‏הצגת רשומות עם תוויות נשמה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נשמה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 14 ביוני 2024

פסטיבל נובה בהסתכלות אמונית

 פסטיבל נובה בהסתכלות אמונית


סרטון קצר עם הסבר:


הסבר ארוך יותר לשמיעה:




ההסבר הארוך לקריאה (עם מקורות בסוף):

אקדים כמה הקדמות חשובות שמתוכן נשתדל להבין איך הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם שלו, ואז מתוך זה נגזור את היחס לאירוע הזה ספציפית של פסטיבל נובה.


הקדמה ראשונה - נכון, יהודים כשרים לא אמורים להעביר את שמחת תורה שחל בשבת בריקודים מעורבים, אבל אחוזים של התנהגות לא טובה נמצאים בהרבה יהודים לצערנו, ואפילו לפי מידת הדין והנהגת השכר ועונש הקדוש ברוך הוא מחכה בסבלנות שיחזרו בתשובה, המלאכים קוראים לקב"ה 'מלך עלוב', מסביר ה'תומר דבורה' שהקדוש ברוך הוא סובל עלבון ומחכה במידת הרחמים שיחזרו בתשובה.

במיוחד שמדובר כאן ב'תינוקות שנשבו' לא בדתיים שלמדו תורה ומבינים כמה זה חמור, רק בעולם העליון יודעים לשקלל את המעשים שלהם לעומת מה שהם עברו בחיים. כמה הם הכירו מהיהדות וכמה ציפו מהם מהשמיים לשמור עכשיו שמחת תורה ושבת לעומת מה שהם למדו ועברו וגדלו והתחנכו.

לכן, על ריקודים של תינוקות שנשבו בשמחת תורה לא אמור להיות עונש כל כך כבד ובצורה מיידית, מבחינת היהדות הדבר הזה לא אמור לקרות אפילו לא בהנהגת השכר ועונש.


הקדמה שניה - יש לנו שתי הנהגות בעולם כמו שמסביר הרמח"ל בכמה וכמה מקומות, הנהגת היחוד והנהגת השכר ועונש.

הנהגת השכר ועונש זו הנהגה שמסתכלת האם אתה מתנהג טוב ונותנת לך שכר, והאם אתה מתנהג רע ונותנת לך עונש חס וחלילה, זאת הנהגה מאוד פשוטה צדיקים מקבלים שכר ורשעים מקבלים עונש.

אבל אם היתה רק את ההנהגה הזו, התיקון לא היה מסתיים לעולם, 6000 שנה היו יכולות לעבור ובסוף הששת אלפים שנה הצדיקים היו מקבלים שכר הרשעים מקבלים עונש, אבל העולם היה נשאר לא מתוקן…

לכן הקדוש ברוך הוא ברא גם את הנהגת היחוד, הרמח"ל מסביר בשם הזוהר הקדוש שזאת הנהגה אלוקית שדואגת ואחראית להביא את כל העולם לגאולה גם דרך המעשים הטובים של הצדיקים וגם דרך המעשים הרעים של הרשעים. היא לוקחת את שני הסוגים של המעשים וגורמת לשניהם לעזור לגאולה ולדחוף את הגאולה כדי שהעולם יגיע לתיקון בסוף הששת אלפים שנה.


הקדמה שלישית - בהתחלת העולם רוב ההנהגה היתה הנהגה של שכר ועונש, לאט לאט הנהגת הייחוד מתערבת יותר ויותר דרך המעשים שקורים בעולם ובעצם משתלטת על ההגה של ההנהגה האלוקית ומקרבת את העולם לגאולה. 

זה עובד באחוזים כל דור הנהגת היחוד מתערבת יותר, זה מתחיל ב-1% הנהגת היחוד בהתחלת הששת אלפים שנה, ו99% הנהגת השכר ועונש, ובסוף הששת אלפים שנה זה כבר 99% הנהגת היחוד…

הרמח"ל כותב שבזמנו שזה לפני 300 שנה רוב ההנהגה האלוקית היא כבר הנהגת היחוד, ואם מחשבים את זה יוצא שאנחנו בזמננו מונהגים בערך 97% בהנהגת היחוד.

זה אומר שרוב מה שקורה מסביבנו קשה לשפוט אותו בעיניים של שכר ועונש, כי 97% ממנו זה הנהגת היחוד שאחראית להביא את העולם לגאולה. והנהגת היחוד לא עובדת בגלוי בצורה של שכר ועונש, אלא בצורה נעלמת ויכול להיות גם "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו".


הקדמה רביעית - האירוע הזה לא הסתיים בזה שכולם נסעו הביתה לישון ונגמר הפסטיבל וצריך עכשיו לנקות שמה את הרחבה מכל הלכלוך ולקפל את המוזיקה.

האירוע הזה הסתיים בצורה מאוד טרגית מבחינה גשמית, ובאירוע מאוד מאוד גדול מבחינה רוחנית - החבר'ה האלה עלו השמימה על קידוש השם. הם התעלו למדרגה עליונה מאוד, שמי שמת על קידוש השם, כל העבירות שלו נמחלים. והוא מגיע מאוד קרוב לכיסא של הקדוש ברוך הוא ומעל כל דבר אחר שקיים בשמיים, והקדוש ברוך הוא מזכך אותו לחלוטין ללא ייסורים. דווקא הנשמות האלה נבחרו להיות באירוע הזה.


הקדמה חמישית - הנשמות הטהורות האלו נבחרו לכפר על כל עם ישראל ברמה הכללית וגם הצילו נפשות רבות אחרות מהסביבה שלהם ברמה המיידית. כי אם המחבלים ימח שמם וזכרם לא היו מתמקדים בפסטיבל הנובה המון המון המון יישובים וערים בסביבה היו נפגעות פי 1000. הם בעצם היוו הסחת דעת מהטירוף של התוכניות שהיו למחבלים על אופקים, שדרות, נתיבות, שובה, זימרת, אשדוד, אשקלון, מלא מלא מקומות שהמחבלים היו מיועדים אליהם רח"ל.

אנחנו חייבים להם הכרת הטוב ענקית על הכפרה הגדולה שהנהגת היחוד בחרה בהם לכפר עלינו גשמית ורוחנית.  


הקדמה שישית - הרבי מחב"ד כתב על מסיבה של ריקודים חילוניים בשמחת תורה שלא הסתיימה בקידוש השם, רק מסיבה רגילה, שברור שאסור לעשות את הריקודים האלה, אבל צריך להבין שאלו נשמות גבוהות השואפות לתענוג אלוקי, הן מרגישות את האורות האלוקיים מאוד מאוד חזק במיוחד בשמחת תורה יום שהוא אחד העצומים במשך השנה, אבל הגוף והשכל הגשמיים שלהם לא יודעים לתרגם את ההרגשה הזאת של הנשמה למשהו גבוה ורוחני כי הן לא מכירות רוחניות הן מכירות ריקודים ומוזיקה ולכן הן מתרגמות את זה בפועל בשטח לריקודים ולמוזיקה כאלה.

זה כמו שהנשמה עכשיו מרגישה שיש איזה תענוג רוחני ושעת רצון, אבל הגוף לא יודע לתרגם את זה, אז הוא הולך למקרר ומחפש שוקולד.


לסיכום: נראה שבאמת היה כאן דברים שהם לא לפי התורה, ובמבט שטחי שלא מכיר את כל המורכבות של הנהגת העולם והנשמות, הנהגת השכר ועונש הייתה אמורה לזעום עליהם ולהעניש אותם והכל.

אבל אלו תינוקות שנשבו שאמורים לקבל יחס אחר, וכן הנהגת השכר ועונש הרבה פחות משמעותית כרגע מהנהגת היחוד שבחרה דווקא בנשמות הגבוהות האלה לכפר על עם ישראל ולקדם את עם ישראל דרך אירוע מאוד כואב וקשה שרואים ממש שהוא מקדם אותנו כרגע לגאולה גשמית, מוסרית ורוחנית (גם עזה וגם עם ישראל עכשיו במקום אחר לגמרי ולא הגענו אפילו לחצי מהאירוע הזה כמו שזה מתגלגל, יהי רצון שהשם ירחמיו יגמור את כל המהלך הזה ברחמים ולטובה בעזרת השם).


לענ"ד זאת התמונה הרחבה שצריך להסתכל עליה באירוע הזה, ומי שבא ואומר "אלו אנשים רשעים וצריך עכשיו שייצא ברק מהשמיים להעניש אותם" זה לא מבט נכון אחרי שלומדים את כל הדברים האלה.


כמובן אנחנו לא נחנך עכשיו את ילדינו לרקוד מעורב בשמחת תורה תוך כדי חילול שבת, אבל צריך להסתכל על זה במבט אמוני אחורה על מה שקרה, והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו.



מקורות להרחבה:


הנהגת השכר ועונש והנהגת היחוד:


דעת תבונות (סימן קע'): "צריך שתדעי הקדמה עיקרית, והיא... כי הנה האדון ב"ה הכין סדרים עמוקים בהשלמת הבריאה, כמו שביארנו, ושם לו שני דרכים, דרך השכר ועונש ודרך המזל (הנהגת היחוד), והוא הבוחר, ומשתמש פעם מן הדרך האחד ופעם מן הדרך האחר, מה שהוא יודע היותו יותר טוב לעולמו.

אמנם בהשתמשו מן הדרך השכר ועונש - יהיו כל הענינים הנולדים לפי סדרי השכר ועונש בחוקותיהם; ובהשתמשו מדרך המזל - יהיו הענינים. הנולדים לפי סדר הנהגת המזל ותכונת הבריאה, כמו שביארנו...

רצה האדון ב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש. אבל מה שיראה לכאורה - הוא היות "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע" (קהלת ט,ב)...

והנה זה עשוי כדי לתת שכר טוב יותר לצדיקים המתחזקים באמונתם, והוא מה שאמר הכתוב (חבקוק ב,ד), "וצדיק באמונתו יחיה".

כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על בורים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא ית' מתנהג פעם בדרך השכר ועונש ופעם בדרך המזל, כמו שביארנו. וכל דבר שיתחדש על האדם, הנה אין שם מי שישפוט אם מן השכר ועונש הוא, וכפי מעשיו, אם מן המזל הגוזר עליו.

ויש בכל דבר ודבר פנים לכאן ולכאן, עד שהלב סוער מאוד ברוב מחשבותיו ושרעפיו בקרבו.

אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עולה ח"ו, ולא כרשעים שהיו אומרים, לא יתכן דרך ה'. אלא על משמרתו יעמוד לעבוד את בוראו בעבודה תמה, בהשואה אחת בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, ואז יקרא תמים ממש!

כללו של דבר - שני דרכים הם, דרך השכר ועונש ודרך המזל, והאדון ב"ה משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו".


פסוקים המתארים את הנהגת המשפט:

"{א} הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: {ב} יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: {ג} כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ: {ד} הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: {ה} שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: {ו} הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ".

פסוקים המתארים את הנהגת היחוד:

"{ז} זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: {ח} בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {ט} כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: {י} יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: {יא} כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: {יב} ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר".


הרמח"ל (בדעת תבונות ועוד) מסביר שבהתחלת הבריאה הקב"ה השתמש בעיקר בהנהגת המשפט, ולאט לאט עם התקדמות העולם הנהגת היחוד תופסת יותר ויותר את ההגה עד שבזמנינו אנו כמעט רק הנהגת היחוד פועלת…


כללים ראשונים (כלל לד): "באחרית הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ועל כן צריך שיתנהג בהנהגת היחוד, שמן ההעלם הגדול יולד הגילוי הגדול, ויהיה שלימות ניתן לעולם".


אדיר במרום (ח"ב - מאמר רישא וסופא - זיווג זו"ן דבחי' סליק ברעותא ובחי' זו"ן כראוי ע"י עבודת אדה"ר): "ואשלים עתה פירוש דברי הפרשה ותדע סודות גדולים מאד... כך יתקרב מעט מעט הראש אליו ויתגלה היחוד. ובכל פעם נרויח מעלה אחת, עד שבקיבוץ כל הזיווגים הנעשים בו' אלפים שנה יתגלה היחוד גילוי שלם, והבן היטב. כי כל זיווג הוא גילוי יחוד כשיעור הראוי להתגלות באותו הזמן, עד שישתלם הגילוי כלו...".


אדיר במרום (ח"ב פירוש מאמר ארימת ידי): "וזה כבר שמעת, איך עיקר הכל הוא היחוד המתגלה, כי הוא [מתגלה] מעט מעט בדרך הסופא, עד שיצא פעלו לאורה בסוף הכל, והוא תכלית השלימות".


דעת תבונות (סימן מח): "וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין; וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו; ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות הזה. והוא מה שאמר הכתוב (תהלים מ,ו), "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו"; וכן אמר הנביא (ישעיהו כה,א), "עצות מרחוק אמונה אומן"; וכן נאמר (שמואל - ב יד,יד), "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". כי ודאי אין הקב"ה רוצה לאחוז בדרך הטוב ורע כל כך זמן, ואחר כך לעזבה ולתפוס בדרך הממשלה והיחוד ברגע אחד, כאדם המתחרט ומתנחם; אלא מעומק עצתו ית' הוא לגלגל מסיבותיו מעומק חכמה כל כך, עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה, שיהיה הכל נשלם, ויהיה הוא ית"ש מגלה יחודו".


דעת תבונות (קע): "ובמדרשו של רשב"י נמצא מאמר אחד, שאף על פי שענינו עמוק בסתרי המידות, אבל שטחיותו נראה זר מאוד למי שלא ידע הקדמות אלה שהודעתיך. וז"ל המאמר (תיקוני זוהר, תיקון ע), "ובזמנא דאסתלק הוי"ה מכרסיא דדין ומכרסיא דרחמי, לית תמן לא אגרא ולא עונשא", כי נראה כאילו ח"ו אין שכר ועונש. אמנם הכוונה האמיתית היא להודיענו שיש זמן שאין האדון ב"ה מנהג העולם בהנהגת השכר ועונש, אלא בהנהגת המזל, וכמו שביארנו, שהטוב והרע נמשך ובא לפי עניני ההנהגה לצורך התיקון הכללי. אך ודאי שהשכר ועונש יהיה לעולם הבא, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אמנם הודיענו, שבזמן תוקף עקבות משיחא, לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ולא נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל (סוטה מט:), "בעקבות משיחא חוצפא יסגי", כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת כך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אחר כך בגילוי יחודו ית', וכמו שביארנו".



דברי הרבי מחב"ד:


הסבר דברי הרבי מחב"ד: בשמחת תורה, לפני שבעים שנה, התקיימה בסמוך לבית מדרשו של הרבי מלובביץ׳ מסיבה.

היו ריקודים, חגיגה ושמחה.

מבחינת המשתתפים היהודים,הייתה זו מסיבה ככל המסיבות.

הרבי ישב בתוך בית המדרש והתוודע עם הקהל שהיה בבית המדרש.

במהלך ההתוועדות,

בעיצומו של היום הקדוש - שמחת תורה,

הסביר הרבי מה באמת קורה שם בחוץ, וכך אמר:

הבעל שם טוב אומר שכשאדם חש רעב או חשק למשהו,

זו לא באמת הנפש הבהמית והגוף שרוצים את המשהו.

זו הנפש האלוקית שמזהה ניצוץ אלוקי שנמצא בתוך המשהו,

והיא מזהה שזה תפקידה כעת לתקן ולגלות את האלוקי הזה.

כדי שתהיה לה האפשרות לעשות זאת, היא גורמת לגוף הגשמי לחוש חשק לאותו משהו.

הגוף אוכל וחושב שזה בגלל הרעב בבטן, ולא יודע שהרעב בבטן מקורו ברעב נשמתי .

והוסיף הרבי:

אותם יהודים שרוקדים עכשיו בחוץ במסיבה,

הם חושבים שהם הגיעו אליה כי בא להם לרקוד ולהתפרק.

הם לא יודעים שבאמת הנשמה שלהם רצתה לרקוד בשמחת תורה והחשק הזה עבר מייד לגוף.

הגוף, משום שהוא גשמי ונחות, מסוגל להוציא את זה לפועל בתור ריקוד לא כשר ולא קדוש. אבל האמת שמאחורי החגיגה היא הנשמה היהודית שרקדה בשמחת תורה.


בעל שם טוב (כתר שם טוב א,קס"א-ב):

"פי' בכאן סוד גדול והוא למה ברא הקב"ה דברי מאכל ומשקה שאדם תאב להם. והטעם שהם ניצוץ אדה"ר שהיו מתלבשים בדצח"ם ויש להם חשק להדבק בקדושה והם מעוררים מ"נ בסוד אין טפה יורד מלמעלה שאין טפיים עולה כנגדה וכל אכילה שאדם אוכל ושותה הם ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן. וז"ש רעבים גם צמאים שאדם רעב וצמא להם. למה זה. ואמר נפשם בהם תתעטף בסוד גלות בלבוש ויחשבה לזונה כי כסתה פניה וכל הדברים שהיו משמשין לאדם הם ממש בסוד הבנין שלו שהלבישו והבן".


צילום משיחות הרבי (תורת מנחם, ליל שמחת תורה התשי"ד):


יום שלישי, 11 בפברואר 2020

דרך השם - שיעור 16 - חלק א - פרק ד – מוחין ועבודת המידות











א. במצבו של האדם בעוה"ז יבחנו שני ענינים, תכונת עצמו של האדם בחלקיו והרכבתם, והמקום אשר הוא מושם בו בכל מה שמתלוה לו.

תכונת האדם בעוה"ז:

ב. בענין האדם עצמו, הנה כבר זכרנו איך הוא מורכב אחד שנתרכבו בו שני הפכים, דהיינו הנשמה והגוף.

ואולם הנה אנחנו רואים בעינינו שהחומריות ראשוניי בו ותולדותיו חזקות בו מאד, כי הנה מיד אחר לידתו, כמעט כלו חמרי, ואין השכל פועל בו אלא מעט, וכפי התגדלו ילך השכל הלוך וחזק בכל אחד כפי ענינו, ועל כל פנים לא יסור החומריות ממשול בו ומהטות אותו אל עניניו.



כשהגענו לעולם פגשנו קודם כל את הדאגה לחומר ואת הרצון לפתח את עצמנו ולגדול ולאכול ולהתחזק וזה בסדר.
לאט לאט אנחנו אמורים להטות את המאמץ לכיוון השכלי והרוחני...
גם כשבונים מדינה זה כך, בהתחלה בונים את הגשמיות ולאט לאט נופחים בגוף הזה רוח.



אלא שאם יגדל בחכמה וילומד בה ויתחזק בדרכיה, הנה יתאמץ לכבוש את טבעו, ולא ישלח רסן תאוותיו מידו, ויתעצם ללכת בהליכות השכל.



בהתחלה מוחין דקטנות אחר כך מוחין דגדלות לפי השלבים...

שלבי המוחין:

עיבור, הוא בחינת עובר המקופל כפנקס, שידיו כמו מלבישות את רגליו, והוא סוד נה״י העולים על חג״ת, ולמעשה מצב זה כמי שאין בו בחינת חב׳׳ד שהם מוחין, וגם בחינת חג״ת, שהם סוד הרגש והנפש בטלים, שעלו עליהם הנה״י, שהם בחינת מוטבע. ומוטבע הוא קיום הגוף לבדו, כהרגשת רעב וקור וכיוצא בזה.

והוא תכלית הקטנות של בני האדם, השקועים רק בסיפוק תאוות הגוף, כמאכל ויתר התאווה החומרית. ומי שכל ראשו וישותו שקעו רק בבחינת הנה״י, משול למי שאין לו כלל בחינת מוחין, שאין לו דעת אמיתית, אלא רק בחינת ׳דם׳ הנפש הבהמית (סוד המוחין בעיבור, שהם בחינת דם כנודע בכוונות), ובחינת חג״ת שבו שהוא רגשותיו הנה רתומים רק לחומר, שהוא מלא אהבה והימשכות נפשית אל סיפוק תאוות הנה״י שבו. והוא מציאות עוברית, שאין לו אלא בקשת מוטבע בלבד.

בקטנות מוחין איומה זו מדבקים כל הקליפות, ומושכים את האדם אחריהם. כי בהיות כל מהות האדם בסיפוק תאוותיו, ייפול לגזל ושנאה ורצח ונקמנות, בשביל להשביע רעב תאוותו וסיפוקו.

גדלות: האב והאם אמונים על הגדלת ילדם וחינוכו, עד שיגיע למדרגתו האמיתית הראויה לו (סוד א׳׳א כנודע). ובמובן זה האב והאם מחוברים בדעתם הגדולה אל הציור השלם של בנם, היעד הגדול שאליו הוא שייך. זהו יסוד המבט שלהם, ומתוכו הם באים לחנך את הילד.

בירידתם אל הילד אזי מצמצמים הם את עצמם, משתווים לעניות דעתו לקרבו לאט לאט אל מדרגתו. בתוכם פנימה הם סוקרים יעד גדול מאוד לילד, אך בגלוי אינם חושפים זאת בפניו, אלא כפי יכולת השגתו במדרגתו.

זהו ההבדל בין בינה ותבונה.

באור הבינה חקוק המבט הרחב והגדול, המוציא את הילד ממקומו ונקודת מדרגתו, אל המדרגה העצומה העתידית.

באור התבונה נותר הילד באופק מבטו, ומקבל אל תוך מרחב זה את ההדרכה הנקודתית שתקדמו עוד צעד אל שלמותו.

קבלת מוחין דגדלות ראשון הוא המצב בו הילד משיג את מה שמשיגה התבונה, היינו שהוא בעצמו קונה את נקודת המבט של ׳הוריו׳, והופך מבט זה להיות עצם מעצמיו.

אך בגדלות ראשון נותר הוא במבטו, ורק משכיל להבין את החשיבות להתקדם, אך אינו יוצא למרחב אופק המבט הגדול.

לעומת זאת, גדלות שני הוא עצום, הוא יציאה שלמה ממרחב המבט של הילד, אל המבט הגדול והרחב של הוריו.

בקבלתו מוחין דגדלות שני מתרחב מבטו למבט האידיאלי והשלם אליו הוא שייך, להבין ולהשיג היטב את מי שהוא באמת. ועל ידי כך יוכל להתחיל לצעוד אל מדרגה זו בפועל (רמח״ל בקל״ח פתחים קכז - קכט).

דרושה יציאה מהקטנות, שהיא המבט של האדם על חייו בחוג פרטי ומצומצם שנולד לעולם לפני סך שנים, ומסגרת חייו היא מה שעבר עליו באופן אישי, כדי לקבל מוחין דגדלות שני, שהם סוד סקירת המציאות האידיאלית והרחבה של האדם, לא על פי קטנותה אלא על פי גדולתו האמיתית, שהיא היא ההיבלעות ברוח הכלל, לא פנים זעירות יש לאישיותו, זעירות ופרטיות, אלא פנים ארוכות ורחבות, שיעור קומה אדיר, כללות ישראל בכל הדורות כולם.

וסוד עמוק הוא זה, שהיחס בין ז"א לא״א הוא הוא סוד היחס של התא אל הגוף של הפרט אל האומה בכללותה, אם ישתקע בפרטיותו, שקוע הוא בזעירותו ובקטנות מוחיו. אך אם יצא ממאסר הקטנות, אל רחובות הנהר, סוד גדלות שני, ומשם אל עולם שכולו ארוך, אל כלל ישראל בכל הדורות - ישיג גדלות קומתו האמיתית, אריכות ימים מהותית-עצמית, וייבטל ממנו כל הרע שבעולם, המוות וכל חזיון בלהות שבו, שאינו אלא דמיון של התא הפרטי המנותק מהגוף השלם והכללי.

הרב קוק (אורות הקודש חלק ג' עמוד קמ"ז): "האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה.

אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה, וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, היא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ה' ".

עבודה רוחנית גדולה היא לאדם לבקוע את קליפת האפרוח שסביבו ולהשתייך מאודו אל חיי העם ומשמעותם, להרגיש את דופק החיים הלאומי והנצחי במלוא גבורת חייו. להתבטל כולו ברוח ישראל, להיבלע בעומק חיי העם, על כל המאורעות. לחיות את חיי העם, בסבלו ובשמחתו.

התבטלות זו של התא בגוף כולו, של הטיפה באוקיינוס האדיר, מחברת את חיי הפרט אל עושר ושגב החיים שהוא הרבה יותר מכל מה שיכול להיווצר בחיים האישיים כשהם לבדם. אין רגש וחוויה, משמעות וחיבור לעומק החיים שיכול להיוולד מתוך ההקשר הפרטי, כשם שיכול להיוולד באוצר החיים הלאומי, בלב הרחב מים, שהוא ליבה של האומה, כנסת ישראל.



ואולם תוכיות הענינים האלה שאנו רואים, הנה הוא, שבמציאות החומר ועצמותו נמצא העכירות והחשך בטבע, והוא מציאות רחוק מאד והפכי, למה שהוא הענין באמת לקרבים אל האל ית' ומתדבקים בקדושתו.

והנשמה עצמה אע"פ שבעצמה היא זכה ועליונה, הנה בהכנסה בגוף החומרי והסתבכה בו, נמצאת גרושה ודחויה מענינה הטבעי אל ענין הפכי לו, וכבושה בו בכח מכריח, לא תוכל לצאת ממנו אלא אם כן תתאמץ בכח חזק מן הכח המכריחה.

ובהיות שגזר האדון ב"ה שהרכבה זו של גוף האדם ונשמתו לא תפרד מעולם פירוש - כי פירוד המיתה אינו אלא דבר לפי שעה עד תחית המתים, אך אחר כך צריכה לשוב לגוף ושניהם יתקיימו יחד לנצח נצחים הנה מוכרח שתשתדל הנשמה ותתחזק, ותהיה הולכת ומחלשת את כח חשך החומריות, עד שישאר הגוף בלתי חשוך, ואז יוכל להתעלות הוא עמה וליאור באור העליון, תחת מה שהיתה מתחשכת ונשפלת היא עמו בתחלה.

ואולם האדם בעוה"ז, הוא במצב אחד שהחומר חזק בו וכמ"ש, ובהיות החומר עכור וחשוך, נמצא האדם בחשך גדול, ורחוק מאד ממה שראוי לו שיהיה להיות מתדבק בו ית'.

ואמנם בזה צריך שישים השתדלותו, לחזק את נשמתו נגד כח חמרו, ולהיטיב את מצבו, להעלות עצמו מעילוי עד השיעור הראוי לו.



אין ברירה! אנחנו חייבים לעבוד על המידות! אין דרך אחרת!!!

שני תלמידיו הגדולים ביותר של הגר"א היו ר׳ חיים מוולוז׳ין ואחיו ר׳ שלמה זלמן.
אביהם ר׳ יצחק היה מנכבדי קהילת וולוז׳ין. אמם היתה אישה פשוטה ועממית. ודווקא ההורים האלה זכו להוריד לעולם שתי נשמות שהיו למאורות גדולים. וישנה מסורת שזה בזכות ברכתו של ה׳שאגת אריה'...
בדורו של הגר״א היו הרבה גאונים. אך ר׳ אריה לייב, מחבר הספר הידוע 'שאגת אריה׳ - המיוחד בעומק החריפות שבו - היה ממש מגאוני הגאונים שקמו לעם ישראל.
כדי לתת לכם מושג באיזו מדרגה הוא היה: בשבת, כשהיו קוראים לו לעלות לתורה, מהרגע שהיה הגבאי אומר: ׳יעמוד מורנו הרב ר׳ אריה לייב בן ר׳ אשר׳ ועד שהגיע לבימה, היה עובר ביעף על כל הש״ס!
אתם מתארים לכם דבר כזה?
הוא הסביר: ׳כדי לברך על התורה כמו שצריך, אני חייב לדעת על מה אני מברך, לא? לכן אני עובר עליה מהר.׳ אולי זה נשמע לכם הזוי, אבל המוח שלו היה מעבר לאנושי.
הוא היה בעל אישיות מיוחדת, יוצאת דופן. התורה בערה בקרבו כמו אש, וכש׳אמיתתה של תורה' היתה ברורה לו, לא חת מפני כל ולא נשא פני איש. הוא היה תקיף מאוד, רוב הערים והישיבות שהזמינו אותו לשמש אצלן בקודש, אחרי כמה זמן, לא יכלו לסבול עוד את תקיפותו. וכך, פעם אחר פעם, מצא את עצמו ר׳ אריה לייב מגורש ונודד - ברוסיה, בליטא ובאשכנז, כשהוא שרוי בדחקות ועניות.
אך כנראה שזה התאים לאישיותו ה׳פראית׳... למה אני מתכוון ׳פראי׳?
ראיתם פעם אריה בגן חיות, לפני שמאכילים אותו? איך הוא מתהלך כך בכלוב שלו, הלוך ושוב, ללא מנוחה... כך גם ה׳אריה׳ הזה, ר׳ אריה לייב: לבו בער באהבת התורה, הוא היה הולך ממקום למקום, לבוש כאיש פשוט, ופיו לא פוסק לרגע מלימודו. באותן שנות גלות שבין רבנות לרבנות, לא יכול היה, על פי רוב, להישאר בעיר אחת יותר מכמה שבועות. משהו בתוכו דחף אותו ללכת הלאה והלאה.
אחרי ש׳גורש׳ ר׳ אריה לייב ממינסק, הגיע לוולוז׳ין. כדרכו בקודש, הסתיר ה׳שאגת אריה׳ את עצמו והתחזה לעובר־ אורח פשוט, כך שבמשך זמן מה לא ידע איש בוולוז׳ין את זהותו האמיתית. ומפני שרק ספרים מעטים היו אתו, שאל למי יש ספריה ראויה לשמה. הפנו אותו לביתו של ר׳ יצתק, מחשובי הקהילה. כשהגיע אליו ר׳ אריה לייב, הבין ר׳ יצחק מיד שזהו תלמיד חכם גדול, ושמח לארח אותו בביתו ולהעמיד לרשותו את הספרייה שלו.
לילה אחד, הגיע זמנה של בעלת הבית ללדת, והיא נתקפה צירים. היא עמדה לצעוק מתוך חבלי לידה, אבל נזכרה בר׳ אריה לייב היושב שם ולומד בריכוז עצום. בחוש הבריא שלה כבר ידעה שהאיש הזה הוא כנראה מגדולי הדור, ועם כל הקושי שבדבר, התאפקה ולא צעקה...
אחר כך ניגש האבא לר׳ אריה לייב ואמר לו: ׳נולד לנו בן, במזל טוב'. הבין הגאון שהאישה התאמצה בכל כוחה לשתוק, כדי לא להפריע לו בלימודו. הוא התפעל ממסירות נפשה, ובא לברך אותה. וכך אמר: ׳אני מברך אותך שבזכות השתיקה שלה יהיו לך בנים שקול תורתם יישמע מסוף העולם ועד סופו.' ואישה זו זכתה להוריד לעולם את נשמות שני הגאונים המופלאים: ר׳ חיים, מייסד ישיבת וולוז׳ין המעטירה, ואחיו הגדול - ר׳ שלמה זלמן.

הרב קוק (מידות הראי"ה הדביקות א-ב): "מלמדת היא לנו החכמה הא-להית את המדות, את הספירות הא-להיות, כדי לדעת שבמדותיו של הקב"ה אנו צריכים להתדבק... ושאנו יכולים (!) להתדבק בהן".

עם איזה כח אפשר לעבוד על המידות?

בראשית (יח,ד): "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ".

הרב קרליבך: כשאברהם אבינו הכניס את שלושת אורחיו, שנראו כעובדי עבודה זרה אבל באמת היו מלאכים, הוא לא התקמצן. הוא שחט שלושה עגלים כדי לתת לכל אורח לשון בקר.
אבל משום מה, כשהגיע אברהם אבינו למים, אמר ״יקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם״. האם נעשה אברהם אבינו קמצן פתאום, או אולי היה לו חשוב פתאום לחסוך במים?
השאלה הכי עמוקה בעולם היא: מה חזק יותר, האם העולם ותאוותיו הם החזקים, או שהתורה והיהדות חזקים מהם? מה חזק יותר, ששת ימי המעשה, או שבת קודש? כל ארצות העולם או ארץ ישראל?
כשחושבים על השאלה הזו מנקודת מבט מדעית, נקודת מבט יוונית, השאלה נראית מגוחכת. יהודים וארצם הקטנה, או אברהם אבינו ושרה אשתו - האם זו באמת שאלה האם הם חזקים יותר מכל העולם? וגם ביחס לתורה - כן, היא חשובה ומתוקה, ויש בה דברים יפים.
זו הסיבה שנח לא ניסה לקרב את בני דורו לה' הוא חשב שתאוות העולם חזקות יותר מיהדות. הוא לא האמין שישנה אפשרות לשוב לה'. הדרך היחידה לא לטבוע במבול היא פשוט לא לעשות לעולם שום דבר רע. מרגע הלידה עד יום המיתה, אדם מוכרח להיות טהור. ואם חם ושלום הסתבכת בעולם, אין דרך חזרה, כי התאוות חזקות מדי, המשיכה חזקה מדי.
לכן מי שעלה לתיבה היו רק בני האדם הצדיקים והחיות שלא חטאו...

כשבאו המלאכים לאברהם, הם בישרו לו על סדום ועל יצחק. אבל מה הקשר בין שתי הבשורות הללו?
התשובה פשוטה מאוד: כדי לזכות לגדל ילדים אני צריך לדעת מה ללמד אותם. האם אני מלמד אותם ״נסו להיות יהודים, אבל דעו לכם שהעולם הרבה יותר חזק מהיהדות, לכן עליכם להתרחק מהעולם״. או שאני מלמד, ״העולם יפה כל כך, העצים והפרחים נפלאים. התורה, השבת, ירושלים, הם חזקים לאין ערוך יותר מכל דבר בעולם״.

כשחזרו המרגלים מארץ ישראל ואמרו, ״לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו״ (במדבר יג,לא). זה גרם חורבן נורא. חז״ל אומרים שזה קרה בתשעה באב. כי צורת דיבור כזו היא קץ היהדות.

אברהם אבינו אמר לה': סדום היא עיר גדולה וחזקה, היא העיר הכי מושחתת בעולם. תן לי חמישים אדמו״רים ואלך לשם, ואהפוך כל אדם בסדום לבעל-שם-טוב. אני לא מפחד מסדום. אני יודע שהתורה הרבה יותר חזקה מסדום. נח, לעומת זאת, האמין שהעולם חזק בהרבה מהתורה, למרות שהיה צדיק. הוא חשב שכשאדם מושחת, ושקוע בעולם, אין לו דרך לצאת משם.

כתוב ״אין מים אלא תורה״ (בבא קמא פב.). אברהם אבינו אמר לשלושת עובדי האלילים: הדבר שאתם צריכים כדי להפוך לטובים הוא ״יקח נא מעט מים״, ״מעט״, מילה אחת של תורה, יכולה להפוך את הקרביים שלך אלף פעמים. לא זו בלבד שהתורה בכללה חזקה יותר מכל העולם, אלא אפילו מילה אחת של תורה חזקה יותר. ״יקח נא מעט״, אתם צריכים רק טיפה אחת של מים.




מה שגורם לאדם עולמו ועסקו:

ג. והמקום אשר הוא בתוכו גם הוא חמרי וחשוך, וכל הנמצאים שבו חמריים, והעסק של אדם בו ובמלואו אי אפשר שיהיה אלא עסק חמרי וגופני, כיון שכלם חומריים וגופנים.

ותכונתו של האדם עצמו והרכבת חלקיו מכריחים לו העסק הזה, כי אי אפשר לו מבלי אכילה ושתיה ושאר כל הענינים הטבעיים, ואי אפשר לו מבלי הון וקנין לשיוכל להשיג צרכיו אלה.

ונמצא שבין מצד גופו של האדם, בין מצד עולמו, ובין מצד עסקו, הוא טבוע בחומר ומשוקע בחשכו, ועמל גדול והשתדלות חזק יצטרך לו להתעלות אל מצב זך מזה, והוא מוכרח בטבעו בענינים החומריים האלה.





הרב ניסים פרץ זצוק"ל – קרבנות אדם:


ויקרא (א,ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

א. למה לא כתוב איש כי יקריב, או נפש כי תקריב? למה אדם?

ב. מה זה מכם? גם המילה הזאת מיותרת? וגם לא מקריבים אנשים?

ג. כתוב בקר וצאן למה צריך להוסיף מן הבהמה הרי זה שם כולל לכל הבקר והצאן?

אחרי חומש שמות שיש לעמ"י עכשיו משכן וקורבנות, הקב"ה חשש שהם יתחילו שכונה יותר מידי, ולא יזהרו במצוות ובעבירות כי מקסימום אם נטעה - נביא קרבן, מה יש?

מזהיר הקב"ה את משה שיגיד להם: אני לא רוצה את הקרבנות הכי טוב בשבילי זה שהאדם יזהר כל הזמן לא לחטוא!

אני לא רוצה קרבנות של בהמה אני רוצה את האדם! בהמה טועה ולא שמה לב כי אין לה דעת, אבל 'אדם מועד לעולם' אתה 24 שעות צריך להיות עם דעת!

תהיה אדם לא במובן של נוצר מהאדמה, אלא "אדמה לעליון"!

אני רוצה קורבנות 'מכם' לא שמישהו יביא לי קרבן איזה פר ישחטו אותו וזהו - "למה לי רוב זבחיכם" (ישעיהו א,יא), אלא מכם! מה הכוונה מכם?

מן הבהמה - מהחלק הבהמי שיש בך!

קשה לקום בבוקר - את זה תקריב לה' ית'!

קשה לא לענות לאשה כשהיא אומרת לך משהו לא נעים? תקריב את התגובה הבהמית שלך לקב"ה!

אתה רוצה לטרוף איזה אוכל מאוד טעים לכבוד הכרס שלך? תקריב את הרצון הזה לה' ית'!!!






יום שלישי, 4 בפברואר 2020

דרך השם - שיעור 15 - חלק א - פרק ג - תחיית המתים ורפ"ח ניצוצות









הפרש בין כניסת הנשמה בעובר וכניסתה בתחיה:


יג. ואולם צריך שתדע, כי גם עתה בהכנס הנשמה בגוף העובר, אע"פ שלא קנתה עדין שלימות במעשיה, הנה מצד יקרה וזוהרה העצמי היה ראוי שתתן זיכוך גדול לחומר, עד שיהיה יוצא מגדר המין האנושי.

אמנם גזירתו ית' כובשת אותה ומעלמת כחה וממעטת זוהרה, באופן שלא ימשך ממנה ענין זה. אבל תשב שמה לוטה בעצמה, באותו השיעור המצטרך לפי הכונה העליונה, ופועלת בגוף באותו הסדר והשיעור הנרצה מחכמתו ית'.

והנה כפי מעשיה הטובים שעושה והולכת, היה לה להתפשט ולהזדהר כמ"ש, ואז היה מגיע ממנה הזיכוך לגוף, ואמנם לפי הגזירה שביארנו למעלה, לא יתכן לה זה אלא בהיותה בעולם הנשמות.

אכן בשובה בגוף אחר התחיה, לא תתמעט ולא תתעלם, אלא תכנס בכל זהריה ובכל כחה, ואז מיד תזכך את הגוף ההוא זיכוך גדול, ולא יצטרך לו הגידול מעט מעט שצריך עתה לילדים, אלא מיד בשעתו תאיר בו, ומיד תזככהו זיכוך גדול.

ואמנם לא ימנע זה, שיהיו לגוף ולנשמה יחד עילוים אחר עילוים, אבל הענין הוא, שמיד בבוא הנשמה בגוף יהיה האדם ההוא יקר ונעלה, וגופו יקבל מיד זיכוך ראשון, יתעלה בו מכל מה שהיה כל ימי חייו הראשונים. ויהיה הזיכוך ההוא כפי כל המעשים הטובים שעשה כבר, וישים אותו במדריגה שראוי לו להיות בין הזוכים ליהנות בשלימות. ואחר כך יתעלו שניהם עילוים אחר עילוים, כפי מה שראוי למי שהוא במדריגה ההיא.



למה כל כך חשוב להאמין בתחית המתים, עד שזה נכלל בכלל עיקרי האמונה?

ר' שלמה אלישיב (בעל הלשם שבו ואחלמה, הדע"ה ח"ב דרוש ב' ענף ג' אותיות א-ד):

"הנה ראינו לחז"ל שהחשיבו בכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא את "האומר אין תחיית המתים מן התורה", וכן הרמב"ם ברוח ה' אשר דיבר בו החשיב גם הוא את אמונת תחיית המתים מכלל הי"ג עיקרים שהם יסודי התורה. ולכאורה ייפלא, כי על מה ולמה הוא, וכמו שתמה על זה הרב יוסף אלבו ז"ל בספר העיקרים מאמר ראשון פ"ג, ואמר כי מי שמאמין בשכר ועונש אלא שיאמין שהגמול יהיה לנפשות בעולם הבא ושאין תחייה לגופות אחר המוות, לא מפיל את האמונה בתורה בכללה, ואם כן למה תחיית המתים היא עיקר מעיקרי התורה?

אך האמת היא כי בזה תלוי עיקר הכל, ולולא זה היה נראה כי כל הבריאה כולה הוא רק לעמל ולתלאה ולדאבון נפש לכל בשר ורוח ח"ו.

כי כאשר נחקור ונתבונן על כל ההנהגה בכל ימי עולם מיום ברוא ה' אדם על הארץ, הנה מעולם לא היה האדם בכבוד ונחת.

אדם הראשון חטא ונטרד מיד, וכל הדורות כולם עד המבול שהוא אלף שנים, הנה כולם נאבדו ולא נשאר מהם אלא רק נח ובניו, וכן אחר כך בעשרה דורות אשר מנח עד אברהם אבינו, הנה לא היה גם כן תועלת מהם, אלא רק באותן יחידי הסגולה שבכל דור ודור, שכן אמנם שם ויפת קבעו בתי מדרש להורות דרכי ה', אבל לא הצליח, שכן לא הלכו רבים אחריהם. ורק מאברהם אבינו התחילה להתפרסם אמונת ה' בעולם. והרי קראו רז"ל את כל אותן שני אלפים בשם "תוהו", ונראה לכאורה שלא היתה כל תועלת מכל הדורות הללו.

וכן גם אחר כך בשני אלפים תורה, הרי לפי מה שנראה לכאורה לעינינו, הנה גם בזה לא הצליח העולם עדיין כלל, כי הרי לא ניתנה התורה אלא רק לישראל, שהם המעט מכל העמים, ונשאר רוב העולם בתוהו ואין תועלת מהם כלל.

וכן גם בישראל עצמם, הרי לפי מה שנראה הנה לא הושלמה המטרה בהם גם כן, כי הרי עיקר המטרה לפי מה שאנו רואים בתורה, הוא שייבנה בית הבחירה, כי רק זוהי המנוחה והנחלה, ורק בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא (עמדה הלבנה – כנסת ישראל – במילואה), ורק אז היתה הצלחת ישראל במעלה העליונה, אך אחר כל זה הרי אמרו רז"ל במדרש, כי באותו הלילה שהשלים שלמה את מלאכת בית המקדש הוא נשא את בת פרעה, ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב”ה להחריב את ירושלים. והרי לנו כי לא היה אפילו לילה אחד של נחת בעולם.

וכל שכן שלא היה נחת בשני אלפים של ימות המשיח, כי כבר עברו מהן יותר מאלף ושבע מאות שנה, ועדיין לא נושענו, והרי נמצא כי מעת בריאת העולם עד עתה, הנה לא זכה העולם להיות אפילו יום אחד בתיקון, והרי נראה כאילו שכל הבריאה כולה היא לריק ולבהלה ח"ו.

ואמנם נכון שנצרכת מציאות כל הטומאה והרע כדי לייסד את כוח הבחירה, שתהא אפשרות לאדם להטות לכאן ולכאן, כי מזה הוא כל עיקר השכר והעונש, אולם כל זה היה מתיישב אם היתה הולכת הבריאה כולה ולכל הפחות רובה על דרך הטוב והיתה נוסדת הבריאה בסדר כזה שיהיה קל לאדם לכבוש את יצרו, היינו שהיו שני היצרים שקולים, בלי שהאחד חזק מחברו.

אבל מאחר שאנו יודעים מכל דורות ימי עולם עד היום הזה שהעולם מתייצב על דרך לא טוב ורובם תמיד בכל דור ודור רעים וחטאים, וגם הטובים והצדיקים הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וגם התורה העידה "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" ועוד הרבה מקורות בזה, ועל ידי זה הולך העולם בצרות גדולות משונות זו מזו, והאדם אין לו מנוחה מיצרו כל ימי חייו וגם הצדיקים לא שמחו בעולמם ואף הקב"ה כתוב בו "ישמח ה' במעשיו", רק לעתיד לבוא. וכאילו לא די לו לאדם הצרות בעולם הזה, אלא גם בעולם הנפשות עלול הוא לכמה צירופים וליבונים עד בואו למנוחתו, בדין הקבר וגיהנם ומדוריו וגלגולים וכו', וכל זה הוא מסיבת הזוהמא והרע. והרי כל זה היה גלוי וידוע לפניו ית"ש בעת בריאת עולמו, אשר אין כוח לאדם לעמוד בנסיונו, ואם כן הרי כל הטעם הנזכר לבריאת הרע, אינו טעם מספיק כלל, מאחר שקלקולו הוא הרבה יותר מתיקונו!

אמנם, על ידי האמונה בתחיית המתים, יתורץ הכל.

כי עומק העניין של תחיית המתים אינו רק תקווה המיועדת לאדם לבדו, אלא מהייעודים ההכרחיים לכל כוחות הבריאה כולה מיום שנוסדה עד סוף כל ימי עולם. הנה כל כחותיה המהווים את כל הנמצאים בבריאה כולה, וכל העניינים שעברו על כל אחד ואחד, בכל פרט ובכל רגע, הנה הם עתידים כולם לחזור ולהתחדש ולקום ולהיתקן בעת תחיית המתים".


מה זה רפ"ח ניצוצות?


אוצרות חיים: "כי כאשר נשברו אלו הכלים של אלו המלכים כמ"ש בע"ה, כל האורות נסתלקו מתוכם ואשתארו מאנין תבירין ולא נשאר בהם רק בחי' הרפ"ח ניצוצין כאשר נבאר בע"ה".

בשבירת הכלים ה"כלים" (האור האלקי שהיה בעולם התוהו) התפזרו ולאחר מכן אף נשברו. בנפילה זו היו "שברי הכלים" עם ניצוצות הקדושה שנשארו בהם.

מספרם של הניצוצות שנפלו הוא מאתיים שמונים ושמונה (288). על פי חשבון של שם ע"ב (72) ארבע פעמים.

מספר זה הוא בעולם האצילות, אולם בירידת הניצוצות לעולמות בי"ע, הם התחלקו שוב ושוב לריבוי ניצוצות פרטיים.

האריז"ל ביאר, שהם נרמזו בפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים": "מרחפת" הוא נוטריקון "רפ"ח מת".

בירור רפ"ח הניצוצות מהווה הקדמה לגאולה. לפי האריז"ל 202 ניצוצות בוררו כבר בגלות מצרים שנאמר "וגם ערב רב עלה איתם" - רב בגימטריה 202. ומאז נותרו לבירור 86 ניצוצות (בגימטריה אלקים).

בשנת תשמ"ח הודיע הרבי מחב"ד שכבר נסתיימה עבודת הבירורים וכל הניצוצות בוררו.

לנשמה יהודית יש כח ליצור קשר עם ניצוצות קדושים שנמצאים במציאות. בכל מקום שיהודי הולך אליו יש ניצוצות שמחכים לו מתחלת הבריאה (משבירת הכלים דעולם התהו) - וכשהוא אומר שם ברכהאומר דבר תורהאו אפילו רק חושב ומאמין ש"ה' אחד"הניצוצות נגאלים. לכך קוראים עבודת הבירורים.

מה אפשר לקחת מזה לעבודת ה' שלנו?

הקב"ה מכין לך כל יום תוכנית של בירורים וניצוצות לאסוף, בכל ניסיון כל פגישה עם מישהו כל מצווה שמזדמנת יש בירורים שצריך לעשות שרק אתה יכול לעשות אותם!

לא לפספס! לקפוץ על כל הזדמנות כדי לקחת את הניצוצות שנמצאים שם ולא שח"ו יהיה ההיפך שהקלי' תיקח ממך!

אדם כועס - מסלק ממנו חלקי רפ"ח, אם הנכעס מבליג, הוא זוכה ברפ"ח של הכועס, דינה בת יעקב נאנסה על ידי שכם בן חמור, אולם כיון שמעשה זה נעשה תוך כפיה של כוח טומאה, יצא הניצוץ השבוי בשכם = ודינה זכתה בו, ותדבק נפשו = ניצוץ = בה בדינה.

אותו דבר על כל מידה רעה שמשפיע אחד על חברו, ניצוץ עובר ממנו אל חברו המבליג, בשפת המקובלים קוראים לזה, "ברר אותו", כמו שאמרו על לשון הרע, שכל המדבר על חבריו לשון הרע, נלקחים ממנו זכויותיו - ניצוצות - וניתנות לחברו.

רמח"ל (קל"ח פתח נז'): "עיקר המרכבה הוא אלה הע"ב, שהוא התחזק ד' הפרצופים בא"א, שהוא נשגב מן הקלקולים. וכאן הכסא נושא את נושאיו. על כן מכאן הוצרך לרדת רפ"ח ניצוצין, להחזיק ולקיים הכלים היורדים, שלא יעשה חרבן גמור, אלא בדרך שיחזור ליתקן. וכן הושרשו עניני העולם הזה שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם ליחרב ח"ו. אלא בכח הזה הנשאר - יתוקן מה שנתקלקל...

היחוד אף על פי שמתעלם - אבל מציאותו מוכרח, ולכן אפילו בשעת החרבן לא נעשה חרבן גמור, אלא נתקיים בסוד היחוד, בדרך שאין היחוד מעכב השליטה הגדולה של ס"א, אלא שאין מניח לה שליטה גמורה...

שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם ליחרב ח"ו, שלא יהיה שום נפילה שלא ישאר איזה חלק של אור מקיים, אם מיתה - יש הבלא דגרמי, אם גלות - לא זזה שכינה להאיר באיזה אור של ישראל".


המשך הלש"ם: "והעניין הוא, כי נודע מדברי האריז"ל שעיקר העניין של תחיית המתים מתרחש באמת תמיד, בכל רגע ורגע, בעליית הניצוצות ושברי הכלים של האורות הקדומים אשר נשברו ומתו, והם תמיד הולכים ומתבררים בכל רגע, שכן בניין כל העולמות בכל חלקי הדצח"מ בנוי מניצוצות אלו, ובעולם הזה יוצאים תמיד פעולות חדשות בכל חלקי הדצח"מ, ואין לך רגע בזמן שלא יתחדשו פעולות שונות בכל כלי המעשה ומלאכת אומן וכן כל מה שנעשה מעצמו בכוחות הטבע אשר הטביע יוצר בראשית בכל חלקי ארבע היסודות – אדמה, רוח, מים, עפר – שיוציאו את כוחותיהם אל הפועל, והעולם כולו הרי הוא פועל תמיד בלי מנוחה אפילו רגע אחד, וזהו מה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות".

וכל הפעולות של כל היסודות והחלקים, הרי כולם הם לצורך האדם, ובזה הם מתעלים, כי כך מתקשרים כל הנמצאים כולם באדם, שהוא מבחר היצור והוא מעלה ומחייה את כולם, וכן הוא בכל העולמות.

וכאשר משתמש האדם בהנאה המגיעה לו מהם כדי לעשות את רצון קונו והוא מעלה בזה את נפשו ורוחו לה', הרי עולים בזה עם חלקי נפשו גם כל כוחות הניצוצות ושברי הכלים הללו למעלה למעלה, כל כוח וכוח חוזר לשורשו ומקורו, ומתחדשים שם בתוספת אור וברכה להאיר באור פני מלך חיים, והוא תחיית המתים ממש, כי הרי הם חוזרים אל החיות שלהם אחר שמתו ונפלו והיו טבועים בעמקי מצולות ים בלי חיות. וזוהי הכוונה בכל התורה והמצוות, הברכות, התפילה והמעשה. ואין לך רגע בעולם שלא יתוקנו ויעלו בירורים חדשים תמיד. ולכן אומרים "מחיה המתים" בלשון הווה.

והנה, כמו שיצירת האדם היתה אחרי כל מעשה בראשית ואחרי בריאת כל העולמות כולם, שכן הכל כלול בו ובו תלוי תיקון הכל, כן יהיה תחיית המתים שבגופות בני האדם גם כן רק אחר שיחיו ויעלו כל הבירורים כולם שבכל חלקי העולמות.

וכל סיבת המיתה והקבורה של האדם הוא גם כן רק משום הזוהמה שנכנסה בו מאז חטא האדם הראשון, ולכן הוא מוכרח להתבלה ולהתעכל בעפר, כמו כל האורות הקדומים אשר נפלו ומתו, כדי שייפרדו מהם כל הסיגים והזוהמא, ואז יעלו ויתוקנו, כך גם באדם, אחרי שתעבור כל הזוהמא והעכירות שבגופות, אחרי ביאת המשיח, שיעלו כבר כל הכוחות ויתוקן כבר הכל, אז מוכרח ש"יקיצו וירננו כל שוכני עפר" ויעמדו בגופם מזוככים. ואז, על ידי תיקון האדם, יתאחדו כל הניצוצות ביחד, שכן הם תלויים זה בזה, ואז יהיה גמר התיקון.

ואז כל כוחות הפעולות שנעשו בעולם הזה בכל משך ימות עולם מששת ימי בראשית עד היום הזה, וכל כוחות חלקי הארבע יסודות וחלקי הדצח"מ, הנה כולם יתעוררו ויעמדו ויקומו ויאירו ויזהירו בעת התיקון, ולא יאבד ולא יתבטל שום כוח קל מהם, ומוכרח שיחזרו ויעלו כולם לשרשם בקודש, והוא תחייתם, אשר יעמדו ויקומו לעת קץ הימים ויתחדשו בתוספת אור וברכה משפעת קודש של חי העולם ית"ש.

וזהו מה שכתוב בדניאל פרק יב': "וירם ימינו ושמאלו וישבע בחי העולם", ומתואר אז הקב"ה בתואר "חי העולם", מה שלא נמצא תואר זה בכל התנ”ך כולו. משום שאז יקום כל העולם כולו בתחייה ולא יאבד ולא יתבטל שום כוח קטן וקל מכל הנמצאים ויחיו כולם לעד ויאירו כולם באור פני מלך חיים.

ואמנם הכוחות כולם גם נטמאו ונעכרו כל כך הרבה בזוהמה והטומאה אשר מכל הפשעים והעוונות של כל דור ודור, אולם על ידי התלאות המרובות העוברות על כל בשר בעולם הזה, וכן על ידי כל העונשים אשר בעולם הנפשות, על ידי כן מתבטלים כל הטומאה והזוהמה והרע, ויישארו נקיים וטהורים, ושורשי כוחות הרע עצמם, יתוקנו גם כן ויחזרו כולם לקודש, שכן לרע אין כוח עצמי והוא השתמש בכוחות שביסודם הם טובים והוציא אותם לפועל בשיא העוצמה, הרבה יותר מאשר שימוש בקדושה. ואחר שיתכלה הרע על ידי העונשים, הנה העוצמה הגדולה שבה פעל הרע בעולם, תתהפך לעוצמה אדירה של קדושה, ומזה יהיה כל השעשוע והעונג והנועם וכל טוב הצפון, בסוד "יכין רשע וצדיק ילבש".





אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: