יום הכיפורים - להתעורר! יש לנו שליחות!

להתעורר! יש לנו שליחות!

למנחה[1] של יום הכיפורים נבחרה הפטרה מיוחדת המספרת על יונה הנביא.

יונה הנביא מקבל שליחות מיוחדת להזהיר את בני נינוה העיר הגדולה, שישובו מדרכיהם הרעים, ולא - תתהפך העיר.

יונה הנביא מתחמק מביצוע השליחות, ובורח מפני ה' דרך הים לכיוון תרשיש.

בלב ים מתרחשת סערה גדולה, כולם מפחדים וצועקים ויונה הנביא הולך לישון עד שרב החובל מעיר אותו...

יונה הנביא מתעורר ומספר למלחים הנוכריים שהסערה הינה בגללו, ואם רק יטילוהו לים – תשקוט.

מה קורה כאן ולמה אנחנו קוראים את זה ביום כיפור?

"וַיְהִי דְּבַר-ה', אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי לֵאמֹר. קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי".

כמו יונה, גם אנחנו קיבלנו שליחות. שליחות להיות אור לגויים, להיות עם סגולה, להפיץ צדק ומוסר בעולם.

מה בחרנו לעשות הרבה שנים?

"וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ה' ".

כמה פעמים בחרנו לברוח מהשליחות שלנו כמו יונה הנביא?

כמה פעמים העדפנו להתעלם מהאחריות שלנו?

כמה פעמים ניסינו לברוח מהייעוד שלנו?

כמה התמכרנו לשקט למרות שכל הסימנים צעקו מכל כיוון?

כמה השתקנו והעלמנו את מי שניסה להגיד אחרת?

מה קורה כשאנחנו בורחים?

"וַה' הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל בַּיָּם"

אוי, זה לא עובד, הבועה מתפוצצת לנו בפנים!

"וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר".

הטבח הנורא בשמחת תורה והמלחמה שפרצה בעקבותיו במשך כל השנה הם סערה שמאיימת לשבור את האנייה שלנו.

אבל זוהי גם קריאת ההשכמה שלנו, ה"רב החובל" שמנער אותנו משנתנו העמוקה.

"וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם"

כמה נוקבות המילים הללו היום. "מַה-לְּךָ נִרְדָּם"?

איך יכולנו לישון כל כך עמוק?

איך יכולנו להתעלם מהסכנות שסביבנו?

איך יכולנו לחשוב שאנחנו מוגנים בתוך בועה?

"קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ--אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד".

לא מספיק להתעורר גשמית, זה בטח שצריך, אבל אנחנו יהודים אנחנו לא סתם עם, מה עם הייעוד הרוחני שלנו?

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת-ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה".

ברגע שיונה מתעורר, ברגע שהוא מכיר באחריותו, הכל משתנה.

זה הרגע שבו אנחנו צריכים להיות היום. להכיר בזהות שלנו, באחריות שלנו, בשליחות שלנו. להבין שאנחנו לא סתם עוד עם, אלא עם שיש לו תפקיד מיוחד בעולם.

"יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם".

זוהי קריאה לאחריות. להבנה שמה שקורה סביבנו, הסערות והאתגרים, הם לא מנותקים מאיתנו. אנחנו חלק מהם, ויש לנו תפקיד בפתרונם.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל-הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם".

אבל יונה הנביא לא רוצה לפעול, הוא התעורר, הכיר באחריות וביקש להיזרק לים, הוא לא רוצה להתמודד עם השליחות הזאת, היא לא נעימה לו בכלל!

"וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת-יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת".

מה קורה כשלא רוצים לעשות את השליחות?

אתה נכנס לצרה הרבה יותר גדולה...

קודם הוא היה באניה, היה לו מקום לישון, נכון, מסביבו היתה סערה, אבל הבגדים יבשים והכל בסדר...

אבל עכשיו הוא בתוך הים, בבטן של דג לחוץ מכל הכיוונים ועומד למות...

"וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל-ה' אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה: וַיֹּאמֶר, קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל-ה'--וַיַּעֲנֵנִי; מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, שָׁמַעְתָּ קוֹלִי: וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ: וַאֲנִי אָמַרְתִּי, נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ; אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם; וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה' אֱלֹהָי: בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת-ה' זָכָרְתִּי; וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ".

השנה, הטבח הנורא והמלחמה הם ה"רב החובל" שלנו, הם ה'צרה' שעוטפת אותנו מכל הכיוונים: צפון, דרום, איראן, תימן, עיראק, סוריה, מבפנים עם הגיס החמישי, מלמעלה עם טילים וכטב"מים ומלמטה עם מנהרות...

הם מעירים אותנו בכוח, מנערים אותנו משאננות, ומזכירים לנו את השליחות שלנו.

אנחנו לא יכולים עוד להרשות לעצמנו לישון.

אלברט איינשטיין: ״דברים רעים קורים, כשאנשים טובים שותקים״.

עלינו להתעורר, להכיר באחריות שלנו, ולפעול. לא רק למען עצמנו, אלא למען העולם כולו.

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג,כד).

ירושלמי: "הָא עַמָא הָאִלֵין כְּאַרְיָא שַׁרְיָין וּכְאַרְיוּתָא מִתְגַבְּרִין הֵיךְ מַה דְלֵית אַרְיָא לָא נְיַח וְלָא שְׁדִיךְ עַד זְמַן דְהוּא אָכִיל וּפָשִׁיט בְּשַר וְשָׁתֵי אִידָם כְּדֵין אִינוּן עַמָא הָאִילֵין לָא נַיְיחִין וְלָא שְׁדִיכִין עַד זְמַן דְיִקְטְלוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וְיִשְׁפְּכוּן אִידָם קְטִילֵי בַּעֲלֵי שַנְאֵיהוֹן כְּמַיָא".

תרגום: "העם הזה כאריה שוכן וכלביאה מתגבר, כמו שאין האריה נח ולא שקט עד זמן שהוא אוכל וטורף בשר ושותה דם, כך הם העם הזה לא נחים ולא שוקטים עד זמן שיהרגו את אויביהם וישפכו דם ההרוגים של שונאיהם כמים".

אנחנו גם צריכים להוות דוגמא ומופת רוחנית ומוסרית וגם להשמיד את מי שמכריז שהוא רוצה לכלותנו... אין ברירה...

מה הדבר הראשון בתיקון?

"וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל-ה' אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי הַדָּגָה".

להתפלל לה' שיעזור לך כי בלי זה אין כלום...

ואז, כשאנחנו מתעוררים, ומוכנים לקום ולפעול ומתפללים, הישועה באה:

"וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג; וַיָּקֵא אֶת-יוֹנָה, אֶל-הַיַּבָּשָׁה".

היבשה זה המקום הטבעי של יונה הנביא, שם הוא כבר מרגיש בטוח ונעים לעשות את השליחות שלו.

זה המקום בו בורא עולם נותן לך את הקרקע הגשמית לעשות את התיקון, נותן לך שכל להמציא המצאות מדהימות, כלי נשק, תחבולות, עוצמה כלכלית, עזרה ממעצמות אחרות וכל מה שאתה צריך בשביל התיקון הזה.

ביום הכיפורים הזה אנחנו צריכים להתעורר. להכיר את השליחות שלנו. להפסיק לברוח.

בואו נאמר בקול רם: "יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה".

רק ככה אפשר לצאת לדרך חדשה.

דרך של אחריות, של שליחות, של תיקון עולם. דרך שבה אנחנו לא רק דואגים לעצמנו, אלא מאירים את הדרך לכל העולם. כי זו השליחות שלנו, זה הייעוד שלנו.

כל אחד ואחד עם האחריות שלו במרחב הפרטי והציבורי שמסביבו, וכולנו יחד כאומה שבה בחר ה' לתקן עולם במלכות שד-י!

יש לנו גם הבטחה מבורא עולם, שאם נקבל את השליחות הזו, אם נפעל למענה, נזכה לראות את הגאולה השלמה, את התיקון האמיתי של העולם.

"כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו ברחמים!

גמר חתימה טובה לכולנו, ושנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה.

---

[1] ע"פ הזוהר הקדוש (ח"ב קצט.), הרבי מליובאוויטש (ספר השיחות תשמ"ט כרך ב עמ' 672) וכן תוספות מדילי.

פרשת שופטים - ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

דברים (כ,י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם".

חז"ל מתארים שלוש הצעות ששלח יהושע בן נון ליושבי הארץ טרם כניסת בני ישראל לארץ כנען:

1. לברוח - מי שרוצה לפנות את הארץ ולעזוב, יכול לעשות זאת.

2. להילחם - מי שבוחר להישאר ולהילחם, יתמודד עם צבא ישראל.

3. להשלים - מי שמעוניין לחיות בשלום תחת שלטון ישראל, יוכל לעשות זאת בתנאים מסוימים.

זו גם הייתה הצעתו של הרב מאיר כהנא הי"ד לגבי ערביי ישראל, אשר הציע להם אפשרויות דומות: עזיבה מרצון תמורת פיצוי, חיים תחת שלטון יהודי עם נאמנות למדינה או מלחמה.

 

ניתן להשליך את שלוש ההצעות הללו על עבודת המידות שלנו בחודש אלול. כאשר אנו עורכים חשבון נפש, עלינו לבחון כל מידה בנפשנו ולהחליט:

1. לברוח - האם יש מידות שליליות שעלינו לעקור לחלוטין מנפשנו?

2. להילחם - האם ישנן מידות שדורשות מאבק מתמיד כדי לשלוט בהן?

3. להשלים - האם יש מידות שניתן לתעל לכיוונים חיוביים ולהשלים איתן?

תהליך זה דורש כנות עצמית ובחינה מעמיקה של כל מידה ומידה.

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מציג גישה מעמיקה יותר לעבודת המידות, המכונה "נסירת המידות" (מוסר אביך ג,א).

הרב קוק מלמד שאין להילחם בכל מידה באופן טוטאלי, אלא יש לזקק אותה ולהפריד בין החלקים החיוביים והשליליים שבה.

לפי גישה זו, כל מידה, גם אם היא נראית שלילית על פניה, מכילה ניצוץ של קדושה. עבודתנו היא לזהות את הניצוץ הזה ולטפחו, תוך כדי הפרדתו מהחלקים השליליים של המידה.

לדוגמה, מידת הכעס יכולה להיות הרסנית, אך היא גם מכילה את הכוח להתנגד לעוול ולפעול למען הצדק. עבודת ה"נסירה" תהיה לתעל את האנרגיה של הכעס לפעולה חיובית, תוך שליטה על ההתפרצויות השליליות.

 

אם לא נעשה את העבודה החשובה הזו של בירור וזיקוק המידות, אנו עלולים להגיע למצבים קשים, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, כדוגמת אירועי ה-7 באוקטובר , שבהם התפרצות פתאומית של אויב גרמה להרס רב.

באופן דומה, אם לא נטפל במידות השליליות שלנו באופן מסודר ומתמיד, הן עלולות להתפרץ בעוצמה רבה ולגרום נזק רב לנו ולסביבתנו.

 

חודש אלול מזמן לנו הזדמנות ייחודית לערוך חשבון נפש מעמיק ולעבוד על מידותינו:

1. נבחן כל מידה בנפשנו ונחליט האם עלינו לברוח ממנה, להילחם בה, או להשלים איתה.

2. נפעל ל"נסירת המידות" - זיקוק והפרדה בין החלקים החיוביים והשליליים של כל מידה.

3. נזכור כי עבודה זו היא קריטית למניעת "התפרצויות" הרסניות של מידות שליליות.

ככל שנעמיק בעבודה זו, כך נזכה להתקרב יותר לאידיאל של "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא יא,מד), ונכין את עצמנו כראוי לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.

פרשת יתרו - לא עוזבים את ארץ ישראל

לא עוזבים את ארץ ישראל

  

כתוב במגילת רות[1] שאלימלך מחלון וכליון ירדו מהארץ (כי היו עשירים ולא רצו להוזיל מכספם לעניים). ואז מחלון וכליון מתו שם בחו"ל כיון שירדו מהארץ.

ממה הם מתו?

כתוב בתוספתא שהם מתו מרעב!

ואילו כשנעמי חוזרת לארץ כתוב "ותהום כל העיר", מה הכוונה "כל" העיר?

אלא כולם נשארו. לא מת אפילו אחד ברעב.

זו תשובה ולימוד לכל מי שמתרברב ברצונו למשוך את כספו ולעבור לחו"ל.

נתנאל אליסון: לסבא שלי, הרב אליקים אלינסון קראו במשפחה "הכבשה הלבנה". כי בעוד כל משפחתו בגייצד שבאנגליה היו לובשי שחורים, הוא נדבק קשות בחיידק הציוני. למרות שבאנגליה הוא היה רב חשוב, התעקש לעלות לארץ.

אבל אשתו, סבתי, סבתא רות האהובה, היא ממשפחת רוטשילד המיוחסת (בת נינה של אחד הברונים). לא אחד כמו אבא שלה, סבא יוסף רוטשילד, ייתן לנסיכה שלו להידקר מהקוצים בפלשתינה מוכת השרב.

לבסוף, כשהבין אבי סבתי, שסבא שלי רציני או משוגע ברצון שלו לעזוב את הירוק האירופאי ולעלות לארץ החמסין, הוא ביקש ממנו רק את ההתחייבות הנ"ל:

אם הולכת להיות בארץ ישראל שואה שניה, אתה מיד מחזיר את הבת שלי והנכדים שלי לשוויץ.

וערב ששת הימים, מי ידע שננצח. הרגישו כאן ששואה שניה מתקרבת.

סבא אליקים היה חייב למלא את השבועה.

בלב כבד הוא עלה למטוס עם אשתו ושניים מילדיו, אבא שלי ואחותו הבכורה, וטס לשוויץ. ממש יום לפני המלחמה.

כשהגיע לאבי אשתו, יוסף רוטשילד, אמר לו:

הנה אני ורות והילדים. קיימתי את השבועה. הגענו.

אבל אז הוסיף ואמר אל מול פניו ההמומות של סבא יוסף:

הילדים הקטנים יישארו אצלך בשוויץ. אבל אני ורות בתך, חוזרים לארץ עוד היום.

מה?!? 

זעק חמיו.

אתם משוגעים? אתה יודע מה הולך להיות שם?

ואז סבא אליקים, שאמנם היה ג'ינג'י באופי אבל עדיין אלוהים יודע מאיפה היה לו את האומץ, הסתכל לחמיו בעיניים ושאג מנהמת ליבו במבטא מלעילי:

"וכי אני מחלון?! וכי אני כיליון?!"

דממה השתררה.

מחלון וכיליון, בניו של אלימלך ממגילת רות, אלו שברחו מהארץ כשהיה קצת קשה. הלכו לארצות השפע ולבסוף חלו ונתכלו וזכר אין להם.

עוד באותו היום, סבא אליקים, יחד עם רות שלו, סבתא שלי, עלו על מטוס לארץ ישראל. במטוס היו רק הם והטייס כי מי משוגע לחזור לארץ מוכת מלחמה.

סבא וסבתא שלי היו המשוגעים האלה.

"וכי אני מחלון?! וכי אני כליון?!"

זוכה סבתא רות להאריך ימים, והשבוע כבר נולדה לה בת נינה, זהר, החימשה השנייה בארץ ישראל.

וזו לשון התוספתא (ע"ז פרק חמישי) על החשיבות של ישיבת ארץ ישראל: "וכן היה ר"ש אומר אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי צבור היה ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב והיו כל ישראל קיימין על אדמתן שנאמר (רות א) ותהום כל העיר עליהן מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב.

הרי הוא אומר (בראשית כח) ושבתי בשלום אל בית אבי שאין ת"ל והיה ה' לי לאלהים ואומר (ויקרא כה) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם אלוה אין אתם בארץ כנען איני לכם לאלוה.

וכן הוא אומר (יהושע ד׳:י״ג) כארבעים אלף חלוצי הצבא ואומר (יהושוע ב) כי נתן בידי את יושבי הארץ וגו' וכי עלתה על דעתך שישראל מכבשים את הארץ לפני המקום אלא כל זמן שהם עליה כולה נכבשה אינן עליה כולה אינה נכבשת.

וכן דוד אמר (שמואל א כו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' וגו' וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד עבודת כוכבים אלא שהיה דוד דורש ואומר כל המניח את ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא כאילו עובד עבודת כוכבים דכתיב (ירמיהו לב) ונטעתים בארץ הזאת באמת אינן עליה אין נטועין לפני באמת לא בכל לבי ולא בכל נפשי.

ר' שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן כיצד עובד כוכבים שעשה משתה לבנו והלך וזימן את כל היהודים שבעירו אע"פ שהן אוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד ע"ג עובדי עבודת כוכבים הן שנא' (שמות לד) וקרא לך ואכלת מזבחו".

עד כאן דוגמאות שליליות, בפרשתנו אנו רואים להיפך, דוגמא חיובית על אדם שעשה חשבון נפש ובא והצטרף לעם ישראל...

 

כותב המדרש רבה (יתרו כז,ו): "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ... עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה כשראה יתרו שאבד הקדוש ברוך הוא את עמלק מן העולם הזה ומן העולם הבא תוהא ועשה תשובה... אמר אין לי לילך אלא אצל אלוה של ישראל...".

המדרש שמואל (פרשה יב) כותב יותר מזה: "אמר רבי יהודה בר סימון מיכתב היה יתרו באסרטיא של עמלק" ושם בהערה מוסבר שהיה בצבא עמלק[2].

 

יתרו נמצא במשולש רשע עם עמלק ופרעה ועושה חשבון נפש ומצטרף למי שהוא רואה שהאלוקים האמיתי נמצא לצידו!

 

בפרשת יתרו מקבלים עם ישראל שני כתרים, כתר אחד כנגד 'נעשה' וכתר אחד כנגד 'נשמע', לצערנו הרב לאחר חטא העגל נלקחו מאיתנו כתרים אלו.

גמ' (פח.): "דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".

 

הגמרא ממשיכה ואומרת שכתרים אלו יחזרו אלינו, אבל איפה הם יחזרו?

שם: "אמר ריש לקיש עתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר 'ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם' שמחה שמעולם על ראשם".

רק מתי שעם ישראל יחזור לארץ ישראל  - "ובאו ציון ברינה" אז נזכה לכתרים של מתן תורה!

 

מעניין שזה הוא אותו ריש לקיש שכועס על רבה בר בר חנה שלא גר בארץ ישראל, אולי בגלל ההבנה הזו שרק כשעם ישראל בארצם הם יכולים לזכות בכתרים האלו חזרה!

גמ' (יומא ט:) "ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז' אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".

 

הברון הירש, שהיה עשיר עצום ונדבן גדול חשב רבות איך להציל בכספו את עם ישראל מכל הפרעות, השנאה והדלות שהיו באירופה בימים ההם. הוא ראה את ארץ ישראל שממה. טורקים וערבים נבערים מדעת שולטים בה. השוחד שולט ביד רמה. פורעים פרעות ושופכים דמים. האדמה רועדת והבתים נהרסים. מלריה וקדחת מפילות חללים והמצב הכלכלי קשה מנשוא. הוא ראה מה שראה יצחק אבינו בשנות הרעב. 

מה עשה הברון הירש? הקים קרן עם הון עתק לעודד את היהודים להגר לאמריקה. מיליוני יהודים מאירופה היגרו לארצות-הברית. גם יהודים מסוריה ומארץ ישראל קיבלו ממנו סיוע גדול לעזוב את מקום מגוריהם ולהגר ליבשת אמריקה. שם הוא חשב שהם יצליחו כלכלית ולא יחיו חיי עוני עוד.

בכספו העצום הוא קנה קרקעות בארגנטינה, הקים שם חוות ושילם ליהודים כרטיסי נסיעה באנייה על חשבונו. הוא הקים מוסדות אשר בהם לימדו אותם את השפה האנגלית והספרדית וכן מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו בכבוד.

חשבון התרומות שלו היה אדיר. בערכים של ימינו מדובר בסכום עתק של מיליארדי דולרים. בפגישתו עם הרצל אמר לו הברון הירש שהוא מוכן לתרום את כל הונו העצום למען גאולתו של עם ישראל. כל כך הרבה אהבת עם ישראל הייתה לו, אבל לא לארץ ישראל.

הוא הצליח בשלב הראשון. חצי מיליון יהודים היגרו לארגנטינה והתפרנסו היטב. גם לארצות-הברית היגרו מיליוני יהודים שחיו חיי רווחה כלכלית. לארץ ישראל הגיעו מאות אלפים בלבד.

מאז עברו מאה ועשרים שנה, כשמסתכלים על תוצאות מעשיו רואים דבר נורא. רוב היהודים שהוא עזר להם להגר לאמריקה התבוללו בנישואי תערובת, איבדו את הזהות היהודית, שכחו שהם יהודים. מחצי מיליון היהודים שהיגרו לארגנטינה נשאר רק רבע מיליון יהודים.

מסתבר שרצון טוב ונדיבות רבה לא מספיקים בשביל לעזור לעם ישראל. צריך לדעת כי אלוקים נשבע לאבותינו להחזיר אותנו אל הארץ הזאת, והוא זה שמנהל את העולם. את זה לא ידע הברון הירש, או ידע אבל לא פעל על-פי זה.

 

לעומתו הברון רוטשילד ידע ופעל על-פי השבועה הזאת.

 

גם הוא תרם סכומי עתק למען עם ישראל, אבל הם לא הגיעו לגודל הסכומים שתרם הברון הירש. גם הוא ראה את הפרעות ברוסיה חמישים שנה לפני השואה. גם הוא הסכים לתרום סכומי עתק בכדי לפתור את צרת היהודים.

למזלו של הברון רוטשילד היה לו רב, הרב צדוק כהן זצ"ל, שהיה בימים ההם הרב הראשי של פריז ולימים היה לרב של צרפת כולה. בניגוד לרוח הימים ההם ובניגוד לחלק מהרבנים באותה תקופה, הרב הזה תמך בתנועת "חיבת ציון". הוא הבין את מה שכתוב בפרשה שלנו. הוא הבין שמתחת לרעב ולשממה מסתתרת ברכה גדולה.

הברון רוטשילד קנה מאות אלפי דונמים של קרקעות בארץ ישראל. הוא השקיע בחפירת בארות ובנטיעת כרמים והכשיר את היהודים לעבודת קרקע. הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת על-מנת שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין. גידול זה, לפי דעתם של המומחים, היה המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי.

אם משווים את תוצאות פעולתו של הברון הירש לתוצאות פעולתו של הברון רוטשילד רואים כי מחצי מיליון היהודים שרוטשילד עזר להעלות לארץ ישראל צמחה מדינה שלמה ומצליחה, שיש לה ולתושביה זהות יהודית. כמעט שאין בה נישואי תערובת. היא הפכה למדינה שיש לה עוצמה צבאית, כלכלית וגם רוחנית.

כל זאת לעומת הכישלון ממעשיו של הברון הירש, שגרמו התבוללות נוראה ואיבוד זהות העם.

הרב הלל אליהו ליברמן הי"ד בספרו 'אהבת הארץ':

הכתוב אומר "ויוסף הורד מצרימה" - להגיד שבחו של יוסף הצדיק שלא יצא מארץ ישראל מרצונו, אלא בעל כורחו - וזהו "ויוסף הורד מצרימה", ולכן זכה שמה במצרים לגדולה ומלכות.

פירוש : היות ולא יצא מארץ ישראל מרצונו הוא, אלא בעל כורחו, לכן קדושת הארץ נשארה אצלו.

כמו שכתוב בהמשך: "ויהי ד' את יוסף ויהי איש מצליח"- כלומר זה שה' היה את יוסף, והלא השכינה נמצאת רק בארץ ישראל ולא בחו"ל?

אלא משום הכתוב בראש הפרשה "ויוסף הורד מצרימה" - בעל כורחו - על כן השכינה באה אתו מארץ ישראל- נשארה אצלו "ויהי איש מצליח"...

באותה מידה מעיד יוסף אודות עצמו "כי גנב גנבתי מארץ העברים" הוא גם מתאר את הדרך בה נלקח מארץ אבותיו – אל מצרים, וגם טורח להדגיש כי לא מדובר בארץ כנען חלילה, אלא דווקא בארץ העברים. "יוסף הצדיק חיבב את הארץ" ולכן יוסף התעקש לקרוא לארץ ישראל "ארץ העברים" ולא "ארץ כנען" כדי להודיע שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בלבד- כלומר הבעלות על הארץ היא של עם ישראל"...

הרב הלל ליברמן הי"ד אהב את הארץ בכל נימי נפשו, בגיל 21 'עשה עליה ' לבדו ובנה בה את ביתו. הוא הקפיד מאוד לאכול מאכלים מהארץ בלבד - "אני נכנסתי לארץ, עכשיו אני רוצה שהיא תיכנס לתוכי", היה נוהג לומר.

---

[1] תודה רבה לרב משה רגב על התובנה הנפלאה הזו.

[2] אפשר לקרוא כאן בקישור.

פרשת פקודי - לשם יחוד

לשם יחוד

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: כשמתבוננים בפרשת 'פקודי', רואים לכאורה שבפרשה זו אין בה חידוש, ולכאורה נראה ח"ו שפרשה זו מיותרת, שהרי בפרשת 'תרומה' ה' ציוה להביא תרומה לבניית המשכן וכליו, ובפרשת 'תצוה' ה' ציוה את משה על מלאכת המשכן היאך לעשותו, ושאר הפרשיות הם העשיה עצמה, ובויקהל נשלמה העשיה, ולמה נצרכה פרשת 'פקודי'?

אלא התשובה לזה היא שכל הענין בפרשת 'פקודי', הם "פקודי המשכן" רק לספור את כל מה שהיה נצרך למלאכת המשכן, וליתן דין וחשבון, כמה היה מאסיפת התרומות, וכמה הושקע בבניית המשכן, לומר לך שאפילו משה רבינו אשר עליו נאמר בכל ביתי נאמן הוא, היה צריך לשקול כל פרט ופרט ולראות שהכל מאוזן וזהו שאמר הכתוב "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן", ועד כדי כך שחכמים ז"ל אמרו במדרש (תנחומא) שמשה רבינו עשה את החשבון ויצא לו מינוס, היה חסר לו בחשבון ההוצאות של בניית המשכן אלף שבע מאות שבעים וחמישה, עד שנזכר שלא לקח בחשבון את הווים, עד שהוצרכה התורה לחזור ולפרט "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים". פלא עצום, איך שנתן חשבון מדויק על כל עבודת המשכן.

כמה הדבר מחייב, אם משה רבינו נתן דין וחשבון, מי אנו שנחיה בלי דין וחשבון? וזה מחייב את האדם, העולם לא הפקר. אתה לא יכול לחיות כמו שאתה רוצה, יש עולם ואתה עתיד ליתן דין וחשבון, בורא עולם נתן לך גוף, נתן לך נשמה, נתן לך אשה, נתן לך בית, מה אתה עושה עם זה?

במשפט אחד – מי שחי בלא חשבון הוא לא בן אדם והוא לא יצליח לא בגשמיות ולא ברוחניות. וחייב אדם לעשות חשבון זה יום יום, לראות היכן הוא עומד, כמו שבעל מכולת חייב לערוך חשבון פשוט היכן הוא עומד. שאם לא כן, הוא עלול להפסיד את הכל, הרי גם עובד וגם מפסיד. ולכך כדי שלא יפסיד צריך לעשות חשבון, לראות היאך מרויח, ושכל השימוש שלו יהיה רק מחשבון הרווחים ולא מהקרן, שהרי אם יאכל את הקרן עלול להפסיד. ואם על דברים כאלה אדם עושה חשבון איך לא יעשה חשבון על החיים שלו – על הזמן? זמן זה חיים, חודש מורכב משבועות, מימים, משעה, מדקות, משניות. וזה חשבון של חודשים ויש חשבון של שנה. היום יש כל מיני מאזנים, יש חשבון של יום, יש חשבון של חודש, ובכל אחד מהם יש חשבון של רגעים, "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז,יח). בקיצור כל ענין הפרשה הוא ללמד את האדם את הענין של חשבון.

ויש עוד ענין בפרשה שמלמד אותנו על הענין הנ"ל. חוזרת התורה בפרשה שלנו כמה פעמים על ענין "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וַיַּעֲשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ, זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" וכו' וכו' שמונה עשרה פעמים. ואם ניקח בחשבון גם את הפסוקים שנאמר בהם "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ", ונצרפם יחד יוצא עשרים ושש פעמים כמנין הוי"ה.

אַי אַי אַי. אל תבדוק רק אם עשית או לא עשית, הרוחת או לא הרוחת, אלא תבדוק את הלשם שמים שבעשיה שלך, את האיכות של מה שעשית. שהרי בכל מעשה צריך לבדוק גם את המעשה אם, נעשה ע"פ ההלכה, ע"פ הזוהר, ע"פ האר"י ז"ל, וגם את הכוונה שעשה[1]. ישנם שני בני אדם זה עושה וזה עושה, לדוגמה הנחת תפילין, שניהם מניחים בדקדוק אולם זה עושה עם כוונה וזה בלי כוונה. ויש פעמים שבאדם עצמו יש את שתי הבחינות, שלפעמים עושה עם כוונה ולפעמים בלא כוונה. זה שעושה בכוונה – המצוה או הלימוד שעושה נוסק לגבהים. וזה מה שאומרת התורה "כאשר ציוה ה' את משה", "כאשר ציוה ה' כן עשו" עם כל הדקדוקים עם כל הכוונות.

שמעתי באוזני ממורינו ורבינו ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל שדיבר בכל ענין לומר 'לשם יחוד', ובפרט הדגיש וצעק בהתלהבות שצריך להקפיד לומר את המילים "בשם כל ישראל".

ונסביר את הדברים. הנה לא מיבעיא במצוות דאורייתא ודרבנן שצריך האדם לומר 'לשם יחוד', זה פשיטא, אלא אף בכל דבר של דקדוק הלכה או מנהג ישראל שבא לקיים צריך לומר 'לשם יחוד'. ואפילו בכל מעשה שעושה – הולך לאכול, הולך לפגוש במישהו או כל הנהגה של האדם בחיי היום יום, תאמר 'לשם יחוד'. שהרי אמרו חז"ל "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג,ו). איך יכול לקיים בכל דרכיך דעהו? תאמר 'לשם יחוד', ובזה מרויח שכל מעשה שעושה אפשר לומר עליו "כאשר ציוה ה' כן עשה". שהרי חז"ל אומרים שבכל דרכיו האדם נבדק, ואם האדם אומר קודם המעשה 'לשם יחוד' בזה כבר קיים את הבדיקה שהרי אמר שעושה מעשה 'לשם יחוד' קוב"ה ושכינתיה, וזה מה שלימדה אותנו התורה שאותם אנשים כולם עשו הכל "כאשר ציוה ה' את משה", איך הגיעו להכרה כזו? הכל ע"י שאמרו 'לשם יחוד' קוב"ה.

וזה מעשה הצדיקים הגדולים שלא עשו שום מעשה מבלי לייחד את ה', והריווח באמירה זו הוא ריווח עצום, שאפי' אם טעה בדרך – זה יצר הרע. שהרי אני מצידי אמרתי 'לשם יחוד'. והריווח הוא גדול, שה'לשם יחוד' מאפס ומאזן את כל מה שקורה לך באמצע.

ובעיקר הכוונה של ה"לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", הנה קוב"ה זה אור האין סוף בעליונים ושכינתיה זה העוה"ז. שהרי הקב"ה בחר להשרות שכינתו בתחתונים, וכמו שכתוב "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיהו סו,א). ידוע שקוב"ה הוא כינוי להוי"ה, ושכינתיה הוא כינוי לשם אדנות (א‑ד‑נ‑י). אדנות הוא מלשון אדון הכל. אתה רואה את העולם, אל תחשוב שיש מישהו שיש לו שליטה בעולם, הכל זה אדון הכל, אדנות. [הרבה פעמים שומעים בני אדם שאומרים אני כך וכך ואני כך וכך, צריך האדם ששומע אותם באותו רגע לכוין "אני ה' אלוקיכם אמת" להשריש בקרבו שהכל מאיתו יתברך ולא להיחלש בשמיעה זו] , וזהו שאנו אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", דהיינו יחוד הוי"ה ואדנות (זו"ן), ויכוין אותיות השמות בשילוב י‑א‑ה‑ד‑ו‑נ‑ה‑י.

ולאחר יחוד זה אנו עולים למקום גבוה יותר, "בדחילו ורחימו" כלומר למערכה הנקראת ישראל סבא ותבונה [הנקרא בקיצור ישסו"ת], והיינו יחוד הוי"ה אהי"ה דהיינו יחוד חיצון, שההוי"ה בחוץ והאהי"ה בפנים דהיינו י‑א‑ה‑ה‑ו‑י‑ה‑ה. ומשם אנו עולים ליחוד גבוה יותר לפרצופי אבא ואימא דהיינו "ורחימו ודחילו" שמשמעותה יחוד אהי"ה הוי"ה בשילוב כזה א‑י‑ה‑ה‑י‑ו‑ה‑ה, ובחינה זו גבוהה יותר מבחינה קודמת משום שידוע הוא שכל מקום שההוי"ה היא בחינה פנימית היא בחינה גבוהה יותר.

ואח"כ ממשיך "ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים", נשאלת השאלה מה עשינו עד עכשיו? הרי כבר יחדנו לזו"ן ולישסו"ת ולאו"א, אולם כעת אנו עולים לבחינה גבוהה יותר, בחינה של פרצוף אריך, שהיחוד הפשוט הוא בכתר דהיינו בפרצוף עתיק. וכשאומר "בשם כל ישראל", זהו בחינה של א"ק בחינה גבוהה ביותר של אור האין סוף שאין לה אפי' בחינה של אותיות.

כשאדם אומר את כל זה כאילו כיון את כל סידור הרש"ש, על כל המצוות והלימוד תורה שעושה, ומחזק אותם בתכלית החיזוק, שהגיע לא"ק וממשיך את אור האין סוף עד עולם העשיה, מה שייך יותר מזה?!

אז כמה זה חשוב – "כאשר צווה ה' את משה", בכל דבר להקפיד להגיד "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה".

ויותר מזה, בכל מעשי האדם אפילו במעשים הגשמיים ייחד את ה', יאמר לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה הריני הולך לביה"כ, תייחד את עצמך עם הקב"ה ובזה אתה מאמץ את כוחך, ולא רק בלימוד התורה או במצוות טלית ותפילין, שהרי אפילו בעשיית כפתוריה ופרחיה גם נאמר "כאשר ציוה ה' את משה", ובזה אתה נותן עוצמה במעשה, ועוד יותר כשאתה אומר ב"שם כל ישראל" תרמת את המעשה לכלל ישראל והכלל ישראל מתחזק במעשה הזה.

---

[1] נפגשו שניים מתלמידי המגיד ממעזריטש איש ברעהו, אמר האחד. מה יהא בסופנו, להיכן נוביל את כל העבירות שלנו. השיבו חברו, על העבירות אינני דואג, לכך תיקנו תשובה, אלא מוטרד אנכי בשל המצוות שלנו, איך נישא פנים עם 'מצוות' כאלה...

חשבון נפש בלוגרי - ערב יום הכיפורים התשע"ח

חשבון נפש בלוגרי - ערב יום הכיפורים התשע"ח

כמה מילים:

הבלוג הזה נוסד בט"ו כסליו התשע"ד כחלק מחשבון נפש של יום הולדת 30 שבו החלטתי להעלות את הדרשות שנתתי בבית הכנסת למרחבי הרשת על מנת להרבות תורה בעם ישראל.

מאז השתדלתי כל שבת, חג, אירועים שמחים יותר ושמחים פחות, להעלות דרשות, לעתים במסירות נפש ממש על חשבון דברים רבים אחרים (גם את הפוסט הזה אני רושם עם ילדה חולה על הברכיים...), פעמים רבות בשעות לא שעות, ותמיד בזכות אשתי היקרה שעזרה ותמכה - בלעדיה זה לא שלא היו דרשות, אלא לא הייתי אפילו אני...

אני מודה בראש ובראשונה לבורא יתברך שזיכה אותי ללמוד, לדרוש, לכתוב ולהפיץ את תורתו הקדושה ברחבי הארץ והעולם, ושזיכה את העולם ביכולת המופלאה לשלוח חומר מקצה העולם לקצהו בהרף עין - "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'...".

בשנית אודה להורי היקרים שתורתם ותפילתם מלווה אותי בכל עת, ורק כעת כשאני מגדל את נכדיהם אני מתחיל להבין כמה הם השקיעו בי...

המון תודות אני חייב לחמי וחמותי, הרב שלום דוד יעקב והרבנית חוה פלורנס למשפחת לוי, על אשתי, על ילדי, ועל התמיכה הרבה בכל שנות נישואינו.

תודה עצומה לגרעין התורני 'אורות יצחק' (ולעומדים בראשו) שהביא אותנו לעיר הקודש מודיעין, ותמך בנו לאורך כל הדרך!

אין ספור תודות לקהילת בית הרמב"ם המופלאה שניחנה בלב עצום ורגיש, יכולת הקשבה, הבנה, רגישות, ונתינת מחמאות, בלעדיהם, כל הדרשות האלו לא היו קיימות, כפשוטו...

יה"ר שבורא עולם ייתן לנו כוחות וזמן לדרוש, ולכתוב, לערוך, ולשתף עוד ועוד דברי תורה מתורתו המתוקה כדבש.

מספרים מהבלוג (משתנה כל רגע):

541 רשומות (כמנין 'ישראל').

77,777 כניסות סה"כ (בלי עין הרע, כן ירבו).

4,600 כניסות בחודש.

200 כניסות ביום.

80 מדינות.

הדרשות מופצות ב:  mail  facebook  google+  whatsapp  rotter

מוזמנים בשמחה רבה לקרוא, ללמוד, להגיב, להעביר לאחרים, לשתף, ולעקוב... 

קצת תמונות מהסטטיסטיקה של הבלוג:

מספר המבקרים מכל מדינה (לא מספר כניסות):

  

פרשת כי תבא - אני טוב!

אני טוב!

רגע לקראת סיום השנה, ורגע לפני ירידת שפע חדש לעולם אנחנו קוראים את פרשת הביכורים.

בביכורים אוספים את הפירות ומכירים טובה לה' על כל הטוב שהוא נתן לנו.

כמו בביכורים, כך גם בנפש. אלול זה בדיוק הזמן לחשבון נפש.

חשבון נפש משמעו לא רק מה הדברים שאני גרוע בהם, אלא בעיקר הדברים שאני טוב ומובחר בהם!!!

אומרים בשם החפץ חיים: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את כוחותיו ואוי לו לאדם שאינו מכיר את חסרונותיו. כי מי שאינו מכיר את חסרונותיו אין לו מה לתקן ומי שאינו מכיר את כוחותיו אין לו במה לתקן".

בזמן עלי הכהן מקדש שילה היה ריק...[1]

עלי הכהן היה אליטיסט (עליטיסט). הוא רצה משכן למעולים. הוא לא מקבל כל  מיני מסכנים / מתחזקים / מתקרבים / בעלי תשובה (רק הכהן עובד במשכן! – עד ששמואל חידש לו ששחיטה כשרה בזר...).

חשוב לומר שעלי היה צדיק עצום. כשמדברים עליו צריך זהירות ענקית ואדירה. הוא אדם גדול, כהן ה'. הוא מברך את חנה פעם אחת והיא נפקדת. ובכל זאת, בימיו המשכן ריק...

ואז מגיעים אלקנה ואשתו חנה, כשהם היו עולים לרגל למשכן, הם היו עושים את הדרך באריכות ועוברים בתוך מקומות יישוב שונים, ישנים באמצע הרחוב וכל מי שרואה אותם אומר "למה אתם ברחוב, לאן אתם הולכים?"

"בֵּית ה' נֵלֵךְ".

יש מקום כזה שנקרא "משכן שילה. זה בית ה'".

"באמת?" היו אנשים מתפעלים והיו עיניהם משגרות דמעות (ילקו"ש שמ"א רמז עז'): "אנחנו כ"כ רוצים לבוא אתכם".

אלקנה הוא התגלמות קירוב הרחוקים. על שמו, "אלקנה", דורשים חז"ל: שהִקנה (שִׁייך) את כל עם ישראל לאבא שבשמים.

הבעל שם טוב (שיום הולדתו – ח"י אלול - השבוע): אלקנה הוא הבן אדם היחיד בתנ"ך שידע להגיד על עצמו "הלא אנכי טוב" ולכן, הוא ידע למצוא טוב בכל יהודי. כשחנה בכתה על שאין לה בנים, הוא אומר (שמ"א א,ח): לָמֶה תִבְכִּי? [...] הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ!".

רק כשאתה מרגיש באמת טוב, אתה יכול לעזור לכולם ולקבל את כולם...

כשאתה מרגיש שאתה רע מי ידבק אליך?

בפרשתנו יש "וידוי מעשרות": בן אדם מביא מעשרות כתרומה והוא חייב לומר וידוי. "וידוי" בפרשה, תתפלאו, הוא לא "אשמנו בגדנו" אלא (דברים כו,יא) "נתתי לעניים מעשר. נתתי לחולים עזרה. שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי. עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

איזה מן וידוי זה?

כנראה, כל הזמן תקוע לנו בראש הווידוי הנוצרי שבו מפרטים את כל העוונות באריכות...

אבל פרשתנו מחדשת,  שווידוי הוא גם מניית מעלות עצמי. תפסיק לחשוב שאתה רע, כשאתה חושב ככה, כולם רעים בעיניך.

ויקרא (יג,מה): ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״.

השל״ה הקדוש: הטמא - טמא יקרא. לאמר, מי שהוא טמא, קורא לאחרים ומכנה אותם כטמאים, בעוד שהטהור אינו מוצא, וגם אינו מחפש, פגמים באחרים!

גם להלכה, פוסק הרמב״ם (הלכות איסורי ביאה יט,יז): ״כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה, ואף על פי כן... כל הפוסל את האחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהן ממזרים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל, במומו הוא פוסל״.

יש וידוי מקסים שחיבר הרב בנימין הולצמן - "הוידוי המשלים": "אהבנו. בכינו. גמלנו חסד. דיברנו יופי. האמנו והשתדלנו. זכרנו. חיבקנו. טעמנו ספר. יצרנו. כמהנו. לחמנו עבור הצדק. מיצינו את הטוב. ניסינו. סרנו לראות. עשינו אשר ציוויתנו. פירשנו. צדקנו לפעמים. קראנו בשמך. רצינו, שמחנו, תמכנו".

רק אם יהודי מבין עד כמה הוא בן של מלך – רק אז הוא יכול לבטא ולומר את העוונות בווידוי ("אשמנו, בגדנו") בצורה אמיתית.

כי אז, הווידוי שלך הוא למעשה אמירה: "מה לי ולזה. זה לא מתאים לי. זה לא חלק ממני, זה כתם".

ואז יש לך כבר אינסטיקטים טבעיים לרצות לנקות את זה...

הרב קוק (עין אי"ה מעשר שני פ"ה פי' טו'): "כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד... 

עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מדה טובה ומעגל טוב. 

ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו...

לפרקים תמצא תועלת לעבדי ד' ישרי דרך ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'... 

תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו לדעת ג"כ את חלקי הרע שבהם למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע...".

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!!!

---

[1] הרבנית ימימה מזרחי.