התורה מספרת לנו שאנשי קרח היו אנשים גדולים - "נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם" - לכן חייב להיות עומק בטענתם.
הרמ"ד ואלי כותב שהם התעקמו במחשבתם "נשיאי עדה קראי מועד" ר"ת 'נעקם'... מרוב עומק הם נעקמו לגמרי.
מה היתה הטענה שלהם?
הזוה"ק (ח"ג קעו.) כותב שהם רצו להפוך את הסדר הרגיל שהלווים זה סטרא דדינא והכהנים שייכים לחסד.
במדבר רבה (יח,ג): "וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, יב): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ט): הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, וְקֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, מִיָּד צִוָּה וְעָשׂוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה, לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה, הָלַךְ לְפַיְסָן, מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ לְקַדְּמוֹ לִפְנֵי משֶׁה. וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם".
איך הציצית קשורה לטענה של הזוה"ק? ואיך שניהם קשורים לטענה העיקרית של "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' "?
זוה"ק (ח"א ב:): "כַּד בְּעָא לְמִבְרֵי עָלְמָא, אָתוּ (מקץ ר''ד א', ויגש ר''ה ב) כָּל אַתְוָון קַמֵּיהּ מִסּוֹפָא אֲרֵישַׁיְיהוּ... עָאלַת אָת ש קַמֵּיהּ, אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמִין, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּבִי אִתְקְרֵי שְׁמָךְ שַׁדַּ''י, וְיָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. אָמַר לָהּ, יָאוֹת אַנְתְּ, וְטַב אַנְתְּ וּקְשׁוֹט אַנְתְּ, אֲבָל הוֹאִיל וְאָתְוָון דְּזִיּוּפָא נָטְלִין לָךְ לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן, לָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא, דִּבְגִין דְּלָא יִתְקַיַּים שִׁקְרָא, אֶלָּא אִי יִטְלוּן לָךְ ק''ר. מִכָּאן מָאן דְּבָעֵי לְמֵימַר שִׁקְרָא (ויקהל רט''ו ב) יִטּוֹל יְסוֹדָא דִקְשׁוֹט בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יוֹקִים לֵיהּ שִׁקְרָא, דְּהָא אָת אָת קְשׁוֹט אִיהוּ, אָת קְשׁוֹט דַּאֲבָהָתָן דְּאִתְיַיחֲדוּ בַהּ".
איזו אמת לקחו קרח ועדתו כדי שהשקר שלהם יעמוד?
בנקודה הפנימית של עמ"י כל יהודי שווה לחלוטין לחברו!
שמות רבה (כח,ג): "וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', אוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה וּלְדַבֵּר עִמָּהֶם (בלי מתווך), וְהָיָה משֶׁה עוֹמֵד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי משֶׁה, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אוֹפִימְשְׁטָאטָא (כרוז לקהל) חוּץ מִדַּעְתּוֹ שֶׁל אִפַּרְכוֹס, אָמַר לוֹ עֲשֵׂה דָבָר פְּלוֹנִי, אָמַר לוֹ, כְּבָר נַעֲשֵׂית. שׁוּב אָמַר לוֹ, לֵךְ קְרָא לִפְלוֹנִי סִינְקְלִיטָקוֹס וְיָבֹא עִמְּךָ, עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עָשָׂה הַמֶּלֶךְ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ. כָּךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת, הָיָה משֶׁה עוֹמֵד מִצִּדּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי גוֹלֶה לָהֶם אֶת הָרָקִיעַ וְאוֹמֵר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. הֵם אוֹמְרִים, מִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ משֶׁה, אֶלָּא יֵרֵד משֶׁה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות יט, י): לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם, אָמַר לוֹ כְּבָר הִקְדַּשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כג): כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר וגו'. אָמַר לוֹ (שמות יט, כד): לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, עַד שֶׁמּשֶׁה יוֹרֵד, נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כה): וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל הָעָם, מִיָּד (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים".
חכמים מלמדים אותנו כאן שמשה רבינו היה צריך להיות במדרגה שווה עם כל היהודים בזמן עשרת הדברות!
זו היתה ההתגלות שחשפה את הנשמה הפנימית של כל עמ"י! בבחינה זו אין חילוקים ומדרגות!
ירמיה (ב,ג): "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה".
תניא (פ"ב): "על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה, כדכתיב (שמות ד,כב): "בני בכורי ישראל", (דברים יד,א): "בנים אתם לה' אלהיכם". פירוש, כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך, דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא".
זוה"ק (ח"ב קכא.): "(שמות כב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (איוב כח) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵיזֶה מְקוֹם בִּינָה. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְיַקְּרָא לוֹן, יַתִיר (נ''א ביקרא דלהון) עַל כָּל שְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. בְּקַדְמִיתָא אָמַר לוֹן, (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא סַגִיאָה מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן וְגוֹי קָדוֹשׁ דְּאִיהוּ יַתִיר. לָא אַעְדֵּי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (דברים יד) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (שמות כב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי דְּאִיהוּ יַתִיר מִכֹּלָּא.
כְּתִיב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. אוֹרַיְיתָא (בראשית מ''ז ע''ב) מֵחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי (נ''ט) קֹדֶשׁ. וְהַחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, וְכֵן יוֹבְלָא אִתְקְרֵי קֹדֶשׁ. דִּכְתִּיב, (ויקרא כה) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וְיִשְׂרָאֵל כְּלִילָן מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.
בְּקַדְמִיתָא קָדוֹשׁ, וְהַשְׁתָּא קֹדֶשׁ. מַה (ויקרא רצ''ט ע''א) בֵּין הַאי לְהַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, דָּא לְעֵילָּא לְעֵילָּא (קודש), וְדָא לָאו הָכִי (קדוש). דִּכְתִּיב, (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. בְּהַאי אֲתָר אִקְרֵי (דף קכ''א ע''ב) קָדוֹשׁ וּלְעֵילָּא לְעֵילָּא קֹדֶשׁ".
הקודש הוא המקור של ה'קדוש', עמ"י נמשכים מהמקור של הקדושה בעולם!
הקדושה העליונה הזאת לא תלויה במעשינו "אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש" נקודה!
הרב קוק (אגרת תקנ"ה): "שני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם" , "והייתם לי סגולה מכל העמים" ; והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם" . והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם : לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית - אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות , הוא בא מצד כח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות".
אם היינו נשארים רק עם הכח סגולי לא היה על מה לתת לנו שכר! לכן יש את ענין הבחירה: אתה יכול להוסיף קדושה עד אין סוף מדרגות על עצמך בבחירתך!!!
דעת תבונות (קס): "והנה עוד ענין עיקרי אודיעך, והוא שיש לכנסת ישראל שורש של קדושה, שהיא כללית לכל האומה הקדושה מצד היותם ישראל, ואפילו לרעים שבהם, שהרי ארז"ל (סנהדרין מד ע"א), "אף על פי שחטא - ישראל הוא". ואף על פי שדבר זה מושרש בענינים גבוהים מאוד, בהיות ישראל משתלשלים ממנו ית', כמו שאמר הכתוב (איכה ג, כד), "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", אף על פי כן הנהגת העולמות הרבה והרחבה מאוד בכל סדרי הנמצאות לטוב או למוטב אינה תלויה בזה, אלא בענין המעשים של בני האדם, לדון כל אחד לפי מעשיו. ונמצא שיש מציאות לכנסת ישראל - מציאות כללי שאין לו תולדות הרבה וענפים רבים, אבל הוא מציאות שאינו כל כך עיקרי, אף על פי שהוא גבוה הרבה. ועוד יש מציאותה העיקרי, שהוא מציאותה לפי ענין העבודה שבידה, שתלויים בה כל עניני ההנהגה הגדולה והעמוקה".
לעמ"י יש שתי מציאויות: עיגולים (סיבוב בלי התקדמות) ויושר (התקדמות עם מטרה), עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, קדושה מלמעלה וקדושה מצד מעשינו.
עיקר עבודת האדם היא להתקדש עוד ועוד עד שיתגלה אור העיגולים החקוק בו מלמעלה!
מאור ושמש (פרשת בשלח ד"ה עוד): "איתא בגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם וכל אחד מראה באצבעו זה ה' קוינו לו. ופירש רש"י מחול סביב כמו מחול הכרם. ולהבין הדבר נראה דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם צמצם אלקותו יתברך שמו ונעשה עיגול ואחר כך ברא את העולמות בקו הישר וכל העולמות ממשיכין אלהותו יתברך שמו בשוה, עד שנתגשם העולם והתחיל להיות ברורי עולמות ונעשו צמצום, דהיינו בעולם העליון צמצם אלהותו מעט ובעולם התחתון ממנו צמצם יותר וכן עד סוף כל העולמות. ואנו משיגים אלוהותו מתתא לעילא שצריכים אנו לברר הניצוצות הקדושות ולילך ממדריגה למדריגה. וכל העולמות וכל הברואים הם בבחינת דכר ונוקבא בחינת משפיע ומקבל, כי העולם היותר גבוה משפיע לעולם התחתון ממנו וכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו, כי כל דבר שהוא בקצוות יש לו סוף וראש ומראשו עד סופו הוא רחוק, וכל שהוא למעלה מן הסוף הוא קרוב יותר להראש, כן כל שהוא למעלה למעלה מעולם התחתון הוא קרוב יותר לאין סוף ב"ה. ולכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו עבדות השם כי הוא משיג יותר ומשפיע לקטן ממנו, אבל לעתיד יתקן כל אחד חלק נשמתו עד שרשו ויעלו הניצוצין הקדושים והחיצוניות יתבטלו מכל וכל, ויופיע אז אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה העיגול והקו שוה ולא יהיה אז בחינת דכר ונוקבא כי כולם בשוה ישיגו אור אלהותו יתברך שמו כמו בדבר עגול שאין ראש וסוף, ולא יצטרך עוד שום אדם ללמוד מחבירו כמו במחול הכרם שהוא מקו האמצעי קרוב לכל העיגול בשוה, כן אז ישיגו כולם מאור הבהירות אלהותו בשוה כדכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדלם. וזהו פירוש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והקב"ה יושב ביניהם, פירוש לעתיד לבא ישיגו הצדיקים השגה גדולה מאור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא ואין שום אחד מהם יצטרך ללמוד מחבירו כי אז יתגלה אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה עיגול עם הקו בשוה כמו מחול הכרם שמקו האמצעי הוא קרוב לכל העיגול בשוה".
וכן במי השילוח (וזאת הברכה ד"ה 'ויהי בישורון מלך').
נקודת האמת שהסתתרה בטענת קרח היתה הנקודה הפנימית של כל יהודי, אבל השקר הוא ההתעלמות של הקדושה הבחירית של הצדיקי אמת העצומים שמשה רבינו בראשם!
הטענה שלו מתכחשת לצמצום שהקב"ה עשה כדי לגלות את הקדושה האישית של כל אדם.
קרח מנסה לדלג ישיר אל הקדושה שתהיה בסוף ללא צורך במצוות של הגוף.
הוא מתכחש ליצרים, למידות הרעות, לטומאה האוחזת בגוף, אלא ישר מדלג אל הנשמה וטוען "כל העדה כולם קדושים"!
הרב קוק (אורות, אורות ישראל ותחיתו טו): "הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם".
להשתמש בדבר אמיתי קדושתה של הנשמה כדי למחוק את ההבדל בין הצדיקים לרשעים זהו סילוף נורא!!!
הקב"ה משרה את קדושתו רק במקום שראוי לזה, והצדיק עבד קשה מאוד בשביל זה!
זוה"ק (תרומה קכח.): "וְרוּחַ קוּדְשָׁא לָאו הָכִי, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא רַב סַגִּי, וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּגַרְמֵיהּ וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּמִשְׁכָּנֵיהּ, וּבִרְעוּתָא דְּלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וּלְוָאי דְּיָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ, דִּישַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ. וְעִם כָּל דָּא דְּיָהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, וְאִי לָאו, מִיָּד אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ כְּדִבְקַדְמֵיתָא.
וְעַל דָּא כְּתִיב, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵהַהוּא דְּאִקְרֵי אִישׁ, דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ. וְכָל מַאן דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ, אִקְרֵי אִישׁ. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מַאי אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. אֶלָּא. (דף קכ''ח ע''ב) דְּיִתְרְעֵי בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים כז) לְךָ אָמַר לִבִּי".
הטלית היא רמז לעולמות כולם (שער הכוונות דרושי ציצית ג).
היא בסוד "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד,ב), היא האור המקיף שסובב הכל כמו אור אין סוף של הקב"ה שאין בו הדרגות והבחנות.
הציציות זה האור שנמשך מהאור המקיף, ל"ב חוטים שרומזים לשפע שיורד למטה אל העולמות התחתונים (ל"ב אלהי-ם של מעשה בראשית ראה עולת ראיה א עמ' ד-כא).
וכן מהר"ל (תפארת ישראל כב).
זוה"ק (ריש פרשת קרח): "אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֵילָא דִּימִינָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, מַאן דְּעָבִיד יְמִינָא שְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא יְמִינָא, הָא אִיהוּ כְּאִילּוּ חָרִיב עָלְמָא.
תָּא חֲזֵי, אַהֲרֹן יְמִינָא. לֵיוָאֵי שְׂמָאלָא, קֹרַח בָּעֵי לְמֶעְבַּד חִלּוּפָא דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, בְּגִין כָּךְ אִתְעַנָּשׁ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ לִישָׁנָא בִּישָׁא, וְאִתְעֲנָשׁ בְּכֹלָּא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל תָּדִיר בִּימִינָא, קֹרַח בָּעָא לְאַחְלְפָא תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין כָּךְ אִתְאֲבִיד מֵעֵילָּא וְתַתָּא".
הלווים הם ההכנה אל הקדושה – לכן הם השוערים בכניסה למקדש, קודם כל תעבור אצלנו אח"כ תגיע לקדושה.
זה כח הדין, היראה, המדרגות, הצמצום, הכח להילחם ביצרים ובקטנות ולהתכונן לקדושה.
בכל זה קרח זלזל.
קרח זה מלשון קרחת "שעשה קרחה בישראל (סנהדרין קט:), השערות הן סוד הצטמצמות האור בבחינת דין (כמו שהזקן הוא כח ההשפעה ללמטה, עיין קל"ח קה', אורות הקודש ג' עמ' עג).
לעומת זאת על הכהנים נאמר "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו" – הם משפיעים.
לכן נבלע באדמה בתוך הפנימיות גנוז ונעלם...
האר"י הק' לימד אותנו (שער הפסוקים תהלים צא) ש"צדיק כתמר יפרח" זה ס"ת קרח, שהרעיון של קרח יתגלה באחרית הימים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וכלם יהיו בבחינת כהנים.
מכאן לומדים כמה צריך להיזהר ולעבוד בהדרגות על הקדושה לאט לאט כמו המסילת ישרים ולא לדלג ישר אל אורה העצום של הנשמה, ללא יראת שמים ותיקון המעשים.
שנזכה לראות בתיקון המעשים והמידות ובגילוי הקדושה הפנימית והחיצונית בקרוב בימינו אמן.
