Blogger Wordpress Gadgets

יום ראשון, 25 באוקטובר 2020

פרשת לך לך - להזדרז!

להזדרז!



הרב קרליבך (אבן שלמה בראשית עמ' 86):


בראשית (יב,ד): "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'".


יש לנו הרגל לא טוב, אנחנו תמיד מבטיחים להתחיל מחר את מה שקיבלנו על עצמנו היום. אבל זה דבר נורא, זה ממש מחריב את העולם.


מה פירוש ״מחר״? לא רק שאסור לדחות למחר, אסור לדחות אפילו לחמש דקות. לכן כל הצדיקים מלמדים שהיסוד של חיים יהודיים הוא זריזות.


ה׳ אומר לאברהם, ״וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה״ (בראשית כב,ב). ה׳ לא אמר מדוע, או מתי, ואברהם היה יכול להגיד: אעשה את זה, אבל לפחות אבלה עם בני עוד שבת, לפחות עוד חג.


אבל אברהם אבינו יצא כבר למחרת בבוקר.


נחזור קצת אחורה, לימים שאברהם אבינו גר באור כשדים. המשפחה של אברהם אבינו הייתה עשירה מאוד. חלק גדול מאור כשדים היה בבעלות תרח ואברהם. ואז ה׳ אומר לאברהם אבינו, ״לך לך מארצך" - עזוב הכול ולך מכאן. מתי הלך אברהם אבינו? ממש למחרת בבוקר.


הקשיבו לסיפור שובר הלב הזה, שסיפר הרבי הקדוש מרוז׳ין.

רוז'ין היתה שושלת קדושה, אבל לצערנו לא נשאר ממנה הרבה. אחד מאלה שנשארו היה האדמו״ר מסדיגורה, שהתגורר בתל אביב. פעם אחת הגיע האדמו״ר לניו יורק, והתארח בבית מלון במנהטן במשך ארבעה שבועות. הוא נזקק למניין, ולכן התקשרתי וביקשתי להצטרף למניין. באותם ימים הרבי לא קיבל אנשים, פשוט מפני שהיה חלש. אולם, הוא היה צריך מניין, ואני זכיתי להשלים מניין באותו ליל שבת.

ברוז׳ין, הרבי איננו מתפלל ביחד עם המנין, אלא בחדר הצמוד. מיד אחרי קבלת שבת, הרבי שר ״שלום עליכם״, מקדש, כולם חוזרים לביתם, ואחרי זמן מה, כולם חוזרים ואוכלים את הסעודה עם הרבי. הרבי תמיד אומר תורה אחרי הקידוש, ואני זכיתי פעם אחת לשמוע את התורה שלו. לא אשכח את זה לעולם.

זה סיפור שרבי ישראל הקדוש מרוז'ין נהג לספר: בשנת ר״נ (1490 למניינם), התאספו יחד היהודים תושבי ספרד, שהיו בעלי נכסים רבים, והחליטו לקנות את ישראל כולה. זו הייתה התעוררות עצומה ומופלאה למען הארץ. הכסף לא היה בעיה עבורם, כי באותם ימים, הקהילה היהודית בספרד הייתה אולי הקהילה המוצלחת ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. כולם היו חכמים, כולם היו עשירים.

הקהילה מינתה שלושה נציגים, חכמים גדולים ובעלי השפעה, כדי שילכו לדבר עם הסולטן ולשכנע אותו למכור להם את ארץ ישראל.

והם באמת ערכו את כל ההכנות לחזור לארץ ישראל. בכל עיר החלו כולם ללמוד את המצוות התלויות בארץ - תרומות ומעשרות, שביעית. הם אפילו פתחו בתי מדרש להכשיר בהם כוהנים ולוויים, כי הם תכננו לבנות את בית המקדש, וצריך שם כוהנים שידעו את העבודה.

מדהים.

ראשי הקהילה קבעו תאריך כעבור שנה, שבו יחזרו כולם לשמוע את תשובת הסולטן. בשנת רנ״א (1491 למניינם), חזרו שלושת הנציגים ובישרו את הבשורה המופלאה: הסולטן מוכן למכור לנו את ארץ ישראל! היהודים התחילו לרקוד ברחובות, הם ממש יצאו מגדרם, ״אנחנו חוזרים אל ארץ ישראל!״

פתאום קם יהודי זקן ואמר, ״אם ה׳ רוצה שנחזור לארץ ישראל, מדוע לא נתן לנו אות משמים?״, אבל יהודי אחר אמר, ״אות משמים? יש לך אות גדול מזה? הסולטן מוכן למכור לנו את ארץ ישראל, ויש לנו הכסף, עשינו כבר את כל ההכנות - איזה אות צריך עוד? זה האות משמים הכי גדול שיש!״

אבל אחרי דבריו של אותו זקן נוצרה כבר מחלוקת. אלו אומרים ״בואו נלך״, ואלו אומרים ״נחכה לאות משמים״. לבסוף החליטו להיפגש כעבור שנה, בראש חודש אלול רנ״ב (492! למניינם). בכנס הגדול הזה היו אמורים להחליט האם לקנות את ארץ ישראל או לא.

למרבה הצער, בתשעה באב של אותה שנה, אירע גירוש ספרד, וכל הכסף היהודי הוחרם.


זה הסיפור הכי קשה בעולם.


זה מזכיר לנו את החיים של כל אחד מאתנו. כשאנחנו מסתכלים אחורה, ומבינים כמה הזדמנויות היו לנו לעשות משהו עצום, והחמצנו אותן כי לא פעלנו מיד. זה ממש שובר את הלב.


פעם שמעתי מאחד הצדיקים שכשאדם מגיע לשמים, מראים לו שני סרטים. בסרט אחד הוא רואה מה היה יכול להיות, ובאחר - מה היה בפועל. אם שני הסרטים האלו מתאימים, זה גן עדן, אבל אם אינם מתאימים, זה גיהינום. הגיהינום הכי קשה. מפני שהייתי יכול לעשות כל כך הרבה דברים טובים בקלות, מדוע אם כן החמצתי את השעה?


אומר עכשיו את הדבר הכואב ביותר שאפשר. תארו לכם איך נרגיש אם כשיבוא משיח נגלה שאולי היה אפשר להציל את ששת המיליונים?


הורים רבים אינם מצליחים להסתדר עם הילדים שלהם. אני בטוח שהיו להם בעבר רגעים שהם היו יכולים להסתדר. אני בטוח שהיו רגעים שהילדים שלהם התחננו, ״אני רק רוצה לדבר אתך״. אבל באותו רגע הם היו צריכים ללכת לפגישה, או שהיו עייפים, או שצפו בטלוויזיה. ״דבר אתי מחר״. אבל מחר כבר היה מאוחר מדי. אז אני מברך אתכם, ותברכו אותי בחזרה, שבכל רגע שהילדים שלנו רוצים אותנו, לא נדחה את זה. לעולם לא נדחה את זה.


זה היסוד של חיים יהודיים, כי אברהם אבינו הוא היהודי הראשון. במה התבטאה גדולתו המיוחדת של אברהם אבינו? אפשר לחשוב שאברהם אבינו היה כל כך גדול כי הוא השיג את ה׳ במדרגה גבוהה מאוד. אפשר לחשוב שמה שהפך אותו ל״אברהם אבינו״ הוא מעשה זה או אחר שלו.


אבל הרבי הקדוש ר׳ חנוך העניך מאלכסנדר אומר שגדולתו של אברהם אבינו היא שהוא הזדרז ולא חיכה. הוא ממש לא חיכה להתחיל את המסע שלו - לארץ ישראל, ולעקדה.

יום רביעי, 21 באוקטובר 2020

פרשת נח - עבודת הייחודים – פשוט להתחבר

 עבודת הייחודים – פשוט להתחבר



בראשית (ו,טז): "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה... תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ".


בעל שם טוב על התורה (פרשת נח): "ריב"ש ע"ה אמר, צהר תעשה לתבה, שתהיה התבה מצהיר, כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלוקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלוקות, ואחר כך מתייחדים ייחודים אמיתיים באלוקות וצריך האדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה מהנזכר ואז מתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול עד אין שיעור, וזהו תחתיים שניים ושלישים וכו', דהיינו, עולמות ונשמות ואלוקות".


הרב אליהו עובדיה (סיכום של איתי אשכנזי): רצוננו לעורר אותך, ואת כל איש ישראל לעבודת הייחודים.


המילים האלו נשמעות גדולות ועליונות, אך דע שאינן רחוקות ממך ולא מעבר לים, וכל אחד, על פי מדרגתו יכול לקיים אותן כפי דרכו.


כל מעשה ומעשה שאתה עושה ביום, הוא מפגש עם הבורא יתברך, בבחינת "מלוא כל הארץ כבודו". ובכל זאת, פעמים רבות אינך מרגיש זאת, אינך יוצר את החיבור. האור האלוקי גנוז בכל אך הוא נסתר ממך.


מה שמסתיר את האור, הם כוחות מתוך נפשך ומבחוץ לך, המונעים ממך להתחבר באופן שלם לכל דבר שאתה עושה, למקום שאתה נמצא בו, ולזמן העכשוי.


הסטרא אחרא, גורמת פירוד. צד הקדושה עוסק בחיבור. זהו הייחוד.


ברגע שאתה בחיבור מלא, שורה עליך אור אינסוף הגנוז בכל מציאות ומציאות. אך המצב שלך במשך היום עלול להיות רחוק מכך. למשל, אתה נמצא עם ילדיך בגן השעשועים, ורוצה להיות בבית. נמצא בתפילה וחושב על העסק. נמצא בעסק ורוצה ללמוד. המצבים האלו הם מצבים של פירוד, שבהם אינך בנוכחות, ובאופן טבעי אינך יכול להתייחד ולהתחבר עם האור.


הייחוד הוא סולם אינסופי, ורמת החיבור שלך למצב יכולה לנוע מחיבור בסיסי, שאתה בסך הכל רוצה להיות פה, מסכים, ולא נאבק. עד למצב של דבקות עליונה בשמחה, בלב ובחשק.


כדי להבין מהו החיבור הנקרא ייחוד, נכון להשוות לעוצמת הרצון והחיבור בייחוד בין איש לאשתו. למעשה, המפגש שלנו עם כל דבר במשך היום הוא מעין ייחוד שצריך להיעשות מתוך חשק, שמחה וחיבור כעין זיווג.


על כל זאת יש לומר שהייחוד השורשי הוא החיבור בין אדם לבין עצמו. כאשר תיכנס פנימה תגלה שחוסר החיבור שלך עם מצב, נובע מחוסר חיבור פנימי, מניתוקים בינך לבין עצמך.


לכן, עיקר העבודה כדי להתייחד, ולהידבק במצבים השונים בחייך היא עבודת חיבור פנימית.


המערכת הפנימית של האדם בנויה מכוחות שונים. אמנם הם מערכת אחת שלמה, אך בשלב ראשון, הם לא מצויים בהכרח בחיבור ובאחדות זה עם זה. למשל, אפשר שאדם יאמר מילים שהלב שלו אינו מסכים איתן. אפשר שהוא ירגיש משהו שהשכל שלו חושב שלא ראוי לו להרגיש. אפשר שהוא ירצה דבר שלפי הבנתו אינו נכון. המצב הזה הוא מצב של פירוד, סתירות ומאבקים פנימיים, שהוא הפך הייחוד.


החיבור עם מצב, עם דיבור, עם אשתך, עם התפילה ועם עצמך, תלוי ביכולת שלך להביא את כל חלקי נפשך למצב של חיבור ואחדות. מצב שבו החלקים השונים בך נותנים זה לזה ותומכים זה בזה ולא נאבקים ונלחמים. למשל, כדי להדבק במילות התפילה, יש צורך שהמח, הלב, והרצון שלך יסכימו עם מילות התפילה. שלא תהיה מודאג ממצב חשבון הבנק, ולא תרגיש שמישהו מכריח אותך להתפלל. וכן עוד כהנה.


בדרך כלל, אצל רובנו, עיקר הבעיה טמונה בלב. המחשבה בדרך כלל כבר יודעת מה נכון. אבל הלב אינו משוחרר. רבים יכולים להסיח דעתם, ולהיות במקום מסוים, או בעשייה מסויימת, אך כיצד להביא את הלב לחיבור מלא רצון, שמחה והתרגשות? לא שאנו רודפי חוויות. אין מדובר כאן על חיפוש מתמיד של "אורות". אך וודאי שכאשר אתה מגיש לאשתך מתנה, אינו דומה אדם שנותן את המתנה כי "יודע שנכון", לבין מצב שכל אהבתו לאשתו טמונה במתנה וברגע המפגש. זהו רגע של חיבור נפלא בין איש לאשתו. כך הוא הדבר, בכל מרחבי חיינו. אנו רוצים להתחבר, אך הלב סגור ואטום.


דבקות באותיות התפילה הוא מצב מופשט המצריך לב משוחרר. בתור התחלה אפשר ללמוד את תנועת הדבקות דרך מצבים יותר ברורים למחשבה וללב – חיבור עם המשפחה, חיבור עם עצמך וכדומה.


האדמו"ר מפיאסצנה (בני מחשבה טובה, עמ' 7): "אבינו אב הרחמן רחם עלינו והעיר בלבנו ניצוץ רצון ודעת שנדע שלא די לנו להיות רק כעבד בין שפחה, שעובד גם כן למלך רק שעבודתו היא אחר הרחיים הרחק מן המלך, את דבריו אינו שומע ומזיוו אינו נהנה ומתענג, עבודה שהיא בסגירת המוח וטמטום הלב ורצוננו ותשוקתנו הם להיות בחינת בן "בנים אתם לה' אלוקיכם". ובעבודתנו לה' הן בתורה ותפילה והן בשאר המצוות נרגיש את התקרבותנו לה', וכמו הבן ששמח לקראת אביו אחרי שלא ראהו כמה שנים ואחרי שנענה בגעגועים גדולים על אביו, כן גם אנחנו בשעת עבודתנו נרגיש את ריצת נפשנו לקראת אביה, שמתגעגעת עליו כל היום וכל הלילה, ריצה ונמיסה, נמיסת הנפש בהשתפכותה אל חיק אביה בשמיים".


מצב של ייחוד הוא מצב שבו אדם – בכל מצבי חייו, ולא רק בתפילה – חי, פועל ומדבר לא כעבד העושה מעשיו מן השפה ולחוץ ללא חיבור פנימי, אלא כבן שעושה מתוך חיבור מלא רגש ודבקות פנימית.


ה' פתח לנו ניגון של עבודה פנימית הבנוי משלושה חלקים, שדרכם אדם יוצר קשר עם כל מציאות שהוא פוגש - "מול", "עם", "רק":


"מול" – פירושו שאתה נמצא מול הדבר, כבר יש רצון לקשר, אך המרחק עוד רב. אפשר גם שיש בשלב זה מאבק פנימי, או לפחות תחושת ריחוק. אמנם, עצם העמידה במצב הזה היא כבר תחילת קשר.


"עם" – אתה מוצא כבר נקודת קשר ורצון להתחבר. המאבק יורד, וגם אם לא נוצר החיבור המלא, יש כבר תנועה של התקרבות.


"רק" – מצב החיבור השלם שבו כבר אינך מרגיש שיש כאן שני דברים, אלא אתה והדבר בחיבור ללא סתירה, מלא חום ושמחה.


לדוגמא, אתה מגיע לעבודה וממש אין לך כוח להתחיל את היום. אתה מרגיש שזה עול כבד ורוצה לחזור לישון. אתה "מול" העבודה. אתה מזכיר לעצמך את הדברים המשמחים שעומדים להיות היום, ומתחיל לעבוד על משהו שמשמח אותך. ואז כבר יש בך רצון לעבוד, אתה לא עושה את מחויבויותיך כעבד אחר הרחיים, אלא מתוך רצון אך מידי פעם עוד עולות בך מחשבות על הבית, ועל החופש בים שהסתיים לפני שבוע. אתה "עם" העבודה. ואז, אחרי כמה שעות, אתה מוצא את עצמך לפתע שקוע בתוך משימה, מלא התרגשות, מחובר, וכמעט שוכח לאכול. אתה לא חושב על העבודה, אלא פשוט עושה אותה, ומתמלא אושר, שמחת יצירה. נזכר למה באת לעבוד כאן מראש, וכמעט מתקשה לחזור הביתה, ולעצור את מה שאתה עושה. אתה במצב של "רק".


זו דוגמא אחת לתהליך החיבור והייחוד עם כל דבר ודבר בחיים, העיקר הוא להתחיל לראות את התהליך הזה שעובר עליך כמעט בכל מעשה במשך היום. לעיתים נשלם כל מעגל הניגון ולפעמים אתה נתקע באחד השלבים הראשונים.


לצערנו, אנו יודעים שאנשים רבים חיים את חייהם במצב של "מול" ואף רחוק מכך, במשך רוב שעות היום. אך אנו גם יודעים שאין הדבר גזרת גורל. יש לך יכולת לקבל ממשלה על פנימיותך, על נפשך, ולהעביר את חייך יותר ויותר למצב של החיבור הפנימי.


חיבור מעין זה, הוא התהליך שאתה עובר עם אותיות התפילה, עד לייחוד השלם איתן.


איגרת הבעל שם טוב: "אך זאת אני מודיעך והשם יהיה בעזרך לנכח ה' דרכך ואל יליזו, בעת תפלתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוין לייחד שם, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, ואח"כ מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלהות, ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל, ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים, ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור, בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות, וכ"ש במעלה העליונה כזאת".


כך הוא כשאתה ניגש לאותיות – שים לב, לתהליך שאתה עובר מולן, ונסה להוביל את עצמך מעלה בסולם החיבור: מול, עם, רק. ממצב שאתה עומד מולן כהכרח, מרגיש רחוק, אינך רוצה להיות כאן, למצב של חיבור מלא רגש והתקרבות, מתוך רצון שלם, וללא חלקים מנפשך שנשארו בחוץ. אמנם, אין לך עדיין את כל הכלים, אך עצם המודעות כבר מאפשרת תחילת תהליכי חיבור, וה' יסייע להולכים בתמים.

פרשת נח - איך מקרבים?

איך מקרבים? 



הרב קרליבך (אבן שלמה בראשית עמ' 79): אתם יודעים חברים, התורה קצת כועסת על נח. 

הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״ כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי" (ישעיה נד,ט). 

הנביא רומז בכך לנח: נח, למה לא ניסית לדבר עם אנשי הדור שלך? אמנם חשבת שהם משוגעים, סוטים וחוטאים, אבל מדוע חשבת שאין בכוחך לקרב אותם? 

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא. 

רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם?״ 

״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״. 

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה?״ 

החוזה מלובלין שאל, ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳?״ 

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״. 

חברים, אתם יודעים איך ניסה נח להחזיר אנשים בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים, אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא עוזר. געוואלד, זה לא עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף. 

לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה? 

כשאברהם אבינו רצה להחזיר אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה, הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה. 

תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו. 

ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (שמות לב,ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד מישהו, תשמיד אותי. 

אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״ אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו. 

ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם. על כך מגיב משה: אני מסרב. לא אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים. 

חברים, אנחנו ממש צריכים אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה שיאמרו. ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות. לא שומרים שבת״.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2020

פרשת בראשית - שניים מקרא ואחד תרגום

שניים מקרא ואחד תרגום

הרב ראובן ששון[1]: ראוי מאוד שנכין את עצמנו בתחילת ספר בראשית, ונעורר על קיום ההלכה המובאת בשולחן ערוך, ומקורה הטהור בגמרא.

ברכות (ח.): "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום ואפילו 'עטרות ודיבן' (במדבר לב ג). שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכיו לו ימיו ושנותיו".

שולחן ערוך (אורח חיים רפה): "אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שניים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבן".


חיוב עניין לימוד תורה והכרחיותה

מצינו שחיוב לימוד התורה הוא על כל אדם מישראל, בין איש עסקים, ובין בעל מלאכה, בין תלמיד חכם ובין עם הארץ, כולם כאחד חייבים ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר ״והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א,ח). והוא חיוב גדול, עד שהדבר הראשון ששואלים את האדם ביום הדין הוא על לימוד התורה.

ונודע עוצם מעלת לימוד תורה שהוא כנגד כולם ממש, כמובא במשנה במסכת פאה שאנו אומרים בקרבנות השחר (א,א). ולא לחינם הושמה שם, אלא בין השאר כדי ללמד אותנו אורחות חיים, מהם הדברים שצריך האדם להתחזק בהם, וכלשונה:

"אלו דברים שאין להם שעור. הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כלם".

אנו רואים כאן עניינים עצומים ויקרים, כמו מצוות צדקה וחסדים, והשכמת התפילה, והבאת שלום, וכיבוד אב ואם. ועניינים אלו הם יסוד התורה כולה. ומכל מקום תלמוד תורה עומד ממש כנגד כולם, באופן שאם יהיו כל הערכים הללו בכף אחת, ותלמוד תורה בכף השנייה, הוא יכריע את כולם. ויראה האדם אילו ערכים יקרים נמצאים בכף הראשונה, שהם עניינים יקרי עולם, שהכול עומד עליהם. ואף על פי כן כולם יחד אינם עומדים מול מעלת לימוד התורה. ובאמת, אין קץ למעלת התורה, ואין גבול לשיעור קדושתה, שהיא אור אין סוף ממש, למעלה מכל התלבשות בעולמות.

מגודל מעלת התורה נבין עד כמה גדול החיוב ללמוד תורה, התורה נמשלה ללחם, כאומרו ״לכי לחמי בלחמי״ (משלי ט,ה), ומהמשל נוכל ללמוד על הנמשל.

הלחם הוא מקור קיום הגוף וחיותו. והיינו, שאין האדם יכול להסתפק בכך שנברא ונוצר בגופו, אלא הוא צריך בכל יום לחדש כביכול את בריאת גופו, וזאת באמצעות המאכלים ובראשם הלחם.

כשם שדבר זה נכון בבחינת הגוף, כן הוא נכון בבחינת הנשמה ויתר כוחות האדם. והיינו, שכמו שברור לכל בר דעת שלא יוכל הסתפק בכך שאכל לפני שנה ולפני חודש ואתמול שלשום, שכן בכל יום הגוף זקוק להתחדשות, כן הדבר בנוגע לממד הפנימי שבאדם, סוד נשמתו, שגם היא זקוקה לחידוש והמשכת כוח מלעילא, והוא בחינת מזונה ומאכלה.

אמנם יש הבדל בין הנשמה ובין הגוף. שאם האדם אינו אוכל, כולם יכולים לראות את התוצאות: חולשה, רעב, וחסרון כוח, עד שהאדם מוכרח לשוטט ולחפש מזון. ואם לא ימצא מאומה, ויהיה חסר כול, אזי יחזר על הפתחים, ואף יחטט באשפה למצוא משהו שישיב את נפשו.

לעומת זאת - הנשמה שנסתרת באדם, אין הוא מודע לבקשותיה ורעבונה הגדול. ואינו חש ברעב הנשמה כמו תחושתו ברעב גופו, ואינו מבין מה חסר לו מבחינה רוחנית, כשם שמבין בחסרונו הגופני.

הנשמה מנסה לשדר לאדם תחושה זו, שהיא ככלואה בבית סוהר ומנסה לזעוק ולשווע למילוי רעבונה. היות ואין האדם מבין מה באמת הוא מבקש ומה מבקשת נשמתו, אזי כל רעב הנשמה מתורגם לרצון להתקדם בנכסים ובחיי העולם הזה, ובאמת מקור חסר זה הוא צימאון הנשמה וגעגועיה לאור אלוקות, שהוא מזונה והוא חיותה.

אם כן, נשכיל ונבין גודל החיוב להזין את הנשמה ולהשקיט רעבונה, כמו החיוב להזין את הגוף ולהאכילו. כי על כך מיוסדת המציאות, שהכול זקוק לחיות ולמזון בכל עת.

הנה מזון הנשמה הוא התורה, והוא עניין המשלת התורה ללחם, להורות לנו שכפעולת הלחם לגופו של האדם, כן פעולת התורה לנשמתו ורוחו של האדם, להזין ולהחיות ולקיים ולמלא ולהשביע.

עניין התורה הוא המשכת אור אין סוף בעולמות בשביל מזון הנשמות. שהוא אור נוסף על אור המידות האלוקיות עצמן, ונמשך ממרומי האין סוף בשביל חיות הנשמות עצמן, כדברי רבנו הרמח״ל באדיר במרום. וברצוננו לומר, ששפע מחודש ממש מתחדש בכל יום באצילות, להכין מזון ומחיה לישראל עם קרובו, לנשמותינו הצמאות והמתגעגעות לטעם בית ה' ולרוות מדשן עדניו.

כל איש ישראל יודע, שלימוד התורה מחזק ומבריא ומעצים מאוד. וכמו שאין להשוות גוף מצומק ברעב לגוף שבע ודשן, מחוזק במאכלים מבריאים, כן אין להשוות בין נשמה מצומקת ומורעבת, לנשמה המקבלת בכל יום מזון חי ובריא, מאיר ומשמח. כך, כשם שגוף מלא מזון הנה הוא חי ורענן, מלא כוחות גופניים לפעול ולעשות, כן הדבר ביחס לרוח ולנשמה.

מזון התורה מעניק לאדם עצמות אדירות, אושר ושמחה, נחת וטוב לבב, וכל חייו בעולם טובלים באושר ובאורה. ורואים אנו את נשמות עם ישראל הצמאות, אלה שאינם מרווים נשמתם באור, שהם הולכים שחוח מנטל החומר, עייפים בעייפות פנימית וקודרים בקדרות וקצף וצער ומכאובים.

אין תנחומי העולם הזה יכולים לרפא את כאב הרוח והנשמה. ואין בכל תרבות הפנאי וכל ההמצאות שממציאה תרבות זו כדי לספק מזון לנשמה. והיינו, שכל המצאות התרבות, תוכניות בידור וספורט וכיוצא בזה, מנסות לפנות לרוח האדם ולהעניק לה טעם ועניין להחיותה. ומכאן המשיכה הגדולה של אנשים לעניינים אלו. ובאמת הנפש לא תימלא מהם, ורק לשעה קצרה יכולים להסיח את הדעת מהרעב, אך לאחר מכן נותר הדבר כשהיה, ואף חריף יותר. כי דומה הדבר לצמא השותה מים דלוחים, בייחוד אם תוכניות אלו מלוות בעניינים אסורים כפריצות וכיוצא בזה, הפוצעים את נשמת אלקים שבאדם וממעיטים את כוחה. והרי הם כמים מלוחים המספקים כביכול תחושת רוויה בזמן שהאדם שותה אותם, אך לאחר מכן הנפש נצרבת מכאב הנזק שבהם, הזורה מלח על פצעיה.

כללו של דבר, עלינו להאמין בה' אלוקינו, אוהבנו ורענו הזן אותנו, וכשם שהמציא וברא לנו מאכלים טובים לגופנו, הוא אומר לנו ומורה לנו מהם המאכלים לנשמותינו. וכשם שהודו לה' כי טוב מרוצים אנו מפירות גידוליו החומריים, שעשה וברא חומרים ומאכלים מצוינים וטעימים, עסיסיים וריחניים, וטובים המה לגוף ומאירים את העיניים. הנה כן הדבר ועוד יותר מזה עשה לנו ה' אלוקינו בבוראו מזון ומחיה לנפש ולרוח ולנשמה. על כן נהיה נא אנשי אמונה, להגביר אמונת לבבנו בהכרח התורה עבורנו, ונתחזק להתמיד בה, והיא תאיר עינינו ותחייה נפשותינו, ותעניק לנו כוחות עצומים, ואור ואושר ושמחה, להחיות עם רב בשפעת קדושתה.


סוד פרשת השבוע

חכמים הורו לנו שיש מזון מיוחד לכל שבוע ושבוע, והוא סוד פרשת השבוע. שהנה עשה הקב״ה פלא גדול, שהעניק לנו מזון מתאים באופן ממוקד לכל שבוע בפני עצמו.

האדם עובר שינויים כל הזמן, ובכל יום ויום יש לו משימות חדשות ועניינים חדשים המתגלגלים עליו, והכול לפי התיקון שצריך לעשות. בכל עת מתחדשים עליו מלמעלה המון מעשים ועניינים והוא צריך מזון וכוח רוחני מיוחד בשביל משימות אלו. משל למה הדבר דומה, לאדם שהולך שבוע אחד למסע במדבר, ושבוע אחרי זה עובד בתיקון מכוניות, ושבוע אחרי זה עובד במחשבים. בכל שבוע הוא זקוק לציוד מתאים בעבור המשימה של השבוע. בהיותו במדבר, הוא זקוק לציוד להליכה במדבר, ובתיקון המכוניות הוא צריך כלים מתאימים, וכל כיוצא בזה. כמו כן, הוא צריך עצות והכוונות מתאימות למשימות שיש לו. וכן צריך שיהיה לו חשק ורצון בהן דווקא.

כך הם חיי האדם, שכל יום ויום קורים לו מקרים ואירועים רבים, לפעמים שמחה ולפעמים ייסורים, לפעמים עניינים הדורשים מידת רחמים ולפעמים מידת דין וכיוצא בזה. לפעמים צריך להשפיע ולפעמים להיות מושפע ועוד ועוד. הוא צריך אפוא מזון מיוחד שמתאים לכל שבוע ושבוע, שבמזון זה ימצא כוח רוחני מתאים למשימות שלו, וכן עצות טובות והכוונות מדוקדקות.

זה סוד פרשות השבוע, שהן הן אור התורה כפי שמתחלק לשבועות ותקופות, ויש קשר עמוק בין הפרשה ובין כל תקופה. הן לכלל עם ישראל במשך ההיסטוריה, כמו הקשר בין חנוכה ובין פרשות וישב וישלח מקץ וכו'. הן באופן פרטי לכל דור ודור, ואף גם זאת לכל אדם ואדם מישראל, בכל שעה ממש. שכל אחד יכול למצוא את השבוע שעבר עליו ממש גנוז בתוך הפרשה של השבוע. שיש בה מזון ואור וכוח בשביל משימות השבוע, ואף עצות נאמנות. אם יתבונן ויקשיב לעומק הפסוקים, ימצא קשר וזיקה למצב השבוע שלו. והוא פלא גדול, שפרשה אחת לכל עם ישראל גונזת בתוכה הכוונה והתאמה לכולם ממש, ״אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי״ (תהלים סב,יב), בסוד כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ה נחלק לשבעים קולות (שבת פח ב), והיינו שהוא מתפצל לכל גווני הנפשות של כל ישראל, עד שכביכול הוא מיוחד ומתואם לכל אחד, כאילו הפרשה נכתבה בעבורו.

בכל פרשה יש ראשית כול אור סגולי מיוחד לאותו השבוע. שמי שאינו לומד את הפרשה, יחסר לו המזון המיוחד לאותו השבוע, להעניק לו כוח וברכה. והוא אשר תיקן רבנו האריז״ל חוק לישראל, להשלים את כל בחינות התורה הנצרכות לאותו היום, לתת מזון ושפע לכל בחינות האדם בכל יום ויום להחיות עם רב. וגדול ישראל קודש קודשים, האריז״ל, עשה עניין זה לתועלת עצומה לכל ישראל, ואשרי מי שהולך אחרי ארון הקודש של ישראל, האריז״ל, ולוקח עצות טובות לנפשו, שהן יקרות מאוד ונובעות מהכרת עמקי הנפש של איש ישראל, טוב לנפש ומרפא לרוח ואור לנשמה, ובחיותם יהיה כל יומו של האדם מאיר ועשיר ומלא ברכה והצלחה.

אם יתבונן האדם בכל פרשה - ימצא עצות והכוונות לעצמו. זה כלל גדול, שהתורה מתאימה לישראל, ואורייתא וישראל חד הם, וכשם שחיי האדם מתפרטים לימים ושנים, כן התורה מתפרטת, וכל פרשה בתורה מקבילה לשבוע של האדם ולמה שיתרחש בו. כי הוא יסוד מוסד, שאין התורה ספר היסטוריה חלילה, שמתאר מה שהיה בעבר בלבד, אלא הוא אור נצח, שבו גנוז הכול ממש. וסוד העניין הוא שהתורה היא חיות העולמות, וכל קיומם בנוי על שפע התורה המתחדש בכל יום, ונמצא שבקריאת התורה עצמה גנוזים חיות וחידוש חיי האדם בעולם, ובכל שבוע - פרשת השבוע היא חיות וחידוש אותו השבוע. כך, כל התורה היא כמו בניין מפואר, וכל פרשה הוא כמו שלב הבנייה של כל חלק מהבניין. ולכן צריך להתאים את הפרשה אל השבוע, וללמוד את התורה של אותו השבוע בייחוד, שהיא פרשת השבוע.


״מאריכין לו ימיו ושנותיו״

זה ממש מה שרמזו לנו חכמים בגמרא שאמרו ״כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו״.

ראשית כול אמרו לשון 'פרשיותיו', ויש לשאול הלוא אין אלה הפרשות שלו אלא של התורה ושל הציבור שקוראים באותו השבוע. ומדוע נקראו בלשון יחיד כאילו הן אישיות שלו?

אלא שבאמת אלו פרשות שלו ממש, שהתורה של אותו השבוע היא התורה שמתאימה לו, ממוקדת ומכוונת אישית בשבילו, ונצרכת בעבורו ממש. כל מה שיארע לאדם במשך השבוע, שהוא בחינת 'פרשות' ומאורעות, ממש גנוז בתורה של שבוע זה, ובקריאת פרשת השבוע - מתחדשות פרשיותיו של האדם ומקריו ומאורעותיו, שיהיו טובים וברוכים ומלאים שפע ואור.

זה ממש סוד 'מאריכין לו ימיו ושנותיו'. שאריכות ימים אינה רק כמותית, שנוספים לו עוד ימים וחי עוד שנים, שאם כן היה לו לומר, מאריכין שנותיו, ובכלל השנים גם הימים.

באמת עיקר אריכות ימים הוא בסוד האיכות, שכל יום נעשה עשיר ומלא וגדוש. כמו שכל אדם יודע, שיש ימים מרוקנים וחסרי כול, והם נמוגים כלא היו, ולעומתם יש ימים עשירים ומלאי ברכה, ומה שנעשה בהם שווה ערך לימים רבים אך ריקניים. ובוודאי כן הוא הדבר, שרואים אנו אנשים צעירים שעשו בחייהם כמי שחיו שנים רבות, ויש שחיו שנים רבות ועשו מעט בחייהם כצעירים לימים. והנה זהו עניין שהורו חז״ל בסוד שניים מקרא ואחד תרגום. שאין אריכות הימים כמו פרס חיצוני, כילד שעושה שיעורי בית ומקבל שוקולד, שהוא פרס הסכמי ולא עצמי. לא כן הדבר. אלא מצוות קריאת שניים מקרא ואחד תרגום היא ממש פועלת את אריכות הימים, שהדבר תוצאה מוכרחת ולא פרס חיצוני. והיינו, שבהיותו קורא ומשקיע בשניים מקרא ואחד תרגום, לקרותו בכוונה ובשמחה, ובייחוד אם עושה זאת אחר התפילה עם התפילין בבוקר, שמוסיף לכך את אור התפילין, אם יכול לעשות זאת, הוא ממשיך בכך אור ושפע על עצמו מבחינת התורה של השבוע, ומאיר אור גדול לכל היום כולו, מכוח התורה שמכוונת במיוחד לאותו היום והשעה. ונמצא מאריך ימים ושנותיו, משבח באיכות, בבחינת ימיו, ובכמות, בבחינת שנותיו, להיות מלא אושר וטובה וברכה.



[1] באור פניך - לימוד יומי באמונה - חג סוכות 05 - הרב ראובן ששון עמ' 60-66 (עם עריכה שלי).

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: