעל בית״ על עצמו ולהגיד ״לא״ ליצריו ולדחפיו, באותה מידה הוא מסוגל להתייצב בעוז מול נחשולים של עדריות אנושיות. גם אם רבים מתנגדים לאמת הפנימית שלו, הוא יכול להתעלות מעל ״כולם״ לנהוג לפי צו מצפונו.

שמואל (א' טו,כד): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם".

לא להסתכל כל הזמן מה חושבים עליך כל מי שמסביבך... סקרים, דעת קהל וכד'...

שולי רנד: "אלוקי הרייטינג חסר הרחמים...".

בהלכות טריפות נפסק להלכה שאם עוף או בהמה הושלכו מגובה, הרי הם בחשש טריפות משום ״נפולה״. ההלכה חוששת שמא הפלתם מהגובה גרמה לפגימה באיבריהם הפנימיים ועל ידי זה הבהמה או העוף נטרפו. אולם ההלכה קובעת שישנן צורות בדיקה מסוימות שעל ידן ניתן לוודא שבעל החיים לא נטרף.

אחת מן הבדיקות הללו היא (חולין נא: וכך פסק השו"ע יו"ד נח,ז) אם עוף נפל מגובה, והנה למרות זאת הוא מצליח לשחות במים, השחייה בנהר מצביעה על כך שהעוף, האווז או הברווז, לא נפגע במאומה ואין בו חשש טריפות.

אולם ההלכה מסייגת שבמה דברים אמורים? אם העוף שוחה נגד הזרם, אולם אם הוא שט עם הזרם אין בכך שום ראיה לבריאותו. גם עוף פגוע וטרף, ואפילו בול עץ, עשוי לנוע עם הזרם, ואין בכך הוכחה שיש בו שמץ חיות.

מכאן ניתן ללמוד קל וחומר לאדם שחיותו נבחנת ביכולתו לשחות נגד הזרם, בעוד שזרימה עם העדר אין בה כדי ללמד על כושרו ובשירותו של האדם, שמלכתחילה נוצר להיות עצמאי ובלתי תלוי.

אם אדם סבור, שדעה מסוימת היא שגויה, או שנוהל מסוים הינו פסול, הוא צריך להישאר איתן בדעתו, למרות שסביבתו אינה גורסת כן.

יהודי שעושה הכול למען החברה הוא רחוק מה':

הרבי מקוצק: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ,טו) - יש שני סוגי אנשים: יש אדם שמתפלל ואומר: "וירא העם" – רואים אותי? "וינועו" – אתנדנד חזק שכולם יראו... אומרים לו: "ויעמדו מרחוק" – אתה ממש רחוק מה'!

ויש אדם החושב: "וירא העם וינועו" – רואים אותי מתנודד, ילעגו עלי שאני צדיק מדי. לכן: "ויעמדו" – אעמוד ישר שלא יצחקו.

אומרים לו: "מרחוק" – גם אתה עדיין רחוק...

זכותם הגדולה של יהושע וכלב, היתה שלמרות שעשרת המרגלים שהלכו עימם הוציאו דיבה על ארץ ישראל, הם עמדו בתוקף על דעתם, ולא שיתפו עימם פעולה.

לא סתם התורה קוראת לאברהם אבינו "אברהם העברי" (בראשית יד,יג), על שם שכל העולם כולו עמד מעבר אחד, והוא לבדו, יחיד ובודד, עמד מהעבר שמנגד (בראשית רבה מב,ח). אכן זוהי עצמאות השקפתית הראויה לשמה.

יום אחד קיבל רבה הראשי של בריטניה, הלורד עמנואל יעקבוביץ זצ״ל, הזמנה להשתתף בנשף חגיגי שיתקיים בארמון באקינגהם, מעונה הרשמי של אליזבת השניה מלכת אנגליה. הרב יעקבוביץ, שהיה מקורב לחוגי השלטון באנגליה ובפרט לראש הממשלה דאז, מרגרט טאצ'ר, השיב להזמנה במכתב אדיב בו הסביר כי הוא מעריך את ההזמנה אך לא יוכל להיענות לה מטעמי כשרות.

לא חלפו ימים רבים ולמרבה הפתעתו קיבל הרב יעקבוביץ מכתב תגובה בו נכתב כי נוכחותו רצויה מאוד ועל כן יעשה הארמון מאמץ מיוחד כדי להשביע את רצונו ולספק לו את כל צרכי הכשרות הנחוצים לו. ואכן, כאשר הגיעו הרב והרבנית לארמון, פגש אותם אחד המלצרים שהציג בפניהם את כל סידורי הכשרות, ואף הראה להם את מערכת הכלים המיוחדת שהארמון רכש לפי דרישתם. הסט היה זהה בחזותו לכלים שהונחו בפני כל יתר הסועדים, אך מדבקה קטנה שהוצמדה לכל כלי ציינה את העובדה שאלו הם כלים כשרים.

עד מהרה התמלא אולם הנשפים בכל ה'מי ומי' של חוגי האצולה הבריטים, כולל מספר בלתי מבוטל של ידוענים ואישים מוכרים בתחומים רבים ומגוונים. הרב יעקבוביץ תפס את מקומו לצד הרבנית ונהנה ממנת המזון הכשרה שניתנה לו כאשר לפתע אירע דבר מוזר: בסיום המנה הראשונה נעמדו כל הנוכחים והחליפו את מקומותיהם...

למראה פניו התמהות של הרב הסביר לו שכנו לסעודה שכך מקובל בנשפים מסוג זה - בסיום כל מנה מחליפים הסועדים את מקומותיהם כדי שלכולם תהיה הזדמנות לפגוש את כולם. מנהג זה העמיד את הרב יעקבוביץ בפני בעיה קשה: הן סט הכלים בו הוא השתמש היה היחיד באולם שהיה כשר, כיצד יתיישב במקום אחר?

וכך מצא עצמו הרב יעקבוביץ בסיומה של כל מנה כשהוא מתרוצץ ממקום למקום כשידיו עמוסות סכינים, מזלגות קערות וצלחות, וכל זאת למרבה תימהונם של יתר הנוכחים שלא הבינו כמובן את פשר התנהגותו המוזרה...

התנהגות זו לא מצאה חן בעיני יהודי מתבולל שנכח במקום. הלה אף העיר לרב בקול רם על כך שהוא מתבלט יתר על המידה וגורם בושות ליהודים, אך הרב יעקבוביץ המשיך בשלו. כשרות היא כשרות ויש להקפיד עליה בכל מקום - גם בתוככי ארמון באקינגהם.

והנה, בסיום האירוע כאשר המשתתפים פנו לעזוב את האולם, ניגש הנסיך צ'רלס לרב יעקבוביץ, לחץ את ידו בחמימות והכריז בעליצות: ״אה, הנה היהודי עם הצלחות...!״

הרב יעקבוביץ הסביר לנסיך את הסיבה שגרמה להתנהגותו ועד מהרה גלשה השיחה לדיון מעמיק בהלכות כשרות כאשר יורש העצר האנגלי מפגין התעניינות מרובה בנושא ואף מצרף לשיחה את אימו המלכה.

הקרבה המופגנת בין הרב האורתודוקסי לבין בני משפחת המלוכה האנגלית עוררה את קנאתו של היהודי המתבולל. הלה נדחק אל תוך הקבוצה מתוך כוונה להראות שקיימים יהודים מסוג אחר, 'נאורים' ו'מתורבתים' יותר. ״גם אני יהודי״, הסביר לנאספים.

נעץ בו הנסיך מבט שכולו תימהון ושאל: ״אתה גם אתה יהודי? אם כן היכן היו הצלחות שלך...?״

פעמים רבות אנחנו נקלעים למצבים שבהם אנחנו מתביישים ביהדותנו, או לפחות מנסים להצניע אותה ככל האפשר. צריך עמוד שדרה חזק כדי שלא להתקפל, לא להיכנע ללחץ החברתי והסביבתי (שהוא על פי רוב מדומה), לעמוד על העקרונות שלנו ולעשות את מה שצריך לעשות.

חובות הלבבות (ח"ב שער יחוד המעשה פרק ד'): אדם שחושב מה אחרים יגידו עליו, גרוע מעובד עבודה זרה.

כי אדם כזה עובד את החברה, המורה, הדודה, והשְכֵנה, רק לא את השְׁכִינָה.

טור (או"ח, סי' א): "התחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה... שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך, על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש..." וכ"פ הרמ"א.

ליקוטי תפילות (ח"א תפילה קמ"ט תתשפ"ה - ז - תפילת 'אחד היה אברהם'): "'פנה אלי וחונני כי יחיד ועני אני' (תהלים כה,טז)... תחזק את דעתי באמונתך תמיד. ואהיה דומה בעיני כאלו אני יחיד בעולם, כמו שנאמר (יחזקאל לג,כד): 'אחד היה אברהם'. ולא אשמע כלל ולא אסתכל על שום מונע ומעכב ומלעיג ומִתלוצץ ומבלבל בעולם. ולא יוכל שום אדם לבלבל אותי מדרך האמת והישר אפילו גדולים ממני וצדיקים כנגדי, רק אזכה להתנהג בדרך האמת... ואזכה לקיים באמת מקרא שכתוב: 'מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ' (תהלים עג,כה)...".

פרשת שלח לך - ציצית – עוצמה של מצוה

ציצית – עוצמה של מצוה

הרבנית ימימה: בהפטרה מסופר על רחב, שהיתה אישה פרוצה מגיל עשר עד גיל חמישים, לא עלינו. איך היו מגיעים אליה? היו מטפסים על חומת יריחו בעזרת חבל ונכנסים לחלון שלה. ויום אחד הפסיקו לבוא לביתה. אף אחד לא מגיע. והיא לא מבינה: "קרה משהו?" היא שואלת.

"ארבעים שנה כולם באו אליך, נכון?" עונים לה. "כי את האישה היפה בעולם. מעכשיו – נגמר. ארבעים שנה עם ישראל הלך במדבר ועכשיו הם פה, עומדים לכבוש את יריחו אז כל הגברים מתים מפחד ומסתתרים בבית. אין מי שיבוא אלייך. לֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ" (יהושע ב,יא).

"אם בני ישראל רוצים לכבוש את יריחו, הם בטח ישלחו מרגלים", חושבת רחב. היא מסתכלת בחלון ורואה, אכן, שני מרגלים: פנחס וכלב. והיא מחביאה אותם אצלה. הרי איש לא יעלה על הדעת לחפש צדיקים כאלה בבית של אישה כזו.

והיא רואה תופעה מוזרה: הם לא נוגעים בה (טוב, זה ברור). הם לא מדברים איתה (גם ניתן להבין), אבל הם גם לא מביטים בה.

"איך זה יכול להיות? אנשים מוזרים. עם מוזר", היא חושבת.

"נכון", הם אומרים לה. "אנחנו העם היחיד שיש לו איסור להביט. אצלנו כתוב וְלֹא תָתוּרוּ [...] אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו,לט).

את זה רחב עדין לא הכירה. 

מה זה "לא תתורו"? הרי היום העולם בנוי על להביט. מי שלא מביטים בה, נעלבת. מה, נס לֵחי? כהתה עינם? איך יכול להיות שאף אחד לא מביט בי?

"איך אתם מצליחים לא להביט בי?" היא שואלת.

"יש לנו שכפ"ץ נגד הצצות, קוראים לו ציצית. כל פעם שאנחנו רואים אותו, אנחנו נזכרים".

אומר ה"בן איש חי": כשגבר קם בבוקר ואומר בתפילה את המילים "ולא תתורו אחרי לבבכם", הוא מסתכל בציציות והוא לא ייכשל בהבטות אסורות כל אותו יום!!!

הרב שמעון כהן: הגמרא במסכת מנחות (מד.) מספרת סיפור מופלא שמלמד על העוצמה האדירה החבויה במצוות הציצית, וזו לשון הגמרא:

"תניא, אמר רבי נתן: אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה, שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה".

יהודי שמקיים מצוה, עתיד לקבל עליה שכר לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה.

אין דבר כזה, שיהודי מקיים מצוה והמצוה הזו לא מצילה אותו מאיזה חטא^[1]. מהיכן אנו לומדים זאת?

"צא ולמד ממצוות ציצית! מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן".

לא כתוב לנו דבר על זהותו של האיש מלבד העובדה שהמצוה החביבה עליו ביותר היתה מצוות ציצית, שסגולתה לשמור את האדם מלתור אחרי עיניו. והנה אף על פי כן גבר עליו יצרו דווקא בדבר זה, והיה מוכן לטרוח טרחה מרובה ולשלם סכום עתק כדי לעבור עבירה.

"כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח.

נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר ליך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח.

אמרה היא: יכנס. נכנס. הציעה לו שבע מיטות (זו על גב זו), שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה (למיטה העליונה סולם) של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה".

כדי להגיע אל המופקרת הזו ולְרצות את תשוקת יצרו, הוא נדרש למאמצים מרובים, הוא עולה בסולם ובעוד סולם... - שבעה סולמות כנגד שבעה רקיעים. והוא מגיע לרקיע השביעי, ושם מחכה לו תפאורה שלמה. יש כאן תיאור מזעזע של מן תפאורה עוצמתית, שכל עניינה הוא להכריח את האדם לחטא. יש אנשים שמוכנים להשקיע הון רב כדי לייצר תפאורה של חטא. אי אפשר להבין את הדבר הזה.

תעשיה שלמה שמייצרת חטא

צריך לדעת שתרבות החטא איננה רק פורקן של יצרים, יש מועצה של חכמים להרע שיושבים וחושבים איך לסחוף כמה שיותר אנשים לתרבותם. כמו שיש מהנדסי בנין שיושבים וחושבים איך בונים בניינים, יש מהנדסי אופנה שיושבים וחושבים איך לייצר בגדים שיצליחו למשוך את העין וליצור אצלנו כמה שיותר גירויים. יש תעשיה שלמה שמייצרת חטא, ויושבים בה טובי המוחות, אנשים שמכירים בדיוק את נפש האדם ויודעים לזהות מהי האופנה שמתאימה לכל אוכלוסייה ולכל תקופה.

באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו

מי שעומד מול עוצמה כזו, שואל את עצמו: האם יש כוח שמסוגל לעמוד מול העוצמה הייצרית הזו?

"באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע".

הוא התרומם אל החטא, וגם הציציות מתרוממות אליו. הוא מתבונן בציציותיו וחש כיצד ריבונו של עולם מאיר לו פנים ושולח לו גלגל הצלה. ברגע אחד הוא שומט את עצמו ונופל על הקרקע, כל המאמץ שהשקיע כדי לעלות אל החטא יורד לטמיון והוא נושם לרווחה. ישיבה על גבי קרקע זה סימן לאבלות, הוא מלא בצער על כך שהגיע לשפל כזה ומרגיש את הבושה והחרפה.

אבל לאחר רגעים ספורים הוא מגלה שגם היא נשמטה, ושוב היא יושבת לידו. היצר לא מרפה, קשה להשתמט ממנו. בהתחלה הוא מנסה לצייר בפנינו מין תפאורה נוצצת, ואחר כך הוא מבקש לדבר אתנו בגובה העיניים.

יש מצוה ששווה יותר מכל העולם המטריאליסטי

כעת מתחיל דיון תיאולוגי-רוחני:

"אמרה לו: גפה של רומי (נשבעת אני בחיי המלך, שהוא שרה של רומי), שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי".

עומדת אותה מופקרת ונשבעת בחיי מלך רומי, שלא תניח לו עד שיגלה לה מהו המום שמצא בה. רומי, זה מקום שבו התפיסה המטריאליסטית מופיעה בכל עוצמתה, ובמרכז החיים עומדת תרבות הגוף. בזה נשבעת אותה מופקרת, זו הפסגה הרוחנית שבה היא נמצאת.

למעשה בפנייתה זו חבויה שאלה עמוקה יותר. היא לא מבינה כיצד קרה שכל התפאורה החיצונית שהושקעו בה כל כך הרבה עמל ומחשבה, לא פעלה את פעולתה, ולכן היא שואלת: הלוא עשית מרחק גדול, הגעת עד כרכי הים ושילמת מחיר יקר, אז מה קרה פתאום? יתרה מזאת, כבר הגעת ונחשפת לכל התפאורה הזו, כבר קיבלת הדרכה לגבי התהליך שעתיד להביא אותך אל החטא וכל החושים הייצריים שלך התחילו לפעול, אז מה קרה, איך הכול קרס בבת אחת?

"אמר לה: העבודה, (נשבע לך) שלא ראיתי אישה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציוונו ה' אלקינו וציצית שמה, וכתיב בה: 'אני ה' אלקיכם' שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כארבע עדים".

יש מצוה אחת ששווה יותר מכל העולם המטריאליסטי הזה שאת נשבעת בשמו, וממוטטת את כל העולם החומרי שאת שקועה בו. מצוות ציצית אוחזת בציציות ראשנו ולוקחת אותנו למסע ארוך שסופו בכיסא הכבוד.

תגלית מדהימה שכדאי להשקיע בה

מבין מצוות התורה, המצוה הראשונה שאנחנו פוגשים בשולחן ערוך, זו מצוות ציצית. בהתחלה מופיע סדר הנהגות הבוקר, דיני ההשכמה, לבישת הבגדים, הנהגות בית הכסא ודיני נטילת ידיים, ואז באות הלכות ציצית.

מצוות ציצית כוללת בתוכה שתי כוחות, כוח של 'עשה טוב' וכוח של 'סור מרע'. ההארה הגדולה שמאירה את נפשו של מקיים המצוה עוזרת לו להתגבר על הרע, "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ומתוך כך "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

"אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה.

כתב ונתן בידה".

האישה המופקרת מתקשה להבין את מה שארע לה, הלוא העולם שהיא חיה בו הוא עולם שכולו שקוע ושטוף בזימה וזוהמה. אחרי כל התפאורות שהעולם מציב בפני האדם, היעלה על הדעת שיש משהו שמסוגל לעצור את הסחף האדיר אחרי היצריות הזאת?!

היא צריכה להבין מאיפה באה העוצמה הזו, מאיפה יהודי יונק את הכוח הזה. לכן היא מבקשת את כל הפרטים, היא רוצה לדעת את השם ולקבל כתובת מדויקת של מוסדות החינוך שבהם הוא למד. אם יש ליהודי כוח לעמוד מול כל היצריות ולסלול לעצמו דרך משלו, על ידי מצוה כל כך פשוטה, צריך לבדוק מה המתכון של זה. זו תגלית מדהימה שכדאי להשקיע בה.

שמא עינייך נתת באחד מהתלמידים

ממשיכה הגמרא ומספרת:

"עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של רבי חייא. אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת.

אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?

הוציאה כתב מידה ונתנה לו.

אמר לה: לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה".

כשכוח של עבודה זרה נפגש עם עוצמת האמת האלקית המשוחררת מכבלי היצר והתאווה, הוא מבין שלמעשה יש כוח הרבה יותר גדול - הכוח האלקי.

יושב רבי חייא בבית המדרש, ומגיעה לפניו איזו אישה מופקרת ואומרת לו: רבי, צווה עליי ויעשוני גיורת!

הוא רואה אותה ושואל: בתי, שמא עינייך נתת באחד מהתלמידים? והיא עונה לו בכנות: כן, נכון, אתה צודק! והוא משיב לה: לכי זכי במקחך!

לכאורה זה נגד ההלכה.

הרמב"ם כותב (הלכות איסורי ביאה יג,יד): "כשיבא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל".

לכן מבאר רש"י (שם):

"הוציאה כתב מידה - וספרה לו כל המאורע, שלשם שמים היא מתגיירת, לפי ששמעה נס גדול של חומר מצוות, שטפחו לו ד' ציציות על פניו".

אם כן היא לא נתנה עיניה בבחור מבחורי ישראל, אלא במצוה ממצוות התורה - מצוות ציצית.

יש תפיסת עולם כזו, שהדת היא 'הפצה של יהדות', אבל האמת היא, שבשום מקום איננו מצווים 'להפיץ את היהדות'. אנחנו מצווים לחיות חיים של תורה, חיים של קדושה וטהרה. לא מספיק להחזיק באידיאולוגיה דתית, התורה צריכה להיות תורת חיים, ומצוות התורה צריכות למלא את האישיות.

מצוות התורה אינן רק איזה קוד רוחני דתי, אלא הן נשמת חיינו. זה מה שפוגשת אותה אישה מופקרת, כשהיא רואה כיצד מצוה אחת ממצוות התורה מצליחה להוציא את האדם מעומק החטא.

בסוף הלכות מזוזה (ו,יג) כותב הרמב"ם:

"חייב האדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם', בריך רחמנא דסייען".

כשאדם יוצא מפתח ביתו למרחב הגדול של החיים, הוא פוגש בחוץ הפקרות, הוא נפגש עם עולם של עסקים וקומבינות. בתוך הבית הכל טוב, ב"ה יש יראת שמים, אבל בחוץ יש כל מיני תככים ומניפולציות. מי שרוצה להסתדר בג'ונגל של החיים, צריך להיות מתוחכם ובעל מרפקים. יש אנשים שזו תפיסת העולם שלהם...

לכן אומר הרמב"ם, שהיוצא מביתו צריך לזכור את ייחוד ה', ולדעת שאין דבר בעולם שיש לו קיומיות, מלבד דעת ה'. כל המציאות המטריאליסטית שנראה כאילו היא הולכת לכבוש את העולם, הכל זמני ובר חלוף.

---

[1] ראה "שפת אמת" שם. לדבריו, שכר מצוה בעולם הזה, היינו הצלתו מחטא, שכן שכר מצוה ממש בהאי עלמא - ליכא, וכבר אמרו במסכת אבות "שכר מצוה - מצוה".