החמץ והמצה – הבטלה העמל המים והאש

 

ההבדל בין חמץ ומצה

בדרך כלל[1] רגילים לראות שההבדל בין החמץ והמצה הוא הזמן, שחמץ הוא בצק שעברו עליו יותר מי״ח רגעים, ומצה היא בצק שנאפתה במהירות, שלא עברו עליה יותר מח״י רגעים.

אבל באמת כל עוד שמתעסקים עם הבצק הוא אינו מחמיץ. ואפילו כל היום כולו מתעסק בבצק, אין הוא מחמיץ. ואף שלהלכה אנו מחמירים ומקפידים על ח״י רגעים, מכל מקום מעיקר הדין כל עוד שהבצק נמצא בעיבוד, אין הוא מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תנט,ב): "לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ".

וכן בהלכה אחרת שאומרת שאם מים מטפטפים על החמץ, טיף אחר טיף בלי הפסק, הם טורדים את הבצק והוא אינו מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תסו,ו): "קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק; ויאפנו מיד לכשיפסיק, ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו, אסור".

אנו רואים שלמעשה הזמן איננו הנקודה המהותית בהבדל בין החמץ והמצה, אלא העיסוק התמידי.

בעצם, חמץ הוא בצק שהניחוהו זמן מסויים בלי התעסקות, שלכן הוא עבר תהליך של חימוץ וטפיחה. מה שאין כן המצה, שהיא בצק שלא הניחוהו אף רגע בלי עסק.

נמצא שנקודת ההבדל בין החמץ והמצה הוא הבטלה מול ההתעסקות התדירית. כי מצב של עמידה בלי עשייה ופעילות, היא הגורמת לחמץ להתהוות. הווה אומר - החמץ הוא תוצאה של בטלנות וחוסר עשייה, ובמילים אחרות, החמץ הוא תוצאה של ריק ושיממון.

מקרא מפורש מוכיח כן, והוא הפסוק שממנו לומדים את בדיקת חמץ - "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל-הָאֲנָשִׁים, הַקֹּפְאִים עַל-שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא-יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ״ (צפניה א,יב).

הנה אנו רואים את המינוח - 'קופאים על שמריהם'. ידוע שהשמרים הם הגורמים המטפיחים ומחמצים את הבצק. והבצק צריך לקפוא על שמריו, היינו להיות בלי תעסוקה ותזוזה, כדי שיוכל להיות נפעל מהשמרים ולטפוח ולהחמיץ על ידם.

 

שאור וחמץ - שתי בחינות של קלקול

יש כאן שתי בחינות - השמרים, שהם הגורמים המחמיצים, והבצק בעצמו שמחמיץ על ידם.

שאור הוא המחמיץ בעצמו, והבצק הוא מוחמץ. והם שתי בחינות של רע, כי יצר הרע בעצמו הוא השמרים, הוא הגורם המתסיס, המסית והמדיח את האדם נגד קונו. אלא שאין יצר הרע יכול לפגוע באדם בכל מצב, ועיקר כוחו של היצר הוא בשעה שהאדם 'קופא' היינו נמצא בבטלה ובשיעמום. והוא שאמרו חכמים שהבטלה מביאה לידי חטא. אך אם האדם נמצא תמיד בעשייה, הוא שמור ומוגן מיצר הרע. והוא מה שאמרו חכמים בשבח המלאכה, שהיא מרחיקה את יצר הרע מהאדם. כי האדם אינו בבטלנות, ועל ידי כך אין היצר יכול לפגוע בו. וכן האדם שעסוק תמיד בעמל התורה אין היצר יכול לו, כי הוא אינו בבטלנות.

והנה בחינת החמץ, הוא בצק שנמצא בבטלנות, בלי תעסוקה ועיבוד, ולכן הוא יכול להיות נפעל מהשאור, השמרים. אך אם הוא נמצא בעיבוד תמידי, אין הוא פגיע מהשאור.

אבל יש עוד מצב בו הבצק מחמיץ מעצמו, אפילו בלי שמרים. כי אם בצק יעמוד הרבה זמן בלי עסק, הרי שהוא יחמיץ מעצמו. וזה בחינה שניה, שהרע כבר בלוע בתוך האדם בעצמו. והוא לאחר חטא הקדמוני, שנפגע האדם מזוהמת הנחש, עד שכבר בתוך נפש האדם עצמו יש גורם מתסיס, שאם האדם לא יפעל בעשייה וקדושה, אזי חלילה זוהמת הנחש שבו תהיה מתעוררת, ותגרום להחמצה של האדם עצמו, היינו לנפילה ברע ובקליפה. בתחילה בא הנחש לאדם, שהוא השאור שמנסה לפגוע באדם שהוא חלתו של עולם, סוד הבצק. והפיתוי ללכת אחר הנחש הוא בחינת 'קופאים על שמריהם', שהאישה התפתתה לסוד הבטלה והשעמום, וממילא הלכה אחר דעתו של נחש, סוד השאור, ועל ידי כך הוחמצו אדם ואשתו ונפגמו, להיות בחינת חמץ, סוד הזוהמה שפגעה בהם.

 

חמץ - ואל עפר תשוב

לחם חמץ ממהר להתקלקל, כי הוא מתייבש במהרה, וכבר אינו ראוי לאכילה, ועוד מעט קט והוא נעפש ומתפורר ברקבון. מה שאין כן המצה, שהיא אינה מתקלקלת כלל, כי מצה יכולה להחזיק מעמד אפילו שנים רבות בלי שתתקלקל.

זה ההבדל בין אדם הראשון לפני החטא ולאחר החטא. כי קודם החטא גופו של האדם היה בחינת מצה, ולכן לא היה בו פגם ולא קלקול, ולא היה מתעפש ונרקב. אך לאחר החטא, שנגע בו בחינת ההחמצה של הנחש, אזי הוא נעשה כלחם חמץ ולא כמצה, ולכן הוא נעפש ומתקלקל, והוא סוד המחלות והזיהומים והחולשה שאוחזת בגופו של האדם, ממש כמו שהריקבון אוחז בלחם חמץ. וזה ממש סוד גזירת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, סוד החמץ ולא סוד המצה. כי נעשה האדם לחם חמץ, ולכן גופו מתפורר ובלה.

עוד תראה שגזרו על האדם לטרוח מאוד במלאכתו, סוד זיעת אפיך תאכל לחם. ותראה שזה ממש נעוץ בסוד החטא, כי החטא הוא ההחמצה, שהוא נבע מהבטלה והשיעמום, ולכן גזרו על האדם עמל של מלאכה, כדי שלא יבוא לידי בטלה ושיעמום. ובזה נבין סוד גדול, כי המביט על חיי האדם יתמה מאוד מדוע ברא ה' ככה את בני האדם, שרוב זמן חייהם עוסקים באמצעי ולא במטרה. כי הלא המטרה היא ידיעת ה' ודבקות בו יתברך שמו, בעמל תורה ומצוות. וכל ענייני הפרנסה והעבודה ותיקון הגשמיות היא אמצעי לתכלית זו, ואינה התכלית בעצמה. על כן מדוע צריכים בני אדם לעמול ולטרוח כל כך הרבה סביב עניינים אלו. ומה ראה ה' לברוא כך את האדם, והלא היה יכול לבוראו באופן שלא יצטרך לטרוח כלל, כי מזונותיו היו מזומנים לו, ובתים והיכלות וכל מיני טובות מרובות, בלי שיצטרך לרדוף אחר כל אלה. והיה ה' יכול לסבב שיהיה כל השפע מזומן לבני אדם חינם אין כסף.

אלא שבאמת כך היה לאדם בגן עדן. כי היה לו הכל מוכן ומזומן בכל טוב ושפע. כי היה לו בית נאה וממוזג, יפה ומשובח, וכל מאכל היה מוכן לו, כי מלאכי השרת היו צולים לו בשר, והיו האילנות הטובים מנעימים ומטעימים לו מכל טוב גן עדן הארץ, וכל אשר יבקש יבוא לו בלי עמל וטורח. והנה כל השלווה הזו היא למעשה מצב בו אין האדם צריך לטרוח באמצעי כלל, כדי שיהיה לבבו פנוי אל התכלית, שהיא הדבקות בקונו יתברך שמו, בעונג ושעשועי קודש, בתורה ובתפילה ובייחודים עליונים, שיהיה דבוק באור נשמתו וממשיך שפעת קודש לכל ההויה. כי לכך נוצר.

אך תראה שהאדם נפל, כי זוהי הסכנה הגדולה שיש לאדם בהיותו במנוחה והכל מזומן לו, שעלול להפוך את העונג שלו לתכלית, וישקע בעונג ובהנאה, ויתבטל ממלאכת שמים שמוטלת עליו, ויתרכז רק בבקשת טובתו והנאתו. כי כשישים את העונג של גן עדן לתכלית, אזי יתרכז רק בהנאתו, וממילא יבוא להיבטל ממלאכתו, ועל ידי כך יגיע לבטלנות. כי כשאדם שם לנגד פניו את תפקידו, ורואה שהוא העיקר, אזי רותם כל כוחותיו למען המטרה, ומרוכז בה, ואינו בא לידי בטלה. אך אם ישים הנאתו בראש הכל, הרי שיתרפה ממלאכתו, וממילא יבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה היא בחינת קופא על שמריו, וממילא על ידי כך השמרים יכולים לפגוע באדם ולהחמיצו. והנה דבר זה הראה שהאדם אינו יכול לעמוד ברוב טובה, והיינו שאם יהיה במצב שבו כל האמצעים מוכנים ומזומנים לו, לא יהיה שוקע כולו במלאכת שמים ובעמל הקודש, כי יתרפה ממלאכתו זאת, ויבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה מסוכנת מאוד, כי ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״ (משלי יחט), כי הוא מקרב עצמו אל מקום הקליפות ומדורם, סוד השמרים.

ראה הקב״ה שאי אפשר לסמוך על האדם וחובה להטיל עליו עמל ויגיעה, כדי שלא יבוא לידי בטלה, לכן סיבב הקב״ה את האדם אל מקום שיצטרך לעמול מאוד לקיומו. ותראה שכעת בלי עמל וטרחה הנה יחסרו מזונותיו וביתו, ויהיה בסכנת חיים. ולכן יהיה האדם מוכרח לעבוד, כי הרעב יציק לו, והקור והגשם יאלץ אותו להשקיע כוחו בשביל לעבוד ולהשיג מזונו ובית דירתו. ועל ידי כך יתרחק האדם מן הבטלה.

עוד נדע כי סיבב ה' ברחמיו תיקון לאדם, שיתקן עצמו ואת העולם על ידי המלאכה וכל העניינים הללו, בסוד העלאת ניצוצות ועבודת הבירורים, והיינו שאין עמל האדם רק כדי שלא יבוא לידי בטלה, אך אין בזה תכלית עצמית, אלא יש כאן תיקון לעולם שיבוא על ידו. ואמנם דרך תיקון זה לא היה בא לאדם אם היה יכול לעמוד ברוב טובה, ולהתעסק במלאכת שמים בלי להיבטל ממנה.

 

סוד ההתעסקות בבצק שלא יחמיץ

סוד העסק בבצק הוא עמל רב ומתיש. והוא סוד העול שהונח על האדם לאחר החטא. ובזה תבין סוד דברי האריז״ל שעל ידי שמזיע באפיית מצות מתקן פגם הברית והחטא הקדמוני, שהוא אחד כנודע. ותשכיל סודו, כי נגזר על האדם בזיעת אפך תאכל לחם, ותבין שהגזירה הזו אינה עונש שרירותי אלא תיקון לאדם ממש. והוא במה שראינו, שעל ידי העמל שומר עצמו שלא יחמיץ. וזה עצמו ממש סוד הזיעה באפיית המצות, שהוא עמל האדם בעולם. וזו דרך אחת לשמור עצמו שלא יבוא לידי חימוץ, והוא סוד רוב בני האדם, שעסקם במלאכה ובעמל כל היום, ועל ידי המלאכה אינם באים לידי בטלה ושעמום.

 

כל המקבל עליו עול תורה

אמנם לא סגר ה' את חלוני גן עדן, כי נשמת האדם נותרה בגן עדן תמיד, ולא יצאה ממנו. כי רק הגוף סולק, ולא הנשמה. וזה יסוד גדול, שאם אדם דבק בכל עוז באור נשמתו, אזי יכול להמשיך טהרתה וקדושתה אפילו על גופו, בעודו בעולם הזה, ויתעלה למדרגת גן עדן. וסוד הענין רמוז בדברי רבי נחוניא בן הקנה במשנה, שאמר ״כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ״, ולא אמר 'כל הלומד תורה', אלא 'כל המקבל עליו עול תורה', והיינו שצריך לקבל את התורה בעול ועמל, ולא במנוחה ומרגוע. והיינו, שבאמת מלאכת שמים מזומנת ומוכנה לכל מבקש, סוד תורה שמונחת בקרן זוית. ואם האדם יתעורר בכל לבבו למען ה', ויפקיר עצמו כמדבר, בלי להשגיח בצרכי גופו וחומריותו כלל, וישים הכל בצד, באמת ובלבב שלם, מגודל אהבת ה', שבוערת כאש בלבבו, עד שכל לבבו מבקש כבוד ה' ותיקון העולם ועשיית רצונו יתברך, ויסכים לוותר על כל חייו למען ה' ממש - מכוח מסירות אמיתית זו, שה' רואה ללבב ורואה טהרת לבבו באמת, יזכה לשוב למדרגת האדם קודם החטא, והיינו להתעסק במלאכת שמים, סוד תכלית העולמות, והוא סוד המשכת האור האלוקות לעולמות כולם, בסוד התורה, ויזכה שיונח על צווארו עול תורה, היינו להיות מורה הוראה בישראל, להאיר אור תורה לעם ישראל, ועל ידי כך הנה באמת יעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי אין הוא זקוק לעול זה, שכן עול זה נצרך מחמת הבטלה של האדם, שכדי שלא יתבטל צריך הוא עול לתקנו ולרסנו ולשמור שלא יחמיץ. אך אם הוא עמל בעול התורה בכל עת, אינו צריך עול אחר, כי לא יבוא לידי חימוץ כלל. וממילא יזכה וכל מלאכתו הגשמית תעשה על ידי אחרים, בחסד וברחמים ובברכה, כפי שאמרו חז״ל שצדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

בזה יובן סוד ההלכה בשולחן ערוך שראינו קודם לכן, שראינו שיש שני דרכים לשמור שהבצק לא יחמיץ. האחד הוא על ידי שיתעסקו בו בכל עת בלי הפסקה כלל. והשני הוא דרך המים המטפטפים על הבצק, שאם מטפטפים כל היום בלי הפסקה, לא בא לידי חימוץ, אבל אם הם מטפטפים בחולשה, ולא בחוזק, אין הבצק נפעל מהם, ועל ידי כך יבוא לידי חימוץ. והנה נודע שאין מים אלא תורה, וסודו הוא שצריך האדם לעמול בתורה באופן שגופו יהיה נפעל מהתורה, והיינו שיעמול בכוח ובתוקף, שיתחמם גופו מהתורה באש יוקדת, ועל ידי כך לא יבוא לידי חימוץ.

והנה מבאר השולחן ערוך, שדבר זה הוא דווקא אם הטפטוף תמידי בלי הפסק כלל, אך אם יש הפסק, יבוא לידי חימוץ. ולכן תראה שמדרגה זו היא מדרגה של יחידים ממש, כי לרוב הבריות קשה להתמיד בתורה בכל עת בלי הפסק. ולכן אמרו חכמים הנחיה לכלל הציבור - ״כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון״, כי אין רוב בני אדם יכולים לעמוד ברוב טובה, וקשה מאוד להתמיד בתורה בכל עת, ולכן הנפש תבקש מנוחה, ומתוך כך יבוא לרפיון, ועל ידי הבטלה הזו יתעורר החמץ שבלבבו, ויבוא חלילה להחמיץ. ולכן חייב לשלב עם תורתו גם מלאכה ועמל, כדי שלא יהיה בטל חלילה ויהיה גורר עוון, סוד הבטלה שהיא בצק קופא על שמריו שעלול להחמיץ.

 

מים מחמיצים ומים ששומרים מחימוץ

ראינו שאין מים אלא תורה, ונודע גם שהמים הם הם המחמיצים את הקמח. כי קמח בלי מים אינו יכול להחמיץ. ונמצא שהמים הם חרב פיפיות, כי מצד אחד מביאים ברכה רבה, כי הם התורה, וכן נודע שאי אפשר להכין לחם בלי מים. ובמצה עצמה שמים מים דווקא. אך מצד שני המים הם שורש ההחמצה, שאין הקמח מחמיץ בלי מים.

והנה סודו עמוק, והוא שאמרו חכמים ״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״, ותראה שכביכול היצר והתורה באים מאותו שורש, כי באמת היצר הוא דבר טוב, כי הוא כוח היצירה, ובלי יצר אין יצירה. כמו שתראה שבלי יצר אין ילודה, ואין תיקון עולם. לכן היצר ביסודו טוב, והוא סוד המים הטובים. וכן התורה היא כוח היצירה הרוחנית, והוא שאמרו חכמים שהתורה היא כלי אומנותו של הקב״ה, שעימה ברא את העולם. כי התורה היא שפע החיות והקיום, שהוא סוד המים. ותראה שהמים מאחדים את כל הגרגירים יחדיו, והוא כוח האחדות, והיא התורה שמאחדת הכל תחת מלכות ה'. והנה אלו הם סוד המים הטובים.

אך תראה שיש סוד מים המרים המאררים, סוד מארת הנחש, סוד הקללה שנתקלל האדם, והוא סוד ל״ט קללות, ל״ט מלקות, סוד ההפך מט״ל השמים, סוד הגשם, כי יש טל ויש לט, טל ברכה, ו'לט' הוא כלל מלשון 'לייט עלה אביי'. כי המים בעצמם עלולים להחמיץ את הקמח. והנה זה סוד 'להט החרב המתהפכת'. כי להט הוא 'הטל', וסודו 'הט״ל' שעלול להתהפך ל׳הל״ט'. ולהט הוא טל ו-ה', וסוד ה' הוא בחינת האדם, סוד המקבל, כי הוא עפר, סוד הקמח, סוד ה' שהיא נוקבא, סוד הקרקע. ול״ט סודו המים, סוד שקיו דאילנא כנודע בפתח אליהו. אלא שעלול להיות קללה, סוד לט, סוד לוט כנודע, ואפשר שיהיה ברכה גדולה סוד טל השמים, סוד התורה סוד טל אורות טלך. והכל תלוי האם המים יהיו מתוקים או מרים, סוד ההחמצה.

 

סוד המתקת המים במרה

ובזה נבין סוד "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה וכו', שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

יש להבין את הפסוק, כי התורה מספרת שהמים היו מרים, והקב׳׳ה הראה למשה עץ והשליך אל המים והמים נמתקו. ואחר כך התורה אומרת ״שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו״, והחוק ומשפט הם התורה, סוד דינים ושבת במרה. אך יש לשאול מה הקשר בין הסיפור של המים והעץ ובין התורה, ומתי והיכן מסר לו את התורה במעשה של מרה. אלא שאפשר שזהו עצמו סוד 'ויורהו ה' עץ'.

ותבין סוד 'ויורהו' שהוא לשון הוראה, והיינו תורה. ואין עץ אלא תורה, סוד עץ חיים היא למחזיקים בה. והיינו שלימד ה' את משה תורה להורות את ישראל, והתורה עצמה סוד המים המתוקים. כמו שראינו שהתורה היא סוד עמל תורה, שעל ידי כך יכול להשתמש במים במתיקות בלי מריריות, סוד עמל של המים שעל ידי כך לא בא לידי חימוץ, סוד מרה. ולכן מובן מדוע דווקא לימד אותם דינים ושבת, כי דינים הוא חושן משפט, ושבת הלכותיה מרובות מאוד, והם חלקי התורה שדורשים עמל עצום ורב כנודע, כמעט יותר מכל חלק אחר שבתורה. והוא סוד עמל תורה ממש, סוד מים מתוקים, מים שאינם מביאים לידי חימוץ. כי מים עומדים גורמים לבצק להחמיץ, סוד מים מרים. אך מים זורמים, מים חיים, היינו מים שיש בהם חיים ותנועה, הם שומרים שהבצק לא יחמיץ, ואדרבא לטוב לו, ועל ידי כך נמתקים המים.

ובזה יובן סיום הפרשה שאומר "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ״, הנה יש לשאול מה קשר סוד הרפואה כאן?! אלא שראינו שחמץ הוא בחינת גוף מתפורר ובלה ונרקב, ואילו המצה הוא גוף שאין בו חולשה ורפיון, ולא יובש ולא רקבון. והוא עצמו סוד הרפואה. כי עיקר המחלה באה כתוצאה מנפילת גוף האדם להיות בחינת חמץ. כמו שהלחם חמץ מתייבש ונרקב, כן גוף האדם בלה עם הזמן עד שמתפורר לגמרי, ולכן גזר מיתה על האדם לאחר שהחמיץ על ידי השאור הוא הנחש.

ממילא נבין מדוע הרפואה גנוזה במצה, כי היא בחינת גוף זך שאין בו חמץ, ולכן אינה מתקלקלת לעולם, וכן גוף האדם שהוא בחינת מצה, אין בו חולשה ולא רפיון ולא פגם כלל. ולכן הורו בזוהר שהמצה היא נהמא דאסוותא, כי היא ממש מחזירה את גוף האדם למצב שקודם החטא, שאין בו חמץ וממילא לא יובש ופגם. ולכן מובן היטב מדוע אמר סוד הרפואה בהמתקת המים. כי הנה כשזכו ישראל לתורה, סוד מים מתוקים, ממילא אלו הם המים ששומרים שלא יחמיצו ישראל בגופם, וישאר גופם בסוד מצה ממש, וממילא לא ישלטו בהם שום מחלות. והוא סוד התורה שהיא שורש הרפואה, כאומרו ״רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ", כי היא מים מתוקים, שמטפטפים על גוף האדם ושומרים אותו שלא יחמיץ. בזה נבין סוד מצוות התורה ״על מצות ומרורים יאכלוהו״, והיינו שהמצה נקשרת במרור, סוד המרירות. הוא סוד מרה, שהוא בחינת הכוח שעלול להחמיץ מחמת מים המרים, סוד ההחמצה. והמצה שומרת שלא יבוא המרירות ולא יחמיץ. כי הנה ראינו שלאחר שנפל האדם בחטא אזי צריך להיכנס לעול ועמל גדול, כי נפל בבטלה שבאה לו מחמת רוב הטובה, ולכן צריך לבוא בעמל כדי שיוציא מלבבו יצר הבטלה והזוהמה, וישוב להיות מצה.

 

סוד הזיעה באפיית המצות

והוא סוד העמל שנגזר על האדם בזיעת אפיך תאכל לחם. ובאמת הזיעה היא פעולה הפוכה מהרטבת הקמח במים. כי החמץ בא על ידי מים שנכנסו בקמח, סוד מים המרים, שהיה בטלה ונעשה הבצק לחמץ. ועיקר הזוהמה הוא מהמים, כי המים גורמים את החימוץ. וכדי לתקן זאת צריך לפלוט ממנו את המים, ועל ידי כך ישוב להיות קמח בלי מים, ויוכל לקבל מים חיים וטובים. וזה עצמו סוד הזיעה, כי הזיעה הוא פליטת הנוזלים מגוף האדם, והוא הוצאת מים המרים, כי הזיעה מרה, וכשמוציא את הזיעה הרי שמוציא את המים המרים, סוד זוהמת הנחש ויכול לשוב ולהיתקן.

והוא שאמר האריז״ל שהזיעה באפיית המצות סגולה לתיקון הברית, והוא באמת זיעה בכל ענייני המצוות ובייחוד במצות, ובכך פולט את המים המרים, סוד יצר הרע שגורם לאדם להחמיץ.

לכן ירדו ישראל למצרים לעול עבודת פרך, שאמר האריז״ל שהוא בשביל תיקון החטא הקדמוני, הוא סוד וימררו את חייהם בעבודה קשה, סוד מרור, סוד מים מרים , ובאמת היה זה תיקון להם, כי על ידי כך באו לסוד זיעה, סוד פליטת המים המרים, סוד זוהמת הנחש, ושבו להיות כמו קמח בלי מים, שמוכן לקבל מים חיים טובים, והוא סוד מתן תורה, סוד מים חיים, סוד טל תחייה שבא לישראל במעמד הר סיני. כי בעמל שעבוד מצרים הפליטו כל הרע מגופם, בסוד בזיעת אפיך, ואז ספרו מ״ט ימים נקיים, לאחר שגמרו להוציא כל הזוהמה, סוד דם נידה שגמרו להוציא, שהוא עצמו סוד מים מרים, סוד דם שאין בו לידה. ולאחר מכן באו להיטהר בימי הספירה, עד שיכלו לקבל מים חיים.

 

סוד מרה לאחר קריעת ים סוף

ובזה נבין סוד פרשת מי מרה שבאה בדיוק לאחר סיום יציאת מצרים, מיד לאחר קריעת ים סוף, שהוא סוף שעבוד מצרים, כי העבד יוצא לחירות במיתת האדון, ומתו מצרים שהם האדונים, סוד הנחש והזוהמה ששלט בישראל, כי כשגמרו להוציא כל הזיעה, סוד זוהמת הנחש, ממילא מתו אדוניהם המצריים, ויצאו ישראל לחירות, ואז ממש בא סוד הפיכת המר למתוק, סוד מים מתוקים, סוד ויבואו מרתה, כי לאחר שמררו את חייהם בסוד מרור, כעת יכולים לצאת מהמרירות, המים המרים, סוד הזוהמה, מים שמחמיצים, ושם קבלו עול תורה, והתהפך הכל להיות מים מתוקים, מים חיים שאינם מחמיצים, אלא יוצרים עיסה שתהיה לבסוף מצה, בלי זוהמת ההחמצה כלל. ולכן צוותה התורה לאכול מצה על מרורים, סוד הרפואה, כי המרור סוד הזוהמה שנדבקה באדם, בסוד מרירות, והמצה באה להפכו לרפואה ותיקון.

 

ביטול הרע משורשו - אפיית המצה

והנה נתבונן באותם הקדושים שהרגו את יצר הרע מתוך ליבם, כדוד המלך שאמר ״ולבי חלל בקרבי״. יש שתי דרכים בנצחון היצר, הנלמדים מעניין החמץ, כי היצר והחמץ אחד. דרך אחת היא המים שטורדים בכל עת, בלי הפסקה, ועל ידי כך לא בא לידי חימוץ. אך זו אינה דרך שלמה, שכן אם יפסיק רגע אחד מללמוד, יתעורר שוב היצר ויתקוף. כי הוא נמצא באדם, אלא שהאדם אינו נותן לו להתעורר מכוח התורה שלומד בכל עת. אך יש דרך עליונה לביטול היצר, והוא סוד האש. כי בצק שנאפה בתנור, שוב אינו יכול להחמיץ לעולם. כי האש מסיימת וגומרת את מלאכתו, ועל ידי כך לא יוכל להחמיץ לעולם, וכן לא יוכל להתקלקל שוב, כמו מצה שאינה מתקלקלת. נמצא שמור לגמרי מן המזיקים. והנה זוהי התורה העליונה, שהיא בחינת אש, כאומרו ״מימינו אש דת למו״, סוד ״הלא כל דברי כאש נאום ה'״. והוא שאמרו חכמים תלמידי חכמים כל גופן אש. אך כדי לזכות לתורה שהיא בחינת אש, צריך למסור עצמו בכל עוז על התורה, ולעמול בה מאוד, עד שיתחמם גופו בלהט אש התורה, בהתמדה רבה, במשך שנים רבות, ועל ידי כך יהיה בחינת אפייה, ויהיה לחם ולא בצק, וממילא יעקר יצר הרע מליבו ממש. והוא סוד הצדיקים שהרגו יצר הרע שבליבם, ובאו לתכליתם ממש, כי הלחם הוא תכלית, ובצק הוא דבר שאינו שלם. ולכן היצר נוגע בו, כי הוא פוגע במי שאינו שלם ולא בא לתכליתו, מה שאין כן הצדיקים שנעשו לחם ממש, שזכו למדרגה עצומה של התכלית, ועל ידי כך אין היצר יכול להם כלל, וה' יאיר עינינו במאור תורתו אמן ואמן.

---

[1] הרב ראובן ששון, באור פניך הגדה של פסח עמ' נב

פרשת לך לך - להזדרז!

להזדרז!

הרב קרליבך (אבן שלמה בראשית עמ' 86):

בראשית (יב,ד): "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'".

יש לנו הרגל לא טוב, אנחנו תמיד מבטיחים להתחיל מחר את מה שקיבלנו על עצמנו היום. אבל זה דבר נורא, זה ממש מחריב את העולם.

מה פירוש ״מחר״? לא רק שאסור לדחות למחר, אסור לדחות אפילו לחמש דקות. לכן כל הצדיקים מלמדים שהיסוד של חיים יהודיים הוא זריזות.

ה׳ אומר לאברהם, ״וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה״ (בראשית כב,ב). 

ה׳ לא אמר מדוע, או מתי, ואברהם היה יכול להגיד: אעשה את זה, אבל לפחות אבלה עם בני עוד שבת, לפחות עוד חג.

אבל אברהם אבינו יצא כבר למחרת בבוקר.

נחזור קצת אחורה, לימים שאברהם אבינו גר באור כשדים. המשפחה של אברהם אבינו הייתה עשירה מאוד. חלק גדול מאור כשדים היה בבעלות תרח ואברהם. ואז ה׳ אומר לאברהם אבינו, ״לך לך מארצך" - עזוב הכול ולך מכאן. מתי הלך אברהם אבינו? ממש למחרת בבוקר.

רמח"ל (אדיר במרום ח"א - עת אימת ניתב בקיימא דחד סמכא): 

"צריך זריזות גדול להשתמש מן האורות האלה ולקנא על הזמן העובר".

הקשיבו לסיפור שובר הלב הזה, שסיפר הרבי הקדוש מרוז׳ין.

רוז'ין היתה שושלת קדושה, אבל לצערנו לא נשאר ממנה הרבה. אחד מאלה שנשארו היה האדמו״ר מסדיגורה, שהתגורר בתל אביב. פעם אחת הגיע האדמו״ר לניו יורק, והתארח בבית מלון במנהטן במשך ארבעה שבועות. הוא נזקק למניין, ולכן התקשרתי וביקשתי להצטרף למניין. באותם ימים הרבי לא קיבל אנשים, פשוט מפני שהיה חלש. אולם, הוא היה צריך מניין, ואני זכיתי להשלים מניין באותו ליל שבת.

ברוז׳ין, הרבי איננו מתפלל ביחד עם המנין, אלא בחדר הצמוד. מיד אחרי קבלת שבת, הרבי שר ״שלום עליכם״, מקדש, כולם חוזרים לביתם, ואחרי זמן מה, כולם חוזרים ואוכלים את הסעודה עם הרבי. הרבי תמיד אומר תורה אחרי הקידוש, ואני זכיתי פעם אחת לשמוע את התורה שלו. לא אשכח את זה לעולם.

זה סיפור שרבי ישראל הקדוש מרוז'ין נהג לספר: בשנת ר״נ (1490 למניינם), התאספו יחד היהודים תושבי ספרד, שהיו בעלי נכסים רבים, והחליטו לקנות את ישראל כולה. זו הייתה התעוררות עצומה ומופלאה למען הארץ. הכסף לא היה בעיה עבורם, כי באותם ימים, הקהילה היהודית בספרד הייתה אולי הקהילה המוצלחת ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. כולם היו חכמים, כולם היו עשירים.

הקהילה מינתה שלושה נציגים, חכמים גדולים ובעלי השפעה, כדי שילכו לדבר עם הסולטן ולשכנע אותו למכור להם את ארץ ישראל.

והם באמת ערכו את כל ההכנות לחזור לארץ ישראל. בכל עיר החלו כולם ללמוד את המצוות התלויות בארץ - תרומות ומעשרות, שביעית. הם אפילו פתחו בתי מדרש להכשיר בהם כוהנים ולוויים, כי הם תכננו לבנות את בית המקדש, וצריך שם כוהנים שידעו את העבודה.

מדהים.

ראשי הקהילה קבעו תאריך כעבור שנה, שבו יחזרו כולם לשמוע את תשובת הסולטן. בשנת רנ״א (1491 למניינם), חזרו שלושת הנציגים ובישרו את הבשורה המופלאה: הסולטן מוכן למכור לנו את ארץ ישראל! היהודים התחילו לרקוד ברחובות, הם ממש יצאו מגדרם, ״אנחנו חוזרים אל ארץ ישראל!״

פתאום קם יהודי זקן ואמר, ״אם ה׳ רוצה שנחזור לארץ ישראל, מדוע לא נתן לנו אות משמים?״, אבל יהודי אחר אמר, ״אות משמים? יש לך אות גדול מזה? הסולטן מוכן למכור לנו את ארץ ישראל, ויש לנו הכסף, עשינו כבר את כל ההכנות - איזה אות צריך עוד? זה האות משמים הכי גדול שיש!״

אבל אחרי דבריו של אותו זקן נוצרה כבר מחלוקת. אלו אומרים ״בואו נלך״, ואלו אומרים ״נחכה לאות משמים״. לבסוף החליטו להיפגש כעבור שנה, בראש חודש אלול רנ״ב (492! למניינם). בכנס הגדול הזה היו אמורים להחליט האם לקנות את ארץ ישראל או לא.

למרבה הצער, בתשעה באב של אותה שנה, אירע גירוש ספרד, וכל הכסף היהודי הוחרם.

זה הסיפור הכי קשה בעולם.

זה מזכיר לנו את החיים של כל אחד מאתנו. כשאנחנו מסתכלים אחורה, ומבינים כמה הזדמנויות היו לנו לעשות משהו עצום, והחמצנו אותן כי לא פעלנו מיד. זה ממש שובר את הלב.

פעם שמעתי מאחד הצדיקים שכשאדם מגיע לשמים, מראים לו שני סרטים. בסרט אחד הוא רואה מה היה יכול להיות, ובאחר - מה היה בפועל. אם שני הסרטים האלו מתאימים, זה גן עדן, אבל אם אינם מתאימים, זה גיהינום. הגיהינום הכי קשה. מפני שהייתי יכול לעשות כל כך הרבה דברים טובים בקלות, מדוע אם כן החמצתי את השעה?

אומר עכשיו את הדבר הכואב ביותר שאפשר. תארו לכם איך נרגיש אם כשיבוא משיח נגלה שאולי היה אפשר להציל את ששת המיליונים?

הורים רבים אינם מצליחים להסתדר עם הילדים שלהם. אני בטוח שהיו להם בעבר רגעים שהם היו יכולים להסתדר. אני בטוח שהיו רגעים שהילדים שלהם התחננו, ״אני רק רוצה לדבר אתך״. אבל באותו רגע הם היו צריכים ללכת לפגישה, או שהיו עייפים, או שצפו בטלוויזיה. ״דבר אתי מחר״. אבל מחר כבר היה מאוחר מדי. אז אני מברך אתכם, ותברכו אותי בחזרה, שבכל רגע שהילדים שלנו רוצים אותנו, לא נדחה את זה. לעולם לא נדחה את זה.

זה היסוד של חיים יהודיים, כי אברהם אבינו הוא היהודי הראשון. במה התבטאה גדולתו המיוחדת של אברהם אבינו? אפשר לחשוב שאברהם אבינו היה כל כך גדול כי הוא השיג את ה׳ במדרגה גבוהה מאוד. אפשר לחשוב שמה שהפך אותו ל״אברהם אבינו״ הוא מעשה זה או אחר שלו.

אבל הרבי הקדוש ר׳ חנוך העניך מאלכסנדר אומר שגדולתו של אברהם אבינו היא שהוא הזדרז ולא חיכה. הוא ממש לא חיכה להתחיל את המסע שלו - לארץ ישראל, ולעקדה.

פרשת בא - אחרי הפעולות נמשכים הלבבות

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות

שמות (יב,מג-מו): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ: בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ".

מה זה כל העסק הזה? שים אנדרטה לזכר יציאת מצרים וזהו...?!?

ספר החינוך (מצוה טז - שלא לשבור עצם מן הפסח): "...בתחילת בואנו להיות סגולת העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.

ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה יצווה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס, והלא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא יישכח מפי זרענו? דע כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן.

ועתה בני, אם בינה - שמעה זאת והטה אוזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות: דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי - דרך משל, שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות - ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור...

על כן אמרו חז"ל: "רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות ג,טז), כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להיטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד...".

מספרים כי בליל חורף קשה, התדפק על דלתו של אחד מעשירי העיר - ר' אליהו חיים מייזל, רבה של לודז׳ שבפולין. העשיר נחפז אל הדלת, והזמין באדיבות רבה את אורחו להיכנס. אולם, הרב נשאר על מקומו בפתח, מסרב להיכנס, כאשר פתיתי השלג ממשיכים להערם על מעילו, ורוח עזה טופחת על פניו של העשיר.

״באתי להתרימך״ - אומר הרב - ״למגבית שאני עורך, לרכישת עצים להסקה בבתי העניים, ובשום אופן איני יכול להיכנס״.

האיש המוקיר את הרב מימים, חוזר בהכנעה לביתו, ומוציא את תרומתו אל הרב ולהפתעתו הוא רואה כי הרב צועד אחריו אל חדר האורחים הגדול והמוסק, ומתיישב בניחותא לשוחח על דא ועל הא. העשיר שהניח כי הרב בודאי ממהר מאד, לא יכל עוד להתאפק, ושאל את הרב לפשר מעשהו: מדוע סרב הרב להיכנס תחילה לביתו, לפני שתרם את תרומתו?

״בודאי״ - השיב הרב - ״לעסוק בצרכי עניים, לתרום ולהתרים בשביל עצים להחם ביתם, אפשר רק כאשר עומדים בחוץ וחשים את טעמו של הקור, ולא בעזרת תיאור מצבם הקשה כאשר יושבים בבית מואר ומוסק!״.

רמב״ן (יג,טז): ״וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום שיתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנו. וזו כוונתם במה שאמרו ויקראו אל האלקים בחזקה, מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (ירושלמי תענית פ״ב)".

הרי לנו שתכלית בתי הכנסיות וראשית מפעלם להרגיל את הבריות לאיזו פעולה גופנית חיצונית מרוכזת, שמתוכה מתרוממים ומתלהבים הלבבות ברחשי דבקות רוחנית לקב״״ה.

ה״שפע חיים״ מצאנז זצ״ל, בהיותו במחנה פלדפינג פגש בבחור שהכירו מן הבית, בית חסידי שורשי מקפיד על קלה כבחמורה. אותו בחור למגינת הלב הסתובב במחנה גלוי ראש, הדבר כאב מאוד לרבי זיע״א ונסה להשפיע עליו בכל דרך כי יצטרף לישיבה שהקים במקום. הבחור מר נפש היה אחרי שנות הזעם וענה לרבי כי אינו מעוניין לחזור לדרכו הקודמת. שאלות רבות התעוררו בליבו בשנות הצרה, סבל רב סבל ועתה רצונו להנות מן החיים הוא חייב לבקר בכל יום בקולנוע!

אמר לו הרבי זצוק״ל: ״אם תבוא אתי לישיבתי מבטיח אני לך בכל יום כרטיס לקולנוע״. לכך הסכים הבחור והצטרף לבחורי הישיבה. במשך תקופה מסוימת היה מתייצב מדי יום אצל הרבי זיע״א ומקבל ממנו כהבטחתו כרטיס לקולנוע, עד שהגיעו ימים בהם חדרה קדושת התורה לנשמתו, נטש את הדרך הקלוקלת ולמד בישיבה בקדושה. כך ירד הרבי לנפש הבחור, והעלהו בעזרת לימוד התורה ומתיקותה על דרך המלך ('מחשבת ישראל' אלול).

רמח״ל (מסילת ישרים ז): ״כן התנועה החיצונית מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך. כי (הזריזות במעשים החיצוניים) תוליד בו השמחה הפנימית והחפץ וההתמדה, מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון״.

נכון על הלב אין לנו שליטה כ"כ, אבל על המעשים כן! תסדר את הלו"ז וגם הלב שלך יבער לעבודתו יתברך!!!

פרשת תרומה וחודש אדר - זריזות - שמחה - שירה - שכינה (שיעור)

זריזות - שמחה - שירה - שכינה

שמות (כה ג-ו): "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן".

האור החיים הקדוש (כה,ז) כותב שהסדר בו מוזכרים החומרים שיש להביא למשכן – קשה להבנה:

אבני השוהם ואבני המילואים הינן התרומות היקרות ביותר מכל הרשימה המוזכרת, ולכן היה מתאים יותר לכאורה להזכירן ראשונות?

הוא משיב על פי דברי המדרש שמספר כיצד נתרמו אותן אבנים יקרות. אבנים אלה נתרמו למשכן על ידי הנשיאים, לאחר שכל שאר התרומות כבר נאספו.

הנשיאים מלכתחילה תכננו לחכות עד שכל שאר העם יתרמו את תרומותיהם למשכן, ולהביא את מה שיחסר. אולם תכניתם לא צלחה, כיוון שהעם בהתלהבותו הרבה תרם את כל מה שהיה נצרך, מלבד את אותן אבנים יקרות.

המדרש ממשיך וכותב שהקב"ה לא היה מרוצה מהנהגת הנשיאים בעניין זה, כיוון שהם התעכבו בתרומתם למשכן והם נענשו בכך שה"יוד" שבשמם נחסרה באחד המקומות בתורה.

על פי מדרש זה, מסביר האור החיים הק' שמכיוון שתרומת אבני השוהם ואבני המילואים הייתה כרוכה בפגם מסוים שהיה בהתנהלות הנשיאים, מוזכרות אבנים אלו בסוף הרשימה.

למרות ערכן הגשמי הגבוה מאוד – הכישלון הרוחני שנגרם בתרומתן הפך את ערכן לנמוך מכל שאר חומרי הגלם האחרים.

ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שואל על כך, כיצד ניתן להבין מדוע כעס הקב"ה על הנשיאים? הרי מה שהניע אותם לעכב את תרומתם נראה מובן מאוד – מדוע הם נענשו רק מפני שבאופן בלתי צפוי התנהלו העניינים אחרת מכפי שחשבו?

הוא משיב, בהביאו את הסברו של רש"י על עונשם: "ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם". מילותיו של רש"י מגלות שהסיבה האמיתית להתעכבותם של הנשיאים הייתה עצלותם! מאחורי כל הסיבות שהיו נראות ערכיות ונעלות מאוד, עמדה למעשה מידת העצלות, והיא שעכבה אותם מלתרום את תרומתם.

כוורת: "היה לי דוד כזה בטלן שהתעצל לנוח, היה הולך לנמלה – חוזר בלי מצב רוח, לו היה פחות טיפש - אז ודאי ידע שיש, גם תוספת לפתגם - 'ראה דרכיה וחכם'".

מסילת ישרים (פ"ו): "והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו... ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו. ואם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו... והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה".

רבי יצחק מוורקי התעורר פעם באמצע הלילה והתאווה להריח טבק. קופסת הטבק הייתה רחוקה מעט ממיטתו, וכדי לקחת אותה היה עליו לקום מן המיטה.

החל רבי יצחק לחשוב בליבו:

האם אקום לקחת את קופסת הטבק? הלא זוהי רק תאווה, ואם אמלא את תאוותי זו אולי היצר יצליח לפתות אותי בתאוות אחרות?

ואם אשאר במיטה ולא אלך לקחת אותה, הרי אני מתעצל. אולי היצר יצליח לפתות אותי להתרשל גם בעבודת הבורא ולא להתגבר כארי על יצרי?

חשב וחשב ולבסוף הגיע למסקנה:

אקום ואלך לקחת את קופסת הטבק, אך את תאוותי להריח טבק – לא אמלא!

בהקדמת הספר "חובות הלבבות". רבנו בחיי, מחבר הספר, כותב שם שלאחר שהחליט לכתוב את ספרו הוא שינה את החלטתו בעקבות כמה סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חבורי... ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי... עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות. וחשדתי את נפשי שהיא בוחרת במנוחה ובעצלות, בהשקט ובבטחה, וחששתי שעזיבת המחשבה הזאת נובעת מרצון התאווה, ושרצון זה, הוא שהטה אותי אל דרך המנוחה והשלווה והוא שנתן לי את הדחיפה להחליט על עזיבת המחשבה הזאת, ולשבת במושב העצלות".

ר' ירוחם ממיר (דעת תורה דברים עמוד קפג): "ומדברינו בסוד הזריזות יוצא לנו להבין כי מגרעת מדת העצלות אינה רק איזה מדה גרועה כשאר מדות הרעות, אם כי גם זה אמת, אבל צריכים לדעת כי בעצלות מונח כל סוד הרע. אם למדנו כי התנועה המנועעת את המהירות היא מפלאי החכמה האלקית, נקשרת בחפץ הבורא ית' והנהגתו ורצונו, הנה זה לעומת זה עשה האלקים, והעצלות לעומת המהירות, היא מפלאי הרע, נקשרת לשורש פורה ראש ולענה, הוא כל סוד הרע, מן "עפריות החומריות הגס" (לשון המס"י פרק ו')...".

הסבא מקלם הרגיש מאוד לא טוב אבל חשד שהוא מתעצל וקם ולבש נעליים כדי ללכת לבית המדרש ואז נשכב ונפטר.

אמר תלמידו: שהוא היה חולה כרוני וחשד בעצמו שהוא עצלן ואנחנו עצלנים כרונים וחושדים בעצמנו אולי אנחנו חולים...

לאורך חייו, תמיד יעמוד האדם בפני הזדמנויות לפתח את עצמו, להתעלות ולהגיע לדרגות גבוהות בעבודת ה' האישית שלו, ובהשפעתו על אחרים. מעניין הנשיאים אנחנו יכולים ללמוד, שייתכן והגורם החזק ביותר בנפש אדם שמונע ממנו לממש את הפוטנציאל שלו, הוא השאיפה לנוחות ומנוחה הנובעת ממידת העצלות.

הבן איש חי (חקי נשים פרק ל"ב): "העצלות רעה לאנשים, ובמיוחד לנשים. אשה העצלה, תחריב הבית הטוב, כל הבריות ישנאוה ולא יאהבוה. ואשה הזריזה, חשובה ומיוקרת, ותהיה מאד מקובלת, על בעלה ומשפחתה, ותסכים לכל מלאכה. יימצאו נשים יברכו ביתם בזריזותם, וימצאו נשים יחריבו ביתם בעצלותם, ובמיוחד אשה האוהבת את השינה, ושנתה עמוקה, כבדה מאד כבדה, ולא יעיר אותה לא התוף, ולא המצלתיים, ממצב זה ייגרמו ענינים שונים, מינים מינים, וביתה יהיה במצב גרוע. ושמענה נשים דברי אדונינו המלך שלמה, אשר סיפר ואמר על העצל (משלי ו,ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם וגו'".

הבעלים של מפעל גדול החליט יום אחד לרדת לאולמות הייצור ולראות את הפועלים בעבודתם.

הוא עבר כמה מחלקות ואולמות ייצור כשלפתע ראה בחור צעיר נשען על אחד העמודים בחוסר מעש.

הוא התעצבן, ניגש לבחור ושאל אותו, "תגיד כמה אתה מרוויח בחודש?"

"בערך שלושת אלפים שקלים", ענה הבחור.

בעל המפעל הוציא מכיסו חבילת שטרות, ולפני כל העובדים ספר לבחור שלושת אלפים שקל ואמר לו, "הנה המשכורת שלך, קח אותה ואל תחזור אלינו אף פעם!"

הבחור לקח את הכסף והלך.

לאחר מכן פנה בעל המפעל אל מנהל העבודה ושאל אותו, “איך קיבלנו בחור כזה עצלן לעבודה אצלנו?"

"האמת...", ענה מנהל העבודה, “הוא בכלל לא עובד אצלנו, הוא השליח של הפיצה..."

איך מתגברים על העצלות?

מכתב מאליהו (ח"ד עמ' קעב): אם נסתכל בחיינו הגשמיים מצד המבט הפנימי נראה שהכל עייפים, עייפות של עצלות, הן עבודה רוחנית במרץ וברצון לא תעייף כלל, בבחינת "הנותן ליעף כח", כי בדביקות של מעלה לא תתכן עייפות, אך עייפות של עצלות היא בחינה במיתה, מיתת הנפש".

דבקות וקדושה ושכינה!!!

השבוע זכינו לשני דברים חשובים: ר"ח אדר [תענית (כ"ט.): "משנכנס אדר מרבין בשמחה"], ולבניית המשכן ["ושכנתי בתוכם"]!

ושני הדברים קשורים אחד בשני!

מי שעצלן לא יכול להיות שמח כמו שכותב השערי קדושה (ח"א שער ב): "יסוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדתה אחת, והיא העצלות לקיים התורה והמצוות, מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה או על היסורין הבאים עליו, ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר".

ומי שעצוב לא יכול לקיים "ושכנתי בתוכם" כמו שכותבת הגמרא (שבת ל:): "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות... אלא מתוך שמחה של מצוה..."!

כותב הזוה"ק (ח"ב קפד:): "אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא... כגוונא דא (תהלים ק,ב) עבדו את ה' בשמחה, חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה".

[תרגום: אִם הוּא קַיָּם בְּהֶאָרַת פָּנִים מִלְּמַטָּה, כְּמוֹ כֵן מְאִירִים לוֹ מִלְמַעְלָה. וְאִם הוּא עוֹמֵד בְּעַצְבוּת, נוֹתְנִים לוֹ דִּין כְּנֶגְדּוֹ... כְּמוֹ זֶה, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה. שִׂמְחָה שֶׁל בֶּן אָדָם מוֹשֵׁךְ לְעַצְמוֹ שִׂמְחָה אַחֶרֶת עֶלְיוֹנָה"].

דוגמא לעצלנות שמפסידה את התגלות הקב"ה:

שיר השירים (ה,ב-ג): "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי…פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם".

תהיה זריז - תהיה בשמחה - תשרה עליך השכינה!

על משה רבינו שרתה השכינה!

הגמרא במסכת ברכות אומרת כי מאור הפנים של משה היה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו". אך אין זה אור השכינה המלא, אלא אור חלקי, כל אחד לפי מדרגתו. כך אומרת הגמרא (פסחים ח.): "אָמַר רָבָא, מַאי דִּכְתִיב, (חבקוק ג) "וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ, וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה"? לְמַה צַּדִּיקִים דּוֹמִים בִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה? כְּנֵר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה".

זריזותו של משה רבינו:

בפסיקתא רבתי (ו'): "פתח ר' תנחומא בי רבי זה הוא שאמרה רוח הקדש על ידי שלמה חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים (משלי כב,כט)...

חזית איש מהיר במלאכתו זה משה - מנהיג את הצאן אחר המדבר מזדרז במלאכתו. כן ברועים עשה שלום ביניהם ובין בנותיו של יתרו, שדלה והשקה לצאנם של אילו ודלה והשקה לצאנם של אילו [שנאמר] וגם דלה דלה.

אמר רבי יהודה אמר לו הקדוש ברוך הוא נזדרזת במלאכתך חייך לפני מלכים יתיצב - השכם בבקר והתיצב לפני פרעה (שמות ח,טז). [בל יתיצב לפני חשוכים זה יתרו]

אמר לו  רבי נחמיה עשית את הקודש חול לא כשם שדרשת לפני פרעה אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא נזדרזת במלאכתך לפני פרעה, בא ועשה סרסור ביני ובין בניי שנקראים מלכות שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (שם יט,י). ובל יתייצב לפני חשוכים זה פרעה החשוך".

האר"י ז"ל מזהיר להתפלל מתוך שמחה, כדי שתשרה עליו שכינה. כי "אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים. אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלכים בּ גּ) 'וְעַתָּה קְחוּ לִי' וְגוֹ'". ובגמרא אמרו שכך גם צריך לגשת ללימוד תורה (פסחים קיז).

אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה

אחרי שלוש פעמים שבהן תרמו ישראל זהב וכסף ונחושת למשכן, אחרי חודשים רבים של עבודה בבניית כלי המשכן, אריגת הפרוכת והבגדים על-ידי חכמי וחכמות לב, מצפים בני-ישראל לראות שכינה שורה במעשה ידיהם. הם מקריבים קרבנות ולא שורה בו שכינה. מפרקים ומרכיבים שבע פעמים ולא שורה שכינה.

בני-ישראל מתחילים לחשוש שמשהו בעבודתם לא היה תקין, שכל עמלם היה לריק. האם באמת בסופו של דבר תשרה שכינה על המשכן? פרשת "שמיני" מתארת את רגעי הציפייה הללו.

כך מביא רש"י בשם חז"ל: "לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה. והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו! כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל". אמר להם משה: צריך את עבודתו של אהרן הכהן. "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו".

ביום השמיני עובד אהרן במשכן לראשונה. זו הפעם הראשונה שבה הוא מברך את ישראל בברכת כוהנים: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם, וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא ט,כב). אבל עדיין בני-ישראל לא רואים ששורה שכינה במשכן.

"כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר: יודע אני שכועס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים".

ובלשון הפסוק: "וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם". עבדו בפנים על הקטורת, ומה ברכה ברכו את ישראל? אמרו להם: "וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהלים צ). יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. מיד שרתה בו שכינה. שנאמר: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" וידעו שנרצית עבודתם, ושמחו. "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".

שבעת ימי המילואים שבהם בני-ישראל מרכיבים את המשכן ומפרקים אותו היו בסוף חודש אדר. היום השמיני למילואים היה "ראש חודש ניסן שבו הוקם המשכן" (רש"י ויקרא ט,א. על-פי גמרא שבת פז). שבעת הימים הללו היו ימים של ציפייה וימים של שמחה, ימים של הכנה להשראת שכינה.

סוכה (נא:): "תנו רבנן: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

ירושלמי (סוכה פ"ה): "א"ר יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם  'ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה'... א"ר יונה, יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח...".

בני יששכר (ראש חודש ב'): "שמשם שואבין רוח הקודש, על כן קראו להש"י בכאן א-ל חי, הרוח הקודש נקרא חיים, כדכתיב ותחי רוח יעקב וכו' מתרגמינן ושרת רוח קודשא...".

ימים אלו של חודש אדר הם הכנה להשראת שכינה שהייתה בניסן, ימים של שמחה.

ולמה חודש אדר נועד להיות חודש השמחה? כי הוא החודש שנולד בו משה רבנו, שהיה ראש הלוויים.

חכמינו בגמרא אומרים כי משה רבנו שמע את התורה כולה מפי הקב"ה בשירה, וכך השמיעה לישראל. כך לומדת הגמרא (ערכין יא.) ממשה רבנו, שעבודת בית המקדש צריכה להיות בשירה.

שנאמר: "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". והקול הזה הוא קול של שירה: "שהיה מצוהו לשורר, לפי שמשה לוי היה".

במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו ד) למד רבי עקיבא מהפסוק הנ"ל: "שנתן הקדוש ברוך הוא כח וגבורה במשה, והיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בו, היה משמיע את ישראל ". לכן נקראת כל התורה "שירה" כי היא נאמרה בשירה.

כל הטעמים שאנו קוראים בהם ספר תורה בציבור, הם בגלל שכך שמע משה את התורה מפי הקב"ה, וכך השמיעם לישראל. את הנעימות הללו לימד משה את הלוויים לנגן ולשיר בבית המקדש. ומהנגינות הללו כל הטעמים של הקריאה בתורה שלנו (ראה זוהר ח"ב יח:).

לשיר כל יום!

מרן הרב זצוק"ל היה אומר על מה שאנו אומרים כל יום בתחילת התפילה: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְשַׁבְּחָךְ וּלְפָאֲרָךְ וּלְרוֹמְמָךְ וְלִתֵּן שִׁיר שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְחַיָּבִים אֲנַחְנוּ לוֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד", כי לכאורה היה צריך כל אדם בכל יום לקחת כלי נגינה או לשיר בפה. לא מצינו שאנשים מתאמצים בנושא הזה כמו שמתאמצים לא לשכוח את חובתם בתפילה או במצוות אחרות. ולמה תיגרע חובה זו מכל החובות האחרות?

מרן הרב זצ"ל היה אומר, כי אנשים ממלאים את החובה הזאת בתפילה שנאמרת בשירה, בתורה שנלמדת בשמחה (מגילה לב ע"א). וכך גם בכל דיבורו והליכותיו של אדם, שיהיו מתוך שמחה והודאה לה' יתברך בכל שעה ושעה.

אבל באמת לפני שאתה הולך לישון אתה צריך לבדוק האם שרת היום לה'!

ב"נשמת כל חי" אנו אומרים: "וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם... אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקֵינוּ. וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ". לכן אנחנו שרים כפי יכולותינו שיר ושבחה, הלל וזמרה וכו'. וכדברי רבי יוחנן בגמרא: "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו". אולי יספיק להודות לה' על כל הטובות שעשה עמנו.

שירה מחברת בין ה' וביננו:

חכמינו אמרו כי משה רבנו התפלל תקט"ו תפילות (515) כמניין המילה "ואתחנן". כל התפילות הללו הם כדי שיזכה להיכנס לארץ ישראל, וזה מלמד כמה חשיבתה גדולה. חכמינו אמרו שהמספר הזה הוא גם כמניין המילה "תְּפִלָּה". ללמדך שתפילות משה רבנו הביאו למיצוי כח התפילה.

המספר הזה הוא גם מספר של המילה "שִּׁירָה". לומר לנו שכל התפילות של משה היו בשמחה ולא חלילה בעצבות.

משה הנביא מתפלל בשירה כי גם התורה של משה נקראה בפיו של משה "שירה". "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא).

הבן איש חי: הדבר הזה רמוז בפסוק "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה'". פסוק שמדבר על חיבור בין ישראל לה' על ידי התורה שניתנה מהשמים ועל ידי התפילה שלו.

הדבר הזה רמוז גם בגימטריה: ישראל בגימטריה הם 541. שם ה' בגימטריה הוא 26. ההפרש בינהם הוא 515 כמנין "שירה". שהיא גם "תורה" וגם "תפלה" שבאמצעותם אלוקים מחבר בין ישראל לאביהם שמשמים. ישראל (541) – שירה (515) = ה' (26).

פרשת דברים - איש העתיד!

איש העתיד!

כולנו שואפים להתקדם, להיות מעודכנים, להמנות עם ״אנשי העתיד״. הננו להוכיח לעצמנו, שעוד אתמול נמנינו עם ״אנשי העתיד״!

כיצד ייראו אנשי העתיד? האמנם יפעילו מערכות אלקטרוניות בכח המחשבה הטלפטית? האם ינהגו במכוניות סולריות מודרכות מחשבים? כלום ישוחחו בטלפונים טלוויזיוניים אלחוטיים? למה לנו לנחש, הבה נערוך היכרות עם איש העתיד. ניתן לו לספר על עצמו. הנה סיפורו, מלה במלה.

חבר טוב שלי עבר להתגורר בעיר מרוחקת, איך אומרים, ״רחוק מן העין - רחוק מן הלב״. אבל לפני כחודש מגיע מכתב ידידותי, שהזכיר את החברות הגדולה והזמין אותנו לחגיגת ה״בר מצוה״ של בנו. מובן שחשבנו לנסוע, הרי היינו ידידים בנפש ואת הילד הכרנו מאז היותו תינוק. הוא גדל יחד עם מוישי שלנו, הלכו יחד לגן. אבל בדיוק באותו יום חיתנה אחותי. אז רציתי לשלוח לו מכתב, לספר כמה רצינו, וכל זה. אז המכתב שלו מונח על שולחן הכתיבה שלי, ועד היום לא יצא לי לענות עליו.

זאת אומרת, באמת, זה לא עניין גדול. אני רק לוקח עט ביד וכותב. כמת דקות, והמכתב גמור. בדרך כלל אני די חרוץ. גם כאן, החלטתי שתיכף ומיד כשאחזור מהעבודה, הדבר הראשון שאעשה, זה לכתוב את המכתב. כשחזרתי מהעבודה אכלתי, והגיע טלפון מקונה. הייתי חייב לשבת על החשבונית והלך לי ערב. אבל המכתב לא יצא לי מהראש. החלטתי: מחר, מחר יום שישי, גומרים לעבוד מוקדם, ואני מתיישב לכתוב את המכתב. אבל אתם יודעים איך מתנהלים העניינים ביום שישי. באים הביתה וצריכים לרוץ לקניות, להכין את הנרות ולהשגיח שהילדים יתרחצו, וכבר נכנסת השבת. היתה לי תחושה של אכזבה, אבל החלטתי שבמוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, אני לוקח עט ביד ועונה לו.

במוצאי שבת הזכירה לי אשתי שזו ההזדמנות האחרונה לנחם את משפחת כהן. ״דחינו כל השבוע, ומחר הם כבר קמים מה״שבעה״. הלכתי לנחם וחזרתי במצב רוח קודר. הרגשתי שאין זה הזמן לכתוב מכתב ידידותי. ומלבד זאת, בין כך אין מרוקנים את תיבות הדואר בלילה. לא יקרה כלום אם אדחה זאת למחר ואכתוב את המכתב מתוך שמחה ויישוב הדעת. המכתב כבר מחכה חודש, יחכה עוד יום אחד. למחרת ישבתי לכתוב. אצלי החלטה זו החלטה. התחלתי לחפש את מכתב של החבר בערימת המכתבים שעל השולחן ונהיה לי שחור בעיניים. יש לי כ"כ הרבה מכתבים שצריך לענות עליהם! זה באמת לא עניין לרבע שעה. מחר אני מפנה לי שעתיים, ויושב לענות על כולם!

הרי לכם, ״איש העתיד״!

וזה לא רק המכתב ההוא. הנה, על המדף, מתחת לראי בכניסה לדירתו, מונח פתק ממחלקת החבילות בדואר. למה דוקא שם? כדי שיהיה מול העיניים. הפתק נשלח לשכן שגר בבניין ממול, והגיע לכאן בטעות. מובן, שאין טעם לרדת במיוחד כדי לשים אותו בתיבת הדואר ממול. הרי בין כך יורדים מהבית ויוצאים לעבודה כל יום. אז מחר, כשירד לעבודה, יקח אתו את הפתק. למחרת הוא התעכב בבית וירד באמת ברגע האחרון. מיהר כל כך, עד ששכח את הפתק.

אין דבר, מחר הוא יקח אותו. למחרת היום שכח, ונזכר במדרגות. לחזור? הרי גם מחר הוא ילך לעבודה. למחרת ביקשה ממנו אישתו להוריד את הקרטון הריק של הירקות לאשפה. לכן הוא החליט, שמחר הוא ירד עם הפתק השכן. אבל מה, טוב שהוא מונח על המדף, ליד הכניסה. במקום בולט לעין.

הוא נזכר בו בכל יום, כשהוא חוזר מן העבודה.

מצחיק? זה היה מצחיק, לולא זה היה עצוב כל כך. כל אחד מאיתנו יוכל למצוא עצמו, אם לא על המדף שמתחת לראי, אז בראי שמעל למדף...

סיפר לי חבר, שבעת שלמד בישיבה התארס בשעה טובה, ויחד עמו היו עוד חברים מאורסים בישיבה. ערב אחד כינס אותם ראש הישיבה לשיחה לקראת הפרק החדש בחייהם - הקמת משפחה בישראל. הבחורים היו צמאים לדעת על מה ידבר עימם, מהי הנקודה החשובה שמבקש הוא להנחילה?

להפתעתם, נכנס ראש הישיבה לשיחה - וגמרא בידו. הוא פתח את הגמרא והתחיל לקרוא לפניהם מתוכה, כאילו זה היה שיעור בישיבה: (שבת פח.) במתן תורה נאמר:

״ויתייצבו בתחתית ההר״, תחת ההר ממש. ״אמר רבי אבדימי, מלמד, שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית. ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה - מוטב. ואם לאו - שם תהא קבורתכם״ . ראש הישיבה נשא את מבטו, ושאל: ״הדברים מובנים?״ ״ודאי״, הנהנו הכל בראשם. הגמרא ידועה. וראש הישיבה המשיך לשאול: ״אין לכם קושיה על ניסוח הדברים?״ קושיה?! למה הכוונה. ובכלל, לאן הוא חותר...

וראש הישיבה שאל: ״מדוע נאמר כאן: ׳ואם לאו - שם תהא קבורתכם׳. ראוי היה לכתוב: ׳כאן תהא קבורתכם׳, תחת ההר הכפוי עליהם. מדוע נאמר: ׳שם׳?!״ התלמידים הרימו גבה, קימטו מצח. אכן, שאלה כהלכה...

אמר ראש הישיבה: ״אגלה לכם סוד. יש ׳קבורה׳ אחת, הקרויה: ׳שם׳. זהו מקום קבורתן של כל התקוות, של כל הציפיות, של כל העתיד המזהיר הנשקף לאדם. ואבהיר את כוונתי.

ילד הולך לבית הספר. המורה מסביר, והילד חולם. מדוע אינו מקשיב? משום שהוא סבור, ששום דבר אינו בוער. כעת הוא יחלום. אחר כך הוא כבר יעבור על החומר, ישמע הסבר מחבר, ״שם״ הוא כבר ישיג את הכיתה.

צריכים להכין שיעורי בית, והילד משחק. מדוע? כי יש לו פנאי. רבע שעה לפני תחילת השיעור הוא יעתיק ממחברת של חבר. ״שם״ הוא כבר יספיק.

יש להתכונן למבחן, אבל הוא אינו יודע בין ימינו לשמאלו. לא נורא, כעת הוא יכשל, אבל במבחן הבא כבר ידע. ״שם״ הוא יצליח.

התעודה שקיבל היתה גרועה? אל פחד! יש עוד מחצית. ״שם״ הוא ילמד היטב...

הוא נכשל בתלמוד תורה? מה שהיה — היה, בישיבה הקטנה הוא יהיה הכוכב של השיעור.

כך הוא משתרך בשולי השיעור לכל אורך הדרך. ולא משום שאין לו כישורים, לא משום שאינו יכול לתפוס את המקום הראוי לו ולהמנות עם הראשונים. אבל מה, כאן חבל להתאמץ. עוד מעט ייפתח שלב חדש, ושם - שם יראה את כוחו!

כך הוא סוחב עד לחתונה. הו, ״שם״ הוא יפתח דף חדש!

״כן״, אמר ראש הישיבה. ״זהו השלב שאתם עומדים לפניו, אני מכיר ויודע את התקווה המפעמת בליבכם. אני מאחל לכם בכל לבי אך טוב, שכל משאלותיכם יתממשו. אבל אם לקיתם בתסמונת ״שם״ - הרי זה משול לקו האופק: תמיד נראה, ולעולם אינו מושג... אז תקרטעו, חלילה, מ״שם״ ל״שם״, מתיסכול לתיסכול, ומאכזבה לאכזבה. ה״שם״ הוא מקום קבורתן של האשליות, שידענו בסתר ליבנו כי לא היו אלא תקוות נפל, ניחומים של הבל״.

והמסקנה? לא ״שם״, אלא כאן ועכשיו!

פסוק הוא בפרשתנו: ״ועתה ישראל״, עכשיו ומיד, ״שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מצוה אתכם לעשות!״ 

הבה נצטט סיפור מן הגמרא (סוכה מד:): רבי איבו סיפר: השנה היתה שנת שמיטה, שיש להפקיר בה את הפירות הגדלים בארץ ישראל. עמדתי לפני רבי אלעזר, ובא אדם לשאול שאלה: יש לו מטע זיתים וכרם ענבים. הוא מביא פועלים מן העיר, והם מטפלים בגפנים (באותן עבודות המותרות בשמיטה) ובשכר עבודתם אוכלים מן הזיתים. האם הוא עושה כהלכה? ענהו ר׳ אלעזר: ״לא, אינך נוהג כשורה!״ (משום שהזיתים הם הפקר בשביעית, ואינך יכול לשלם בהם את שכר עבודתם של הפועלים) עזב האיש את המקום. 

פנה רבי אלעזר אל רבי איבו ואמר לו: ״כבר ארבעים שנה אני מתגורר כאן, וטרם ראיתי אדם המהלך בדרכים ישרות כאדם זה!״ 

כעבור שעה שב האיש ושאל: ״ומה אעשה?״ אמר לו רבי אלעזר: ״הפקר את הזיתים, ולפועלים שלם במזומנים!״ עד כאן הסיפור .

הגאון ר׳ ישראל מסלנט זצ״ל, מייסד תנועת המוסר, התפלא ושאל: מה מצא רבי אלעזר באותו אדם, שהתפעל ממנו כל כך עד שאמר שלא ראה אדם ישר כמוהו זה ארבעים שנה! ועוד: לאן הלך האיש באמצע השיחה?

ושאלה אחת מתורצת בחברתה: כאשר אותו אדם נוכח לדעת שאינו נוהג כשורה - לא התמהמה אף לשניה אחת! מיד ביקש סליחה ורץ לשדה, אל מחוץ לעיר, כדי לומר לפועלים שסדרי העבודה השתנו. רק לאחר מכן שב העירה להמשיך ולשאול כיצד לנהוג בעתיד.

הוא לא היה ״איש העתיד״. הוא היה ״איש העכשיו״!

רבי נתן (ליקוטי הלכות, חו"מ הלכות פקדון וארבעה שומרים הלכה ד' אותיות ה-ז): "אסור לאדם לדחות עצמו מיום ליום רק לידע היטב כי זה היום לא יהיה לו כלל כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלואי שיזכה למחר לצאת ידי חובתו, לפרוע להשם יתברך חובת היום של יום המחר בעצמו...".