משפט יהודי - ירידה לצורך עליה
סיבת האיסור לערכאות של גויים נראית לכאורה, מפני החשש שפסק הדין שיפסוק בית-משפט זר,
לא יכוון לאמת האלוקית הצריכה להתגלות בעולם על-פי דיניה של התורה כפי שהיה מתגלה
בבית-דין של ישראל.
על-כן מפתיעים מאוד דבריו של רש״י (ע״פ דבריהם של חז״ל בגמרא) על הפסוק הראשון בפרשתנו (שמ' כא,א): ״ואלה
המשפטים אשר תשים לפניהם״׳, באומרו: ״ואפילו ידעת בדין אחד שהם (בית-המשפט הגוי)
דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות (בבית-הדין) שלהם״!
האומנם? אם פסק הדין זהה, מדוע משנה
הדבר היכן ייפסק הדין. בבית-משפט של עכו״ם או בבית דינם של ישראל?
יצחק קרומביין ('בשבע' משפטים התשע"ח גליון 781): "מספרים שפעם ציווה פקיד
בריטי להוציא להורג הודים על ששרפו אלמנה בחיים. כשההודים הסבירו לו שמדובר במסורת
עתיקה, הוא ענה שישנה מסורת בריטית עתיקה להוציא להורג רוצחים..."
מבאר רש״י סיבת איסור זה בשני
נימוקים:
א. הדן בערכאות גויים - ״מחלל את ה׳״.
ב. הדן בערכאות של גויים – ״מייקר (מלשון
יקר - מכבד) את העכו״ם ומחשיבם״.
הסיבה השנייה הגיונית ומובנת, משום שעצם פנייתו של אדם מישראל לבית-משפט של גויים, מעלה את מעמדם
וערכם בעיני החברה והציבור, דבר הגורם לזלזול בכבודם ומעלתם של ישראל, בתורת ישראל
ישראל ובבית דינם של ישראל.
אך לכאורה הסיבה הראשונה - ״חילול ה׳״, אינה מובנת כלל. וכי איזה חילול ה׳ - חלל - חיסרון במציאות
יש כאן, אם פסק הדין שיפסק בבית-הדין של אומות העולם יהיה בדיוק את אותו פסק הדין
שיפסק בבית-דינם של ישראל?
מבאר הרב חרל״פ (שיחות לספר שמות עמ' קסה-קסח): ״ההבדל בין משפטי העמים למשפטי ישראל,
הוא, כי משפטי העמים הם לפי המאורעות, הם קובעים את החוק ועל-פיו יצאו ועל-פיו
יבואו. לא כן משפטי ישראל שהמאורעות יבואו על-פי החוק, החוק העליון שנחקק מאז
מרצונו יתברך, וממנו באות המאורעות כדי לגלות בזה העולם במעשה בפועל... לולא
המשפטים לא היה בישראל שום מריבה בין זה לזה, ורק כדי שאור המשפט האלוקי יצא מהכוח
אל הפועל, באים על-ידי זה למריבה, ומיד שפוסקים להם את המשפט הם עושים שלום״.
הסבר -
ישנו הבדל יסודי ועקרוני, בין מגמת ומטרת המשפט בישראל לזו שבאומות העולם.
השקפת אומות העולם ביחס לעצם מציאות המשפט, היא שהמשפט הוא בדיעבד בשל סטייה שקרתה במציאות,
מעין ׳תאונת עבודה׳ אנושית שיצרה מריבה וסכסוך בין בני-אדם, המצריכה את התערבות
בית-המשפט ופסיקת הדין, כדי להחזיר את המצב לקדמותו, למסלול השגרתי והקבוע בו נעו
החיים בתחילה. לפי השקפה זו, המאורעות האנושיים הם הגורמים לדין, שהרי ללא ויכוח
ומריבה בין בני-אדם, לא היה המשפט בא לעולם כלל, ואם כן, המשפט הוא בדיעבד מכורח
הקלקולים והתקלות שבמציאות.
לעומת השקפה זו, השקפת התורה שונה
לחלוטין. לא המאורעות המקולקלים שבמציאות, הם הגורמים
לדין, אלא בדיוק ההפך, המשפט והדין איננו בדיעבד אלא לכתחילה שבלכתחילה המתגלה
בפועל דרך המסכים והמסכות של האירוע ה׳בדיעבדי׳ שקרה במציאות.
דהיינו - כאשר הקב״ה רוצה להופיע בעולם
אמת אלוקית חדשה - טוב אלוקי חדש הנצרך לקדם את העולם לגאולתו, מסובב הקב״ה
מאורעות במציאות, בסכסוכי ממון ודיני נזיקין בין בני-אדם, המצריכים פסיקת דין, ועל-ידי
כך תופיע האמת האלוקית החדשה בעולם דרך אותו הדין החדש שנפסק בבית-הדין.
לפי השקפה זו, לא המאורעות גורמים לדין,
אלא בדיוק להפך. הדין - האמת האלוקית החדשה הנצרכת כעת לתיקון העולם, היא הגורמת
למאורעות שיבואו.
היוצא מדברינו, שמטרת המשפט באומות
העולם היא בסך-הכול להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני המריבה והנזק שבא לעולם,
כדוגמת שתי מכוניות שהתנגשו והוזקו, דבר המצריך תיקון פחחות במוסך, כשכל מטרת בית-הדין
הגוי אליו פנו שני בעלי המכוניות, היא, לקבוע מי חייב בתשלום כדי לתקן את הנזק
ולהחזיר את המכוניות למצב בו היו קודם ההתנגשות, ככל הניתן. לתפיסתם המקרה
המעשי שקרה הוא הסיבה, והמשפט והדין הוא התוצאה.
אך בישראל אין הדבר כן. מטרת המשפט
אינה רק להשיב את המצב לקדמותו, אלא אדרבא, היות שהקלקול במציאות הוא רק תוצאה,
שסיבתו - האמת האלוקית החדשה - המשפט והדין החדש האמורים להופיע בעולם דרכו, על-כן,
תפקידו של המשפט הוא להרים את האדם והעולם למציאות אלוקית רוחנית חדשה, מציאות שלא
הייתה לפני כן כלל בעולם.
הבנה אלוקית עליונה זו המבררת שהמשפט
והדין הם הסיבה ואילו המקרה המעשי שקרה בפועל הוא התוצאה, נכונה לא רק במאורעות
מסובכים וסכסוכים בעניינים שבין אדם לחברו באופן אישי, אלא גם ובעיקר ביחס לכל
המאבקים והמריבות המתגלים בעם ישראל ובחברה כולה, סכסוכים אשר מטרתם האמיתית היא
כדי לברר (מלשון ברירת 'אוכל מפסולת') ולרומם את עם ישראל למדרגה עליונה יותר,
ולהביא את העולם לגאולתו.
כי לפני כל 'יש' יופיע ההעדר![1]
מכאן מובן נימוקו הראשון של רש״י (שהובא לעיל), ש״הדן בערכאות גויים מחלל את ה׳״ - מלשון חלל וחיסרון,
וזאת מפני, שמטרתו ומגמתו של בית-המשפט הגוי, היא בסך הכול להחזיר את המצב
לקדמותו, ולא להעלות את העולם למדרגה אלוקית חדשה האמורה להתגלות דרכו, כפי
שמתקיים בבית-דינם של ישראל.
כדבריו התמציתיים של דוד המלך (תהילים קמז,יט-כ): ״מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן
לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה״.
אורות הקודש (ג' כו-כח): "וכן הוא הדין בדור שלם ובתקופה
עולמית".
אם יש בלגאן על מעמד האשה (הרב קלנר...) אז צריך להגיע אחרי הבלגאן לקומה
יותר גבוהה בענין הזה לא רק להחזיר את המצב לקדמותו...
חינוך ילדים (אמנות ההכלה 132-133 - לבנות להרוס ושוב לבנות):
יש
נטייה נסתרת בלב כל אחד והיא הנטייה לבנות, ולהרוס על מנת לבנות טוב יותר. ילד בן
שנתיים בונה מגדל של לגו ובועט בו באכזריות, זה מעורר בו צחוק, ואז הוא בונה שוב,
אבל הפעם גבוה יותר ויפה יותר. גם בגיל בית הספר יש צורך לקנות חפץ בעל ערך, כמו
שעון או אופניים, אך לאבד או לשבור אותו, וזה על מנת להרגיש את ההיעדר ואולי לזכות
בעוד אחד.
בגיל
ההתבגרות הנטייה הזאת תופסת תאוצה כי היא לפעמים עצם חיותו של הנער. לכבד, אבל
למרוד על מנת להעריך יותר. ליצור קשר חברי קרוב, ולפרק את החברות על מנת להעמיק את
טיב הקשר.
״יש״...
״היעדר״... ו״יש״ גדול יותר... קצת כמו תהליך של אבל, באבל האדם עובר מ״יש״
ל״אין" ומ״אין" ל״יש״ על ידי מפגש עם הכאב, עם ההיעדר, עד שנבנה אצלו
עולם של משמעות, של תובנות עמוקות; שכול מלשון שכל.
גם
המחאה החדשה היא תנועה של חורבן, לפעמים בדרכים אנרכיסטיות, וזאת בשל השאיפה לבנות
עולם אחר, טוב ומתוקן יותר.
נשמות
חדשות הגיעו לעולם, נשמות גדולות, נשמות דתוהו. נשמות שהשאיפה שלהן להרוס היא
עצומה, כי יש בהן רצון עצום להפוך את הגאולה לגאולה עמוקה, טוטאלית. הם מוכנים
לגור אפילו באוהל, מתוך הכנה לעולם חדש מלא עזרה הדדית, הרמוניה, יופי, חשיבה
מתוקנת, צדק חברתי, רוח הקודש... "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב
מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
אחרי מריבה או חיסרון גדול שקרה המצב לא חוזר לקדמותו!
אתה אמור לחשוב לאיזו מדרגה אפשר להעלות את הילד ואת המצב על ידי מה שהיה!
[1]
עין איה (שבת א פרק ראשון נט): "ולא היה אדם מחזירה דבר. הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים
הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלהית, שעל
ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא
לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה
להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו
הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים
קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך
שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף
לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את
השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של
גדולת הפעולה הצריכה לבא ע"י הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח
הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג
בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות
בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג ג"כ במקרה פרטי, שג"כ
אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. ע"כ שאלה זו,
שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם
גדול בפליאתה. כי העני' הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה
ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק
מפני שלא הי' אדם מחזירה דבר.
