Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 30 ביוני 2019

פרשת חקת - תיקון הדמיון בחופש הגדול


תיקון הדמיון בחופש הגדול


הרב ד"ר מיכאל אבולעפיה: התיכוניסטים כבר סיימו ותלמידי היסודי כבר בקייטנות.

החום של הקיץ המתחזק מזכיר לכולם שאנחנו מתקרבים לנופש, זמן בו בני הנוער ומבוגרים אמורים ללמוד "לקדש עצמם במותר להם". התלמידים מפסיקים לשנן ויוצאים אל העולם שבחוץ, עולם החולין, וזו הזדמנות ללמוד איך לעבוד איתו.

עבודה מזדמנת, שחייה בים, מסעדה או טיול אינם מצווה וגם לא עבירה אלא רשות. בתקופה זו עלינו להוכיח (בעיקר לעצמנו) שאנחנו מסוגלים גם לצאת מכותלי בית המדרש ולחיות חיים טובים מתוך קדושה וטהרה, בלי ליפול.

פרשת פרה אדומה מלמדת אותנו שעלינו לא רק לקדש את הרצונות, המחשבות והרגשות שלנו; עלינו גם לזכך את הגוף, את החומר.

זוהי האומנות של יצירת כלים ופיתוח כוח המדמה.

החיים שלנו חזקים כשיש לנו כלים, וחלשים בהעדרם: כשכלי הגוף לא מסוגלים להכיל את אור הנשמה, הכלי החלש נשבר מריבוי האור ומיד מופיעה טומאת המוות; עומס מחשבות ללא וויסות עלול לגרום לנדודי שינה ולהפרעות תפקוד; היסטריה היא 'טומאת הרגש' כי היא ריבוי אור ללא כלי מתאים; גם שטף דמיונות בהעדר כוח מדמה חזק שיכול לברר אותם, שובר את האדם. זהו המוות או הטומאה שבחיים.

לעומת זאת, חשיבה חיובית וקשר טוב ובריא עם הזולת הם שורש לכלים, כלומר לכוח המדמה.

אגב... מהו כוח המדמה? הדמיונות הם הטומאה שבנפש, ואילו המדמה הוא מצד הטהרה. בעוד הדמיון הלא-מתוקן חודר אלינו מבחוץ (חנויות, קניון, טלוויזיה, אינטרנט, פריצות ...), מערבב אותו ומפזר אותנו לכל עבר.

כוח המדמה, שהוא הצד הקדוש של הדמיון, קשור ליכולת להתקרקע. כוח המדמה בא מבפנים ומחבר.

יהושע בן פרחיה הגדיר את כוח המדמה (אבות א,ו): "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות",  והם שלושת הקרקועים של החיים, החיים הטהורים.

קרקוע רוחני והוא ''עשה לך רב'', כלומר חיבור לתפילה, לתלמידי חכמים, ללימודי קודש. המדמה הרוחני הוא הקצה העליון של הסולם והוא שורשים הנטועים בשמים. הוא יוצר אצל האדם שייכות למקום טוב ועמוק, לזהות מגובשת ולא מגמגמת. על המדמה הזה נקרא שהאדם הוא אדם בגלל שכל מגמתו היא להיות: "אדמה לעליון (ישעיה יד,יד).
אפשר בקיץ לתרגם זאת למשל לעיסוק בתכנים רוחניים חווייתיים דרך התבודדויות, מדיטציות, תפילות, שימוש תלמידי חכמים וסדר מיוחד של לימוד תורה.

קרקוע חברתי והוא כנגד ''וקנה לך חבר'', כלומר להיות עם השני דומה בדומה. כך אפשר בקיץ להתנדב או לעסוק בפעילויות חברתיות. זהו קניין שדורש עמל רב. יש לנו גם שורשים משפחתיים, חברתיים, קהילתיים, ועמישראליים. הקצה העליון של פיתוח החלק הזה של המדמה הוא להגיע לבחינה של הדהוד בגוף שלנו של מה שמתרחש אצל השני. המטרה היא שאם ילד נופל ממגלשה בגן שעשועים כל אימא תרגיש ותיגש אליו כאילו שזה הבן שלה.

קרקוע אדמתי כנגד "והוי דן כל האדם לכף זכות" מתוך הסכמה להדגיש את הטוב גם אם הוא ממוקם במקום שפל, נמוך ממני, קבור באדמה. היכולת שלנו להתחבר לרגע, לכל, לאדמה, לילד קטן, לעני, לכל מציאות הווית. כמו בסיפור ה'אינדיק' של רבי נחמן. אפשר שהקיץ יהיה זמן לעבודה חקלאית, גינון, אבל גם טיולים בארץ, טבילה במעיינות, תרגילי נשימות ופעילות גופנית וגם פעילויות של צדקה.

העני הגדול שלנו הוא הגוף. קרקוע זה הוא חיבור לאדמה, לגוף, למציאות הפשוטה שמתחתיך ותלויה בך.

אנחנו מתחילים עכשיו בשעה טובה את חודש תמוז חודש שמאוד מאוד קשה בו להחיל את הקדושה בחיי המעשה, חודש של טיולים ונופש בו כל ההחלטות הטובות שלך וכל ההרגלים שלך שבקדושה עומדים במבחן כשאתה יוצא מהשגרה הרגילה של כל השנה.

בחודש תמוז התגבר על עם ישראל היצר הרע ועשו את העגל, העגל היה נסיון לא מוצלח להחיל את הקדושה בעולם הזה בצורה לא נכונה "עשה לנו אלוקים אחרים...".

המרגלים נשלחו בערב ראש חודש תמוז ותרו את הארץ עד י' באב, כשהם חוזרים רואים שהם לא מצליחים להפנים שהקדושה נמצאת בתוך הטבע בארץ זו ורוצים את חיי הקדושה המנותקים מהחומר שהורגלו אליהם במדבר.

הכח המדמה בהופעת הגאולה:

זוה"ק (א קצט:): "דהא חלמא דאיהו טבא - בעי בר נש לאדכרא ליה דלא יתנשי וכדין יתקיים".

הרב קוק מדבר על החשיבות הגדולה לדמיין טובות וגאולה וישועה בבחינת היינו כחולמים, כי זה פועל ממש ומשפיע ומקרב את הגאולה.

זו לשונו (מדבר שור דרוש כד): ״והנה מטעם זה היתה סיבה מאת ה׳ שכל זמן שהיו ישראל צריכים להתגדל, אבל לא בשלמות, כי אם ישועה זמנית הבאה לצורך שכלול השלמות הגמורה העתידה, היה זה דווקא על ידי סיבת חלומות.

כמו יוסף, שעם כל גדולתו לא היתה גדולה גמורה, שהרי פרעה הרשע היה המלך והכיסא שלו, כמו שכתוב ׳רק הכסא אגדל ממך', והיה צריך רשות פרעה על העגלות וכיוצא בזה. וכמו כן גדולת דניאל בגלות היתה גם כן על ידי חלומותיו של נבוכדנאצר.

כי עניין ישראל לעולם יש בהם סגולה צפונה שתצא מן הכוח אל הפועל לעת קץ, והסגולה היא הנותנת להם להיות עליון על גויי הארץ לשם ולתפארת ולתהילה, וכמו שכתוב 'וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים׳ (שמות יט,ה). וכל זמן שהם בשפלות, עדיין לא יצאה הסגולה מן הכוח אל הפועל, רק היא מסבבת סיבובים איך תצא לפועל.

והוא דומה ממש לטבע החלומות, שהסגולה שבנפש מתאמצת לצאת מן הכוח אל הפועל ובזה היא מסבבת החלומות.

על כן אמר הכתוב '"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ... אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (קכו,א-ג). שיש להעיר מהו עניין 'כחולמים׳? גם מה שכתוב ׳היינו שמחים׳ לשון עבר?

אמנם יתבאר כי חז״ל אמרו (שבת לא.) שאחת מהשאלות ששואלין לאדם ביום הדין היא 'ציפית לישועה׳, גם חז״ל הגדילו מאוד החיוב להתפלל על שיבת ציון. ולכאורה הדבר צריך ביאור, איך יהיה החיוב כל כך על דבר כזה שתלוי בפעולות כלל ישראל או על כל פנים בזמן הקצוב כעניין 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ׳ (איוב כח,ג)?

אמנם משפט היחיד והרבים אחד הוא. וכמו שבכל נפש של כל יחיד שם ה׳ יתברך שתהיה בנפש סגולה שמתהוית על ידי דרכיו ומעשיו, ואותה הסגולה פועלת על הוצאת הדברים מן הכוח אל הפועל, ובהתחזקות הסגולה הפעולות נכונות לצאת אל הפועל, ובהתרפות הסגולה הדבר מתרפה ואין הפעולות עומדות הכן להתפעל. 

וציור הדבר מחזיק הסגולה, כעניין מה שאמרו חזל (ברכות ס.) על ההוא גברא דמפחד ׳ייסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי' (איוב ג,כה), וכמו כן הוא לטובה. על כן גדול ערך דיבור בין לטוב בין להפכיו, ובין ברכת הדיוט בין קללתו אמרו חז״ל שלא תהא קלה בעינינו (מגילה טו.), כי כשהסגולה עומדת בנפש מוכנת לפעול צריכה מעורר ומוציא מן הכוח אל הפועל.

וכן שם ה׳ יתברך גם כן בכלל ישראל, שבנפשם שם סגולה אל כל הגדולה שהם מוכנים לה לסוף הימים, וסוף כל הדברים הסגולה מוכרחת לצאת מן הכוח אל הפועל. אבל הזכרתה והייחול אליה מחזקתה, אם כן היא נכונה יותר אל פעולתה על ידי זה.

על כן הצפיה לישועה וההזכרה יש לה תועלת גדולה בקירוב הישועה, על כן נקראו העומדים לבקש ולצפות לישועה בשם המזכירים את ה׳, וכמו שכתוב ׳הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם: וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ:׳ (ישעיה סב ו-ז). אם כן גם כן מה שאנחנו מזכירין את ישועת ה׳ יתברך לעמו ומתנחמים בהיעודים העתידים, האמונה עצמה גם כן הכין ה׳ יתברך שתהיה המסייעת להוציא מן הכוח אל הפועל הצפון בזה בסגולת ישראל.

על כן אמר ׳בשוב ה׳ את שיבת ציון׳ אנו סבבנו בעזרת ה׳ את הגדולה על ידי האמונה בשמו יתברך שיקיים הבטחתו. ׳אז ימלא שחוק פינו׳ וגו׳ היינו כחלמים׳, שהחולם מוציא את הסגולה שבנפשו שמוכנת לפעול במעשים הנוגעים לו, ומתחזקת יותר על ידי הפתרון והרושם שבנפש, כמו כן אנחנו אסירי התקווה הננו כחולמים ש׳אז ימלא שחוק׳ וגו׳.

והנה עתה רק אנחנו החולמים וחוץ לגבול ישראל אין זה נודע כלל, כמו החולם, שכל ענייניו לא ירגיש העומד אצלו כי אם הוא בעצמו.

אבל ׳אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה׳ שיתפשט הדבר מכוח אל הפועל. 

אבל אנו, יודעים אנו ש׳הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ׳ כבר, ששם בנפשנו הסגולה אל כל הגדולה, על כן ׳הָיִינוּ שְׂמֵחִים׳ כל זמן שהיינו נזכרים בהבטחותיו הגדולות יתברך שמו, כמשל חז"ל באישה שהתנחמה בכל עת קריאת כתובתה המרובה׳׳.

יום חמישי, 13 ביוני 2019

פרשת בהעלותך - חצוצרות - חצאי צורות


חצוצרות - חצאי צורות

הזכויות שמורות ל: https://www.jerusalem-temple.com/Heb/

הרב גינזבורג: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם". שתי החצוצרות זהות ממש, כדברי חז"ל שעליהן להיות "שוות במראה ובקומה ובנוי", כמו תאומות זהות.

יותר מזה, המגיד ממעזריטש פירש: חצוצרות – חצאי צורות. כלומר, לא רק שני כלים דומים אלא שני חצאים מתוך שלמות אחת.

שני החצאים הם משל יפה ליחסי איש ואשה.

כל אחד לעצמו הוא "חצי צורה" – חצי בן אדם – ורק בהצטרפות שניהם יחד הם נקראים אדם, "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם [דוקא כשהם זכר ונקבה ביחד]".

בין שני החצאים יש כח משיכה עצום, זהו סוד הכסף שממנו עשויות החצוצרות – מלשון כסופים ואהבה.

ההכרה הזו היא המתכון הנכון להגיע לשלום בית. וכן בגימטריא חצצרת =שלום בית (חצצרת בכתיב חסר, כמו שמופיע בפסוקים הבאים).

החצוצרות נעשות "מקשה", מתוך מטיל כסף גדול, כמו שמפרש רש"י "מהעֶשֶת תעשה בהקשת הקורנס". לפי הדרשה "חצאי צורות", יוצא ששתי החצוצרות 'זוכרות' את המקור האחד שלהם בגוש הכסף הראשוני, כמו שרומזת הגימטריא: עשת שני חצאי צורה.

בנמשל: לשני בני-הזוג יש מקור אחד. בשורש הנשמה הם דבר אחד, אלא שהתפצלו ואבדו זה את זה, והנה הם חוזרים להתאחד מחדש, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". תחושה כזו נמצאת במיוחד אצל חתן וכלה 'טריים', באהבה ראשונה וטהורה כשכל אחד חש שמצא את החצי השני האבוד, ועכשיו השכינה ביניהם: שני חצאי צורה = 2 פעמים שכינה.

ובכל זאת, לא תמיד מרגישים כך...

יש הרבה זיווגים של אנשים שעברו הרבה בחייהם: עכשיו הם מקימים יחד בית משותף, אבל לא באופוריה של "האחת והיחידה – האחד והיחיד".

גם זיווג כזה יכול בהחלט להצליח, ולהיות מלא אהבה וברכה.

כך בדיוק אומרת ההלכה בנוגע לחצוצרות: "עשאה מן הגרוטאות כשרה" – כלומר, החצוצרות כשרות גם אם לא נעשו מקשה אלא מחפצי כסף שהותכו (יד שניה).

גם אנשים שמרגישים קצת 'גרוטאות' יכולים לבנות בית נאמן ופורח.

אבל על דבר אחד אי אפשר לוותר: חצוצרות שלא נעשו מכסף פסולות – כסף-אהבה חייב להיות!

עודד מזרחי (קרוב אליך בהעלותך התשע"ח) :בוקר אחד, בדרכי אל בית הכנסת, פנה אלי שכני ממול, רונן, בחור איכותי כבן עשרים וחמש, עם רעמת שיער ללא כיפה, מנהל מסעדה צמחונית באזור נחלאות. הכרתי אותו בגלל מכתב שלו שהגיע בטעות לתיבתי. שוחחנו מעט וגיליתי בחור בעל נשמה טובה ועדינה.

"הרב", פנה אלי, "תשמע מה קרה לי אתמול בלילה". "סיפור על הבוקר!", שמחתי בלבי והטיתי את אזני. "אתה רואה, אני חילוני גמור", החל לספר, "אף פעם לא היה לי קשר עם דתיים ובטח שלא עם דתיות".

השמיים לא נפלו עלי והעננים המשיכו לשייט בנחת. תיארתי לעצמי שזה מצבו והסתקרנתי לשמוע מה בפיו.

"בקיצור, אתמול הכרתי במסעדה בחורה נחמדה עם חצאית ארוכה שבאה לתקתק על מחשב שהניחה על השולחן ליד השוקו החם. באים אלינו גם דתיים כי יש לנו הכשר", אמר בקורטוב גאווה, "היה בה מסתורין ומאוד רציתי ליצור איתה קשר. כאשר שילמה פתחתי בשיחה איתה. היא סיפרה לי שמוצאה מברזיל, אמה יהודיה ואביה גוי, והם חיו באווירה נוצרית, וכעת היא רוצה להגשים את יהדותה. זה נשמע לי מעניין וביקשתי ממנה את מספרה. 'אני מעדיפה שלא', ענתה, 'יש לי את המספר שלך בכרטיס הביקור, ואם ארצה אתקשר'". "היא יצאה ונעלמה, אבל לא הצליחה לצאת לי מהראש.

אחרי שבוע קיבלתי מסרון כזה: "'קח נא מפיו תורה ושים אמריו בלבבך'. ליאל". "התקשרתי והיא לא ענתה. שאלתי במסרון אם היא הבחורה עם המחשב". "'כן', היא כתבה, 'אם תתחיל לקיים את הפסוק ששלחתי לך, נשמור על קשר'".

"אף פעם לא התרגשתי ככה. כתבתי עוד מסרון והיא שלחה לי את הפסוקים האלה":

"בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְו‍ֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ: שְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ: קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי ז,א-ג).

"מה אתה אומר על זה, הרב?".

נדהמתי. אמנם הכרתי סיפורי תשובה נפלאים ומשונים מכל הסוגים, אבל לא דמיינתי לעצמי סיפור כזה. לפני עשרות שנים כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא, היה צריך ליפול לתהום עם מכונית, או לעבור מוות קליני, או להיכנס למנזר רחוק ולשמוע נזיר בן מאה ועשר אומר שהאמת נמצאת בתורה, ואילו היום, ישתבח שמו לעד, אפשר לחזור באופן הרבה יותר נעים, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך!

סיפרתי לו על ההבדל בין החזרה בתשובה אז והיום, הוספתי שאני מקנא בו, ושאלתי אם הוא מעוניין לקיים את הפסוקים האלה. "הכל אני מוכן לעשות בשבילה!" אמר.

"אתה מבין מה היא רוצה?"

"נדמה לי, אבל לא בדיוק..."

"היא רוצה שתשמור תורה ומצוות", ניסיתי לחייך, "ואז היא תסכים להתחתן איתך. היא רוצה שתהיה דתי באמת..."

הוא חייך במבוכה והיה מהורהר. לבסוף ביקש את מספר הטלפון שלי.

מדי פעם פגשתי בו ברחוב, והוא היה מראה לי פסוקי תנ"ך נוספים שהיא שולחת לו בכל יום.

עשיתי לו מבטים של "נו?!", אבל הוא העדיף לחייך ולשתוק.

אתמול התקשר אלי ושאל אם יש לי כיפה עבורו. אחרי חמש דקות הגיע וקיבל ממני כיפה תכלת סרוגה וספר "אור חוזר".

לאחר שהלך לדרכו, אמרתי לקדוש ברוך הוא: "איך אתה הולך לקראת בניך בימינו! פעם היה צריך לעבור ייסורי איוב כדי להתקרב אליך, ואילו היום מספיקים פסוקים מ'איוב' מבחורה ברזילאית נחמדה שמוכנה לקשר זוגי, אבל בתנאי שתהיה שכינה ביניהם...".

פרשת בהעלותך - מלחמה למען השלום האמתי


מלחמה למען השלום האמתי


הרב יאיר פרנק: בפתיחת ארון הקודש אנו אומרים (בסידורי אשכנז): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם".

יש כאן סמיכות בין שני פסוקים, שנאמרו במקומות שונים, ובשורות לקמן ננסה להתבונן על המשמעות העמוקה הצפונה בסמיכות זו.

הפסוק הראשון לקוח מפרשתינו, פרשת בהעלותך (במדבר י,לה), וההקשר הוא תחילת המסע של מחנה ישראל עם ארון העדות מהר סיני לארץ ישראל. מסע שאכן רצוף כיבוש ומלחמה, ועל כך אנו מתפללים – "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ".

הפסוק השני לקוח מספר ישעיהו (ב,ג; וכן מקבילה במיכה ד,ב), ועניינו התורה והוראת דבר ה' היוצאים מבית המקדש ולשכת הגזית אשר בירושלים לכל העולם כולו.

כבר בשלב זה אנו יכולים לשים לב כי מדובר בשני שלבים שונים:

-הדרך אל ארץ ישראל.

-ההופעה של התורה והקדושה מירושלים לאחר הנחלה.

אמנם, ההקשר של הפסוק השני מעלה לכאורה תמיהה גדולה:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

פסוקים אלו עוסקים בתורה היוצאת מירושלים, ומלמדת בין השאר את כל העולם להניח את החרב והחנית, ולא להילחם זה בזה. פסוקים שנהיו לסמל למאיסה ממלחמות, ולתקוות השלום. הניגוד אם כן לפסוק הקודם, של - "וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ", זועק.

אולם, אדרבה, הצמדת שני הפסוקים הללו באה לתת הכוונה ודיוק הן למשמעותו העמוקה והאמתית של השלום, והן למשמעותה וצדקת דרכה של המלחמה.

עם ישראל לא מבקש שלום, שיש בו ויתור והתרפסות לרע. עם ישראל לא מבקש שלום של טשטוש גבולות, של אהבה לאכזרים. כל אלו הם עיוות, והם באמת היפך המושג שלום, שהוא שמו של הקב"ה.

כל אלו, זאת אנו כבר יודעים מהניסיון לצערנו, גם לא מביאים בסופו של דבר לשלום.

השלום האמתי הוא ניצחון הצדק והטוב, ניצחון הקדושה וטהרה, הניצחון על הרשע והרוע. מתוך כך, ורק מתוך כך, באה האפשרות ללימוד כל באי עולם, המתוקנים, לחיות בשלום זה עם זה.

זה סופו של המסע, כאמור למעלה. אך כדי להגיע אל הניצחון הזה – יש צורך גם מלחמות במהלך המסע.

הרב גורן על החפירות בשבת (בעוז ותעצומות עמ' 139): כשנודע שהערבים עומדים לתקוף את ירושלים בטנקים, שלחו הרב הראשי, הרב הרצוג, על פי בקשת מפקדי הצבא, בערב שבת קודש לשכונת מאה שערים, כדי שיסביר לרבנים את חומרת השעה, על מנת שיורו לתלמידיהם לחפור בליל שבת תעלות שימנעו מהטנקים לחדור לירושלים. אמנם הרב מבריסק לא הסכים בשום אופן לסייע למאמץ המלחמתי, והגדיר את הציונים כ'רודפים'. אולם רוב ככל הרבנים השתכנעו, ואברכי מאה שערים עסקו בכל ליל שבת בחפירות. ואכן, ביום ראשון הגיעו הטנקים לתקוף: שנים מהם התהפכו בתעלות, שלישי ברח, ולירושלים הייתה הרווחה.

צבי פישמן (שבת בשבתו בהעלותך התשע"ח עמ' 12 הבריטים ישמרו עלינו): "באותה השנה שבה יצא לאור הספר ׳אורות' כאשר נפוצו שמועות על כך שהערבים מתכננים פוגרום בירושלים, שלח המפקד הראשון של ה״הגנה" זאב ז׳בוטינסקי, שליח למנהיגים הרוחניים של היישוב הישן, וביקש שמתנדבים צעירים יתגייסו לשורות ה׳הגנה׳ על מנת להגן על השכונות החרדיות בעיר העתיקה. כמה רבנים אמרו שהבריטים ישמרו על היהודים. אחרים בחרו להסתמך על ה׳ לבדו. כדי לא לעזוב את העיר העתיקה ללא הגנה, ביקש ז׳בוטינסקי רשות להציב את שומרי ה׳הגנה׳ בשכונותיהם, אך ראשי הקהילה דחו את ההצעה מחשש שהשומרים החילוניים ישפיעו לרעה על הנוער החרדי. עם פרוץ המהומות הצליחו חיילי ז׳בוטינסקי להגן על השכונות מחוץ לעיר העתיקה. רק בשכונות החרדיות, שבהן לא היו שומרים, דמם של היהודים זרם כמו מים".

מלחמות ישראל בשורשם הם לתקן עולם במלכות ש-די. ניצחון הטוב על הרע, ניצחון ה' על אויביו ושונאיו, בכדי להביא לגאולת העולם וכל בריותיו.

"הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" - כשצריך, אנו אוחזים בנשק ונלחמים. איננו מוותרים לרע ולשקר, איננו מסתגרים באוהל ומותירים את העולם לשלטון הרשע. אנו יוצאים להילחם.

דווקא משום כך זכינו לשם – ישראל - "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל", כדוד המלך, היוצא לקרב בראש חייליו, והוא אדמוני, כעשיו.

אולם, לעולם – "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב", מה שמונח בתוך הלב הוא המטרה והמגמה של ייחוד ה' ותיקון עולם. מלחמה למען השלום, השלום האמתי.

ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן

ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כט, יא).

יום שישי, 7 ביוני 2019

פרשת נשא - להרים את המבט על המאורעות מסביב!


להרים את המבט על המאורעות מסביב!

אלכסנדר זייד


במדבר (ד,כד): "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ"!

חגי שטמלר (פורסם בשבת במדבר התשע"ט במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'):

לאחרונה ניטש ויכוח סוער בין תלמידי חכמים בנוגע לברכה אותה צריך לברך לפני אכילת במבה – האם יש לברך 'שהכל נהיה בדברו' או שמא 'בורא פרי האדמה'. ואכן, ההלכה מלמדת אותנו כי עלינו לדייק ככל האפשר בברכה אותה אנו מברכים על מאכל כזה או אחר.

אלא שאותם תלמידי חכמים המנסים להבין כיצד יש לעבוד את הקב"ה באכילת במבה, אינם מנסים להבין כיצד עלינו לעבוד את הקב"ה כעם, בתקופה שבה אנו חיים. לא פעם, כאשר אני מעלה בפני תלמידי חכמים אלו את השאלה כיצד יש להתייחס למציאות המופלאה שבה עם ישראל שב לארצו, הקב"ה משיב שכינתו לציון, ונבואות הנביאים מתגשמות לנגד עינינו - הם פוטרים אותי בביטול ובהינף יד. 'ציוני', אומרים בזלזול...

תלמידי חכמים אלו יכולים להתווכח מה דין כפית חלבית שנפלה לתוך סיר בשרי (וחלילה חלילה אינני מזלזל בשאלה זו), אלא שכאשר הם באים לדון בסוגיות גדולות הנוגעות לכלל ישראל (ולמעשה לכל בני האדם באשר הם) – הם אינם רואים בזה דיון 'דתי' אלא לכל היותר דיון מחשבתי פוליטי הנובע מגחמותיו של פלוני או אלמוני.

והנה, הגמרא מספרת לנו כי בחג הפסח, לפני כאלפיים ושבע מאות שנה, כמעט ובאה גאולה לעולם, כאשר "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג", אלא שתוכנית זו בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל מפני שחזקיהו "לא אמר שירה" (סנהדרין צד, א).

חזקיהו מלך יהודה היה ידוע כמי שכל מעייניו נתונים היו ללימוד התורה. "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו" (שם, ב). לעומת זאת, הוא לא מצא עניין בצדדים הפוליטיים הקשורים לגאולתו של עם ישראל, ולכן לא אמר שירה (או, בשפה המודרנית, לא אמר 'הלל' ביום העצמאות). הגמרא אף מותחת ביקורת על אותו צדיק ואומרת כי "גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה", שכן המון עמך בית ישראל אמרו 'הלל' והודו לקב"ה על הנס הגדול שעשה עמהם. אבל חזקיהו המלך לא ראה זאת...

עוד קודם לכן, ביציאת מצרים, היו רבים שקועים בתוך המאורעות עצמם, ולא השכילו להרים מבטם ולראות את המשמעות המטה-היסטורית של המאורעות בתוכם הם חיים.

באבות דרבי נתן (לג, ב) מסופר כיצד משה רבנו התחנן לפני כל אחד ואחד שיעבור את הים, אבל בני ישראל הציבו תנאים: "לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות ... והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם". העיסוק בשאלות המיידיות (מי יאכיל את ילדינו) מנע מהם לראות את המשמעויות הגדולות והעצומות של המאורעות אשר בתוכם הם חיו.

התופעה הזו חזרה על עצמה עם שיבת ציון בבית שני, כאשר "יִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה'" (עזרא ג,י), אולם "רַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" (שם,יב), מפני שבית המקדש הראשון היה הרבה יותר גדול ומפואר מן הבית השני אותו הם בנו, עד אשר גבר קולם של הבוכים על קולם של השמחים, "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם" (שם,יג).

והחכמים מגלים את אזנינו כי אותה התופעה תחזור על עצמה שוב, כאשר עם ישראל ישוב אל ארצו בפעם השלישית: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא?", מדוע, שואלת הגמרא, לעתיד לבוא, יבוזו לצדיקים וילעגו להם? "קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא" (סוטה מח, ב).

חוסר האמונה הזה בא לידי ביטוי פעמים רבות במאמרים כאלו ואחרים המתפרסמים חדשות לבקרים בעיתונות החרדית, ואשר טוענים כי גאולה שכזו אינה הגאולה עליה חלמנו, ולא זו הגאולה שהובטחה לנו על ידי רבונו של עולם (או כפי שאומר הנביא זכריה ד,י: "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת", ובמלבי"ם: "שהבניין קטן בעיניכם").

שני אופנים לכפירה, נוהג לומר הרב אורי שרקי: ישנה כפירה חילונית האומרת כי 'את מדינת ישראל לא הקים הקב"ה אלא הפלמ"ח', וישנה כפירה חרדית האומרת כי 'את מדינת ישראל לא הקים הקב"ה אלא הפלמ"ח', כאשר זו כפירה וגם זו כפירה...

אולם, מה גורם לאנשים שומרי תורה ומצוות להגיע לכפירה שכזו בהשגחה האלוקית?

ספר ההיסטוריה האחרון שכתב עם ישראל – הוא ספר התנ"ך (אם כי אין לראות בו 'ספר היסטוריה' פר אקסלנס). עם חורבן הארץ וגלות ישראל – עם ישראל למעשה 'נזרק' אל מחוץ להיסטוריה. דבר זה בא לידי ביטוי במימרא התלמודית "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח.).

מאז חורבן בית המקדש הראשון כמעט ואיננו מוצאים ספרי היסטוריה שנכתבו על ידי חכמי ישראל.

חכמי ישראל לא כתבו ספרי היסטוריה (יוספוס פלאביוס אינו נמנה עם חכמי ישראל), אלא תיארו את שלשלת מסירת התורה מדור לדור, ולכל היותר רשמו כרוניקות בהן תיארו את אשר אירע לעם ישראל במסעות הצלב ובגירוש ספרד. ותו לא.

מיום שעם ישראל גלה מארצו – הוא גלה למעשה מן ההיסטוריה האנושית, ושוב לא מצא בה עוד עניין...

המקום היחיד שבו מצאנו כובד ראש ביחס לתהליכים ההיסטוריים הוא אצל חכמי הסוד, אשר, בהמשך לנביאי ישראל, ניסו אף הם ברוח קדשם לראות כיצד פועלת ההשגחה האלוקית במהלך תולדות האנושות.

ראש וראשון להם הוא רבי יהודה הלוי, אשר מבטא את אמונת ישראל לא בדרך של מופת לוגי שכלי (כמו 'עולם מסודר המעיד על מסדר') אלא דרך ההתגלות האלוקית במהלך ההיסטוריה: "אני מאמין באלהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען אחרי אשר העבירם את הים ואת הירדן במופתים רבים ואשר שלח אליהם את משה בתורתו ואחריו אלפי נביאים שכלם קראו אל תורתו" וכו' (כוזרי א,יא).

"לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה", כותב הראי"ה קוק, "ובתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו" (אורות, עמ' כח), והקב"ה הוא אשר מניע את גלגלי ההיסטוריה.

בנו יחידו, הרצי"ה, נוהג היה לחזור שוב ושוב על הציווי האלוקי לרדת לעומקם של התהליכים ההיסטוריים: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" (דברים לב, ז). "[יש] להתרגל לראות איך רבונו של עולם מופיע בתוך ההיסטוריה" (שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בראשית, עמ' 335). ובאיגרת שטרם פורסמה (מתאריך יז' כסלו תשל"ז) הוא כותב כי "הכרה ברורה של הסתכלות האמונה הזאת, נמשכת ומתבהרת לנו, בשלשלת הדורות, מתוך זכירת ימות עולם אל בינת שנות דור ודור, המפגישה אותנו עם הופעתנו המיוחדת הגדולה, שאין דימוי ודוגמה לה בכל מערכת האנושיות, ושלשלת דורותיה והשפעתנו בתוכה".

הרב יוסף דב סולובייצ'יק כותב כי "[היהדות] לא קיבלה את האפשרות של מקריות ושל גורל עיוור בחיי החברה" (דברי השקפה, עמ' 215), לכן "ביסודה ובקיומה של מדינת ישראל יש לראות מאורע פלא בעל חשיבות עצומה בהיסטוריה של תקופתנו. רק חסד ה' מן העולם ועד העולם איפשר את הדבר ... אין בדברי ימי ישראל דבר לבטלה, ואם ביום השישי, ה' אייר תש"ח, אמר הקב"ה: 'תהא מדינת ישראל!' – הרי אין מאמרו לבטלה" מתוך כך מדינת ישראל "היא בעלת כוחות סמליים גדולים ושהינה, למרות שכבת אבק החולין המכסה אותה, בעלת קדושה פנימית הנובעת מקדושת הנצח של כנסת ישראל ... בארץ ישראל ובמדינת ישראל, למרות חיי החולין המאפילים על האור ועל זוהר הקדושה, נמצא כסא הכבוד הנצחי של בורא העולם" (חמש דרשות, עמ' 109-111).


ההיסטוריה משפיעה על כל דבר מסביב עד היום!

רוחב פסי הרכבת בארה"ב הינו 143.5 ס"מ. (4 פיט ו 8.5 אינץ'). זהו מספר די מוזר למה דווקא כזה רוחב?
התשובה הפשוטה והמיידית היא שככה בנו אותם בבריטניה ולכן כך נבנו בארה"ב ע"י הבריטים המוגלים.
ולמה בבריטניה השתמשו ברוחב כזה?
המסילות הראשונות נבנו ע"י אותם אנשים שבנו את הרכבות העתיקות שהשתמשו ברוחב פסים זה.
ולמה דווקא השתמשו ברוחב כזה?
כיוון שהשתמשו אז באותם כלים ותבניות ששימשו לבניית כרכרות, שזה היה המרחק בין הגלגלים שלה.
ובכן, ולמה בכרכרות השתמשו ברוחב מוזר כזה בין הגלגלים?
כיוון שאילו זה היה אחרת היו נגרמים נזקים לכרכרות בעת נסיעה בכבישים עתיקים באנגליה בהן קיימות עקבות (סימנים "חרוטים" על פני הכביש שנוצרו משחיקה ע"י כרכרות שנסעו במהלך השנים).
ומי בנה את הכבישים העתיקים?
הדרכים הבין עירוניות הראשונות נבנו באנגליה, כמו בכל אירופה, ע"י הלגיונות של האימפריה הרומית והיו בשימוש מאז. כרכרות המלחמה של הרומאים יצרו את העקבות הראשונות על הכבישים שאילצו את כולם לחקות אותם מחשש לגרימת נזק לגלגלי כרכרות אחרות. מאחר והכרכרות נבנו עבור ועל ידי הרומאים, כולם היו זהים מבחינת המרחק בין הגלגלים.
רוחב פסי הרכבת בארה"ב הוא 143.5 ס"מ והוא נגזר מהספציפיקציות המקוריות לכרכרת מלחמה רומית.
הכרכרות הרומיות נבנו ברוחב שיתאים למקם את האחוריים של שני סוסים.
ומכאן התשובה לשאלתנו המקורית.
בהקשר זה, מעניין לציין כי בהסתכלות על מעבורת חלל העומדת לפני שיגור, ניתן להבחין בשני טילים גדולים הצמודים משני צידי מיכל הדלק הראשי. טילים אלה נקראים SRB (Solid Rocket Boosters ?) ומיוצרים ע"י חברתTHIOKOL ? במפעלם אשר ביוטה.
המהנדסים שתכננו אותם היו רוצים לתכנן אותם יותר רחבים אך הטילים חייבים להיות מועברים לאתר השיגור ברכבת.  קו הרכבת עובר דרך מנהרה בהרים, שהיא קצת יותר רחבה מהמסילה עצמה, אשר מתאימה בערך לרוחב הישבן של שני סוסים.
כך יוצא, שהתכנון של טילי הדחף של מערכת התעבורה המתקדמת ביותר בעולם, נקבע לפני אלפיים שנה על פי רוחב ישבן של סוס רומי.

עד היום ישנם שומרי מצוות ואף תלמידי חכמים שלא מסתכלים על ההיסטוריה של אז ולא על ההיסטוריה הקרובה של ימינו ו'תקועים' עדיין אי שם בגלות הארורה, חושבים הם כי עם ישראל עדיין לא שב אל במת ההיסטוריה - ולא שמו אל ליבם כי כולנו נתונים בתוך מאורעות כבירים בעלי השלכות עצומות לכל האנושות כולה! הם אינם רואים במדינת ישראל ערך אלוקי או לכל הפחות 'דתי'...

תלמיד חכם אחד תיאר באוזני שומעי לקחו כיצד חינך את בתו להקשיב אל הקב"ה המדבר אליה בכל רגע ורגע. פעם אחת, כך סיפר, כאשר זו ביקשה לקנות בגדים בחנות יוקרתית בפריז, אבל נאלצה לברוח משם בגלל 'מחאת האפודים הצהובים', - הוא אמר לה: "עכשיו תראי איך הקב"ה מדבר אלייך". ואכן, בגלגולי סיבות שונות ומשונות – הם נקלעו אל בית אחת מקרובותיה, ש"במקרה" קיבלה בגדים חדשים ולא ידעה מה לעשות בהם. כך קיבלה בתו בגדים בחינם, ובנוסף לכך קיבלה שיעור חשוב בו למדה איך הקב"ה מדבר אליה...

אבל מדוע אינך מקשיב אל הקב"ה המדבר אליך לא רק ברובד הפרטי אלא גם, וביתר שאת, ברובד הלאומי? מדוע במציאת בגד בחינם אתה רואה השגחה אלוקית, אבל אינך רואה השגחה אלוקית במדינת ישראל? מדוע אינך רואה כיצד הקב"ה משיב שכינתו לציון?

לדידם עם ישראל עדיין נתון בגלות, מחוץ למשחק ההיסטוריה, וממילא לשיטתם אין בכוחנו לבוא ולייחס להיסטוריה משמעות כזו או אחרת - וזהו שורש ההתנגדות החרדית למדינת ישראל ולכל הניסים הגדולים והעצומים שעשה איתנו הקב"ה במאת השנים האחרונות.

הדמיון לתיאור ישראל החוצים את ים סוף - מבהיל, וכך אומר המדרש (שמות רבה כד,א): "כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים והיה בו כמין טיט ... והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים בטיט ובים טיט, במצרים בחמר ובלבנים ובים חמר מים רבים", הרי גם במצרים היה לנו טיט וגם עכשיו, בתוך ים סוף אשר נבקע לשניים, יש לנו טיט... אז מה ההבדל?! זועק המדרש ואומר: "הוי 'וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף'! ואחר כל הנסים האלו אתם גומלים לי בישא?! ... 'הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת' (דברים לב,ו)?! אמר להם: אחר שעשה לכם כל הנסים אתם מסרבין בו, דכתיב 'וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף' (תהלים קו,ז)".

האדישות הזו מתוארת ע"י הנביא ישעיה (מב,יח-כ):

"הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת",

"רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר, פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע"!

הרב קוק (תחיית הקודש, פרק א): "כשם שאנו צריכים לחפש את צדדי הקדושה בכל המציאות כולה - כך אנו צריכים לחפש אותם בכל מאורעות החיים והעובדות כולן. ובמה שנוגע לאומה... בכל הזמנים, גם בעבר ובעתיד... לחפש צדדי הקודש של מאורעותינו השונים בהווה...".

רק לאחרונה הבנתי שזה מה שדוד המלך מתפלל בתהלים (קו,ד-ה) - שה' יעזור לו להינצל מהתנהגות כזאת:

"זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ: לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ".

יום שני, 3 ביוני 2019

פרשת נשא - הכח להאמין בקדושת עצמנו


הכח להאמין בקדושת עצמנו


עומר דוידוביץ (ישיבת 'מרכז הרב'): ניתן היה לחשוב כי כאשר אדם מתברך על ידי הכהן, שישנם שני צדדים נפרדים, המברך - מצד אחד, והמתברך- מהצד השני, 'הצדיק העליון' שיכול לברך, לעומת 'היהודי הפשוט' הנזקק לברכה. שהרי, הכהן - קדוש מבטן, עובד בבית המקדש, אוכל מקרבנות שהם לחם ה' ומעל הכל - ברכתו היא ברכת ה'!

האם זו הסתכלות נכונה? האם אין כל קשר בין 'המחנות'? האם הברכה והקדושה מצויים רק אצל הכהן?

שאלה נוספת הנשאלת רבות עקב ההבדל בין 'בני עליה' מובחרים לבין 'המון בית ישראל' - כיצד אנו יכולים להאמין בעצמנו? מנין הוודאות והיכולת להצליח בקדושה בעולם הרגיל של בני האדם 'הפשוטים', שהוא עולם מעשי וחומרי?!

מרן הרב קוק זצ"ל בביאורו (אורות התחיה פרק ד עמ' נג-נה) ל'ברכת כהנים', מסביר את היחס בין קדושת כלל העם, לבין קדושת הכהנים הנבחרים.

ידוע הדבר כי 'כהני' הגויים להבדיל, פורשים משאר העם ומחיי החול, ומאידך, פורש שאר העם מהם ומכל הקשור לקדושה ולקרבת אלהים. טענותיו של העם הם בגדר 'הצטדקות' כגון :'הדבר קשה', וכן 'דבר זה הוא - או קודש או חול!'.

למילוי החובה לאלהים פיתחו פתרון קל: היינו, לדידם הכהנים 'עושים את העבודה' עבור האדם הרגיל, הם המכפרים עליו והם העובדים במקומו. המציאות מתוארת בצבעי שחור או לבן, היינו: או ש'אתה קדוש', או ש'אתה לא קדוש'. ותפקיד הכהן הוא לברך אותך בהצלחה בחיי החומר.

גם אצלנו, מעיבה לפעמים עננה של תסכול, והיא באיצטלא של 'ענווה פסולה', מנער שהתלבט האם לבוא ללמוד בישיבה גבוהה: שמעתי: "כי הם חיינו ואורך ימינו, אבל - לא בשבילנו...". חובשי בית המדרש אף הם מסתפקים לעתים, בחשיבות ובתועלת הלימוד שלהם לעומת לימוד של בני עליה אחרים. וכן יש שאנו נחלשים בכח התפילה וממעטים בערכה, וכל זאת משום שאין אנו חשים ובטוחים בכח הקדושה הסגולי שלנו, השייך לכל אחד ואחד, ולא רק ליחידי סגולה.

מרן הרב קוק זצ"ל רואה כאן טעות שרשית ומסביר כי 'אדרבה' - נהפוך הוא!

ראשית, יש להבין כי הכהנים והעם אחד הם! 'בחירתם' היא להיות המבטאים של העם עצמו. שכן הם המראים לנו ומבטאים את מה שנמצא בתוכנו. הכהנים - הם רק "שלוחי ציבור הנושאים בלבבם את אוצר הרוחניות של כל העם". וקדושתם מגיעה ונובעת בעצם מ"האוצר של כלל האומה"[1].

שנית, הרב מסביר כי לא רק שאין הכהנים נבדלים לעצמם משאר העם, אלא אדרבה עם ישראל "משתמש" בכהנים כדי לרומם את העם לאותה מדרגה קדושה שהכהנים נמצאים בה. כשם שהאדם משתמש באיברים הנעלים שבו כמו הראש והלב, ופועל איתם, ועל ידם מתעלה ומתקדש שאר הגוף כולו.

כך גם בחיי האומה. "מאציל האדם חלק עליון מקרבו לשם התקרבותו כולו לאלקים... והצד העליון שבו ממשיך את הכל לצד החיים הבהירים האלקיים... שההרגשות היותר אציליות שבאדם מתגלות הן על ידי האיברים היותר עליונים שבאורגני היחידים". היינו שהכהנים הם שליחים של עם ישראל, בלשון חז"ל – "שלוחי דידן"[2].

יתירה מזאת, אף עולם החומר נפגע מההפרדה - בין העם לבין הכהנים, בין הקודש לחול: עצם הפחד והחשש של החומר מ'רוחניות מועטה' גורם לעולם המעשי-החומרי עצמו להיות חלש יותר. והכל נעשה בלי עוצמה, בלי כח של אידאלים נשמתיים.

לעומת גישה זו , עם ישראל, שכולו "קודש לה'", איננו מוותר ואיננו משאיר את הקדושה רק לכהנים, אלא להיפך, הוא נעזר בכהנים כדי לחשוף את מה שנמצא בו בסגולתו, ואין הכהנים אלא בבחינת 'מזכים מכוחם את ישראל' ואז הברכה היא חיצונית לעם ישראל.

לכן מקשיב עם ישראל לכהנים, "הוא נסמך בחילם ומאזין את שיחם... הוא מתיחס אל גדוליו ומתגאה בגדלם, מתברך בברכתם ומתקדש בקדושתם, ומתמלא חיל לעבודתו החמרית החברתית והמדינית, ומלא עוז ואומץ".

בברכת כהנים מסופרת לנו קדושת הכהנים-קדושתנו, המברכים והמתברכים, כי השכינה והברכה הם במעשה ידינו, הרוח והחומר, נמצאים בעם עצמו, ובנשיאת כפיהם[3], הם מרימים אותנו אל מדרגתנו האמיתית.

אז אנו מאמינים בעצמנו ויודעים שהגוי כולו הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

אדיר במרום (רעותא דז"א לקבלא ההוא רעותא, עמ' 508 בפירוש של אמו"ר אבי): "הנה תראה כי בכל מקום אנו אומרים שהכהן הוא בחסד, ולוי בגבורה וישראל בתפארת. ותראה כי השבטים הם כלם ישראל - ורק שבט אחד יש ממנו כהנים ולוים. והאמת כי אלה הב' צריכין רק לבחינת העבודה, אבל מציאת העם המה ישראל הבאים מת"ת - כי הם עיקר התפשטות האילן, ובכח החסד והגבורה נעשים בהם תיקונים מה שצריך".


גם חינוך ילדים זה בעצם חשיפה של הכוחות שנמצאים בתוך הילד!

חובת התלמידים – האדמו"ר מפיאסצנה: "המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכולו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה...".

כשילד מודע לעוצמות שלו הוא לא צריך תשומת לב שלילית...

הרב גינזבורג:  כל אחד משנים עשר הנשיאים הביא בדיוק אותו קרבן. בקריאת התורה כל הציבור כבר יודע לזמזם עם בעל הקורא את טעמי המקרא המוכרים "קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒"...

לכל אחד מהנשיאים היו כוונות מיוחדות בקרבנו. כך מוסבר באריכות במדרש רבה, כיצד הקרבנות של כל נשיא רומזים לכל התכונות והמאורעות של שבטו. ובכל זאת, המעשה החיצוני הוא בדיוק אותו דבר.

בחסידות יש ביטוי: "ללא בליטות" ("אָן בליטות" באידיש). אדם אמיתי, פנימי, אינו מחפש להתבלט, להיות יוצא דופן. אין לו בעיה להתלבש בדיוק כמו כולם, עם כל הסממנים הרגילים בחברה שבה הוא נמצא. הוא לא זקוק להתנהגות חיצונית שתהיה צבועה בגוון המיוחד שלו, כדי לבטא את עצמו. מבחוץ הוא יכול להראות כמו עוד אחד מ"פס הייצור" הדתי, אבל בקרבו פנימה יש אישיות ייחודית ועשירה, מלוא הביטוי העצמי ללא בליטה חיצונית.

זו הכהונה האישית של כל אחד ואחד!





[1] כדברים אלה ממש כותב גם הרב חרל"פ (מי מרום חלק יא' מאמר ח'): "על הכהנים לדעת שהברכה מגיעה להם מכוח ישראל , והם אינם אלא המוריקים את השפע הגנוז בישראל לידי גילוי".

[2] ועיין בספר החינוך (שעח) הכותב כי הברכה היא בבחינת תפילת הכהנים, שליחי עם ישראל.

[3] ועיין שפת אמת (נשא תרנ"ב): כי עיקר ברכת כהנים להיות בני ישראל מוכנים לקבל הברכה כי כביכול הקב"ה מוכן תמיד לברך את בני ישראל ולכן היא בנשיאות כפים".

פרשת נשא - להרים הכל!


להרים הכל!


הרב קשתיאל: הנזיר מגדל את שערו ולא נטמא למתים. מה זה השערות הארוכות? מה משמעות גידול השערות?

השיער זה הדבר היחיד בגוף שממשיך תמיד לגדול. הגוף מפסיק לגדול מתישהו חוץ מהשערות.

יש כאן אמירה שצריך להמשיך לגדול בחיים. לכן הנזיר לא נפגש עם המוות. 

בעולם העליון גדלות רק המחשבות והרצונות. הנזיר הקדים את הגדילה למוות. נזיר זה כתר. שיערו קדוש.

בהפטרה רואים שהקב"ה רוצה שיהיה פה מישהו שחושב אחרת. קשה לרדת לסוף דעתו של שמשון. לאן הוא רצה להגיע. נזיר זה סוג של מנהיג. לא מנהיג חברתי אלא מנהיג במובן של הבאת צורות הסתכלות שונות. שמשון הוא כמו שמש שמאירה פתאום.

לפעמים צריך אנשים שהם בבחינת נזירים. הם חושבים מחשבות אחרות וגורמים לנו להסתכל על העולם אחרת.

הנזיר מביא בסוף נזירותו 3 קרבנות. המשך חכמה אומר שגם הנשיאים הביאו 3 קרבנות כל אחד. עולה חטאת ושלמים. הנזיר יוצר התעוררות מחודשת שזה בבחינת חנוכת המזבח. הנזיר מרים אותנו עוד קומה.


הרמה של כל העש"ן – עולם שנה נפש!

להרים את המקום:

סגן אוריאל פרץ הי"ד (מובא בנאומה של אמו בטקס קבל פרס ישראל): "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל. טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל"!

לשאת את הזמן:

הרב (תחיית הקודש, פרק א): "כשם שאנו צריכים לחפש את צדדי הקדושה בכל המציאות כולה - כך אנו צריכים לחפש אותם בכל מאורעות החיים והעובדות כולן. ובמה שנוגע לאומה... בכל הזמנים, גם בעבר ובעתיד... לחפש צדדי הקודש של מאורעותינו השונים בהווה...".


לשאת את הנפש – את האדם עצמו שיסתכל אחרת על העולם!

עודד מזרחי (הזקן והארטיק): חזרתי מהמקווה בבתי ראנד לכיוון ביתי לאורך רחוב אגריפס הסואן. המוני אדם היו שקועים בקניות לקראת שבת או בבילוי צהריים עסיסי. המסעדות היו מלאות, תחנות האוטובוסים עמוסות, סלי הקניות גדושים לעייפה. קול צחוקם של תיירים ותיירות צעירים התערבב עם אנחות הקבצנים וצעקות הרוכלים "שתי חלות בעשר", "שלוש חלות בעשר", וככל שהתקרבה שבת מספר החלות עלה והשקלים נותרו בעינם. שום דבר מיוחד, יום שישי רגיל, הכל נקבע לפי המרחק מהשבת, מהעולם הבא. מחשבות שגרתיות על הבל העולם עברו בראשי.
התקרבתי לסמטת ביתי. הקבצנית הקבועה ישבה כהרגלה על המדרכה עם הכוס החד פעמית למרגלותיה. הכנסתי לתוכה את תרומתי.
אמרתי לריבונו של עולם: "סלח לי על השאלה. אני נמצא בתוך מבוך העולם הזה, נגוע כולי מכף רגל ועד ראש בצמצום האנושי, ואילו אתה טהור וקדוש, אובייקטיבי, לא צריך כלום מאף אחד, ורק רוצה לבחון אותנו ולהעניק לנו מטובך. איך נראה העולם הזה בעיניך?"
לפתע ראיתי לנגד עיניי, ממש בעיקול הרחוב ליד הקבצנית, מחזה מדהים: אדם עם פנים מקומטות מאוד, קרח וחסר שיניים, אפו מגודל ואדמדם, עיניו אפורות ללא גבינים, זולל בשקיקה ארטיק וניל לתפארת, מלא שוקולדים, פצפוצים צבעוניים ופתיתי פירות גן עדן. הוא לא הבחין בי. כל ישותו עתיקת היומין הייתה תחובה בתוך הארטיק הממותג. הצטערתי מאוד באותו רגע שאין ברשותי מצלמה כדי לצלמו. לא היה לי ספק שאם הייתי עושה כן הייתי זוכה בפרס יוקרתי לצילום אומנותי. הבטתי בו מהופנט. השילוב בין הזקן הבלה לבין הארטיק המתקתק היה מופלא, עצוב ומצחיק, מגוחך עד אימה.
לאחר דקה ארוכה נפרדתי מהזקן המשתוקק לכפור המתוק והרהרתי לעצמי: מה בעצם השיב לי הקדוש ברוך הוא בעיצומו של חום היום? הנה לפניך גיחוכו של האדם עלי אדמות! ככה נראה העולם הזה: גופים חולפים מנסים לחטוף הנאות רגעיות בטרם יתפוגגו ואינם. חשבתי על כך שאמנם אני מונח היכן שאני מונח ועובר עלי מה שעובר, אבל לפחות אני יודע שיש משהו אחר לגמרי, לפחות אני מבין שהאיש הזקן הוא מסר שהעולם הזה כשלעצמו אבוד מראש, ואילו הארטיק המפוצפץ הוא ניצוץ קלוש של הנאה רוחנית עליונה, רמז למתיקות שמיים, לרעננות עצומה, לטעם החיים האמיתיים.
נכנסתי לרחוב ביתי שנראה כמו שכונה כפרית ספרדית במאה השמונה עשרה. פנינת נוף בתוך ירושלים הסואנת. חשתי שאני מטייל בתוך אגף קטנטן במוזיאון ענקי ומנסה להבין מעט את נפש האמן העליון המצפין את מסריו בכל פרטי עולמו.
כעבור שבוע צעדתי באותו מסלול עם מצלמה בתיקי בתקווה לפגוש את אותו זקן. לאחר שנתתי את תרומתי הקבועה לקבצנית, שאלתי אותה אם היא מכירה את הזקן המופלג והיכן הוא נמצא כעת. היא חייכה במרירות והניפה את ידה כלפי מעלה. לא הייתי זקוק להסברים, וידעתי שגם הפעם אאלץ להפוך למילים את כל החזיונות שלא ניתנים לתיאור.

לשאת את האנשים סביבך:

הרב יונתן זקס (קרוב אליך נשא התשע"ח): במהלך חיי נזדמנו לי כמה שיחות עומק עם נוצרים, וגיליתי שיש ביהדות היבט מסוים שקשה להם במיוחד להבינו. 

בדרך כלל השיחה מתגלגלת אל הדמות המרכזית בנצרות, ואני נשאל לא פעם: אם אני מאמין שהוא היה בנו של אלוקים? "בהחלט כן", אני עונה, "מפני שאנו מאמינים שכל יהודי הוא בנו או בתו של אלוקים". את מה שהנצרות מחילה על דמות אנושית אחת ויחידה, אנו מחילים על כולם. במקצה רוחני זה, שהנצרות נוהגת בו מלוכנות, היהדות פונה דווקא אל הדמוקרטיה. בני שיחי חושבים בדרך כלל בשלב זה שאני מתחמק, מוצא דרך מנומסת שלא לענות לשאלה. אבל ההפך הוא הנכון.

המילים הראשונות שה' ציווה את משה לומר לפרעה היו "בני בכורי ישראל". 

בספר דברים משה מזכיר לבני ישראל " בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם". "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום", אומר רבי עקיבא.

אבל העניין איננו רק האופן שאנו רואים בו את עצמנו, אלא האופן שאנו רואים בו אחרים ונוהגים בהם. לא חסרים בעולם אנשים בעלי חשיבות עצמית. 

אבל חסרים בו אלה היודעים לגרום לזולת להרגיש חשוב: לשאת את ראשו.

לא אשכח כיצד הנסיך צ'רלס, בנשף שערכה הקהילה היהודית בבריטניה, הקדיש לשיחה עם הילדים שבאו לשיר שם במקהלה זמן רב לא פחות משהקדיש לשיחה עם בכירי האורחים, וכיצד, כאשר בא פעם לבית ספר יסודי יהודי להדליק עם הילדים נרות חנוכה, נתן לכל אחד מהם הזדמנות לספר מי הוא ומה החג אומר לו.

זוהי משמעותה של מלוכה ואלה מעשיה – בבריטניה לפחות, בני המשפחה המלכותית גורמים לאנשים אחרים להרגיש חשובים, זו עבודתם, זה תפקידם, זהו השירות שהם נותנים. המתבונן בהם מבין את עומק מימרתו של בן זומא "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".

"נשא את ראש" - מלמדת אותנו הפרשה. "שאו את ראש עדת בני ישראל", מבקש מאיתנו חומש במדבר בתחילתו וגם בסופו, בשתי פרשיות-מפקד נוספות (ב,א; כו,ב) - שאו את ראשי האנשים שסביבכם. אף פעם אל תיתנו להם להרגיש סתם מספרים

תנו לאנשים שאתם פוגשים להרגיש חשובים – ובייחוד לאנשים שאחרים נוטים לראות אותם כמובנים מאליהם: המלצרים בחתונה; הפקידה בשמירת החפצים; השמש בבית הכנסת, המאבטחים בכניסה; הסייעת בגן של הילדים; העובדים הזוטרים והמתחילים במשרד שלכם; וכן הלאה.

תנו להם לדעת שבשבילכם אין הם מובנים מאליהם. שאתם מוקירים אותם. שאתם יודעים שהם, כל אחד מהם, עולם מלא וגדוש ויחיד במינו.

מהי מידת חשיבותנו? כמידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשוב.

הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 200-202): אתם יודעים, חברים, שהרבי הראשון שלי היה אבי מורי זצ״ל.

אתם יודעים, חברים, מה למדתי מאבא שלי? למדתי שהדבר הראשון הוא לכבד כל אדם. כבוד, זה עוד לפני אהבה. אבא שלי נתן כל כך הרבה כבוד לכל אדם! כשמישהו צלצל בדלת, הוא לא הלך לפתוח לפני שלבש את הז׳אקט שלו וסידר את העניבה. כדי לכבד את האורח.

זכורני, זה היה כבר כשגרנו בניו יורק. בשכונה הסתובב אדם שהתחזה כמי שמתרים לאיזה מוסד, ובסוף ידעו הכל שהאיש הזה רמאי. 

יום אחד התקרב לביתנו, וצלצל בדלת. אבי, כהרגלו, לבש את הז׳אקט שלו, והלך לפתוח. אני בטוח שידע שהאיש רמאי, ואף על פי כן נתן לו כבוד. הוא ביקש ממנו לשבת, הציע לו משהו לשתות והקשיב לדבריו. לבסוף סירב בנימוס לתת לו כסף והלך ללוותו החוצה. 

אני זוכר שממש התרגזתי. אמרתי: אבא, הלוא אתה יודע שהאיש רמאי! למה נתת לו כל כך הרבה כבוד?׳

אבי אמר: ׳דע לך, אפילו האיש הכי שפל, כמה שנכבד אותו, זה עדיין לא מספיק'.

באבי-מורי ממש התקיים מאמר חכמינו הקדושים ׳איזהו מכובד? המכבד את הבריות' (אבות ד,א).

כשהלך ברחוב, כולם הסתכלו עליו בהערצה, ורבים היו ניגשים לדבר אתו.

לא אשכח איך שפעם בשדרות ברודוויי בניו יורק, ראינו אישה אחת, שבורה לגמרי. היא היתה לבושה בגדים קרועים ונראתה מוזנחת נורא. היא הביטה באבי, ניגשה אליו ואמרה: ׳רואים עליך צלם אלוקים!׳ אבי הסתכל עליה במאור פנים, ואמר בשיא הביטחון: ׳עלייך רואים צלם אלוקים!׳
לא יאומן - פתאום היא כבר לא היתה לבושה בגדים קרועים...

אבי מורי היה איש מתוק ואצילי באופן מיוחד. אנשים באו אליו כל הזמן, עם כל מיני בעיות וצרות. הוא נתן להם כוח והשתדל לעזור להם ככל יכלתו.

לא אשכח איך שפעם נכנס אלינו רב חשוב שבא לבקר את אבי. מיד אחריו נכנס יהודי פשוט, שגם הוא רצה לדבר עם אבי. אבא לא היה בבית באותו הרגע, והיהודי הפשוט, שלא הכיר את אבי, חשב שהרב שישב שם והמתין הוא אבי...

ישבתי קרוב ושמעתי איך הייד׳לה מתחיל לספר לרב איך שכל החיים שלו מתפרקים: הוא פשט את הרגל, אשתו חולה, הילדים שלו חולים... כל הצרות שבעולם. במר לבו שאל את הרב: ׳מה אני אעשה?׳ 

שאל אותו הרב: ׳אתה שומר שבת?׳ ענה לו היהודי: ׳כבוד הרב, אני לא דתי'.

׳אהה...׳, עשה הרב. כאילו אמר: מה הפלא שפשטת את הרגל, שאשתך והילדים שלך חולים, אם אתה לא שומר שבת?

אמר היהודי: ׳אני שבור לגמרי. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי'.

והרב בשלו: ׳אתה מניח תפילין?׳ ׳אמרתי לך כבר, כבוד הרב, אני לא אדם דתי'. 

ושוב: ׳אהה...' תרגום: אם הייתי אלוקים הייתי ממית אותך מזמן. נס שאתה עדיין בחיים״.

וכך זה נמשך: בכל פעם שסיפר לו היהודי על אחת הצרות שלו, הזכיר לו הרב עוד מצוה שהוא לא מקיים. הוא ממש כיווץ אותו. ראיתי אך שהיהודי השבור הזה ממש הצטער שבא. אך הייתי ילד ולא העזתי לומר מילה.

ואז, ברוך ה׳, אבי נכנס הביתה. והוא ראה מיד מי באמת זקוק לו. כמה שהייתי גאה באבי!

הוא אמר לרב: ׳תסלחו לי, כבוד הרב. האם תוכלו להמתין לי עוד כמה דקות?׳

אבי לקח את היהודי לאיזו פינה והושיב אותו לידו. ראיתי איך שפך את לבו לפניו. הוא סיפר את צרותיו ובכה. ומה עשה אבא? הוא הקשיב לו ולא אמר מילה. הוא החזיק לו את היד ובכה יחד אתו. הייתי כל כך גאה באבא שלי!


ואני רוצה שתדעו: סוף הסיפור הוא שאותו יהודי לא-דתי נהיה אחד ה׳חסידים׳ הגדולים של אבא שלי. הוא נהיה ממש בן-בית אצלנו, הוא היה מגיע בשבת, ביום טוב... ואחר כך הלכו כל הילדים שלו ללמוד בישיבות. אחד מהם אף נהיה ראש ישיבה.