סדר ברית מילה

 סדר ברית מילה

 

יהי שלום בחילנו

יַהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵנוּ, וְשַׁלְוָה בִּישְׂרָאֵל בְּסִימָן טוֹב בֵּן בָּא לָנוּ, בְּיָמָיו יָבֹא גוֹאֵל:

בסימן טוב וכו'

הַיֶלֶד יְהִי רַעֲנָן, בְּצֵל שַׁדַי יִתְלוֹנָן, וּבַתּוֹרָה יִתְבוֹנָן, יְאַלֵּף דָת לְכָל שׁוֹאֵל:

בסימן טוב וכו'

וּמְקוֹרוֹ יְהִי בָּרוּךְ, זְמַן חַיָּיו יְהִי אָרוּךְ, וְשֻׁלְחָנוֹ יְהִי עָרוּךְ, וְזִבְחוֹ לֹא יִתְגָּאֵל:

בסימן טוב וכו'

שְׁמוֹ יֵצֵא בְּכָל עֵבֶר, אֲשֶׁר יִגְדַּל יְהִי גֶבֶר, וּלְיִרְאֵי אֵל יְהִי חָבֵר, יְהִי בְדוֹרוֹ כִּשְׁמוּאֵל:

בסימן טוב וכו'

עֲדִי זִקְנָה וְגַם שֵׂבָה,  יְהִי דָשֵׁן בְּכָל טוֹבָה, וְשָׁלוֹם לוֹ וְרֹב אַהֲבָה, אָמֵן כֵּן יֹאמַר הָאֵל:

בסימן טוב וכו'

הַנִמוֹל בְּתּוֹךְ עַמּוֹ, יִחְיֶה לְאָבִיו וּלְאִמוֹ, וְיִהְיֶה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְגַם כָּל בֵּית יִשְרָאֵל:

בסימן טוב וכו'

 

אערוך מהלל ניבי

אֶעֱרוֹךְ מַהֲלֵל נִיבִי, לִפְנֵי אֶלֹהֵי אָבִי. לִכְבוֹד חֶמְדַּת לְבָבִי, אֶלִיּהוּ הַנָּבִיא:

נָטַע הָאֵל בִּישֻׁרוּן, חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, אִישׁ מִגֶזַע אַהֲרֹן, מְשָׁרת צוּר מִשֹגַּבִּי:

לכבוד וכו'

כֹּהֵן לָאֵל עֶלְיוֹן הוּא, פִּנְחָס הוּא אֶלִיהוּ, הַנָּבִיא יִקְרָאוּהוּ, הַגִּלְעָדִי הַתִּשְׁבּי:

לכבוד וכו'

יוֹם קִנֵּא קִנְאַת הָאֵל, הָרַג בְּכֹחַ וָאֵל, נְשִׂיא שֵׁבֶט יִשְׂרָאֵל, וּבַת צוּר שְׁמָהּ כָּזְבִּי:

לכבוד וכו'

דִין שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, אִישׁ אֱרַמִּית מִשְׁכָּבוֹ, קַנָּאִים פּוֹגְעִים בּוֹ, וַיֹּאמֶר אָרִיק חַרְבִּי:

לכבוד וכו'

וַיָקֹם מִתּוֹך עֵדָה, רוֹמַח בְּיָדוֹ הָדָה, וַיֶחְרַד חֲרָדָה, נִתְגַּבַּר כְּמוֹ לָבִיא:

לכבוד וכו'

דָקַר בְּחַרְבּוֹ אוֹתָם, כְּדֶרֶךְ שְׁכִיבָתָם, עַל הָאָרֶץ חֲבָטָם, וּלְמֹשֶה אוֹתָם הֵבִיא:

לכבוד וכו'

בִשֹכַר זֹאת אֵל חַי נְעֶלָם, נָתַן שְׂכָרוֹ משֻׁלָם, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, וַיְכַפֵּר עָלֵי חוֹבִי:

לכבוד וכו'

נִסִּים עֶשֶֹר וּשְׁנַים, בְּדִבְרֵיהֶם שְׁנוּיִם, עָשָֹה לוֹ דָר שָׁמַיִם, צוּרִי גוֹאֲלִי אָבִי:

לכבוד וכו'

אֱמֶת בְּפִיהוּ הָיָה, לְאַלְמָנָה עֲנִיָה, אַשֶׁר בְּנָהּ הֶחֱיָּה, וּלְנַפְשוֹ אָמַר שׁוּבִי:

לכבוד וכו'

הַשֶׁמֶן נֵס בּוֹ שָׁרְתָה, הַבְּרָכָה וְהָיְתָה, כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלְתָה, וַתִּגְדְּלִי וַתִּרְבִּי:

לכבוד וכו'

רוֹדְפִים אַחֲרֵי תֹהוּ, הִכָּה בְשֵׁבֶט פִיהוּ, וַיֹאמְרוּ יְיָ הוּא, אֱמֶת וְאַתָּה נָבִיא:

לכבוד וכו'

וְגָזַר אוֹמֶר עָשָׂה, מִסְפַּר שָׁנִים שְׁלֹשָׁה, מָטָר לֹא נִתָּךְ אַרְצָה, הוּא הַמּוֹצִיא הַמֵּבִיא:

לכבוד וכו'

נָתַן לוֹ הַאֵל מַהֲלָכִים, בְּעוֹלָם הַמַּלָאכִים, וּלְעִתּוֹת הַנִצְרָכִים, הוּא נִגְלָה כְּעֲרָבִי:

לכבוד וכו'

בִּקַדוּשָׁה וּבְטָהֳרָה, עָלֹה עָלָה בִסְעָרָה, אֵלָיו אֱלִישָׁע קָרָא, וַיֹּאמֶר אָבִי אָבִי:

לכבוד וכו'

נַפְשִי תָמִיד אִוִּיתִיהוּ, מִי יִתֵּן אֶמְצָאֵהוּ, פֶתַח בֵּיתִי אַרְאֵהוּ, יַשְׁקִיף בְּעַד אֶשְׁנַבִּי:

לכבוד וכו'

חָסִין קָדוֹשׁ נִקְרְאָה, אִישׁ אַשֶׁר פָנָיו רָאָה, זֶה כַּבִּיר יָדוֹ מָצְאָה, תְּשׁוּרָה לוֹ לְהַבִיא:

לכבוד וכו'

זָכוֹר לְטוֹב יָאִיר נֵרִי, וְיְבַשֵּׂר צִיוֹן עִירִי, וַיֹאמַר הִתְנַעַרִי, מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי:

לכבוד וכו'

קוֹל זִמְרַת מַהֲלָלִי, יַקְשִיב צוּרִי גוֹאֲלִי, וְלֹא דוּמִיָה לִי, בְּכָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִּי:

לכבוד וכו'

ברוכים אתם

בְּרוּכִים אַתֶּם קְהַל אֱמוּנַי. וּבָרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ:

יֶלֶד הַיּוּלַד יִהְיֶה בְּסִימָן טוֹב. יִגְדַּל וְיִהְיֶה כְּמוֹ גַּן רָטוֹב. יַעֲלֶה וְיַצְלִיחַ יִנָּצֵל מִקָּטוֹב. אָמֵן כֵּן יַעֲשֶּׁה יְיָ:

חֵלֶק יִתֵּן לָנוּ בַּנְּעִימִים. וּבְיָמָיו נַעֲלֶה לְשָׁלֹשׁ רְגָלִים. גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים לְבֵית יְיָ. וּבָרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ:

זְכוֹר רַחֲמֶיךָ וְדַם הַבְּרִית. וּפְקוֹד אֶת צֹאנֶךָ צֹאן הַשְׂאֵרִית. עַל יַד מְשִׁיחֶךָ מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וּשְׁלַח אֶת אֵלִיָּהוּ נְבִיא יְיָ:

הַיֶּלֶד הַזֶּה זָכָה לִבְרִיתוֹ. אָבִיו וְאִמּוֹ יִרְאוּ חֻפָּתוֹ. הַמַּלְאַךְ הַגּוֹאֵל יְבָרֵךְ אוֹתוֹ. וְיִזְכֶּה לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יְיָ

 

תפלה לאומרה לפני המילה:

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְכִינְתֵּהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם אוֹת יוּ"ד אוֹת הֵ"א בְּאוֹת וָא"ו אוֹת הֵ"א, בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל־יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא לָמוּל תִּינוֹק זֶה (ואביו יאמר: לָמוּל אֶת־בּנִי) לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. הִמּוֹל לָכֶם כָּל־זָכָר, לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וּלְהַכְנִיסוֹ בְּחוּלָקָא טָבָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. וִיהֵא רַעֲוָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי קָרְבָּנָא וְיִתְרְעִי בֵּיהּ. וְיִזְכֶּה לְעֶשֶׂר חֻפּוֹת דִּזְמִין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְצַדִּיקַיָּא לְעַלְמָא דְּאָתִי, כְּדִכְתִיב: "אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. נִשְׂבּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ. קדֹשׁ הֵיכָלֶךָ". וְעַתָּה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ חָֽרְבָה עִירֵנוּ וְשָׁמֵם בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְאֵין לָנוּ קָרְבָּנוֹת שֶׁיּכַפְּרוּ בַּעֲדֵנוּ. יְהִי רָצוֹן שֶׁיּהֵא נֶחְשַׁב דַּם הַבְּרִית הַזֶּה כְּאִלּוּ בָּנִיתִי מִזְבֵּחַ וְהֶעֱלֵיתִי עָלָיו עוֹלוֹת וּזְבָחִים. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי־פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ. יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי:

 

תפילה לאב התינוק (מספר שרביט הזהב):

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹקֵינוּ וֵאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ הַבּוֹחֵר בְּאַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ וּבְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, שֶׁתִּמְשֹׁךְ חוּט שֶׁל חֶסֶד עַל בְּנִי זֶה לִהְיוֹת חָזָק וּבָרִיא כְּדֵי לְהַכְנִיסוֹ לִבְרִית מִצְוַת מִלָּה בִּזְמַנּוֹ, וּתְזַכֶּה אוֹתוֹ לִהְיוֹת נִמּוֹל כְּהֹגֶן וְכַּשּׁוּרָה וּבְכַוָּנָה הָרְאוּיָה, וּתְהֵא חֲשׁוּבָה וּמְרוּצָה מִצְוָה זוּ לְפָנֶיךָ כְּקָרְבָּן עַל מִזְבַּחֲךָ וּכְעֲקֵדַת יִצְחָק, וְלֹא יִסְתַּכֵּן חַס וְשָׁלוֹם מַחֲמַת הַמִּילָה. וְתִשְׁלַח רְפוּאָה וְחַיִּים לַיֶּלֶד וּלְאִמּוֹ כִּרְפוּאַת חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מֵחָלְיוֹ וּכְמִרְיָם הַנְּבוּאָה מִצָרַעְתָּהּ וּכְנַעֲמָן מִצָרַעְתּוֹ וּכְמֵי מָרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וּכְמֵי יְרִיחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע. וּכְשֵׁם שֶׁיִּכָּנֵס לַבְּרִית כֵּן תְּזַכֵּנוּ לְגַדְּלוֹ וּלְהַכְנִיסוֹ לְתּוֹרָתְךָ וְלַעֲבוֹדָתְךָ, וְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ עָלָיו עַד כִּי יִרְאוּ כָּל בָּשָׂר כִּי שֵׁם יְיָ נִקְרָא עָלָיו וְיָרְאוּ מִמֶּנּוּ. וּתְהֵא עִם פִּיו בְּעֵת הַטִּיפוֹ וְעִם יָדָיו בְּעֵת מֵעֲבָדָיו, וְיִהְיוּ פָּנָיו מַצְהִיבוֹת וְקוֹמָתוֹ נָאֶה וְאֵימָתוֹ מוּטֶלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, וִיהִי אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה, וְנִזְכֶּה לִרְאוֹת בְּשִׂמְחָתוֹ וּבְשִׂמְחַת בְּנֵי בָּנָיו שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת וְשָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ לְיַחֵד שֵׁם י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. לְתַקֵּן אֶת שָׁרְשָׁהּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן. וַהֲרֵינִי מוֹסֵר בְּנִי לַמּוֹהֵל וַאֲנִי מְמַנֶּה אוֹתוֹ שָׁלִיחַ גָּמוּר, שֶׁיָּמוּל אֶת בְּנִי כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּעֲלֶה עָלַי, כְּאִלּוּ קִיַּמְתִּי מִצְוָה זוֹ עִם כָּל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בְּמִצְוַת מִלָּה וּפְרִיעָה וּמְצִיצָה. וְיִתְגַּלּוּ הַחֲסָדִים בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים. וּתְהֵא מִצְוָה זוֹ חֲשׁוּבָה לְפָנֶיךָ כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ. וְתַשְׁפִּיעַ נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה לַיֶּלֶד. וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יִשְׁמֹר הַיֶּלֶד לִשְׁמֹר בְּרִיתוֹ וְשֶׁלֹּא יֶחֱטָא כְּלָל. וּתְזַכֵּנִי לִּי וּלְאִמּוֹ. לְגַדְּלוֹ לְתוֹרָה וּלְמִצְווֹת. וְיִהְיֶה חָכָם וְחָסִיד וּבֲעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת, וּבָרִיא מַזָלֵיהּ. וְנִשְׂמַח בּוֹ וּבְתוֹרָתוֹ. וְנַגִּיעֵהוּ לַחֻפָּה. וְעַתָּה הֵנָּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי לְקַיֵּם מִצְוֹתֶיךָ וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה וְשִׂמְחָה רַבָּה בָּאתִי הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ. וְאַתָּה בְּרֹב רַחֲמֶיךָ תְּבָרְכֵנוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּתְשַׂמְּחֵנוּ בַּעֲבוֹדָתְךָ. וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל חֵטְא. וּתְזַכֵּנוּ לְקַיֵּם כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. חָנֵנִי יְיָ כִּי אֵלֶיךָ אֶקְרָא כָּל הַיּוֹם. עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ. וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

 

תפילה לאם התינוק (ספר שבט מוסר):

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, כְּשֵׁם שֶׁהוּא רָצוּי עַכְשָׁו, שֶׁאֵין בּוֹ לֹא חֵטְא וְלֹא עָוֹן, כָּךְ יִהְיֶה תָּמִיד לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא יִפְגוֹם בְּרִיתוֹ, שֶׁאַל תְּבִיאֵהוּ לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִּזָּיוֹן, וְיִהְיֶה בָּרִיא אוּלָם לַעֲבוֹדָתְךָ, וְתָמִיד תִּהְיֶה נֶגֶד פָּנָיו יִרְאָתְךָ. וְלֹא יָסוּר דַּעְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ מִלִּמּוּד תּוֹרָתְךָ וּבַעֲשִׂיַּת מִצְווֹתֶיךָ, וְיִהְיֶה כֵן עִמָּךְ עַד יוֹם מוֹתוֹ. וְתַזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ מִיָּדֶךָ, וְאַל תְּבִיאֵהוּ לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וְדָם, דְּזֶהוּ מָסָךְ מַבְדִּיל שֶׁלֹּא יוּכַל לְעָבְדְּךָ בִּהְיוֹתוֹ מְכֻסֶּה בּוּשָׁה וּכְלִמָּה לִצְפּוֹת מִיַּד בָּשָׂר וְדָם, נָבָל וְקַפְּדָן וּמַתְּנָתוֹ מוּעָט, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם. וְכֵיוָן שֶׁמְּצַפֶּה לַאֲחֵרִים, חָכְמָתוֹ נִסְרַחַת וְנַפְשׁוֹ עָלָיו נֶעֱצֶבֶת וּבְשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאַב. לֹא כֵן הַמְּקַבֵּל מִיָּדְּךָ הַטּוֹבָה הַפְּתוּחָה וְהָרְחָבָה וְהַמְּלֵאָה. וְלֹא יִצְטָרֵךְ מִן הַבְּרִיּוֹת עַד יוֹם מוֹתוֹ. וּכְשֶׁיִּזְכֶּה לַזִּקְנָה, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין, לֹא כְּבֵדִים וְלֹא קַלִּים, וְלֹא יְאֱרַע לוֹ חָלָאִים בְּחַיָּיו, וְתַצִּילֵהוּ מִכָּל פְּגָעִים וּמִקְרִים רָעִים, כְּדֵי שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה מוּכָן לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְאַל יָבוֹא לִידֵי שׁוּם מִכְשׁוֹל דָּבָר בָּעוֹלָם, לֹא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא בְּדִבְרֵי צְרָכָיו, וְלֹא יִפֹּל בּוֹ מוּם מַחֲמַת חוֹלִי אוֹ מַכָּה, וְתַגִּיעֵהוּ לַזִּקְנָה בְּבָנִים וּבָנוֹת, שֶׁיִּרְאֶה בְּחֻפָּתָן עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְלֹא תִּהְיֶה מִיתָתוֹ מֵחֹלִי כָּבֵד וּמְשֻׁנֶּה, וְיָבוֹא אֶל הַקֶבֶר שָׁלֵם בְּכָל אֵבָרָיו. אָמֵן:

 

תפילה לסנדק (מספר שרביט הזהב):

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הִנְנִי מוֹדֶה וּמְשַׁבֵּחַ וּמְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁבְּרָאנוּ יֵשׁ מֵאַיִן לֹא לְצֹרֶךְ חוֹבָה כִּי אִם נְדָבָה וְרָצוֹן וְאַהֲבָה. בְּמִדַּת טוּבְךָ וַחֲסָדְּךָ. כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ שֶׁנָּתַתָּ בִּי נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה וְרוּחְנְיוּת. וְעוֹד הִגְדַּלְתָּ טוּבְךָ עָלַי שֶׁלֹּא עֲשִׂתַנִּי אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד. וְעַל הַכֹּל יִתְגַּדֵּל וְיִתְרוֹמֵם שִׁמְךָ לְעוֹלָם שֶׁנָּתַתָּ לִּי אֱמוּנָה שְׁלֵמָה לְהַאֲמִין כִּי אַתָּה אֵל אֱמֶת וְתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ בִּכְתָב וּבְעַל פֶּה אֱמֶת. וְחָתַמְתָּ אוֹת בְּרִיתְךָ בִּבְשָׂרִי לְאוֹת בֵּינְךָ וּבֵינִי לְהִמּוֹל כָּל זָכָר לְאוֹת כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ וַאֲנִי עַבְדְּךָ חָתוּם בְּחוֹתָמְךָ הַקָּדוֹשׁ כִּי אָמַרְתָּ לִּי עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וְעוֹד נָתַתָּ לִּי מַתְּנַת חִנָּם שֶׁזִּכִּיתָנִי לִהְיוֹת סַנְדָּק וּלְקַבֵּל בָּנֶיךָ עַל בִּרְכַּי בְּעֵת כְּנִיסָתָם תַּחַת כַּנְפֵי שְׁכִינָתְךָ, וּבְהִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתָם וּלְהַכְנִיסָם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. לָכֵן הִנְנִי מִתְחַנֵּן אֵלֶיךָ אֵל שַׁדַּי שֶׁתְּסַיְּעֵנִי וְתַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע שֶׁלֹּא לְטַמֵּא אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ וְחוֹתָמְךָ שֶׁשַּׂמְתָּ בִּבְשָׂרִי וְאֶשְׁמֹר אֶת בְּרִית קֹדֶשׁ מִכָּל טֻמְאָה שֶׁלֹּא אֶקְרַב אֶל עֲרָיוֹת וְלֹא שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אוֹ אֶל נִדָּה אוֹ זָכָר אוֹ בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף. אוֹ עִם גּוֹיָה. אוֹ עִם פְּנוּיָה בְּלֹא קִדּוּשִׁין. אוֹ כַּלָּה בְּבֵית חָמִיהָ. אוֹ עִם נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּן וְלֹא שׁוּם דָּבָר הַגּוֹרֵם הַמְשָׁכַת עָרְלָה חַס וְשָׁלוֹם. וְלֹא אֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא אִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא:

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁיִּהְיֶה מְקֻבָּל וּמְרֻצֶּה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ בָּנִיתִי מִזְבַּח אֲדָמָה מִגּוּפִי וְכֹחִי לְהַקְרִיב קָרְבָּן זֶה (עַל בִּרְכַּי) וּכְאִלּוּ גּוּפִי נַעֲשָׂה כְּמִזְבַּח הַזָּהָב לְהַקְטִיר קְטֹרֶת עָלַי וִיהֵא חָשׁוּב וּמְקֻבָּל לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ הָיִיתִי מְכַוֵין בְּכָל הַכַּוָּנוֹת וְהַצֵּרוּפִים וְהַתִּקּוּנִים הַנַּעֲשִׂים בִּכְרוֹת עָרְלַת בָּשָׂר זֶה וּמַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב וְתִשְׁמְרֵנִי וּתְחַיֵינִי לַעֲבוֹדָתְךָ. וּבִזְכוּת מִצְוָה זוֹ רַחֵם עָלֵינוּ שֶׁלֹּא יִגְזְרוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם גְּזֵרוֹת רָעוֹת לְבַטֵּל מִצְוָה זוֹ וְלֹא שׁוּם מִצְוָה מִיִּשְׂרָאֵל וּתְזַכֵּנִי לְמִדַּת אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁהִכְנִיס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּחָרָן. וּבִזְכוּת מִצְוָה זוֹ הַחֲתוּמָה בִּבְשָׂרֵנוּ נִזְכֶּה לִרְאוֹת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלֹהַּ וְתַצִּילֵנִי מִן הַגֵּיהִנָּם כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר גַם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שָׁלַחְתִּי אֲסִירַיךְ. וּשְׁלַח לָנוּ הַגּוֹאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. אָמֵן:

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְכִינְתֵּהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם אוֹת יוּ"ד אוֹת הֵ"א בְּאוֹת וָא"ו אוֹת הֵ"א, בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל־יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא לִהְיוֹת סַנְדָּק וְאֶהְיֶה כִּסֵּא וּמִזְבֵּחַ לַעֲשׂוֹת עַל יְרֵכַי הַמִּילָה. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיִּהְיֶה מִזְבַּח כַּפָּרָה, וּתְכַפֵּר עַל כָּל־חַטֹּאתַי, עֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי, וּבִפְרַט מַה שֶּׁפָּגַמְתִּי בִּירֵכַי וּבְאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ. וְתַעֲלֶה עָלֵינוּ כְּאִלּוּ כִּוָנוּ כּל־הַכַּוָּנוֹת הָֽרְאוּיוֹת לְכַוֵּן, וּלְתַקֵּן אֶת־שָׁרְשָׁהּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

 

לחץ כאן לדף כוונות לברית מילה על פי האריז"ל.

כשמביאים התינוק לבית הכנסת עומדים כל הקהל ואומרים:

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהֹוָה:

 

כשלוקח אבי הבן את התינוק בידיו אומר:

שָׂשׂ אָנֹכִי עַל־אִמְרָתֶךָ, כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן, תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם: אָז תַּחְפּוֹץ זִבְחֵי־צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל, אָז יַעֲלוּ עַל־מִזְבַּחֲךָ פָרִים:

בארץ ישראל נוהגים להוסיף פסוקים אלה:

אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַיִם, עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:

אחר כך אומר אבי הבן:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: (והקהל חוזר)

יֶהוֶה מֶלֶךְ יָהוָה מָלָךְ יִהְוֹה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: (ב' פעמים)

אָֽנָּא יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה נָא: (ב' פעמים)

אָֽנָּא יְהֹוָה הַצְלִיחָה נָא: (ב' פעמים)

 

אחר כך יאמר אבי הבן:

אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ.

והעומדים עונים:

נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ, קֹדֶשׁ הֵיכָלֶךָ:

אומר המוהל:

זֶה הַכִּסֵּא שֶׁל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא מַלְאַךְ הַבְּרִית זָכוּר לַטּוֹב:

יאמר אבי הבן למוהל:

הרי אני ממנה אותך שליח במקומי למול את הבן.

ישב הסנדק על הכסא ומניח התינוק על ברכיו.

המוהל קודם שימול יברך ברכה זו:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה:

ומיד מברך אבי הבן שתי ברכות:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

והקהל והמוהל אומרים:

כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית, כָּךְ תִּזְכֶּה לְהַכְנִיסוֹ לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת וְלַחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים: 

לחץ כאן לתפילה לקהל בעת בכי התינוק.

לוקח המוהל או אָדָם אחר כוס יין ומברך:

סַבְרֵי מָרָנָן. (עונים:) לְחַיִּים.

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן:

 

אחר כך לוקח הדס (או בשמים אחרים) ומברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא עֲצֵי (עשבי / מיני) בְשָׂמִים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן וְחוֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ. עַל כֵּן בִּשְׂכַר זוֹ אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צוּרֵנוּ צַוֵּה לְהַצִּיל יְדִידוּת זֶרַע קֹדֶשׁ שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת, לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, כּוֹרֵת הַבְּרִית:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ קַיֵּים אֶת־הַיֶּלֶד (בּנִי) הַזֶּה לְאָבִיו (לִי) וּלְאִמּוֹ וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל (פּלוֹנִי). יִשְׂמַח הָאִישׁ (וכשהאב הוּא מברך אומר: יהי רצון שאשמח ביוצא חלצי) בְּיוֹצֵא חֲלָצָיו, וְתָגֵל הָאִשָּׁה בִּפְרִי בִטְנָהּ כָּאָמוּר: יִשְׂמַח־אָבִיךָ וְאִמֶּךָ, וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ: וְנֶאֱמַר: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (נותן יין באצבעו בפי התינוק, וכן בפעם השניה כשחוזר לומר "ואומר לך") וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: וְנֶאֱמַר: זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אַבְרָהָם, וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק, לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: 

הוֹדוּ לַיהוָה כִּי־טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: 

(פלוני) זֶה הַקָּטָן, אֱלֹהִים יְגַדְּלֵהוּ, כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית כָּךְ יִכָּנֵס לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת וְלָחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן:

ואומרים:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא יְהוָה, הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים, סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִי־כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְהוָה: יְבָרֶכךָ יְהֹוָה מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה־בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל:

 

אומרים קדיש יהא שלמא:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אמן): 

בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵיהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ. וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ. וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. (אמן):

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכֹל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן): 

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (אמן): 

לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא. שִׁירָתָא. תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא. דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן): 

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא. חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן): 

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ. וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן):

יש שנהגו לאסוף הכהנים אצל הנימול ולברכו בברכת כהנים.

וטוב לברך את התינוק ולומר "המלאך הגואל וכו'", "ישימך אלוקים וכו'".

ברית מילה - תפילה בעת בכי הרך הנימול

 תפילה בעת בכי הרך הנימול:

וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן אֱ-לֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלוֹ-הֵינוּ וֶאֱלוֹ-הַי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וּבְנֵי בֵיתֵנוּ בְּרִיאִים וַחֲזָקִים  בְּפַרְנָסָה וְהַצְלָחָה וְשָׁלוֹם רַב וְכָל טוּב לְעָבְדְּךָ בְּאֱמֶת וּבְשִׂמְחָה.

וְיוּכְלָל תְּפִלָתִי עִם בְּכִיָית הַיֶּלֶד הַנִּמּוֹל, וְיקוּיַם בִּי הַפָּסוּק: שָׁמָע יְיָ תְּחִנָּתִי יְיָ תְּפִלָּתִי יִקָּח: וְכֵן: יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי יְיָ. וּבָּרֲכֵנִי  נָא בַּבְּרָכָה הַכְּתוּבָה בְּתוֹרָתְךָ: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

וּמַלֵּא יְיָ אֱלוֹ-הַי אֶת כֹּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. וּתְּמַהֵר לִגְאוֹל אֶת עַמֶּךָ  יִשְׂרָאֵל  בִּגְאוּלָה שְׁלֵמָה בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וּתְגַלֶּה אֶת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְתָּמְלִיךְ אוֹתוֹ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ. אָנָּא יְיָ, אַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ, הַרְאֵנוּ יְיָ חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ, אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ:

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ.

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי, וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי.

 

אחר כך יאמר תהלים (פרק ו'):

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית: מִזְמוֹר לְדָוִד: י-י אַל-בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי: וְאַל-בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי: חָנֵּנִי י-י כִּי אֻמְלַל-אָנִי: רְפָאֵנִי י-י כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי: וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד: וְאַתָּה י-י עַד מָתָי. שׁוּבָה י-י חַלְּצָה נַפְשִׁי: הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ: כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ: בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ: יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי: בְּדִמְעָתִי, עַרְשִׂי אַמְסֶה עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי: עָתְקָה, בְּכָל-צוֹרְרָי: סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן: כִּי שָׁמַע יי-י קוֹל בִּכְיִי: שָׁמַע י-י תְּחִנָּתִי: י-י תְּפִלָּתִי יִקָּח: יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי: יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע:

 

פרשת לך לך - בריאה בירור ברית ורחל אימנו

בריאה בירור ברית ורחל אימנו

בראשית (יב,א): " לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

הרב גינזבורג: הפשט של "לך לך" הוא לעלות לארץ ישראל.

מבואר בחסידות שכאשר הקב"ה אמר לאברהם אבינו עזוב את ארצך ולך לארץ ישראל - באותו רגע התחילה עבודת הבירורים.

לנשמה יהודית יש כח ליצור קשר עם ניצוצות קדושים שנמצאים במציאות. בכל מקום שיהודי הולך אליו יש ניצוצות שמחכים לו מתחלת הבריאה (משבירת הכלים דעולם התהו) - וכשהוא אומר שם ברכה, אומר דבר תורה, או אפילו רק חושב ומאמין ש"ה' אחד", הניצוצות נגאלים. לכך קוראים עבודת הבירורים.

כאשר יתבררו כל הניצוצות הללו - שמספרם הכולל בקבלה הוא רפ"ח - יבוא משיח ותהיה גאולה שלמה.

אברהם אבינו הוא האדם הראשון שפעל להביא גאולה לעולם, והוא עשה זאת על ידי גאולת הניצוצות שיש בכל דבר בעולם שהוא בא עמו במגע.

זה מתחיל בתחלת הפרשה - "לך לך", למה תלך? כי יש ניצוצות שמחכים לך שתגאל אותם.

שתי האותיות העיקריות במלה 'בירורים' הן בר.

שתי האותיות האלה הן גם ההתחלה של כל התורה כולה, שתי האותיות הראשונות של התורה הן בר של "בראשית", ואחר כך יש א, והמלה השניה בתורה היא אותן שלש אותיות, ברא. "ברא" היינו בריאה יש מאין - אך שתי האותיות הראשונות של ברא, בר, רומזות לכח לברר ולהוציא ניצוצות קדושים מתוך מציאות שבורה.

בהתחלה ה׳ ברא מציאות שלא היתה מתוקנת.

הבריאה הראשונה של עולם התיקון היא אור, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", והוא בא על רקע מציאות הפכית בלתי מתוקנת, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". גם לאחר בריאת האור, לפני שה' הבדיל בין האור ובין החשך, היו "אור וחשך משתמשים בערבוביא". היתה תערובת של חשך ואור (של תהו ותיקון) - תערובת אפורה - ואחר כך כתוב "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך".

כלומר, בהתחלה גם הקב"ה עשה בירור והבדלה בתוך הבריאה שלו, בין האור ובין החשך.

אמרנו שיש שתי מילים עיקריות מאותיות השער בר - ברא ו-ברר.

הבריאה מתחילה בפרשה הראשונה, בראשית, ועבודת הבירורים (שלנו) מתחילה בפרשה השלישית, לך לך, פרשתנו.

ה׳ קודם ברא ועושה בירור - מבדיל בין האור ובין החשך, וקובע תחום לכל אחד מהם, "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", ואז "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", נשלם היום הראשון של הבריאה.

ה׳ המשיך לברר, אבל הוא השאיר גם לנו - הנשמות היהודיות - להשתתף עמו בעבודת הבירורים.

מלה שלישית, מאד חשובה, שגם באה משער בר היא ברית.

יש משהו בברית מילה שהוא גם בירור ותיקון, כמו שה' הבדיל בין האור ובין החשך - זה מה שקורה כשילד (או מבוגר, כמו שהיה אברהם) נימול.

אבל הרעיון של ברית - כריתת ברית עם ה׳ - הוא יותר חשוב ועמוק מהרעיון הפשוט של בירור לכשעצמו. זהו הבירור האולטימטיבי, להיות יהודי - על ידי הברית נעשים יהודי שלם בבשר, עם הכח היהודי המיוחד לברר ניצוצות קדושים.

ואכן פרשת השבוע מתחילה עם כח הבירור, "לך לך", ובהמשך הפרשה יש שתי בריתות.

בפרשה מופיעות שתים מתוך שלש הבריתות העיקריות שה׳ כרת בינו לבין עם ישראל:

הברית הראשונה היא הברית על הארץ, כשה׳ הבטיח את הארץ המובטחת לאברהם אבינו. גבולות הארץ המובטחים כאן הם רחבים מאד, יותר ממה שזכו לו על ידי משה בכניסה הראשונה לארץ ושרק בימי שלמה הגיעו אליהם.

החזון העתידי הוא "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" - כל העולם, כל הפלנטה, תהפוך לארץ ישראל. אבל השלב הקודם, הגבולות הרחבים ביותר של הארץ המובטחת, הם הגבולות שה׳ מבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. זו הברית הראשונה.

אחר כך, בסיום פרשת לך לך, יש את הברית השניה - הברית שחושבים עליה כאשר סתם אומרים את המלה ברית, ברית המילה. זו ברית המילה שה׳ צוה לאברהם אבינו בסוף פרשת השבוע.

אם כן, לברוא, לברר ולכרות ברית הם שלש מילים בתורה שבאות מאותו שער - 

הכל שייך לפרשת השבוע.

גם שמו של אברהם כולל בתוכו אותיות בר.

שלש האותיות הראשונות שלו הן אבר - הוא אבר-מה (ברית המילה היא באבר).

או אותיות ברא-מה, לברוא דבר מה.

בחלק הימני של המח, מח החכמה - בוראים, ובחלק השמאלי מח הבינה - עושים עליו ברור. זה היחס בין חכמה ובינה. יש בריאה בחכמה, ועבודת הבירורים בבינה.

הברית היא סוד הדעת, לשון התקשרות והתחברות (כמבואר בתניא פ"ג).

בדעת יש תרין עטרין, עיטרא דחסדים מצד החכמה ועיטרא דגבורות מצד הבינה.

העיטרא דחסדים היא השרש של רמ"ח מצות העשה של תורתנו הקדושה (שעיקר קיומן הוא מצד האהבה, החסד, שבנפש).

ואילו העיטרא דגבורות היא השרש של שס"ה מצות לא תעשה (שעיקר קיומן הוא מצד היראה, הגבורה, שבנפש).

בפרשתנו, הברית הראשונה שה' כרת עם אברהם אבינו, ברית בין הבתרים על ירושת הארץ, היא מצד העיטרא דחסדים שבדעת.

הברית השניה, ברית מילה, ברית הבשר, היא מצד העיטרא דגבורות שבדעת.

יום פטירת רחל - להושיע כל המקשה לילד

אנחנו נכנסים עכשיו לי"א חשון, יום ה-אם של השנה - היום הארבעים ואחד מראש השנה. אם - האם היהודיה, רחל אמנו.

בספרי הקבלה רחל אמנו מכונה "שכינת עזנו". היא השכינה הקדושה, כנסת ישראל כולה היא השכינה, ומוסיפים לביטוי שכינה את העוז, "שכינת עזנו" זו רחל אמנו.

לביטוי שכינת עזנו, שמזוהה עם רחל אמנו, יש גימטריא מאד יפה - בראשית, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

ההתחלה של התורה והבריאה היא להתקשר ולקבל כח מרחל, שנקראת שכינת עזנו, היא ה"בראשית".

מכל האמהות יש חביבות מיוחדת לרחל אמנו, שמסרה את נפשה בפועל ממש להעמיד תולדות, להעמיד יהודים.

בזכות זה גם כתוב שיש לה כח אדיר - שהאויבים שלנו נופלים רק בידי בניה, האויב המושבע והאדיר שלנו, עמלק, נופל רק בידי בניה של רחל אמנו.

הבעל שם טוב: עמלק הוא הספק, שמחליש את תוקף האמונה שלנו בה, בתורה, בזכותנו לשבת בארצנו הקדושה. הספק הזה נופל ומתבטל מכח רחל, שהיא שכינת עזנו.

אמרנו קודם שרחל אמנו מסרה את נפשה בפועל ממש - היא נפטרה מתוך לידה. היא היתה בתוך מצב שקוראים לו מקשה לילד.

ככלל, אשה שמקשה לילד - ה' עושה נס והיא יולדת בסוף, הכל מסתדר.

אבל יש מקרים נדירים, חריגים, שהראשון ביניהם הוא רחל אמנו - שהאמא לא יוצאת מזה. כלומר, שהיא מוסרת את נפשה על הלידה שלה. לשם כך נשמתה ירדה לעולם הזה, להוריד את הנשמה הזאת, להמשיך את ה׳׳נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

כשמדברים על צדיקים גדולים, יודעים שצדיקים פועלים ישועות בקרב הארץ, וכל צרה שלא תהיה - באים לצדיק, מבקשים ממנו שיתפלל, שיעורר רחמים רבים למעלה ותבוא הישועה למי שזקוק לה. במקרה הזה, של מקשה לילד, יש הרבה סיפורי צדיקים. בכלל, היות שזה דבר די מצוי - וכמו שאמרנו קודם, ברובא דרובא של המקרים זה יוצא טוב, אבל בכל אופן זו סכנה - האשה נמצאת בסכנה, והיא מכניסה את עצמה לסכנה. היא יודעת מראש שאולי יהיה כזה סיפור ונכנסת לזה בטבעיות, בטבע יהודי.

לרבי נחום מטשרנוביל (שההילולא שלו היום י"א חשון) היתה נכדה צדיקה מאד גדולה, שהיתה מפורסמת באותו דור - חוה, חוה'לה. היא התחתנה עם הנכד של המגיד ממעזריטש - רבי שלום שכנא מפראהביטש. הם ההורים של רבי ישראל מרוז'ין.

מגיע לרבי נחום מטשרנוביל מקרה של אשה מקשה לילד - צריך לעורר רחמים ולהציל אותה. הוא אומר לבני המשפחה, מי שהביא את הפדיון, שילכו מהר ל'חתן שלי' - שהוא אברך צעיר מאד.

זו סכנת נפשות, רצים מהר ומחפשים את רבי שלום-שכנא ואומרים לו שהרבי שלח אותנו אליך - יש פה אשה מקשה לילד, רחמנות, צריך מיד לעשות משהו. הוא אומר - מה אתם רוצים ממני? אני לא יודע מה לעשות.

חוזרים לרבי נחום ואומרים לו שהלכנו לחתן הצעיר והוא אומר שהוא לא יודע מה לעשות.

רבי נחום נעשה רציני מאד, הקפיד, ואומר - לא, לכו אליו שוב ותצוו אליו חזק שאני אמרתי שהוא חייב לעזור לה, הוא ורק הוא יכול לעזור לאשה הזאת.

חוזרים אליו והוא אומר להם - אני באמת לא יודע מה לעשות, אבל אם הצדיק כבר שלח אלי אז אספר לכם סיפור, ואולי בכח הסיפור הזה יהיה כח לעזור לאשה הזו.

הוא מספר סיפור מקהילת היהודים באסטנבול, בטורקיה. יש שם קהילה של יהודים ומאד מסוכן שם, במיוחד לבנות, כי הישמעאלים הערבים שטופי זימה ופשוט חוטפים בנות ונשים, רחמנא ליצלן. לכן כאשר אשה צריכה לצאת שם החוצה, ובפרט כשאשה צריכה לטבול, הולכות נשים ביחד, בקבוצה, הרבה נשים יחד כדי לשמור על האשה.

פעם אחת - יצאה אשה אחת לבד ברחוב, ובאמת ר"ל לאחר הטבילה בא איזה ערבי, איזה ישמעאלי, וחטף אותה, לקח אותה בשבי והביא אותה לבית שלו.

היה נחוץ לאותו ערבי משהו חשוב לעשות, אז בינתים הוא לקח אותה בכח, שם אותה בעלית הגג שלו, נעל את הדלת, והתכוון לצאת לעשות את מה שהוא צריך ולחזור אליה.

האשה הזו היתה כלה חדשה - התחתנה לא מזמן. היא בוכה ובוכה - בוכה על שני דברים, קודם כל שלא יטמאו אותה ושנית בוכה על בעל נעוריה שמן הסתם יגרש אותה.

היא מסתכלת בעלית הגג בה הוא נעל אותה ורואה שיש שם מרפסת שפונה החוצה, לרחוב - בגובה של כמה קומות. היא חושבת, ממה נפשך - כדי להשמר ושלא יטמאו אותי אני קופצת עכשיו מהמרפסת, ואחד מהשנים, או שאני אמות או שה' יעשה לי נס ואנצל ואברח מכאן.

היא עושה חיפוש קצר בחדר מה יש שם ומצאה איזו אדרת, בגד עבה, עוטפת את עצמה בבגד וקופצת מהמרפסת. ה' עשה לה נס - אולי קצת גם בדרך הטבע, בעזרת הבגד הזה - והיא נפלה בלי לקבל מכה, הכל בסדר, ומיד קמה וברחה הביתה.

כשהיא הגיעה הביתה היא לא ספרה לבעלה מה היה, כנראה שעדיין היתה בטראומה מהסיפור הזה, אבל הבעל מיד חשש שמשהו קרה פה. הוא התחיל לחשוש ולפחד מה קרה, ופחד להתקרב אליה בכלל. למחרת בבקר, הוא שכר סירה קטנה ויצא לשוט במים ולהתבודד, וכך להפיג את הדאגה שלו. באמצע הים הוא רואה עוד סירה מתקרבת אליו עם ערבי אחד. הוא לא מכיר את הערבי והערבי לא מכיר אותו, אבל היה ברור שאם יש פה שני אנשים בודדים, כל אחד בסירה שלו, כנראה לשניהם יש דאגות.

שואל היהודי את הערבי מה הבעיה שלך - אתה תספר לי ואחר אך אני אספר לך.

הערבי מתחיל לספר, ומספר את כל הסיפור - שאתמול הוא חטף אשה יהודיה, כך וכך, ולא כל כך מצטער עליה, אבל יחד איתה נעלמה האדרת שבתוכה הוא החביא את כל העושר שלו, מליונים של זהב ויהלומים, כל העושר שלו היה בתוך הבגד. הוא בברוך מאד רציני.

היהודי שומע, מבין מה קרה, מסיח את דעתו למשהו אחר וממהר ללכת הביתה.

האשה ברחה יחד עם הבגד ושמה אותו תחת התנור והוא ראה זאת. הוא מיד הלך, קרע את הבגד ומצא את האוצר, ואז 'שישו ושמחו'.

הוא מספר שהשמחה שהיתה אצל הזוג היהודי הצעיר הזה היתה עד בלי די, שאי אפשר לשער את השמחה, ומתוך השמחה הזו נולד להם בן צדיק - מכח היחוד הקדוש של השמחה העצומה של הזוג.

כשרבי שלום מפראביטש סיים לספר את הסיפור הוא אמר - כעת האשה שבקשתם עליה, שקשתה לילד, ילדה למזל טוב.

והוא הבטיח שכל מי שיספר את הסיפור הזה במקרה של אשה מקשה לילד - היא תלד בשעה טובה ומוצלחת.

אמרנו קודם שכל עם ישראל הוא "שכינת עזנו", רחל אמנו. כנסת ישראל נמצאת היום, עכשיו, בחבלי לידה. יש לה צירים - צירים חזקים וכואבים - של להוליד. להוליד מה? להוליד משיח בן דוד, ולהוליד את הגאולה הגשמית של משיח בן יוסף לעם ישראל.

[הגוי בסיפור – זה ישמעאל ועשיו כל אחד מהכיוון שלו, צריך לדעת שאנחנו מהסיפור הזה נצא עם כל העושר שלהם לחיים טובים ולשלום!!!]

לכן אין מצב יותר סמלי, שמסמל את המצב של העם כולו, מאשר אשה שמקשה לילד וצריך לעורר רחמים רבים עליה - שתלד בשעה טובה ומוצלחת, שתבוא הגאולה.

יום האם, הוא גם היום שמסוגל לעורר את הרחמים הרבים שהאשה, כנסת ישראל, שכינת עזנו, תלד את הגאולה היום, ברחמים!

חודש אלול - ברית מילה שוב ושוב

ברית מילה שוב ושוב

יש לי שתי בשורות - אחת טובה, ואחת פחות:

הפחות טובה – אנחנו צריכים לעשות שוב ברית מילה...

הבשורה הטובה היא שזה לא כואב...

כולנו, לא רק הגברים, צריכים למול את הלב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם". לעתים הלב ערל, אטום וקשה כאבן, צריך למול אותו שוב ושוב, לרכך את הקושי ולעורר את הרצון לשוב אל ה'.

אך מיהו המוהל? מי עושה ברית מילה ללב שלנו?

הפסוק "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" אומר שזו המשימה שלנו.

אך פסוק אחר אומר "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ", ומכאן שה' הוא המוהל!

אלא שהתפקיד שלנו הוא להתחיל את מה שאנחנו יכולים, ואילו הקב"ה מבטיח שהוא ימשיך וימול את השאר.

זו העבודה של חודש אלול, ר"ת: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ  אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ".

איך מלים את הלב???

דברים (יא,יג): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹוהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם".

גמרא (תענית ב.): "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה".

כדי שהתפילה תעבוד על הלב צריך הלב להיות שותף מרכזי בתפילה!

הרב יהושע שפירא: חז"ל פוסקים שכשאדם עומד להתפלל, הוא צריך לראות את עצמו כאילו הוא עומד בבית קודשי הקודשים[1].

מי בכלל מעז להיכנס לבית קודשי הקודשים? הכהן הגדול, פעם בשנה לאחר הכנות ואזהרות מרובות, כשכל העם מגבה אותו, לובש בגדי לבן מיוחדים ונכנס לבית קודשי הקודשים בחיל וברעדה.

כיצד כל אחד מאיתנו יכול להיכנס לקודש הקודשים שלוש פעמים ביום? איך אפשר לעמוד שם?! כתוב "והזר הקרב יומת".

לפי דברי המשנה, מזהירים את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים שלא ישנה מסדר העבודה, "הוא פורש ובוכה, והם פורשים ובוכים". למה מזהירים אותו?

הצדוקים טוענים שעל פי פשט צריך להדליק את הקטורת מחוץ לקודש הקודשים ורק אז להיכנס פנימה. לפי סברתם, אי אפשר להיכנס לבית קודשי הקודשים בעיניים פקוחות ולזון בהן מהשכינה. לכן, כפי שעולה אף מפשט הפסוקים, אסור להיכנס לקודש הקודשים אם אין ענן, "כי בענן אראה על הכפורת".

אבל רבותינו דקדקו בפסוקים ואמרו להפך, שהכהן הגדול מבעיר את הקטורת רק בקודש הקודשים עד שהבית מתמלא כולו עשן.

זה אומר שצריך להיכנס למקום כזה בעיניים גלויות!

כשיהודי עומד להתפלל, עליו לעמוד בבית קודשי הקודשים! אל"ף בי"ת של חוויה של עובד ה' זה שהוא נמצא בקודש הקודשים.

כשיהודי מדבר עם ה' יתברך, היכן הוא נמצא? אין עולם, אין בית, אין בית הכנסת. הוא בבית קודשי הקודשים! לעומת מה שנראה בעיני בשר ודם, האמת לאמיתתה היא שהנשמה נמצאת בבית קודשי הקודשים. להיות שם, ולהתפלל שם במובן של לדבר עם ה' יתברך, זו תפילה של יהודי.

כשאני עומד בבית קודשי הקודשים, איך הקב"ה מתייחס אליי? הוא שמח שבאתי? הוא אוהב אותי? הוא מקבל את פניי במאור פנים? הוא כועס עליי? הוא מסויג?

הבעש"ט אומר שהקב"ה אוהב כל יהודי כמו אדם שנולד לו בן יחיד לזקוניו. אתם יודעים מה זה לחכות לילד עשרות שנים? אין לכם מושג איזה אוקיינוס של געגועים, איזה גלים של כמיהות! הקב"ה אוהב כל יהודי כמו אדם שנולד לו בן יחיד לזקוניו! וגם זה רק מה שהפה יכול לומר והאוזן יכולה לשמוע. באמת אהבתו היא לאין ערוך מזה כי לאהבתו אין חקר.

כשאתה בא ועומד לפניו, יש מאור פנים עצום. אתה אומר: "ריבונו של עולם, אבל אני לא ראוי". מה הקב"ה אומר לך? "איך אתה לא ראוי? אתה הבן שלי! זה הבית שלך! אין לך מושג כמה געגועים יש לי שתבוא ותהיה פה. כל כך הרבה תפילות עשיתי שכל פעם תחזור שוב". הוא אומר: "אני רוצה שתתקשר אליי. לא כל יום, לא רק שלוש פעמים ביום, מאה פעמים ביום!"

הבעש"ט אומר שאם יהודי היה יודע שעל כל מילה שהוא מתפלל הקב"ה מנשק אותו באמת ובתמים, איזה תפילות היו לו!

ובאמת זה כך. אדם עומד והקב"ה מקבל אותו במאור פנים. אומר לו האדם: "אבל מי אני, עפר ותולעה", והקב"ה משיב: "אתה הבן שלי, זה המקום שלך".

ואז היהודי אומר: "אבל אשמתי, בגדתי"!?! אך הקב"ה משיב: "אל תדבר על זה, אינני רוצה לשמוע. אתה הבן שלי, אני רוצה לטהר אותך. אחרי זה נרחץ אותך, אבל קודם כל תבוא הביתה!". התחנון מופיע רק אחרי העמידה לא בתור הכנה ולא בתור תנאי כניסה...

כשאתה בא לבית קודשי הקודשים, הקב"ה רק מאיר לך פנים. תמיד. כפי שכתוב "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו". כשאתה בא לשם, הוא קרוב.

ומה ה' אומר לך? "בקשו פני!" - יהודי, תעשה לי טובה, תבקש ממני שאני אאיר לך פנים! הקב"ה כולו רק מתגעגע וכוסף ומשתוקק שנבוא לבית קודשי הקודשים. אז הנגיעה תהיה עמוקה הרבה יותר.

מה יוצא מההארת פנים?

משלי (טז,טו): " בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים"!

תפילה (ברכת שים שלום): כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם".

אלו המחשבות שאיתן צריך לבוא לתפילה. חסידים ראשונים שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה, כנראה היו חושבים בדיוק על כך.

דברים (ד,ז): "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". תחזרו על הפסוק הזה אלף פעמים ולא תאמינו למשפט הזה! זה מדאורייתא! זה פלא!

כל ספר "נפש החיים", בייחוד שערים בי"ת וגימ"ל, מיוסד על העניין הזה, שכשאדם מתפלל הקב"ה משנה את כל העולמות בגלל תפילתו.

כתוב בהפטרת השבוע: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ", מה זה 'דברי'? המילים של התורה והתפילה. והמשך הפסוק - "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה", ואומרים חז"ל (זוה"ק צו לה.) אל תקרי 'עַמי' אלא 'עִמי' – שאתה עִמי בורא את העולם ומחיה את העולמות.

נפש החיים מסביר שזה צלם אלוקים שבאדם. כמו שהוא יתברך בורא עולמות במאמרו, גם אנחנו אומרים את מילות התפילה והעולמות מתחדשים. כל תפילה ממלאה את כל העולם באור אלוקי.

אנחנו רק צריכים להאמין לזה וכל התפילה שלנו תיראה אחרת!!!

הרב שמואל אליהו: שלוש שנים אחרי פטירתו של אבא ז"ל נסעתי לשמחת בית השואבה בקרית טבעון. ובדרך מתקשר מישהו ואומר כי יש לו סיפור על הרב אליהו ז"ל. אני רגיל לקבל טלפונים כאלה ושמח לשמוע עוד ועוד על אבא שלי.

האיש מספר כי במשך שנים רבות לא זכו הוא ואשתו לילדים. הוא שמע על הברכות של הרב אליהו שלא חוזרות ריקם, טרח ובא ממרחק לביתו של הרב וביקש ברכה. הוא סיפר כי הרב סירב לברך אותו, ורק נתן לו עצה. "היום ראש חודש. בתפילה של ראש חודש אנו מוסיפים "יַעֲלֶה וְיָבֹא" ואומרים בו: "זָכְרֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה. וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה. וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים". במילה "וּפָקְדֵנוּ" תכוון לפקידה של בנים. כמו "וה' פקד את שרה".

האיש סיפר כי הוא יצא באכזבה. אחרי שהתייגע ונסע שעות, חיכה בתור עוד שעה ארוכה מתוך צפיה לקבל ברכה והנה במקום ברכה הוא מקבל עצה. הוא מתפלל כבר שנים רבות, וזה לא משנה דבר. אבל מה הוא היה יכול לעשות, הרב אמר מה שאמר ולפחות את זה הוא ינסה לעשות בתפילת מנחה הקרובה. הוא יכוון היטב את ליבו לומר "וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה" ואולי גם את כל השאר.

"לא ידעתי כמה שהעצה הזאת נכונה" סיים האיש את דבריו. כיוונתי בתפילה והנה חודש אחר כך אישתי מבשרת לי כי התקוה ארוכת השנים לילדים הולכת להתגשם. היא בהריון. הרבה נקיפות מצפון היו לי על שהקפדתי בליבי. לא הבנתי את גודל העצה שנתן לי הרב באותה שעה.

כשהיהודי הנרגש סיים את סיפורו המיוחד אני כבר הגעתי למחוז חפצי בקרית טבעון. הקהל היה בעיצומה של השמחה וכמו בכל שמחת בית השואבה יש חלק של ריקודים, "ושמחת בחגך". לידי במעגל השמחים עמד בעל חנות מחשבים מצפת, וסיפרתי לו תוך כדי שאנו מסתובבים את הסיפור ששמעתי זה עתה. הוא שמח לשמוע את הסיפור ואמר כי הסיפור הזה הוא בשבילו מתנה משמים. גם הוא ואשתו מצפים זמן רב מידי להריון ואולי מהסיפור הזה תבוא להם תשועה.

אחרי חודשיים פגשתי אותו ברחובה של עיר והוא סיפר לי כי הוא ואשתו לקחו את העצה של הרב וקיבלו על עצמם לכוון בימי חול המועד בכל ברכת מזון ובכל תפילה שיש בה "יַעֲלֶה וְיָבֹא". והברכה לא איחרה לבא. חודש אחרי סוכות אשתו נפקדה בהריון, והם מצפים ללידה קלה. שמחתי מאוד בשמחתו, במיוחד שאחרי תשעה חודשים אשתו ילדה בת שמלאה את כל הבית אורה.

את סיפור הכפול הזה סיפרתי פעם בכנס חנוכה בראש פינה. חודשיים אחר כך מתקשרת אלי תושבת ראש פינה ומספרת לי כי כבר חודש היא מחפשת הזדמנות לספר לי כי היא שמעה את הסיפור על יעלה ויבא בראש פינה בחנוכה, זה התאים לה כי גם היא רוצה זמן רב להכנס להריון ולא עולה בידה. החליטה לקחת על עצמה לכוון היטב ב"יַעֲלֶה וְיָבֹא" בראש חודש טבת שבסוף חנוכה, לכוון במיוחד במילה "וּפָקְדֵנוּ" כדי שהיא ובעלה יזכו להפקד בזרע קודש של קיימא. היא לא האמינה שהתפילה שלה נשמעה כל כך מהר. גם היא זכתה להתעבר אחרי חודש אחד בלבד.

שאלתי את עצמי לא פעם איך זה עובד. הרי גם קודם לכן האנשים הללו התפללו. למה לפני כן תפילתם לא נשמעה ועכשיו היא נשמעת. הרב אליהו לא מעורב בתפילה הזאת. זה לא בגלל זכויותיו או צדקותיו של הרב. למה העצה הזאת לא עבדה לפני שהם שמעו את הסיפור.

אולי זה בגלל שהם לא האמינו מספיק שאלוקים שומע להם. אולי לא האמינו בכח התפילה של עצמם. אולי האמינו שאלוקים שומע אותם אבל לא האמינו שהם חשובים לפניו מספיק כדי שתעשה בקשתם. אחרי ששמעו את הסיפור הם הבינו שאלוקים שומע. שומע ועושה.

הרב קוק כותב שהנשמה תמיד מתפללת[2]. הנשמה היא כמו נר שכל הזמן שואף ומבקש למעלה. תמיד היא נמצאת בבית קודשי הקודשים, זה מקומה היחיד ושם היא שופכת את לבה.

התפילה היא הזמן שאנחנו מזכירים לעצמנו מי אנחנו באמת. באמת איננו צריכים ליצור את כל המצב הזה של התפילה, מפני שהוא כבר חי וקיים. זאת הנשמה שלנו תמיד.

התפילה רק מגלה בחיצוניות את כל האמת הפנימית הזאת - "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו"!

כשהאדם חי ככה את התפילה ומרגיש את הפסוק הזה – הלב שלו משתנה מתפילה לתפילה.

במקום לב של אבן לאט לאט נהיה לו לב בשר רגיש, לב בוער לה' יתברך, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"!!!

לכן בחודש אלול יש לנו את הסליחות שזו עוד שעה כל יום של עבודה על הלב...

---

[1] גמרא ושו"ע (צד,א): "בקומו להתפלל, אם היה עומד בחוץ לארץ – יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בארץ ישראל – יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוון גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים – יחזיר פניו למקדש ויכוון גם כן לבית קדשי הקדשים. היה עומד אחורי הכפורת – מחזיר פניו לכפורת".

משנה ברורה: "שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים".

והסביר השו"ע (צה), שהכוונה היא שאדם יראה את עצמו בכל תפילת י"ח כאילו הוא עצמו נמצא בארץ ישראל ובירושלים ובבית המקדש ובבית קודש הקודשים. כל זאת אע"פ שאינו כהן גדול ביום כיפור. וכן כתב שם שאדם המתפלל "צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוון למעלה לשמים".

[2] בהקדמה לעולת ראיה: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפילה המעשית הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפועל".