ראש השנה - עקדת יצחק - לפני ואחרי

עקדת יצחק - לפני ואחרי

לעקדת יצחק חלק מרכזי בתפילות ראש השנה כפי שבא לידי ביטוי בתפילת העמידה, בקריאת התורה (של היום השני), בפיוטים, לפני תקיעת שופר, בכוונת התקיעות ועוד.

המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרא,א): ״וקורין ׳האלוקים ניסה את אברהם׳ עד סוף סדרא כדי להזכיר זכות עקדת יצחק... ואם שכח וקרא פרשה ׳וה׳ פקד את שרה׳ (שקוראים ביום הראשון של ראש השנה) חמישה קרואים, יקרא עוד אחד, ויקרא מתחילת פרשת העקדה עד סופה, ואפילו אמר קדיש יעשה כן (יקרא פרשת העקדה) ויאמר קדיש שנית, ואם כבר נסתלק ספר זה (נסתיימה הקריאה לגמרי) יכול לקרות בספר השני למפטיר פרשת העקדה״.

מהי אפוא חשיבותה של העקדה בכלל והזכרתה בתפילת ראש השנה בפרט, עד כדי כך שגם אם שכחו לקוראה חוזרים ואומרים אותה בכל מקרה?

המלבי״ם (בראשית כב,ח): ״שלא היה ראוי (מצד הטבע וההיגיון) שיהיה יצחק וזרעו כלל בעולם, 

אם מצד שראה (אברהם) באצטגנינות (באסטרולוגיה) שאינו מוליד והיה לידתו נגד המחויב מצד המערכה (מערכת הכוכבים), 

ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה עניין נסי נגד הטבע, 

ולכן ידוע שהנס לא יימשך (אלא) רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, 

ואם כן בעת שבניו (עם ישראל) לא יהיו ראויים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלוט בהם הטבע – המערכה (מערכת הכוכבים) להומם ולאבדם. 

ועל כן ציווה ה׳ (לאברהם) שיעלהו כליל לעולה ויצחק הסכים למעשה ומסר את עצמו להיות עולה כליל, ושגופו שהמערכה (מערכת הכוכבים - הטבע) מתנגדת לו, יתהווה עפר ואפר, והפועל (המעשה) הזה כאילו נגמר (נעשה בפועל)... 

וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה (הטבע), (אלא) רק יצחק אחר מוקדש לה׳ שאין לו עסק עם המערכה (הטבע)... 

שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאילו מת ובטל מן העולם, 

ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ולפלא מתמיד, שעל זה הבטיחו שירבה זרעו ככוכבי השמים שאין עוד הוראת הכוכבים (הטבע) מתנגדת עוד לריבוי זרעו״.

לפי דברי המלבי׳׳ם, יש שני ׳יצחקים׳ - יצחק שלפני העקדה ויצחק שלאחריה.

יצחק הראשון שלפני העקדה הוא יצחק שאין לו זכות קיום בדרך הטבע, שהרי בין מצד מערכת הכוכבים ובין מצד זקנותם של הוריו - אברהם ושרה, לא היה שום סיכוי ללידתו בעולם הזה. 

מכאן מובן שלידתו ועצם קיומו של יצחק בעולמנו החומרי הטבעי, הוא נס אלוקי רוחני שמעל לטבע המציאות וההיגיון, נס אלוקי שמשמעותו והשלכתו המעשית היא שהוא חייב לגלות בפועל כל הזמן באופן מעשי את מעלתו האלוקית העליונה ובכך להצדיק את עצם קיומו. 

אך כאשר לא יגלה בפועל את מעלתו הרוחנית ויבחר לחיות חיי חומר וטבע לפי הגבולות והמסגרת של העולם הזה, או אז נתון הוא להשפעתו של הטבע, לו הוא איננו שייך כלל, טבע שיגרום למיתתו ואיבודו מן העולם. 

זו הייתה תכונתו וזה היה מצבו של יצחק אבינו ושל עם ישראל היוצא ממנו לפני העקדה, מצב אלוקי ניסי שהסיכוי להצליח בו בעולמנו החומרי הוא אפסי, מפני המאבק המתמיד בין הנשמה האלוקית לנפש הבהמית, שפעמים רבות מסתיים בניצחונה של הנפש הבהמית, ניצחון שיוביל לכיליונם ואיבודם של ישראל מן העולם.

אך לאחר שיצחק הניסי עלה על המזבח והיה מוכן למות, נחשב לו הדבר כאילו מת ממש, וממילא סרה התנגדות הטבע לעצם קיומו כי גזרת הטבע התקיימה בסלקה את יצחק העל-טבעי מן העולם.

מכאן מובן, שיצחק שירד מהמזבח לאחר העקדה הוא יצחק שני, אחר לגמרי, יצחק המסוגל לחיות על פי מדרגת הטבע האנושי, גבולותיו ומסגרותיו, אשר גם החטא והקלקול הוא חלק ממנו, כהבטחת ה׳ אליו שירבה ככוכבי השמיים, דהיינו בתוך הטבע ובהסכמת הטבע עם כל חסרונותיו וקלקוליו.

זו היא מדרגתו של עם ישראל לדורות, החי על פי מדרגת הטבע, לטוב ולרע, מדרגה אנושית טבעית המאפשרת את קיומו לאורך כל ההיסטוריה, כי כבר איננו תלוי בהנהגת הנס אשר בלתי אפשרי לעמוד בה בהתמדה לאורך זמן.

היוצא מכך, שקריאת פרשת העקדה בראש השנה - יום הדין, היא סנגוריה גדולה על ישראל, בהצהירנו לפני ה׳ שמדרגתנו הרוחנית היא בתוך הטבע על צדדיו החומריים המסובכים, מדרגה טבעית אשר מכוחה ראויים אנו לצאת זכאים בדין למרות קלקולינו המעשיים.

אז למה נוצר בנס? כדי להראות שאפשר לנו שכל יהודי יכול להגיע לרמה הזאת!

יוצא שאנחנו רק נהנים מזה, יכולים להגיע לרמה עצומה אבל לא נתבעים על הנפילה...

כותב מהרח"ו בשער הגלגולים – שבכל גלגול וגלגול רק רק הזכויות מצטרפות ומתווספות מפעם לפעם, אבל העבירות לא... לכן המצב רק הולך ומשתפר ככל שהעולם מתקדם!!!

הראי"ה קוק זצוק"ל (אגרות הראיה שלב) כתב כי בימינו יש אפשרות להחזיר בתשובה גם אנשים שנפלו בעבודה זרה, למרות שכתוב "כל באיה לא ישובון". כל זאת בגלל "שאחרי משך זמן גדול כל כך שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתנו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף".

"כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן. ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'".

זו הסיבה שקוראים לנער בן 13 'בר מצוה' ולא 'בעל מצוה' כמו שאומרים 'בעל עבירה', כי בן זה קשר בל ינתק אבל בעל זה קשר שאפשר לנתק בגירושין, העבירות הן לא עצמיות לנו הן משהו שאפשר להתנתק ממנו, המצוות הן מהות אחת איתנו כמו אבא ובן.

פרשת ויקהל - פקודי - קהילה בונה אנשים בונים קהילה

קהילה בונה אנשים בונים קהילה

אמרי אמת (ר' אברהם מרדכי מגור פרשת ויקהל שנת תרע"ה): "והנשיאים הביאו וגו'... ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב, אאזז"ל (אדוני אבי זקני ז"ל) החדושי הרי"מ דקדק מדוע דווקא היו"ד נחסרה?

אולם עיקר נקודת הישראל היא לכלול עצמו בכלל ישראל וזה כנסת ישראל, ואף שהיה לנשיאים נדיבות יותר גבוהה, והביאו אבני שוהם ואבני מלואים ובשמים וכו', מכל מקום היו צריכים לידע דבתוך עמי אנכי יושבת וזה העיקר שראשי בני ישראל צריכים לידע כדכתיב לבלתי רום לבבו מאחיו, ויש כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל ועל ידי זה נעשים כולם אחד ועיקר הקדושה היא בכלל כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

-יש לנו שתי פרשיות: ויקהל ופקודי, יש שנים שהן מחוברות ויש שנים שהן נפרדות.

-'ויקהל' זה מלשון קהילה. המילה 'פקודי' הכוונה לספור פרטים.

בתורה יש את שתי הפרשיות להראות שיש לנו שתי זהויות: זהות אישית וזהות קהילתית ושתיהן טובות.

ישנם זמנים בהם צריך להדגיש את הקהילתיות שבנו (אני צריך קהילה בשביל מנין, בשביל עידוד, בשביל עזרה).

וישנם זמנים בהם אני צריך דווקא לחזק את האישיות העצמית שלי, גם על חשבון הקהילה (זמנים של לימוד אישי, של התפתחות עצמית, של זמן איכות עם המשפחה).

העובדה שבשנים מסוימות הפרשיות מתחברות, מלמדת שאנחנו מסוגלים וצריכים להגיע לחיבור של שתי הזהויות האלו:

אני נותן לקהילה את כל האישיות שלי, ומתוך הרבה אנשים שנותנים את עצמם קמה קהילה, אבל גם הקהילה נותנת לך חזרה.

יוצא מעגל של אנשים שבונים קהילה שבונה אנשים וכו'

לכן התוכן של פרשת 'ויקהל' זה דווקא הפרטים, והתוכן של פרשת 'פקודי' זה דווקא החיבור של כל הפרטים לדבר אחד גדול ושלם!

מה קודם למה? ההתפתחות האישית שלי או בניית הקהילה?

התורה שמה את פרשת ויקהל לפני פרשת פקודי, כך התורה מלמדת אותנו, שהבניה האישית שלך תגיע רק אחרי שתתחבר לקהילה ותיתן מעצמך, ואז מתוך החיבור והאהבה והנתינה תוכל להגיע לשלימות האישית שלך!

כך גם עובד עמ"י – מי שמסתגר בתוך עצמו ובונה רק את עצמו, יקבל בסוף דבר מאוד מצומצם ופרטי.

מי ששוקד להתחבר ולעזור לעמ"י יקבל את כל סך הנשמות של עמ"י שזה השכינה הקדושה ספירת המלכות בעצמה ואז אין סוף לגדולתו ולגדולת העם שיבנה ויתעצם מכאלו פרטים!

בשבת ישנה עוצמה מאוד גדולה לקהילה של יהודים!!!

עץ חיים (שער ל פרק א מ"ב): "בחול אין לז"א רק ב' כלים לדעת אחור ופנים לבד שהם ב"ן וס"ג ובשבת ע"ב וס"ג... החיצון שם ס"ג ופנימי שם ע"ב".

פרי עץ חיים (שער השבת - פרק טז): "היין שבתוך הכוס, צריך להביט שעולה ע', לרמז לז' יודין דע"ב ס"ג או"א".

פתוחי חותם: ע"ב + ס"ג = קהל.

משנת חסידים (מסכת שחרית דשבת - פרק א): "מפני שבשבת זו"ן עולים עד או"א שהם סוד י"ה יוסיף שם י"ה".

ע"ב + ס"ג + י"ה = קהילה!

השבת מלאו יג' שנים לקהילת בית הרמב"ם!

בבר מצוה יהודי מקבל את האפשרות להצטרף לכלל (בצלאל קיבל את המינוי לבניית המשכן בבר מצוה!), להשפיע על הכלל, כל העבודת ה' שלו משפיעה על כל עמ"י מדין עריבות...

לענ"ד בשבת כזאת אנחנו צריכים לקבל על עצמנו להתחבר יותר לכלל ישראל, להאיר פנים לכל יהודי, להזמין יהודים לקהילה המדהימה שגם הם יהנו, להסתכל מסביבנו מי צריך עזרה, מי עוד לא מואר מהקדושה והשמחה שאנחנו זוכים לקבל כאן.

יה"ר שהקב"ה יאיר פניו לעמ"י לעיר מודיעין תובב"א ולקהילת בית הרמב"ם בעוצמה רבה כ"כ עד שיתקיימו דברי ר' נתן במדרש (ספרי במדבר ו,כו): "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם - זו מלכות בית דוד".

פרשת כי תצא - היצר הרע מגיע דווקא כשאתה מנסה להתחזק!

היצר הרע מגיע דווקא כשאתה מנסה להתחזק!

יום אחד פנה המוסכניק למנתח לב: "זה אוכל אותי כל פעם מחדש. מה ההבדל בינינו? שנינו עושים את אותן הפעולות בשורה התחתונה:

אני מנתח לב של מנוע - אתה מנתח לב של אדם. אני מחליף שסתומים במנוע, וגם אתה. אני מנקה חומרים מיותרים או מזיקים מתעלות הניקוז של המנוע, ואתה באמצעות צנתור מפנה שומנים מעורקי הלב.

"איך קורה שבסופו של חודש, לאחר שעבודתנו זהה, אתה זה שגורף את הכסף הגדול מהמטופלים ואני נשאר עם משכורת בינונית?".

חייך המנתח והשיב לו בשנינות: "נראה אותך מצליח לתקן את המנוע בזמן שהוא פועל"...

פרשת השבוע פותחת בתיאור מצב שבו עם ישראל יוצא להילחם באחד או כמה מאויביו, והוא מנצח. "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".

במדרש מופיע שהכתוב מדבר על מלחמת היצר שהיא מלחמה תמידית בין היצר טוב ובין היצר הרע.

המלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע נערכת בעוד "המנוע פועל".

מי שמת לו המנוע – אין ליצר הרע מה לחפש אצלו... הוא לא יזוז בזמן הקרוב לשום מקום...

על מי היצר הרע קופץ?

על מי שאצלו כל המערכות חיות נושמות מרגישות פועלות!

זה בן אדם מסוכן!

הוא עושה חשבון נפש... הוא יכול לצאת לי פתאום צדיק... לגנוב לי את כל העבירות ועוד להפוך אותן לזכויות ולהחזיר אנשים אחרים בתשובה...

אוה"ק (דברים כ,א): "כי תצא למלחמה וגו'. אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין גדולה ממנה, והנה במלחמה זו יש ב' דברים קשים לאדם שמתישים כוחו... סוס ורכב, סוס כנגד מה שהוא היצר סוס מוכן למלחמה מה שאינו כן האדם, רכב כנגד הרכבת האדם שנוטה וחושקת לדברים, ואומרו עם רב ממך כנגד כוחות הרע שניתוספו ממנו מצד מעשיו הרעים כמו שאמרנו, אף על פי כן בא דברו הטוב ואמר לא תירא מהם, והטעם הוא כי ה' אלהיך עמך פירוש הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו אבל כיון שה' אלהיך עמך כחו גדול להצילך, כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה' והוא יכניע מציריו.

וגמר אומר המעלך מארץ מצרים כי זה מופת חותך כי ה' מפרק הקליפה מן הקדושה ומבררה, והוא סוד העלאת ישראל ממצרים כידוע ליודעי חן, וזה לך האות כדי שתתחזק במלחמה, וכן הוא אומר (תהלים ל''ז) צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו, ואמרו ז''ל (קידושין ל':) שהכתוב מדבר על יצר הרע שהוא מתגבר על האדם וה' עוזרו ומצילו מידו".

זהר חדש (בראשית כו.): "(איוב א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים כו'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר הָרָע, הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אוֹתוֹ הַיּוֹם, יוֹם שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיָה. יוֹם שֶׁיֵּשׁ לְכָל אָדָם לַחֲזוֹר לְמוּטָב, וְכָךְ תִּרְאֶה, אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע לְקַטְרֵג, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם רוֹצֶה לַחֲזוֹר לְמוּטָב".

הרב קוק (אורות התשובה ח,טז): "כשעולה על לבו של אדם לשוב בתשובה שלמה, ולתקן את כל מעשיו ורגשותיו, אפילו במחשבה לבד, לא יפל לבו בקרבו ממה שהוא נחרד מפני רוב העוונות, שנעשו אצלו יותר מורגשים. כי כך הוא טבע הדבר, שכל זמן שהאדם הוא נרדף מפני זעף הטבע הגס וחשכת המדות הרעות הסובבות אותו איננו מרגיש כ"כ בחטאיו, ולפעמים שאינו מרגישם כלום, והרי הוא צדיק בעיניו, אבל כיון שכחו המוסרי מתעורר מיד נגלה אור הנשמה, וע"י האור נבדקת היא נפשו כולו אצלו, ורואה הוא את כל כתמיה, ולבו דואג בקרבו בחרדה גדולה על מעוט שלמותו ועומק נפילתו. אבל דוקא אז ישים אל לבו, שראיה זו והדאגה הבאה עמה הנה הן הסמנים היותר טובים המבשרים לו ישועת עולמים בתקון הנפש, ויתחזק מאד בזה בה' אלהיו".


הרב זאגא:

היכולת שלנו לראות, אינה תלויה רק בכושרנו הביולוגי, או בגובה המספר שיש לנו במשקפיים. 
ראייתנו מושפעת מאד ממצבנו הרוחני והנפשי. 
ראייה במובן הרחב של המילה, היא גם חוש הביקורת וההערכה, של עצמנו וסביבתנו. וראייה זו בודאי קשורה למצבנו הנפשי. 
יש פרטים שנשים רואות, וגברים לגביהם, כעוורים גמורים. יש דברים שמבוגרים רואים, ונסתרים הם לחלוטין מהילדים העטופים בחלומות הילדות. יש עומקים שצדיקים רואים, ואנו הפשוטים עוד לא זכינו לראות. 
יש פרטי חיים שהאדם עצמו יראה אותם במצב רוחני מסויים, אך במצב רוחני אחר הוא לא יבחין בהם כלל ועיקר.

יום אחד אתה שומע הרצאה, רואה איזו תופעה, שם לב לאיזו נקודה, פוגש מישהו, ומחליט להתחיל להתעלות.

על ההתחלה אתה מגלה לפתע שישי לך חסרונות וקלקולים שמעולם לא ראית אותם קודם לכן. לא נעים.

ואז אתה שואל את עצמך, מה קורה פה. וכי לא ראיתי את עצמי עד היום? איך זה שפתאום נגלו לעיני, נקודות הזקוקות לתיקון. והרי אלו נקודות חיים, מעשים או תכונות, המככבים אצלי כבר שנים רבות.

צריך לדעת שהפתיחת עיניים הזאת היא סיבה למסיבה ולשמחה גדולה, בשום אופן לא לעצבות.

כך הוא טבעם של דברים.

כל זמן שהאדם שקוע וטרוד בסיפוק יצרים מעוות, ומידות ומעשים שאינם טובים, איננו מרגיש כל כך בחטאיו, ולפעמים אינו מרגיש אותם בכלל, והריהו צדיק בעיני עצמו.

אבל ברגע שכוחו המוסרי של האדם מתחיל לעבוד, ואור נשמתו מתחיל להאיר בתוכו, הרי נבדקת ונבחנת היא נפשו כולה בעיני עצמו, באור חדש בהיר ועילאי. ואז נגלים לפתע כל כתמיה, חטאיה וחסרונותיה.

תופעה זו עם כל אי נעימותה, בשורה טובה ומעודדת היא לאדם. כי אם התחיל לראות מה שלא ראה קודם לכן, הרי זה הסימן הטוב ביותר לתחילתה של גאולה אישית נעלה ומאושרת.

ככה זה לכל אחד בחיים אבל זה עוד יותר למי שרק מתחיל את החיים הרוחניים האמיתיים – חתן הבר מצוה!

מבחינת היצר הרע – בבר מצוה אתה נהיה לוחם!

אתה נהיה מסוכן!

עכשיו הוא לא רוצה שתעשה דברים טובים... קודם זה פחות הזיז לו, לא היתה כאן מלחמה כי לא היה יצר טוב.

עכשיו מתחילה המלחמה ועכשיו גם הנער נהיה לאיש ומתחיל לחשוב ברצינות על דרכו בחיים ומגלה שיש הרבה עבודה...

יש הרבה מה לתקן, יש הרבה מה ללמוד...

מעולה! אם אתה מתחיל לראות חסרונות ואיפה צריך לתקן זה אומר שסוף סוף הצטרפת לעובדי ה'...

אין מה לפחד – ה' אלוקיך עימך המעלך מארץ מצרים!

הקב"ה בצד שלנו!!!

אש בעיניים!!!



שבת שלום ומבורך!!!

פרשת בראשית - הבדלה – דעת – בר מצוה

הבדלה – דעת – בר מצוה

בראשית (ב,ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".

האדם מורכב גם מעפר מן האדמה וגם מנשמת חיים החצובה מתחת כסא הכבוד!

דרך ה' (א,ג): "גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארציי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו. דהיינו: הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלמות המעותד, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלמות, ונדחה ממנו ח"ו, ולאדם הזה יכולת להשפיל חומרו לפני שכלו ונשמתו, ולקנות שלמותו".

עד הבר מצוה יש רק את היצה"ר והעסק לא כ"כ מעניין, בבר מצוה מגיע גם היצר הטוב (אבות דרבי נתן (טז): ”אמרו שלוש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר טוב. ממעי אמו של אדם היה גדל ובא עמו... לאחר י"ג שנה נולד יצר טוב“. זוה”ח ח”א יח, זוהר ח”ב צח, א) ומתחיל האקשן, יש מלחמה!

ביום הבר-מצוה הבחור מקבל דעת.

ביום הבר-מצוה מאיר הניצוץ של משה רבינו, רעיא מהימנא, הדעת של כל ישראל. (כמבואר בספר התניא בענין "אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא").

בחב"ד מסופר (ספר השיחות תש"ה), שבדיוק לפני שבעים שנה, כאשר הרבי המהר"ש נעשה בר מצוה, הוא זכה לשמוע ולחוש ולהרגיש ממש את הענג הגדול בשמים, כשהיהודים בסוף התפלה בלילה הראשון של ראש השנה מאחלים זה לזה "שנה טובה", ושני המלאכים שמלוים כל יהודי (כפי שכתוב בגמרא) נמצאים בשיא ההתפעלות – עולים לשמים ללמד זכות על עם ישראל וממשיכים את כל הברכות.

הוא אומר שאז הוא שמע כי הוא היה בר מצוה – שאז מקבלים דעת.

על בצלאל כתוב "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", ורש"י מסביר שדעת היא רוח הקדש.

הדעת זהו הכח להכריע בין שני דברים!

ויקרא (י,י): "לֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר".

ירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב): "אומרים הבדלה בחונן הדעת במוצ"ש כי אם אין דעת הבדלה מנין?".

החטא של אדם הראשון היה בעץ הדעת!

עכשיו החתן בר מצוה צריך ללמוד איך להילחם, וגם לנו לא יזיק :-)

גמ' (ברכות ה.) כותבת: "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה".

למה לעשות את כל הדברים שהגמ' אומרת ורק אח"כ אם שום דבר לא עוזר יזכיר לו יום המיתה? שיקרא ישר וזהו! בשביל מה לנסות עם סכין קטן ואח"כ עם כלי נשק יותר ויותר? תפוצץ אותו ישר וזהו?

אלא במלחמה עם היצה"ר יש עניין להרוויח זמן!!! כי הוא ממלא את כל המסך בדמיונות ולוחץ עליך לעשות עבירה עכשיו, אם מחכים קצת זמן יורד כל האוויר מהבלון הנפוח ואתה מגלה שאין כאן כלום...

כמו המשל שכותב רבי נחמן שהיצר הרע רץ עם יד סגורה וכולם רצים אחריו כל החיים ובסוף פותח את היד ורואים שאין כלום אבל כבר מאוחר מידי...

אשה אחת רואה בסופרמרקט סבא הולך עם נכדו בן השלוש. היה ברור שלא קל לסבא, עם הבכי הבלתי פוסק של הנכד בכל פעם שראה ממתקים, חטיפים או צעצועים וצרח בקולי קולות.

הסבא נראה שומר על קור רוח ואומר בקול רגוע ושלו: "רון, תירגע, זה לא ייקח הרבה זמן".

משלא פסקו הצעקות, ממשיך הסב להרגיע בקול מאופק: "רון, תחזיק מעמד, הכל יהיה בסדר. אנחנו מסיימים את הקניות ונצא מפה".

משגברו הצרחות בקופה, מרגיע הסב בשלווה: "רון, אין סיבה להתרגז, נסה ליהנות מהטיול המשותף, ועוד דקה אנחנו באוטו בדרך חזרה הביתה".

ניגשת האשה אל הסבא ואומרת לו: "תשמע, אני חייבת להגיד לך אתה פשוט סבא מדהים. איך דיברת אל הילד ואיך הרגעת אותו בקור רוח למרות העצבים. רון הוא ילד בר מזל שיש לו סבא כמוך".

"תודה" אומר הסבא, "אבל רון זה אני. ליללן הקטן והמעצבן הזה קוראים נועם".

החכמה היא לחכות קצת זמן... לכן הגמ' נותנת לך עצות מה לעשות שהן טובות כשלעצמן וגם לוקחות זמן...

חזון עובדיה, יו"ט עמ' שסד': "לכן כתוב (משלי טז,לב): 'טוב ארך אפים מגיבור'.

האריז"ל כתב שאילו היה אדה"ר מחכה לשבת היה מותר לו לאכול מעץ הדעת, והחטא היה פשוט שלא חיכה...

לכן בועז אומר לרות "ליני הלילה והיה בבוקר" כדי לשקול את העניין כמו שצריך בלי רתיחת היצר...".

בחור יהודי צעיר גויס לשרת בצבא הרוסי, ונשלח לשרת באזור הצפוני והקר. בליל שבת אחת, בקור עז ומקפיא, הגיע תורו של הבחור לשמור על המחנה. בבקתת השומר מונח היה תמיד מעיל צמר עבה ומחמם במיוחד, מתאים לקור המקפיא שבחוץ, כל חייל היה לובש את המעיל במשמרת שלו ומשאיר אותו לבא אחריו. הבחור שלנו רצה גם הוא ללבוש את המעיל. אבל הופ, יש בעיה.

החייל הקודם סיים את המשמרת, פשט את המעיל ותלה אותו על ענף שהשתרבב מעץ סמוך. הבחור שלנו שהיה גם תלמיד חכם, ידע שההלכה אוסרת עליו להוריד את המעיל מהעץ בשבת.

אז מה עושים?

מצד אחד, מצוות התורה אוסרת עליו להוריד את המעיל. מצד שני הקור המצמרר.

נכון, כמו כל אחד אחר גם הבחור שלנו ידע שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. אבל הוא לא היה משוכנע שמדובר בפיקוח נפש. נכון, קר, לא הכי נעים. אבל בכל זאת יש לו מעיל, קצת פחות עבה קצת פחות מחמם. אולי זה לא הכרחי, אולי הרצון הטבעי להתפנק הוא זה שמניע אותו לעבור על ההלכה.

החליט הבחור להמתין קצת. רק חמש דקות.

חמש הדקות עברו בשלום, אף אצבע לא קפאה, כל שרירי הגוף עבדו כמו שצריך. והוא החליט שאפשר לחכות עוד חמש דקות. הוא היה משוכנע שאין סכנה בחמש דקות אלו, והוא המתין.

חלפו להם כך, חמש דקות, ועוד חמש דקות, ועוד חמש דקות. ובכל פעם דחה הבחור את הורדת המעיל מהעץ בעוד חמש דקות. היה לו קצת קר, התחושה לא הייתה הכי נעימה, והרוח הקרה שצלפה בפנים לא הוסיפה לתחושה הנעימה, אבל בכל זאת מבפנים הוא הרגיש טוב, הסיפוק על שמירת ההלכה מילא את לבו, והוא המשיך להמתין עוד חמש דקות.

ועוד, ועוד, ועוד. רק חמש דקות.

עד הבוקר. עד שהתחלפה המשמרת. הוא הצליח להחזיק מעמד, בריא ושלם בלי המעיל שתלה על העץ.

היה כדאי לחכות.

(לבחור הזה, אגב, קראו רבי יעקב ישראל קנייבסקי, מי שלימים התפרסם כצדיק ותלמיד חכם גדול, וידוע בכינויו ה'סטייפלר', נפטר בשנת תשמ"ה).

בהצלחה!

שכר מצוה קטנה

שכר מצוה קטנה

מעשה בבחור משוויץ שביקש ללמוד תורה. נסע לליטא והתעלה בישיבת מיר המפורסמת. כשסיים את לימודיו, עמד לשוב לבית הוריו, חשב לעצמו: בדרכי אסור לעיירה ראדין ואקבל ברכתו של זקן צדיקי הדור, רבינו ה"חפץ חיים".

היה זה בעיצומו של החורף המושלג. הרכבת הגיעה בשעת חצות לתחנת בסטון הסמוכה לראשין. שני אנשים ירדו ממנה לצינת הכפור המקפיאה, הבחור עם צרורותיו ואדם בעל הדרת פנים שהתנדב לעזור לו לשאת אותן. עגלון הגיח מן העלה והציע להם נסיעה במזחלת לעיירה, מרחק שלושה עשר קילומטרים, במרחבי השלג. עצמותיהם רחפו מקור, והשלג ירד כמרבד של נוצות. בשיניים נוקשות שאל את בן לוויתו לשמו. "צבי לוינזון", ענה הלה. הבחור נדהם: היה זה חתנו הגדול של ה"חפץ חיים", ראש ישיבת ראדין! הוא סיפר שהגיע לקבל את ברכת הצדיק הנערץ, וראש הישיבה נענה ואמר: "כשנגיע לראדין תהיה השעה שלוש בלילה. הכל נמים את שנתם. עלה עימי לביתי והיה נא אורחי, ומחר תכנס אל חותני".

בהכרת תודה קיבל את ההזמנה. ראש הישיבה הציע לו את מיטתו, והוא התכסה בשמיכה החמה. אט אט הפשיר מן הצינה. לפתע נזכר שטרם התפלל ערבית אמר לעצמו: אתחמם מעט, ואקום להתפלל. אך תשוש היה ועייף, שמורות עיניו דבקו זו בזו, והוא שקע בשינה עמוקה... בבוקר נמחה הכל מזכרונו. קם רענן, נטל ידיו ועלה לישיבה להתפלל שחרית. בבית ראש הישיבה המתינה לו ארוחה משביעה והוא הוציא מכיסו את רשימת השאלות אותן התעתד לשאול את החפץ חיים. עשה דרכו בשלג העמוק ונכנס לבית ה"חפץ חיים".

הצדיק נשא עיניו הקורנות, המאירות, ובטרם פצה הבחור את פיו נד בראשו ואמר: "זכורני שלפני עשרות בשנים, בימי השבע, בתקופת הצאר, לא היתה אגורת נחושת נחשבת, באשר כסף וזהב לרוב. אנשים זילזלו בפרוטת נחושת, כאשר נפלה ארצה אף לא גנחו להרימה... אך עתה חיים אנו בתקופת רעב ומחסור. ובתקופה כזו, גם לאגורת נחושת יש ערך. פרוטה לפרוטה מצטרפת לקניית כיכר לחם! אם נראה פרוטת נחושת ברחוב, נגחן להרימה..."

תמה הבחור להעלאת זכרונות זו. וה"חפץ חיים" המשיך ואמר, כדובר לעצמו: "פעם, בעבר, היו לומדים רבים ועובדי ה', גאונים וצדיקים. זוכר אני את הדור, ספוג היה בתורה ובתפילה, מלא במצוות וגדוש במעשים טובים. בעשירות כה גדולה ובשפע כה רב, יתכן ולא היה אסון בכך אם מישהו נרדם לפני תפילת ערבית והפסיד קריאת שמע ותפילה. אבל עתה, בדור יתום זה, דור כה עני בתורה ובתפילה – גם לתפילת ערבית אחת יש חשיבות רבה..."

פיו של הבחור נפער בתדהמה. רוח הקודש דיברה מפיו של הצדיק! המשיך הצדיק ואמר: "כשהיו ישראל במצרים, לא היו בידם מצוות להגאל בזכותן. נתן להם הקב"ה שתי מצוות, פסח ומילה, נשאלת השאלה: הן שקועים היו במ"ט שערי טומאה, האם די בשתי מצוות כדי להגאל מעבדות לחירות עולם?!" התשובה: אדרבה, דוקא משום כך! בדור כה ירוד מאירה וזוהרת כל מצוה! כל מצוה קלה בדורנו מזכה ומרוממת את האדם כמצוות עצומות בדורות קודמים!" נרעש הבחור ונפרד מה"חפץ חיים" בלא לשאול מאומה, דיו במה שראה ושמע!...

רואים כמה חשובה בדורנו כל מצוה!!!

הרב שבתאי סלבטיצקי (שליח חב"ד באנטוורפן): "יהודי אחד טס מארצות הברית לארץ, ונחת מאוחר בלילה. הוא לא הספיק להתפלל ערבית לפני כן, ובתור מישהו שכל חייו הקפיד על תפילה במניין, הוא לא ידע מה לעשות. איפה מוצאים מניין בשעה כזו?

הוא תפס מונית לשכונת 'זכרון משה' בירושלים, אך לדאבונו אפילו שם כבר לא היה מניין.

פתאום צץ לו רעיון. הוא התקשר לתחנת מוניות וביקש בקול רם: "אני צריך דחוף תשע מוניות. אך בבקשה מכם, מסיבות אישיות, שלחו לי רק נהגים יהודיים". בתחנת המוניות לא מצאו כל כך הרבה נהגים בשעה כזו, רק ארבעה. אז הוא התקשר גם לתחנה שניה ושלישית, עד שאסף תשע מוניות.

כשכל הנהגים הגיעו, הוא אמר להם: "תשאירו את המונה פועל, ותיכנסו בבקשה לבית הכנסת". הנהגים לא כל כך ידעו מה עושים, היה צריך לתת להם חתיכות בד שיוכלו לכסות בהן את הראש ובכלל להסביר להם איך להתפלל, וכל זה באמצע הלילה... בסופו של דבר הם התפללו לאט ובמתינות.

בסוף התפילה ניגש המתפלל שהזמין את המוניות לנהג הראשון ואמר לו: "תודה רבה שהגעת, כמה יצא החשבון?". הנהג הביט עליו בתמיהה: "השתגעת? דע לך שזו פעם ראשונה בחיי שאני מתפלל ערבית, ואתה עוד רוצה לשלם לי? כשראיתי לכמה נהגים קראת, הבנתי שהתפילה היא דבר חשוב כל כך. ריגשת אותי כמו שלא התרגשתי מעולם".

הנהג הראשון לא היה יחיד. אף אחד מהנהגים האחרים לא הסכים לקבל תשלום".

האריז"ל אמר למהרח"ו שהיום אדם נוטל ידיים בבוקר זה נחשב לו כמו המצוה של גדול התנאים! מרוב שהיצה"ר כ"כ חזק היום!!!

תומר דבורה (פ"א, יכבוש עונותינו): "וּמִטַּעַם זֶה "שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָא" (קדושין לט:), מִפְּנֵי שֶׁהֵם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְהֵיאַךְ יִתֵּן לוֹ מִמַּה שֶּׁלְּפָנָיו שָׂכָר רוּחָנִי בְּעוֹלָם גַּשְׁמִי, וַהֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ כְּדַאי לְמִצְוָה אַחַת וּלְקֹרַת רוּחַ אֲשֶׁר לְפָנָיו".

הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"א, עמ' 4): " 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז' (אבות ד,יז). חפצי לגלות בזה מה שזכיתי לשמוע מהו"כ אדמו"ר מוהרצ"ה ברוידא זצ"ל. הוא פירש, כי ענין כל חיי עוה"ז הוא, אם נקבץ אל תוך רגע אחד את כל השעות וגם רגעים של אושר ונחת שיש לאדם במשך כל ימי חייו, ונצרף לזה את כל האושר והנחת  שיש לכל חבריו ומיודעיו בכל ימי חייהם, וגם את זה נכניס אל אותו הרגע וניתן הכל לאדם אחד, האם אפשר לשער את מדרגת האושר אשר ירגיש האדם ההוא ברגע ההוא? אכן זאת, וגם אחרת: כי נצרף אל תוך הרגע ההוא וניתן לאדם הזה את כל האושר והנחת  שיש לאנשי כל העיר במשך כל ימי חייהם, ועוד יותר מזה, כי נצרף עוד  את כל האושר  של כל דרי העיירות שבכל המדינה ובכל מדינה ומדינה, היינו כל הטוב שבעולם במשך דור שלם! והכל נצרף אל תוך רגע אחד!  וניתן לאדם אחד!  מכל מקום, עדיין אין זה ''כל חיי העולם הזה''. אבל כל חיי העולם הזה הוא, אם נצרף את כל האושר, שבכל הדורות - מראשית הבריאה עד סוף כל הדורות, והכל ממש כל טוב העוה"ז  בלי שום יוצא מן הכלל, הכל ינתן לאדם אחד וברגע אחד ממש, אם כן, הלא אין לך אושר יתר על זה כלל!!! ואף על פי כן, קורת רוח בעולם הבא – גדול הימנו".

ה' יזכנו להרגיש שכשבאה מצווה לידנו אם לא נעשה אותה כל העולם יחרב! וכך נרוץ לכל מצוה ומצוה במסירות נפש!!!