מאוד מאוד קשה להגיע לגיהנם
זכות גדולה היתה לי לשבת עם אורית ושרון היקרים בביתם ולדבר על העניינים שהעסיקו אותם בתקופה
הקשה הזו מהצד הרוחני.
בחלק מהשיחות אורית ביקשה לדבר על גן
עדן וגיהנם.
הסברתי לה כמה וכמה פעמים שהגיהנם לחלוטין
לא רלוונטי לגביה אבל אורית חזרה על הבירור הזה בכמה הזדמנויות.
ההתעקשות על הנקודה הזו הזכירה לי את רבן
יוחנן בן זכאי גדול חכמי ישראל שלקראת פטירתו בכה ואמר שאינו יודע לאן מוליכין
אותו לגן עדן או לגיהנם (ברכות כח:), אז גם לאורית שלנו מותר היה לחשוב על זה...
בעקבות השיחות האלו חשבתי שכדאי לשים את
המקורות האלה על השולחן ולהראות שמאוד מאוד קשה ליהודי להגיע לגיהנם...
מעשה באדם
שמח שאהב לפנק את עצמו בכל מיני עינוגים, תאוות אסורות, אכל מכל הבא ליד, בילה
במסיבות, בתי הימורים, קזינו, נשים יפות, הסתובב בעולם הגדול
כשהוא מבלה בלילות במועדוני לילה יוקרתיים, מכוניות נוצצות
לוקחות אותו לכל מקום, ואין דבר שבעולם שרצה ולא קיבל. לית דין ולית דיין.
כמנהגו של עולם, הגיע היום שבו נפרד
מהעולם הזה, והופיע לפני בית דין של מעלה. שם שאלו אותו, במה הוא בוחר – גן עדן
או גיהנם?
נדהם האיש מאדיבותם של חבר השופטים, ושאל: ככה
זה - בחירה חופשית? אמרו לו; כן.
התנצל האיש באומרו לפניהם: פשוט
איני יודע במה לבחור, אפשר לראות מהו גן עדן? ודאי! ענו לו.
לפתע ירד מסך ענק, ועליו
מוקרן סרט תדמית על גן עדן. הוא רואה הרבה אנשים חרדים יושבים ולומדים בישיבות, מנענעים
בלולב, מניחים תפילין, מתפללים, תוקעים בשופר, עושים קידוש... וכו' גן עדן, נראה משעמם...
שאל אותם: אולי אפשר לראות מהו
גיהנם? ודאי! השיבו לו.
שוב הוקרן סרט תדמית, אך הפעם
על גיהנם. הוא רואה ערים נוצצות, בתי מלון מפוארים עם קזינו והימורים, נשים
יפות, מכוניות נוצצות, דיסקוטקים, מסעדות, פאבים, יאכטות, וכל מה שאהב מתענוגי העולם הזה...
אמר להם: זה גיהנם? אמרו לו: כן.
אם כן אמר (תהילים קלב,יד): "זֹאת
מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד, פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ".
אמרו לו: תחתום כאן בבקשה. חתם
בשמחה, ומיד רמזו לשני מלאכים שילוו אותו לגיהנם.
באו שני מלאכים והובילו אותו אחר כבוד
לכיוון המעלית, נכנסו פנימה, והדלת נסגרה אחריהם. בפנים הוא רואה על הצג האלקטרוני מאה אלף
קומות, כשהם בקומה העליונה, והמלאך לוחץ על קומה: מינוס – מאה אלף.
המעלית החלה לרדת למטה, וככל
שיורדת למטה יותר ויותר, מתחיל להחשיך, וריח נורא של זפת וגפרית מהול בריח של צואה רותחת עולה באפו, וטמפרטורת
החום עולה ומתחממת.
הוא שואל בתימהון את המלאכים: אפשר
להדליק מזגן?
המזגן דלוק, משיבים לו.
אולי לפתוח חלונות אוורור?
פתוח, עונים לו.
אפשר לדעת לאן אנו יורדים?
לגיהנם.
רגע, אז... מה זה כל
האווירה החשוכה, והריח הנורא הזה?
אמרו לו: אנו רק בקומה מינוס חמישים, עוד לא
הגענו.
רגע, הוא צועק ומתחנן, אפשר
לעצור את המעלית בבקשה, ולקבל הסבר על מה שקורה כאן?
המעלית נעצרת, והמלאך אומר לו:
פעם אחרונה שעוצרים לפני השיגור המהיר, מה עוד
רצית לדעת?
הוא שואל בקול חנוק: זה עולם
האמת כאן?
כן, משיב המלאך.
אז מה כל הסרט שראיתי על גיהנם, אורות
נוצצים, בתי מלון מפוארים עם קזינו והימורים, נשים יפות, מכוניות
נוצצות, דיסקוטקים, מסעדות, פאבים, יאכטות, וכל מיני תענוגים…של העולם הזה?
משיב לו המלאך: מה שראית, זו מחלקת
השיווק, אנשי המכירות של הגיהנם.
ואתם מה? הוא שואל נדהם.
אנחנו השירות לקוחות!
ועכשיו ברצינות... גיהנם? זה משהו
שאני צריך לפחד ממנו? זה קיים?
א. לימוד זכות 1 למיליון!
כתוב בספר איוב (לג,כג-כד): "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי
אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ
מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר".
אומרת הגמרא: "אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו
זכות ניצול, שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו
ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו'.
הגמרא בעצם
מסבירה לנו שאם יש 999 מלאכים המלמדים על האדם חובה ומלאך אחד רק מלמד עליו זכות
הוא ניצול מהגיהנם!
ממשיכה הגמרא: "ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אפילו תשע מאות ותשעים
ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות ניצול שנאמר מליץ אחד מני
אלף". (שבת לב. וראה עוד בהרחבה בירושלמי במסכת קידושין כב,ב פרק א).
ר' אליעזר אומר דבר הרבה יותר מטורף! אפילו אם המלאך האחד הזה שעומד יחידי מול 999 מלאכי חבלה הוא בעצמו מורכב
מ999 חלקים לחובה וחלק אחד לזכות גם אז האדם ניצול מדינה של גיהנם!
זאת אומרת שאם יש לאדם לימוד זכות של
1 למליון הוא עדיין לא נכנס לגיהנם!
ב. מזוזה ונר חנוכה:
כותב הזוהר הקדוש: "אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב, (משלי לא) לא תִירָא לְבֵיתָהּ
מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים. הַאי קְרָא, רִבִּי חִזְקִיָּה
חַבְרָנָא אוֹקִים בֵּיהּ. דְּאָמַר, דִּינָא דְּחַיָּיבֵי דְּגֵיהִנֹּם תְּרֵיסַר
יַרְחִין, פַּלְגָא מִנַיְיהוּ בְּחַמָּה וּפַלְגָא מִנַּיְיהוּ בְּתַלְגָא...
יָכוֹל אַף יִשְרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג.
מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים. אַל תִּקְרֵי שָׁנִים
אֶלָּא שְׁנַיִם, כְּגוֹן... מְזוּזָה וְנֵר חֲנוּכָּה.. (ויחי דף רחל:)
[תרגום: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּתוּב (משלי
לא) לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים. פָּסוּק זֶה
רַבִּי חִזְקִיָּה חֲבֵרֵנוּ בֵּאֵר בּוֹ, שֶׁאָמַר, דִּין הָרְשָׁעִים
בַּגֵּיהִנֹּם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, חֲצִי מֵהֶם בַּחַמָּה וַחֲצִי מֵהֶם
בַּשֶּׁלֶג.... יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר, לֹא תִירָא
לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁכָּל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים.
אַל תִּקְרֵי שָׁנִים אֶלָּא שְׁנַיִם, כְּמוֹ מִילָה וּפְרִיעָה, צִיצִית
וּתְפִלִּין, מְזוּזָה וְנֵר חֲנֻכָּה.]
מסביר הבני יששכר: ״הנך רואה שעל ידי קיום מזוזה ונר חנוכה ניצולין ישראל מן דין גיהנם
ובזה תמצא טעם לנוסחתינו בהודאה עם נוסח על הניסים יש בהן ק"ח תיבין מנין
גיהנ"ם, לרמז מצות חנוכה מציל מן גיהנם" (כסלו ב,כד).
ג.
סעודות שבת:
גמרא (שבת קיח): "אמר רבי שמעון בן פזי
אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש
פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג".
ד.
ביקור חולים:
אומרת
הגמרא: "אמר רב כל
המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם שנאמר (תהלים מא,ב) אשרי משכיל אל דל
ביום רעה ימלטהו י"י, אין דל אלא חולה שנאמר (ישעיהו לח,יב) מדלה יבצעני ...
אין רעה אלא גיהנם שנאמר (משלי טז,ד) כל פעל י"י למענהו וגם רשע ליום רעה"
(נדרים מ.).
ה.
עם ישראל:
כתוב
באבות דרבי נתן (פט"ז):
"רבי שמעון בן יוחאי אומר מכאן שאין ישראל רואים פני גיהנם לעולם...".
וכן ברבי נחמן: "כי מי שיודע
קדושת ישראל, מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע שישראל הם
רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל וכלל. לפי גודל קדושתם משרשם וגודל
דקותם ורוחניותם" (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ז' סעיף ג').
ו.
קריאת שמע ישראל:
כותב
הילקוט ראובני (בראשית):
"המכוין באחד שהוא גימטריא י"ג ניצול מאש של גיהנם ומדורותיו ובא לגן
עדן למעלותיו...".
ז.
פסוק של השם שלך:
כותב
רש"י (מיכה ו,ט):
"ותושיה יראה שמך - מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כשמו מצילו
מגיהנם".
ח.
אולי אחזור בתשובה:
הזוה"ק
כותב דבר מדהים! גם אם
יהודי התלבט אם לחזור בתשובה ולא הספיק לחזור בתשובה בפועל, ההרהור של הרצון לעשות
תשובה עוזר להוציא אותו מהגיהנם!
זוה"ק (תרומה קנ:): "חָמֵי כַּמָה
רַחֲמָנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם בִּרְיוֹהִי, דְּאֲפִילּוּ דְּאִיהוּ
חַיָּיבָא יַתִּיר, וְהִרְהֵר תְּשׁוּבָה, וְלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה,
וּמִית, הַאי בְּוַדַּאי, מְקַבֵּל עוֹנְשָׁא, עַד דְּאָזִיל בְּלָא תְּשׁוּבָה.
לְבָתַר הַהוּא רְעוּתָא דְּשַׁוֵּי לְמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה, לָא אַעְדִּיאַת
מִקַּמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַתְקִין לְהַהוּא
חַיָּיבָא דּוּכְתָּא, בְּמָדוֹרָא דִּשְׁאוֹל, וְתַמָּן מְצַפְצְפָא תְּשׁוּבָה.
דְּהָא הַהוּא רְעוּתָא נָחִית מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבַר כָּל
גְּזִּיזִין דְּתַרְעֵי מָדוֹרֵי גֵּיהִנָּם, וּמָטֵי לְהַהוּא אֲתָר דְּהַהוּא
חַיָּיבָא תַּמָּן, וּבָטַשׁ בֵּיהּ, וְאִתְּעַר לֵיהּ הַהוּא רְעוּתָא
כְּמִלְּקַדְּמִין. וּכְדֵין מְצַפְצְפָא הַהִיא נִשְׁמְתָא, לְסַלְּקָא מִגּוֹ
מָדוֹרָא דִּשְׁאוֹל.
וְלֵית
רְעוּתָא טָבָא דְּיִתְאֲבִיד מִקַּמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּבְגִין כַּךְ,
זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דִּמְהַרְהֵר הִרְהוּרִין טָבִין לְגַבֵּי מָארֵיהּ, דְּאַף
עַל גַּב דְּלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד לוֹן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ
רְעוּתֵיהּ כְּאִילּוּ עָבִיד. דָּא לְטָב. אֲבָל רְעוּתֵיהּ לְבִישׁ, לָא. בַּר
הִרְהוּרָא דְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא".
תרגום: רְאֵה כַּמָּה רַחֲמָנוּתוֹ שֶׁל
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו, שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁהוּא רָשָׁע גָּדוֹל
וְהִרְהֵר תְּשׁוּבָה וְלֹא יָכֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּמֵת, הֲרֵי וַדַּאי
מְקַבֵּל עֹנֶשׁ עַד שֶׁהוֹלֵךְ בְּלִי תְשׁוּבָה. אַחַר כָּךְ אוֹתוֹ הָרָצוֹן
שֶׁשָּׂם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, לֹא זָז מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן,
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן לְאוֹתוֹ רָשָׁע מָקוֹם בִּמְדוֹר
הַשְּׁאוֹל, וְשָׁם מְצַפְצֵף תְּשׁוּבָה. שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ רָצוֹן יוֹרֵד
מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹבֵר כָּל הַשּׁוֹמְרִים שֶׁל שַׁעֲרֵי
מְדוֹרֵי הַגֵּיהִנֹּם, וּמַגִּיעַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאוֹתוֹ הָרָשָׁע שָׁם,
וּמַכֶּה בּוֹ וּמְעוֹרֵר אֶת אוֹתוֹ רָצוֹן כְּמִקֹּדֶם. וְאָז מְצַפְצֶפֶת
אוֹתָהּ נְשָׁמָה לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ מְדוֹר הַשְּׁאוֹל.
וְאֵין
רָצוֹן טוֹב שֶׁנֶּאֱבָד מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וּמִשּׁוּם כָּךְ
אַשְׁרֵי אוֹתוֹ מִי שֶׁמְּהַרְהֵר הִרְהוּרִים טוֹבִים לְרִבּוֹנוֹ. שֶׁאַף עַל
גַּב שֶׁלֹּא יָכֹל לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אֶת
רְצוֹנוֹ כְּאִלּוּ עָשָׂה, וְזֶה לְטוֹב. אֲבָל רָצוֹן לְרַע - לֹא, פְּרָט
לְהִרְהוּר שֶׁל עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים.
הרב
קוק ואליעזר בן יהודה:
ערב
שבת של חנוכה, תרפ"ג, בדיוק לפני מאה שנה. לאחר תפילת שחרית חגיגית, התיישב
מרן הרב קוק, ללמוד בחברותא, כדרכו בקודש אחת לשבוע בימי ששי, עם רבי יצחק אריאלי,
מגאוני ירושלים ומראשי ישיבתו 'מרכז הרב'.
נהוג
היה שזו השעה היחידה בשבוע, שבה הרב ננעל עם חברו-תלמידו, בחדר הלימוד שלו, בכניסה
לאגף הימני בבניין, על מנת לעסוק בלימוד ללא שום הפרעה. הפעם שכחו לנעול את הדלת,
ולחדר התפרץ אדם גלוי ראש, זקנקן קטן לסנטרו ומשקפים אובליות לעיניו. היה זה
אליעזר בן יהודה (אב"י), מחיה השפה העברית.
יחסי
אהבה-שנאה, ואולי שנאה-אהבה, שררו בין הרב לאב"י. הרב הזדהה עם איבת היישוב
הירושלמי הישן לבן יהודה, שנחשב בעיניו כופר גמור. מצד שני, הרב הוקיר את האיש
שהקדיש את חייו להחייאת השפה העברית, ובעיקר לחידוש מלים עבריות חדשות, שאת רובן
מצא אב"י במשנה ובגמרא, ובספרי ראשונים (ולעיתים 'גייר' מלים ערביות). בן
יהודה בן ה-64, הגיע להתייעץ עם הרב לבירור ספקותיו באשר לשימוש הנכון במלים שאיתר
בחז"ל.
לימים
סיפר הרב אריאלי, על פי עדותו בספרו של שמחה רז 'מלאכים כבני אדם', שלאחר שהדלת
נפתחה בסערה, התנצל בן יהודה: "כבודכם, רק כמה שאלות", והחל להציג את
ספקותיו הלשוניים.
הרב
קוק השיב בסבלנות. לקראת סיום המפגש הלא צפוי, פנה הרב בחיבה אבהית אל בן
יהודה: "אדון בן יהודה, אולי הגיעה השעה שתשוב בתשובה?". הרהר בן יהודה
לרגע, והשיב לשני הרבנים נשואי הפנים: "אולי"...
למחרת,
שבת פרשת וישב, נר שני של חנוכה, נלקח אב"י לישיבה של מעלה. והרב יצחק אריאלי פסק, שה'אולי' של בן
יהודה לפני מותו, כמוהו כהרהור תשובה והתיר להטמינו בהר הזיתים, למרות התנגדות עזה
של החברה קדישא של הישוב הישן. לעולם לא נדע אם באמת התכוון לחזור בתשובה, אבל את
שכרו על הרהור התשובה שלו, הוא כבר קיבל בעולם הזה: הירדנים, שחיללו את בית העלמין
היהודי העתיק בהר הזיתים, ב-19 שנות שלטונם בהר, לא העזו לגעת בקברו. מצבתו נותרה
שלימה, ללא רבב, גם בשבי האויב.
ט.
ארץ ישראל:
זוה"ק (בראשית קעז:), חסד לאברהם (מעין
ג נהר יב): "כל הדר בא"י נקרא צדיק! הגם שאינו צדיק לפי הנראה לעינים כי
אם לא היה צדיק הייתה הארץ מקיאו כמו שכתוב (ויקרא יח,כה) "ותקיא הארץ את
יושביה" וכיון שהארץ אינה מקיאו בהכרח הוא שנקרא צדיק אף שהוא בחזקת
רשע".
רמב"ם: "אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל
עונותיו מחולין... ואפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא" (מלכים
ה,יא).
י.
איפוס עוונות בכל שנה:
רבי
אברהם אזולאי (סב סבו
של החיד"א): " אחר שיצאו ישראל ממצרים ואילך מה עשה הקדוש ברוך
הוא חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וצוה לישראל בכל שנה שיעשו ז' ימי פסח בהשבתת
חמץ ובאכילת מצה,
וסוד
הענין הוא כי היותר רשע שבישראל אף על פי שירבה לפשוע ולהריע אי אפשר לכנוס בהיכל
הנ' של טומאה עד שירשיע ויפשע ד' מאות ימים רצופים זו אחר זו.
ובכל
שנה ושנה שלשים יום קודם הפסח הש"י עושה להם לישראל משא פנים ברוב חסדיו,
ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט מעט שיעור חלק אחד משלשים בכל לילה,
באופן שבליל ביעור חמץ כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון מהנ' שיעור חלק אחד
משלשים משיעור הכמות שהיו נכנסים ליל שלשים ואחת קודם הפסח, ובליל פסח אינם נכנסים
כלל ועיקר וכולם פטורים ובני חורין.
וגזרה
חכמתו יתברך להיות חירות נפשות בשלשים יום מעט מעט שלא ירגיש סמא"ל כל כך צער
ולא יקטרג" (מעין ב' נהר נ"ז).
יוצא מכל זה שלקבל כרטיס כניסה
לגיהנם זה דבר קשה מאוד מאוד!
גם אם תמצא יהודי שאין לו מלאך 1
למיליון שמלמד עליו זכות, ולא שם מזוזה, ואל הדליק נר חנוכה, ולא הרהר אולי לחזור
בתשובה, ולא אכל 3 סעודות בשבת, ולא ביקר חולים, ולא אמר שמע ישראל, ולא הסתובב
בארץ ישראל, עדיין הקב"ה מוציא אותו משערי הטומאה כל שנה מחדש ולעולם הוא לא
יוכל להרשיע 400 יום רצוף...
אז מתי כן צריך לחשוב על הגיהנם? גיהנם זה משהו שקיים בחז"ל, אי אפשר להתעלם מזה...
יראת העונש
לא קיימת בתורה בשביל שבגללה נעבוד את ה' ח"ו, אסור לעבוד את ה' מיראת העונש
(מקבלים על זה עונש), לא הגיוני שילד יביא לאביו כוס מים רק כי הוא מפחד שיקבל
מכות עם החגורה זה לא היחס הבריא בין בן לאביו...
יראת העונש קיימת כדי לא לעבור עבירה, אם אדם נמצא על סף תהום ושום דבר לא עוזר לו ועוד רגע הוא עובר עבירה זה
הזמן לעורר את הגוף שקיימת גם יראת העונש... זה כמו גדר בטיחות שעוזרת לא ליפול
לתהום זה לא המנוע שמזיז את הרכב עצמו, יראת העונש היא לא מה שגורם לעשות מצוות.
טוב, נגיד שמאוד קשה להיכנס לגיהנם,
אז נשמה שלא נכנסת לגיהנם איך תכפר על מעשיה?
יש לקב"ה הרבה דרכים לזכך את האדם עוד בעודו בעולם הזה וכן בעולם הבא, גם בלי גיהנם, יש דין
ויש דיין.
בנוסף יכול להיות שזה כדברי
האריז"ל על הרוגי מלכות: "... שם היא
מזדככת ומתגדלת אף על פי שאין בה מעשים טובים, ואחר כך נותנים אותה לחופה הראויה
לה לפי ערכה, ולפי שאין בה מעשים טובים נכוית מחופה זו ומצטערת ומתביישת ממעשיה ובזה
מקבלת את עונשה..." (לימודי אצילות ל:).
יכול להיות גם שהאדם יצטרך לרדת לגלגול חוזר שהוא הרבה יותר קל מדין גיהנם (כמו שכתוב
באגרת התשובה (פ"יב) בשם הרמב"ן, שגם יסורי איוב שבעים שנה אינן כדאי
אפילו נגד שעה א' בגיהנם).
לסיכום:
לא סתם לא מופיע המושג של גיהנם בתורה
שבכתב, הדבר הזה לא אמור להיות בלקסיקון שלנו, במיוחד בדור הזה אנחנו צריכים
להשקיע את עבודת השם שלנו בעבודה מאהבה ומהכרת הטוב על כל השפע שיש
מסביבנו בכל רגע במיוחד אחרי קיבוץ הגלויות והתחלת הגאולה שאנו זוכים לראות
בעינינו ממש.
יהי רצון
שיהיו הדברים לעילוי נשמתה של הצדקת המזוככת בייסורים אורית אסתי הודיה בת רחל
מישל שבוודאי נמצאת כבר בגן עדן ומתעלה מיום ליום עוד ועוד במחיצת הצדיקות.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים, אמן.
