‏הצגת רשומות עם תוויות הושענא רבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הושענא רבה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 5 באוקטובר 2023

הושענא רבה - מלחמות דוד המלך

הושענא רבה - מלחמות דוד המלך

 


לצפיה בשיעור:


סוכות הוא לא רק חג השלום, אלא גם חג המלחמה...

האמת שרק אם אתה מוכן למלחמה יהיה לך שלום, כמו שאמר רוזוולט: "דבר ברכות ושא מקל גדול...".

 

תקוני הזהר (כט.): "קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, אַבָּא אַבָּא, אַמַּאי אִתְּמַר בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְסֻכּוֹת, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עִץ הָדָר (ויקרא כג ג), אָמַר לֵיהּ בְּרִי מָאנֵי קְרָבָא בִּימִינָא נָטְלִין לוֹן, וּבְאִלֵּין מָאנֵי קְרָבָא אִינוּן יִשְׂרָאֵל רְשִׁימִין דְּנָצְחִין דִּינָא, מְתַל לְמַלְכָּא דַהֲוָה לֵיהּ דִּינָא וּקְרָבָא בְּשַׁבְעִין אוּמִין, וְלָא הֲווֹ יָדְעִין מָאן נָצַח דִּינָא, וְשָׁאֲלִין לֵיהּ מָאן נָצַח דִּינָא אָמַר תִּסְתַּכְּלוּן בְּאִלֵּין דִּרְשִׁימִין בְּמָאנֵי קְרָבָא בִידַיְיהוּ, וְתִנְדְּעוּן מָאן נָצַח דִּינָא".

 

[תרגום: קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: אַבָּא אַבָּא, לָמָּה נֶאֱמַר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר? אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֶת כְּלֵי הַקְּרָב נוֹטְלִים בְּיָמִין, וּבִכְלֵי הַקְּרָב הַלָּלוּ רְשׁוּמִים יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּנַצְּחִים בַּדִּין. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ דִין וּקְרָב עִם שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מִי נִצַּח בַּדִּין. וְשׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ, מִי נִצַּח בַּדִּין? אָמַר, תִּסְתַּכְּלוּ בְּאֵלּוּ שֶׁרְשׁוּמִים עִם כְּלֵי קְרָב בִּידֵיהֶם וְתֵדְעוּ מִי נִצַּח בַּדִּין].

 

מדרש רבה (ויקרא ל,טז): "רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, בִּזְכוּת וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי אֲנִי נִגְלָה לָכֶם רִאשׁוֹןוּפוֹרֵעַ לָכֶם מִן הָרִאשׁוֹן זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן, וּבוֹנֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ. וּמֵבִיא לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן".

 

בנוסף, ביום הושענא רבה עם ישראל התחילו לכבוש את ארץ ישראל!

לפי חז"ל (הרב אברג'ל אמרי נועם מועדים קסו' ועיין בירושלמי סוכה פ"ד ה"ג) השבעה ימים בהם הקיפו עם ישראל את חומת יריחו היו שבעת ימי סוכות...

ביום השביעי עשו 7 הקפות והפילו את החומה, לכן אנו נוהגים כך גם ביום הושענא רבה!

 

ההפטרה הנקראת בשבת חול המועד סוכות לקוחה מיחזקאל (לח,יח–לט,טז) ועוסקת במלחמת גוג ומגוג.

 

הקריאה הזו היא לא חלק ממנהג אלא קביעה של הגמרא (מגילה לא.), למה נקבעה דווקא הפטרה זו?

 

רש"י (ד"ה ״ביום״) מסביר שבחירת ההפטרה ביחזקאל על גוג ומגוג היא השלמה למלחמת אחרית הימים המתוארת בזכריה שאותה קראנו בהפטרת חג ראשון של סוכות.

 

שתי הנבואות האלו עוסקות במלחמת ההגנה העתידית כנגד הגוים, שיצורו על ישראל באחרית הימים.

 

זכריה הנביא מדגיש יותר את המלחמה הגשמית על ירושלים, מלחמת חורמה, הגויים אפילו ילחמו זה בזה על ירושלים שתהיה במוקד מלחמת עולם זו, זכריה מתנבא שתהיה לגויים אלו תבוסה קשה וכמובן בהתערבותו של ה׳.

 

יחזקאל הנביא, לעומת זאת, מדגיש שהמוקד העיקרי של מלחמת עולם זו של אחרית הימים יהיה קידוש שם שמים בעולם.

 

יחזקאל (לו, כ-כג):

"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְ-הוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ.

וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה.

לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם.

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-הוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם".

 

יחזקאל (לח,כג-לט,ז): "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְ-הוָה...

וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל".

 

ביום של דוד המלך רציתי להתעכב על איך הוא היה עורך את המלחמות האלו כדי ללמוד לימינו...

 

ערב אחד הגעתי לבר מצוה של מישהו מהקהילה ישר מהמילואים עם מדי ב' מאובקים ונשק...

לאחר הדבר תורה ניגשה אליי אחת מהמוזמנות תושבת צרפת ושאלה אותי אתה רב או מפקד בצבא?!?

עניתי לה, את מכירה את דוד המלך?

ענתה בהתרגשות בטח! תהלים!

אמרתי לה שחוץ מהתהלים הוא גם נלחם ממש עם חרב ומגן... ואנחנו חוזרים לארץ ישראל וצריכים לחזור ולשלב את התהלים עם המלחמה הפיזית בדיוק כמוהו!

היא היתה בהלם...

 

 

 

מלחמה גשמית - לחסל עד הסוף

 

במדבר[1] (כד,ח-ט): ״ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

 

הנצי״ב (שם) מסביר שדברי בלעם הללו מתארים את ההבדל בין מלכות שאול - המלכות הזמנית, המסמלת את אופי המלכות בשלב הראשון של גאולתנו, בחינת משיח בן יוסף, למלכותו של דוד - מלכות הנצח, המסמלת את אופי המלכות בשלב השני והסופי של גאולתנו, בחינת משיח בן דוד.

 

מהו ההבדל העקרוני בין שתי הנהגות מלכות אלו, ומה משמעותו של הבדל זה לדורנו, דור הגאולה והתחייה?

 

שמואל א׳ (יד, מז-מח): ״וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ״.

 

סיומו של פסוק זה, ׳ובכל אשר יפנה ירשיע׳, תמוה מאוד. ׳ירשיע׳? וכי לא היה מתאים יותר לומר ׳יצליח׳? הייתכן לומר שניצחונותיו של שאול על כל אויביו וביסוס מלכותו כתוצאה מכך, כמתואר בפסוקים אלו, היו ׳רשע׳?

 

מבאר הנצי״ב, שהיה הבדל עקרוני בין מטרותיו והנהגתו של שאול במלחמה, לבין אלה של דוד.

 

מטרתו של שאול במלחמותיו הייתה רק ׳להפיל את אויביו תחתיו׳, דהיינו לנצחם במלחמה באופן נקודתי, מעין סיכול ממוקד, אך ללא כיבוש המקום והעמדת שלטון וריבונות במקומם של אויביו.

 

תוצאותיה המעשיות של שיטת מלחמה זו היו ששאול היה מחליש את אויביו רק לשעה, אך לאחר זמן היו שבים להרים ראש ולהילחם בו שנית. שיטת מלחמה זו, גרמה לרשעות כפולה:

 

א. ביחס לאויביו, שבכל פעם שבו להילחם לאחר שהתאוששו ממפלתם, ובמלחמתם הנוספת הוסיפו רשעות חדשה במלחמתם עד עם ישראל.

 

ב. ביחס לעם ישראל עצמו, וזאת משום שהניצחון הרגעי יצר אשליה מדומה שהמלחמות הסתיימו, אשליה שהתנפצה במלחמה הבאה, וגרמה לתסכול גדול וייאוש אצל עם ישראל.

 

לעומתו, דוד המלך לא הסתפק רק בניצחון על אויביו כמלחמה - 'להפיל אויביו תחתיו', אלא לאחו נצחונו כבש את המקום מיד אויביו, העמיד שם את שלטונו שלו. ובכך מיגר את אויביו לחלוטין, דבר שהביא לסיומן הסופי של המלחמות - ׳וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל׳!

ישנן דיאטות שבהן מותר לך פעם בשבוע לאכול משהו מתוק / לא בריא וישנן דיאטות שבהן אתה לא אוכל דברים אלו כלל.

 

בדיאטה מהסוג הראשון (שיש לה יתרונות כשלעצמה) אתה גורם לעצמך צורך להיגמל בכל פעם מחדש מהדבר המתוק... בדיאטה מהסוג השני אתה נגמל רק פעם אחת בהתחלה...

 

בתורת לחימה בשטח בנוי (לש"ב), כשאתה 'פותח תא שטח' (למשל בעת פתיחת 'זיג' – הסתכלות זהירה מעבר לפינה אל תחום לא ידוע מבחינת אויב אפשרי) אתה מסתכן בעת הפתיחה, לכן כשאתה פותח את התא שטח אתה לעולם לא חוזר אחורה גם אם מישהו מתחיל לירות עליך.

 

אם תחזור אחורה (מכל סיבה שהיא) תצטרך להסתכן שוב בעת פתיחת השטח הזה, הסיכונים יהיו חדשים והאויב שינה מיקום (לפי הכלל החשוב: "בכל רגע של שקט מעגל האיום מתרחב ומשתנה!").

 

גם בעבודת המידות, אם לקחת מידה לעבוד עליה, תעבוד עליה בקצב שאתה מסוגל אבל אל תעזוב אותה עד שהכרעת את המערכה!

 

אם תדלג ממידה למידה תמצא את עצמך כל החיים מתמודד עם אותם דברים...

 

גם את פסוקי נבואתו של בלעם, שהוזכרו בתחילת דברינו, פסוקים העוסקים בתקופת מלכותו של דוד והנהגתו האידאלית את מלחמותיו מסביר הנצי"ב בצורה דומה.

 

בתחילה ״יאכל גויים צריו״ - דוד המלך הביס וכביכול אכל את אויביו במלחמה. ולאחר מכן ״ועצמותיהם יגרם״, עצמותיהם - היינו עוצמתם וחוזקם המתגלים על ידי שלטונם וריבונותם בארצם (כעצמות הגוף), ״׳יגרם׳ - גררם אליו וטפלם לישראל״, על ידי העמדת שלטונו בארצם. לאחר נצחונו המוחלט מכוח שלטונו וריבונותו, כבר לא היה יותר צורך במלחמות, על כן יכול היה לפזר את צבאו שלו - ״חיציו (שלו עצמו) ימחץ (ישמיד)". ואז ״׳כרע שכב כארי׳ - שכב במנוחה״, כמו אריה שאינו מפחד מאויב. ״וכלביא מי יקימנו״ - לא רק האומה שהובסה במלחמה לא העזה להרים את ראשה ולהילחם נגדו בשנית, אלא אף ״מאומה אחרת, לא ירא עוד שיתגרו עמו״. כאשר שיא נצחונו המוחלט של דוד היה ״מברכיך ברוך ואורריך ארור״, אפילו ״בדיבור ובקללה (הסתה ותעמולה), יראו להתגרות עם ישראל״!

 

׳נבואה שנצרכה לדורות נכתבה׳ - כאז בתקופת המעבר המסובכת בין מלכות שאול הארעית למלכות דוד הנצחית, כן היום בין תקופת משיח בן יוסף לתקופת משיח בן דוד, שיטת המלחמה שבה עלינו לנקוט איננה רק סיכול ממוקד על ידי ניצחון נקודתי כמאבק עם אויבנו, אלא העמדת שלטון ריבוני בכל מרחבי ארצנו, עד התקיימותה בע״ה של נבואת בלעם במילואה.

 

 


מלחמה רוחנית - לקרוא בשם ה'

 

כוונות דוד המלך במלחמה:

 

תהלים (יט,ח-י) תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו".

 

בן איש חי (דרשות, כי תצא, ד'): נראה לי בסיעתא דשמיא, בהקדים מה שכתב הרב "ארץ החיים", בפסוק "תורת ה' תמימה", דבפסוק זה עד הנחמדים מזהב, יש שש הויות, וקבלתי כשאדם בדרך ופגעו בו אויבים יאמר פסוקים אלו על אצבעותיו, ויתחיל מהאגודל ויבוא שם הוי-ה תמיד על האצבע הסמוך לגודל, הנקרא אצבע בסתם, כיוון שבכל פסוק מופיע שם הויה במילה השניה, ואחר כך יראה את האצבע ההיא נגד האויב, עד כאן דבריו.

ונראה לי הטעם, כי אצבע זו היא גבורה, וכאשר מזכיר עליה שש פעמים הוי-ה שהיא חסד, ממתק אותה.

וידוע, דעל-ידי מיתוק הגבורה נכנע האויב. ונראה לי, שלכן המגן של דוד המלך עליו השלום היה בו ששה קצוות, כנגד שש הויות אלו, שהיה נוצח על ידם.

 

בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קמד,א): "לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה" – 'אצבעותי' דיקא!

 

אם תשים שתי ידים גבם למעלה, ופניהם למטה, כפי המונח שיניחם האדם בשעת ברכה שמברך בהם, ותמנה את שבעה כורתי ברית באצבעות, תהיה אצבע הסמוכה לגודל כנגד דוד המלך עליו השלום, נמצא, מקומו הוא באצבע ששורה עליה שם 'הויה', ולכן אמר (שמואל א' יח,יד): "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וה' עִמּוֹ", כי אצבע שבו רמוז שם 'הוי-ה' - עִמּוֹ.

 

וזהו שאמר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" רצה לומר, בסגולה שתעשה בידך בכונה הנזכרת ששוב תראה את היד לאויב ובזה תנצח ושבית שביו.

 

בזה יובן "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", 'נקרא' דיקא, שקורין שש הויות בפה על האצבע, 'ויראו ממך', כאשר תראה להם האצבע שנקרא עליה שם 'הוי-ה'.

 

דוד המלך נלחם בעבור שם ה':

 

למה[2] יצחק חזר וכרת ברית שלום עם הפלשתים, לאחר שברית השלום שכרת עמהם אברהם אביו לא החזיקה מעמד?!

 

יצחק הולך אל גרר, בידיעה שיש שם בארות שנכרו על ידי אברהם אביו, אולם בהגיעו אל גרר הוא מגלה כי "כָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר" - הפלשתים סתמו את הבארות... הסכם השלום של אברהם עם הפלשתים לא החזיק מעמד אפילו דור אחד!

 

יצחק חופר שוב את הבארות – "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם". או אז באים הפלשתים ומבקשים לשוב ולכרות ברית שלום. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?! וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ, וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה, כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ, וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם; אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה' " וגו'.

 

מה ראה, אם כן, יצחק לשוב ולכרות ברית שלום עם הפלשתים, לאחר שברית השלום שכרת אברהם אביו לא החזיקה מעמד?! ומה גם שהתורה אף מעידה שלברית הזו של יצחק עם הפלשתים ישנה אחיזה "עַד הַיּוֹם הַזֶּה"!

 

בפלשתים אנו נתקלים כבר ביציאת מצרים, כאשר "לֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" וגו'; לאחר מכן אנו נתקלים בפלשתים במשך כל תקופת השופטים, והם שהציקו לעם ישראל יותר מכולם, עד אשר "חָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית" (שמואל א' יג,יט); אולם הפלשתים נעלמו לאחר מלכות בית דוד.

 

אירוע אחד הוא שסילק אותם מן השטח – מלחמת דוד וגוליית. הפסוקים מתארים את המורל בקרב עם ישראל באותה המערכה: "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד ... וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד" (שמואל א' יז,יא-כד). עם ישראל ברח אל האוהלים ואל הממדי"ם, אל חומות הבטון ואל 'כיפות הברזל' למיניהן...

 

או אז מציע מלך ישראל הצעה המצביעה על מצבו השפל והירוד של העם: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כה'). מי שיעז להלחם בגלית – יקבל המון כסף, יתחתן עם בת המלך, ויהיה פטור מלשלם מס...

 

דוד המלך נדהם אל מול ההצעה הזו, המעידה על מצבו הנורא של העם, או אז "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר: מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים". במילים אחרות: מה הבטיח המלך למי שיכה את גליית? כסף? חתונה? פטור ממס??? הרי מי שיכה את גליית הוא מי ש"הֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים"!!!

 

וכך הולך דוד מאחד לאחד, "וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן". תקשיבו למה שאתם מדברים!

 

בסופו של דבר דוד ניצב אל מול גליית עם מקל וחמשה חלוקי אבנים. "וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?! וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו". 

 

גוליית אמר במפורש שהמלחמה בין הפלשתים לבין ישראל היא על הקריאה בשם ה', ורק דוד הוא זה שאמר באופן חד משמעי: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ! הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל! וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ". בכך למעשה מכריע דוד את הקרב עם הפלשתים.

 

מפני שהמלחמה עם הפלשתים היא מלחמה על הקריאה בשם ה', ורק כאשר אנו נקרא בשם ה' – נכריע את הנאו-פלשתים של ימינו!

 

זהו "רז מלחמותיה" – של האומה הישראלית – "בכל ימי התולדה הארוכה והמסובכה שלה" (הראי"ה קוק, אורות הקודש, ב, עמ' שי). מלחמות ישראל הן בגדר של סוד, כי בתפיסה המטריאליסטית מי שינצח הוא מי שיהיה חזק יותר מבחינה חומרי; אבל כללי המשחק משתנים כאשר באים להילחם בעם ישראל: במלחמות אלו מי שינצח הוא מי שיהיה בעל רוח גדולה יותר.

 

דבר זה ראינו במלחמות החשמונאים עם היוונים, כאשר הקב"ה היה בעזרנו ומסר "גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים"; ודבר זה ראינו בדורות האחרונים, במלחמת השחרור, למשל, כאשר חמש צבאות מחומשים ומאורגנים ומאומנים עם כלי הנשק החדישים ביותר רצו להשמיד את מדינת ישראל הקטנטנה שמנתה 600,000 יהודים, בה בשעה שלנו לא היה צבא מאורגן ומחומש ומאומן, לא היו לנו טנקים ומטוסים ותותחים, ובכל זאת ניצחנו אותם.

 

כיצד? זהו הסוד: הרוח היא שניצחה! "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ", כי "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".

 

ודאי שעלינו לדאוג לכך שהצבא שלנו יהיה צבא מאומן ומיומן, עם כלי הנשק החדישים והטובים ביותר, אבל יחד עם זאת – אם חלילה לא תהיה בנו הרוח, כי אז יוכלו להכריע אותנו עם בלונים ועפיפונים, חלילה וחס...

 

הסכם השלום שנכרת בין אברהם לבין הפלשתים היה פרקטי מעשי, כדי להסתדר בשטח, על מנת שלכל צד יהיו מים.

 

אבל הסכם השלום שנכרת בין יצחק לבין הפלשתים נשא אופי שונה לחלוטין: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?! וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ" – זה הכל! באותו רגע אפשר לכרות ברית שלום, כי הפלשתים הבינו מה התפקיד שלנו בארץ ישראל: "אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה'"!

           

הרב קוק (אגרות הראי"ה, ב, אגרת תקעא): "האומה ... לא תוכל בשום אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יפיו ועזו ... לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל 'גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה'".

 

ישעיה (מ,ט): "עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלהֵיכֶם".

 

הראי"ה (מועדי ראי"ה תרב'): "ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל".

כי מבשרת ציון שואפת היא להחזרת המלכות בישראל - עליה לעלות על הר גבוה, לא להסתפק בבקשת בית לאומי ככל הגויים, שאין ישראל ככל הגויים. בקשת לאומיותנו אינה דומה לבקשת שאר העמים - שכן בקשתנו עניין קדוש הוא הנוגע לעולם כולו.

לעומתה, מבשרת ירושלים שואפת היא להחזרת הקדושה לישראל. נמצאת היא עומדת כבר על הר גבוה, מדברת בשם ה' נכונה. אך עליה להרים בכח קולה, להשמיע אותו בצורה נחרצת וברורה לאומה, ולאומות כולן.

וכך, מציון וירושלים גם יחד, יוצא קול רם ונישא: 'הנה א-להיכם'! ".



[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.

[2] חגי שטמלר.

יום רביעי, 11 באוקטובר 2017

הלכות הושענא רבה

הלכות הושענא רבה

תפילה לפני התיקון מרבינו הרמח"ל

ההלכות על פי פסקי הרב מרדכי אליהו זצוק"ל.

לימוד הלילה:

ביום אחרון של חול המועד הוא הושענא רבה. נוהגין להיות ניעורים בלילה ולעסוק בתורה כמו שנדפס הסדר, לפי שבחג נידונין על המים, וכל חיי האדם תלויים במים, והיום הוא יום האחרון של החג והכל הולך אחר החיתום.

מרבים בתפילות ותחנונים בהושענא רבה כי הוא סיום נ"א יום שניתנו לישראל בחסד עליון לעשות תשובה ותתקבל תשובתם. והם שלושים יום של אלול, וכ"א יום של תשרי. חלקם תשובה מתוך יראה וחלקם מאהבה. ויום זה הוא סיום נ"א יום. לכן נקרא "הושע-נא רבה".

לפי הזוהר הקדוש כל גזר דין שנגזר על אדם נחתם בחותם פנימי וחותם חיצוני. הפנימי נחתם ביום הכיפורים, ובליל הושענא רבה בעת חצות לילה נגמר ונעשה חותם החיצון למעלה. וזה מה שנקרא "מסירת הפתקין" למלאכים. פתקין שבהם כתוב פסק הדין שנגזר על האדם ביום הכיפורים. וראוי שישוב אדם במהרה, כי אינו דומה מי ששב בתשובה לפני מסירת הפתקין, למי ששב בתשובה לאחריה. ואף על פי שנמסרו הפתקין, יש עוד זמן להצלה עד שמיני עצרת. לכן צריך להתעורר בתשובה גדולה בהושענא רבה, ויהי לב האדם חרד בתשובה כל היום.

ילמד סדר המתוקן בשמחה ובהתלהבות סדר המתוקן, ספר "דברים", מדרש, אדרא זוטא, ותהילים כולו עם ז' כורתי ברית. ובלימוד ספר משנה תורה נעשה עיקר התיקון הראוי. 
מעט קודם חצות הלילה יאמר קריאת שמע שעל המיטה עם הפסוקים המצורפים לה.

אחר חצות הלילה יאמר ברכות השחר.

ברכות התורה לא יאמר אלא עד אחר עמוד השחר.

יש נוהגים להסתכל בליל הושענא רבה בעצמם, בכוונה לראות האם יש להם צל של צל, לדעת אם יחיו או ימותו באותה שנה. ואין ראוי לעשות כן לחקור ולדרוש על העתידות, וכבר כתבה התורה "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יג,יח) ו"הולך בתם ילך בטח" (משלי י,ט). ו"שמר פתאים ה'" (תהלים קטז,ו). וישוב אדם אל ה' בכל ליבו.

מי שרגיל ללמוד בכל הושענא רבה ומת לו מת בחג, יכול להשתתף בלימוד של הושענא רבה כדרכו.

תפילת הבוקר:

צריך להתפלל בזמן הנץ החמה. ובשעת דחק שהציבור עייף אפשר להתפלל עם עמוד השחר, רק צריך לדקדק היטב שלא יטעו באור הלבנה ויאמרו ברכות קריאת שמע קודם עמוד השחר.

יתפללו שחרית ומוסף בהתלהבות, כי מלבד החיוב שיש בזה מכח קדושת היום, עוד צריך להתפלל בהתלהבות כדי שלא תגבר עליו השינה ויבוא לידי כמה טעויות בתפילה וברכותיה ולכמה חסרונות מאחר שהיה ער כל הלילה.

מנהג חסידי בית אל ההולכים ע"פ דברי האר"י ז"ל להתפלל בהושענא רבה כרגיל כמו כל יום חול המועד, ואין אומרים "נשמת" לפני "ישתבח" (מרוקאים נהגו להגיד).

הקפות:

אחרי הלל מקיפין שבע פעמים את התיבה ומרבים בתחנונים, אך אין אומרים סליחות של י"ג מידות ו"ויעבור" כמו בחודש אלול, כיוון שאנחנו בתוך ימי חול המועד. ואומרים "רחמנא אידכר לן קיימיה וכו'", "אלוהינו שבשמים", "דעני לעניי", "ה' הוא האלהים", "ה' מלך", "עשה למען שמך" וכיוצא בהם שהם בקשות ותחנונים.

חבטת ערבה:

הטוב ביותר לעשות חבטת ערבה אחרי ההושענות. אומרים קדיש "תתקבל" של שחרית וחובטים בערבה. ויקפידו להשאיר אדם אחד אצל התיבה ליד ספר התורה. ויש שמחזירים את ספר התורה אחרי קדיש "תתקבל" ויוצאים לחבטה ואחר כך מוציאים אותו שנית. ויש חובטים בערבה אחרי מוסף.

מנהג נביאים שכל אחד יטול ביום זה חמש ערבות כשרות לחבטת ערבה מלבד הערבות שבלולב. וצריכות ערבות אלו להיות כשרות כמו הערבה שבלולב. אלא שאם נשרו רוב עלין ואפילו לא נשאר בה אלא עלה אחד כשרה, ומכל מקום הידור מצווה הוא שיהיו בה עלין הרבה.

לכתחילה אין לקחת את הערבה שבלולב לחביטת הערבה, אלא בשעת הדחק שקשה להשיג ערבה אחרת.

אחרי חבטת ערבה במקום הצורך יכול למסור את הערבה לחבירו שיחבוט בה, ובלבד שהערבה נשארה עדיין לפחות עם רוב העלים.

יש לקשור את הערבות האלו בחוט או בדבר אחר ולחבוט בהן על קרקע לא מרוצפת חמש פעמים ולומר "חביט חביט ולא בריך" כיוון שאין מברכים על חבטת ערבה, (בכל חבטה לכוין אות אחרת מאותיות מנצפ"ך) ואומרים תפילות מיוחדות הכתובות במחזורים.

לדעת חכמי הקבלה לא יחבוט חזק שלא יפסול את הערבות.

יש נוהגים לומר "נשמת כל חי" אחרי מוסף (וחבטת ערבה) ללא ברכת "ישתבח", ונהוג לפתוח את ההיכל באמירתו.

אחרי "נשמת כל חי" אומרים: "הרי אנחנו מקבלים עלינו בלי נדר קבלה גמורה לשנה הבאה עלינו לחיים, טובה ולברכה כעת הזאת וכעונה הזאת יום הושענא רבה אחר תפלת שחרית לומר הלל נוסח 'נשמת כל חי'. ויהי רצון מלפני אלהי השמים הוא יזכנו ויחיינו ונזכה ונחיה לשנים רבות. אמן כן יהי רצון".

לאחר החבטה לא יזרקנה על הקרקע משום ביזוי מצווה. וטוב להצניעה ולהשליכה בתוך האש שאופין מצות, הואיל ואיתעביד בה חדא מצווה ליתעביד בה מצווה אחריתא.

מלאכה:

רגילים שלא לעשות מלאכת חול בהושענא רבה עד אחרי שיוצאים מבית הכנסת, ויש שמוציאים מכיסם אפילו את הארנק. מיהו אם דרכו לתת צדקה בתפילת שחרית או רגיל לתת ג' פרוטות ב"ויברך דוד", לא יבטל מצוות יקרות אלו בשביל חסידות זו.

מהלכות היום:

ביום הושענא רבה קוראים שניים מקרא ואחד תרגום לפרשת "וזאת הברכה". ואם שכח, יקרא אותה ביום "שמחת תורה" אחרי מנחה.

טוב לאכול דבר מה בסוף יום הושענא רבה בסוכה ואחר כך לומר "יהי רצון מלפניך וכו' שבזכות קיום מצות סוכה וכו' נזכה וכו'".

בהושענא רבה סמוך לחשיכה יכול לפנות את הכלים שהוא צריך מן הסוכה לתוך הבית אף על פי שעדיין הוא חג הסוכות. אמנם אינו רשאי לפרק את הסוכה והסוכה והנוי שלה אסורים גם בשמיני עצרת.

אסור לאכול את האתרוג ביום הושענא רבה, ומותר לאכלו ביום שמיני עצרת.

ביום הושענא רבה יקרא בספר יהושע בפרק ו מפסוק "ויריחו סוגרת ומסוגרת" עד "ויאמר יהושע אל העם" (מובא בהמשך).
בגמרא ירושלמי, (סוכה פ"ד ה"ג) נאמר שהיו מקיפים שבע פעמים ביום הושענא רבה, זכר לנס שנעשה ביריחו.

טוב לומר גם פסוקים מחגי פרק ב, מ"בשביעי בעשרים ואחד" עד "ובמקום הזה אתן שלום" (מובא בהמשך).


יהושע (פרק ו):

א וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אֵין יוֹצֵא, וְאֵין בָּא.  ב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ, אֶת-יְרִיחוֹ וְאֶת-מַלְכָּהּ-גִּבּוֹרֵי, הֶחָיִל.  ג וְסַבֹּתֶם אֶת-הָעִיר, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה-הַקֵּיף אֶת-הָעִיר, פַּעַם אֶחָת; כֹּה תַעֲשֶׂה, שֵׁשֶׁת יָמִים.  ד וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים, לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, תָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת.  ה וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר, תַּחְתֶּיהָ, וְעָלוּ הָעָם, אִישׁ נֶגְדּוֹ.  ו וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, אֶל-הַכֹּהֲנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית; וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים, יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים, לִפְנֵי, אֲרוֹן יְהוָה.  ז וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, עִבְרוּ, וְסֹבּוּ אֶת-הָעִיר; וְהֶחָלוּץ-יַעֲבֹר, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה. ח וַיְהִי, כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי יְהוָה, עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת; וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה, הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם.  ט וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ-לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים, תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת; וְהַמְאַסֵּף, הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן, הָלוֹךְ, וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת.  י וְאֶת-הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר, לֹא תָרִיעוּ וְלֹא-תַשְׁמִיעוּ אֶת-קוֹלְכֶם, וְלֹא-יֵצֵא מִפִּיכֶם, דָּבָר:  עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם, הָרִיעוּ-וַהֲרִיעֹתֶם.  יא וַיַּסֵּב אֲרוֹן-יְהוָה אֶת-הָעִיר, הַקֵּף פַּעַם אֶחָת; וַיָּבֹאוּ, הַמַּחֲנֶה, וַיָּלִינוּ, בַּמַּחֲנֶה.
יב וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ, בַּבֹּקֶר; וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים, אֶת-אֲרוֹן יְהוָה.  יג וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה, הֹלְכִים הָלוֹךְ, וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת; וְהֶחָלוּץ, הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן יְהוָה, הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת.  יד וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, פַּעַם אַחַת, וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּחֲנֶה; כֹּה עָשׂוּ, שֵׁשֶׁת יָמִים.  טו וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, וַיָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה, שֶׁבַע פְּעָמִים:  רַק בַּיּוֹם הַהוּא, סָבְבוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים.  טז וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית, תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת.


חגי (פרק ב):

א בַּשְּׁבִיעִי, בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ--הָיָה, דְּבַר-יְהוָה, בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא, לֵאמֹר.  ב אֱמָר-נָא, אֶל-זְרֻבָּבֶל בֶּן-שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה, וְאֶל-יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק, הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל--וְאֶל-שְׁאֵרִית הָעָם, לֵאמֹר.  ג מִי בָכֶם, הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה, בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן; וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ, עַתָּה--הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן, בְּעֵינֵיכֶם.  ד וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם-יְהוָה וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל-עַם הָאָרֶץ, נְאֻם-יְהוָה--וַעֲשׂוּ:  כִּי-אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.  ה אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-כָּרַתִּי אִתְּכֶם, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וְרוּחִי, עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם--אַל-תִּירָאוּ.
ו כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, עוֹד אַחַת מְעַט הִיא; וַאֲנִי, מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-הַיָּם, וְאֶת-הֶחָרָבָה.  ז וְהִרְעַשְׁתִּי, אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, וּבָאוּ, חֶמְדַּת כָּל-הַגּוֹיִם; וּמִלֵּאתִי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה, כָּבוֹד--אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת.  ח לִי הַכֶּסֶף, וְלִי הַזָּהָב--נְאֻם, יְהוָה צְבָאוֹת.  ט גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן--אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת; וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.


לקראת כניסת חג שמחת תורה, כשיוצא מן הסוכה יאמר:

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁקִיַּמְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בְּסוּכָּה זוּ כֵּן אֶזְכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה שֶׁל לִוְיָתָן: 

בספר יסוד יוסף כתב להתפלל אז תפילה זו: 

רִבּונָא דְעַלְמָא. יְהֵא רַעֲוָא מִן קֳדָמָךְ. שֶׁאותָן מַלְאָכִים הַקְּדושִׁים הַשַּׁיָּכִים לְמִצְות סֻכָּה. וּלְמִצְות ד' מִינִים לוּלָב וְאֶתְרוג הָדָס וַעֲרָבָה. הַנּוהֲגִים בְּחַג הַסֻּכּות הֵם יִתְלַוּוּ עִמָּנוּ בְּצֵאתֵנוּ מִן הַסֻּכָּה. וְיִכָּנְסוּ עִמָּנוּ לְבָתֵּינוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלום. וְלִהְיות תָּמִיד עָלֵינוּ שְׁמִירָה עֶלְיונָה מִמְּעון קָדְשֶׁךָ. וּלְהַצִּילֵנוּ מִכָּל חֵטְא וְעָון וּמִכָּל פְּגָעִים רָעִים. וּמִכָּל שָׁעות רָעות הַמִּתְרַגְשׁות לָבא לָעולָם. וְתַעֲרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרום. וְחַדֵּשׁ כִּלְיותֵנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה. וְנַתְמִיד מְאד בְּתַלְמוּד תּורָתֶךָ הַקְּדושָׁה לִלְמוד וּלְלַמֵּד. וּזְכוּת אַרְבָּעָה מִינִים וּמִצְוַת סֻכָּה יַעֲמוד שֶׁתַּאֲרִיךְ אַפְּךָ עַד שׁוּבֵינוּ אֵלֶיךָ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ. וּנְתַקֵּן כָּל אֲשֶׁר פָּגַמְנוּ. וְנִזְכֶּה לִשְׁנֵי שֻׁלְחָנות בְּלִי צַעַר וְיָגון אֲנִי וּבְנֵי בֵיתִי וְיוצְאֵי חַלָּצַי. וְנִהְיֶה כֻלָּנוּ שְׁקֵטִים וּשְׁלֵוִים דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים. וְעובְדֵי הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּו כִּרְצונְךָ הַטּוב בִּכְלַל כָּל בְּנֵי יִשרָאֵל: 

יִהְיוּ לְרָצון אִמְרֵי פִי וְהֶגְיון לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגואֲלִי:


יום שישי, 6 באוקטובר 2017

הושענא רבא - ערבה פשוטה

ערבה פשוטה


עברתי פעם[1] ליד בודק'ה לממכר ארבע מינים בבני ברק וראיתי שלט כזה: "מכירת ארבעת המינים, כולל שירות ואחריות". התברר כי המוכר הזה מעניק ללקוחותיו שירות ייחודי: הם זכאים לקבל סט ערבה טרי בימי חול המועד במקום הערבות שהתייבשו... ערבה היא צמח ממהר להתייבש וביום הרביעי של החג היא כבר ערומה מעלים. אותו מוכר הציע ללקוחותיו שירות תחזוקה שוטף של הערבה...
ובכן, הערבה היא לא רק הצמח הראשון להתייבש בין ארבע המינים, היא גם המין הכי זול ביניהם והכי פחות מרשים בין כולם: היא אינה נותנת ריח (כמו האתרוג וההדס) וגם אינה נותנת טעם (כמו התמר שאיתו צומח הלולב).
ובכל זאת, עלינו לשים לב לדבר מעניין ואף חשוב מבחינת המבנה של חודש תשרי: ערבה היא היחידה בין ארבע המינים, שזכתה למצווה ייחודית משלה. כל תפילת "הושענא רבה" סובבת סביבה.

בבית המקדש בירושלים, היו מביאים ערבה גדולה מהיישוב מוצא וזוקפים אותה בצידי המזבח. מדי בוקר היו מקיפים את המזבח פעם אחת וביום השביעי של החג, הושענא רבה, היו מקיפים אותו שבע פעמים. בכל הקפה היו מבקשים ומתחננים: "אנא ה' הושיעה נא" או "אני והוא הושיעה נא". לזכר המנהג ההוא, אף אנו מקיפים מדי בוקר את התיבה פעם אחת וביום השביעי של החג, מקיפים אותה שבע פעמים. בכל הקפה אומרים את נוסח הבקשות של ה"הושענות" וביום השביעי, מקיימים את מצוות חיבוט הערבה, לזכר הערבה של המקדש.
השאלה היא, איך זכתה הערבה הפשוטה לכבוד מלכים כזה, יותר מהאתרוג והלולב?

יתירה מכך - וזאת שאלה מרתקת: אחת המצוות היחידות שאינן מתבטלות לעולם, היא הערבה של הושענא רבה. היום הזה, לא יחול לעולם בשבת, כדי שלא לבטל את מצוות ההושענות. לשם כך, עושים תרגילי עיבור שנה מורכבים ודואגים שהיום הראשון של ראש השנה לא יחול לעולם ביום ראשון ("לא אד"ו ראש"), כדי שהושענא רבה לא יחול בשבת וכך תבטל לה מצוות הערבה.
הגע בדעתך: ראש השנה יכול לחול בשבת - ואז נבטל את מצוות תקיעת השופר החשובה. יומו הראשון של חג הסוכות יכול לחול בשבת ואז נבטל את נטילת הלולב, ורק הושענא רבה לא יכול לחול בשבת כדי שלא נבטל חלילה את מצוות ההושענא רבה וחביטת הערבה.

התמיהה גדולה: מה המסר הייחודי שמעבירה הערבה, שאינה יכולה להתבטל לעולם?

האדמו״ר הקודם מלובאוויטש, חמיו של הרבי, פירש כך את המשמעות של ארבע המינים:

ישנם ארבעה טיפוסים של יהודים:

יש את אלו שיש להם "טעם״ במצוות, הם מבינים את המשמעות של כל מצווה ויכולים לתת עליה שיעור מעמיק.

יש את אלו שהתברכו ב״ריח" במצוות. הם אמנם לא מבינים כל דבר לעומק, אך הם טיפוסים נלהבים בטבעם ומקיימים כל מצווה בחשק והתלהבות והארה על הפנים.

ויש את אלו שאין להם אמנם לא טעם ולא ריח - אך הם התברכו בצייתנות פשוטה. הם עושים את מה שהקב״ה ציווה, כי זה כך ולא אחרת. זה מה שסבא שלהם עשה, זה מה שאבא שלהם עשה וככה בדיוק הם מחנכים את הילדים שלהם.

ה״אתרוג״ מזכיר את בעלי הטעם והריח, ה״לולב" מסמל את בעלי הטעם בלי הריח, ה״הדס" מסמל את בעלי הריח הנלהבים וחסרי הטעם המעמיק.

ואילו ה״ערבה" מסמלת את היהודים הפשוטים. אלו שמגיעים לכל תפילת מנחה בבית הכנסת, בגשם או בשמש הקופחת, כי ככה יהודים מתנהגים.

דווקא ה״ערבה״ אינה בטלה לעולם. הצייתנות הפשוטה, היא הערובה לקיום ארוך ימים. הבנה שכלית והרגשת הלב הם דברים חולפים ברוח. הם תלויים בארוחת הערב שאכלנו או בספר האחרון שקראנו לפני השינה... דווקא צייתנות פשוטה, היא עמידה מעל כל פגעי הטבע ואינה נופלת לעולם.

הבה נשוב בדיוק שבעים שנה לאחור: המבוגרים בינינו זוכרים את ימי "מסך הברזל". מסך עבה הפריד בין ברית המועצות ובין העולם כולו ואלו שנשארו מאחורי המסך, לא היו יכולים לצאת אל המערב. אלו היו ימי "אסירי ציון" הזכורים לרעה והמאבק לשחרורם.
ואז קרה נס וסדק צר נפער במסך. אחרי תום המלחמה, ביקשה ממשלת פולין להשיב את אזרחיה שברחו לרוסיה במהלך המלחמה ופתחה את הגבול בין המדינות. זאת הייתה הזדמנות נדירה לברוח מהגיהינום וקבוצת צעירים בעלי מסירות נפש, זייפה מסמכים פולניים כדי להוציא יהודים מרוסיה.
בין המגיעים לגבול, היו חתן וכלה צעירים בשם ברל וחנה גורביץ'. חנה החזיקה ביד את הניירות המזויפים ובריל היה אמור לקבל אותם בגבול. חלה כנראה א׳ הבנה והניירות של ברל לא הגיעו. הם הופרדו במהירות אחד מהשני וברל נשלח לגלות במחנה עבודה. מעבר לכאב האישי על התפרקות משפחתו, הטרידה אותו בעיית שמירת השבת. באותו מחנה, היו האסירים תופרים ארנקים מעור עבור בית חרושת ממשלתי והוא שבר את הראש איך לעבור את השבת בלי להיאלץ לתפור.
בשבת הראשונה שם, הוא אחז בידו את החוט והמחט וידיו רעדו. מחשבות התרוצצו במוחו: מצד אחד, זאת שאלה של פיקוח נפש. הם עלולים לפגוע בו ולשלוח אותו לסיביר. המחשבות כמעט הכריעו אותו, אך לפתע הוא התעשת ואמר: "מה' מצעדי גבר כוננו". אני לא אמור לעזור לקב"ה להוליך אותי אל המקום הנכון, והוא הניח מידיו את החוט והמחט.
המפקח גילה זאת והעמיד אותו למשפט מהיר בפני הנהלת המחנה. הוא הצהיר בפניהם באופן נחוש כי לא יעבוד בשבת, ואז להפתעתו אמר המנהל, כי הוא יעביר אותו לעבודה אחרת. במרכז המחנה, עמד מחסן עם העורות היקרים מהם תפרו את הארנקים. הוא ימונה לשומר של המחסן וכך לא יצטרך לחלל שבת.
ברל לא הבין איך קרה לו הנס הזה, והמנהל הסביר: כל השומרים שהועמדו שם עד היום, גנבו עורות מתוך המחסן וגרמו לנו הפסד רב. אך אדם כמוך, שמוכן לאבד הכול בשביל האמונה שלו, שיש לו קבלת עול כל כך חזקה, לא ייגע ברכוש שלא שייך לו. אתה בדיוק האיש שאנו מחפשים!!!

אם תרצו אלו סוגי אנשים ואם תרצו אלו רבדים הקיימים בכל אחד ואחד...

אמרו חז"ל (ויקרא רבה ל): "וערבי נחל, אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח, כך הן ישראל, יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקב"ה עושה להן, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב׳׳ה יוקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה..".

מה הכוונה – "ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה"?

משמע, שמתוך המצב הכי נמוך הקב"ה מתעלה!

לא סתם את החותם בתוך חותם הקב"ה עושה בהושענא רבא היום של הערבה! כך אפילו יהודים שהם ערבה, שביום הזה מנענעים אותם לבד... יהודים שאין לידם אתרוג או הדס או לולב – גם כלולים במקור הקודש ולא יידח מהם נידח!

אולי דווקא בזכות המצבים שאנחנו עושים בעבודת ה' בתמימות ופשיטות בלי להבין – דווקא מצבים אלו חותמים אותנו לשנה טובה ומבורכת!!!






[1] הרב שניאור אשכנזי (מבוסס על ליקוטי שיחות כט/220 ואילך).

יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

הושענא רבה - החותם הסופי (שיעור)

הושענא רבה - החותם הסופי


הרב פרץ זצוק"ל: ביום הכיפורים היה חותם פנימי בשעת הנעילה, שבו נחתמה הנשמה להשם. מי שרצה להיות לקב"ה, להיות לרצונו, לעובדו בלב שלם, אז הקב"ה אמר לו, בני ככה אתה רוצה, הנה אני חותם אותך.

החותם הזה חוזר על עצמו בהושענא רבא מבחינת חיצוניות, מבחינת הגוף.

ידוע שהעיקר בעולם הזה, הבעל הבית בעולם הזה, זה הגוף. הוא יכול להתפרץ. אפילו שאדם בנשמה וברצונות שלו, בלב שלו, רוצה הרבה דברים טובים, אבל אם הגוף לא רוצה, אם הגוף והיצר הרע המידות הרעות לא נכנעים, אז האדם מתפרץ ופתאום מאבד את הכל. יוצא מכך שהעיקר זה החותם החיצון, שהוא חותם בתוך חותם. אותו החותם שהיה ביום הכיפורים, אותם שלוש שמות אהי"ה במילואם – אהי"ה דיודי"ן, אהי"ה דאלפי"ן, אהי"ה דההי"ן, שעולים גימטריה חותם, שבשעת הנעילה כווננו עליהם, ביחד עם המ"ן של הנשמה של האדם, עם המנצפ"ך – חוזרים על עצמם בהושענא רבא.

אומר רבנו האר"י (שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ו') שארבעה ספרים ראשונים מחמשת חומשי תורה שניתנו מפי הגבורה, הם פנימיות, הם רומזים לחותם שנעשה ביום הכיפורים, שבו ניתנו לוחות השניים לעם ישראל.

אבל החומש החמישי שהוא ספר משנה תורה, שייך להושענא רבא, שהוא מִשְׁנֶה למלך, הוא חותם משני למלך, כלומר לחותם שנעשה ביום הכיפורים[1]. אותו החותם שנעשה בארבעה ספרים ביום הכיפורים, עכשיו בחצות הלילה בדיוק, נעשה בכח לימוד ספר משנה תורה. רבנו האר"י מחדש שעצם הלימוד של הספר, זה החותם[2].

לכן צריך ללמוד את הלימוד הזה שנקרא "תיקון ליל הושענא רבא" דווקא בליל של הושענא רבא, לא בלילה, אלא בליל (שער הכוונות דרושי ברכת השחר: ליל הוא קודם חצות הלילה, ולילה הוא אחר חצות הלילה). התיקון נעשה בדיוק בחצות בכח הלימוד שאדם לומד לפני חצות.

ואז בחצות נשפע על האדם חותם החיצון שהוא המילויים של אהי"ה הנ"ל שהם גימטריה משנה עם הכולל של שלושת השמות – ק"מ (מלוי היודי"ן) קכ"ב (מילוי האלפי"ן) וק"ל (מילוי ההי"ן), המילויים בלי האהי"ה הפשוט.

מתי נעשה המ"ן של הנשמה, המנצפ"ך? – ע"י חבטת הערבות ביום. כלומר החותם מתפצל לשני חלקים. זה בדיוק החותם שנעשה ביום הכיפורים, רק שבהושענא רבא זה מתחלק. חלק נעשה בחצות הלילה, וחלק נעשה ביום. לאחר המשכת כל החסדים, ע"י הקפות ונענועים, אנחנו יוצאים לאחר קדיש תתקבל אל קרקע העולם ושם אנחנו עושים את המנצפ"ך.

אז המנצפ"ך האלה, הבדי הערבה האלה, יש בהם חשיבות! זה ממש הנפש של האדם! זה הפדיון נפש של האדם.

לכן כתב 'כף החיים', איש, אישה, גדול, קטן, כל בני הבית, ראוי שיהיה להם חמשה בדי ערבה וילכו לקרקע העולם, ויכוונו מנצפ"ך ויעשו כנגד האותיות של המנצפ"ך חמש חבטות. זה תיקון גדול מאד לנשמה של האדם.

סמוך לחצות קוראים קריאת שמע שעל המיטה, ובחצות אומרים ברכות השחר (לא כולל ברכות התורה) ותיקון לאה, לאחר מכן לומדים מדרש "וזאת הברכה" בענין פטירתו של משה, ואדרא זוטא בעמידה. למי שמבין, הסודות העצומים שמתגלים באדרא זוטא הם בדיוק הענין של החותם הזה. הם בדיוק איך שאבא ואימא חותמים... הרי הגילוי של אדרא זוטא זה אבא ואימא. לא כמו אדרא רבא שלומדים בליל שבועות, שהגילוי זה אריך, ענין הכתר. ולבסוף קוראים תהלים עם שבעה כורתי ברית ועם הסליחות (מה שרגילים לחלק את התהלים לשבעה חלקים).

אומר החיד"א שקיימא לן, ברית כרותה לתהלים עם שבעה כורתי ברית שאפילו באמצע השנה אם חס ושלום נגזר על האדם איזה גזירה רעה, אם הוא אומר במנין של עשרה יהודים תהלים עם שבעה כורתי ברית, על המקום נקרע גזר דינו.

אם ככה, בלילה הקדוש הזה, מי יודע מה קרה? אנחנו לא יודעים איך נחתמנו. אפילו נחתמנו מצויין, למצויין יש מצויין דמצויין, יש טוב דטוב, יש אפשרות לשנות את זה לטובה. אז ע"י התהלים ושבעה כורתי ברית, אנחנו עושים את זה עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב. אז זה ענין גדול מאד.

מיד לאחר הלימוד הולכים למקווה, לפני עמוד השחר, ובאים לבית הכנסת ומתפללים תפילה בכוונה ובהתלהבות. ואומר 'כף החיים', נכון שצריך לטבול בעמוד השחר, אבל יותר טוב לטבול גם אחר הצהרים לפני הלימוד, כדי שיהיה טהור בלימוד כל הלילה. שהלימוד יהיה בקדושה ובטהרה.

קץ זה גימטריה הקפה, ע"י ההקפות בהושענא רבא אנחנו עושים "קֵץ כָּל בָּשָׂר", אנחנו קוצצים את כל הקלי' שנשארו בעולם, "וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'", ויבוא משיח צדקנו במהרה, אמן כל יהי רצון.

החיד"א: "ביום הזה כל אחד לוקח בד ערבה מלבד ערבה שבלולב, ומקיפין אותו היום שבע פעמים וכן היו מקיפין את המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים והיום הזה נורא מאד ובו נחתמים כל הספרים כולם והפסקי דינים ניתנים ביד כל תובע ומַשׂטין ולכן צריך להרבות בו צדקה, תפילה ותחנונים לעורר הרחמים העליונים, ירחמו עלינו ויחתמו אותנו בספר חיים ובספר צדיקים לגאולה וישועה" (מובא בספר "סדר היום", רמשה בן מכיר).


אנחנו לא בתפיסה הערבית שאומרת "מה שמַכּתוּב מכתוב". אצלנו, כְּתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ יש לְהָשִׁיב!

"בסדר, שמענו. אבל רק צדיקים גדולים יכולים לעצור גזירות".

לא נכון. הושענא רבה הוא יומם של האנשים הפשוטים שפשוט עושים את דברי הנביאים מבלי להבין הכל.

יש מעשה נפלא על הבַּייתוֹסים, שרצו להראות שההושענות הן שטויות ללא היגיון והבנה. כשערב הושענא רבה חל בשבת, הם בכוונה הניחו את הערבות מתחת לאבנים, כי ידעו שלא יטלטלו את האבנים בשבת; להפוך אבנים בשבת הוא איסור דאורייתא (מן התורה) ואילו חיבוט ערבות הוא כולה מנהג נביאים.

באו אנשים פשוטים, הורידו את האבנים והוציאו את הערבות בשביל חיבוט הערבות, מה שמאד הצחיק את הבייתוסים, שאהבו ללעוג לכל הסגולות והמנהגים.

אבל חז"ל הסכימו על ידם (של פשוטי העם), באקט יוצא דופן, בלעג נורא לבייתוסים, כי בני ישראל, אף על פי שאינם נביאים, בני נביאים הם. הם יודעים מה הם עושים. ולקחו את הערבות האלה וחבטו בהם כמצוות היום (סוכה מג:).

למה מנענעים לולב ואת ארבעת המינים?

הגמרא כותבת כך: "אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו
מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.
במערבא (בארץ ישראל) תנו הכי (אמרו ככה): מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים (סוכה לז:)".

איזה הבדל העצום בין תורת בבל, תורת הגלות, לבין תורת ארץ ישראל.

בגלות מזכירים את כוחו האדיר של הקב"ה: ארבע רוחות שלו, הכל שלו. ואילו במערבא, ארץ ישראל שיש בה כל כך הרבה ערבות, מדגישים את כוחו של האיש הפשוט: עוצר רוחות רעות ועוצר טללים רעים.

בדומה לכך, גם ההקפות. למה מסובבים את התיבה? רבי יוסף קארו יאמר בשולחן ערוך: כמו שמסובבים קברי צדיקים כשאתה בעצם אומר לקב"ה "אני כלוא, אני לא יכול לצאת. אסובבה את מזבחך, ה'. תראה באיזה לוּפּ אני נתון".

לא, אומרים המקובלים. שבעת הסיבובים הם כמו הסיבובים שעשה יהושע מחוץ לחומת יריחו כדי להפיל אותה. אתה לא כלוא בתוך החומה כי אם נמצא מחוצה לה. וזה החותם של הושענא רבה – "חותם", אותיות חומת; חומת יריחו.

כך מורידים מים. כמו חוני המעגל האם הוא אדם שמסמן לקב"ה "אני כלוא ולא יכול להזיז את ידיי ואת רגליי כי אין גשם, תוריד גשם כי אני חסר אונים", או שהוא בעצם ענק כי הוא עושה כזו פעולה למטה? "איני זז מכאן עד שתביא גשמים", הוא אומר במעגל ששרטט על האדמה ומזיז כאלה מהלכים למעלה.

איזה סוד הוא, היום הזה. מי מניע דברים בעולם רק ריבונו של עולם? רק התפילות שלנו? והתשובה היא: שנינו.

אם הישועה באה רק מה' ורק מידו, זו ישועה קטנה כי זה אומר שאנחנו מאד קטנים וחסרי יכולת. ואם הישועה באה רק מכוחנו ומכוח תפילתנו, זו גם ישועה קטנה.

ואילו הושענא רבה היא ישועה גדולה! העובדה שאנחנו לא יכולים בלעדי ה' היא ידועה. העובדה הלא-ידועה היא שהוא, כביכול כביכול כביכול, לא יכול בלעדינו. אני והו הושיעה נא! כך כתוב. בלי א'. וזה רמז לפסוק בירמיהו (מ,א): וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים. כביכול-כביכול, הקב"ה כולא את כוחותיו ולא יכול להרעיף אותם מבלי שנעשה פעולה מלמטה.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל: לכאורה, הערבה היא האומללה שבמינים, אבל, שימו לב איך אנחנו דואגים כל החג רק לה:

במהלך החג אנו עוסקים רק בערבה. בכל בוקר אדם פותח את הלולב שלו ובודק את מצב הערבה, אם יבשה או נבולה, אם יש צורך להחליף אותה. ללולב, לאתרוג ולהדס אין הוא דואג כך, מעבר להבטה בהם מדי פעם. וכל מעייניו של אדם בחג הם בערבה 

ובסוף חג, דואג אדם שיהיו בידיו חמישה בדי ערבה.


כתוב על הקב"ה סֹלּוּ (פַּנוּ דרך) לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָ-הּ שְׁמוֹ (תהלים סח,ה) ה' רוכב על ערבות. מה זה אומר שהוא רוכב עליהן ולהן אין אישיות? או, אולי, הן המובילות אותו לאן שהן רוצות?

שלמה המלך מחפש את המשמעות בעולם והכל לא מוצא חן בעיניו, בסוף המסקנה שלו היא מסקנת דוד המלך: הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל (קהלת א,ב) – הבל הפה! הכל טמון בכוח המדהים הזה שברא לך הקב"ה, רק לפתוח את הפה ולומר "אנא ה' הושיעה נא".

הכל בידיים שלך!!!

הרמב"ם (מורה נבוכים פרק אחרון): כאשר אתה מביט ואין לך צל חס ושלום, או כשיש לך צל, למה הכוונה? והוא אומר תשמע. הדבר היחיד שצריך לבקש הלילה בחצות הלילה הוא מאור פנים. כי הקללה הכי נוראה היא וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא (דברים לא,יח) אז בליל הושענא רבה אתה מתחנן: "ה', תאיר אלי פנים השנה!"

וה' אומר לך: נשמה, אתה זוכר מה כתוב?  יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָָּ! (במדבר ו,כה) אם לך יש מאור פנים, אני אאיר לך את כל השנה הזו. אבל אם אתה חשוך, לא תהיה לך שנה של אור.

זאת הכוונה בעניין הצל, אומר הרמב"ם. הרי איך יהיה לנו צל באמצע הלילה? לבן אדם יש צל רק בהיותו עומד באור. אבל כשאתה חשוך, לא יהיה לך צל.

לפי העיקרון: ה' צִלְּךָ, עַל יַד יְמִינֶךָ (תהלים קכא,ה) - ה' הוא הצל שלך, כביכול. כשאתה מאיר פנים הוא יאיר לך.

איזה רעיון נועז. אתה לא הצל של ה' אלא הוא, כביכול, הצל שלך. כמה כוח זה נותן בידיך.

ואיזה מזל שכל זה נעשה כשאנחנו בסוכה!!!!! חסדי ה' עלינו!!!






[1] אריז"ל (ליקוטי הש"ס - מסכת אבות): "שוב יום אחד לפני מיתתך. דע כי במקום א' בזוהר אמר כי מסתלק הצ"ל ל' יום לפני המיתה ובמקום אחר אמר שמסתלק בליל ה"ר אך שניהם הם אמיתים כי בליל ה"ר מסתלק הצל להורות על גזירת המיתה שנגזרה עליו וע"י הסרתו והסתלקות מעליו ישלטו אז בו החיצונים וכיון שנמס' בידם לא חיישו עוד ואז חוזר הצל למקומו כי זולת הצלם אין חיות להאדם כלל ולכן אם נגזר עליו שימות אחר י' חדשים וכיוצא מהיכן ימשכו לו עוד חיות אם לא שיחזור הצלם למקומו ואח"כ ל' יום קודם שימות אז מסתלק לגמרי ובאותו צל מסתלק חיות האדם יום יום עד שימות לגמרי ולזה ארז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך דהיינו יום הושענא רבה שהוא היום לפני המיתה ממש והבן. ג"ז מהרב זל"ה".

[2] גיטין (סו): "לשדים יש בבואה אבל לא בבואה דבבואה".
גר"א והרב פתיה: אסתר שלחה שידה למלך אחשורוש, זה נרמז בכתוב "בבואה לפני המלך".
מה זה צלם? חלק רוחני המתאם בין הנשמה לגוף (לפי כמות הצלמים שיש לאשה כך מספר הילדים שהיא יכולה ללדת פחות אחד בשביל עצמה).
עץ חיים (שער לט דרוש ח): "בזה תבין ענין רחל ולאה כי ברוחא דשדי בגווה בלאה יש בה כח להוליד ו' בנים ובת אך ברוחא דשביק יעקב ברחל הוא מועט ולא הספיקה להוליד רק יוסף לבדו ונשאר אח"כ חלק נפשה המגיע לעצמה וכשנולד בנימין הוצרכה לתת בו אותו חלק של עצמה וכיון שיצאה נפשה וניתן בבנימין כשנולד לכן מתה וזהו ויהי בצאת נפשה כי מתה".
לכן קראה לו 'בן אוני' - הכח שלי – נתנה לו את הצלם שלה האישי, לכן יעקב ישר החליף לו את השם לבנימין – בן ימין – הצד של הדוכרא כדי שיוכל להוליד.
הצל"ם מורכב מצל"ם עליון (אך בצלם יתהלך איש) ועוד שני צללים מתחת (נסו הצללים), כל השלושה הם כנגד מילואי אקי-ה, העליון כנגד קס"א והתחתונים קמ"ג וקנ"א.
לשדים אין את הצל התחתון (בבואה דבבואה) ולכן יש להם רק קס"א + קמ"ג = בגי' שד.
לאנשים יש את כל השלושה ולכן יש להם חותם מלא.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: