יום ראשון, 19 בספטמבר 2021

סוכות - סדר שבעה אושפיזין

סדר שבעה אושפיזין

 


בכל לילה מחג הסוכות קודם שיכנס לסוכה יעמוד בפתח ויאמר:

 

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ לְיַחֲדָא שֵׁם י"ה בְו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל

וּבְשֵׁם כָּל הַנְּפָשו‍ֹת וְהָרוּחו‍ֹת וְהַנְּשָׁמו‍ֹת הַמִּתְיַחֲסִים אֶל שָׁרְשֵׁי נַפְשֵׁנוּ רוּחֵנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם וְהַקְּרו‍ֹבִים לָהֶם שֶׁמִּכְּלָלוּת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׁיָּה. וּמִכָּל פְּרָטֵי אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׁיָּה דְּכָל פָּרְצוּף וּסְפִירָה דִּפְרָטֵי אבי"ע. הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָּאִים לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ ה'אֱלֹהֵינוּ בְּתוֹרָתוֹ עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דוֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַּסֻּכֹּת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לְתַקֵּן אֶת שָׁרְשָׁהּ בִּמְקוֹם עֶלְיוֹן. לְהַשְׁלִים אִילָן הָעֶלְיוֹן וּלְהָקִים סֻכַּת דָּוִד לְהַחֲזִיר הָעֲטָרָה לְיוֹשְׁנָהּ. וּלְהַשְׁלִים שְׁלֵמוּת תִּקּוּן הַנְּפָשׁו‍ֹת וְהַרוּחו‍ֹת וְהַנְשָׁמו‍ֹת שֶׁמִּכְּלָלוּת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָה וּמִכָּל פְּרָטֵי אבי"ע. וִיהִי רָצו‍ֹן מִלְפָנֶיךָ ה'אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבו‍ֹתֵינוּ, שֶׁיְהֵא עַתָּה עֵת רָצו‍ֹן לִהְיו‍ֹת עו‍ֹלָה מִצְוָה זו‍ֹ לְפָנֶיךָ.

 

בכל לילה יאמר השורה השייכת לאותו הלילה:

 

ליל א' וּבְכֹחַ מִצְוָה זו‍ֹ יִמָּשֵׁךְ הַחֶסֶד הַפְּנִימִי הָעֶלְיו‍ֹן הַנִקְרָא יו‍ֹמָם. יו‍ֹמָא דְּכָלִיל לְכֻלְּהוּ יו‍ֹמֵי שֶׁהוּא הַחֶסֶד שְׁבַּחֶסֶד מֵאִימָּא עִלָּאָה לְרָחֵל אִמֵּנוּ. וְגַם תְּקַבֵּל עו‍ֹד רָחֵל אִמֵּנוּ הַחֶסֶד הָעֶלְיו‍ֹן שֶׁבְּכָל הַחֲסָדִים דְּאו‍ֹר מַקִיף מֵאִימָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא שֶׁהוּא הַחֶסֶד שְׁבַּחֶסֶד שֶׁבָּהּ:

 

ליל ב' וּבְכֹחַ מִצְוָה זו‍ֹ יִמָּשֵׁךְ לְרָחֵל אִמֵּנוּ או‍ֹר הַמַּקִּיף הַחֶסֶד שֶׁבַּגְּבוּרָה מֵאִימָּא עִלָּאָה קַדִּשָׁא:

 

ליל ג' וּבְכֹחַ מִצְוָה זו‍ֹ יִמָּשֵׁךְ לְרָחֵל אִמֵּנוּ או‍ֹר הַמַּקִּיף הַחֶסֶד שֶׁבַּתִּפְאֶרֶת מֵאִימָּא עִלָּאָה קַדִּשָׁא:

 

ליל ד' וּבְכֹחַ מִצְוָה זו‍ֹ יִמָּשֵׁךְ לְרָחֵל אִמֵּנוּ או‍ֹר הַמַּקִּיף הַחֶסֶד שֶׁבַּנֵּצַח מֵאִימָּא עִלָּאָה קַדִּשָׁא:

 

ליל ה' וּבְכֹחַ מִצְוָה זו‍ֹ יִמָּשֵׁךְ לְרָחֵל אִמֵּנוּ או‍ֹר הַמַּקִּיף הַחֶסֶד שֶׁבַּהו‍ֹד מֵאִימָּא עִלָּאָה קַדִּשָׁא:

 

ליל ו' וּבְכֹחַ מִצְוָה זו‍ֹ יִמָּשֵׁךְ לְרָחֵל אִמֵּנוּ או‍ֹר הַמַּקִּיף כְּלָלוּת הַחֲמִשָּׁה חֲסָדִים שֶׁבַּיְסו‍ֹד מֵאִימָּא עִלָּאָה קַדִּשָׁא:

 

ליל ז' וּבְכֹחַ מִצְוָה זו‍ֹ יִמָּשֵׁךְ לְרָחֵל אִמֵּנוּ או‍ֹר הַמַּקִּיף כְּלָלוּת הַחֲמִשָּׁה חֲסָדִים שֶׁבַּמַּלְכוּת מֵאִימָּא עִלָּאָה קַדִּשָׁא:

 

וְהוּכַן בְּחֶסֶד כִּסֵּא וְיִתְמַתְּקוּ הַגְּבוּרו‍ֹת וְיִתְבַּסְּמוּ, כְּמו‍ֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וִימִינו‍ֹ תְּחַבְּקֵנִי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּנֵי הַמַּלְכוּת רָחֵל עֲקֶרֶת הַבַּיִת, עָשִׂינוּ הַסֻּכָּה כְּמִצְוַת ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר הִיא כְּנֶגֶד עַנְנֵי כָּבו‍ֹד, כַּכָּתוּב וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יו‍ֹמָם. וְהֵם שִׁבְעָה עֲנָנִים וּכְנֶגְדָּם הֵם שִׁבְעַת יְמֵי הַסֻּכָּה. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ יו‍ֹשְׁבִים בְּצֵל או‍ֹר הַמַּקִּיף הַמִּתְפַּשֵּׁט עָלֶיהָ הַמַּקִּיף וְסו‍ֹבֵב או‍ֹתָהּ, וּבִישִׁבָתֵנוּ בָּהּ יִמָּשֵׁךְ אֵלֵינוּ מִן הָאו‍ֹר הַמַּקִּיף הַהוּא.

 

אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן פְּרוֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טו‍ֹבָה מִלְפָנֶיךָ. וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ. וּשְׁמוֹר צֵאתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב עַל יְדֵי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל ה' שֹׁמְרֶךָ, ה' צִלְּךָ עַל-יַד יְמִינֶךָ: כִּי-הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי, וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן: וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב עַל יְדֵי הו‍ֹשֵׁעַ הַנָבִיא יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן: וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב עַל יְדֵי יְֹשַׁעְיָה הַנָבִיא וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי-אָתָּה:

 

ר"ת הוי"ה

יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי:

הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ. וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ:

וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו. וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים:

הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

 

ר"ת אהי"ה

אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ:

הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמַיִם. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ. כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ:

הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו. לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ:

 

ר"ת אדנ"י

אַתָּה ה'לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי. חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרֻנִי:

דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ. בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ:

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ. נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ:

ה' יִגְמֹר בַּעֲדִי. ה' חַסְדְּךָ לְעוֹלָם. מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל תֶּרֶף:

 

אֵל מָלֵא רַחֲמִים. פְּרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת רַחֲמִים וְשָׁלוֹם. כִּי אַתָּה ה' הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן:

 

עוּלוּ אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין. עוּלוּ אֲבָהָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין לְמֵיתַב בְּצִלָּא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה. בְּצִלָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:

לֵיל א' לִיעוֹל אַבְרָהָם רְחִימָא אַבָּא קַדִּישָׁא. (דהכי סליק לחושבן סוכ"ה סמך גי' ק"כ, וא"ו גי' י"ג, כ"ף גי' ק', ה"י גי' ט ו, סך הכל גי' אַבְרָהָם). וְלִיעוּל עִמֵּהּ יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָוִד:

לֵיל ב' לִיעוּל יִצְחָק עֲקֵדָא אַבָּא קַדִּישָׁא  (דהכי סליק לחושבן סוכ"ה בא"ת בא"ש, ח' פ' ל' צ' עולה ר"ח, גי' יִצְחָק). וְלִיעוּל עִמֵּהּ אַבְרָהָם יַעֲקֹב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָוִד:

לֵיל ג' לִיעוּל יַעֲקֹב שְׁלֵימָא אַבָּא קַדִּישָׁא. (דהכי סליק לחושבן ב' פעמים סוכ"ה גי' יעקב וגם פנים דסוכה הוא נ' ה' י' ד', ואחוריים דאותיות סוכה ע' ז' ל' ו', עולה קפ"ב גי' יעקב) וְלִיעוּל עִמֵּהּ אַבְרָהָם יִצְחָק מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָוִד:

לֵיל ד' לִיעוּל מֹשֶׁה רָעְיָא מְהֶימְנָא.  (דהכי סליק לחושבן סוכ"ה פשוטה ומלאה במלוי דיודין סמ"ך וי"ו כ"ף ה"י גי' מֹשֶׁה וג' אותיות. וגם אם תחשוב א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י כ"ל מ"ן ס', גי' רנ"ה א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י כ' הרי גי' ע"ה א"ב ג"ד ה' הרי גי' ט"ו, סך הכל גי' מֹשֶׁה). וְלִיעוּל עִמֵּהּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָוִד:

לֵיל ה' לִיעוּל אַהֲרֹן כַּהֲנָא רַבָּא קַדִּישָׁא.  (דהכי סליק לחושבן סוכ"ה סמ"ך גי' ק"כ, וי"ו גי' כ ב, כ"ף גי' ק', ה"י גי' ט"ו, סך הכל רנ"ו גי' אהרן). וְלִיעוּל עִמֵּהּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֹשֶׁה יו‍ֹסֵף וְדָוִד:

לֵיל ו' לִיעוּל יו‍ֹסֵף צַדִּיקָא (דהכי סליק מילוי סוכ"ה לבד כזה, סמ"כ גי' ס', ו"ו גי' ו', כ"פ גי' פ', ה"י גי' י', סך הכל קנ"ו גי' יוסף). וְלִיעוּל עִמֵּהּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְדָוִד:

לֵיל ז' לִיעוּל דָּוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא.  (דהכי סליק סכ"ה במספר קטן, ס' גי' ו', כ' גי' ב, ה' גי' ה', והכלל הרי י"ד, גי' דָּוִד. גם ב"פ סוכה וח' אותיות גי' ק"ץ כמנין דָּוִד הוּא הַקָּטָן). וְלִיעוֹל עִמֵּהּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְיוֹסֵף:

 

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים"

תִּיבוּ אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין.

תִּיבוּ אֲבָהָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין: לְמֵיתַב בְּצִלָּא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה בְּצִלָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: זַכָּאָה חוּלָקָנָא וְזַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב: "כִּי חֵלֶק ה'עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:"

 

אחר כך ישב בסוכה ויאמר (לשון חכמים ח"ב)

לֵיל א' וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. וָה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: (ז"פ)

ליל ב' וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא. וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים. וַיְבָרֲכֵהוּ ה': (ז"פ)

לֵיל ג' מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: (ז"פ)

לֵיל ד' תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: (ג"פ)

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכָּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ג"פ)

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: (ג"פ)

לֵיל ה' וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם: (ג"פ)

לֵיל ו' וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר: (ג"פ)

בֶּן פֹּרָת יוֹסֵף בֶּן פֹּרָת עֲלֵי עַיִן. בָּנוֹת צַעֲדָה עֲלֵי שׁוּר: (ג"פ)

וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ. מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטַּל וּמִתְּהוֹם רוֹבֶצֶת תָּחַת: וּמִמֶּגֶד תְּבוּאוֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶּד גִּבְעוֹת עוֹלָם: וּמִמֶּגֶּד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוּאתָהּ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: (ג"פ)

לֵיל ז' וַיְהִי דָּוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וה' עִמּוֹ. (ג"פ)

מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: (ג"פ)

 

יֵשׁ נוֹהֲגִים לוֹמַר פְּסוּקִים אֵלּוּ בַּסֻּכָּה:

יוֹם א' שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁ"י, הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ: יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ. כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ: קוּמָה עֶזְרָתָה לָנוּ. וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ:

יוֹם ב' עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶ"ךָ, וּלְכָה לִישׁוּעָתָה לָנוּ: וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל תַּעַזְבֵנִי עַד אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר. לְכֹל יָבֹא גְּבוּרָתֶ"ךָ: לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָ"ה. תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ. בִּגְבוּרוֹת יֶשַׁע יְמִינוֹ:

יוֹם ג' תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶ"ת תְּמַגְּנֶךָּ: כִּי תִּפְאֶרֶ"ת עֻזֵּמוֹ אַתָּה. וּבִרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ: עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּ"ךְ יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶ"ת. וְלִהְיוֹתְךָ עַם קָדוֹשׁ לַה'אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:

יוֹם ד' ה' אֱל-ֹהִים צְבָאוֹ-ת הֲשִׁיבֵנוּ. הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ. נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַ"ח:

יוֹם ה' ה' אֲדוֹנֵנוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם: גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ. הוֹ"ד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו: וְהִשְׁמִיעַ ה' אֶת הוֹ"ד קוֹלוֹ. וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה:

יוֹם ו' נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁ"י לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְנוּ אֶל אֵל חַי: יָצָאתָ לְיֶשַׁע עַמֶּךָ לְיֶשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ. מָחַצְתָּ רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹ"ד עַד צַוָּאר סֶלָה:

יוֹם ז' כִּי אַתָּה אֲדֹנָ-י טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קוֹרְאֶיךָ: מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:

לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ:

 

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהַי וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ בֵּינֵינוּ, וְתִפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, בִּזְכוּת מִצְוַת סֻכָּה שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַיְּמִים, לְיַחֲדָא שְׁמָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל, וּלְהַקִּיף אוֹתָם מִזִּיו כְּבוֹדֶךָ הַקָּדוֹשׁ וְהַטָּהוֹר, נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְּמַעְלָה, כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, וּמִשָּׁם יֻשְׁפַּע שֶׁפַע הַחַיִּים לְעַבְדְּךָ (פב"פ). וּבִזְכוּת צֵאתִי מִבֵּיתִי הַחוּצָה, וְדֶרֶךְ מִצְווֹתֶיךָ אָרוּצָה, יֵחָשֵׁב לִי זֹאת כְּאִלּוּ הִרְחַקְתִּי נְדוֹד, וְהֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי, וּמֵאֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין אֻשְׁפִּיזִין דִּמְהֵמְנוּתָא תִּהְיֶינָה אָזְנַי קַשֻּׁבוֹת רַב בְּרָכוֹת, וְלָרְעֵבִים גַּם צְמֵאִים תֵּן לַחְמָם וּמֵימָם הַנֶּאֱמָנִים, וְתִתֵּן לִי זְכוּת לָשֶׁבֶת וְלַחֲסוֹת בְּסֵתֶר צֵל כְּנָפֶיךָ בְּעֵת פְּטִירָתִי מִן הָעוֹלָם, וְלַחֲסוֹת מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר, כִּי תַּמְטִיר עַל רְשָׁעִים פַּחִים. וּתְהֵא חֲשׁוּבָה מִצְוַת סֻכָּה זוֹ שֶׁאֲנִי מְקַיֵּם כְּאִלּוּ קִיַּמְתִּיהָ בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וּתְנָאֶיהָ וְכָל מִצְווֹת הַתְּלוּיִים בָּהּ, וְתֵיטִיב לָנוּ הַחֲתִימָה, וּתְזַכֵּנוּ לֵישֵׁב יָמִים רַבִּים עַל הָאֲדָמָה אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ בַּעֲבוֹדָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ: בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

סוכות - תפלה כשאוגדין את הלולב

תפלה כשאוגדין את הלולב

(מְקוֹרוֹ בְּ"שַׁעֲרֵי צִיּוֹן")


לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ לְיַחֲדָא שֵׁם י"ה בְו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל

הִנֵּה אֲנִי בָּא לְקַיֵּים מִצְוַת לְאֶגו‍ֹד אֶת הַלוּלָב עִם מִינָיו לַעֲשׂו‍ֹת נַחַת רוּחַ לְיו‍ֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׁו‍ֹת רְצו‍ֹן בּו‍ֹרְאֵנוּ.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבו‍ֹתֵינוּ שֶׁיִּתְקַשְּׁרוּ עַל יְדֵי אֲגֻדַּת לוּלָב זֶה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֶּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה, עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה הֲדַסִּים, שֶׁהֵם כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה אָבוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְעַל יְדֵי שְׁנֵי בַדֵּי עֲרָבוֹת שֶׁהֵם כְּנֶגֶד יוֹסֵף וְדָוִד, וְיִתְקַשְּׁרוּ אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה הֲדַסִּים אוֹת יוּ"ד שֶׁל שִׁמְךָ הַגָּדוֹל, וְעַל יְדֵי שְׁנֵי בַדֵּי עֲרָבוֹת מִלּוּי הֵ"ה שֶׁל שִׁמְךָ הַגָּדוֹל, וְעַל יְדֵי הַלּוּלָב מִלּוּי וָ"ו שֶׁל שִׁמְךָ הַגָּדוֹל, וְעַל יְדֵי הָאֶתְרוֹג מִלּוּי הֵ"ה אַחֲרוֹנָה שֶׁל שִׁמְךָ הַגָּדוֹל, וְשָׁם תַּשְׁפִּיעַ לְעַבְדְּךָ (פב"פ) "חַיִּים טוֹבִים" – שֶׁעוֹלֶה כְּמִנְיַן "הֲדַס" וּכְמִנְיַן "לוּלָב" עִם שְׁתֵּי הַמִּלּוֹת, וְתִתֵּן לִי "זֶרַע" כָּשֵׁר "חָכָם וְצַדִּיק" שֶׁעוֹלֶה כְּמִנְיַן "עֲרָבָה" עִם הַכּוֹלֵל, וְתִתֵּן לִי לֵב טוֹב וְכָשֵׁר לְהָבִין "תּוֹרָה" שֶׁעוֹלֶה כְּמִנְיַן "אֶתְרוֹג" עִם הַכּוֹלֵל, וְתִתֵּן לִי זְכוּת שֶׁאֶאֱגֹד אוֹתָם בְּבֵית מִקְדָּשְׁךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.

 

וִיהִ֤י | נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַֽעֲשֵֹ֣ה יָדֵינוּ כּֽוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵֹ֥ה יָדֵ֗ינוּ כּֽוֹנְנֵֽהוּ: (ב"פ)

סוכות - בקשה קודם הנחת הסכך

בקשה קודם הנחת הסכך

 


לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ לְיַחֲדָא שֵׁם י"ה בְו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל

הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לַעֲשׂוֹת הַסְּכָךְ שֶׁל הַסֻּכָּה, הָרוֹמֵז לְאִמָּא עִלָּאָה הַסּוֹכֶכֶת בְּסוֹד אוֹר מַקִּיף עַל הַבָּנִים שֶׁהֵם תִּפְאֶרֶת וּמַלְכוּת

(אִם עוֹשֶׂה בְּעַנְפֵי אִילָן יֹאמַר: וַהֲרֵינִי עוֹשֶׂהוּ בְּעַנְפֵי אִילָן שֶׁמִּסְפָּרוֹ כְּמִנְיַן סֻכָּה שֶׁהוּא מִסְפַּר שֵׁם הוי"ה וְשֵׁם אדנ"י יאהדונה"י).

וַהֲרֵינִי עוֹשֶׂה הַסְּכָךְ הַזֶּה עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה דְּפָנוֹת, כְּדֵי לֵישֵׁב בְּתוֹכָם בְּכָל יְמֵי חַג הַסֻּכֹּת בְּשִׂמְחָה, לְקַיֵּם מִצְוַת הַיְּשִׁיבָה בַּסֻּכָּה כְּהִלְכָתָהּ, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁיָּחוּל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַסֻּכָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה לָשֶׁבֶת בָּהּ לְשֵׁם מִצְוַת סֻכָּה, וְיָחוּל וְיִכּוֹן וְיִשְׁרֶה אוֹר קְדֻשָּׁה בִּפְנִים בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה, וְגַם יִהְיֶה אוֹר קְדֻשָּׁה מַקִּיף עָלֶיהָ מִבַּחוּץ בְּכָל סְבִיבוֹתֶיהָ, וּתְזַכֵּנִי לָשֶׁבֶת בָּהּ אֲנִי וּבְנֵי בֵּיתִי בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְנִזְכֶּה לָשֶׁבֶת בְּצֵל אוֹר הַמַּקִּיף הַמִּתְפַּשֵּׁט עָלֶיהָ הַמַּקִּיף וְסוֹבֵב אוֹתָהּ כְּעֵין סֻכָּה וְיִמָּשֵׁךְ עָלֵינוּ הֶאָרָה מִן אוֹר הַמַּקִּיף הַהוּא, וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בַּעֲשִׂיָּתָהּ, וּכְאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בְּסוֹד הַדְּפָנוֹת הָרוֹמְזִים לְנֶצַח הוֹד יְסוֹד דְּאִמָּא עִלָּאָה. וּבְסוֹד הַסְּכָךְ שֶׁעוֹלֶה מִסְפַּר מֵאָה כְּנֶגֶד מֵאָה אוֹרוֹת, שֶׁהוּא רוֹמֵז לַחֵצִי הַתַּחְתּוֹן דְּתִפְאֶרֶת דְּאִמָּא עִלָּאָה. וּכְאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל פְּרָטֵי הַכַּוָּנוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן.

וִיהִ֤י | נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַֽעֲשֵֹ֣ה יָדֵינוּ כּֽוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵֹ֥ה יָדֵ֗ינוּ כּֽוֹנְנֵֽהוּ: (ב"פ)

 

אחר כך יאמר פסוקים אלו

וּבָרָ֣א ה' עַל֩ כָּל־מְכ֨וֹן הַר־צִיּ֜וֹן וְעַל־מִקְרָאֶ֗הָ עָנָ֤ן יוֹמָם֙ וְעָשָׁ֔ן וְנֹ֛גַהּ אֵ֥שׁ לֶהָבָ֖ה לָ֑יְלָה כִּ֥י עַל־כָּל־כָּב֖וֹד חֻפָּֽה: וְסֻכָּ֛ה תִּהְיֶ֥ה לְצֵל־ יוֹמָ֖ם מֵחֹ֑רֶב וּלְמַחְסֶה֙ וּלְמִסְתּ֔וֹר מִזֶּ֖רֶם וּמִמָּטָֽר: (ישעיה ד')

וַיְהִ֣י בְשָׁלֵ֣ם סוּכּ֑וֹ וּמְע֖וֹנָת֣וֹ בְצִיּֽוֹן: (תהלים עו)

֖יֹשֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁדַּ֗י יִתְלוֹנָֽן: אֹמַ֗ר לה' מַחְסִ֣י וּמְצֽוּדָתִ֑י אֱלֹהַ֗י אֶבְטַח־בּֽוֹ: כִּ֤י ה֣וּא יַצִּֽילְךָ מִפַּ֥ח יָק֗וּשׁ מִדֶּ֥בֶר הַוּֽוֹת: בְּאֶבְרָת֨וֹ | יָ֣סֶךְ לָךְ וְתַֽחַת־כְּנָפָ֣יו תֶּחְסֶ֑ה צִנָּ֖ה וְסֹֽחֵרָ֣ה אֲמִתּֽוֹ: (תהלים צא)

 

אחר כך יאמר ששה פסוקים בנחמיה סימן ח'

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכֹּת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב: וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכֹּת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד: וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט:

 

וִיהִ֤י | נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַֽעֲשֵֹ֣ה יָדֵינוּ כּֽוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵֹ֥ה יָדֵ֗ינוּ כּֽוֹנְנֵֽהוּ: (ב"פ)

יום שישי, 23 ביולי 2021

בת מצוה

בת מצוה

 


משנה (נדה ה,ו): "בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין".

כך גם נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות שביתת עשור ב,יא) שבגיל שתים עשרה שנה ויום אחד היא מתחייבת בכל המצוות השייכות לה.

 

למה אצל בת זה בגיל 12 שנה לפני הבן?

גמרא (נדה מ"ה): "מאי טעמא דרבי - דכתיב (בראשית ב') "ויבן ה' את הצלע" - מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש".

מסביר הרא"ש על פי דברי המדרש בבראשית רבה: "הקדים בה בינה יותר מבאיש".

 

המילה בינה היא מלשון = בניין ומלשון התבוננות.

לאישה יכולת מדהימה לבנות עולם, להמשיך את עם ישראל מתוך יכולת יתרה של התבוננות לדעת מה טוב ומה חלילה להיפך.

במשכן תרמו הנשים תחילה, לפני הגברים - "ויבואו האנשים על הנשים", כותב רש"י: "מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים".

ואילו בחטא העגל, מפרש תרגום יהונתן: "וסירבו נשיא למתן תכשיטהון לגבריהון".

במשכן - נתנו, ואילו בעגל – סירבו.

שתי סיטואציות דומות. אך על ידי הבינה וההתבוננות ידעו הנשים, למה יש לתת ולמה אסור לתת.

בקבלת התורה אומר ה' למשה: "כה תאמר לבית יעקב, ותגד לבני ישראל" – קודם הבנות ואח"כ הבנים...

הבינה של הבת והתבוננות תביא אל הגאולה השלימה והאמיתית.

בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ובזכותן יגאלו לעתיד לבוא.

 

האדמו"ר הזקן כותב (שו"ע או"ח מהדורה ב' סוף סימן ד') שהטעם לכך הוא היות ואז הוא "גמר כניסה נפש הקדושה באדם", ולכן אז מתחייבת האשה במצוות מן התורה.

על פי דברי הזוה"ק השמחה ביום הבר מצווה צריכה להיות כמו ביום החתונה.

כותב הרבי מחב"ד (ספר השיחות תשמ"ח חלק א' עמוד 332 הערה 21) שכך צריך להיות גם אצל בנות מצוה, היות וגם הן מתחייבות ביום זה במצוות.

במקום אחר (שיחת הרבי ביחידות לחתני בר מצווה, ליל ט"ו תמוז תשמ"ה) הרבי מוסיף, כי שמחה זו צריכה להיות לא רק אצל בת המצווה עצמה, אלא גם אצל כל בני ישראל.

 

אפשר להמשיך כאן עם הדרשות:

מעמד האשה

מסירות נפש נשית

בזכות נשים צדקניות

יום שני, 19 ביולי 2021

הלכות תשעה באב

הלכות תשעה באב



"כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל)


הלכות סעודה מפסקת: 

בארוחה האחרונה לפני הצום מדגישים את האבלות, ולכן אסורים בה דברים הגורמים לעונג בסעודה...

את הסעודה מפסקת אוכלים על הקרקע צריך להניח בד או כרית ולא לשבת ישירות על הרצפה.

לא יושבים בחבורה אלא כל אחד תופס מקום אחר ויושב גם בשביל להרגיש את החורבן וגם שלא יתחייבו בזימון.

אסור לאכול בה שני תבשילים.

כל דבר שבושל נחשב לתבשיל (ירק מבושל זה תבשיל, אורז, ביצה קשה, ביצה רכה וכדומה). 

בישול בשני סירים כל תבשיל מסיר נחשב תבשיל.

כל שהתבשל ורגילים לבשלו ביחד זה נחשב לתבשיל אחד.

לא נחשב לתבשיל - ירקות חיים, גבינות וכדומה.

לא אוכלים מעדני חלב ומעדנים אחרים בסעודה הזו.

נהגו שלא לאכול דגים בסעודה הזו.

כמובן שאסור לאכול בשר או לשתות יין וכן בירה.

מותר לשתות תה או קפה.

עצה טובה, כדאי לאכול ארוחה רגילה ולברך ברכת המזון ואחרי הפסקה של זמן לאכול את הסעודה המפסקת. 

הכי טוב לאכול ביצה קשה עם לחם.

ויש הנוהגים להטביל את הביצה קשה באפר.


הלכות הצום:

בצום תשעה באב נוהגים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה. ובנוסף, חלק מדיני אבלות.

רחיצה - אין לרחוץ אפילו איבר אחד לעונג. מותר לרחוץ איברים ברחיצה שהיא נקיון אלמנטרי. דוגמאות: מותר ליטול ידיים עד סוף האצבעות בנטילת ידים שחרית. מותר לשטוף את הידים מלכלוך, או בכל בחזרה לבית בתקופת הקורונה. וכן מותר לשטוף כלים במסגרת הכנת אוכל לילדים.

סיכה - אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה ומשחות, כשמדובר לשימוש לתענוג. אבל מותר להשתמש בהם לצורך רפואי. לכן מותר למשל למרוח וזלין למי שסובל מיובש או אלוורה על אדמומיות. למניעת ריח רע מותר להשתמש בדיאודורנט, שעניינו הפגת הזיעה ולא תענוג.

נכון להחמיר שלא לעשן סיגריות בתשעה באב. וכן בכל השנה כולה. ומי שיש לו צער גדול יכול להקל בדוחק, בצנעא.

נעילת הסנדל - דין הגמרא שאין לנעול נעלי עור. לגבי סנדלים ונעליים שאינם מעור אך נוחים להליכה מחוץ לבית נחלקו הפוסקים האחרונים. ההלכה כמקילים לנעול נעליים נוחות כגון קרוקס, וכן פסק הגרע"י כהכרעת השו"ע. ואמנם, המחמיר  ללכת בנעלי בית או כפכפים שאין רגילוּת לצעוד בהם על קרקע לא מרוצפת תבוא עליו ברכה.

תשמיש המיטה - נמנעים מיחסי אישות ולא ישנים באותה מיטה. במהלך היום אין חובה להיזהר בכל מה שנזהרים בזמן נידה, אבל יש להימנע מנגיעה של חיבה.

נשים הרות ומיניקות כשהן בריאות צריכות לצום בתשעה באב.

מניקות - אם התינוק ניזון גם דרך תחליף חלב, לתת ארוחה טבעית ארוחה תחליף לסירוגין עד צאת הצום. 

אם התינוק יונק בלבד, יש להתחיל את הצום ואם החלב מתחיל להתמעט מותר לשתות.  

מי שילדה אחרי תאריך ט' בתמוז פטורה לגמרי מן הצום.


נהגו אימותינו לקראת סוף הצום לשטוף ולהכין את הבית מתוך אמונה בביאת המשיח.


מי ייתן ומהרה יקויים בנו: "צוֹם הַחֲמִישִׁי.. יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן".

הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת

 הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת



"כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה"

ביום שישי - מכינים בגדי חול לא מכובסים לתשעה באב.

בשבת מקדימים תפילת מנחה של שבת כדי להספיק לאכול סעודה שלישית בנחת, אין אומרים צדקתך.

בסעודה שלישית - מותר ללמוד לשיר לאכול בשר ולשתות יין.

ניתן לשתות כדורים להקלת הצום בשבת.

צריך לסיים את האכילה וצחצוח שיניים עד השעה 19:45.

במוצאי שבת - אומרים בבית "המבדיל בין קודש לחול", נועלים נעלי בד, ומחליפים לבגדי חול לא מכובסים.

בבית הכנסת - מסירים את הפרוכת ומכבים חלק מהאורות, מתפללים ערבית בישיבה על הרצפה, מוסיפים אתה חוננתנו, אין אומרים "ויהי נעם, שובה וכו', מכריזים 1953 שנים לחורבן בית מקדשנו.

לאחר קדיש תתקבל מברכים על הנר "בורא מאורי האש" (אפשר לברך גם בבית).

בשחרית - לא מניחים תפילין, יושבים על הרצפה.

במנחה - מניחים תפילין ויושבים על כיסאות.


בצום תשעה באב נוהגים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה. ובנוסף, חלק מדיני אבילות.

רחיצה - אין לרחוץ אפילו איבר אחד לעונג. מותר לרחוץ איברים ברחיצה שהיא נקיון אלמנטרי. דוגמאות: מותר ליטול ידיים עד סוף האצבעות בנטילת ידים שחרית. מותר לשטוף את הידים מלכלוך, או בכל בחזרה לבית בתקופת הקורונה. וכן מותר לשטוף כלים במסגרת הכנת אוכל לילדים.

סיכה - אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה ומשחות, כשמדובר לשימוש לתענוג. אבל מותר להשתמש בהם לצורך רפואי. לכן מותר למשל למרוח וזלין למי שסובל מיובש או אלוורה על אדמומיות. למניעת ריח רע מותר להשתמש בדיאודורנט, שעניינו הפגת הזיעה ולא תענוג.

נכון להחמיר שלא לעשן סיגריות בתשעה באב. וכן בכל השנה כולה. ומי שיש לו צער גדול יכול להקל בדוחק, בצנעא.

נעילת הסנדל - דין הגמרא שאין לנעול נעלי עור. לגבי סנדלים ונעליים שאינם מעור אך נוחים להליכה מחוץ לבית נחלקו הפוסקים האחרונים. ההלכה כמקילים לנעול נעליים נוחות כגון קרוקס, וכן פסק הגרע"י כהכרעת השו"ע. ואמנם, המחמיר  ללכת בנעלי בית או כפכפים שאין רגילוּת לצעוד בהם על קרקע לא מרוצפת תבוא עליו ברכה.

תשמיש המיטה - לא ישנים באותה מיטה ונמנעים מנגיעה של חיבה.

עבודה - אין עובדים בתשעה באב, ואם זה 'דבר האבד' מותר.

נשים הרות ומיניקות כשהן בריאות צריכות לצום בתשעה באב.

עצה טובה כדי לעבור את הצום בקלות: 

במהלך יום שבת לפני הצום יש לשתות בעקביות כל חצי שעה. לפחות 3.5 ליטר סה"כ. 

ביום הצום - לשבת במזגן ולהימנע ממאמץ.

מניקות - אם התינוק ניזון גם דרך תחליף חלב, לתת ארוחה טבעית ארוחה תחליף לסירוגין עד צאת הצום. 

אם התינוק יונק בלבד, אם יש אפשרות לשאוב מראש ולתת, מצויין. אחרת - להתחיל את הצום ואם החלב מתחיל להתמעט מותר לשתות ולאכול כרגיל.  

מי שילדה אחרי תאריך ט' בתמוז פטורה לגמרי מן הצום.

חולה שצריך לאכול בתשעה באב - יעשה הבדלה במוצ"ש על מיץ ענבים עם ברכת מאורי האש, אם מבדיל ביום ראשון לא יברך על האש.

מי שנוטלים תרופות או הורמונים יכולים לבלוע בלא מים או בשתיית מעט מים מרים (יכינו מעט מים חמים עם כמה שקיות תה).


נהגו אימותינו לקראת סוף הצום לשטוף ולהכין את הבית מתוך אמונה בביאת המשיח.


במוצאי הצום מבדילים על הכוס ללא הפסוקים המקדימים, מברכים הגפן והמבדיל ומברכים ברכת הלבנה.


מי ייתן ומהרה יקויים בנו: "צוֹם הַחֲמִישִׁי.. יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן".

יום רביעי, 30 ביוני 2021

י"ז בתמוז – מעלת היום

 

י"ז בתמוז – מעלת היום



החתם סופר בדרשותיו[1] מוכיח מהכתוב במגילת רות כי בי"ז בתמוז היה העיבור של עובד, סבו של דוד המלך. שהרי נעמי ורות הגיעו לבית לחם בערב פסח, "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א, כב). ומסביר רש"י "בקצירת העומר הכתוב מדבר", דהיינו ט"ז בניסן.

רות מלקטת שעורים עד סוף תקופת הקציר שאורכת שלושה חודשים. "א"ר שמואל בר נחמן מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים" (מדרש רבה רות ה יא). שהם חודשי הבחנה שכל גיורת צריכה לעבור (מלבים ב כג).

לפי זה, סיום קציר חיטים היה בט"ו תמוז, ובליל ט"ז תמוז באה רות לגורן לבקש מבועז שיגאל אותם ויישאנה לאשה. הוא אומר לה שיש גואל קרוב יותר לאלימלך ממנו, ועל כן הוא ישאל אותו. "לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר".

ביום ט"ז תמוז לוקח בועז עשרה זקנים שיושבים כבית דין בשער והוא שואל את הגואל אם ירצה לגאול. הגואל לא רוצה לשאת את רות, ובועז גואל באותו יום כמו שאמרה נעמי לרות. "וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם" (רות ג יח). חכמינו אמרו "אותו הלילה שבה עליה מת" (מדרש רות ב). אם כן, נתעברה רות ממנו בליל י"ז בתמוז ונולד ממנה עובד שהוא אבי ישי שהוא אבי דוד המלך.


יום י"ז בתמוז הוא יום שיש בו מעלה גדולה ביותר. היום הזה היה צריך להיות יום חג יותר מיום כיפור, כי ביום זה היינו צריכים לקבל את הלוחות הראשונים שמעלתם הייתה יותר מהלוחות השניים שניתנו ביום כיפור. ורק בגלל חולשתם של ישראל עשו את העגל בו ביום ונשתברו הלוחות.


על מעלת התענית בין י"ז בתמוז לט' באב אפשר ללמוד ממה שכתוב בטור (תקנא) כי שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב הם כנגד שלושה שבועות שהתענה בהם דניאל. כוונתו למה שנאמר בפרק י' בדניאל: "בִּשְׁנַ֣ת שָׁל֗וֹשׁ לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס דָּבָר֙ נִגְלָ֣ה לְדָֽנִיֵּ֔אל". דניאל צם בגלל כורש שביטל את הרישיון שנתן לעם ישראל לבנות את בית המקדש. "שצוה להתחיל וחזר בו על פי כתב צרי יהודה ובנימין" (רש"י שם). "בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם אֲנִ֤י דָֽנִיֵּאל֙ הָיִ֣יתִי מִתְאַבֵּ֔ל שְׁלֹשָׁ֥ה שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים: לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים".


אחרי התענית זוכה דניאל לגילוי גדול, ובו הוא רואה מלאך שנשלח אליו ואומר לו כי התפילות שלו במשך 21 יום עשו רושם: "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֘ אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י׀ מִן־הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ". בזכותו מכניע מיכאל את שר מלכות פרס שעיכב את מלכות פרס מבניין ירושלים. "וְשַׂ֣ר׀ מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙ נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס". על כן מחזק המלאך את דניאל להמשיך להתפלל על בניין הבית ועל גלות השכינה. "וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙ הִתְחַזַּ֔קְתִּי וָאֹ֥מְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי".


החיזוק הזה הוא חיזוק גם לנו שנבין כי התפילות והתענית והבקשה לבית המקדש עושה רושם גדול מאוד בפמליה של מעלה, והיא מעוררת אותם לפעול בשמים כנגד הכוחות שמנסים לעכב את בניין הבית וגאולת ישראל.


האבן עזרא מספר על שאלה ששאל רבי יהודה הלוי על תפילתו של דניאל: "והיה יהודה הלוי אומר יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה, י"ט שנה?" הרי הפקידה של עם ישראל שנאמרה על ידי ירמיהו היא רק אחרי 19 שנה? שהרי לא מונים שבעים שנה למלכות בבל, אלא לחורבן בית המקדש וירושלים.

התשובה של האבן עזרא, שרבי יהודה הלוי מסכים לה, היא שדניאל לא טעה, כי יש שתי פקידות. האחת היא הפקידה שנעשתה על ידי כורש, והיא פקידה לעלות לארץ ישראל, אבל לא לבנות בית המקדש.

ובאמת כורש שלח אותם מן הגלות, ובטעות הם החלו לבנות את הבית כטעותו של כורש. אבל הנבואה של ישעיהו הייתה רק לקבץ את הגלויות ולבנות את ירושלים. כאמור: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ" (ישעיהו מה א). עליו נאמר: "אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר  הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ  לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ישעיהו מה יג).

כן אומר גם ירמיהו הנביא (כט,י): "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". רק שיבה לארץ ולא בניין בית המקדש.

כעבור 19 שנה, בימי דריווש השני, הסתיימו שבעים שנה לחורבן הבית, וזו הפקידה השנייה לבנות את הבית, כמו שמתפלל זכריה בימיו: "עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה". כדי שתתקיימנה שתי הפקידות הללו היו צריכים את תפילות דניאל וכל ישראל עימו, כן היה צריך את תפילת זכריה וכל ישראל איתו. כמו כן צריכים את המאמץ המעשי של העם בשני זמני הפקידות הללו.


אחד הדברים הרעים שקרו לאבותינו בי"ז בתמוז היה העמדת הצלם בהיכל. ובאמת ביום זה הייתה מעלה גדולה של השראת שכינה שהופסדה על ידי הצלם שהועמד בהיכל. מהפסוק בדניאל "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם" לומדת הגמרא, שביטול התמיד והצבת השיקוץ היו ביום אחד בי"ז בתמוז. שואלת הגמרא (תענית כח ע"ב): למה כתוב שאחרי ביטול התמיד הוצב "שיקוץ שומם" בלשון יחיד? הרי אחרי ביטול התמיד מנשה העמיד שני אלילים בבית המקדש, דכתיב: "יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה  וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם" (דניאל ט,כז).

מתרצת הגמרא, כי באמת מתחילה הציב מנשה בהיכל שני פסילים במקום שני הכרובים: "אמר רבא: תרי הוו, ונפל חד על חבריה ותבריה ליה לידיה", שני אלילים הציב מנשה, ונפל אחד אל חברו ושבר את ידו, וכשידו שבורה הוא לא נחשב פסל בעיניו לכן כתוב שִׁקּוּץ שֹׁמֵם בלשון יחיד.

הגמרא אומרת, כי בתחילה לא העזו המלכים להכניס את העבודה הזרה לבית המקדש. שבתחילה הציב המלך אחז את העבודה הזרה שלו על הגג של בית המקדש "שנאמר ואת המזבחות אשר על הגג עליית אחז" וגו'. על כן כבה בימיו הנר המערבי של המנורה, שהיה דולק מערב עד ערב, וציינו חכמים את היום שכבה בי"ח אב (שו"ע או"ח תקפ).

מנשה נכדו מציב בתחילה את העבודה הזרה בחצר. "וַיִּ֥בֶן מִזְבְּח֖וֹת לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם בִּשְׁתֵּ֖י חַצְר֥וֹת בֵּית־ה'". אחר כך הוא מציב פסל בהיכל. "וַיָּ֕שֶׂם אֶת־פֶּ֥סֶל הַסֶּ֖מֶל אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה בְּבֵ֣ית הָאֱלֹהִ֗ים". אחר כך הוא עשה פסלים רבים, דכתיב "וְהֶעֱמִיד֙ הָאֲשֵׁרִ֣ים וְהַפְּסִלִ֔ים" (דהי"ב לג). "אמר רבי יוחנן בתחלה עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעוס". אמון, בנו של מנשה, הכניס את העבודה הזרה לבית קדשי הקדשים שנאמר "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס" (סנהדרין קג ע"ב).


מהגמרא בירושלמי משמע שהשראת השכינה בבית המקדש הפסיקה בעת הצבת הפסילים של מנשה: "אָמַר רַבִּי זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'יַעַר'? דִּכְתִיב (מלכים א ז) 'בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן'? לוֹמַר לְךָ - מַה יַּעַר מְלַבְלֵב, אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דַּאֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, מַשִּׁירִים אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים עב) 'יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ'. וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לַכְּהֻנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (נחום א) 'וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלַל'. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) 'פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ'" (יומא ל"ט ע"ב וכ"א ע"ב).


במדרש (שיר השירים רבה ג) ובירושלמי (יומא פ"ד סוף ה"ד) משמע שהנוכרים נכנסו להיכל בשליחותו של מנשה להציב את הצלמים הללו. או שלא היה יהודי שהיה מוכן לעשות כן, או שלא ידעו לעשות כן. וסיבת הדבר היא שבית המקדש נקרא "בית חיינו", ולכן כל דבר במקדש היה מלא חיות וצומח כמו מטה אהרון. ובשעה שסולקה משם השכינה, סולקו משם החיים וכל העצים הללו הפסיקו לתת את פריים.


הרב ישראל פסח (רב הכפר 'הודיות', מהספר 'אביהם של ישראל'): פעם הדרכתי קבוצה של תיירים יהודים מדרום אפריקה שהגיעו לארץ בתקופת בין-המצרים. הם שאלו האם מותר להם לטייל או לקנות דברים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז לתמוז לתשעה-באב, והשבתי להם שעל-פי ההלכה זה אסור. למרות שידעתי שזו ההלכה, היה לי קשה עם זה, שכן כמעט שלא היו להם חוויות של תיירים, שאוהבים בדרך כלל לקנות מזכרות ותמונות בכל מקום שבו הם מטיילים. כיוון שחששתי שאולי יש כאן טעות, הלכתי לשאול בעניין את הרב זצ"ל והוא ענה לי: "מצווה עליהם לטייל בשלושת השבועות, מצווה עליהם לקנות תמונות ומזכרות בבין-המצרים, ואף מצווה לקנות ולטייל בשלושת השבועות הללו כמה שיותר".

שאלתי את הרב מדוע זה מותר, והרב השיב לי שהסיבה של בין-המצרים היא חטא המרגלים, שלא הבינו את מעלתה של ארץ-ישראל ולא הכירו בחשיבותה. אך במקרה הזה, מדובר בתיירים מחו"ל שצריכים לתקן את החטא הזה ולאהוב את הארץ. אם הם לא יטיילו – איך הם יצליחו לרכוש את אהבת הארץ? ואם הם לא יקנו – איך הם יביאו את סיפור הארץ הטובה לבני משפחותיהם? 

 



[1] דרשה זו ערוכה בעיקר מתוך שיעורי הרב שמואל אליהו שליט"א.

יום שני, 14 ביוני 2021

חודש תמוז - גאולה על ידי חינוך

 

חודש תמוז - גאולה על ידי חינוך

 


הרב דוד לוי: הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל  פרסם בלוח "ארץ הצבי" (בשנים תרע"א-תרע"ד) פתגם לחודשי השנה ובהם טמונה משמעות החודש. אלה נאספו וכיום ניתן לעיין בהם בקובץ "מגד ירחים".

 

כך מציג הראי"ה זצ"ל את חודש תמוז:

"מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".

 

פתגם זה מבוסס על הלכה שמופיעה ב'שולחן ערוך' (אורח חיים תקנא, יח): "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט) ולא יכו התלמידים בימים ההם".

 

בכתב החידה טמון הסוד העומד בבסיס החינוך ואני מבקש לפענחו בשורות הבאות...


"מבין המצרים נגאל עם" - הרב מגלה לנו שהגאולה טמונה בחינוך הילדים.

חינוך נגזר מלשון 'חניכה', אני לוקח עצם או חומר ומשתמש בו בפעם הראשונה. בכך אני מתחיל לכוונו לייעודו. בחינוך הילדים אני חונך את הנפש הרכה של הילד.

מפחיד הלא כן?

לשמחתנו, הראי"ה מכוון אותנו גם בזה, כאשר, אומר הראי"ה (אגרות הראיה חלק ראשון אגרת ק"ע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר".

מטרתנו המחנכים היא קודם כל להכיר את הילד ואת מקומו ולכוון אותו להיות טוב וישר  ולא להפכו מיד להיות גדול הדור (גם זה יגיע...).


"על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים" - איך אפשרי להיות מורה או הורה מבלי להשתמש ב'יראה' או ב'מקל'?

גם כאן מכוון אותנו הרב זצ"ל, כדי להיות מחנך, צריך גבורה! כלומר, עמוד שידרה פנימי איתן, המאפשר למחנך ולהורה להיות בעל סבלנות גדולה המאפשרת מקום ומכילה את הילד.


הבה נפסע יחדיו בירושלים העתיקה ונלך אל תלמוד התורה של הרב אריה לוין "עץ חיים".

מספר הילד אברהמל'ה: "אני אוהב פודינג ממש, בכל פעם שמחלקים פודינג כקינוח בתלמוד תורה, אני עומד בראש התור.

פעם אחת הביאו סיר ענק עם פודינג אדמוני, מתוק וטעים. כולנו קיבלנו מנה אחת, וכשסיימתי, עמדתי ליד הסיר לבקש מנה שניה, הטבחית הסתכלה עליי ואמרה: "אברמ'ל, קיבלת, למה אתה עומד כאן שוב?"

אני, מרוב עלבון וכעס, נתתי מכה לסיר ושפכתי את כולו על הרצפה.

באותו רגע השתרר שקט בחדר האוכל. כולם הסתכלו על הפודינג המתפשט על הרצפה. המורה האחראי אמר לי: "התכונן, מחר על הבוקר תכנס לשיחה אצל הרב אריה לוין".

מיותר לציין שלא ישנתי כל הלילה. רצו לי מחשבות בראש, איך הרב אריה יגיב..."


(כיצד היינו אנו מגיבים לסיטואציה המתוארת?)


"ובכן, למחרת הגעתי למשרד של הרב אריה לוין, הוא ישב וסימן לי לשבת על הכיסא מולו, הרב הסתכל עלי ושאל: "האם מה ששמעתי נכון"? דמעה סוררת החלה לזלוג לה, ואמרתי בקול מבוייש:"נכון".

הרב אמר לי: "אז אני מבין שאתה מאוד אוהב פודינג"... אמרתי לו: "כן".

הוציא הרב אריה לוין שתי קערות, מזג לתוכן פודינג ואמר לי: "בוא נאכל יחד"...


אותו ילד הוא לא אחר מאשר הרב אברהם הכהן בהר"ן זצ"ל שהפך בעצמו למחנך דגול (ראש אולפנת כפר פינס ואולפנת הרב בהר"ן) והעיד כי סיפור זה הוא היסוד שלו כמחנך.

יום ראשון, 13 ביוני 2021

הודיה לה' על סיום הקורונה


הודיה לה' על סיום הקורונה



חובת ההודיה על הצלה מתקנת נביאים:

גמרא (פסחים קיז.): ״אמר רב יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן״.

חוסר הודיה נחשב ככפיות טובה כלפי הקב״ה:

גמרא (פסחים צד.): בימי חזקיהו מלך יהודה עלה סנחריב מלך אשור על ירושלים להחריבה ואיתו מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות! ועשה הקב״ה לישראל נס ונהרגו כל מחנה אשור מבלי שהוצרכו ישראל להילחם כלל, ״ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים״ (מלכים ב׳ יט,לה), ומבארת לנו הגמרא מה התחולל בשמים באותה עת: ״ביקש הקב׳׳ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקב׳׳ה, רבש׳׳ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?! לכך נסתתם״.

גם כשעדיין לא הסתיימה הגאולה ויש עדיין על מה לבקש צריך לומר תודה לה':

רבי נחמן השתפכות הנפש (פ'): "וְגַם כִּי הַיְשׁוּעָה בְּעַצְמָהּ מַה שֶּׁזָּכוּ לְנַצֵּחַ הַמִּלְחָמָה גַּם כֵּן עֲדַיִן אֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת כְּפִי גּדֶל מַעֲלַת קְדֻשַּׁת כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וּכְפִי הַתַּכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהַשִּׂיג... אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לְסַיֵּם בְּהוֹדָאָה (שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּנַעְנְעִים עוֹד הַפַּעַם בְּסוֹף הַהַלֵּל בְּהוֹדוּ לַה').

קרבן תודה אינו בטל:

במדרש (ויקרא רבה צו פרשה ט'): על הפסוק "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיְיָ" אמרו: "לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה, הדא הוא דכתיב (ירמיה לג) "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ צְבָאוֹת כִּי טוֹב" - אלו ההודיות, "מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְיָ" - זה קרבן תודה. וכן אמר דוד (תהלים נו) "עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ", "תודה" אינו אומר, אלא "תודות" - ההודיה וקרבן תודה".

האבודרהם (תקון התפלות ועניניהם) מבאר כל התפלות והקרבנות יתבטלו לעתיד לבוא "כי התפלות בטלות שלא יצטרכו לשאול צרכי עולם, כי בטובה גדולה יהיו כל הימים, ואין להם אלא שבח והודאה לשם יתברך. וכן לא יהיו חוטאים לעתיד לבא ואז לא יצטרכו לקרבן חטאת ואשם, כי אם קרבן תודה שאינו בא על חטאת"‏.

ההודיה מוסיפה עוד ניסים בעתיד:

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי כשאדם מודה לאלוקים הוא מביא ברכה רבה. לכן יש כאלה שאומרים בסיום "על הנסים": "וְעָשִֹיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה". והיה הרב זצ"ל שואל על הנוסח הזה, למה הוא מדבר בלשון עתיד? הרי בתחילה הודינו על הנסים שהיו בעבר, אם כן היה צריך לומר "ומודים לשמך הגדול, סלה". או "והודינו לשמך הגדול, סלה"?

והיה עונה הרב ואומר, כי בכל פעם שאנו מודים לאלוקים אנו מושכים עלינו נסים חדשים לעתיד.

לכן בסיום הודאת "מודים" באה ברכת כהנים וברכת "שים שלום", שהן ברכות של שפע גדול היוצא מתוך ההודאה.

לכן אנו אומרים בהלל: "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". מודים לה' כי טוב – ומזה מגיע חסד לעולם. גם לעולם כולו וגם לעולם ולעולמי עולמים. כך יש לפרש את האמור בהלל "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה". כי ההודאה גורמת לישועה בעתיד. "וַתְּהִי" – לשן עתיד.

יה"ר שבזכות ההודיה לה' על הנס הגדול שעשה לעמ"י - ה' יראה לנו עוד הרבה ניסים ונפלאות ברחמים מרובים אכי"ר!

 

פתיחת ההיכל:

מזמור ק' בתהלים (מזמור לתודה): "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה: דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ (ולא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ: בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ: כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ".

 

תפילת הודיה על הקורונה:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אֱלוֹקֵינוּ וֶאֱלֹקִי אֲבוֹתֵינוּ עַל שֶׁנָּהַגְתָּ אִתָּנוּ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְאַתָּה מְסַלֵּק מֵעָלֵינוּ אֶת מַגֵּפַת הַקּוֹרוֹנָה בִּמְהֵרָה, לְצַמְצֵם אֶת הַנִּדְבָּקִים, לְרַפֵּא אֶת הַחוֹלִים. לְהַפְסִיק עִם הַסְּגָרִים, לִפְתֹּחַ אֶת הַלִּמּוּדִים וְהָעֲסָקִים לִפְנֵי כָּל מְדִינָה אַחֶרֶת בָּעוֹלָם.

 

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּךְ שֶׁנָּתַתְּ לָנוּ מַנְהִיגִים אַחְרָאִיִּים שֶׁרוֹאִים לְמֵרָחוֹק וּפוֹעֲלִים בִּיעִילוֹת וּבִמְסִירוּת. מוֹדִים עַל הָאֶזְרָחִים הָאַחְרָאִיִּים שֶׁמִּתְחַסְּנִים וְנִזְהָרִים וְלֹא נוֹהִים אַחֲרֵי שְׁמוּעוֹת שָׁוְא. מוֹדִים עַל הַיְּעִילוּת שֶׁל הָרוֹפְאִים וְהָאֲחָיוֹת, צִוְתֵי הָרְפוּאָה וְקֻפּוֹת הַחוֹלִים.

 

וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם. וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו. וְשִֹפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ. וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ. וְיָדֵינוּ פְרוּשֹוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם. וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת. אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ. וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים. הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִֹיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ. מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. בְּרָעָב זַנְתָּנוּ. וּבְשָֹבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ. מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ. מִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ. וּמֵחֳלָאִים רָעִים וְרַבִּים דִּלִּיתָנוּ. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ. וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ. וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַֹמְתָּ בְּפִינוּ. הֵן הֵם. יוֹדוּ וִיבָרְכוּ. וִישַׁבְּחוּ. וִיפָאֲרוּ. אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָמִיד. כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה. וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תְשַׁבֵּחַ. וְכָל עַיִן לְךָ תְצַפֶּה. וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע. וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה. וְהַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ וְהַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ. כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה יְדֹוָד מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ. וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ: שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע: זעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ. וְכָתוּב רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּידֹוָד. לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה: בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם: וּבְשִֹפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ: וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ: וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל: בְּמִקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל. שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדוֹת. לְהַלֵּל. לְשַׁבֵּחַ. לְפָאֵר לְרוֹמֵם. לְהַדֵּר. וּלְנַצֵּחַ. עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ:

יום חמישי, 20 במאי 2021

"כף החיים" – רבי יעקב חיים סופר זצוק"ל

 

"כף החיים" – רבי יעקב חיים סופר זצוק"ל



רבי יעקב חיים סופר נולד בבגדד שבעיראק בשנת 1870 (התרכ"ז או התר"ל) לרבי יצחק ברוך שהיה סופר, ולאסתר לבית בדהובא.

רבי יעקב חיים סופר למד תורה מאביו וכתיבת סת"ם, ולמד בישיבת "מדרש בית זלכה" של הרב עבדאללה סומך - מנהיגה של יהדות בבל במאה ה-19,  בין רבותיו היה הרב אלישע דנגור - רבה הראשי של בגדד.

הרב יוסף חיים - ה"בן איש חי" הסמיך את רבי יעקב חיים סופר לפוסק, והשפיע על לימוד התורה והקבלה שלו.

רבי יעקב יוסף חיים נישא לפרחה בדהובא ועבד כסופר סת"ם.

בשנת ה'תרס"ד (1904), כשהיה בן 34, עלה רבי יעקב חיים סופר לארץ ישראל ביחד עם רבנים נוספים, והוסיף לשמו את תוארו: סופר. הרב התגורר בירושלים בשכונת בית ישראל ולמד בישיבת המקובלים בית אל.

בשנת התרס"ט (1909) ייסד יחד עם רבי יחזקאל עזרא הלוי, אשר היה החברותא שלו, בית כנסת: "שושנים לדוד", בו נשא דרשות בשבתות וביום טוב וחיבר את ספריו.

רבי יעקב יוסף חיים סופר עבר ללמוד קבלה בישיבת רחובות הנהר ביחד עם רבי חיים שאולי הכהן דוויק - "השד"ה", מקובל שהיה רבה הראשי של ארם צובא בסוריה, וכיהן כדיין וכראש ישיבה.

רבי יעקב יוסף חיים סופר הלך לעולמו בט' סיון ה'תרצ"ט (1939) ונקבר בחלקת החסידים בהר הזיתים.

 

חכם יעקב סופר היה גאון גדול בכל התורה וזכה שספרו הקדוש ''כף החיים'' התפרסם בכל העולם, וזאת מפני זהירותו הרבה בשמירת הלשון, שמימיו לא שח שיחה בטלה ובפרט בבית הכנסת בחר במידת השתיקה ובנוסף לכך היה חסידא קדישא ופרישא, שהיה נזהר מאד בקימת חצות ולימוד אחר חצות ומתפלל בנץ החמה עם כוונות הרש''ש והיה יושב ועוסק בתורה כעשרים שעות ביממה ומסתגר בעליית הגג בבית הכנסת ''שושנים לדוד'' למעלה משלושים וחמש שנה ועוסק בכתיבת חיבורו הגדול ''כף החיים''.

בספרו זה הביא את דבר הפוסקים הפשטנים בשילוב מנהגי רבינו האר''י ז''ל, הרש''ש ומקובלי ''בית אל'' אשר נהג ועשה תמיד כדבריהם. הלומד בספרו זוכה מלבד הידע הגדול, גם כן לתיקון המידות, אהבת השם ויראתו.

 

ספרים נוספים של הרב:

הודפסו: קול יעקב - על הלכות סת"ם, חיים עד העולם - דרשות וביאורים לסיומי מסכתות הש"ס, יגל יעקב - דרשות על סדר פרשת השבוע, ישמח ישראל – 2 חלקים - דרשות על סדר פרשת השבוע, חוקי חיים - דרשות בציבור וקובץ תשובות (י' תשובות בהלכה).

בכתב יד: באר מים חיים - שו"ת, בית יעקב - דרשות על פרשת השבוע, חפץ בחיים - דרשות, עדות ביעקב - דרשות לארבע פרשיות וביאור פרקי אבות, חזיונות חיים - חלומות וגילויים והערות והארות על ספר זבחי צד'ק ו-כוונות הפסח - על הגדה של פסח.

 

לרבינו היה ''קונטרס החלומות'' ובו כתב את חלומותיו ומה שגילו לו מן השמים, פעם אחת נגלה לו רבינו האר''י ז''ל ודיבר עימו, ולמחרת כתב בקונטרסו ''ורבינו האר'י ז''ל הקדוש נגלה לי ומראה פניו אדמוני'', כמו כן מובא שם שהוכיחו אותו מן השמים על שלא נתן ג' פרוטות לצדקה ב''ויברך דוד'' ופעם אחרת שלא אמר קורבנות במנחה (ומובן מזה שאלו היה ''עוונותיו'').

 

לאחר פטירת ''הבן איש חי'' חלם ''כף החיים'' שראה שאומרים במתיבתא דרקיעא: ''משה נסתלק את מי השאיר אחריו? את יהושע, ''הרב יוסף חיים נסתלק, את מי השאיר אחריו? את ר' יעקב חיים סופר''.

 

הרב ישראל מרגלית (כף שכולה חיים): אהבתו וחיבתו לארצנו הקדושה היתה עד להפליא, ובב' אייר תרס"ד יצא מבגדאד יחד עם כמה חכמים, ביניהם הגאון רבי יחזקאל עזרא רחמים זלה"ה בעל "עצי היע"ר", והגאון רבי צדקה חוצין זלה"ה, לימים ראב"ד עדת הספרדים בירושלים. הנסיעה נועדה מתחלה ל"זייארה" (השתטחות על קברי הצדיקים) וחזרה לבבל, אך מסובב הסיבות נתן לבסוף בדעתו של רבינו להישאר בארץ הקודש. בני החבורה נסעו בשיירה בעגלות רעועות, דרך לא סלולה מלאה חתחתים.

בכל ערב שבת קטע רבינו בשליחותם של חברי השיירה את המסע, בתמורה מלאה שהעביר לידי ראש השיירה, כשהוא שוקל לידו מטפחת גדושה במטבעות זהב. מסע השיירה היה נעצר אפוא משקיעת החמה ועד לאחר שסיימו הרבנים להבדיל על כוס היין בצאת השבת.

לאחר טלטולים ונדודים ותלאות רבות הגיעו ליפו בערב חג השבועות. ובאסרו חג הגיעו ירושלימה. בהקדמתו לספר "קול יעקב" מציין רבינו אודות עלייתו לארץ ישראל וכה כתב: "...הגדיל ה' חסדו עמי וזיכני לעלות ולהסתופף בהיכלו עיה"ק ירושלים תוובב"א שנת התרס"ד ר"ח אייר והגעתי לשם ביום שמחות שהוא אסרו חג של שבועות...".

תחילת בואם ארצה, פקדו את המקומות הקדושים כדי להשתטח על קברי הצדיקים ובביקורם בעיר האבות חברון עלו לבקר במעונו של המרא דאתרא אוצר התורה, מרן הגאון רבי חיים חזקיה מדיני זלה"ה, בעל שדי חמד, שחיבבם מאוד ושש לקראתם.

מעת שדרכה כף רגלו של רבינו באדמת ארץ הקדש גמלה בלבו ההחלטה "פה אשב כי איויתיה" ואף שהוריו, אשתו הרבנית וארבעת ילדיו עדיין נותרו בגולה. יש מספרים שהסיבה שבחר רבינו להישאר בארץ ישראל הייתה כי ראה את קהילת החסידים "בית א-ל" שעושים לילות כימים בלימודים, תיקונים, תפילות וכוונות ולכן החליט להישאר בירושלים עיר הקודש על מנת להצטרף לחבר רבני ולומדי הישיבה. מיד לאחר החלטתו זו, כתב רבינו מכתב לאשתו ע"ה ובו הודיע לה על החלטתו. כאשר קיבלה את המכתב, פנתה אל ריש גלותא דבבל בעל בן איש חי זלה"ה לשאול בעצתו, וענה לה: "הכל מעלין תנן", וכוונתו שהעת ללכת אחריו, שהרי שנינו במשנה במסכת כתובות "הכל מעלין לארץ ישראל". ובדבר הוצאות הנסיעה, יעץ לה למכור חלק מספריית בעלה הגדול לכיסוי הוצאות הדרך. לא נותר לה אפוא אלא למכור את חפצי הבית, לארוז את מיטלטליה ולעלות לארץ הקדש.

בתחילת שנת תרס"ה עלו אביו, אמו, חמותו, רעיתו וארבעת ילדיו לארץ הקודש. הוא מתעד זאת בהקדמת הספר כף החיים למהדורא הראשונה (ח"א, תרס"ה) שכתב רבינו בזה"ל: "וחסדי ה' אזכיר תהילות על כל אשר גמלני כל טוב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בירושלם עיר עז לנו אני וביתי ובני ובנותי. אודה ה' בכל לבב כי גבר עלי חסדו אשר כמה ניסים ונפלאות עשה עמדי מיום היותי עד היום הזה".

נציין כאן עוד את מה שכתב רבינו בספר חיים עד העולם (הדרן למסכת תמיד) "אף על פי שהגדיל ה' חסדו עמנו בזמן הזה ויש הרבה ישראל דרים בארץ ישראל ובירושלים ת"ו, אפילו הכי צריך להתפלל תמיד אל ה' שיבנה בית המקדש, כדי לעשות רצונו להיות כהנים בעבודתם ולהקריב תמידים במועדם".

מיד בהגיעו של רבינו ירושלימה אשר איווה לשכון כבוד בתוכה, קבע את מגוריו בעיר העתיקה שבירושלים והצטרף אל חבר הרבנים המקובלים בבית המדרש של החסידים ק"ק "בית א-ל" אשר בעיר העתיקה, והם ששו לקראתו, ותהילתו בקהל חסידים. ועל ידי שקידתו העצומה, והצטיינותו במיעוט שיחה ובמיעוט שינה, רכש לו ידיעות נשגבות בתורת הח"ן, והחל להתפלל בקדושה ובטהרה על פי כוונות רבינו האר"י ז"ל, וכאשר הורה רבינו הרש"ש זיע"א בסידורו. ועלה מעלה מעלה במעלות בקדש ונתפרסם לארי במסתרים ושר בית הזוהר. ושמו נערץ בקדושה ותהילה.

לאחר כמה שנים שלמד בישיבת בית א-ל עבר ללמוד בישיבת המקובלים שנוסדה לא מכבר, בשנת תרנ"ו, "רחובות הנהר" שבשכונת רחובות הבוכרים בעיר החדשה, שהוקמה בסיועו של הנדיב - מקורבו של רבינו - סניור רבי נסים נחום זלה"ה, שם למד את תורת הח"ן מפיו של שר בית הזוהר, גדול המקובלים דאז - ראש הישיבה הגאון הקדוש רבי חיים שאול דוייק הכהן זלה"ה, המכונה "השד"ה". בישיבה זו קבע רבינו את מקום תפילתו ברציפות מאז כניסתו לישיבה עד אחרית ימיו יחד עם חבורת המכוונים שהתפללו בכוונות הרש"ש.

הגאון רבי אברהם מונסה זלה"ה בספר "פדה את אברהם" (עמוד תכ"ב): "הרה"ג יעקב חיים סופר זיע"א מחבר ספר כף החיים... היה רב חסיד מקובל ומתפלל בביהכנ"ס 'המכוונים'... בבוקר כשמגיע זמן טלית ותפילין, היה מתעטף בטלית ותפילין והולך לביהכנ"ס 'המכוונים' ומתפלל בכוונות. לא התפלל חזן, אבל היה קובע לו המוספין של ראש השנה וכפור ובהם היה עובר לפני התיבה ומתפלל חזן".

הרב השד"ה, שעמד על תכונותיו של רבינו, ידיעותיו הרחבות ועומק עיונו בחכמת הנסתר, נתן לימים לו ולרעו הגאון המקובל רבי יהודה פתיה זלה"ה בעל "מנחת יהודה", את מלאכת עריכת ספרו העמוק בחכמת הנסתר "איפה שלמה", שכן הרב השד"ה היה בעת זקנותו סגי נהור וקשתה עליו מלאכת הכתיבה.

בעניין זה סיפר הגאון רבי יעקב משה הלל שליט"א בהקדמה לספר "פאת השד"ה": "רבי נסים נחום ז"ל, נטל על עצמו הטיפול בהוצאת ספר "איפה שלימה", והיה מוליך ומביא יום יום את גליוני הספר מבית הדפוס אל הרב להגהה, ומהרב בחזרה אל בית הדפוס. כי כתיבת הספר נעשתה במהירות גדולה באופן מופתי, שתלמידי השד"ה - ר"י פתייה ורי"ח סופר היו כותבים עבורו את הספר כפי שהיה מקריא להם מפיו... ובמשך פחות משנה נסתיימה כמעט מלאכת הספר כולו, והיה השד"ה דוחק על הוצאתו לאור בהקדם".

על אף עיסוקו של רבינו בחכמת הקבלה, נמנע כליל מלהתעסק בקבלה מעשית וכתיבת קמיעות. פעם אירע מעשה ביהודי ממצרים שהיה לבנו חולי הנפל ובא לרבינו והפציר בפניו שיכתוב לו קמע עבור בנו, בהתחלה רבינו התחמק ויעץ לו להתפלל, אך כשהפצרותיו חזרו ונשנו, כתב רבינו קמע ושם אותו עליו והזהירו שלא יוריד את הקמע אף פעם. ואכן הבן נרפא. לאחר שנים מספר אירע מקרה ונעלם הקמע, ואז חזרה המחלה, חזר האב לרבינו והפציר בו שוב שיכתוב, לבסוף הסכים לכתוב "בפעם האחרונה" וחזר ונרפא.

רבינו היה עוסק בתורה בכל רגע ורגע מנצל את זמנו ללימוד, הן בלימוד וכתיבת ספריו, הן בלימוד סוגיות הש"ס, וכפי שהעיד בנו רבי משה סופר זלה"ה שיודע על (לפחות) עשר פעמים שאביו סיים את הש"ס כולו מכריכה לכריכה, והן בלימוד ח"י פרקי משניות בכל יום, כך שבערך אחת לחודש סיים את כל השישה סדרי משנה. ובכלל על התמדתו בתורה סיפר הגאון רבי יהודה צדקה זלה"ה: "פלא פלאים. התנהגות פשוטה. אולי מעולם לא ראה את רחוב יפו, ואני חושב שכלל לא ידע איך הולכים. מה שכן היה הולך מביתו שבבית ישראל למאה שערים בשביל הדואר שהיו בקשות של ספרים. אף פעם לא ביטל תורה. אף פעם לא הלך לשום מקום. לחתונה היה הולך, מקדש כמה רגעים ומיד היה חוזר. איך זכה? אותה השאלה נשאל החפץ חיים מחבר המשנה ברורה - שמירת הפה!! מעולם לא דיבר הכף החיים אפילו ברחוב, רק למד כתב למד וכתב, אם בדרך היו שואלים אותו שאלה היה עונה להם בקיצור נמרץ והולך הביתה מיד".

על אופן תפילותיו של רבינו - סיפר הגאון רבי יהודה צדקה זלה"ה: "כמובן, התפילות שלו היו לפי הכוונות. היום כמעט אין אחד שהוא מכוון. אז באותו הדור היו עשרות רבנים שכיוונו, על כל אחד היה אפשר לומר סיני ועוקר הרים". "היו מתפללים בבוקר באשמורת, נמשך התפילה ארבע שעות בערך. בלי לשתות כלום. על כל מילה מהתפילה יש שלושה ארבעה דפים של כוונות, עד שמכוונים את זה – נורא!" "הוא היה אחד מהם. היה הולך בבוקר באשמורת עטוף טלית ותפילין לבית הכנסת, תחילה היה 'צופיוף', אחר כך 'בביוף'. כשהיה יוצא מביתו לבית הכנסת כל החנויות סגורות, אין איש ברחוב, כשהיה חוזר כבר כל החנויות פתוחות... שמונה, תשע, היה הולך בארבע חוזר בתשע. דבר נפלא".

"במנחה היה רגיל לבוא בדיוק בזמן שאומרים 'למנצח על הגיתית', בכדי שלא ידבר איתו מישהו. 'למנצח על הגיתית' היו רגילים לומר באחד עשרה ועשרים לפי השעון הערבי, כלומר שעה קבועה בין בקיץ בין בחורף. כשהוא היה בא כל אחד מדייק את השעון שלו... כי ידוע שלא יבוא רגע קודם, וכל שכן שלא יבוא רגע מאוחר. ככה היה דייקן. וכל כך למה? מפני שלא רצה לדבר מילה בבית כנסת! שאם יבוא אחד וישאל אותו, אם זה פוליטיקה אם זה עניין אחר, מחלוקת וכדו', איננו. בשעת התפילה אף אחד לא מעז לגשת אליו, אחרי התפילה - בעלינו לשבח כבר היה בפתח, ומיד אח"כ היה הולך. לא פוגשים אותו בבית הכנסת לדבר איתו, בכדי לחסוך אולי מילה של דברים בטלים בבית כנסת. זה לא שנה ולא שנתיים, זה עשרות בשנים! עשרות בשנים!!".

כתב רבנו בכף החיים (ס' רל"ב סק"ו): בחשיבות תפלה בשלמותה, "ותחלה יאמר למנצח על הגיתית וכו' ופרשת התמיד ופטום הקטרת וכו' ואל ישנה מזה הסדר ואפילו אם היה הזמן דחוק, כי מעשה באחד ירא שמים שהיה פעם אחד הזמן דחוק ולא אמר למנצח ופרשת התמיד אלא רק התחיל לומר לשם יחוד וכו' והתפלל שמונה עשרה ובאותה הלילה הוכיחו אותו בחלום לאמר מדוע העולם מתפללים תפלה שלמה ואתה חסרה. ועל כן כל אדם יש להיזהר בזה".

ומיהו אותו "אחד ירא שמים" שעליו סיפר רבינו בספרו? בדידיה הוה הך עובדא, וכמבואר באר היטב בקונטרס החלומות שלו שבו העלה על הכתב את החזיונות שראה בלילות. אות באות ותיבה בתיבה.

 

מספרים שכאשר היה לומד עם חכמי ישיבת ''שונים לדוד'' היה מתפלפל בהתלהבות גדולה, בקול גדול ובריתחא דאורייתא, אמנם כשהיו מביאים לפניו כוס תה לברך עליו, לפתע להפתעת הלומדים השתנה מהקצה לקצה ושינה את קולו והיה עומד ברתת ויראה ובהכנעה מרובה ומברך לאיטו מילה במילה ברכת שהכל בכוונה ובשמחה, אשרי עיין ראתה כל זאת.

 

הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל היה מדבר רבות ומעורר את הסובבים אותו ואת תלמידיו אודות אמירת הברכות במתינות. ברוב המקרים שדיבר בנושא, הוסיף ותיאר כמו בציור חי כיצד היה הגאון בעל 'כף החיים זצ"ל מברך ברכותיו, בדחילו ורחימו, עד שכל השומע אותו היטיב להבין את דברי חכמינו זכרונם לברכה 'האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות'.

וכך תיאר: "כאשר היו מביאים למרן בעל 'כף החיים' כוס תה או קפה לשתיה, והגיע הזמן ללגימה, היה נוהג לשים כפו האחת בתוך הספר, לסימנא בעלמא, ובכף ידו השניה סגר אותו; אחר נטל בידו את הכוס, התבונן בה, כאילו רומז לה משהו במבטו – ועצם את עיניו ובירך: 'ב-ר-ו-ך, א-ת-ה…' והזכיר את השם בסילודין, והמתין שיענו אחריו 'ברוך הוא וברוך שמו', והמשיך: 'א-ל-ק-נ-ו, מ-ל-ך ה-ע-ו-לם', כשכל גופו מרתת ואיבריו מזדעזעין מפחד השכינה הקדושה, והשלים בדביקות ובערגה 'שהכל נהי'ה בדברו', ופקח עיניו ולגם מן הכוס, והיו רואים אז בעליל איך שכולו מלא תהילה לבורא ית"ש על המשקה.

 

"זכורני, הוסיף וסיפר, "שפעם כאשר בירך ברכת 'שהכל' והגיע למילים 'מלך העולם', היה נדמה לי כאילו כל העולם כולו עוצר את נשימתו ומקשיב לברכתו. צעיר לימים הייתי אז, וזכיתי ללמוד עמו במחיצתו גמרא ותוספות, והיינו מתפלפלים עמו, מקשים ומתרצים, ולרגע דימינו שאנחנו שנינו במדרגה אחת, שוה בשוה… אולם כשהיה מברך 'שהכל' בחיל וברעדה, אזי ראינו בעליל מה רב ההבדל והמרחק בינינו…"

 

בעלותו לירושלים, באחת מן השנים היתה שנת בצורת ויובש גדול, נמנו וגמרו בעל ''כף החיים'' ועמיתו הגה''צ המקובל ר' יהושע שהרבני זיע''א ללכת להשתטח על ציונו של שמואל הנביא, ובבואם שם שפכו ליבם כמים בתפילות ובכוונות בדמעה ותחנונים לעורר הרחמים שיבואו גשמי ברכה, וכצאתם לחזור לביתם והנה לפתע החלו טפטופי גשמים וילכו הלוך וגדול, ונתפרסם הדבר בירושלים ועורר בזמנו רגש גדול בציבור.

 

מרן הראשל''צ הגאון רבינו מרדכי אליהו זיע''א היה מספר שבילדותו היתה שולחת אותו סבתו לשאול שאלות בהלכה מחכם יעקב סופר זיע''א וכן זכה כשהיה בגיל 10 להיות בהלוויתו.

 

הרב שמואל אליהו שליט''א סיפר שבצעירותם היה אביו מרן זצוק''ל מבקש מהם לעזור לו לעשות הגהה על ''כף החיים'' שהיו בו כמה טעויות דפוס בדברי מרן השו''ע, והיה הרב מקריא להם והם מסתכלים בשו''ע לראות אם הדברים מדויקים, ולפעמים כשלא היו שמים לב והיתה טעות, הרב היה מתקן אותם בע''פ שלא כך כתוב בשו''ע. זכות כף החיים תגן עלינו ועל כל ישראל לגאולת עולמים בחסד וברחמים.

 

הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק"ל, היה מספר לתלמידיו בשיחות המוסר על הגאון המקובל רבי יעקב חיים סופר זצ"ל בעל כף החיים, שהנהגותיו היו פלא פלאים: בימי הקיץ היה מתפלל ערבית בערך בשעה שבע עם כל הכוונות, ואינו הולך לישון אלא כעבור שלוש שעות מהתפילה, לפני השינה עושה יחוד בכדי לקום לפני חצות וקורא ק"ש עם כל הכוונות, נמצא שנותרה לו רק כחצי שעה לישון, וכבר קם, עושה תיקון חצות, בוכה על החורבן, וחוזר שוב לישון, משכים לפני עמוד השחר, ללמוד ולהתפלל בנץ ואח"כ חוזר לביתו, ואוכל משהו מהר כדי שלא יאחר לישיבה, מגיע לישיבה, לומד וכותב, באופן שכל זמנו קודש קודשים.

אחר כך היה אוכל בערך כשעה וחצי, לא מפני שאכל הרבה, אלא מפני שייחד יחודים, לפני האוכל אמר לשם יחוד, נטל ידיים בכוונות, וכן ברכת על נטילת ידים והמוציא בכוונות, וגם בשעת הלעיסה היה מכוון, עד כדי כך שלא היתה מחשבתו על האוכל אלא שקוע בכוונות, אח"ז למד בכל יום ח"י פרקי משנה, ששה בבוקר, ששה בצהרים, ששה בערב, אמר פטום הקטורת, איזה מקומן, מים אחרונים, ברכת המזון עם כל הכוונות, כך נהג לעשות יום יום. ומחמת שהיה שקוע בכוונות לא היה מקבל אף אדם בשעת אכילתו, אפילו באו לתת כסף לישיבה, רק כשגמר ובירך ברכת המזון היה מקבלם בסבר פנים יפות. בצאתו מביה"כ נהג לברך אשר יצר מהסידור עם הכוונות. עוד היו לו טרדות מבית ומחוץ, והפלא הגדול, איך הספיק ללמוד ולכתוב חיבורים כה גדולים, שהרי אין זה חיבור של העתקה וליקוט מספרים אלא חיבור המחייב טירחה ועיון רב.

 

מעשייה נוראה סיפר הרב מרדכי אליהו משם דודו, הרב יהודה צדקה ע"ה, שהיה עד לדברים בשעה שהיה בבית הכנסת. לילה אחד הגיע מלאך המוות לחכם יעקב סופר ע"ה, מחבר ספר "כף החיים", ואמר לו שבא ליטול נשמתו לכפר על הדור! "כף החיים" לא נבהל ושלח את המלאך לחכם יחזקאל עזרא: לך אליו, הוא ראוי לכפר על הדור! הלך המלאך לחכם יחזקאל עזרא ובא ליטול נשמתו, ושלח אותו חכם יחזקאל ואמר לו: לך לרבי יצחק שרים, הוא צדיק שהגון לכפר על הדור. בבוקר נכנס "כף החיים" לבית הכנסת ופנה אנה ואנה לראות מי נמצא ומי לא, ומייד התלונן בפניו חכם יחזקאל עזרא ואמר לו: מה עשית לי? שלחת לי את מלאך המוות! מייד שאל אותו "כף החיים": ומה עשית אתה עם המלאך? שלחתי אותו לחכם שרים. ושניהם רואים שחכם שרים לא הגיע לבית הכנסת, ולא עברה שעה והגיעה השמועה שנתבקש חכם שרים לבית עולמו...

 

סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: פעם הלך מו"ר אבי ביחד עם הרב יעקב סופר ע"ה, מחבר הספר "כף החיים", ברחובות בגדד, ופגשו גוי שעושה כשפים ואחיזות עיניים. הגוי בלע סכינים בזו אחר זו, וקהל רב עמד סביבו משתאה. כשהגיעו אליו, קראו עליו בכוונה גדולה "ויהי נועם" עם "יושב בסתר עליון". מייד נתבטלה כל יכולתו של אותו טמא, ונשארה הסכין בבטנו.

 

רבינו בכף החיים (סימן קס"ז ס"ק ק"מ) מביא סיפור שאירע עם זקנו של בעל בן איש חי - הגאון רבי משה חיים זלה"ה ונראה שרבינו הוא המקור הראשון לעובדא זו: "ואני שמעתי מעשה נורא על זה כי בימי הרב משה חיים ז"ל זקנו של מהרי"ח ז"ל בעל מחבר בן יהוידע רב פעלים וכו' שזימן ישראל בפסח את עכו"ם אחד שהיה שכינו והאכילו מצה על שלחנו. ואח"כ ספר זה לפני הרב משה חיים ז"ל ואמר לו שיזהר ממנו בזאת השנה כי אפשר שיזיקנו נזק גדול, ויהי היום וישראל יושב ובא העכו"ם ההוא וחרבו שלופה בידו ונעשה לו נס וברח מפניו ר"ל".

 

כשעלה לארץ הרב אברהם מרדכי אלתר, שהיה האדמו"ר מגור ונודע בשם ספרו "אמרי אמת", יצאו אלפים לקדם את פניו. ביניהם היה גם נער צעיר בשם יהודה צדקה. הנער רצה מאוד לפגוש את האדמו"ר ולבקש את ברכתו, ועל כן נדחק בין ההמונים עד שעמד לפניו. יהודה פנה בהתרגשות אל הרבי מגור וביקש את ברכתו. הרבי מגור חייך ואמר לו: "אברך אותך אם תשיב לשאלתי". הנער הסכים, והרבי שאל: "מדוע במסכת שבת יש עשרים וארבעה פרקים?" ליהודה לא הייתה תשובה, אך רוחו לא נפלה. הוא החליט לשאול את הרב יעקב סופר, שנודע בשם ספרו "כף החיים", ולשוב אל הרבי מגור. הרב יעקב סופר הסביר לנער יהודה כך: "השבת נקראת כלה, וחכמים לימדו אותנו שלכלה יש עשרים וארבעה תכשיטים. עשרים וארבעת הפרקים הם קישוטיה של השבת המלכה". הנער מיהר לחזור אל האדמו"ר, נדחק בין מקבלי הפנים עד שעמד שוב לפניו. "האם אתה זוכר אותי?" שאל יהודה, והרבי השיב "ודאי! ודאי! ומה בפיך? היש לך כעת מענה לשאלתי?" הנער חזר על תשובתו של הרב סופר, והאדמו"ר שהתרשם מנחישותו של הנער והתמוגג מן ההסבר, בירכו בלב שלם ונפש חפצה.

 

מנוחת שלום: וכאן רק אכתוב מה ששמעתי על מו"ז הגאון רבי יעקב חיים סופר בעל כף החיים זצוק"ל זיע"א שפעם אחת חל יום ההילולא של אביו הצדיק הרה"ג רבי יצחק ברוך זצ"ל, ואז באותם שנים של מלחמת העולם הראשונה, ירדו בני ירושלם ת"ו עד מ"ט שערי עניות ודלות, ולא היה אפשרי בידו לקנות פירות וירקות ולהביא לברך, ובאותו הלילה נגלה לו אביו ע"ה בחלום ושאל אותו מדוע לא הביא "ברכות" עבורו כמנהגו בכל השנים, והשיבו מו"ז הגאון בעל כף החיים זצ"ל שלגודל העניות הנוראה השוררת כעת, לא היה לאל ידו לעשות כמוטל עליו וכאשר עשה באמנה בשאר השנים, ואונס רחמנא פטריה, והשיבו מר אביו ז"ל: ולפחות היית מביא מים מן הבור שיברכו הציבור ברכת שהכל, והגם זה היה קשה אצלך?! וכשמוע זאת התפעל מו"ז בעל כף החיים זצ"ל ולמחרת השתדל וטרח מאד להביא "ברכות" ולעשות נחת רוב למר אביו הרב ז"ל עד כאן שמעתי זיע"א.

 

הרב מאיר מאזוז (הקדמה למשנ"ב איש מצליח כרך ג): "עוד יש ללמוד מהרב כף החיים ז"ל מדת הענוה, שמעולם לא השיג על שום חכם בתקיפות ועל הרוב לא הזכיר את שם החכם שהוא חולק עליו. ורשומים אצלי כארבעים מקומות שחולק על הבא"ח בלי הזכרת שמו... וידוע מה שאמר הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל, ששני תלמידי חכמים היו בדור האחרון מופלגים בשתיקה והם המשנ"ב וכף החיים וכל העולם היום לומד בספריהם".

 

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש מדוע מונה הכתוב שמות בני ישראל היורדים מצרימה:

"נראה טעם לפרש שחזר ומנאן כאן, לפי שבכאן מתחיל לספר בשעבוד ישראל. ושלא יסבור האדם לומר מפני שלא היו הגונים חס וחלילה, לפיכך באה להם צרת השעבוד. לפיכך חזר ומנאן, להורות כי הם חשובים וחביבים. כי המספר מורה על חשיבות - שלא תחשוב כי בשל חטאם הגיעם הגלות." (ישמח ישראל דרשות על התורה פרשת שמות - ואלה שמות, ירושלים, תשמ"ט (1989).)

 

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מדבר שכל שבט עולה תפילתו דרך שער המיוחד לו:

"יש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים. כל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד מיוחד לו ...והנה אין ספק כי אם תפילות כל השבטים היו שוות, לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים - וכל שער יש דרך בפני עצמו, אלא ודאי מוכרח הוא - שכיוון שתפילותיהם משונות, לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט. וכי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא, כן צריך להיות תפילתו, ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפילותיו כמנהג אבותיו." (כף החיים, סימן ס"ח ד"ה ואמנם בעקרי המנהגים)

 

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש כפל 'נתון תיתן לו' לתת בלב טוב:

"יש בני אדם נותנים צדקה מפני הבושה, כגון שרואה עשירים שמתנדבים מעות לעניים, זה כך וזה כך. ומי שלא ייתן, יהיה חסרון לפי כבודו. ולכך הוא נותן - לפי הבושה, כדי שלא יהא חסרון בכבודו. ויש בני אדם, נותנים צדקה לעניים מפני התרעומת, שמתפחדים שלא יתרעמו עליהם העניים, ויקללו אותם. ...ואם כן, כל כגון זה, אין נותנים בלב שלם, ולזה אמר 'נתון תיתן לו', רוצה לומר - שתי נתינות: אחד בלב ואחד בפועל ולא בלב שלם." (ישמח ישראל דרשות על התורה, חלק ב' עמודים רצ"ג-רצ"ד, ירושלים, תשמ"ט (1989))

 

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש 'מרבים שלום בעולם', שמלמדים לרבים דברי אגדה:

"ע"י לימוד התורה בדרוש אגדה, יש כוח למחול כל עוונות ישראל, ואם מוסיף ואומר קדיש על האגדה, אפילו נחתם עליו גזר דין לרעה, הקב"ה מוחל לו ומכפר עוונותיו. וזה שאמר כל בנייך לימודי ה', רוצה לומר - אם כל בנייך יהיו לומדים דברי אגדה ואומרים עליה קדיש, שהוא שבח לה', אז 'רב שלום בנייך' - שיהיה להם שלום הרבה, שאפילו נחתם עליהם גזר דין לרעה מתבטל." (חיים עד העולם, סיום למסכת ברכות, עמ' ו-ז, דפוס מוריה, ירושלים, תרפ"א (1921))

 

 

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: