Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 31 באוקטובר 2018

הרב ניסים פרץ זצוק"ל מספר על מורו ורבו הרב מרדכי שרעבי זיע"א


הרב ניסים פרץ זצוק"ל מספר על מורו ורבו הרב מרדכי שרעבי זיע"א


רבי מרדכי שרעבי עליו השלום, מורנו ורבנו, היה יושב בלי ספר. הוא היה יושב בלי ספר בכל השיעורים. מי שלומד איתו גמרא, היה יושב ושומע, אם הוא קורא לא נכון, הוא אומר: לא, תחזור, זה לא ככה. אם היה קורא ברש"י איזה טעות – היה מעמיד אותו. היה אומר לו תפתח הרא"ש, תפתח את זה, תסתכל מה כתב זה, מה כתב זה, ככה הכל בע"פ. 'עץ חיים' ו'שמונה שערים' – זה פשיטה, 'טור בית יוסף', רמב"ם – בכלל, מילה במילה, בקיא בכל הרמב"ם בע"פ, מילה במילה.

רק דבר אחד הוא היה מעיין בספר – סידור הרש"ש, זה הדבר היחיד שראיתי אותו תופס ספר, זה היה בסוף ימיו. הוא היה מכוון ככה, אתה היית רואה "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם" (שיר השירים ה' י"ב), היה מצלם את כל הדף כמו Scanner  (סורק), והיה גומר ראשון את ה'שמונה עשרה', הראשון! והיה יושב ומחכה לשליח ציבור. שליח ציבור – זה היה לוקח לו המון זמן, אבל הוא היה גומר אפילו לפני הבעלי בתים שלא היו מכוונים. הוא היה רץ, רץ כנשר. ממש מעביר את הדפים בצורה של דפדוף, והיית רואה שמשהו זז בכל העולמות. אני הייתי מאד מאד רועד לראות אותו מכוון. הייתי בכוונה לא מתפלל, מחכה, אני מסתכל עליו, לקלוט, לקלוט.

אם הוא היה אומר דרשה, היו יורדות לי דמעות מהעיניים בלי כלום. הוא היה אומר דרשות על 'ראשית חכמה'. בלי גוזמה, היו שתי ספריות כמו הקיר הזה מלאות רק ספר 'ראשית חכמה'. ב'רעווא דרעווין' הגבאים היו מחלקים את הספרים, היה קהל גדול מאד, ואחרי סעודה שלישית היו באים לשמוע, עד ערבית. זה הזמן היחיד שהוא היה נותן דרשה. מתחיל בפרשת השבוע, אח"כ היה מישהו קורא קטע מ'ראשית חכמה' (גם כאן הוא לא היה קורא), וכולם קוראים יחד איתו בספר, והוא מתחיל לדרוש דברים חוצבי להבות אש. עצם העובדה שהוא אומר אותם זה נכנס לך בתוך העצמות, מכף רגל ועד ראש, זה מתפשט. זה ממש גורם לאנשים לעשות תשובה. זה פלא עצום.

הוא היה יהודי משהו שלא מהעולם הזה. היו לו עיניים יורקות אש. כאילו העיניים שלו היו בולטות, ואתה מרגיש כאילו מישהו מצלם אותך כאן בפנים, רנטגן, רנטגן אמיתי, אצלו זה היה ממש. הבאבא סלי, את רוב הכסף של הפדיון היה שולח אליו. היה אומר עליו "מגן הדור", שרבי מרדכי שרעבי הוא "מגן הדור", ככה הוא היה אומר עליו.

איזה פשטות, פשטות. אני פעם הלכתי לקנות במכולת משהו לאכול, כי הייתי הולך שבוע שם. הייתי ישן על ספסל בשביל להיות איתו, בשביל ללמוד אצלו הייתי עוזב את הבית והולך. נכנסתי למכולת לקנות משהו בשביל ארוחת בוקר. פתאום אני נבהל! עם כל החליפה הלבנה שלו, עם הכובע המיוחד שלו, הוא בתוך המכולת! אמרתי כבוד הרב, היית אומר לי, אני אביא לך, מה אתה צריך? בשביל מה כבודו בא למכולת? הוא אומר, לא, זה ענין של בריאות שאני קצת הולך כמה צעדים. עוד הם מדברים ותבוא אשה אחת, אומרת לו כבוד הרב, (ככה, תופסים אותו במכולת!) כבוד הרב, הבן שלי היה אתמול בתהלים?

לפני מלחמת 'ששת הימים', הוא הרגיש את המלחמה ועשה תיקון. מה התיקון – כל הילדים של השכונה היו באים ללמוד אצלו, קוראים תהלים ואח"כ סליחות ושופרות. שלושה ארגזים של שופרות. כל ילד לוקח שופר, וכל אלה המבוגרים שגם הביאו, והיית רואה איזה תקיעות שופר בסליחות. זה היה לפני מנחה, באים שעה לפנדי מנחה, תהלים וסליחות ותקיעות שופר מחרידות אזנים. זה היה שופרות לא שקנו אותם, שופרות שעשו אותם לבד. שופר אמיתי, טבעי. יש לו קול עבה. כשמעבדים את זה – הקול נהיה דק. והיו תוקעים בשופר לבטל את הגזירה. הוא היה אומר תשב"ר, תינוקות של בית רבן, לשבר את הגזירות הרעות.

אז אמרה לו האשה, הבן שלי היה בתהלים? אומר לה, כן! אבל תגידי לו שיבוא יותר מוקדם. הוא היה שם לב לכל ילד, כל ילד גומר את התיקון, את הסליחות, בא לנשק את היד, והרב יודע כל אחד מתי נכנס – לפי זה נותן לו. לזה לירה, לזה חצי לירה, לזה כמה אגורות, כל ילד. אם זה גדול – מגיע לו יותר. יש לו את הקופה והוא, לפי הילד, קח, קח, ככה היה מחלק.

גם אלה שלמדו אצלו, הוא לא היה מחלק משכורת. לא היה מושג כזה נניח שבראש חודש מקבלים משכורת, אלא כל יום היו מקבלים כסף. כלומר הוא היה עושה תיקון לאנשים שנתנו לו כסף, באמצע הלימוד היה עושה להם תיקון. ואז פתאום באמצע הלימוד, השמש עומד לידו תמיד, אומר לו, תן את זה לחכם אליהו, ההוא הולך בשקט, מעביר את זה לחכם אליהו. תן את זה לחכם יהושע וכו'. כלומר באמצע הלימוד, אתה רואה שהוא כבר הכין את זה מהבית לפני שהוא עולה, את החבילות. עושה בהם את הכוונות באמצע הלימוד. עושה תיקון.

היו אנשים שבאים אליו, רוצים תיקון. לאחד היה אומר לו אתה לא צריך תיקון, אין לך צורך בשום תיקון. לשני היה אומר לו אתה צריך עשרה תיקונים. לשלישי היה אומר לו אתה צריך תיקון, עשה לו תיקון, אח"כ אומר לו, לא יודע מה קרה, אתה צריך עוד תיקון. ויש כאלה שהיה אומר להם לא צריך תיקון, מה שקרה לך – זה בעצמו תיקון.

אַי אַי אַי, איפה הדור הקודם, באמת הדור הקודם היו כולם קדושים, זכים, הם היו גדולי עולם, אה, זכותם תגן עלינו.

יום שישי, 26 באוקטובר 2018

מקורות וסדר התיקון להנחת אבן פינה


מקורות וסדר התיקון להנחת אבן פינה


תהלים[1] (קיח,כב): "אֶבֶן, מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - הָיְתָה, לְרֹאשׁ פִּנָּה".

עזרא (ג,י): "וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל יְהוָה וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת יְהוָה עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל".

איוב (לח,ו-ז): "על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה. ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני א-להים".

ר' יוסף אלבו (וכן בצורה דומה במלבי"ם): "ואמר עוד על מה אדניה הטבעו, כלומר אי זה טבע חייב שתעמוד הארץ על המים, או מי ירה אבן פנתה, רוצה לומר לפי שמדרך הבניינים הגדולים שהאבן הראשה ישים אותה במקומו אי זה מלך או שר במנענעים ובצלצלים ובמנגנים או בתוף וכנור כדי שתתקיים, לזה אמר דרך צחות מי הוא השׂר שֶׁירה אבן פנתה, שיהיו הכוכבים המנגנים והמרננים וכל בני א-להים מריעים תרועה גדולה, כלומר שהארץ נעשית יסוד בזה האופן ברן יחד כוכבי בקר".

ר' אליעזר פאפו (בית תפלה עמ' מב. פלא יועץ ערך 'בנין'): "ובהתחלת נתינת היסוד יברר שיחותיו שמעשיו לשם שמים וישפוך שיחו".

הרב שמואל אליהו - תפילה להנחת היסודות: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותנו. שנזכה לבנות את הבית הזה בשמחה ובטוב לבב. ויתקיים בנו "בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן" שכל מעשינו יהיו בחכמה ובתבונה ונזכה להשתמש בו כאמור "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים". אמן.

זוהר הקדוש (תזריע ח"ג נ.): "תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים לְהוּ, דִּכְתִּיב, (מלאכי א) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ'. וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִּילֵיהּ, אָעִיל לְהוּ לְאַרְעָא קַדִּישָׁא, לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ בֵּינַיְיהוּ, וּלְמֶהֱוִי דִּיּוּרֵיהּ עִמְּהוֹן, וְיִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּכְּחוּן קַדִּישִׁין עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא.
[בּא רְאֵה, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מִתְדַּבְּקִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אוֹתָם, שֶׁכָּתוּב (מלאכי א) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'. וּמִתּוֹךְ אַהֲבָתוֹ הִכְנִיס אוֹתָם לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם, וְשֶׁיִּהְיֶה דִיּוּרוֹ עִמָּהֶם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּמָּצְאוּ קְדוֹשִׁים עַל כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם]
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמות לה) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן וְגוֹ'. בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווֹ עַבְדִּין עֲבִידְתָּא, הֲווֹ אַמְרֵי, דָּא לְמַקְדְּשָׁא. דָּא לְמַשְׁכְּנָא. דָּא לְפָרוֹכְתָּא. וְכֵן כָּל אִינּוּן אוּמְנִין בְּגִין דְּיִשְׁרֵי קְדוּשָּׁה עַל יְדַיְיהוּ, וְאִתְקַדַּשׁ הַהוּא עֲבִידְתָּא. וְכַד סָלִיק לְאַתְרֵיהּ, בִּקְדוּשָּׁה סָלִיק.
[בֹּא רְאֵה, כָּתוּב (שמות לה) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן וְגוֹ'. בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה, הָיוּ אוֹמְרִים: זֶה לַמִּקְדָּשׁ, זֶה לַמִּשְׁכָּן, וְזֶה לַפָּרֹכֶת. וְכֵן כָּל אוֹתָם הָאָמָּנִים, כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה קְדֻשָּׁה עַל יְדֵיהֶם, וּמִתְקַדֶּשֶׁת אוֹתָהּ עֲבוֹדָה. וּכְשֶׁעוֹלֶה לִמְקוֹמוֹ, עוֹלֶה בִקְדֻשָּׁה]
כְּגַוְונָא דָּא מַאן דְּעָבִיד עֲבִידְתָּא לְעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ לְסִטְרָא אָחֳרָא, דְּלָא קַדִּישָׁא. כֵּיוָן דְּאִדְכַּר לֵיהּ עַל הַהוּא עֲבִידְתָּא, הָא רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עֲלוֹי, וְכַד סָלִיק עֲבִידְתָּא, בִּמְסָאֲבָא סָלִיק. כְּנַעֲנִיִם פַּלְחֵי לְעֲבוֹדָה זָרָה אִינְהוּ, וּמִתְדַּבְּקָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא בְּרוּחַ מִסְאֲבָא בְּעֲבוֹדָה זָרָה, וַהֲווּ בִּנְיָין בָּנִין לְפַרְצוּפַיְיהוּ (ס''א לטנופייהו) וּלְגִעוּלַיְיהוּ לִסְטַר מִסְאֲבָא לְעֲבוֹדָה זָרָה, וְכַד שָׁרָאן לְמִבְנֵי, הֲווֹ אַמְרֵי מִלָּה, וְכֵיוָן דְּאִתְדְּכָר בְּפוּמַיְיהוּ, סָלִיק עָלֵיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא. כַּד אִסְתָּלִיק עֲבִידְתָּא, בְּרוּחַ מִסְאֲבָא אִסְתָּלִיק.
[כְּמוֹ כֵן מִי שֶׁעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ לַצַּד הָאַחֵר שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ, כֵּיוָן שֶׁמַּזְכִּיר אוֹתוֹ עַל אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, הֲרֵי רוּחַ טֻמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו. וּכְשֶׁעוֹלֶה הַמַּעֲשֶׂה, עוֹלֶה בְטֻמְאָה. הַכְּנַעֲנִיִּים הֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וּמְדֻבָּקִים כֻּלָּם יַחַד בְּרוּחַ טֻמְאָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְהָיוּ בּוֹנִים בִּנְיָן לְפַרְצוּפֵיהֶם (לטנופיהם) וּלְגִעוּלֵיהֶם לַצַּד הַטָּמֵא לַעֲבוֹדָה זָרָה. וּכְשֶׁמַּתְחִילִים לִבְנוֹת, הָיוּ אוֹמְרִים דִּבּוּר. וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכָּר בְּפִיהֶם, עוֹלָה עָלָיו רוּחַ שֶׁל טֻמְאָה. כְּשֶׁעוֹלֶה הַמַּעֲשֶׂה, הוּא עוֹלֶה בְּרוּחַ טֻמְאָה]
כֵּיוָן דְּעָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדַכְּאָה לוֹן, וּלְקַדְּשָׁא לוֹן אַרְעָא, וּלְאַפְנָאָה אֲתַר לִשְׁכִינְתָּא דְּלָא תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא גּוֹ מִסְאֲבָא. וְעַל דָּא בְּהַהוּא נֶגַע צָרַעַת, הֲווֹ סָתְרִין בִּנְיָינִין דְּאָעִין וַאֲבָנִין דְּאִתְעָבֵידוּ בִּמְסָאֲבוּ.
[כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַּהֵר אוֹתָם וּלְקַדֵּשׁ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ, וּלְפַנּוֹת מָקוֹם לַשְּׁכִינָה, שֶׁלֹּא תִשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה. וְעַל כֵּן בְּאוֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הָיוּ סוֹתְרִים בִּנְיָנִים שֶׁל עֵצִים וַאֲבָנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בְטֻּמְאָה]
תָּא חֲזֵי, אִי עוֹבָדָא דָּא הֲוָה לְאַשְׁכְּחָא מַטְמוֹנִין בִּלְחוֹדוֹי, יְהַדְרוּן אֲבָנִין לְבָתַר כְּמָה דְּאִינּוּן לְאַתְרַיְיהוּ, וְעַפְרָא לְאַתְרֵיהּ. אֲבָל קְרָא כְּתִיב, וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים. וּכְתִיב וְעָפָר אַחֵר יִקַּח. בְּגִין דְּיִתְעַבָּר רוּחַ מִסְאֲבָא, וְיִתְפְּנֵי וְיִתְקַדַּשׁ הַשְׁתָּא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְיִשְׁתְּכָחוּ יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָּׁה, וּבְדִיּוּרָא קַדִּישָׁא, לְמִשְׁרֵי בֵּינַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא.
[בֹּא רְאֵה, אִם הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה לִמְצֹא מַטְמוֹנִים בִּלְבַד, יַחֲזִירוּ הָאֲבָנִים אַחַר כָּךְ כְּמוֹת שֶׁהֵם לִמְקוֹמָם, וְהֶעָפָר לִמְקוֹמוֹ. אֲבָל הַפָּסוּק כּוֹתֵב, וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים. וְכָתוּב וְעָפָר אַחֵר יִקַּח. כְּדֵי שֶׁתַּעֲבֹר רוּחַ הַטֻּמְאָה, וְיִתְפַּנֶּה וְיִתְקַדֵּשׁ כָּעֵת כְּמִקֹּדֶם, וְיִמָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁה וּבְדִיּוּר קָדוֹשׁ, לְהַשְׁרוֹת בֵּינֵיהֶם שְׁכִינָה]

וְעַל דָּא מַאן דְּבָנֵי בִּנְיָן כַּד שָׁארֵי לְמִבְנֵי, בָּעֵי לְאַדְכְּרָא בְּפוּמֵיהּ, דְּהָא לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הוּא בָּנֵי. בְּגִין דִּכְתִּיב, (ירמיה כב) הוֹי בּוֹנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וְגוֹ', וּכְדֵין סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שָׁארֵי עֲלוֹי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין עָלֵיהּ קְדוּשָׁתָא, וְקָארִי עָלֵיהּ שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ה) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וְגוֹ'. מַהוּ (איוב ה) וּפָקַדְתָּ נָוְךָ, הָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל וּפָקַדְתָּ, לְאַפְקְדָא מִלָּה בְּפוּמָא כַּד אִיהוּ בָּנֵי. וּכְדֵין וְלֹא תֶחֱטָא כְּתִיב. וְאִי לָאו הָא זַמִּין לְבֵיתֵיהּ סִטְרָא אָחֳרָא.

[וְעַל כֵּן, מִי שֶׁבּוֹנֶה בִּנְיָן, כְּשֶׁמַּתְחִיל לִבְנוֹת צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בְּפִיו, שֶׁהֲרֵי לַעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא בּוֹנֶה, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (ירמיה כב) הוֹי בּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וְגוֹ'. וְאָז סִיּוּעַ שְׁמֵימִי שׁוֹרֶה עָלָיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין עָלָיו קְדֻשָּׁה וְקוֹרֵא עָלָיו שָׁלוֹם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב ה) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךְ וְגוֹ'. מַה זֶּה וּפָקַדְתָּ נָוְךְ? הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ. אֲבָל וּפָקַדְתָּ, לְהַפְקִיד דִּבּוּר בַּפֶּה כְּשֶׁהוּא בּוֹנֶה. וְאָז כָּתוּב וְלֹא תֶחֱטָא. וְאִם לֹא, הֲרֵי מַזְמִין לְבֵיתוֹ אֶת הַצַּד הָאַחֵר]

כָּל שֶׁכֵּן, מַאן דְּבָנֵי וּרְעוּתֵיהּ בְּגַוְונָא אָחֳרָא, בְּגִין דִּמְיַחֵד בֵּיתָא לְסִטְרָא אָחֳרָא, לְאִסְתַּאֲבָא בֵּיהּ. הָא וַדַּאי שַׁרְיָא בֵּיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא, וְלָא נָפִיק הַהוּא בַּר נָשׁ מֵעָלְמָא, עַד דְּאִתְעֲנָשׁ בְּהַהוּא בֵּיתָא, וּמַאן דְּדָיִיר בֵּיהּ, יָכִיל לְאַתְזְקָא, דְּהָא הַהוּא דִּירָה רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא בֵּיהּ, וְאָזִיק מַאן דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ.
[כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁבּוֹנֶה, וּרְצוֹנוֹ בְּצוּרָה אַחֶרֶת, מִשּׁוּם שֶׁמְּיַחֵד הַבַּיִת לַצַּד הָאַחֵר לְהִטָּמֵא בּוֹ, הֲרֵי וַדַּאי שׁוֹרָה בּוֹ רוּחַ שֶׁל טֻמְאָה, וְלֹא יוֹצֵא אוֹתוֹ אָדָם מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנֶּעֱנָשׁ בַּבַּיִת הַהוּא. וּמִי שֶׁדָּר בּוֹ יָכוֹל לְהִנָּזֵק, שֶׁהֲרֵי בַּדִּירָה הַהִיא שׁוֹרָה בָּהּ רוּחַ טֻמְאָה, וּמַזִּיקָה מִי שֶׁנִּמְצָא בָּהּ]
וְאִי תֵּימָא בְּמַה יְדִיעַ. כְּגוֹן דְּאִתְּזַק בְּהַהוּא בֵּיתָא, הַהוּא דְּבָנֵי לָהּ, אוֹ אַנְשֵׁי בֵּיתֵיהּ, אוֹ בְּנִזְקֵי דְּגוּפָא, אוֹ בְּנִזְקֵי מָמוֹנָא, הוּא וּתְרֵין אָחֳרָנִין אֲבַתְרֵיהּ. הָא וַדַּאי יַעֲרוֹק בַּר נָשׁ לְטוּרָא, וְלָא יָדוּר בֵּיהּ. יָדוּר בְּטִיחֲלָא דְּעַפְרָא, וְלָא יָדוּר בֵּיהּ.
[וְאִם תֹּאמַר, בַּמֶּה יָדוּעַ? כְּגוֹן שֶׁנִּזּוֹק בַּבַּיִת הַהוּא אוֹתוֹ שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ, אוֹ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, אוֹ בְּנִזְקֵי גוּף, אוֹ בְּנִזְקֵי מָמוֹן, הוּא וּשְׁנֵי אֲחֵרִים אַחֲרָיו. הֲרֵי וַדַּאי יִבְרַח אָדָם לְהַר, וְלֹא יָדוּר בּוֹ. יָדוּר בִּמְחִלַּת עָפָר, וְלֹא יָדוּר בּוֹ]
וּבְגִין כַּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן לָא יַדְעִין מִלָּה בְּכָל אִינּוּן בָּתֵי. וְהוּא אָמַר, אַתּוּן לָא יַדְעִין, אֲנָא יְדַעְנָא, וְאַרְשִׁימְנָא לוֹן בְּנֶגַע. נֶגַע דָּיִיר בְּבֵיתָא, הָא נֶגַע אָחֳרָא תַּקִּיפָא, דְּיָפִּיק לֵיהּ, וְיַּעֲבַּר לֵיהּ מִן עָלְמָא. וּכְדֵין וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו. כֵּיוָן דְּאָזִיל לֵיהּ, מַאי טַעֲמָא וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת. אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא דְּהַהוּא בִּנְיָן לִהֱוִי קַיָּים, (דף נ' ע''ב) דִּילֵיהּ הוּא, וְיָכִיל לְאָהַדְּרָא.
[וּמִשּׁוּם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם לֹא יוֹדְעִים דָּבָר בְּכָל אוֹתָם הַבָּתִּים, וְהוּא אוֹמֵר: אַתֶּם לֹא יוֹדְעִים - אֲנִי יוֹדֵעַ, וְרָשַׁמְתִּי אוֹתָם בְּנֶגַע. נֶגַע דָּר בְּבַיִת, הִנֵּה נֶגַע אַחֵר תַּקִּיף שֶׁיּוֹצִיא אוֹתוֹ וְיַעֲבִיר אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם. וְאָז - וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו. כֵּיוָן שֶׁהוֹלֵךְ לוֹ, מָה הַטַּעַם וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת? אֶלָּא בְּכָל זְמַן שֶׁאוֹתוֹ בִּנְיָן יִהְיֶה קַיָּם - שֶׁלּוֹ הוּא, וְיָכוֹל לַחֲזֹּר]


סדר התיקון לר' יצחק אלפייה (קונטרס היחיאלי ח"ג יא:[2]):


סדר התיקון לבנין היסוד, ובפרט במקום שעוד לא נבנה כלל והיה שמם, ובמדבר שצריך לעושת זה התיקון כנז"ל בס' חסידים סי' תע"ח:
למדוד ארבע רוחות החלקה ולשים חבלים בהיקף במתיחתם על הקרקע בארוך, ולומר כל זה הסדר, וטוב לסובב כל קרקע הבנין בעת אמירתם. ועיין בס' רפואה וחיים דמ"ד ע"ב בעניין בית חדש שהעתיק דברי סה"ח הנז"ל והשלים בצוואת ריה"ח ז"ל:

לקרוא לא פחות מעשרה ת"ח ויראי ה' מרבים:

א. יאמרו בתחילה פתיחת אליהו יהי רעוא, וטוב לומר סדר פטום הקטורת כידוע שסגולתה לבטל כח הקלי' והסט"א השורר שם ולברור ניצוצות הקודש מהם.

ב. ברכת כהנים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".

ג. שיר של פגעים (תהלים צא): "יֹשֵׁב, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן; בְּצֵל שַׁדַּי, יִתְלוֹנָן: אֹמַר- לַיהוָה, מַחְסִי וּמְצוּדָתִי; אֱלֹהַי, אֶבְטַח-בּוֹ. כִּי הוּא יַצִּילְךָ, מִפַּח יָקוּשׁ; מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ, יָסֶךְ לָךְ--וְתַחַת-כְּנָפָיו תֶּחְסֶה; צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא-תִירָא, מִפַּחַד לָיְלָה;    מֵחֵץ, יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר, בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ; מִקֶּטֶב, יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ, אֶלֶף--וּרְבָבָה מִימִינֶךָ: אֵלֶיךָ, לֹא יִגָּשׁ: רַק, בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט; וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי-אַתָּה יְהוָה מַחְסִי; עֶלְיוֹן, שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה; וְנֶגַע, לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה-לָּךְ; לִשְׁמָרְךָ, בְּכָל-דְּרָכֶיךָ: עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ: פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: עַל-שַׁחַל וָפֶתֶן, תִּדְרֹךְ; תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין: כִּי בִי חָשַׁק, וַאֲפַלְּטֵהוּ; אֲשַׂגְּבֵהוּ, כִּי-יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי, וְאֶעֱנֵהוּ--עִמּוֹ-אָנֹכִי בְצָרָה; אֲחַלְּצֵהוּ, וַאֲכַבְּדֵהוּ: אֹרֶךְ יָמִים, אַשְׂבִּיעֵהוּ;    וְאַרְאֵהוּ, בִּישׁוּעָתִי".

ד. פסוק: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו,מב).

ה. פסוק: "וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם" (יחזקאל מה,יב).

ו. פסוק: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא,יב).

ז. פסוק: "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל" (ישעיהו סב,ד).

ח. פסוק: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיה מה,יח). לא תהו בראה לשבת יצרה, אלא מפני תיקון העולם, פרש"י לא תהו בראה לא ברא את הארץ להיו בא ישוב אלא לשבת יצרה (חגיגה ב:).

תהילים (פה): "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמוֹר: רָצִיתָ יְהוָה אַרְצֶךָ; שַׁבְתָּ, שבות (שְׁבִית) יַעֲקֹב: נָשָׂאתָ, עֲוֺן עַמֶּךָ; כִּסִּיתָ כָל-חַטָּאתָם סֶלָה: אָסַפְתָּ כָל-עֶבְרָתֶךָ; הֱשִׁיבוֹתָ, מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ: שׁוּבֵנוּ, אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ; וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ: הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף-בָּנוּ; תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ, לְדֹר וָדֹר: הֲלֹא-אַתָּה, תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ; וְעַמְּךָ, יִשְׂמְחוּ-בָךְ: הַרְאֵנוּ יְהוָה חַסְדֶּךָ; וְיֶשְׁעֲךָ, תִּתֶּן-לָנוּ: אֶשְׁמְעָה- מַה-יְדַבֵּר, הָאֵל יְהוָה: כִּי, יְדַבֵּר שָׁלוֹם--אֶל-עַמּוֹ וְאֶל-חֲסִידָיו; וְאַל-יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה: אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ; לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ: חֶסֶד-וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ; צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ: אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח; וְצֶדֶק, מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף: גַּם-יְהוָה, יִתֵּן הַטּוֹב; וְאַרְצֵנוּ, תִּתֵּן יְבוּלָהּ: צֶדֶק, לְפָנָיו יְהַלֵּךְ; וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו".

תהילים (סז): "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים, יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ; יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ; בְּכָל-גּוֹיִם, יְשׁוּעָתֶךָ: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ, לְאֻמִּים: כִּי-תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר; וּלְאֻמִּים, בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם: אֶרֶץ, נָתְנָה יְבוּלָהּ; יְבָרְכֵנוּ, אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים; וְיִירְאוּ אוֹתוֹ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ".

ט. דברים (כח,ח): "יְצַו יְהוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

אח"כ יאמרו כולם בכוונה גדולה:

י. על דעת המקום ברוך הוא, ועל דעת התורה הקדושה, ועל דעת ישראל השומרים אותה, שלא יהא רשאי שום מזיק ושום מזקת לבוא במקום הזה מהיום ולעולם (ואז יסורו המזיקים מאותו מקום).

יא. לוקח בידו אבן היסוד ואומר בקול רם: הריני מתחיל בבנין בית זה לכבוד ה' ית"ש ולעבודתו ויראתו, בכדי שתהיה השראת שכינתו בתוכנו ובביתנו ויצליחנו האל בכל מעשה ידינו, ויהי ביתנו זה מלא ברכת ה' אמן. ובונה אותה. (וכן אומרים כל בונה היסודות) שהבנין הזה לכבוד ה' ולהשראת שכינתו (ויש שנוהגים לתת מעט שמן זית או מטבע של כסף למטה מאבן היסוד, או שניהם כאחד טובים).

יב. ומחלק כסף לצדקה כפי מסת ידו, להאביונים ולת"ח ולהקרואים וגם מיני מתיקה ומברכים אותו והולכים בשמחה איש לאהלו.

יום רביעי, 24 באוקטובר 2018

פרשת וירא - חינוך מלידה


חינוך מלידה


בראשית[1] (יח,יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד".

משך חכמה (שם) לומד מהמילים "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו..." על מצוות החינוך:
"מקור מצוות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שציוה את בניו בקטנם על המצוות. קרא ד'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי כב,ו) שהביא הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות [ושם לענין איסורים] הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם. וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב".

מצוות חינוך הילדים איננה מפורשת בתורה, ולפי ה"משך חכמה" מקורה בפסוק שלנו. ובשונה ממצוות תלמוד תורה הנוהגת בבנים בלבד, מצוות חינוך כוללת גם את הבנות, לכן נאמר: "אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ".

רבנו מיוחס: משמעות המילה 'ידעתיו' היא, 'אני מכיר אותו'.

הרש"ר הירש: "'ידע' פירושו לזכור חפץ על פי סימניו המובהקים, להכיר. לגבי היחס בין איש לאישה מציין אותו שורש את קרבת היחסים של חיי האישות".

החינוך של הילד מתחיל מדבר פנימי עמוק הנקרא 'ידיעה' – הילד הוא הסה"כ של הוריו, הוא מגיע לעולם עם כוחות פנימיים ממה שהוריו עבדו על עצמם ומשם הוא מתחיל את העבודה העצמית האישית שלו.

פעם פגשתי יהודי, איש חסד מופלא, שמידי שבוע דואג לחלוקת ירקות למשפחות נזקקות. שאלתי אותו: מאיפה הכוחות האלה? הבית שלו נראה כמו מחסן ירקות, פה עגבניות ופה תפוחי אדמה, פה מלפפונים ופה גזרים, אוסף שלם. מידי שבוע הוא הולך לשוק ומביא ערמות של ירקות, וביום חמישי הוא פותח "חמ"ל". מילא הוא, אבל איך אשתו מסתדרת עם זה, איך היא לא זורקת אותו מהבית?! הרי לפעמים ירקות לא מריחים כל כך טוב, וצריך לארגן ולסדר, לפני ואחרי ותוך כדי... מאיפה מקבל יהודי את הכוח המופלא הזה של נתינה ללא גבול?
יש יהודים מופלאים כאלה, שהלב שלהם פתוח לרווחה, וזה לא משנה אם זה ערב שבת או ערב חג, כשכולנו עסוקים בבית שלנו, הלב שלהם במקום אחר לגמרי.
השיב לי אותו יהודי מופלא: מאיפה הכוחות האלה? אני חי ככה מגיל אפס! זה מה שראיתי בחיי, אני לא מכיר משהו אחר, אבא שלי התחיל ואני קיבלתי את זה בירושה, זה הפך להיות משהו טבעי, זו תכונה משפחתית...
לא יכולתי להתאפק, וביקשתי לשאול שאלה נוספת: מה עם אשתך, מה היא חושבת על זה?
השיב איש החסד: לפני ארבעים שנה, לפני שהתחתנתי, הזמנתי את אשתי אלינו הביתה, והראיתי לה איך הבית של ההורים שלי נראה. אמרתי לה, שאם היא מסכימה שהבית שלי ייראה אותו הדבר, יש אור ירוק... ואם היא לא מסכימה, נפרד כידידים, וב"ה היא הסכימה.

רבי חיים מוולוז'ין (בפירושו למסכת אבות ה,ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו. כאן אמר 'אברהם אבינו' ולעיל אמר 'מנח ועד אברהם', ולא אמר 'אבינו'. ירצה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ): 'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו', כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל עשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון 'לך לך'".

גם מידת החסד המוטבעת בנו היא מאברהם אבינו.

מסופר במדרש שכאשר משה רבנו עלה למרום להוריד את התורה אמרו מלאכי השרת: מה לילוד אישה בנינו?? ורצו לשורפו בהבל פיהם.
מה עשה הקב"ה? הפך קלסתר פניו של משה לקלסתר פניו של אברהם אבינו ואמר:
לזה אינכם רוצים לתת תורה??! זה שקידם אתכם באכילה שתייה ולינה, אתם לא רוצים לתת את התורה??!
מיד שיפשפו את העיניים ואמרו: אה זה אברהם!! וודאי וודאי, שחררו את התורה.
מסביר מניטו: משה הוא עמוד התורה, ואברהם עמוד החסד.
גם משה רבנו לא יכל להוריד את התורה אילולא החסד של אברהם!

תורה ללא חסד נשארת אי שם למעלה.

הרב קוק (מידות הראיה, ערך "אמונה"): "החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה; החינוך המדעי מתחיל משיצא לאויר העולם; והאמוני מההתחלה היצירית, והתקדשתם והייתם קדושים".

עבודת החינוך מתחילה אצל ההורים הרבה הרבה לפני שהילד בכלל מגיע לכלל הכרה חינוכית.

וגם לאחר מכן הדוגמא האישית הרבה הרבה יותר חשובה ממה שאומרים.

הרב גלעד בן ימיני (בשם חבר): פעמים רבות אני שואל את עצמי, כיצד יזכרו אותי ילדי. איזו דמות אבהית תהיה חקוקה על לוח ליבם של שבעת הנשמות שהופקדו בידי משמיים, בעת אשר יהפכו הם לאנשים בוגרים בעצמם.
שאלה זו הטרידה אותי רבות, היא הלכה והתעצמה במשך הזמן וליוותה אותי בצמתים והחלטות רבות במשך השנים.
צומת אחת, מרכזית עד מאוד, שלוותה בסיוע אלוקי רך ומלטף אפרוס בפניכם בשורות הבאות.
זכיתי ללמד תורה את נשמות ישראל. יכולת הסבר טובה, מהולה בהרבה הומור וקישורים לאקטואליה של חיי הנערים אותם אני מלמד זכתה להצלחה רבה.
עם הזמן סדר יומי הפך להיות עמוס עד מאוד, החל משעות הבוקר המוקדמות בהעברת סמינרים ושיעורים ועד לשעות הלילה המאוחרות בשיחות רחוב עם נערים ונערות שצמאה נפשם לדברי אמת ויושר בתוך המציאות המדומה אותה הם חווים על בסיס יומי.
אלו הם חיי, יום יום שעה שעה. עד שיום אחד, שוב עלתה לה פתאום השאלה המיתולוגית במלוא עוצמתה, וכעת עם כמה סימני קריאה שהתווספו אליה,
"מה יהיה עם הילדים שלך?!! איזה דמות אבהית הם רואים, מתי הם רואים אותך לומד תורה, מחזיק ספר או מתפלל, מתי אה?!".
 מיד לקחתי את המושכות לידיים וסיפקתי לשאלה הטורדנית את התשובה שהגיחה מעמקי נשמתי.
"הם לא רואים אבא! אבא יוצא בבוקר מוקדם, חוזר בלילה מאוחר. הם לא רואים אותו מתפלל. לא רואים אותו לומד או מחזיק ספר. אבא הוא איש עבודה אולי אפילו איש עסקים, עסוק מהיום ועד הלילה. נקודה!!".
התשובה הזו שהגיחה לה בפתאומיות, הכתה בי כל כך חזק, עד שהדירה שינה מעיני.
ביום המחר כבר עמדתי בפתחו של אחד מגדולי ישראל לשפוך בפניו את שאלתי מימים ימימה.
המתנתי. המתנתי זמן רב, וכולי תקווה כי המתנה זו תימצא בסופו של דבר משתלמת וכדאית בעת אשר אצא עם פתרון הולם.
נכנסתי, הרב הקשיב בקשב רב, והנהן בראשו קלות, ונראה כמי שהפתרון מונח כבר בכיסו, אך ממתין לסיום דברי מפאת כבודי, סיימתי.
והוא אמר משפט קצר וקולע, שבאותה העת משמעותו לא היתה מובנית לי כלל.
"כשתגיע הביתה, שב ליד שולחן ותפתח את הגמרא", אמר תוך שהוא מושיט את ידו אלי, ללחיצת יד מקובלת לסיום המפגש.
מיד נמתחו איברי בחוסר נוחות ונראיתי כמי שמוחה על תשובתו.
"אבל הרב, אני חוזר אחרי חצות לילה, ללא כח ויכולת ללמוד שום דבר בשעות שכאלו".
הוא הנהן שוב בראשו, תוך שהוא ממשיך ללחוץ את ידי ולכל הנ"ל התווספו להם עוד ארבע מילים, "רק תפתח, יהיה בסדר".
יצאתי, התאכזבתי, ואולי אפילו קצת כעסתי.
היישר אל תוך סדר יומי העמוס המשכתי את אותו היום, ועצתו של הרב כבר אבדה ונשכחה בין שלל המטלות והשיעורים שהעברתי בהמשך היום.
מעט לפני חצות לילה חזרתי לביתי. התיישבתי ליד השולחן במטרה לנוח מעט בטרם אעלה על ייצועי. ראיתי בעיני רוחי שוב את המפגש עם הרב הבוקר ויכולתי לשמוע שוב את קולו השקט, "רק תפתח, יהיה בסדר".
ארון הספרים נראה רחוק מתמיד. הבטתי בו, הרהרתי מעט ולבסוף קמתי ושלפתי מהמדף איזו שהיא גמרא, שאף לשמה הפרטי, לא שאלתי.
התיישבתי שוב ופתחתי בעמוד אקראי.
אותו הרגע המדובר, קרה מיד לאחר 30שניות בדיוק!
קולות חלושים מכיוון אחד החדרים, הליכה שקטה לכיוון הסלון, היתה זו ביתי הבכורה.
"אבא, אני ממש צמאה...", אמרה בשקט כשעיניה עצומות למחצה.
"תשתי חמודה שלי", עניתי.
"אבא, מה אתה עושה?!", שאלה שוב בטרם תצעד לעבר הברז המיוחל.
"אני.... לומד תורה", השבתי מחויך.
"וואוו, כל הכבוד", אמרה ועיניה נפקחו לרווחה לשניות ספורות.
"לילה טוב", אחלנו זה לזה.
באותם רגעים החלה תשובתו של הרב לחלחל בתוככי ליבי והבנתי את משמעותה. הרגשתי כי היד האלוקית המשגיחה ומלטפת נמצאת איתי כאן בסלון ביתי ומסייעת לי בסיוע אישי בתהליך חינוך וגידול נשמות ילדי.
הפלא הגדול היה שדבר זה נמשך גם בלילות שלאחר מכן, כפטריות אחרי הגשם החלו ילדי לקום להם, בכל לילה ילד אחר, זה להרוות צמאונו וזה להפיג את פחדיו. ובפי כולם שאלה אחת זהה: "אבא, מה אתה עושה?".
בכל לילה התעוררה לה נשמה אחרת לתקבל שיעור בחינוך לאהבת תורה מאבא, שחזר עייף מיום העבודה ובסך הכל פותח את הגמרא ומשתף פעולה עם החברותא הנסתרת ששידכו לי מלמעלה.


[1] בנוי מתוך שיעור של הרב שמעון כהן.

פרשת וירא - האם היהדות גזענית?


האם היהדות גזענית?


אחת השטויות המרכזיות שהעולם המערבי דוגל בהן היא "כולם נולדו שווים" "כולם אותו דבר" – אם זו היתה סתם סיסמה אז בסדר...

הבעיה מתחילה מתי שזה מתחיל לחלחל לצבא ואז זה נהיה סכנת חיים...

שפת אמת  (וירא תרנ"ח): "... מה שהייתה שרה עקרה ואח"כ ניתן לה יצחק בדרך נס היה הכל הכנה לדורות שיוכלו הצדיקים להפוך את הטבע כמ"ש במדרש בענין אלישע 'האנוש מאלוקי יצדק', כי הנסים הנעשים על ידי הצדיקים היה הכל בהקדמת הבורא ית"ש שסידר סדר מיוחד לבני ישראל למעלה מן הטבע.
וכן כתב מורי זקני ז"ל בפרשת שמות, כי לידת כלל ישראל היה בדרך נס מהאי טעמא, ולהראות כי בנ"י עיקר מהותם למעלה בשמים ונשתלחו נשמות בנ"י בעוה"ז לתקן העולם...".

בא"ח: לרבנו בחיי היה ויכוח עם מלך ספרד. מלך ספרד טען: אתם היהודים מדברים תמיד על הגזע היהודי ומשתבחים בכך שאתם שונים מכל העמים, אבל באמת אין הבדל מהותי בין יהודי לגוי. שניהם בני אדם. כל השוני מקורו רק בתורה שאתם מלמדים. באופי של האדם, בתורשה ובנטיות – כמוני כמוך.
אולם רבנו בחיי השיב לו שהוא טועה. היהודי שונה לגמרי באופיו ובאישיותו מן הגוי, ואין ביניהם שום דמיון.
מלך ספרד עמד על דעתו והבטיח שביום מן הימים הוא יוכיח לרבנו בחיי את צדקת דבריו.
מה עשה? – הלך ללא ידיעת רבנו בחיי למקום שבו היו נשים יולדות, ולקח בכח תינוק יהודי מיד לאחר לידתו. היולדת האומללה ניסתה להתנגד, אולם איש לא שמע לה. המלך שילם לה פיצויים והודיע לה שאין לה שום ברירה אחרת. לאחר מכן הלך לקצה אחר של ממלכתו ולקח משם תינוק גוי בן יומו. לשתי האמהות הוא הודיע שהבנים יגדלו בבית המלך עד הגיעם לגיל 18, ובגיל 18 יורשו לשוב להוריהם. במשך כל התקופה אין להורים שום רשות לראות את הילדים, לטפל בהם או להתקרב אליהם.
הילדים גדלו בבית המלך כתאומים. שניהם אכלו יחד, למדו יחד, למדו לדבר ביחד, ולא היה ניכר ביניהם שום הבדל. איש לא ידע מי מהם הוא יהודי ומיהו הגוי מלבד המלך עצמו, שהכין ברצינות את ההוכחה שהבטיח לרבנו בחיי.
בהגיע הבחורים לגיל שמונה עשרה קרא המלך לרבנו בחיי ואמר לו: "האם אתה זוכר את הויכוח שהיה ביננו לפני שמונה עשרה שנה בענין יהודי וגוי? כעת הגיע יום פקודה. מחר אערוך אסיפה של כל שרי ויועצי, וכל המדענים וחכמי המדינה, אביא לך לשם שני בחורים ועליך יהיה להכריע מי מהם יהודי ומי מהם גוי. יכול אתה לבחון אותם בכל צורה שתמצא לנכון ולעשות להם כל תרגיל שתרצה".
למחרת סיפר המלך את שני הבחורים בתספורת זהה, הלביש אותם באותה תלבושת, כך שהיו נראים כתאומים, והביא אותם לאסיפה. ישבו השנים כחתנים בלי לדעת דבר, וסביבם עמדו כל השרים שגם הם לא ידעו על מה ולמה הוזמנו לכאן.
פתח המלך וסיפר את כל השתלשלות הדברים ואת הויכוח שהיה בינו לבין החכם היהודי, והזמין אותו בחגיגיות לגלות מי הוא הבחור היהודי ומיהו הגוי.
עמד רבנו בחיי במקומו, קיבל עצמו את האתגר שהוטל עליו, ושאל: "אדוני המלך, האם יש בבית המלך ענבים?"
"ודאי" – השיב לו המלך – "דבר לא חסר בבית המלך!"
עד מהרה הובא בציווי המלך מגש מלא ענבים למאכל. אחד הבחורים הגיש ידו ולקח את אשכול הענבים, והשני הושיט יד ולקח מן הענבים המופרדים. מיד אמר רבנו בחיי: "היהודי הוא מי שלקח את האשכול , והשני הוא הגוי".
השתומם המלך ושאל: "איך ידעת?"
נענה ואמר לו: "אדוני המלך, היהודי בוחר תמיד במה שיש לו חיבור. יהודי נמשך תמיד אל המקור שבו. כולנו מעולם הנשמות באנו מאותו מקור, וכולנו נמשכים תמיד למקור הזה. לעומת זאת לגוי – לגוי אין מקור. הזוהר הקדוש כותב (בראשית ט') שנשמות הגויים באות מהסטרא אחרא, מהמקום שממנו באות הנפשות של הדובים והאריות, הברדלסים, הנחשים, העקרבים והיתושים. אנחנו באנו ממקור קדוש, מחלק אלו-ה ממעל, ושם יש אחדות וחיבור".

דוגמה מעולם הנטתנועת האינטרנט מחולקת לחבילות של נתונים שנקראת מנות.
המנות מתחלקות כאשר אתה שולח אותן וחוזרות להיות יחד כאשר הן מגיעות ליעדן.
המנות האלו מומרות לפולסים של אותות רדיו שנוסעות באמצעות כבל להתקן הנקרא נתב.
הנתב שולח את מנות יחד עם היעד שלהם, כמו מיון של מסוע מטען בשדה התעופה.
כאשר אין גודש במסוע, המנות עוברות ליעד ללא קושי או עיכוב.
אבל מה קורה כאשר יש יותר מדי מנות נעות דרך צומת ברגע נתון בזמן, נניח הודעת דוא"ל מגיעה ופוגשת פקק בכניסה ונוצר צואר בקבוק, אז המייל ינסה שוב לעבור לאחר כמה אלפיות השנייה, ואז יצא שהדוא"ל שלך התעכב שנייה או שתיים, לא עניין גדול עבור רובנו.
אבל כאשר אנחנו צריכים להעביר תנועה בזמן אמת כמו וידאו צ'אט או שיחה קולית והן פוגעות באותו צוואר בקבוק, אם כמה מנות יורדות השיחה יכולה להתנתק, הוידאו נעשה מחורטש וזה מאוד מתסכל...
זה יותר בעייתי כאשר מדובר במסחר און-ליין של מניות או ביישומים של ניטור נתוני בריאות בזמן אמת - אם המנות לא יגיעו ליעדן בדיוק בזמן הנכון ובדיוק בסדר הנכון זה כבר ענין של סכנת חיים.
הרוב המכריע של הבעיות האלו נפתרות באמצעות תזמון של תעבורת האינטרנט על ידי תיוג מנות, מה שגורם למכשירי מיון להבין אילו מנות צריך ללכת לאן ומתי.
התזמון של תעבורת האינטרנט מאפשר ליישומים בזמן אמת להיות מנותבים ראשונים בעוד יישומים אחרים יכולים לחכות.
החוק הזה נקרא "not all bits are created equal" "לא כל הביטים נולדו שווים"!
בדומה לחוק של התיעדוף "לא כל המשימות נולדו שוות"!!!

בשעת צרה כשיש לחץ בשרת אז היהודים נכנסים ראשונים כי הם עובדים על העולם בשידור חי...

הגדרה של גזענות (ויקיפדיה): "על פי חוק העונשין הישראלי, גזענות מוגדרת כרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, והכול בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני.
דוגמאות מובהקות לגזענות ממוסדת הן תורת הגזע הנאצית ומשטר האפרטהייד בדרום אפריקה".

העמק דבר (בראשית כא,ג): "...יצחק היה יסוד לפרנסה בהשגחה פרטית על ישראל ... והראה הקב"ה בלידת יצחק אופן פרנסת ישראל כאשר יבואר...
ולהגיע לזה הנני מבאר דבר הנביא ישעיה (נא) 'הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקראתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון' וגו'. המשיל הנביא את אברהם אבינו לצור חוצב ואת שרה אמנו לבור נוקר. היינו כמו מי שצמא למים וכורה בור ומזדמן לפניו שמוצא ים. אין זה פלא אלא על שמצא לכרות במקום מקור. אבל אחר שנמצא המקור אין שום פלא שמוציא ממנו מים משא"כ אם חוצב באבן ויוציא מים הרי זה פלא בשעת הוצאת מים.
כך היה לידת יצחק שאברהם היה כצור חוצב דבעת הולדה היה יבש כעץ ואבן ומכל מקום הוליד משא"כ שרה היתה כמקבת בור שהרי נעשית ילדה ואח"כ ילדה בטבע. ואמר ישעיה הנביא שיש לנו להביט ע"ז והדבר מובן כי הבטה זו באה לתועלת מוסר לנו. והיינו שמזה שרצה הקב"ה שתהיה לידת יצחק בזה האופן מובן שכמו כן עיקר פרנסת ישראל הבא ע"י השגחה פרטית כן הוא. היינו ראשית השפעת ה' הוא נסיי משום שבא עפ"י מעשיו של אדם וזה אינו טבע הרגילה ע"י כוכבי לכת המשולים בארץ. ... ודומה לחוצב בצור שהיה בתחלת לידת יצחק משא"כ סוף מעשה פרנסה בא ע"י השתדלות האדם מישראל כמו בכל אדם. והרי זה כסוף לידת יצחק שהיה כמקבת בור".


יום שלישי, 9 באוקטובר 2018

פרשת נח - תיבת נח - בין השתדלות לנס


תיבת נח - בין השתדלות לנס

https://www.hidabroot.org/article/100097

בראשית
(ו,יג-יח): ״ויאמר אלוקים לנח, קץ כל בשר בא לפני... והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תיבת עצי גופר. וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר״ ציווי מובן והגיוני...

אבל מהתבוננות מדויקת יותר ביחס שבין גודל התיבה שאותה צווה נח לבנות - כמאה חמישים מטר אורכה, כעשרים וחמישה מטרים רוחבה ובחמישה עשר מטר גובהה וחלוקתה לשלש קומות (בראשית ו,טו-טז), לבין תכולתה - כמות בעלי החיים שהיה הוא צריך להכניס לתיבה, כמויות האוכל ולאחר־מכן הזבל שהיו בתיבה במשך שנה תמימה, ברור ומובן שלא יכול היה ׳המעט להחזיק את המרובה׳ אלא בדרך נס.

רמב״ן (בראשית ו,יט): ״ידוע כי החיות רבות מאוד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג:): ׳מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכולם מין אחד של ׳איה׳ (סוג עוף) הם׳ ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה, אבל הוא נס המחזיק מועט את המרובה״.

שואל הרמב"ן - אז למה הוצרך נח להתאמץ מאוד ולהשתדל רבות בבניית תיבה גדולה זו בדרך הטבע, אם בכל אופן נזקק הוא לנס מן השמיים כדי שתכיל בתוכה את כל מה שנדרשה להכיל - ״ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה?״

מתרץ הרב (שם כתשובתו השנייה): ״עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים, לעשותם מה שביד האדם לעשות, והשאר יניח בידי שמים״.

יש כאן כלל עקרוני מהו היחס הנכון והרצוי בין השתדלותו של האדם מחד, ובטחונו בה׳ מאידך.

תחום אחריותו והשתדלותו של האדם היא לעשות כל מה שבידו לעשות באופן הגיוני ומקובל כדי להצליח בהשגת מבוקשו, ומה שאין ביכולתו לעשות, ישאיר להקב״ה להשלימו בדרך הטבע או בדרך הנס, כהגדרתו של הרמב״ן (תחילת פרשת בחוקותי): "בנס נסתר או בנס גלוי...".

כותב הירושלמי (שקלים פרק ו הלכה ג) ביחס להנחת בשר בעלי החיים לאחר שחיטתם בבית-המקדש על שולחנות של שיש שהוא חומר גלם קר המשמר את הבשר, ולא על שולחנות של עץ שהוא חומר חם המקלקלו, אף על פי שלכאורה ראוי היה להניח את הבשר דווקא על שולחנות של עץ כדי להעצים את הנס שנעשה בו, כמאמרם של חז״ל (אבות ה,ה): ״לא הסריח (לא התקלקל) בשר הקודש מעולם״, וכל זאת "כי כל מה שאפשר למעט בנס ממעטים", אפילו בדבר שהוא עצמו סימן ודוגמא לנס (מפרשים שם).

כך גם כתב המבי׳׳ט (בית אלוקים שער התפילה א): בהגדירו את מהותה של התפילה כ״בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו״, ביחס לכך שרשותו של האדם להתפלל ולבקש את בקשותיו מה׳, היא רק ביחס למה שאין ביכולתו לעשות בעצמו, משום שאין הדבר בתחום אחריותו והשתדלותו, אך כל מה שברשותו וביכולתו לעשות בעצמו אסור לו להתפלל שה׳ יעשה עבורו.

כך כתב גם רבינו בחיי (שמות יג,יח): ״רצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המלך ע״ה: 'סוס מוכן ליום מלחמה ולה׳ התשועה', כלומר חייבים בני האדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה, והקב״ה יושיע כי התשועה היא לו לבדו יתברך״.

סיבת הדבר שאין לסמוך על הנס, אלא על האדם לעשות בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות, היא ההכרה הישרה שרצון ה׳ מן האדם הוא שיהיה שותף אקטיבי בבניין העולם החומרי והרוחני, ובכך יגלה את מעלתו היחודית בבריאה ויגשים את המטרה שלמענה שם בו ה׳ כשרונות אלו.

הרב קוק (עין אי״ה ברכות א,קא): ״ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול על-ידי חריצותו להשתלם בעצמו בכל ענייניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידיים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלוקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלוקית לתן לו כוח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו. הכוח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכול כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה״.

הרב כותב שזה "יוביל את האדם אל רוממות מעלתו" – ככה אתה דבק במידותיו של הבורא שהוא עושה הכל בעצמו!


תשובה שכתבתי ברוטר על צבא יהודי:

הצבא היהודי חייב להיות חזק וחכם ויעיל ומאומן כמו כל צבא אחר!

יעקב אבינו התכונן למלחמה.

הרמב"ם (אגרות לחכמי מרשיליא הוצאת אפשטין עמ' כא): "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותנו והגיעתנו עד הלום... ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות...".

הרמב"ן (במדבר א,מה. וכן ויקרא כא,יז. במדבר יג,ב): "כי היה זה (המיפקד) כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ, ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם... והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה - כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".


כותב הרב אהרן מרגלית (בספרו המדהים 'אתהלך' עמ' 275): "רבי יצחק עראמה מחכמי ספרד בדור הגירוש בספרו 'עקידת יצחק' כותב במילים מפורשות, אותן ראוי להציב בפתחו של כל בית אולפנא: "כי ישועת ה' והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים חוקו בפעולות אנושיות, ככל אשר יספיק שכלו"!".


יום רביעי, 3 באוקטובר 2018

פרשת בראשית - תשע"ח - תהא שנת עבודה חינוכית - הכל דיבורים!


הכול דיבורים!


בשנת תשע"ז דיברנו על תהא שנת עוצמה זוגית, השנה בע"ה נייחד את הדרשות בבוקר על חינוך ילדים, תהא שנת עוצמה חינוכית!

היסוד הנפשי בחינוך הוא לדעת שאתה תעשה כל שביכולתך ע"י חינוך נכון ואמיתי וחם ואוהב ועם הרבה הרבה תפילות אבל בסופו של דבר יש לילד נשמה ותפקיד ועוצמות ובחירה חופשית שהוא בלבד יחליט איך להופיע אותם בעולם, במיוחד בדורות אלו של סוף התהליך הארוך והתחלת הגאולה שישנם הרבה תיקונים שלא תלויים בך או בבחירה החופשית של הילד.

בראשית (ב,ז) ״ויהי האדם לנפש חיה״.

הגדרה מעוררת תמיהה, הרי גם בעלי החיים מכונים כך בתורה, כפי שנאמר קודם לכן: ״ויאמר אלוקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ״.

מהו אפוא ההבדל בין ׳נפש החיה׳ שבאדם לזו שבבעלי החיים?

גם פירושו של אונקלוס: ״והוות באדם לרוח ממללא״ - ויהי האדם לרוח מדברת, צריך בירור, שהרי גם בעלי החיים ממלמלים - ׳מדברים׳ בהוצאתם קולות מגרונם, ומהו ההבדל העקרוני בין שני סוגי דיבורים אלו?

רש״י: ״אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתווסף בו דעה ודיבור (ולא רק דיבור)״.

יוצא מדבריו שיש הבדל יסודי בין דיבורו של האדם, ל׳דיבורם׳ של בעלי החיים:

מקורו של הדיבור האנושי הוא דעתו - שכלו ומחשבתו של האדם, בניגוד ל׳דיבורם׳ של בעלי החיים שאינם אלא רק קולות והברות המבטאים את חושיהם ורגשותיהם הטבעיים.

דעת על-פי התורה וחז״ל אינה רק שכל וחכמה, מידע ואינפורמציה ׳יבשה׳ העומדת מחוץ לנפשו ועצמיותו של האדם, אלא החיבור הפנימי בין האדם למחשבותיו, חיבור המבטא את הזדהותו ושייכותו של האדם עם מחשבותיו המתגלות בדיבוריו המוציאים את פנימיותו של האדם החוצה אל חלל העולם...

דיבורו של אדם אינו ׳שליפה מהבטן׳ בשל רגש חולף המתעורר ממציאות מזדמנת, אלא נובע ממחשבה ביחס לתוכנו, התועלת שבו וכד׳, וכן אינו דיבור ׳צבוע׳ כלפי חוץ, בחינת ׳אחד בפה ואחד בלב׳, אלא ביטוי חיצוני המבטא את מחשבתו ועולמו הפנימי של האדם. דיבור איתו מזדהה האדם באמת ובתמים.

זו גם כוונתו של אונקלוס בתרגומו ׳רוח ממללא׳ - דהיינו דיבור הנובע מרוחו של האדם המבטאת את עולמו הרוחני, עצמיותו ומהותו הפנימית.

זו גם הסיבה לכוחו, עוצמתו והשפעתו של הדיבור על האדם והעולם.

דיבור יכול להיות אמצעי לבניין העולם אם יופיע כדיבור חיובי, או לחורבנו אם יופיע כדיבור שלילי כלשון הרע וכד'.

הרב קוק (עין אי״ה. שבת א׳ ב, תב): ״הרעה הגדולה שבלשון הרע, היא בעיקרה מפני שאין להעריך את גדולת ההפסד של פעולתה להרע. אמנם יסוד הדבר מפני מה פועלת לשון הרע כל-כך את פעולתה, ובמה כח הדיבור יפה כל-כך לפעול על הלבבות להזיק אל מה שהיא מכוונת להזיק ואת כל אשר תפגע, הוא מפני שכח הדיבור הוא כח נפשי עצום יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי״.

הרמב״ם (אבות א,טז) מחלק את הדיבור לחמישה סוגים: ״הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמישה חלקים: דיבור מצווה, דיבור אסור, דיבור מאוס, דיבור אהוב, דיבור מותר:

החלק הראשון - והוא הדבור המצווה הוא קריאה בתורה ולמודה והעיון בה, זו מצות עשה מחויבת, ״ודברת בם״ והיא כמו כל המצוות.

החלק השני - הוא הדיבור אשר נאסר והוזהר ממנו כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה... נבלות פה ולשון הרע.

החלק השלישי - הוא הדיבור המאוס והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו... כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה ואיך מנהג פלוני בארמונו ומה הייתה סיבת מות פלוני או עושר פלוני ואלה יקראו אצל החכמים שיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור.

החלק הרביעי - והוא הדיבור האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות וגנות הפחיתויות בהם... ויש אשר יקרא זה החלק ״דרך ארץ״.

החלק החמישי - והוא הדיבור המותר הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו.

ובזה החלק, הדיבור המותר ישובח לאדם מיעוט הדיבור... אבל הדיבור האסור והדיבור המאוס הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי, ואמנם הדיבור המצווה והדיבור האהוב אם יוכל לדבר בהם כל ימיו - הרי זו התכלית״.

החלוקה הזאת אינה חלוקה טכנית גרידא, אלא תלויה גם בנקודת המוצא והמטרה של המדבר.

בעיקר בנוגע לדיבור המאוס הנקרא שיחה (בטלה) אשר בדרך-כלל אין בו תועלת, אך במצבים מסוימים יכול גם הוא לשמש כלי ואמצעי לבניין העולם ותיקונו - כשיחה בין איש לאשתו ובחברה בכלל כדי להרבות אהבה אחווה שלום ורעות.

כדבריו של הרב קוק (אורות הקודש ג, רפא): ״וכל דיבור היוצא מעומק הרצון של קדושה ואצילות, גם כשהוא בחיצוניותו נראה כאילו הוא סתם שיחה, מכל מקום נובע הוא ממקור הרצון הקבוע (הנכון והרצוי) של בעליו״.

הדיבור עם הילדים הוא הדבר שהכי הכי מעצב אותם, את תודעתם, את חינוכם, ואת שאיפותיהם.

הסיפורים, ההתעניינות, ההקשבה, הצורה של הדיבור – הכל הכל חודר עמוק עמוק ומעצב את דעתו של הילד המתעצב.

הדעת שלך מעצבת דיבור המגיע אל הילד ומעצב את דעתו...

ברכות (ס.): "תנו רבנן, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי".

אחד הפירושים הוא שבביתו של הלל לא צעקו, גם כשהיו בעיות...

מאיפה בני ביתו למדו להתנהג כך?

מהלל בעצמו!

גמרא (שבת לא.): "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי.
מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו.
אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים.
אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן, אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל! אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז.
אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד".

כשאתה גדל עם כזה אבא אתה לומד איך לדבר בנחת בעצמך...

זהו סוד החינוך!

כל השאר זה סוגים שונים של אילוף...

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!"