פרשת צו - מה עם הלילה?

הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

ויקרא (ו,א-ב): "וַיְדַבֵּר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה – הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ".

רש"י אומר "צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

ידוע שאף על פי שהתורה אומרת "צו את אהרון ואת בניו" – אנחנו בכלל "אהרון ובניו". התורה היא נצחית. כל פסוק ממנה שייך לכל אדם בכל דור ודור.

מה רומזת לנו פה התורה? מה המשמעות של "מיד ולדורות", ומה פירוש "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"?

הנה זה הענין. "זאת תורת העולה", אומר רש"י "הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין – איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל 'תורה' – לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולין, שאם עלו – לא ירדו".

נראה בסייעתא דשמיא שהפסוק הזה ירמוז על ענין גדול מאד שאינו נמצא כל כך בספרי הפוסקים הפשטנים. הוא ענין מיוחד שכתוב בזוהר הקדוש ומבורר היטב בכתבי האר"י והרש"ש על פי ההלכה.

חכמים תיקנו לנו את התפילות כנגד הקורבנות (ברכות כו:). תפילת שחרית כנגד קורבן התמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד קורבן התמיד של בין הערביים. אלה שני הקורבנות שהם בתוך היום. תפילת ערבית, לדעת רבי יהודה אפשר להתפלל גם ביום לאחר פלג המנחה. ואפילו לדעת חכמים, מתפללים ערבית בתחילת הלילה מיד בצאת הכוכבים, אז זה בסוף היום, זה קשור גם כן לענין היום. נמצא שכל העבודה של האדם היא ביום.

אז יש לנו פה שלוש תפילות – שחרית, מנחה וערבית. ואדם שמתפלל אותם חושב – זהו, סיימתי את עבודת השם שלי. עכשיו אני יכול ללכת לאכול ארוחת ערב ולישון טוב כל הלילה. זהו, נגמרה העבודה.

באה התורה הקדושה ואומרת – רגע, מה עם כל הלילה? כל הלילה אתה תישן? עד הבוקר? תדע לך, יש עוד ענין חשוב, "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" לרמוז על מה שכתב הזוהר הקדוש. כמה הזוהר מסביר וצועק – אוי לו לאדם שישן כל הלילה! (זוה"ק ויקרא כג.) אוי לה לַמִטָּה שישנו עליה כל הלילה!

איך האדם יכול לשכב על מטתו בזמן שהשם צועק בחצות הלילה ובוכה ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי והגלתי את בני (ברכות ג.). והאדם לא שומע את הצעקה? איך אתה יכול לישון אם אתה שומע כזו צעקה? צריך לקום לצעוק עם השם, לעשות תיקון חצות.

לרמוז – יש עוד עבודה של האדם בתוך הלילה. הקריאת שמע שעל המטה עם תיקון חצות זה עוד תפילה! זה עוד עבודת השם! (שער הכוונות, דרושי הלילה)

יש קריאת שמע של ערבית, ויש קריאת שמע של שחרית שמועילה לשתיים – לשחרית ומנחה (שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמע דרוש א). כל תפילה מלווה בקריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים. אז יש לנו עוד עבודה – קריאת שמע שעל המטה ותיקון חצות. שבעצם קריאת שמע שעל המטה שאדם קורא – היא פועלת בחצות הלילה בדיוק, היא מחוברת למושג הזה של תיקון חצות שהוא עוד תפילה, עוד עבודת השם. והרמז לענין הוא "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר".

אם אדם כבר קם ואמר תיקון חצות ובכה לפני השם על חורבן הבית, איך תעזוב עכשיו את השכינה לבד? הרי למה קמת? – בגלל שהיא יורדת, היא בגלות והיא בצער והיא בחושך ואין לה אור, וקמת לבכות על החורבן שלה, על הצער שלה, אז איך תעזוב אותה עכשיו? לחזור למטה לישון?

"זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה", תקח עכשיו את התורה הקדושה ותאיר לשכינה, תאיר לאמא "על המזבח כל הלילה, עד הבוקר". ואז יתקיים בך "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה", אז אתה, כמו שכותב הזוהר הקדוש, כשהיא עולה – אתה עולה עמה (זוה"ק שמות מו. "וְלָא עַלָּה בִּלְחוֹדָהָא, אֶלָּא עַלָּה, וְעַל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ").

אם אתה כל הלילה נתת והמשכת לה אור, כשיגיע עמוד השחר והיא תעלה – אתה מתחבר איתה ואתה עולה איתה, "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה". השכינה מתחברת אליו וחוט של חסד משוך בו (זוה"ק ויקרא כג.) ואין לך אדם מובחר מהאדם הזה שקם בחצות ולמד עד הבוקר – ברכתו ברכה, זה אדמו"ר גדול, אפילו אם אדם עשה את זה פעם אחת, באותה הפעם שהוא עשה – הוא מגיע למעלה גדולה מאד – אש!

אבל מה – למה צריך לזרז את האדם בעבודה הזו? צו – אין צו אלא לשון זירוז! בגלל שזו עבודה קשה מאד. אדם צריך לקום מהמטה שלו, חסר לו שינה, המטה חמה... הוא גם אומר, אם אני אעשה את זה – מה יהיה ביום? מה אני אעשה ביום? אני כבר גמור, אני יכול ללכת לעבוד בצורה כזו? אני יכול ללכת ללמוד בצורה כזו? אז אדם דואג.

אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. האדם הזה אומר לא לא לא, מי יקבל אותי לעבודה? אני כל הזמן ארדם להם באמצע העבודה? אין לי כבר כח, את כל הכוחות נתתי בשביל השכינה, את כל הכוחות נתתי בשביל קימת חצות עד הבוקר והתפילה, אין לי כבר כוחות בשביל לתת למשהו אחר!

לכן הזוהר הקדוש אומר שאם האדם קם בחצות עד הבוקר – מזונותיו מצויים לו! הוא זה שמשפיע את השפע של כל העולם, אז הוא יחסר לו? כל השפע יורד בזכות הדבר הזה!

זוה"ק (שמות מו.): "כַּד אִסְתְּלִיק לֵילְיָא, וְאָתֵי צַפְרָא, וְאִתְקָדַּר, כְּדֵין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא בְּרָזָא בְּחֶדְוָה, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּלְכָל בְּנֵי הֵיכְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִיהוּ בְּמִנְיָינָא".

פרשת תולדות - שכונה או שכינה?

שכונה או שכינה?

ציוויו[1] של הקב״ה ליצחק לא לרדת למצרים בזמן הרעב ולהמשיך לגור - לשכון בארץ ישראל, כנאמר בפרשתנו (בראשית כו,ב): ״אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך״, נראה כניסיון אמוני בו נדרש יצחק לעמוד באופן פאסיבי, ניסיון שמטרתו המרכזית היא לא לרדת מהארץ, בחינת ׳סור מרע'.

אך חז״ל במדרש (בראשית רבה ד,ב) פירשו את ציווי ה' אליו - ׳שכון בארץ' כציווי אלוקי כפול הדורש מיצחק לעשות מעשה ולפעול באופן אקטיבי, בחינת ׳עשה טוב׳:

(א) ״שכן את השכינה בארץ״, מבחינה רוחנית.

(ב) ״עשה שכונה בארץ-ישראל, היה (הוי) נוטע, היה(הוי) זורע״, מבחינה מעשית חומרית.

מה משמעות הדברים, והאם אין שני ציווים אלו סותרים האחד את משנהו?

באופן פשוט, ניתן לומר שהקב״ה הטיל על יצחק אבינו שני תפקידים אשר כל אחד מהם עומד בפני עצמו ללא שום קשר לזולתו:

האחד - להשרות את השכינה בארץ ישראל על־ידי קריאתו בשם ה, וקירובם של הבריות להכרה באל אחד והאמונה בו, ובכך להמשיך את מפעלו הגדול של אברהם אביו.

והשני - לבנות שכונה בארץ ישראל, לזרוע ולנטוע בה, ועל-ידי כך לפתח את ארץ ישראל מבחינה גשמית-חומרית, כפי שאכן כך עשה והצליח, כנאמר בפרשתנו (בראשית מ, יב): ״ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'״.

אך בעומקם של דברים יש לומר ששני תפקידים אלו, אחד הם.

השכנת השכינה הרוחנית בארץ ישראל תופיע על־ידי בניינה החומרי של הארץ מחד, ומאידך בניינה החומרי של הארץ יקבל את חשיבותו המלאה וערכו השלם רק על־ידי השכינה-הקדושה השורה בו!

כדבריו של הרב קוק (אורות, אורות התחיה לא): ״יתפתח הישוב בארץ-ישראל, יבנה הבניין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר את כל מהותה מעוצם כוחה תכונן את סדרי חיה העצמיים״.

מטרת בריאת העולם היא חיבור השמים והארץ יחדיו, הקודש יתגלה דרך החול, חיבור וגילוי אמיתי ושלם היכול לצאת אל הפועל רק כאשר עם ישראל נמצא בארץ-ישראל ובונה בה את שכונתו - חומריותו, ומשרה בה את שכינתו - רוחניותו.

השראת שכינה על-ידי בניין השכונה, כי אין שכינה ללא שכונה, ואין שכונה ללא שכינה.

---

[1] בנין אמונה.

מגילת הסתר - המלכות עוברת לאחשוורוש דרך אסתר

מגילת הסתר - המלכות עוברת לאחשוורוש דרך אסתר

נעמיק מעט[1] בעניין סיפור המגילה. ישנם הרבה אופנים להתבונן במגילה, אך בפשטות ניתן לראות את המגילה כמספרת את סיפור העתקת השכינה מארץ ישראל לאומות העולם - כיצד עברה מלכות ישראל לשכון אצל אומות העולם דרך דמותה של אסתר המלכה.

קריאת המגילה מעלה בעיה: ישנם שני יהודים טובים העמלים לטוב, מרדכי ואסתר, ואילו בסוף הסיפור נאמר: ״כי מדדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים״ (י,ג). והשאלה היא היכן אסתר? מה עלה בגורלה? המגילה, באלגנטיות, מוחקת לגמרי את קורותיה של אסתר והדבר צורם; במיוחד לאור הדגשת גורלו הטוב של מרדכי. אסתר פשוט נשארת אצל אחשוורוש.

סיפור המגילה הוא למעשה גם סיפור הטרגדיה האישית הגדולה של אסתר שעל שמה קרויה המגילה - היא אבדה ואיננה.

הרי אמר לה מרדכי: ״כי אם-החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית-אביך תאבדו״ (ד,יד). ואכן אסתר הלכה אל המלך, התחננה, ורווח והצלה עמד ליהודים לא ממקום אחר אלא על ידה. אלא שהיא למרות זאת אבדה... כפי שאמרה, ״וכאשר אבדתי אבדתי״ (שם,טז). מזעזע!

ואם לא די בזה, נאמר: ״ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית-המלך הפנימית״ (ה,א), ועל כך אומרים חז״ל (בראשית רבה נו,א) ״לבשה מלכות בית אביה״. בית אביה הוא בית שאול המלך, כמתואר בייחוסה בתחילת המגילה, כלומר אסתר מוסרת את מלכות ישראל לאחשוורוש! זהו מחיר ההצלה מידי המן׳.

דבר זה מפורש במסכת מגילה (י,ב) וכך מבאר זאת המהר״ל (אור חדש עמ' סה):

"ר׳ אבא בר עפרון פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא..."

כאשר רצה להסביר את מגילת אסתר, היה מסביר את כל המגילה כהתקיימותו של פסוק אחד בספר ירמיהו (מט,לח), שהרעיון הטמון בו הוא שהוליד את כל סיפור המגילה: ״ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאם ה׳״. עילם היא פרס ובירתה - שושן, ככתוב בדניאל: ״ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה״ (ח,ב).

ממשיך המהר״ל: "׳מלך׳ - זה ושתי, ו׳שרים׳ - זה המן ועשרת בניו. פירש כי גם דבר זה היה סיבה למעשה המגילה כי כאשר גלו ישראל והיו ישראל תחת מלכות מדי - גם ה׳ יתברך היה עמהם עד שנאמר כי כסא מלכותו היה בעילם כמו שקודם מלכות ישראל היה כסא מלכותו בירושלים - עכשיו נאמר כי כסא מלכותו בעילם אשר שם ישראל".

הקב״ה שוכן עתה בשושן הבירה אצל אחשוורוש. השכינה בעצם אבודה, כלואה אצל אומות העולם. מזעזע!

שכינתא בגלותא

מדברי חז״ל (ע"פ מגילה טו,ב) למדנו שבכל מקום שנאמר כמגילה ״המלך אחשוורוש״, הכוונה למלך אחשוורוש, ובכל מקום שכתוב ״המלך״, הכוונה למלכו של עולם. והרי אין זה פשט הכתוב!? אלא הכוונה לכך שמלכו של עולם מולך מכאן ואילך דרך המלך אחשוורוש, כלומר השכינה כלואה אצלו.

שואל המהר״ל מפראג (בנר מצוה עמ' יח וגם בנצח ישראל פרק כא) לגבי מניין ארבע מלכויות, בבל, פרס, יוון ורומא, שדרכן כידוע (ילקוט שמעוני בראשית א,ב ד"ה: 'ריש לקיש') עוברת ההיסטוריה - מדוע אין אנו מונים גם את מלכות ישמעאל, שהרי גם מלכותו גדולה?

ועונה: כי אנו מונים רק מלכויות שקיבלו את כוחן מישראל, וכיוון שישמעאל לא קיבל את כוחו מישראל, אינו נמנה עליהן.

עתה יש לשאול, כיצד בכלל עוברת מלוכה למלכות אחרת?

תשובה: דרך נצר נקבי של בית המלוכה הקודם.

לדוגמה: כיצד אחשוורוש מאמץ לו את מלכות בבל? דרך נכדתו של נבוכדנצר מלך בבל, הלוא היא ושתי.

וכיצד עברה המלכות מפרס ליוון? אלכסנדר מוקדון כבש את מלכות פרס והרג את המלך הפרסי האחרון דריווש השלישי(קודומנוס) ולאחר מכן לקח לאישה את בתו סטטירה. מכאן ואילך נוסדה התרבות ההלניסטית.

האחרונה למלוכה ההלניסטית, היורשת של אלכסנדר, הייתה קליאופטרה מלכת מצרים. היא נישאה ליוליוס קיסר ואחר כך לאנטוניוס, שליטי רומא.

בעולם העתיק זה היה מובן מאליו שכך מעבירים מלכות למלכות אחרת - וכל הכוח הזה בא מישראל בסופו של דבר, שהרי המלוכה הגיעה לבבל דרך כיבוש בית המקדש שהיה בחזקת ראיית ערוותה של ציון: ״כל-מכבדיה הזילוה כי-ראו ערותה״ כי-ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא-יבאו בקהל לך״ (איכה א,ח, י), כלומר ביאת המקדש היא כביאת עריות. (שבועות ב, משניות ג-ד, מסמיכות העניינים של ביאת מקדש ונידה).

לפי זה מובן מדוע נאמר במדרשי גאולה מסוימים, כגון ׳מדרש זרובבל׳ (אוצר המדרשים עמ' 158-161), שבזמן הגאולה צריכה להיות אישה שתנהיג את עם ישראל. אישה זו תביא את תמצית הלשד של אומות העולם לישראל מחדש. על ידי חיבור אל המעצמות הגדולות של רומא היא תביא את כוחה לישראל. אילו מעצמות יש ברומא? רוסיה ואמריקה. לדוגמה: אישה כזו יכולה להיוולד ברוסיה, לגדול באמריקה, לשאוב מהם בחזרה את כוח המלכות ולהתמנות לראש ממשלה. זהו בעצם המשך סיפור המגילה.

ממשיך המהר״ל ואומר:

"והכל הוא שלא יניח את ישראל, שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות".

אין לך ארץ בעולם שאליה לא גלו יהודים, אבל הקיום היהודי האינטנסיבי היה אך ורק בארצות האסלאם והנצרות. היהודים יכלו להתקיים רק במרחב תרבותי-דתי שהיה ׳קרוב למשפחה׳, בטריטוריות של עשו וישמעאל. אלו הן הארצות שבהן שורה השכינה בזמן גלותם של ישראל. מחוץ למרחב הזה, אנחנו בתוך הגויות ממש - והגויות מבוללת, היא בולעת את ישראל. 

וכך אומר המהר״ל:

"... והכל הוא שלא יניח את ישראל, שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות. רק כי ה׳ יתברך עמהם והשגחתו עליהם. לכך פסוק זה הוא הבטחה לישראל: ׳כי שמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים׳ בשביל כי ה׳ יתברך - השגחתו על ישראל שלא יניח אותם עד אשר מאביד מלך ושרים מהם אשר הם מצירים אותם".

למשל, במראה הסנה. משה רבנו רועה את צאן יתרו, ורואה מרחוק את הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל: ״וייאמר משה אסרה-נא ואראה את-המראה הגדול הזה מדוע לא-יבער הסנה״! (שמות ג,ג).

מה יש לו למשה להבין מקרוב שלא הבין מרחוק?

אומר הנצי״ב מוולוז׳ין (׳העמק דבר׳ על אתר) שכאשר ראה משה את הסנה הבין מיד כי הסנה הוא עם ישראל, ואף הבין שהאש הבוערת בסנה הן הצרות שהגויים עושים לנו בגלות. אך עדיין דבר אחד הטריד אותו, אם הסנה איננו אוכל, ממה ניזונה האש? אם חומר הבעירה איננו הסנה, משמע שיש דבר אחר המבעיר את האש.

את זאת הלך משה לבדוק מקרוב: ״וירא מלאך ה׳ אליו בלבת-אש מתוך הסנה״ (שמות ג,ב), ואז הוא הבין שמה שנותן כוח לגויים לעשות צרות ליהודים בגלות זו השכינה ששורה אצלם.

מי נתן את הכוח לאומות העולם להצר לישראל? השכינה. ומדוע השכינה שורה שם? משום שכל מקום שיש בו שישים ריבוא של ישראל - שכינה שורה שם (ע"פ מדרש הגדול וישלח לב,ג) אולי משום כך ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם (בבא בתרא טו,ב)[2].

ממקום אחר

אפשר להבין זאת גם מן האזהרה שמזהיר מרדכי את אסתר: ״כי אם-החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר״ (ד,יד). לכאורה זה מצוין, הנה יעמוד רווח ותהיה הצלה! מדוע הוא מתעקש שדווקא אסתר תעשה זאת? מכיוון שמרדכי יודע שאלמלא כן יעמדו הרווח וההצלה ״ממקום אחר״. ׳מקום׳ הוא כנוי לקב״ה. לפי זה, ״מקום אחר״ זהו הצד האחר של הקב״ה, מה שרגילים לכנות ה׳סיטרא אחרא׳. כלומר מרדכי אומר לאסתר: או שתלכי למלך או שההצלה תבוא בדרך אחרת, וזה עלול להמיט עלינו שואה איומה.

אסתר מסכימה להיות זו שעל ידה תבוא ההצלה, אך אומרת: אינני יכולה לפעול לבד - ״לך כנוס את-כל-היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל-תאכלו ואל-תשתו שלשת ימים... ובכן אבוא אל-המלך״ (ד,טז). כלומר אם תהיה אחדות בתוך האומה ניתן למנוע את השואה.

זה אחד מהדברים שמגילת אסתר באה ללמדנו, שישנן סיטואציות היסטוריות שבהן עמלק יכול להרע, אבל אין הכרח שהוא יפגע. השואה היא אפשרית אבל לא הכרחית כי ניתן למונעה. מתי השואה אפשרית? בכל פעם שגאולה מתחילה אבל טרם מגיעה לסיומה. למשל, בני ישראל יצאו ממצרים, אך טרם הגיעו להר סיני. ברווח הזמן הזה יכול עמלק להופיע. 

בימי זרובבל החלו לבנות את המקדש אבל לא כולם שבו ארצה, ואז באו ימי אחשוורוש שבהם עמלק יכול לנסות לפגוע. 

כמו כן בימינו, הצהרת בלפור ניתנת אבל מדינת ישראל עדיין לא קמה, וזה הזמן שבו עמלק יכול לזרוע הרס. 

פגיעת עמלק ניתנת למניעה אם יש אחדות בתוך העם היהודי. לכן אמרה התורה: ״זכור את אשר-עשה לך עמלק״ (דברים כה,יז), ״זכור״, כי אם תשכח, כאשר הוא יופיע לא תדע כיצד להתמודד עמו. זכור איך ומתי הוא בא: ״אשר קרך בדרך״ (שם. יח). ״בדרך״, בטרם תגיע אל מטרתך, זה הזמן שבו הוא יכול לפגוע בך.

ניתן לומר שתהליך שיבת ציון הוא הכרח היסטורי בלתי ניתן לביטול, כי הקב״ה הבטיח. אבל תופעות הלוואי המתלוות לשיבת ציון, כמו האפשרות של שואה, אינן הכרח היסטורי; זו אפשרות שניתנת למניעה ע״י שותפות האומה במסירות הנפש של אסתר.

לסיום, נוסיף את דבריו של הרב ברויאר בספרו ׳פרקי מועדות׳ (עמ׳ 611-612):

סיפור המגילה ׳מסודר׳ היטב. הקב״ה דאג שמרדכי ישב בשער המלך; הוא סידר שאסתר תילקח כמלכה; שמרדכי יהיה האיש הנכון במקום הנכון, כדי לגלות את מזימת בגתן ותרש, ושפעולתו תירשם בספר דברי הימים למלך. כמו כן דאג הקב״ה שהמלך ישכח זאת, כך שהידיעה תיגנז ותתגלה בזמן הראוי. הכול היה מתוזמן היטב, מלבד ׳טעות׳ אחת: שהמלך לא קרא לאסתר שלושים יום. לכאורה אין הדבר מסתדר, כביכול הקב״ה ׳שכח׳ פה פרט חשוב. הלוא הוא היה יכול ׳לסדר׳ שהמלך יבקש את קרבתה של אסתר באותה השעה. מדוע נדרש שתהסס ללכת אל המלך, שתסכן את נפשה במעשה? אלא שזהו כנראה אחד היסודות של הגאולה: הקב״ה מסדר את הכול מלבד דבר אחד - מסירות הנפש של הנגאל. תמיד נדרשת החלטה של מסירות נפש, כדי שכל המערכות שהונחו על ידי הבורא תפעלנה בגאולת ישראל.

לכן אומרת אסתר: ״לך כנוס את כל היהודים״ לפני שמישהו אחר יכנס אותנו בעל כורחנו, בדרך הקשה. אחדות האומה היא שמצילה ומושיעה.

---

[1] הרב אורי שרקי בעוד מועד עמ' 164

[2] בנוסף, עצם זה שישראל נמצאים אצלם נותן להם שפע גשמי ורוחני, מי יודע היכן העולם היה ללא היהודים שהתפזרו בתוכו 2000 שנה והפרו אותו בכשרונותיהם.

דוגמא אחת מיני רבות: במהלך מלחמת העולם השנייה, ניסה הצי האמריקאי להחליט ולקבוע היכן הם צריכים לשריין ולמגן את המפציצים שלהם, וזאת לאור האבדות הקשות שספגו ובכדי להבטיח שהמטוסים יחזרו הביתה בשלום.

הם בחנו כל מטוס שחזר מגיחה וסימנו היכן נפגע.

לאחר בחינה של מאות מטוסים הם ביצעו ניתוח סטטיסטי של הנתונים וקיבלו את התוצאות הבאות המופיעות בתמונות.

בהתאם לנתונים, היה ברור לכל בר דעת כי נדרש למגן ולשריין את הכנפיים הקידמיות, הכנפיים האחוריות ואת מרכז גוף המטוס, שכן אלו האזורים בהם היו מרב הפגיעות.

בראש צוות הניתוח הסטטיסטי עמד מתמטיקאי יהודי שהצליח לברוח מצפורני הנאצים ולהגר לארה״ב בשם אברהם ולד (Abraham Wald).

מר אברהם ולד חלק על המסקנה לפיה יש לשריין אזורים אלו.

לטענתו נדרש לשריין טוב יותר את אזור האף, המנועים ואמצע גוף המטוס, וזה בניגוד גמור לכל הנתונים שנאספו עד כה.

אלא שמר וולד הבין מה שאחרים לא השכילו להבין.

המטוסים נורים גם באיזורים אלו, אבל אלו האיזורים הקריטיים ועל כן הם לא מצליחים לחזור הביתה ומתרסקים.

מה שהצי חשב שהוא עושה זה לנתח היכן המטוסים סובלים את הנזק הגדול ביותר. 

מה שהם עשו בפועל היה לנתח היכן המטוס יכול לספוג את הנזק המירבי ביותר, ועדיין לשוב הביתה בשלום ללא כישלון קטסטרופלי.

כל המקומות שלא נפגעו? המטוסים נורו בהם, התרסקו ולא שבו חזרה.

במקום לבחון את כל המדגם הם בחנו רק את הניצולים.

כמובן שבעקבות המחקר המטוסים מוגנו היכן שבאמת נדרש מיגון ושיעור המטוסים שצלחו את הקרבות עלה דרמטית.

המחקר של וולד הוביל להכרה בטעות מחשבתית שכולנו עושים כל יום, ״הטעיית הניצולים״ survivorship bias

על קצה המזלג, אנו מסתכלים רק על המקרים המצליחים ולא בוחנים גם את הכשלונות/חוסר ההצלחות.

למי שרוצה לקרוא ולהבין יותר:

https://youtu.be/NtUCxKsK4xg

להיפגש נכון עם א-להים

להיפגש נכון עם א-להים

הרב יהודה בן חמו

"מקום מנוחתנו הוא רק בא-להים"

כולנו מחפשים דרך להיפגש עם הבורא ולחוש אותו עוד כשאנחנו כאן למטה.

אבל איך אפשר להיפגש עם משהו שהוא גבוה מעל גבוה? משהו רוחני כל כך מעבר לתפישתנו ולהשגתנו?

"אבל הא-להים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא... ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח?"

המרחק הזה בין הרצון שלנו לבין היכולת שלנו לתפוס את א-להים הוא מרחק מתסכל!

"על כן ימצאו על פי רוב... מבקשי א-להים יגעים ועייפים ברוח..."

אז איך מגשרים על הפער הזה?

"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין - דרך השער" – מהו השער הזה? איזה שער יכול להביא אותי לתפישה בא-לוהות???

אם אני רוצה לדבר עם חבר שלי, לשבת איתו לקפה, לחבק אותו – אין לי יכולת לעשות את כל זה עם נשמתו, היא מופשטת מידי (למרות שאני קורא לו 'נשמה'...).

לכן הכל מתבצע דרך הגוף שלו שנושא את הנשמה, עם הגוף יש לי דיאלוג, יש לי דיבור, יש לי השגה, ודרכו מתבטאת הנשמה המחיה את הגוף...

אבל לא-להים אין גוף ואין דמות הגוף... אז איך אני יכול להיפגש איתו? מה הממוצע שיהיה בינינו כדי שבכל אופן נוכל להיפגש (עוד כאן למטה)?

"השער הוא הא-לוהות המתגלה בעולם"

כתוב בתורה: "אחרי ה' א-להיכם תלכו", שואלת הגמרא, איך אפשר ללכת אחרי השכינה? ועונה  – "הלך אחר מידותיו של הקב''ה".

לכן כותב הרב: "הדבקות של 'ואתם הדבקים בד' א-להיכם' היא הדבקות במדותיו של הקב"ה, כי אי- אפשר להדבק בשכינה, אלא התדבק בדרכיו. מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון וכו' ".

אם אני אנסה להיפגש רק עם הנשמה של חבר שלי בלי המפגש עם גופו אני אכשל בהכרח, אני חייב לעבור דרך הגשר / השער / הגוף שלו ומעשיו שאני רואה בחוץ...

המעשים החיצוניים של הבורא שאותם אני רואה מולי בכל יום אלו מידותיו המתבטאות בעולם – הטוב, האומץ, היופי, היושר, צדק חברתי, אהבה, חכמה, חירות, אחדות ושלום...

כל העצמה והשתלמות של המידות האלו היא גילוי א-להות!!!

"אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה אלוהית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלוהית היותר מאירה".

לכן, אין דבר כזה 'חילוני גמור' כי חילוני זה מלשון 'חול' ואין 'חילוני' שלא מחובר לא-להים, הרי גם הוא רוצה ושואף ומנסה כל הזמן להגביר את האידיאלים האלו שהוא מאמין בהם ורוצה אותם!

'חילוני' שיושב באוהל ברוטשילד כדי שיהיה יותר צדק במדינה – מגביר באותו רגע את נוכחות א-להים בעולם!

"עבודת א-להים... היא העיבוד של האידיאלים האלוהיים (מידות ה'), לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם... זאת היא עבודת ד' הנאורה"!

לכפור אפשר רק בא-להים כפי שהבנת אותו ברמה של הסברת הגננת (ומאז לא הגדלת את הבנתך בנושא הזה) או איך שקלטת אותו בתקשורת... 

א-להים כזה באמת יכול להוביל לכפירה ולעיוותים...

אבל, אחרי שהבנו את עבודת א-להים בצורה הנכונה - לא-להים כזה אפשר להתכחש?

אפשר לכפור בא-לוהות כזאת?

יש מישהו שלא ייצא להגנת ילדה שמקבלת מכות?

שלא יעזור למישהו שעבר תאונה?

שלא רוצה שיהיה שלום ושלוה בעולם?

פרשת וילך - בכל צרתם לו צר

בכל צרתם לו צר

שני בחורים דתיים נסעו על אופנוע, ראה אותם שוטר, והחליט לעקוב אחריהם כדי לתפוס אותם על איזושהי עבירת תנועה ולתת להם דו״ח. זמן רב עקב אחריהם, ולא תפס אותם על שום עבירה. הם נסעו כחוק. לבסוף התייאש. הוא עצר ושאל אותם: ״כיצד יתכן שנסעתם זמן כה רב מבלי לעבור שום עבירת תנועה?״

ענו לו הבחורים: ״פשוט מאד, ה' אתנו!״

״זהו זה, תפסתי אתכם״, קרא השוטר, ״שלושה על אופנוע!...״.

יהודי צריך תמיד להרגיש בכל עת ובכל מצב שה׳ אתו!...

הנביא (ישעיה סג,ט) אומר: ״בכל צרתם לא צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם״.

הקרי והכתיב שבפסוק אינם שווים! הכתיב הוא ״לא צר״ אבל הקרי הוא ״לו צר״. ונשאלת איפוא השאלה: צר לו או לא?

מעשה שהיה בעיר בריסק לפני כמאה וחמישים שנה. באחת מלילות שבת יצאו תושבי העיר היהודים להפגין נגר מחללי שבת. המשטרה המקומית כעסה על ההתקהלות הבלתי חוקית ועצרה את ראש הקהל. ההפגנה התפזרה וראש הקהל הובל באזיקים לבית האסורים.

צערו היה רב לשבת בבית הסוהר בשבת, ללא קידוש, ללא סעודת שבת, הרחק מהמשפחה, בודד, מי יודע מה יהיה גזר דינו?

חלפו שעתיים של צער והנה בפתח החדר נראה הגאון הקדוש מהרי״ל דיסקין (רבה של בריסק ולאחר מכן רבה של ירושלים). המשטרה החליטה לעצור גם אותו כרב העיר על שהיה שותף להחלטה להפגין.

והנה אורו עיניו של ראש הקהל. ״הכל היה כדאי״ לחש לעצמו: ״הכל היה כדאי בשביל להיות שבת אחת במחיצת המהרי״ל דיסקין".

וכך פירש: ״בכל צרתם לו צר״ - ה׳ צר עימנו במצוקותינו הוא חש בצער ליבו של כל יהודי. ואז כאשר ה׳ עימו ״בכל צרתם לא צר״ הצרה חולפת, פורחת לה, היא איננה צרה, כי אם הקב״ה איתי הכל טוב!

רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי

יונתן פולארד: הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה תמיד אומר לי כי מה ששומר עלי בכל השנים הקשות בבית הכלא זו השכינה. אינני מבין מהי שכינה, אבל באמת זה פלא שאני בחיים אחרי שבע שנים בצינוק. צינוק זה מקום שנועד לשבור את רוחו של האדם. להסיר ממנו צלם אנוש. מאוד קשה להחזיק מעמד בתנאים כאלה חודש או חודשיים. הרבה מתאבדים או מאבדים את השפיות שלהם.

אני הייתי שם שנים על שנים. עשרים ושבע שנים. אין בכל ארצות הברית מישהו שיושב עשרים ושבע שנים על ריגול. נדמה לי שאין בכל העולם מישהו כזה. אי אפשר להחזיק מעמד. אין לי הסבר אחר כיצד הצלחתי להחזיק מעמד בכלא כל כך הרבה שנים בלי ההסבר של הרב אליהו.

כשהרב אמר לי שהשכינה איתי, שאלתי אותו האם משמעות הדבר היא שגם השכינה בכלא. זו הפעם היחידה שראיתי דמעות בעיניו. הוא אמר לי שעל זה נאמר הפסוק בתהילים (כג) "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי". הוא אמר לי יש ניקוד רגיל לפסוק, אבל יש אפשרות לשים את הפסיק במקום אחר. "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא". זה אני יושב בכלא לא מפחיד אותי. "רָע - כִּי אַתָּה עִמָּדִי" מה שרע הוא זה שאתה עמדי בתוך הכלא, וזו גלות השכינה.

״הבית היהודי״ (ח׳׳א עמ' 208 רבי שמחה כהן שליט״א):

בתקופת מלחמת יום כיפור, שהיתי במשך כמחצית השנה במתקן ל״מוכי הלם״. ׳הלם' הינו מצב נפשי, הנוצר מתחושת נעזבות. לקו בו חיילים שאנשי יחידתם, ל״ע, נהרגו והם נשארו לבד. לעיתים הגיעו למתקן חיילים אשד מפקדם נהרג, או לוחמים ששכבו עשרים וארבע שעות תחת הפגזה קשה, או ישבו בודדים בצינוק בשבי המצרי או הסורי.

רובם של הלוקים ב׳הלם' היו אנשי מילואים שלא באו מיחידות מגובשות. ההפרעות הנפשיות היו: חרדות, נדודי שינה, קשיים לנהל חיי משפחה, וכדומה.

במיתקן ששהיתי בו הוצב צוות מעולה של פסיכיאטרים ורופאים למיניהם שטיפלו במסירות רבה בחולים. שיטות רבות הופעלו כדי לרפא אותם. אחת מהן היתה טפול בהשפעת זריקת 'פנטוטל' שגרמה למטופל ערפול מסוים. עם כניסתו לערפול יצרו בקרבתו אפקטים קוליים בדומה לאלה הנשמעים בשדה הקרב - קולות ירייה והפגזות. כלומר, 'החזירו' את המטופל דמיונית למצב שבו קיבל את תחושת הנעזבות בשדה הקרב. תוך כדי כך המטופל היה מספר על תחושותיו ועל מה שעבר עליו. הצוות המטפל היה מאזין ונותן תמיכה מילולית ובעיקר נותן לו תחושה שהוא אינו לבד ״אנחנו איתך, אינך לבד, אנחנו איתך", שידרו לו כל הזמן.

הרעיון שעומד מאחורי טיפול זה, הוא, החזרת התמיכה וה׳יחד' שהיתה חסרה לו בעת האירוע בשרה הקרב שהביא להלם - הנעזבות.

בעת שהגעתי לראשונה למתקן, נכנסתי לשיחת תדרוך עם הפסיכיאטר הראשי. כשהבחין שאני חובש כיפה, אמר לי: "אתה יודע, למתקן זה לא הגיע שום מוכה הלם דתי משהבעתי תמיהה על כך, הוא הגיב ואמר: "מדוע אתה מתפלא, והרי אתה יודע שהלם מתהולל בעקבות ״תחושת נעזבות״, ואדם דתי אינו מרגיש עצמו נעזב"!

זוה"ק (ח"ב ב:): "רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (יחזקאל א') הָיֹה הָיָה דְּבַר ה', הָיֹה הָיָה תְּרֵי זִמְנִי אֲמַאי. וְתוּ אִית לְשָׁאֲלָה, אִי יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה מְהֵימָנָא הֲוָה, אֲמַאי גַּלֵּי כָּל מַה דְּחָמָא, מַאן דְּמַלְכָּא אָעִיל לֵיהּ בְּהֵיכָלֵיהּ אִית לֵיהּ לְגַלָאָה רָזִין דְּחָמֵי. אֶלָּא וַדַּאי יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה מְהֵימָנָא הֲוָה, וְכָל מַה דְּחָמָא בִּמְהֵימָנוּתָא אִיהוּ, וּבִרְשׁוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי כָּל מַה דְּגַלֵּי, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ...

[רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, הָיֹה הָיָה דְבַר ה'. הָיֹה הָיָה פַּעֲמַיִם לְשֵׁם מָה? וְעוֹד יֵשׁ לִשְׁאֹל, אִם יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא נֶאֱמָן הָיָה, לָמָּה גִּלָּה כָּל מַה שֶּׁרָאָה? מִי שֶׁהַמֶּלֶךְ מַכְנִיס אוֹתוֹ לְהֵיכָלוֹ, יֵשׁ לוֹ לְגַלּוֹת סוֹדוֹת שֶׁרָאָה? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁיְּחֶזְקֵאל הָיָה נָבִיא נֶאֱמָן, וְכָל מַה שֶּׁרָאָה הוּא רָאָה בֶּאֱמוּנָה, וּבִרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא גִּלָּה כָּל מַה שֶּׁגִּלָּה, וְהַכֹּל הֻצְרַךְ].

כַד עָאלוּ בְּגָלוּתָא בְּבָבֶל, חָשִׁיבוּ דְּהָא לֵית לְהוּ קִיּוּמָא לְעָלְמִין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן, וְלָא יַשְׁגַּח בְּהוֹן לְעָלְמִין.

[כַאֲשֶׁר (נכנסו) לְגָלוּת בָּבֶל, חָשְׁבוּ שֶׁאֵין לָהֶם קִיּוּם לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָזַב אוֹתָם, וְלֹא יַשְׁגִּיחַ בָּהֶם לְעוֹלָמִים]

וְתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פָּמַלְיָא דִּילֵיהּ, וְכָל רְתִיכִין קַדִּישִׁין, וְכָל חֵילֵיהּ וּמַשִּׁרְיָיתֵיהּ, וְרַבְרְבָנוֹי, וְכָל חֵילָא דִּשְׁמַיָּא, וְאָמַר לוֹן, מָה אָתּוּן עַבְדִּין הָכָא, וּמַה בְּנֵי רְחִימָאי בְּגָלוּתָא דְּבָבֶל, וְאָתּוּן הָכָא, קוּמוּ חוּתוּ כֻּלְּכוֹן לְבָּבֶל, וַאֲנָא עִמְּכוֹן. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כֹּה אָמַר ה' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְגוֹ'. לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כּוּלָם, אִלֵּין כָּל רְתִיכִין וּמַשִׁרְיָין עִלָּאִין.

[וְשָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ, וְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְכָל חֵילוֹתָיו וּמַחֲנוֹתָיו וּגְדוֹלָיו וְכָל חֵיל הַשָּׁמַיִם, וְאָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן? וּמַה בָּנַי אֲהוּבַי בְּגָלוּת בָּבֶל, וְאַתֶּם כָּאן? קוּמוּ רְדוּ כֻּלְּכֶם לְבָבֶל, וַאֲנִי עִמָּכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּה אָמַר ה' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְגוֹ'. לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם - אֵלֶּה כָּל הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים]

כַּד נַחְתּוּ לְבָּבֶל, אִתְפַּתָּחוּ שְׁמַיָּא, וְשָׁרָאת רוּחַ נְבוּאָה קַדִּישָׁא עַל יְחֶזְקֵאל, וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא, וְאָמַר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, הָא מָארֵיכוֹן הָכָא, וְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא וּרְתִּיכוּ, דְּאָתוּ לְמֵידָר בֵּינֵיכוֹן. לָא הֵימְנוּהוּ, עַד דְּאִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה כָּל מַה דְּחָמָא, וָאֵרֶא כָּךְ, וָאֵרֶא כָּךְ. וְאִי גַּלֵּי יַתִּיר, מַה דְּגַלֵּי כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ. כֵּיוָן דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, חַדוּ. וְכַד שָׁמְעוּ מִלִּין מִפּוּמֵיהּ דִיחֶזְקֵאל, לָא חַיְישׁוּ עַל גָּלְוּתְהוֹן כְּלָל, דְּהָא יָדְעוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁבִיק לוֹן. וְכָל מַה דְּגַלֵּי בִּרְשׁוּתָא גַּלֵּי".

[כְּשֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל, נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וְשָׁרְתָה נְבוּאָה קְדוֹשָׁה עַל יְחֶזְקֵאל, וְרָאָה כָּל מַה שֶּׁרָאָה, וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הֲרֵי אֲדוֹנְכֶם כָּאן, וְכָל חֵילוֹת הַשָּׁמַיִם וּמַרְכְּבוֹתָיו שֶׁבָּאוּ לָדוּר בֵּינֵיכֶם. לֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, עַד שֶׁהִצְטָרֵךְ לְגַלּוֹת כָּל מַה שֶּׁרָאָה, וָאֵרֶא כָּךְ, וָאֵרֶא כָּךְ. וְאִם גִּלָּה יוֹתֵר - כָּל מַה שֶּׁגִּלָּה הֻצְרַךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כָּךְ יִשְׂרָאֵל, שָׂמְחוּ. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ דְבָרִים מִפִּי יְחֶזְקֵאל, לֹא חָשְׁשׁוּ עַל גָּלוּתָם כְּלָל, שֶׁהֲרֵי יָדְעוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָזַב אוֹתָם, וְכָל מַה שֶּׁגִּלָּה - גִּלָּה בִּרְשׁוּת].

רבינו האור החיים הקדוש לא רצה לקבל על עצמו משרה רבנית רשומה, אבל מידי פעם כשהיה דין קשה ומסובך הצטרף לדון את הדין עם שאר הדיינים על פי בקשתם . באחד הדיונים אור החיים הקדוש חייב את אחד העשירים בדין, ואותו עשיר שלא היה מוכן לקבל את הדין התחיל לקלל ולבזות את הצדיק, לאחר מכן ניגש אחד הדיינים החשובים אל הרב וביקש ממנו שימחל לאותו עשיר, אמר לו הרב, באותה רגע שביזה אותי העשיר כבר מחלתי לו על הכל ולא נשאר בליבי דבר, שהרי כל עבירה של יהודי מכבידה כביכול על כנפי השכינה, ולכן מחלתי לו מיד כדי להקל מחומרת העבירה.

בכל צרתם לו צר מדובר גם ובעיקר על הצרות הרוחניות! כשיש ליהודי עבירה השכינה סובלת! זה צער גדול! גם שם הקב"ה ביחד איתו!

אתה לא סוחב לבד את העבירות!

אתה לא חוזר בתשובה לבד!

הקב"ה איתך גם במעשה החזרה בתשובה!!!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל:

ב'אבינו מלכנו' אנחנו אומרים: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ".

אבל לפני כן כבר אמרנו: "חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ" "מְחול וּסְלַח לְכָל עֲונותֵינו" "מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ".

אז מה הכוונה עכשיו "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"?

אלא לפני כן אנחנו התאמצנו והצלחנו מה שהצלחנו, זה מה שאנחנו יכולים, עכשיו תורך! אתה מצדך תחזיר אותנו בתשובה שלמה לפניך!!!

פרשת נשא - שמחה אהבה ושירה בברכת כהנים

שמחה אהבה ושירה בברכת כהנים

זוה"ק (ח"ג קמז.): "תַּאנָא למדנו, כָּל כֹּהֵן דְּלָא רָחֲמִין לֵיהּ עַמָּא, לָא יִפְרוֹס יְדוֹי כל כהן שאין העם אוהבים אותו, ואין רצונם להתברך על ידו, לא ישא את כפיו. וְעוּבָדָא הֲוָה בְּחַד כֹּהֵן דְּקָם וּפְרִיס יְדוֹי, וְעַד דְּלָא אַשְׁלִים, אִתְעֲבִיד תִּלָּא דְגַרְמֵי ומעשה היה בכהן אחד שנשא את כפיו, ועד שלא השלים את ברכת כהנים נעשה גל של עצמות. מַאי טַעְמָא מהו הטעם שנענש, ואמר מִשּׁוּם דְּלָא בְּרִיךְ בַּחֲבִיבוּתָא לפי שלא ברך באהבה ובחיבה. וְקָם אַחֵר וּפְרִיס יְדוֹי וּבָרִיךְ, וְאִתְתָּקַּן הַהוּא יוֹמָא וקם כהן אחר ונשא את כפיו וברך ברכת כהנים, ונתקן ונתברך היום ההוא...".

למה הכהן הזה נענש? מקסימום שיגידו לנו שהברכה שלו לא עזרה כלום? למה ככה לגמור עליו?

כתוב על בני קהת (במדבר ז,ט): "עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ – עֲלֵהֶם. בַּכָּתֵף יִשָּׂאו" -  זה נורא כי לבני מררי שנשאו את העמודים היו ארבע עגלות. לבני גרשון שנשאו את היריעות היו שתי עגלות. אך לבני קהת, שסוחבים ארון ומנורה – כל כך כבד – אין עזרי נשיאה. איזה משא כבד וקשה!

מדרש (בפרשה זו, וכן בגמ' ערכין יא.): "בכתף ישאו" – אין "ישאו" אלא לשון שירה, שכך כתוב בתהילים: "שאו זמרה". מכאן רמז לעיקר שירת לוויים מן התורה.

לא ברור מהו הקשר בין פשט לשון התורה לבין פסוקים אלה העוסקים בשירה?

התשובה נעוצה בדמיון הרב שבין ארון הברית לבין שירה וזמרה.

הגמרא (סוטה לה.) מציינת, שארון הברית היה נושא את נושאיו כפי שאירע במעבר הירדן בכניסת עם ישראל לארץ ישראל.

אמנם אנחנו סבורים שאנו נושאים את ארון הברית על כתפינו, אך למעשה הוא נושא אותנו.

נוכל לדמות זאת לכתפיים הסבורות כביכול שהן נושאות את הראש עליהן, בעוד שהאמת ידועה לכל, שהראש הוא הנושא את כל גוף האדם ומעמידו בקומה זקופה. הראש הוא עניו ואינו מבליט את חשיבותו, ועל ידי כך הוא נותן מקום לטעות שהכתפיים נושאות אותו.

גם השירה נושאת את נושאיה. כאשר אנחנו שרים נדמה כאילו אנו נושאים את השירה ואת הנגינה, בעוד שהאמת היא שהשירה נושאת את רוחנו ונפשנו למעלה.

נוכיח זאת מן העובדה, שהשירה והזמרה מובילות אל הריקוד, שבו האדם נושא את רגליו מעל הארץ. הניגון והשירה הופכים את האדם לקל רגלים, זריז ונישא על כנפי הזמר.

במסעות בצבא משתדלים לשיר במיוחד כשקשה (כשהמבצעיות מאפשרת...).

הגמרא (ע"ז כד:) מביאה את הסיפור מספר שמואל על הפלישתים, שארון הברית נשבה בידיהם ובהיותם טמאים, הם חששו מלגעת בו. הם הסיעו אותו על גבי עגלה רתומה לשתי פרות, ללא עגלון וראו זה פלא –

הפרות הלכו ישר (שמואל א' ו,יב): "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול".

למרות שהשאירו את העגלים שלהם מאחורה ולקחו פרות שאף פעם לא היו בבית שמש...

אומרת הגמרא: "ויישרנה הפרות" – אחד, שהיו מהלכות בישרוּת. אבל רבי יוחנן אמר: "ויישרנה הפרות" – שאמרו שירה.

אמר רבי שמואל בר נחמני: כמה יגיעות נתייגע משה רבנו, כמה הוא עבד קשה, עד שלימד ללוויים לשיר. ואתן, פרות, אומרות שירה מאליכן? יישר חילכן! כי כל מי שראה את הפרות בדרך אמר להן "ישר כוח! איזו שירה מהממת"...

ה"מאור ושמש" (פ' קרח, בשם הברית מנוחה): "בשעה שהיו מביאים קרבן לבית המקדש היה מסתכל הכהן העובד בבעל הקרבן, והבין מחשבתו, ואם הבין שאינו עושה תשובה כראוי עדיין, רמז הכהן העובד להלויים שיזמרו ניגון לעורר בעל הקרבן להרהר בתשובה, ואז הביאו הלויים בשירם ובזמרם את בעל הקרבן שיהרהר בתשובה".

הגר"א זצ"ל: "רוב טעמי התורה וסודות שיר הלויים וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר לידע בלעדי חכמת המוזיקה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה ויכולים לחיות המתים בסודותיה הגנוזים בתורה...".

מנות הלוי (מגילת אסתר א,ח): "ילדים קטנים אינם ישנים אם לא ישמעו את קול הרינה, שזה בא מפני שקול השירה של המלאכים עדיין נקבעת בנפשם למיעוט זמן הפרדם ממנו וכו'...".

השירה מביאה שמחה!

השמחה מביאה נבואה!

הרב קוק (קובץ א, תתמז): "שמחה, עבודה, שלוה, עונג, זהו השעשע העליון שצדיקים זוכים בה, כ"א ע"פ פעלו. וכשאורות הללו מתחברים יחד, אז רוח הקודש מקשקשת כזוג".

לכן מי שלא נשוי – 'שרוי בלא שמחה' (יבמות סב:) ולא יכול לברך...

זוה"ק (ח"ג קמה.): אָמַר רִבִּי יִצְחָק בא לפרש הטעם מדוע כהן שלא נשא אשה אסור בעבודת ביהמ"ק, מִשּׁוּם דְּלֵית שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא, בְּמַאן דְּלָא אִנְּסִיב לפי שאין השכינה שורה במי שלא נשא אשה, וְכָהֲנֵי בַּעְיָין יַתִּיר מִכָּל שְׁאָר עַמָּא, לְאַשְׁרְיָיא בְהוּ שְׁכִינְתָּא והכהנים צריכים יותר מכל שאר העם שתשרה בהם השכינה, כי סתם ישראל עבודתו ומצותיו עושות תקון הגם שלא נשא אשה, אבל כהן אסור בעבודת המקדש אם לא נשא אשה, מפני שתכלית עבודתו היא לייחד קב"ה ושכינתיה, ואם לא נשא אשה שאז אין השכינה שורה עמו, איך שייך לייחדה עם ז"א. וְכֵיוָן דְּשָׁרַת בְּהוּ שְׁכִינְתָּא, שַׁרְיָא בְהוּ חֶסֶד, וְאִקְּרוּן חֲסִידִים וכיון שהשכינה שורה בהם על ידי שנשאו אשה, שורה בהם החסד שהוא עיקר מדתם שעל ידי החסד יוכלו לייחד למעלה, ונקראים חסידים. וּבַעְיָין לְבָרְכָא עַמָּא לכן הם צריכים לברך את העם, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קמה) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה זהו שכתוב וחסידיך יברכוכ"ה דהיינו שהם ממשיכים ברכות למלכות הנקראת כ"ה וממנה נמשכות הברכות לישראל. וּכְתִיב וכתוב, (דברים לג) תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ הרי שהכהן נקרא ג"כ חסיד. וּמִשּׁוּם דְּכָהֲנָא אִקְּרֵי חָסִיד, בָּעֵי לְבָרְכָא ולפי שהכהן נקרא חסיד, לכן הוא צריך לברך את העם. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב ולכן כתוב, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ. מַאי טַעְמָא מהו הטעם שהכהנים יכולים להמשיך ברכות למלכות. מִשּׁוּם דְּאִקְּרוּן חֲסִידִים, וּכְתִיב וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה לפי שהם נקראים חסידים, וכתוב יברכוכ"ה דהיינו יברכו כ"ה, ולכן הם המושכים את השפע מחסד אל המלכות.

ע"י השמחה ששורה בעקבות השירה אפשר לשאת את הקדושה שמגיעה...

לכן כהן שחסרה לו שמחה ואהבה נעשה גל של עצמות...

לא בתור עונש, אלא בגלל שכשהשכינה ירדה עליו לא היה לו איך לשאת את הקדושה והעוצמה הזאת... הוא פשוט התפרק...

זוה"ק (שם): "כָּל כֹּהֵן דְּהוּא לָא רָחִים לְעַמָּא, אוֹ עַמָּא לָא רָחֲמִין לֵיהּ, לָא יִפְרוֹס יְדוֹי לְבָרְכָא לְעַמָּא כל כהן שאינו אוהב את העם, או שאין העם אוהבים אותו, לא ישא את כפיו לברך את העם, כי אינו יכול לברך בלב טוב ובעין טובה, דִּכְתִּיב, (משלי כב) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ ודרשו חז"ל אַל תִּקְרֵי יְבוֹרָךְ, אֵלָא יְבָרֵךְ אל תקרי יבורך דהיינו מאחרים, אלא יברך, שהוא יברך את האחרים".