ראש השנה (שחל בשבת) - אם נפשך בו עד מאוד נקשרה

אם נפשך בו עד מאוד נקשרה

 

אחד הפיוטים המיוחדים הנאמרים בראש השנה, ואף ביום הכיפורים, בעדות ספרד והמזרח הוא 'עת שערי רצון' שבתיו נחתמים במשפט 'עוקד והנעקד והמזבח'.

הפיוט חובר על ידי משורר יהודי ספרדי בשם רבי יהודה בן שמואל אבן-עבאס.

ר' יהודה חי במאה הי"ב, נולד בפאס ונדד לאזור בבל וארם צובא.

נדודיו החלו בעקבות מלחמות שפשטו במרוקו אך הוא המשיך במסעותיו אל העיר מוצול שבה התגורר בנו.

בנו של ר' יהודה - שמואל, התאסלם במהלך חייו וכתב ספר כנגד חכמי ישראל.

שמא יתכן, שהבן התאסלם עוד בימי חייו של אביו ומשום כך האב קיווה להיפגש אתו ולשכנעו לחזור למוטב.

יש הסוברים, שצערו זה של האב על בנו שיצא לתרבות רעה משוקע בתוך הפיוט המרגש והכואב.

 

בפיוט יצחק קורא לאברהם אבא – "נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי" ולשרה אימנו הוא קורא אמא – "שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה", אז למה אחר כך הוא קורא לה 'שרה' – "וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ"?

 

כדי לענות על השאלה הזאת, צריך להקדים כמה דברים.

 

גמרא (ר"ה טז:): "וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן".

תוס': "מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא".

משך חכמה (ויקרא כג,כד): "...הכונה, כי אין התקיעה מ"ע כמו כל המצות, אשר בהעדרה יענש על בלי קיומו אותה וכי אניס רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי...

ונמצא החולה אם באונס לא יקח מזור ורפואה האם יתרפא?

כן כשנעדר הזכרון שופר, שמכנסת זכרונות ישראל לאביהן שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה וקטרוג השטן במקומו?

אולם בשבת דאחד המיוחד ממצות שופר, הוא לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקדה שופר של איל, כמו שאמרו פ"ק דר"ה, והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה, ולביזה עבור שם השי"ת כי נקרא עליהם, זהו זכות עקדה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת השם ותורתו.

והנה ידוע, כי בנ"י והשי"ת המה כשני אוהבים נאמנים, אשר כל אחד חושש על כבוד רעהו, וזהו תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל כו', והשי"ת אמר נקום נקמת בנ"י מאת המדינים, ומשה אמר לתת נקמת ד' וכיו"ב הרבה.

לכן אחרי אשר ידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל, אף באונס, הסכנה גדולה, ובכ"ז אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהי מה, יעבור עלינו מה ויתקדש שמו יתברך, יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברה"ר ויתחלל שבת חלילה... ויתגדל ויתקדש שמי' רבא, ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך. וכיון שכן הרי זה גופי' מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופי' עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר".

 

עמ"י מוכנים להסתכן בכך שלא ממתקים את הדינים מעל עצמם כדי שלא תתחלל השבת, וזו עקידה ממש של עצמנו בכל ראש השנה שחל בשבת!

 

אומר הפייטן: "אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה - קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה"

 

רק אם נפשך בו מאוד נקשרה אני רוצה אותו לעולה, לא כי הוא הבן שלך!

 

מה הקב"ה מחפש?

את הלב!

הנסיונות הם במה שחשוב לך!

 

אהרן רזאל - גראנד קניון

לא בכל יום מקבל אני הזמנה לנגן במקום מיוחד כמו מדינת אריזונה אשר בארצות הברית.

מששמעו ידידיי שאהיה במדינה שבה נמצא ה"גראנד קניון", הלא הוא אחד מפלאי תבל, החלו מפצירים בי שאאריך בכמה ימים את שהותי ואראה את מעשי ה' הנפלאים. נימקו את דבריהם, שהרי רבבות של תיירים באים במיוחד מכל קצבי תבל לחזות באותו שבר ארץ, שגודלו כגודל ארץ ישראל ועומקו וגובהו כשמים לרום, ואני הלא כבר אהיה שם באזור. יש אומרים שאף מברכים בשם ומלכות בעת שרואים את אותו גראנד קניון.

נזכרתי במעשה על הרב אלישיב זצ"ל בצעירותו.

בשעה שהגיע החזן יוסל'ה רוזנבלט לירושלים הקטנה, נהרו כל בית ישראל לשמוע את הטנור הגדול אשר שמעו יצא בכל תבל. עברו על פני בית המדרש, וראו את האברך הצעיר שלום יוסף אלישיב שוקד על תלמודו. אמרו לו: הרי אתה זוכה להגות בתורה יומם ולילה, והנה ניצבת לפניך הזדמנות חד פעמית לשמוע את גדול בעלי המנגנים של עמנו! שמא שוב לא תחזור הזדמנות כזאת?

ענה להם: אדרבה, גם עבורי זאת הזדמנות חד פעמית. וכי מתי תהיה לי עוד אפשרות ללמוד תורה בזמן שיכולתי לשמוע את יוסל'ה רוזנבלט...?

כיוון שרציתי למעט את שהותי באמריקה, גם אני לא נעניתי להצעה.

חזרתי לארץ, והנה אחרי כמה שבועות נסענו לטייל בנגב. אף שטיילתי בעבר במקומות דומים, הפעם הבטתי סביבי בהתרגשות חדשה. הסלעים, ערוצי הנחל, הצמחייה, האור והצל - כולם יפים מתמיד כאילו מבקשים לומר שירה. היה זה פלא בעיניי, כיצד לא זכיתי עד היום לשים לב למראות נפלאים כאלה.

ידעתי בלבי: משום שוויתרתי על אותו גראנד קניון, נפתחו לפניי מראות ארץ ישראל.

 

אשה אחת הייתה במצב רוח ירוד במיוחד, כנראה הרגישה שהטיפול הממושך בילדים מונע ממנה להתקדם מבחינה אישית ורוחנית, והיא כתבה על כך שאלה לרבי מחב"ד.

 

זה מה שהרבי ענה לה:

 

המענה למצב רוחה – הכי טוב ואמתי:

תקרא עוד הפעם הפטרת יום הראשון דראש השנה

גודל פעולת חנה (שנמנעה מלהגיע למשכן במשך שנתיים עד שהילד יגדל, ובמשך הזמן הזה היא נשארה עמו בבית),

וזה נצטווינו להזכיר לכל בני ישראל.

ועיקר פעולתה – לדורי דורות (ההישג החשוב ביותר של חנה, הישג שנרשם לנצח במשך דורות רבים לאחר-מכן)

חינוך ילדיה, אף שעל-ידי זה לא יכלה ללכת לשילה, היפך מנהגה וכו', משך שנתיים.

חנה התמסרה לחינוך של שמואל, הבן הקטן. למרות שבגלל זה היא לא יכלה לעלות לרגל ולזכות להתגלות האלוקית הנשגבה שאירעה במשכן שילה, ובכך היא נאלצה לחדור ממנהגה הקבוע.

ושמחה על זה.

ואת המסר של חנה אנו צריכים לזכור לדורי דורות.

 

העקרון הוא, לא לחפש לעשות מצוה או תפילה מסויימת דווקא, אלא לחפש מה ה' רוצה ממך כרגע!

אולי הוא רוצה ממך כרגע דווקא להיות עם הילדים? דווקא לעזור לשכנה? מי אמר שמה שהוא רוצה ממך זה לשמוע עכשיו שיעור?

 

מה שאת רוצה ממש עכשיו זה לעלות למשכן שילה? אז מה... את זה תעקדי בשביל לעשות את מה שה' רוצה ממך שזה כרגע לגדל את הילדים...

 

לענ"ד זה מה שהפייטן רומז בשאלה שפתחנו בה,

לפני העקידה יש אבא ואמא ואת ההוויה הפרטית שלי,

אבל אחרי השורות שמתארות את העקידה ממש:

"מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי, נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי, חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי, קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי"

כבר אין מישהו פרטי עם אבא ואמא, אלא מסירות נפש על כלל ישראל, לכן אחר כך הוא לא מתייחס למשפחה אלא לכלל ישראל:

"וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

בדומה לדברי הרמב"ם (מלכים ומלחמות ז,טו) על היוצא למלחמה – "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה".

"וֶאְמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה, יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

ראש השנה (לפני התקיעות) - התקיעה והתרועה בגלגל העולם

התקיעה והתרועה בגלגל העולם

במדבר (כט,א): ״ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם״.

גמרא (ראש השנה לג:): ״ומנין שפשוטה (תקיעה) לפניה (לפני התרועה)? תלמוד לומר ׳והעברת שופר תרועה׳ ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר ׳תעבירו שופר״׳.

מה זו תקיעה? מה זו תרועה? למה החג נקרא יום תרועה? ולמה צריך שתהיה תקיעה לפני התרועה ותקיעה בסופה?

בכתבי מרן הגרי״מ חרל"פ ז״ל מבואר - תוקעים אנו תקיעה פשוטה, להורות על השורש של ההוי׳ה, שנוצרה בחסד פשוט. אולם אחרי נפילת העולמות נכנסה הבריאה למצב של שברים-תרועה, גנוחי גניח או ילולי יליל או שניהם יחד. וכדי לבטא את תקותנו לעתיד הגדול, שבו יגיע העולם לכל תיקונו, אנו תוקעים תקיעה לאחריה.

הרב ראובן ששון:

יום תרועה - המילה 'תרועה' היא השורש ממנו הכל מתחיל. ואמנם, חכמים לומדים במידות שהתורה נדרשת בהן שיש לסבב את התרועה בתקיעה לפניה ולאחריה.

בסודם של דברים מבואר, שהתרועה רומזת על העולמות שנבראו.

כי למעשה נודע, שעיקר מהות בריאת העולם היא יצירת הריבוי. שכן קודם שנברא העולם היה הכל אור פשוט, ויצירת העולם היא בהופעת הנבראים הרבים. זו תכונת הצמצום, להגביל כל דבר ולהעמידו על תכונתו המיוחדת, ולא שיכיל את הכל בקרבו. בכך נוצרו נבראים מרובים ושונים זה מזה. 

נמצא שקודם בריאת העולם היה אור פשוט, הרומז לאחדות ה', ותהליך הבריאה הוא בחינת צמצום של האור הזה, והיינו יצירת גבולות, כדי שייווצרו נבראים שונים ומרובים.

משל לצליל אחד ופשוט, שמוסיפים לו עצירות שונות, כמו נגינה  בחליל, שהקול הפשוט נעצר בצורות שונות על ידי הנקבים השונים של החליל, ובכך נשמעת מנגינה מגוונת.

המצב קודם בריאת העולם נמשל לרוח העוברת בחליל, ללא שום סתימת נקב. כך יוצא אויר פשוט. הצמצום הוא בחינת הוספת לחיצה בנקבי החליל, והמנגינה שנוצרה היא העולם שהתהווה.

זה סוד התקיעה והתרועה, התקיעה היא קול פשוט, בלי מעצורים, סוד האור הפשוט שקודם הבריאה. והתרועה, היא למעשה סוד הצמצום, העוצר את הקול הפשוט, וממילא יוצר קולות מרובים, הרומזים על סוד הבריאה.

החידוש שבתרועה אינו הקול, אלא ההפסקות. הקול הוא אותו קול שהיה כבר בתקיעה, אלא שכעת נוסף לו עיצור, צמצום, ועל ידי כך נוצרו הקולות המרובים.

נמצא שהתרועה היא היא התקיעה, אלא שנוספה לה התגוונות, בסוד תוספת הצמצום.

התקיעה רומזת על האור שקודם הבריאה, והתרועה רומזת על האור שלאחר הבריאה, בסוד הצמצום והריבוי. 

אם נתבונן במשל נוכל לראות, שכשיוצא מחליל קול פשוט, אין בו זיופים. כי הוא קול אחד בלי חילוק כוחות. הזיוף מתחיל מהלחיצות השונות על נקבי החליל. אם לוחץ לחיצה שלא במקומה הראוי לה, הרי הוא מוציא צליל שאינו תואם את המנגינה, וכן אם הוא לוחץ לחיצה קצרה מדיי או ארוכה, או לחיצה חלקית וכן על זו הדרך.

ובנמשל אנו למדים, שהחטא נוצר עם יצירת הגבול. שם נוצרה גם האפשרות לפגמים ולקלקולים. כי אין קלקול באור הפשוט, שהוא שלמות בלי חיסרון כלל.

הופעת הנבראים הנפרדים היא השורש לפגמים. כי כשהנברא מוגבל אם יחרוג מגבולו הראוי לו, יהיה הדבר לפגם וקלקול. ובאמת כל מהות הרע היא חריגה מהגבולות. כי כל דבר נברא בחוקו ובגבולותיו, ואם יצא מהם יהיה קלקול לו ולזולתו.

אמנם, היות והבריאה נוצרה מהאור הא-להי שהוא בשלמות, לכן אם תשוב להתחבר אליו, היא תוכל לתקן את כל חסרונותיה. כי הקול הפשוט הוא המקור המתוקן, שבו אין זיוף ואין פגם. על כן עיקר התיקון יבוא בחזרה אל המקור, למצב שלפני מציאות הפירוט והריבוי.

נבאר זאת באופן נוסף – בעומק הלב שלנו יש רצון זך וטהור, רצון אחד פשוט – לעשות רצון ה', להיות אדם טוב שעושה טוב. זה גם הרצון הפשוט שעומד ביסוד קשר איש ואישה בחתונתם, קשר הורים לילדיהם ועוד. אך כשיורדים אל החיים – הרצון הזה מתפרט להרבה מאוד רצונות קטנים, בכל פינות החיים. שם כבר אפשר להסתבך, שם לפעמים יש התנגשויות וערבובים.

התיקון יהיה בכך שנחזור תמיד אל הרצון המקורי שבעומק הלב, ונאיר באמצעותו את כל הרצונות הקטנים והמרובים שבמשך היום יום. 

זה סוד ציווי התורה לסבב כל תרועה בתקיעה לפניה ואחריה, כדי להחזיר את התרועה למקוריותה, קודם הפגם.

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 230 - החזרה למקווה):

כשלמדתי בישיבת 'תורה ודעת', היה שם בחור, מבוגר ממני. הייתי כבן חמש עשרה, שש עשרה, והוא היה אולי בן עשרים. הוא היה כל כך עדין, כל כך רציני. הוא למד יומם ולילה. והיה לו עניין כזה – ללכת למקווה כמה פעמים ביום. 

שנים רבות אחר כך נזדמן לי לחזור ולפגוש אותו. העלינו זיכרונות מהשנים שלנו ב'תורה ודעת', אצל ר' שלמה היימן זצ"ל, והוא סיפר לי את הסיפור הבא:

'אתה יודע כמה התאמצתי?', אמר. 'התאמצתי כל כך, השקעתי כל כך הרבה, אבל לא הלך לי. עזבתי את הישיבה והתחלתי להידרדר. בסוף עזבתי את הכל. הפסקתי אפילו לשמור שבת. לא רק מבחינה יהודית נפלתי, גם מבחינה אנושית פשוטה. לא עבדתי לא עשיתי שום דבר. מצאתי לעצמי חברה כושית, ברובע ברונקס בניו יורק. היא עבדה ואני חייתי על חשבונה. בקושי יצאתי מהבית. ישבתי רוב הזמן מול הטלוויזיה. הרגשתי כלומניק. אשפה.' 

עכשיו תקשיבו, בטח שמעתם על הרבי מקליבלנד – הוא לקח על עצמו את המצוה הגדולה של מקוואות. הוא תיקן ושיפץ מקוואות בכל העולם. למקוואות האלה קוראים 'קליבלנדר מקווה'ס'. 

המשיך אותו חבר מהישיבה: 'במשך איזו תקופה אחרי שעזבתי את הישיבה המשכתי ללכת למקווה. בשכונה בה גרתי היה קליבלנדר מקווה. כמובן, לאחר שהידרדרתי לגמרי לא הלכתי עוד למקווה. 

יום אחד, כשחייתי בברונקס עם החברה הכושית, הייתי צריך לצאת לקנות משהו. כל השכונה שם היא שכונה של שחורים. עמדתי שם בפינת רחוב, זה היה יום כל כך יפה. התבוננתי בשמים התכולים, ופתאום – אינני יודע מה קרה – זה ממש היכה בי. חשבתי לעצמי: גוואלד! איזה סוג יהודי רציתי להיות! איזה עובד ה' רציתי להיות! ואיך אני נראה עכשיו? סוף הדרך... האם אני עדיין יהודי? 

פתאום עוצרת לידי משאית. הנהג היה כושי, והוא שואל אותי: 'תגיד לי אתה יהודי?' 

'כן' עניתי.

'בוא תעלה', פקד.

עליתי על המשאית. הנהג נסע ללא אומר לברוקלין, וכשהגיע ליד הקליבלנדר מקווה עצר ואמר לי לרדת.'

לא יאומן, נכון? סיפור משיח ממש. 

סיים היהודי ואמר: 'כשראיתי כמה ריבונו של עולם שומר עלי, כשראיתי איך שלח לי את אליהו הנביא בשביל לקחת אותי מברונקס ולהחזיר אותי למקווה, כבר לא יכולתי לחזור לחיי האשפתות, וכך התחלתי בהדרגה לשוב להיות בן אדם, לשוב לחיות כיהודי.'

בן איש חי (אדרת אליהו פרשת ניצבים) - "ודאי לעתיד לבוא שיעביר הקב"ה רוח הטומאה מן הארץ ויתבטל היצר הרע.. אזי לא שייכא עוד תרועה שהיא סימן יללא, ולא שייכא כי אם התקיעה שהיא סימן שמחה ושלוה. והנה בזמן ההוא לא יהיה כי אם אחדות דוקא ואין פירוד כלל''.

אכן, התרועה היא העיקר, לכן ראש השנה קרוי 'יום תרועה', אך עיקר היום הוא עילוי התרועה והשבתה לשלמותה, קודם הפגמים. זה סוד "עָלָה אֱ-להִים בִּתְרוּעָה" (תהלים מז,ו), היינו שבאים אנו להעלות את התרועה ולאחדה עם התקיעה.

בכל שנה מתחדשת ההוויה, מעין בריאת העולם בראשונה. לכן יש להשיב את ההוויה למקורה, ולחדשה בשפע חדש ומתוקן.

בתחילה יש לזכך אותה מהסיגים שנדבקו בה, והוא סוד הקול הפשוט הראשון, ולאחר מכן התרועה, העולה ומתאחדת עם התקיעה שלאחריה.

התקיעה הראשונה רומזת לאור הטהור שבעומק הלב, וכשהיא מתעוררת היא נותנת לנו את הכוח גם להרים את כל פרטי החיים, הנרמזים בתרועה. ובכך נחזור אל היושר הפנימי שבקרבנו, אל הטבע הא־להי שבתוכנו, והתיקון הזה נרמז בתקיעה האחרונה, שחזרנו ושבנו אל הטוב והטוהר שבקרבנו. 

ראוי לכל איש ישראל להשיב אל לבבו ולדעת עד כמה גדול הוא האור ביום המלכת ה', ועד כמה כוח של חירות ותיקון יש בשופר שנתקע בע"ה שנה.

נתפלל לה' שנזכה שימלוך עלינו מלכות שלמה ומלאה, ויגאלנו גאולה שלמה במהרה.

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל, אמן!

ראש השנה - עם מי אתה יושב?

עם מי אתה יושב?

בר"ה[1] ובעשי"ת צריך כל אחד להחליט מה הזהות הבסיסית שלו!

הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"א, ה"ג):

"כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק. וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיּוֹתָיו רָשָׁע. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה בֵּינוֹנִי...

וּכְשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין זְכֻיּוֹת אָדָם וַעֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיּוֹתָיו, בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם לְחַיִּים. וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה".

המדייק בלשון הרמב"ם, רואה דהוא דורש מן הבינוני לעשות דווקא תשובה, ולא אמר שכל מצווה שיעשה הבינוני בין ר"ה ליו"כ, תועיל להטות את דינו לחיים.

הקשה רבי איצל'ה בלזר מדוע דווקא תשובה נדרשת מן הבינוני ולא שולחים אותו לרוץ לעשות עוד מצוות כדי להטות את הכף?

ואם התשובה מועילה אז שישלחו גם את הרשע לעשות תשובה, למה חותמים אותו למיתה?

הפחד יצחק (הרב הוטנר, מאמר יח) תירץ קושיא זו והעמיד יסוד חשוב לימים אלו.

מסביר הרב הוטנר, שאמנם בהבנה ראשונית נראה שצדיק ורשע אצל הרמב"ם נמדדים באמת לפי כמות הזכויות והחובות שביד האדם (כמובן ע"י משקל שרק יודע התעלומות יכול לשקול, אבל סוף סוף הכל הוא כמות של זכויות וחובות) אך דבר זה אין השכל יכול לסובלו, דא"כ כל כמה רגעים יכול האדם להפוך מצדיק לרשע ודבר זה קשה לקבל.

אלא שביאור הדבר הוא, שגדר רובו זכויות או רובו עבירות, הוא מידה בנפש האדם!

זוהי מידה שיוצרת אצל בעליה השקפה על דרכו ושאיפתו כלפי הטוב והרע.

אדם שרובו זכויות, יכול להיות שיש בידו עבירות רבות, אך מדובר על אדם שבנפש פנימה יש לו מידה כזו והשקפה כזו שהוא רוצה לילך בדרך הטוב, שרצון ה' ומצוותיו הם הנכונים והערכים האמיתיים בחיים.

לעומתו ה"רובו חובות" הוא אדם שבנפש מסתכל על הדברים הרעים כאל דברים נכונים וטובים ואליהם ובם הוא שואף להצליח ולהתקדם.

ואילו הבינוני הוא אדם שלא החליט לאן הנפש שלו נוטה, מבחינתו זה טוב וגם זה טוב.

לכן דורש ממנו הרמב"ם דווקא את מצוות התשובה, שע"י הוא מכיר ומודה שדרך ה' היא הנכונה בעיניו ואליה הוא רוצה לשאוף וללכת בה.

מאורות הדף היומי: הרב אליעזר ל. (אחד מפעילי התשובה המרכזיים בברית המועצות) סיפר את אחת המעשיות היותר מרטיטות שבצקלונו.

אחד הדברים המופלאים ביותר ביהדות שנרמסה תחת המגף הקומוניסטי, היה הדחף האדיר של יהודים צעירים, שלא ראו מעולם את קירותיו הפנימיים של בית הכנסת, ללמוד תורה. הנשמה היהודית נכספה אל אלוקיה ואל תורתה. כניצנים רכים וזעירים, הם היו מגיחים מחורים לא צפויים, לאחר סערה איומה שהתחוללה על ראשם, מטים את גופם לכיוון האור ומנסים לשאוב יותר ממה שהם מסוגלים להכיל.

אני זוכר, שאירע פעם, שהחלטנו לייסד שיעור תורה במרכז לנינגרד. הביקוש היה עצום, והמשתתפים המיועדים היו מוכנים ליטול על עצמם את הסיכון הגבוה הכרוך בהשתתפותם בשיעור תורה.

סטודנט צעיר ונלהב ארגן מקום מסתור, אני דאגתי למספר עותקים של מסכת שבת, והשיעור קם והיה.

אשרת השהייה שלי עמדה לפוג, ונותר לי עוד יום אחד בלבד כדי להדריך את הקבוצה, ובעיקר את מגיד השיעור המיועד, בחור מבוגר שזה עתה הכיר את שפת עמו ואת ניבה.

בשעה הנקובה הם חמקו פנימה, איש איש בתורו, בשקט, בחשאי, שוחחו בלחש, וכאשר המוזמנים התקבצו, הדלת ננעלה על מסגר ובריח, הגמרות נשלפו ממקום מחבואן, ו"מגיד השיעור" החל לקרוא את הגמרא.

אם אתנסח בעדינות, אומר כי לא היה להם קל, היה עליהם להתמודד עם לשון הקודש, עם השפה הארמית, עם שפתו של רש"י המתובלת בלעזי"ם צרפתיים. חלקם הטיבו להתמודד עם הקריאה בחומש, אך כאן, להפתעתם, הניקוד 'נעלם', וארמית ועברית התחלפו ביניהם ללא הרף. על דבר אחד הסכימו הכל - שבת זה 'סובוטה'.

השיעור הסתיים, נפרדתי מהם לשלום ויצאתי בדרכי המפותלת לארץ הקודש, כשבליבי תפילה שבביקורי הבא אמצא אותם בריאים ושלמים, מחוזקים ואיתנים ביהדותם, באמונתם ובלימודם, הכל היה בסדר, חוץ מדבר אחד, הביקוש היה רב על ההיצע...

פתרון ראוי לשמו לא נראה באופק, אך הכל נתנו את עיניהם באחד המשתתפים. איש לא אמר לו מילה. חלילה. אך מארגני השיעור והמשתתפים היותר פעילים, היו דנים רבות בינם לבין עצמם, אם לא היה מן הראוי שיפנה את מקומו לאחר. הוא לא התקדם. השפה לא נקלטה במוחו. דברי הגמרא לא חדרו אליו. מצער ככל שיהא, אלה היו פני הדברים.

כעבור חצי שנה, נסעתי ל'טיול' נוסף בברית המועצות. הזדרזתי לבקר בכל המקומות שבהם ייסדנו שיעורי תורה מחתרתיים, ביניהם גם בשיעור הצפוף. ההתרגשות היתה גדולה, נקל לשער. הם התקדמו יפה מאד, ידיעותיהם התרחבו, ולפעמים הם אפילו הבינו את הגמרא. באמת.

לאחר סיום השיעור, אחד המשתתפים לקחני לפינה, ושח בפני את ההתלבטות שהם ניצבים בפניה לגבי השתתפותו של אותו יהודי בשיעור, אינני יודע מה לומר לך, השבתי לו בכנות, אינני יודע, רבונו של עולם. מי יכול לענות תשובה על שאלה כזו.

למחרת התעכבתי קמעה, והופעתי במקום הכינוס כחמש דקות לאחר תחילת השיעור. נכנסתי אל המקום, ומצאתי את כולם יושבים בצפיפות ומאזינים בדריכות לדבריו של אחד המשתתפים שדיבר במהירות עצומה, בהתרגשות גדולה. למרות שאני שולט בשפה הרוסית ברמה סבירה, לא הבנתי מדבריו אף לא מילה אחת. הכל היה נשמע לי כמו מילה אחת ארוכה. עמדתי מן הצד, לא רציתי להפריע להם. הוא שילב בדיבורו תנועות ידיים נמרצות, הרים את שרוולי חולצתו, התנשף בכבדות, דפק על השולחן, גילם דו-שיח בין שני בריונים אלימים. דרמה אמיתית. את דבריו הוא סיים במשפט מוחץ ודרמטי, כך בכל אופן ניחשתי על פי תגובותיהם הנרגשות מאד של הנאספים, שטפחו על כתפיו נמרצות, התחבקו איתו, וזקן הנאספים אף נשקו על מצחו, מחווה נדירה לרוסי מצוי. כשוך ההתרגשות, הם הושיבוני בראשם ופענחו עבורי את שהתרחש לנגד עיני.

הדובר היה אותו יהודי שלא הבין מאומה מן הנלמד, ככל הנראה הוא הבחין בהתלבטות שליוותה את שהותו במקום, והוא החליט לשתף את המשתתפים בשיעור בסיבת נוכחותו במקום, ולהעביר לידיהם את ההחלטה כדת מה לעשות.

לפני שנים, הוא סיפר, ישבתי במסעדה כלשהי ואכלתי לתומי. לפתע, ללא הודעה מוקדמת, אנשי ק.ג.ב. זינקו לתוך המסעדה, שלפו אקדחים והורו לכל הנוכחים לשכב על הקרקע, תוך דקות מצאתי את עצמי כבול באזיקים, מובל בניידת משטרתית לבית המעצר. האמינו לי, לא ידעתי על מה ולמה.

לאחר מכן התברר לי, כי באותה מסעדה נכחו מספר אנשים בעלי דעות 'משוחררות' יתר על המידה, והחוקרים ביקשו להוכיח את קשרי עם הקבוצה החתרנית. התחננתי, בכיתי, צעקתי, הבטחתי ואמרתי, כי אין, לא היה ולא יהיה לי קשר כל שהוא עם אנשי אותה קבוצה. אך מאומה לא הועיל.

בוקר צהרים וערב, לילה ויום, היו החוקרים הנוקשים חוזרים על אותו משפט: "אם ישבת איתם, סימן שאתה מהם".

אני חזרתי על טענותי, הם חזרו על טענותיהם המלוות במכות נמרצות, שהותירו בי סימנים עד היום, ולבסוף נענשתי בהתאם.

חברי היקרים, הוא פנה אליהם. לאחר פטירתי, כאשר אתייצב בפני בית דין של מעלה, ככל הנראה לא אדע לחזור על שורה אחת בגמרא, אולי אפילו לא על משפט אחד. אבל אני אגלה את זרועי החבולה, ואומר למלאכי השמים, "אתם רואים, הם לימדו אותי, שאם ישבת איתם, סימן שאתה מהם", רבונו של עולם. באמת לא הבנתי מאומה ממסכת 'סבוטה', אבל ישבתי איתם, אני מהם, אני מהם, אני מהם!!!

הכל קמו וחיבקוהו, "אין ספק, אתה מאיתנו. לוואי שאנחנו גם נהיה איתך..."!

ע"פ היסוד הנ"ל נבין, רמז נפלא שכתב הרש"ש (על ר"ה יז. ד"ה תוספות ועליהם) בשם רבי מנשה מאילייא.

הרב שם מביא מדנפשיה מקור לדברי הגמרא (יז.) שהקב"ה מטה כלפי חסד לאדם אשר יש לו מחצה עוונות ומחצה זכויות.

והוא כותב שמהפסוק (תהלים קטז,ב) "כי הטה אזנו לי" דרשו מלשון מאזנים ורצונו לומר שמטה לי המאזנים לצד זכות. ויש להבין כיצד מתקשרת האוזן למאזניים?

אמנם לפי הדברים לעיל, הדבר מובן הפלא ופלא, שכן בתוך האזנים מצויים העצבים הקובעים את שיווי משקלו של האדם.

ובכך רמז למאזנים הפנימיים הרוחניים שבאדם, שאם שיווי המשקל שלו נוטה כלפי הקדושה והתורה, אזי הקב"ה ממילא מטה את חסדו כלפיו ופודהו מדינה של גיהנם.

מלכים (א' ח,נח): "לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו".

---

[1] הרב יואל ביסראור.

ראש השנה - כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו (שיעור)

כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו

משנה[1] (ראש השנה ג,ז-ח): "...וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כיון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו.

'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל...' (שמות י״ז), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו, היו נופלין.

כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ״א): 'עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי', וכי נחש ממית או נחש מחיה?

אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים".

סיום משנה ז' תמוה. המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״ - נראה מיותר, שכן הדין שאין יוצאים ידי חובה ללא כוונת הלב כבר נאמר במשנה קודם לכן?

עוד יש להבין את מקומה של משנה ח׳. האם היא קשורה למשנה ז׳, ואם כן, מהו הקשר?

נראה, שרמז רמזו לנו חכמים, בדבר כוונה מיוחדת שיש לכוון בתקיעת השופר. אין די בכוונה פשוטה לצאת ידי חובה כבשאר המצוות, אלא יש כוונה נוספת:

המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, יכול לעמוד לבדו, ולומר שגם כאשר שני אנשים שמעו אותן תקיעות, יכול להיות הבדל ביניהם בכוונת הלב, ויש לדבר זה משמעות.

בהמשך לכך באה משנה ח׳ ומבארת את ענין כוונת הלב, ששעבוד הלב כלפי מעלה הוא הדבר המרכזי, ולא המעשים כשלעצמם!

זוה״ק (ח״ג קמ״ט. תרגום):

ר׳ אלעזר ור׳ יוסי ור׳ יצחק היו הולכים בדרך, פגעו באלו הרי חושך.

בעוד שהיו הולכים נשא עיניו ר׳ אלעזר וראה אלו הרים הרמים, והיו חשכים ונוראים באימה. אמר ר׳ אלעזר אל החברים, אלו היה אבי כאן, לא הייתי מתיירא, אבל כיון שאנו שלשה, ודברי תורה בינינו, לא יהיה נמצא כאן דין.

פתח ר׳ אלעזר ואמר, כתוב ״ותנה התיבה בחדש השביעי וגר על הרי אררט וגר״. כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא של י״ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.

כמו זה שכתוב, ״ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט״. ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה, ובא לספור פשוט,

מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא...

בוא וראה, ״ותנח התיבה״. מקרא זה הוא כך, כל שכן אחרים. בשעה שהדין תולה על העולם, והדינים שורים, והקב״ה יושב על כסא הדין, לדון העולם בכסא ההוא, כמה רשומות נרשמו בו, כמה פסקי דינים גנוזים בתוכו, בתוך התיק של המלך, כל ספרים הפתוחים נגנזו שמה, ומשום זה לא נשכח דבר מן המלך. וכסא ההוא אינו מתוקן ואינו שורה אלא בחדש השביעי, שהוא יום הדין, יום שכל בני העולם נפקדים בו, כולם עוברים לפני כסא ההוא. ועל זה, ״ותנה התיבה בחדש השביעי״. בחדש השביעי וראי, שהוא דין העולם.

״על הרי אררט״ ('אררט', הוא לשון ארור, רומז על) אלו בעלי הדין, בעלי יבבה ויללה, וכל השליחים ביום ההוא לפני הקב״ה. וכמה בעלי מגינים מתעוררים ביום ההוא וכולם עומדים תחת כסא ההוא בדין העולם.

וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב״ה מרחם עליהם, ומהפך הדין לרחמים. וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים 'אשרי העם יודעי תרועה'.

ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוון בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה, ועל כן כתוב, ״אשרי העם יודעי תרועה״, ולא כתוב תוקעי תרועה...".

חז״ל פותחים בשבח התורה, שהיא כדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, וממשיכים בענין תקיעת השופר.

נראה, שיש קשר עמוק בין שני דברים אלה. בחודש השביעי נברא העולם, והרי זו ״יציאה מן הכלל״ - העולם הגשמי יצא מן הכלל הרוחני העליון, ומעתה הרי הוא נפרד, כביכול. שולטים בו חוקי טבע וישנה בו בחירה חופשית, והשגחת ה׳ על העולם אינה ניכרת. העולם כולו הוא ״דבר שיצא מן הכלל״.

בכל שנה, עם בוא החודש השביעי, ישנו דין - מה נעשה בעולם, כיצד משתמש העולם בבחירתו, ומהם תוצאות האוטונומיה שניתנה לעולם. זהו יום דין, והאוירה היא של חושך ופחד - הרי אררט (מלשון ארור).

כיצד ניתן להפוך דין זה לרחמים ? כיצד ניתן לגרום לכך שהדין לא ישלוט בחודש השביעי?

בתורה נתן לנו הקב״ה את הסוד, כיצד להפוך את הדין לרחמים.

״כל דבר שיצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא״. העולם שיצא מן הכלל, אינו עומד לעצמו, ומלמד על עצמו בלבד - על עובדת היותו בעל בחירה חופשית, ועל היותו פועל בחוקי טבע אוטונומיים. העולם יצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו, וכדי לקשור את העולם אל שורשו.

כאשר העולם עומד בניתוק משורשו, ללא קשר אל הכלל העליון ממנו יצא, הרי שזהו דין.

אך ״אין הדין נמתק אלא בשורשו״ (עץ חיים שער י״ג פי״א). הדרך למתק את הדין היא לקשר את העולם לשורשו ולמקורו, ודבר זה נעשה באותה נקודה שבה היה הניתוק מן המקור.

החודש השביעי, שבו נברא העולם ויצא מן הכלל, כביכול התנתק ממקורו האלוקי, הוא הזמן שבו אנו קושרים אותו למקורו, ומראים כי הדבר שיצא מן הכלל - מלמד על הכלל כולו. היציאה מן הכלל איננה ניתוק, והדבר שיצא מן הכלל נשאר קשור לשורשו, ושם הוא מקור חיותו.

החיבור אל השורש נעשה על ידי התפילה ועל ידי השופר. ״אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים״ - כשם שהנחש הממית הופך לנחש מחיה והידים מתהפכות לידיים עושות מלחמה על ידי שעבוד הלב, כך גם התפילה וקול השופר מסוגלים להפוך דין לרחמים, להפוך את נקודת הניתוק מן המקור לנקודת החיבור.

אין די בשמיעת קול השופר לבד, אלא יש לכוון את הלב - לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.

בקול השופר אנו ממליכים את ה׳ על העולם, ומגלים מחדש כי העולם אינו מנותק משורשו אלא מחובר ומקבל חיות מהכלל האלוקי, ואנו, בבחירתנו ובכלים שניתנו לנו, פועלים כדי לחבר את הדבר שיצא מן הכלל אל הכלל כולו.

זוהי הכוונה אליה רמזה המשנה בדבריה - ״זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, ובמשנה הבאה העוסקת בשעבוד הלב לאבינו שבשמים.

שמיעת קול השופר ללא כוונת הלב איננה מספיקה, והכוונה הנצרכת היא מיתוק הדין בשורשו - המלכת ה׳ על העולם באותה נקודה בה נפרד העולם, כביכול מהנהגתו יתברך.

אף בלימוד התורה, כפי שאומר הזוה״ק, עלינו לראות כיצד הדברים שיצאו מן הכלל - מלמדים על הכלל כולו.

הפרטים שאנו לומדים אותם ועוסקים בהם, לא ללמד על עצמם בלבד יצאו, ללמד מה יש לעשות ומהו הדין בלבד, אלא ללמד על הכלל כולו - שכן פרטים אלה יצאו מכלל רוחני עליון, והם אינם מנותקים ממנו אלא נשארים מקושרים אליו, ובעיסוק בפרטים עלינו לחשוף את הכלל העליון שאליו מכוונים הפרטים.

סיפר הגה״צ ר׳ משה אהרן שטרן זצ״ל, משגיח בישיבת קמניץ, מעשה נורא ששמע מהגר״ח שמואלביץ זצ״ל, המלמדנו מהי השפעתה של תפילה מעומק הלב. ומעשה שהיה כך היה: בימי המלחמה בשנת תשכ״ז, שהו כל בני ישיבת ״מיר״ במקלט, בחדר האוכל של הישיבה, כאשר אימה ופחד אוחזת בציבור, שמא חלילה תפול פצצה על גג הישיבה, ותחדור דרך שתי הקומות אל חדר האוכל. והנה לאחר המלחמה, בדקו ומצאו על גג הישיבה שלש פצצות גדולות מאד, ואף אחת מהן לא התפוצצה.

ויהי הדבר לפלא.

ואז, פתח הגר״ח שמואלביץ זצ״ל והסביר את אשר ארע: וכי סבורים אתם, שבזכותכם ארע הנס? לא ולא! בואו ואספר לכם בזכות מי היתה ההצלה הגדולה הזו. בזכות אשה אחת משכנותיה של הישיבה, אשר בהעדר מקלט בביתה, הצטרפה אל מקלט הישיבה, והזדמן לי לשהות במרחק מטרים אחדים ממנה. אותה אשה, היתה אשה עגונה, אשר בעלה עזבה לנפשה בעודה צעירה, כשהיא מטופלת בחמשה בנים קטנים, שהגדול ביניהם היה רק בן שבע שנים. לא קשה לתאר את מר גורלה של אותה אשה מסכנה, כאשר בעלה נטשה במצב שכזה, ללא שום תמיכה ומשענת, ועקבותיו לא נודעו.

והנה - ממשיך הגר״ח זצ״ל לספר - בעת שהותנו במקלט, שומע אני את אותה אשה פותחת בדברים לפני הקב״ה, הטיתי את אזני לשמוע, ושמעתי דברים מבהילים: ״רבונו של עולם, בטוחני כי ביום הדין והמשפט יש בידי זכות תביעה גדולה על בעלי, הלא השאיר אותי עגונה עם ילדים רכים, והנני נאלצת להשכיר את עצמי לעבודות של נקיון בתים בכדי להשיג את המינימום שאני צריכה עבור פרנסת ביתי. ואם אטען כך לפניך יתברך, בטוחני שאצא זכאית בדין, ובעלי יצא חייב״.

אבל - המשיכה האשה בתפילה - ן׳רבש״ע, הבא נעשה עיסקא, אני מוכנה מצידי למחול ולמחוק מלבי את כל הטינה שיש לי על בעלי, למרות כל הכאב והצער הנורא, ואתה תמחול לנו על בל העבירות שלנו ונצא כולנו מכאן בריאים ושלימים לחיים ולשלום״.

דעו לכם - סיים ר׳ חיים את דבריו - התפילה שלה, שנאמרה מקירות לבה. היא שהצילה את הישיבה. כי, היתה זאת תפלה ובקשה מעומק הלב.

מעשה נורא - כחן העצום של הדמעות

מסופר בזוהר הקדוש (פרשת בלק. מתורגם ללה״ק): כשהלכו רשב״י ורבי אלעזר בנו בדרך, לפתע שמע ר״׳א עורב מצפצף, הבינו שנפטר ר׳ יוסי דפקיעין ואין מי שיתעסק עמו. אמרו בואו נלך לגמול חסד עמו.

הלכו לביתו. היה לו בן קטן ולא הניח לשום אדם לגשת למיטת אביו, ורק הוא היה סמוך למיטתו ובכה עליו פיו על פיו. וכה אמר: רבש״ע, כתוב בתורה ״שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך״, קיים את דבריך, שני בנים אנו מהאב, אני ואחותי קטנה ממני, קח אותנו, ואם תאמר, ״את האם״ כתוב ולא את האבי כאן הכל מתקיים, שאמא כבר מתה ועזבה את הבנים ועכשיו האבא. שמעו ר״א והחברים את קול הילד ובכו. פתח ר״א את פיו ואמר ״שמים לרום וארץ לעומק״ וגו׳ (משלי כה) מיד יצא עמוד אש והפסיק ביניהם. אמר ר״א, או שהקב״ה יעשה נס, או רוצה שלא יעזור והתערב שום אדם אחר. אולם איני יכול יותר לסבול את צערו ודמעותיו של הילד. הילד לא זז מפיו של אביו.

כשהם יושבים, לפתע יצאה בת קול ואמרה: זכאי רבי יוסי! שדבוריו ודמעותיו של הבן עלו לפני כסא הכבוד. ודנו בדין. וי״ג אנשים נתן הקב״ה למלאך המות במקומו. והוסיפו לו עשרים ושתים שנה, כדי שילמד עם הבן החביב לפני ה׳.

מיד קמו ר״א והחברים, ולא הניחו לאדם לשהות בבית, וראו עמוד של אש שנמצא בבית, ורבי יוסי פתח את פיו. אמר ר״א אשרינו שראינו בעינינו תחית המתים.

אמר ר׳ יוסי אין לי רשות לגלות מה שראיתי בעולם האמת, רק לאחר י״ג שנים. אצל דעו, צי שלוש מאות ושישים וחמש הדמעות שהוריד בני, עלו בחשבון לפני הקב״ה!! ועוד אומר לכם: צשעה שפתח את פיו ובבה הזדעזעו שלוש מאות ספסלים שהיו בישיבה של מעלה, הנמצאים לפני הקב;/ה, וכולם עוררו רחמים עלי, והתערבו בשבילי, והקב״ה התמלא רחמים עלי, ושלח שלוש עשרה אנשים למלאך המות במקומי, ופקד אותו שיחזרני לעוה״ז עוד עשרים ושתים שנה.

הרי לנו, מהן כחן העצום של הדמעות, אף להחיות מתים!!

---

[1] הרב ויצמן משוש הארץ עמ' קעה.

ראש השנה - צה"ל - רימון - המלכה

צה"ל - רימון - המלכה

אחד[1] מהסימנים שאותם נוהגים אנו לאכול בליל ראש השנה הוא הרימון, אשר בעת אכילתו אומרים אנו ׳שנהיה מלאים מצוות כרימון׳, או ׳שירבו זכויותינו כרימון׳.

מה יש בו ברימון, שדווקא הוא משמש סמל, דוגמה וסימן לריבוי מצוות וזכויות?

הרימון הוא סימן לאדם עצמו - לפער בין הממד החיצוני החומרי הקשוח, העקשני, ה׳נעול׳ והמחוספס שבו, המתגלה פעמים רבות באופן מעשי, לבין רכותו ומתיקותו הרוחנית הפנימית הנחשפת גם היא לעיתים מזומנות, כרימון שקליפתו החיצונית קשה, הוא קשיח מאוד ונראה בלתי חדיר לתוך הפנימי הנסתר שבו, אך בתוכו יש ריבוי גדול מאוד של גרגירי פרי טובים ומתוקים, בריאים וטעימים.

אמרו חז״ל (ברכות נז:) על הפסוק שאמר שלמה המלך (שיר השירים ד,ג): ״כפלח הרימון רקתך״ - אפילו ריקנים שבך (ישראל) מלאים מצוות כרימון״.

אם ׳ריקנים׳ כיצד ׳מלאים׳, ואם ׳מלאים׳ הרי שאינם ׳ריקנים׳?

כותב הפלא יועץ (ערך ׳הצלה׳): ״שהרי אמרו, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ועל כגון זה אמרו ׳אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון׳. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים (כלפי חוץ, על פי המראה וההתנהגות החיצוניים) כלים ריקים (חסרי מצוות וזכויות), אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל (כגון לוחמי צה״ל) שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל... יש לו (לקב״ה) שכר הרבה ליתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כוחם להציל ישראל מיד עכו״ם ולהציל עשוק מיד עושקו, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם״.

המלאות בה מלאים ה׳ריקים׳ שבישראל, היא מלאות איכותית ולא כמותית, דהיינו מסירות נפשם למען בטחונו והצלתו של עם ישראל, שבקיימם מצוה כללית זו נמצאים הם למעלה מן הגדולים והחכמים שבישראל, אף על פי שבתחומי חיים אחרים הם עדיין בעלי חסרונות רבים וריקניות גדולה.

בעת אכילת הרימון בראש השנה בפרט, ובכל השנה בכלל, נקלף את הקליפה החיצונית הקשה והגסה של עם ישראל ולחדור לתוך האלוקי הפנימי המתוק הנמצא בכלל ישראל כעם ובכל יהודי כפרט, בפרט אצל אלו המוסרים נפשם על בטחון ישראל ומאבקנו באויבינו כל ימות השנה.

בברכת קיבוץ גלויות כתוב: "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ", השופר מושמע לקרובים, ולאלו שרחוקים מידי אנחנו מנפנפים בדגל (נס), וזה סדר נכון.

אבל בישעיה (יח,ג) כתוב הפוך: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ".

למה הרחוקים קודם ואז הקרובים?

עונה הרב קוק (מועדי הראי"ה עמ' סד') – אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה לפי הסדר הנכון, המשאלה היא שהקב"ה ישמיע קודם לקרובים את שופר הגאולה ואחר כך גם לרחוקים.

אבל ישעיה הנביא חזה מראש את מה שעמד לקרות במציאות, כמו שראינו שפעמי הגאולה זכו להתעוררות חזקה דוקא אצל הרחוקים יותר בצורה מרכזית, הרבה לפני הקרובים, הרחוקים ראו את הדגל ובאו לפני שהקרובים שמעו את השופר...

הנביא לא סתם מציין את זה, הוא גם 'מכתב' / 'מתייג' בנבואה הזאת את כל העולם – "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ..."!

לפני 2720 שנה כבר כתוב איך תיראה הגאולה, וזו רק אחת הנבואות המצטרפת לשרשרת שלימה של נבואות המתקיימות כל רגע מול עינינו...

המלצה חמה - לקרוא את ספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א!

איזה מלך היינו רוצים?

תותח בביטחון, בכלכלה, בחינוך, אמיץ, ישר, דואג לעם.... ועוד ועוד...

יש מישהו יותר תותח מהבורא שאפשר להמליך עלינו? יש מישהו שיותר ראוי להמלכה היום?

ראינו שהראשונים שהמליכו אלו הרחוקים יותר שחזרו לארץ, וכל מי שבארץ דומה כמי שיש לו אלו-ה...

אולי לכן הרימון, שמסמל את הרחוקים – זכה לכתר...

---

[1] בנין אמונה.

ראש השנה - עקדת יצחק - לפני ואחרי

עקדת יצחק - לפני ואחרי

לעקדת יצחק חלק מרכזי בתפילות ראש השנה כפי שבא לידי ביטוי בתפילת העמידה, בקריאת התורה (של היום השני), בפיוטים, לפני תקיעת שופר, בכוונת התקיעות ועוד.

המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרא,א): ״וקורין ׳האלוקים ניסה את אברהם׳ עד סוף סדרא כדי להזכיר זכות עקדת יצחק... ואם שכח וקרא פרשה ׳וה׳ פקד את שרה׳ (שקוראים ביום הראשון של ראש השנה) חמישה קרואים, יקרא עוד אחד, ויקרא מתחילת פרשת העקדה עד סופה, ואפילו אמר קדיש יעשה כן (יקרא פרשת העקדה) ויאמר קדיש שנית, ואם כבר נסתלק ספר זה (נסתיימה הקריאה לגמרי) יכול לקרות בספר השני למפטיר פרשת העקדה״.

מהי אפוא חשיבותה של העקדה בכלל והזכרתה בתפילת ראש השנה בפרט, עד כדי כך שגם אם שכחו לקוראה חוזרים ואומרים אותה בכל מקרה?

המלבי״ם (בראשית כב,ח): ״שלא היה ראוי (מצד הטבע וההיגיון) שיהיה יצחק וזרעו כלל בעולם, 

אם מצד שראה (אברהם) באצטגנינות (באסטרולוגיה) שאינו מוליד והיה לידתו נגד המחויב מצד המערכה (מערכת הכוכבים), 

ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה עניין נסי נגד הטבע, 

ולכן ידוע שהנס לא יימשך (אלא) רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, 

ואם כן בעת שבניו (עם ישראל) לא יהיו ראויים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלוט בהם הטבע – המערכה (מערכת הכוכבים) להומם ולאבדם. 

ועל כן ציווה ה׳ (לאברהם) שיעלהו כליל לעולה ויצחק הסכים למעשה ומסר את עצמו להיות עולה כליל, ושגופו שהמערכה (מערכת הכוכבים - הטבע) מתנגדת לו, יתהווה עפר ואפר, והפועל (המעשה) הזה כאילו נגמר (נעשה בפועל)... 

וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה (הטבע), (אלא) רק יצחק אחר מוקדש לה׳ שאין לו עסק עם המערכה (הטבע)... 

שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאילו מת ובטל מן העולם, 

ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ולפלא מתמיד, שעל זה הבטיחו שירבה זרעו ככוכבי השמים שאין עוד הוראת הכוכבים (הטבע) מתנגדת עוד לריבוי זרעו״.

לפי דברי המלבי׳׳ם, יש שני ׳יצחקים׳ - יצחק שלפני העקדה ויצחק שלאחריה.

יצחק הראשון שלפני העקדה הוא יצחק שאין לו זכות קיום בדרך הטבע, שהרי בין מצד מערכת הכוכבים ובין מצד זקנותם של הוריו - אברהם ושרה, לא היה שום סיכוי ללידתו בעולם הזה. 

מכאן מובן שלידתו ועצם קיומו של יצחק בעולמנו החומרי הטבעי, הוא נס אלוקי רוחני שמעל לטבע המציאות וההיגיון, נס אלוקי שמשמעותו והשלכתו המעשית היא שהוא חייב לגלות בפועל כל הזמן באופן מעשי את מעלתו האלוקית העליונה ובכך להצדיק את עצם קיומו. 

אך כאשר לא יגלה בפועל את מעלתו הרוחנית ויבחר לחיות חיי חומר וטבע לפי הגבולות והמסגרת של העולם הזה, או אז נתון הוא להשפעתו של הטבע, לו הוא איננו שייך כלל, טבע שיגרום למיתתו ואיבודו מן העולם. 

זו הייתה תכונתו וזה היה מצבו של יצחק אבינו ושל עם ישראל היוצא ממנו לפני העקדה, מצב אלוקי ניסי שהסיכוי להצליח בו בעולמנו החומרי הוא אפסי, מפני המאבק המתמיד בין הנשמה האלוקית לנפש הבהמית, שפעמים רבות מסתיים בניצחונה של הנפש הבהמית, ניצחון שיוביל לכיליונם ואיבודם של ישראל מן העולם.

אך לאחר שיצחק הניסי עלה על המזבח והיה מוכן למות, נחשב לו הדבר כאילו מת ממש, וממילא סרה התנגדות הטבע לעצם קיומו כי גזרת הטבע התקיימה בסלקה את יצחק העל-טבעי מן העולם.

מכאן מובן, שיצחק שירד מהמזבח לאחר העקדה הוא יצחק שני, אחר לגמרי, יצחק המסוגל לחיות על פי מדרגת הטבע האנושי, גבולותיו ומסגרותיו, אשר גם החטא והקלקול הוא חלק ממנו, כהבטחת ה׳ אליו שירבה ככוכבי השמיים, דהיינו בתוך הטבע ובהסכמת הטבע עם כל חסרונותיו וקלקוליו.

זו היא מדרגתו של עם ישראל לדורות, החי על פי מדרגת הטבע, לטוב ולרע, מדרגה אנושית טבעית המאפשרת את קיומו לאורך כל ההיסטוריה, כי כבר איננו תלוי בהנהגת הנס אשר בלתי אפשרי לעמוד בה בהתמדה לאורך זמן.

היוצא מכך, שקריאת פרשת העקדה בראש השנה - יום הדין, היא סנגוריה גדולה על ישראל, בהצהירנו לפני ה׳ שמדרגתנו הרוחנית היא בתוך הטבע על צדדיו החומריים המסובכים, מדרגה טבעית אשר מכוחה ראויים אנו לצאת זכאים בדין למרות קלקולינו המעשיים.

אז למה נוצר בנס? כדי להראות שאפשר לנו שכל יהודי יכול להגיע לרמה הזאת!

יוצא שאנחנו רק נהנים מזה, יכולים להגיע לרמה עצומה אבל לא נתבעים על הנפילה...

כותב מהרח"ו בשער הגלגולים – שבכל גלגול וגלגול רק רק הזכויות מצטרפות ומתווספות מפעם לפעם, אבל העבירות לא... לכן המצב רק הולך ומשתפר ככל שהעולם מתקדם!!!

הראי"ה קוק זצוק"ל (אגרות הראיה שלב) כתב כי בימינו יש אפשרות להחזיר בתשובה גם אנשים שנפלו בעבודה זרה, למרות שכתוב "כל באיה לא ישובון". כל זאת בגלל "שאחרי משך זמן גדול כל כך שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתנו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף".

"כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן. ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'".

זו הסיבה שקוראים לנער בן 13 'בר מצוה' ולא 'בעל מצוה' כמו שאומרים 'בעל עבירה', כי בן זה קשר בל ינתק אבל בעל זה קשר שאפשר לנתק בגירושין, העבירות הן לא עצמיות לנו הן משהו שאפשר להתנתק ממנו, המצוות הן מהות אחת איתנו כמו אבא ובן.