פרשת יתרו - וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים

וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים

מה סודו של המטוס? כיצד הוא מצליח להטיס את האדם, תוך שעות ספורות, מרחק עצום כל כך?

'למעלה מן המקום והזמן' - זה הסוד! הוא מתרומם מעל הקרקע, ושוב אינו מוגבל במגבלות ה"מקום", ההרים והבקעות, הימים והנהרות.

וכשהוא מתעלה מעל גבולות המקום, שוב אינו מוגבל גם במגבלות ה"זמן", ומסוגל לטוס במהירות עצומה אל מחוז חפצו.

כך היה בעת צאתנו ממצרים, הקדוש ברוך הוא רומם אותנו מעל גבולות ומיצרי הזמן והמקום, והטיס אותנו אליו.

כלשון הפסוק (שמות יט,ד): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי".

"כנפי הנשרים" רוממו אותנו מעל גבולות המקום והזמן, והוציאו אותנו ממצרים בחיפזון.

ליקוטי הלכות (נטילת ידים שחרית ב, ו): "כי חיפזון זה בחינת 'למעלה מהזמן', שדילג על הקץ והוציאם בחיפזון גדול בלי שום זמן, רק ברגע אחת ובשעה קלה באו מרעמסס לסוכות, ונתקבצו יחד בשעה קלה שש מאות אלף מכל ארץ מצרים, כמו שפירש רש"י על פסוק 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'. שכל זה הוא בחינת למעלה מהזמן".

איך זה עובד?

איוב (לז,כג): "שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ... - לעורר משפטיו על הבריות בגודל כוחו".

בשם שד"י הקב"ה עוזר בעדינות - "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף - אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע..." (דברים לב,יא).

ע"י שם הוי-ה מתבצע התהליך בזריזות ובמהירות - "עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים".

בדרך זו נאספים כל ישראל בארץ גושן כהרף עין - "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי - זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס" (רש"י).

בדרך זו הם עוברים את הדרך מרעמסס לסוכות - "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה - מאה ועשרים מיל היו ובאו שם לפי שעה, שנאמר (שמות יט,ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יב,לז).

ובדרך זו גם לוקים מצרים - "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר... - כמלך העובר ממקום למקום ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין" (שמות יב,יב).

כך זה גם היום! יש לך אפשרות לישועה רגועה על פי דרך הטבע.

ויש אפשרות ל"ישועת ה' כהרף עין"!

ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מצאנז: "עדי ראיה ספרו שבמהלך "צעדת המות" היו המשתתפים בסכנת מות בצמא, מאלו שעדיין שרדו במצעד הנורא ההוא, צעדו ימים ארוכים בחום לוהט בלי שתינתן להם טיפת מים, והגיעו ממש לאפיסת כוחות. והנה, כשעצרו ללינת לילה טרופה בשדה פתוח, אמר הרבי לאלו שהיו סביבותיו "לנסות.. שכל אחד יחפור תחתיו.. ישועת ה' כהרף עין". האנשים שהיו לאחר יאוש החלו לחפור, בכפיסי עצים, בידים ובצפרנים... והנה התחילו לנבוע מתחתם קילוחים של מים!

לאחר השואה שאל אחד המקורבים את הרבי האם נכון הסיפור, והרבי ענה: "כל מי שמפקפק בבארה של מרים יכול היה אז להשתכנע ולראות בעליל שהקב"ה מזמין לברואיו בדיוק ברגע הנחוץ את מה שדרוש להם" (לפיד האש עמ' רב).

ניצוצות (במדבר): "זה היה בימי הבראשית של אשדוד החרדית, שהיום היא עיר ואם בישראל, אבל אז היא היתה מדבר שממה, ולא היה לה אפי׳ קו אחד לבני ברק שלא לדבר על חנויות עם אוכל בהכשר מהודר. באותם ימים היו באשדוד מעט משפחות חרדיות והיה להם קו מיוחד פרטי שאורגן לבני ברק, אני, המספר, הייתי הנהג של הקו הזה במשך שנים עד שהתחבורה התפתחה וחברת אגד נכנסה לתמונה.

הקו החל בבוקר באשדוד ולקח את המלמדים וכדו׳ שגרו באשדוד ועבדו בבני ברק, ומשם המשיך הקו לחיפה כשבדרך היתה עצירה גם בנתניה. הקו חזר את כל הדרך חזור בשעת צהרים, החזיר את המלמדים, ואת יתר הנוסעים מבני ברק לאשדוד, אותו סיבוב הייתי עושה גם אחר הצהרים, לקו הזה היו נוסעים כמעט קבועים ותחנות מאד קבועות.

באותו יום שעליו נסוב ספורנו, עלה על האטובוס חייל דתי ושאל אותי אם אני עובר דרך ״ניר גלים׳׳?

השבתי ב'כן' כי אני באמת עובר שם. זה מושב הסמוך מאד לאשדוד, מעט אחרי איזור התעשיה שלה.

תוכל לעצור לי שם?

לשניה חשבתי להשיב אבל אין לי תחנה שם, אבל אחרי שניה אמרתי לעצמי תעשה טובה ליהודי, ולחייל השבתי ״בשמחה".

כשהגעתי למושב והורדתי את החייל בתחנה שהיה צריך, שם ישבה אשה זקינה, וכשעצרתי התרוממה מהמושב ושאלה אותי ״אתה לחיפה״?

"כן" השבתי מופתע.

"יופי", היא אמרה, "אני כבר מביאה את הסלים". ועוד בטרם הספקתי לענות לה, חזרה אל המושב בתחנה וגררה משם סלים גדולים ורבים, ירדו כמה אברכים לעזור לה לעלות את הסלים לאוטובוס. ופינו לה את המקום ליד הנהג, לוקח לה זמן להתארגן עם הסלים הרבים שלה, כשגמרה והתיישבה לבטח, אני מתניע את האטובוס ויוצא אל הכביש הראשי.

מחשבה אחת מנקרת בראשי, ״סבתא״ אני שואל, ״למה חכית בתחנה הזו?״

״מה זה למה?״ היא עונה תמיהה ״יש תחנה, לא?׳׳

״כן, יש תחנה, אבל מי אמר לך שיש שם אוטובוס שנוסע לחיפה"?

״אף אחד״, היא עונה ואני לא מבין.

"אז למה עמדת שם אם לא ידעת שצריך לבא אוטובוס לחיפה?״

״כי זו התחנה שיש" היא עונה בסבלנות כאילו הייתי קשה הבנה, ״לאן הייתי צריכה ללכת? לא לתחנה?״

״כן", אני אומר שוב ומסביר את עצמי: ״אבל בתחנה שעמדת לא היה צריך לעצור שום אוטובוס לחיפה. יכולת לעמוד שם עד הלילה ולא היה בא אוטובוס״.

"אבל הנה אתה באת״ היא משיבה בהגיון.

״נכון״, אני מאשר, ״אבל אני לא הייתי צריך בכלל לעצור בתחנה הזו, ואם לא הייתי עוצר מה היית עושה?״

״מחכה לאוטובוס אחר", היא עונה בשיא ההגיון.

״אבל גם הוא לא היה עוצר לך כי בתחנה הזו אין עצירה לאוטובוס לחיפה" אני מתעקש, משהו לא מובן לי.

״אבל עצרת, נכון?״

״נכון", אני מאשר, מופתע מההגיון ומהמציאות שבה התרחשו הדברים, "ובכל זאת מה חשבת שהלכת לתחנה שאין בה עצירה לאוטובוס של חיפה?״

״אני הייתי צריכה לחיפה״ היא מסבירה לי בפשטות. אמרו לי תלכי לתחנה ממול אחרי הכביש, שמה יש אוטובוס לאשדוד, תסעי לאשדוד שמה יש תחנת אוטובוס לחיפה. אני אמרתי לבורא עולם, אבא שבשמים אני אשה זקנה ועייפה, אין לי כח ללכת לצד השני של הכביש עם כל הסלים שלי, ואין לי כח להעלות את כל הסלים לאוטובוס של אשדוד, ואח״כ לרדת ממנו, ולחכות בתחנה ושוב לעלות עם כל הסלים הללו לאוטובוס לחיפה, אז בקשתי ממנו יתברך שיביא לי את האוטובוס לחיפה עכשיו, פה, לתחנה הקרובה״.

״נו...?״ אני אומר.

״מה נו? אתה רואה! בקשתי והוא הביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן לתחנה".

סבתא , אני שואל בהתרגשות, כשאני מבין שנס כביר התרחש לנגד עיני, ואני לקחתי בו חלק לא קטן "איך בקשת"?

"ככה כמו שאנחנו מדברים" היא לא מבינה מה ההתעקשות שלי לרדת לפרטים הקטנים, אבל היא משתפת פעולה, וכל הנוסעים מאזינים בדממה ובתדהמה על ההשגחה הפרטית הניסית שחוו זה עתה במו עיניהם. ומאזינים בקשב ובהתפעמות לדברי הזקנה.

"אמרתי" - רבונו של עולם, אני זקנה וחלשה ועייפה, בבקשה תעשה לי טובה ותביא לי את האוטו לחיפה לכאן, זה הכל...

זה הכל!

כל מי שחפץ לצאת מזוהמת מצרים, ולבוא אל השם יתברך, מוזמן לעלות על "כנפי נשרים", שירוממו אותו מעל מיצרי הזמן והמקום, ויתנו לו את האפשרות לצאת מן המיצר אל המרחב, מעבדות לחירות!

פרשת פנחס - קרבן תמיד

קרבן תמיד

במדבר (כח,ד): "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"
פסוק זה נאמר בפרשתנו בעניין קרבן התמיד.

מהר"ל[1] (נתיבות עולם נתיב אהבת ריע פרק א): "...בחבור עין יעקב בהקדמת הכותב שמצא בחבור מדרש אחד וזה לשונו: בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'".

מה כל כך מיוחד בפסוק זה, עד כדי כך שהמדרש מכריע כדעה זו ומסיק שפסוק זה כולל יותר מאותם פסוקים שהובאו ע"י התנאים האחרים ("שמע ישראל" או "ואהבת לרעך כמוך")?

עונה המהר"ל: "ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד הש"י בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו' שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה...".

ישעיהו (מ,לא):

"וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ  - יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים

יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ - יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

נחמה ליבוביץ' (דף לתרבות יהודית 11, טבת תשל"ד, והובאו דבריה ע"י הרב אלחנן סמט שליט"א במאמרו בביטאון "מגדים" כ"ד עמ' 66): "פסוק זה מעורר קושיה: בידוע הולכת השירה בתנ"ך בשתי צלעות הפסוק המקבילות מן הקל אל הכבד, והיה לכאורה צריך לומר "ילכו ולא יגעו, [ואפילו אם] ירוצו [בכל זאת] לא ייעפו" ולמה נכתב הפסוק בסדר הפוך?

מצאתי בפירוש להפטרות את הדברים הבאים:

ברגעים שאנו נישאים על גלי ההתלהבות אנו כולנו מסוגלים למעשה גבורה חד פעמי, נוכל להתעלות לגובה, לדהור קדימה. אבל קשה הרבה יותר למלא חובות יום יום, ללכת בתלם גם כשההלהבות הראשונה פגה, כשהועם זיו תפארת החזון, גם כשמכשולים וניסיונות פוגעים בנו. קשה לעמוד באלה בהתמדה בלי לאות. ולכן צדק הכתוב: "ירוצו [בדהירת התלהבות] ולא ייגעו", אבל גם כאשר יהיה עליהם ללכת, להמשיך ללא דהירה – "לא ייעפו".

אם כן: מן הקל אל הכבד!" 

לאור זה ניתן להסביר את החשיבות הגדולה שמצא שמעון בן פזי דווקא בפסוק המצווה על קרבן התמיד:

דווקא במציאות השיגרתית השוחקת כל כך, מוטלת על האדם החובה להדגיש ולהרגיש את המחויבות שלו למעשים הקבועים והיומיומיים ולראות בהם פסגה ואתגר לא פחות מאשר מעשים חד פעמיים, גבוהים ככל שיהיו.

בחסידות מוסיפים שמה שאתה צריך לעשות עכשיו – לא רק שזה חשוב אלא זה הדבר היחיד שקיים!!!

מה היום הכי חשוב בשנה? היום!!!

מה הדבר הכי חשוב בעולם? הדבר אותו אני צריך לעשות עכשיו.

יום כיפור לא מעניין אותי עכשיו, עכשיו הכי חשוב לי היום הזה.

הכי חשוב בעיני המעשה האחד- הכבש אחד - שמוטל עלי לעשות כעת.

אותו מעשה אחד שניצב לפני, אותה תפילה שעומדת לפני.

אותם צריך לעשות כאילו אין עוד דברים אחרים בעולם.

ר' נחמן[2] (תורה רע"ב על הפס' בתהלים צ"ה: "היום אם בקולו תשמעו"): "זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים. וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצין להיכנס לעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה וכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו - היום דווקא והבן".

ר' נחמן מסביר לנו שתפישת הזמן שלנו היא זו שמכבידה עלינו, ואם נשנה אותה הכל יהיה יותר קל והרבה יותר פשוט...

בלי לשים לב, אדם סוחב על הלב שלו את כל מה שקרה לו, ואת כל מה שהוא חושב או משער, דואג או מקווה שיקרה לו, וזה משקל מאד כבד.

כל כך כבד, שכבר כשהוא קם בבוקר הוא כבר עייף, ואין לו כח להתחיל את היום ואין לו כוח לעשות שום דבר.

כבד עליו החיים, כבד עליו המשימות של החיים, כבד עליו להשתנות מבחינה רוחנית, כבד עליו להפסיק לעשות מעשים רעים, כבד עליו להיות בן זוג, כבד עליו להיות אבא, כבד עליו ללכת לעבודה, כבד עליו להחזיר את המשכנתא, הכל כבד עליו.

הוא גם לא מאמין שהוא יצליח לעשות מה שמוטל עליו, הרי הוא כבר ניסה ונכשל כל כך הרבה פעמים, ומי יודע עוד כמה יהיה לו קשה בהמשך.

באופן כזה מה שכבר עבר, ומה שעוד עתיד לעבור, יושב על הלב של האדם וחונק אותו עוד לפני שהוא התחיל בכלל לעשות משהו. וזה באמת כל כך מעייף, כאילו הוא כבר עשה עולם ומלואו.

אבל העבר הרי באמת כבר לא קיים. וגם העתיד איננו.  הם קיימים רק במוח שלו.

אנחנו לא חייבים לסחוב את המשקל העודף הזה על המוח או בלב. זה לא נותן כלום, זה רק מעייף ומכביד ומחליש. זה רק דמיון.

מי אמר שהדברים בעתיד יהיו כמו שהוא מדמיין. המציאות יכולה להיות שונה לגמרי.

דוד המלך אומר בתהלים: "היום אם בקולו תשמעו" - יש לך רק את היום, לא צריך לחשוב מיום לחברו, לא צריך לחשוב על מה שהיה ועל מה שיהיה.

בחור יהודי צעיר גויס לשרת בצבא הרוסי, ונשלח לשרת באזור הצפוני והקר. בליל שבת אחת, בקור עז ומקפיא, הגיע תורו של הבחור לשמור על המחנה. בבקתת השומר מונח היה תמיד מעיל צמר עבה ומחמם במיוחד, מתאים לקור המקפיא שבחוץ, כל חייל היה לובש את המעיל במשמרת שלו ומשאיר אותו לבא אחריו. הבחור שלנו רצה גם הוא ללבוש את המעיל. אבל הופ, יש בעיה.

החייל הקודם סיים את המשמרת, פשט את המעיל ותלה אותו על ענף שהשתרבב מעץ סמוך. הבחור שלנו שהיה גם תלמיד חכם, ידע שההלכה אוסרת עליו להוריד את המעיל מהעץ בשבת.

אז מה עושים?

מצד אחד, מצוות התורה אוסרת עליו להוריד את המעיל. מצד שני הקור המצמרר.

נכון, כמו כל אחד אחר גם הבחור שלנו ידע שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. אבל הוא לא היה משוכנע שמדובר בפיקוח נפש. נכון, קר, לא הכי נעים. אבל בכל זאת יש לו מעיל, קצת פחות עבה קצת פחות מחמם. אולי זה לא הכרחי, אולי הרצון הטבעי להתפנק הוא זה שמניע אותו לעבור על ההלכה.

החליט הבחור להמתין קצת. רק חמש דקות.

חמש הדקות עברו בשלום, אף אצבע לא קפאה, כל שרירי הגוף עבדו כמו שצריך. והוא החליט שאפשר לחכות עוד חמש דקות. הוא היה משוכנע שאין סכנה בחמש דקות אלו, והוא המתין.

חלפו להם כך, חמש דקות, ועוד חמש דקות, ועוד חמש דקות. ובכל פעם דחה הבחור את הורדת המעיל מהעץ בעוד חמש דקות. היה לו קצת קר, התחושה לא הייתה הכי נעימה, והרוח הקרה שצלפה בפנים לא הוסיפה לתחושה הנעימה, אבל בכל זאת מבפנים הוא הרגיש טוב, הסיפוק על שמירת ההלכה מילא את לבו, והוא המשיך להמתין עוד חמש דקות.

ועוד, ועוד, ועוד. רק חמש דקות.

עד הבוקר. עד שהתחלפה המשמרת. הוא הצליח להחזיק מעמד, בריא ושלם בלי המעיל שתלה על העץ.

היה כדאי לחכות.

(לבחור הזה, אגב, קראו רבי יעקב ישראל קנייבסקי, מי שלימים התפרסם כצדיק ותלמיד חכם גדול, וידוע בכינויו ה'סטייפלר', נפטר בשנת תשמ"ה).

התורה אומרת: "לא טוב היות האדם לבדו...".

אז מה כן טוב? להיות עם אשה... (הרצי"ה היה קורה לדור המדבר דור של רווקים כי עניין אותם רק להשלים את עצמם...)

"מצא אישה מצא טוב"!

מובא בשם חכמי המוסר שאדם לא מתחיל לעבוד על המידות עד שהוא מתחתן, כי מהחתונה מתחילה עבודה יומיומית סיזיפית, רגע רגע, שעה שעה, וכשמגיעים הילדים אז אין לך יום ואין לך לילה...

רק מתי שיש לך בן זוג צמוד אתה מתחיל לעבוד על השגרה הזאת...

כי כדי לבנות צריך עבודה קשה יומיומית!!!

במהלך בניית ביתו של הרב דרור אריה ביישוב נטע המוקם והולך, עלה צורך בחיבור זמני לחשמל. לפני פסח נסע הרב דרור מביתו בשדרות לחברת החשמל באשקלון וחיפש מאן דהוא שיעזור לו בכך. הוא נקלע לחדרו של סגן מנהל המחוז, איש 'חרות', וכאשר הלה שמע שהרב דרור התגורר בכפר דרום בגוש קטיף, ניסה לעזור לו במאור פנים והפנה אותו לפקיד האחראי על חיבור החשמל.
"אין כרגע חשמל. נחבר שבועיים אחרי פסח", אמר הפקיד.
"אולי אשלם מראש", הציע הרב דרור, "וכשיהיה חשמל תחברו אותי?"
"הקופה סגורה", אמר הפקיד, "תבוא אחרי פסח". 
לאחר שפסח חלף עבר לו התקין החשמלאי ארון חשמל זמני והרב דרור ביקש ממנו שישלח את הטפסים בפקס לפקיד והוא ישלם את החיוב דרך האינטרנט. החשמלאי שלח את הטפסים בפקס. הרב דרור התקשר לפקיד לוודא שהפקס הגיע, והלה אמר: "לא פקס ולא יער. תשלח שוב".
הרב דרור שלח בעצמו את הפקס וכאשר טלפן לפקיד לא היה מענה. עבר יום ועוד יום, הרב דרור החל להיות עסוק בתלמידיו ושכח להתקשר לחברת החשמל.
בשבת התארחו בביתו חמיו וחמותו. בליל שבת ביקשה חמותו ספר קריאה מעניין לפני השינה. הרב דרור הציע לה את סיפורי קרליבך, באומרו "יש שם דברים נהדרים". 
בשבת בבוקר, כאשר חזר מהתפילה, חמותו עדיין קראה בספר ואמרה: "תקשיבו. יש כאן דבר נחמד: הרב קרליבך שואל חתן וכלה מתחת לחופה 'אתם יודעים מדוע שוברים כוס מתחת לחופה?', ועונה 'ללמד שקשה מאוד לבנות וקל מאוד להרוס'..."
הדברים חדרו כחץ ללבו של הרב דרור. 
ביום רביעי התקשר הקבלן לרב דרור ונזף בו: "נו, מה עם החשמל?!" הרב דרור תפס בראשו. איך שכח מכל זה לגמרי?! והקבלן המשיך בדבריו: "אתה גר בשדרות. סע כמה דקות לאשקלון ותגמור את הסיפור".
הרב דרור עלה לרכבו ולפתע עלה בדעתו שכאשר יגיע לפקיד מחברת החשמל ישאל אותו: "למה שוברים כוס מתחת לחופה?", ואז יאמר לו שבתוך שבוע ימים החריבו את גוש קטיף, הרסו חבל ארץ שלם, וכעת אחרי שבע שנים, דבר כה פשוט כמו התקנת חשמל סובל מעיכובים רבים כל כך...
הוא הגיע למשרדי חברת החשמל בשעה שתיים, בידיעה שקבלת הקהל נמשכת עד שתיים וחצי. כאשר הגיע לחדרו של הפקיד הממונה על החיבור, ראה שלט מתנוסס "קבלת קהל היום עד שתים עשרה". הרב דרור הרגיש שסבלנותו פוקעת וגמר בליבו שלא יצא מהמקום בלי חשמל ויהי מה. הוא החל לחפש אנשים שעשויים לעזור לו, הכניס את ראשו לחדרים השונים, עד שהגיע לחדר גדול שבו עמדו שני גברים ושתי נשים. לאחר ברכת שלום, שאל אותם בלי הקדמות: "אתם יודעים למה שוברים כוס מתחת לחופה?"
הם נשאו את עיניהם לעברו, הביטו זה בזה בתדהמה, ואמרו "מה אמרת?"
"אתם יודעים למה שוברים כוס מתחת לחופה?", חזר על דבריו.
"קח כיסא ושב!", הורה לו פקיד גבה קומה.
"מה שב?!", קרא הרב דרור, "אני צריך חשמל!"
"תקבל", ענה.
"מחר", אמר הרב דרור.
"מחר", הבטיח הלה, "קח כיסא ושב!"
אז הבחין בבחורה שיושבת ופניה מעידות על בכי ממושך וכעת התחלפו להבעת הפתעה מלווה בצחוק.
"נו, למה שוברים כוס?", שאלו כולם במתח.
"ללמדכם שקשה לבנות וקל להרוס. זה מסר חשוב לחתן ולכלה", ענה הרב דרור.
"תשמע", אמר הגבוה, "שמי חיים לוי ואני מנהל מחוז אשקלון בחברת החשמל, והבחורה הזאת היא המזכירה שלי שהתארסה לא מזמן. היום היא הגיעה לעבודה בפנים נפולות ואמרה בבכי: 'גמרתי עם הבחור הזה. ביטלתי את החתונה'. במשך שבע שעות אנחנו מנסים לשכנע אותה לחזור בה. ופתאום נכנסת כמו רוח סערה, ובלי לדעת כלום אתה שואל בצעקה: "אתם יודעים למה שוברים כוס מתחת לחופה?'. באת משמיים! בוא תיכנס אלי למשרד..."
הרב דרור נכנס למשרד המנהל ואמר: "תקרא לבחורה ונדבר על ליבה".
המזכירה נכנסה והרב דרור שאל: "קבעתם תאריך?", "כן". "יש אולם?", "כן". "יש רב?", "לא". "תקשיבי. כנראה שלא באתי לכאן לחינם. תצאי מהכעס. אני אחתן אתכם. תתקשרי לבחור ותודיעי לו שיש רב ושמתחתנים".
הבחורה, דומעת ומבולבלת, הנהנה בראשה לאות הן.
המנהל לא השתכנע וביקש: "תתקשרי אליו ותגידי לו שיבוא הנה לפגוש את הרב". "הרב בטח ממהר", אמרה, "הרי הוא בא רק בשביל החשמל". "אני אסדר לו את החשמל", אמר המנהל, "הוא שותה איתי עכשיו כוס קפה, ואת תתקשרי לבחור שיבוא מיד".
הבחור הגיע ונערכה סולחה. הבחורה הבטיחה שתלך להדרכת כלות מעמיקה אצל חמותו של הרב דרור, וסוכם שבכ"ח בתשרי ישברו כוס מתחת לחופה.
ובדרך אגב יסופר כי למחרת חובר החשמל בביתו של הרב דרור.

---

[1] בשם הרב דב כהן.

[2] הרב ארז משה דורון.

פרשת פנחס - "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח"

"הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח"

שלום לעם: האנחה שנפלטה מגרונו של מסעוד הייתה ארוכה מתמיד. צווארו הכפוף מרוב עמל, וידיו השחורות מעבודה - שנים ארוכות תחת השמש הקופחת, העידו על עבודתו הקשה. הוא סיים להעמיס את כמות החֵמַר הדרושה על העגלה הרעועה הרתומה לחמור הכחוש, עלה על העגלה והאיץ בחמור לעשות את דרכו במהירות לעבר מראקש. הרעב החל להציק בבטנו, השמש עמדה באמצע השמיים והוא החל כבר לחשוב על קערת הקוסקוס שממתינה לו בבית בסוף היום. 'הטעם שלו ירד בזמן האחרון, הוא כבר לא יוצא טעים כמו פעם. אני חייב ללכת ולקנות את סיר החרס המיוחד לבישול הקוסקוס...' חשב מסעוד לעצמו, הוא האיץ בחמור שיזדרז לכיוון השוק. הוא קיווה שיוכל למכור את ערמת החמר במהירות, ללכת הביתה להשביע את רעבונו, ולבדוק האם בצרור הקטן שמוטמן בפינת חדר השינה שלו יש מספיק כסף לרכישת סיר קוסקוס חדש.

בסוף היום, כשהשמש עמדה כבר לשקוע הגיע מסעוד לביתו רעב ועייף. לאחר האוכל מיהר לחדר השינה לבדוק מהו סכום הכסף שהצטבר לו בקופת החיסכון, וכשגילה שיש לו סכום שיספיק לרכישת הסיר לא היה מאושר ממנו, לאחר ששלשל את הכסף לכיסו החזיר את הצרור למקומו ומיהר ללכת אל מרכז העיירה ולקנות את הכלי המבוקש. כאשר הגיע אל מוכר הכלים, גילה כי נשאר ברשותו רק כלי חרס אחד, עתיק. 'אני צריך לנסוע לקזבלנקה כדי להביא כלים חדשים לקוסקוס' אמר לו המוכר בהתנצלות, ומסעוד החליט בכל זאת לקחת את הכלי העתיק. שילם עליו, ויצא חזרה לביתו.

'מסעוד, מה זה הכלי הזה, משהו חדש?' שמע לפתע מסעוד קול מאחוריו, הוא הסתובב אחורנית וגילה את מכלוף שכנו העשיר מביט לעברו בחיוך מזלזל 'הכלי שיש לך ביד, כל כך יפה ועתיק! אולי תיתן אותו במתנה למלך פרס? אני בטוח שהמתנה הזאת תמצא חן בעיניו והוא יעניק לך עושר רב בתמורה...'

'באמת?!' נצצו עיניו של מסעוד. בדמיונו כבר ראה את עצמו יושב כמלך ללא דאגות פרנסה, הוא נכנס לביתו בסערה: 'אסתר, אני נוסע לפרס!'

'מה יש בפרס?' נדהמה האישה. 'מכלוף אמר לי שאם אתן את הכלי הזה של הקוסקוס למלך פרס, הוא יעשיר אותנו בעושר גדול!' נופף מסעוד בכלי הקוסקוס העתיק וכמעט יצא בריקוד. הוא מיהר להכין לעצמו ציוד, אוכל ושתייה שיספיקו עבורו למסע 'טרמפים' ארוך, נפרד מבני משפחתו ויצא אל פרס הרחוקה.

כשהגיע לפרס, עשה מסעוד את דרכו ישירות לארמון המלוכה. 'באתי ממרוקו הרחוקה, כדי לתת מתנה למלך' אמר לשומרים. המלך ששמע על היהודי שעשה את דרכו ממרוקו לפרס, רק כדי להעניק לו מתנה, הורה להכניס אותו פנימה אל טרקלין המלכות.

'מה בפיך?' שאל המלך את מסעוד, וזה השיב בהתרגשות: 'רציתי לומר להוד מלכותו, ששמעו של המלך הנערץ הגיע עד מרוקו! על כן באתי במיוחד, כדי לתת למלכי הנערץ מתנה מיוחדת!' אמר והושיט אל המלך את כלי החרס העתיק. 'אם אדם זה, טרח לבוא ממרוקו כדי להביא לי את הכלי הזה, סימן שהוא עתיק ויקר ערך...' חשב המלך לעצמו. הוא הנהן בראשו לתודה כלפי מסעוד וציווה את עבדיו: 'מלאו שק גדול במטבעות זהב, ותנו אותו במתנה לאיש שטרח לבוא במיוחד כדי להביא לי מתנה כה יקרה!' מסעוד נפל לרגליו של המלך והודה לו במילים נרגשות, העמיס את השק על כתפו ויצא חזרה לדרכו למראקש הרחוקה. את הדרך חזרה עשה מסעוד על חמור צעיר ובריא, הוא הגיע לביתו והתקבל בתרועות. כעת חזר כעשיר מופלג לכל דבר והחל לחיות את חייו ברווח. הוא קנה עדרי צאן ובקר, החל לבנות בית חדש על ביתו המט ליפול, והפסיק לעבוד בעבודת כריית החמר המפרכת.

'מסעוד, מאיפה נפל עליך העושר הזה פתאום?' תפס אותו יום אחד מכלוף לשיחה בקצה השוק. 'או, אני חייב לך תודה רבה!' אמר מסעוד ולחץ את ידו בהתרגשות. 'בזכות העצה שלך הפכתי לעשיר מופלג! הבאתי את קערת הקוסקוס העתיקה במתנה למלך פרס, והוא העניק לי שק מלא במטבעות זהב!'

'איזה טיפש הוא!' חשב מכלוף, ועיניו כמעט ויצאו מחוריהן בתדהמה. הוא לא האמין שמסעוד אכן מילא את עצתו המזלזלת ונסע עד פרס כדי לתת למלך את הכד הפשוט, אך המציאות הוכיחה שאכן הדברים התגשמו. 'אם מסעוד נסע עד פרס ונתן למלך מתנה כזאת זולה, וקיבל כל כך הרבה כסף, אני אתן לו מתנה יקרה ואקבל הרבה יותר ממנו!' חשב מכלוף לעצמו. תוך ימים ספורים חיסל מכלוף את עסקיו, מכר את כל רכושו ובכסף שקיבל הלך לצורף אומן שיכין לו כיסא משובץ בזהב ואבנים יקרות. לאחר שהכיסא היה מוכן, נסע מכלוף לפרס, התייצב בפני המלך והעניק לו את המתנה היקרה.

'מה אתן לו בתמורה?' חשב המלך לעצמו. 'הרי את הכיסא, אני לא צריך. יש לי כסף וזהב לרוב, אבל בכל זאת הוא הגיע ממרחקים וטרח לתת לי מתנה, אם הוא העניק לי מתנה כה יקרה בוודאי אינו צריך כסף וזהב, לכן מן הראוי שאעניק לו מתנה יקרה אחרת...' הורה המלך לעבדיו להביא לו את כלי החרס שקיבל ממסעוד, והעניק אותו במתנה למכלוף. 'זהו כד חרס עתיק ויקר, שהביא לי במתנה יהודי שבא ממרוקו הרחוקה' אמר המלך והודה לו על מתנתו. שומרי המלך סימנו לו שזמנו תם, הוא יצא החוצה ומיד בצאתו מן הארמון קרס מכלוף תחתיו והתעלף...

אומר שלמה המלך (משלי י,ט): "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח, וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ".

מי שהולך בתמימות עם האמת שלו, בלי לחשב חשבונות של סיכויים והסתברויות – 'יֵלֶךְ בֶּטַח'!

מסעוד הלך עד הסוף עם העצה של שכנו בתמימות, אף על פי שהייתה נראית מוזרה ואולי אף מסוכנת, והתעשר בעושר גדול.

אבל 'מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו' - הולך בדרך עקומה וקשה, מתנהג בדרכים עקומות של מרמה וגזל ואינו מתקן את דרכיו, 'יִוָּדֵעַ' - קבעו חז"ל (יומא פו:): "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם", רש"י: "חנפים - רשעים ומראין עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמם"!

בפרשת השבוע פנחס לא שואל שאלות ולא מחשב סיכויים! הוא רואה שאין מי שיעשה וישר רץ לעשות את רצון ה' בלי לחשוב פעמיים!

רק בזכות המסירות נפש והתמימות שבמעשיו זכה להציל את עם ישראל מהמגפה ולקבל 'ברית כהונת עולם' במתנה מהקב"ה!

מדרש (שוחר טוב קיט): "אף משה כך אמר לישראל, מבקשים אתם שיהא הקב"ה עמכם? תפשו מדת אברהם, שהתמימות יפה לפני הקב"ה, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך, כמו שהוא תמים, שנאמר הצור תמים פעלו, ותורתו תמימה, שנאמר תורת ה' תמימה, אמר דוד הואיל וכך התמימות יפה לפני הקב"ה אף אני פותח ומקלסו, שנאמר אשרי תמימי דרך...".

יום אחד כומר צורר הציע למושל לקיים ויכוח פומבי עם נציג היהודים, כל אחד ישאל שאלה, ומי שלא ידע את הפירוש יושלך מיד למים. הקהילה ערכה יום סליחה וכפרה. והנה ניגש יהודי פשוט לרב ואמר שהוא רוצה להיות הנציג. שאלו הרב: "מדוע דווקא אתה?". ענה: "אני יהודי מבוגר ערירי, גם אם אמות לא יקרא נזק. אך הרב חשוב לקהילה!". כשהכומר ראהו במבחן בפני כל העיר זלזל בו ואמר לו: "נו. שאל אתה ראשון!". אמר לו היהודי האם תוכל לתרגם לשפה שלנו את המילים שכותב רש"י: "לא ידעתי פירושו". הכומר תרגם: "לא ידעתי פירושו". ומיד זרקו אותו למים ומת. ליהודים הייתה אורה ושמחה, רקדו ועשו יום טוב. ניגש הרב ליהודי הפשוט: "איך חשבת על הרעיון הזה?". – ענה היהודי: "למדתי רש"י ולא הבנתי מה הוא כותב, עיינתי בתרגום באידיש שכתב: "לא ידעתי פירושו" וחשבתי שאם התרגום לא הבין את רש"י ברור שהכומר לא הבין! 

הרבה יהודים טובים שאלו השבוע מה עם כל השנים ששמענו לאיש הזה שהציג את עצמו כרב גדול וקדוש? מה עם העצות שלו שעשינו? מה עם כל העבודת ה' שהשקענו בעקבותיו ובספריו?

אומר הזוה"ק (תרומה קנ.): "לית רעותא טבא דאיתאביד"!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל על התפילין שמאות מסרו את הנפש להניחן בשואה ובסוף התברר שהן היו פסולות: "הלואי שפעם אחת בחיים אזכה לקבל את האור שהם קיבלו בהנחה של התפילין האלו"!!!

מי שהלך בעקבותיו הלך בתמימות לעבוד את ה' ולהתקרב אליו עוד ועוד – ילך בטח! הקב"ה דואג שזה יגיע לקדושה ורק יעזור לך בעבודת ה'!

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!

פרשת ויקרא - טעות לשם שמים

טעות לשם שמים

בתקופת האריז"ל היה יהודי קשה יום, אופה במקצועו, שבמשך ארבעים שנה עבד במאפיה. כל חייו סבבו סביב עבודתו במאפייה. לעת זיקנה, היהודי היקר כבר לא יכול היה לעמוד על רגליו ולעבוד במאפייה. ובצער ישב בביתו וימיו עברו ללא מעש ובלא תכלית. אשתו דחקה בו ללכת לבית הכנסת לפחות לשמוע שיעור תורה מפי הרב.

אינני יכול ענה, אינני זוכר מתי בפעם האחרונה בקרתי בבית הכנסת , אני יהודי פשוט , לא אדע ולא אבין כלום. ניסתה שוב אשתו: "לך בעלי היקר, לך לבקר בהיכלו של המלך".

האופה אזר אומץ ויצא לכיוון בית הכנסת כדברי אשתו. בשקט התיישב על כיסא פנוי והצטרף לשיעור. הוא שמע את הרב מסביר על: "לחם הפנים".

הלחם, שהיו מקריבים הכוהנים בבית המקדש כל שבוע אופים 12 חלות ומקריבים חלות אלו לכבודו של בורא עולם והיו החלות נשארות טריות וחמות..

קם האופה מכיסאו ויצא בריצה משערי בית הכנסת. במהירות חזר לביתו תוך שהוא צועק: "אשתי, אשתי"...

"את לא מאמינה, הרב בבית הכנסת אמר שהיו מכינים חלות לכבודו של בורא עולם , חלות טריות וחמות ובוודאי היה אלוקים אוכל אותם". 

"אני יודע לאפות חלות יפות ומיוחדות ומדוע שלא נאפה חלות לאלוקים? נוכל לעשות חלות ולהכניס אותן להיכל בבית הכנסת וכך האלוקים יוכל לאכול מהחלות שלנו ...".

עמדו האופה ואשתו ביום חמישי בלילה במטבחם, שמחים ומאושרים, אופים, רוקדים ושרים: "חלות לאלוקים"...

ביום שישי בבוקר, לקח האופה את המגש והלך לבית הכנסת. בית הכנסת היה ריק ממתפללים, בהתרגשות ובשמחה פסע לעבר ארון הקודש, בעדינות הסיט את הפרוכת וברעדה פתח את ההיכל בו ניצבו ספרי התורה המהודרים.

הכניס האופה את מגש החלות אל תוך ההיכל בין ספרי התורה, סגר את ההיכל והחזיר את הפרוכת בחזרה למקומה.

עמד בתפילה לאלוקים: "ריבונו של עולם, אני מקווה שתאהב את החלות, אני מקווה שהן תהיינה לך טעימות ואם אכן תאכל את החלות, אני מבטיח לך כל שבוע להביא לך חלות טריות וטעימות. תודה אלוקים".

חזר האופה לביתו, ישב עם אשתו שהם מתוחים ומתלבטים: "האם אלוקים יאכל את החלות שלנו". בליל שבת לא יכלו להירדם מרוב התרגשות. והנה שבת בבוקר, מיהר האופה לבית הכנסת, ממתין בסבלנות לכל אורך התפילה והנה הגיע הרגע: כולם עומדים בטליתות, ליבו הולם בחוזקה, ההיכל נפתח ו... אין חלות!!!

יש! יש! קרא בשמחה ויצא בריצה לביתו... אשתי, אשתי, אין חלות! אלוקים אכל את החלות שלנו...

מאז, בכל יום חמישי בלילה, היו עומדים הוא ואשתו, עובדים וטורחים בשמחה ובהתרגשות... ובכל שבת, בתפילת הבוקר, בזמן פתיחת ההיכל... אין חלות!

מה שהתרחש מאחורי הקלעים: בכל יום שישי הגבאי היה מגיע לבית הכנסת, רואה חלות בהיכל, לא הבין מאיפה הן מגיעות והיה מחלק את החלות בין האנשים...

יום אחד הגיע האופהלבית הכנסת עם החלות ורב בית הכנסת כבר היה יושב בבית הכנסת.

הרב שאל את האופה: למי הבאת חלות? ענה האופה: הבאתי לאלוקים, אני עושה כך כל שבוע ואלוקים אוהב את החלות ואוכל אותם...

הרב אמר לאופה: "אלוקים אוכל חלות?" וגבאי בית הכנסת סיפר, שהוא בעצמו בכל שבוע היה מוציא את החלות מההיכל ומחלק לאנשים.

לאופה ואשתו נגרם צער רב והם בכו ויבבו: "אלוקים לא אכל את החלות..." צערם של הזוג היה קשה מנשוא...

זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית הכנסת אחד מתלמידיו של האריז"ל לומר לרב כי הוא נשלח על-ידי האר"י, שאמר כי הרב ילך לביתו וייפרד ממשפחתו, כי נגזר בשמיים שבזמן בו הוא אמור לשאת דרשה למחרת בבוקר הוא כבר ילך לעולמו.

הרב לא יכול להאמין למשמע אוזניו ולכן עשה את דרכו ישירות אל האר"י, שאמר לו: "מאז שחרב בית המקדש לא הייתה לבורא העולם הנאה מרובה כמו שהייתה לנו מקורבנו של היהודי הפשוט. כאשר הוא היה מביא את החלות אל בית המקדש, היה בורא העולם מקבל אותם באהבה כאילו היו לחם הפנים, לפיכך נגזרה עליך מיתה כאשר גערת בו והפסקת אותו ממנהגו. זו גזירה מן השמיים ולא ניתן לשנותה".

משנה (מנחות יג,יא): ׳׳נאמר בעולת בהמה: ׳אשה ריח ניחוח׳ (ויקרא א,ט), ובעולת העוף: ׳אשה ריח ניחוח׳ (שם,יז), ובמנחה: ׳אשה ריח ניחוח׳ (שם ב,ב) - ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים׳׳.

על המשנה הזו מקשה הט״״ז (שו"ע א, סק"ג): "מה ששנו חז״ל אחד המרבה ואחד ההמעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים, על כרחנו צריך לומר שגם המרבה מכוון את לבו לשמים, שאם לא כן - הממעיט בוודאי טוב הימנו. אם כן, מדוע נאמר 'אחד המרבה ואחד הממעיט', כלומר שווים הם, והלא עדיף המרבה שהוא גם מכוון"?

שפת אמת (ויקרא, תרל״ו): ׳׳... כי באמת אין הפרש בין המרבה לממעיט, אף אם שניהם מכוונים לטוב. כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבה - מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט - אפשר חשוב יותר!׳׳.

לקב"ה אין נפק"מ בריבוי, מה איכפת לו אם נשרף שור או ציפור על המזבח... אלא הלב חשוב, אבל גם העשיר מכווין? אבל העני נתן את כל כולו פלוס כוונה! לעומת זאת לעשיר לא הזיז כ"כ המחיר של השור...

אברך נכנס לרב שך זצ"ל לספר לו על בנו בכורו שנולד לו למז״ט לפני מספר חדשים. למרבה פליאתו של אותו תלמיד חכם צעיר שאל אותו מרן: "נו, ומה הוא כבר עושה התינוק?" אכן, שאלה מביכה, והאברך חש אי נעימות מבלי לדעת מה לענות לרב. והרב לוחץ בנעימות: "מה כבר עושה התינוק שלך? מחייך?" "כן", השיב האברך במבוכה. ממשיך הרב ושואל: "ואתה נהנה מזה, שמח בחיוך שהוא מחייך אליך?" "פשיטא", השיב הלה מבלי להבין עדיין לאן חותר הרב ומה הוא מבקש לרמוז לו. ואז אמר הרב שך: "חיוכו של התינוק שלך ונחת הרוח שזה גורם לך מאפיינים את הדור הזה. לפנים, בדורות הקדומים, כשהיו מלאים תורה ועבודת ה׳ ברחוב היהודי, הרי כדי לגרום נחת רוח להקב״ה היה צריך היהודי לעמול קשה - להשתדל ללמוד הרבה ולרדוף אחר קיום המצוות. ואילו היום בדורנו הירוד כל כך מן הבחינה המוסרית, שבו התמעטה תורה בעם ישראל, הרי כל מעשה קטן שעושה אדם, כל לימוד וכל תפילה או מעשה הסד - גורם נחת רוח לשכינה. בדיוק כנחת הרוח שחיוכו הסתמי של התינוק שלך גורם לך".

קהלת (ט,י): ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה...״.

הרב דן סגל סיפר ששמע מנהג מונית ירא שמים את הדברים הללו: זכיתי להסיע במונית שלי את הסטייפלר זצ״ל, והוא שאלני, האם לאחר יום עבודה מפרך, אני קובע עתים לתורה? השבתי לו, שאני משתדל ללכת לשיעור גמרא, אבל צר לי, שכבר בתחילת השיעור, אופסים כוחותי, ומרוב עייפות, שמורות עיני נעצמות, ראשי נשמט על הגמרא, ואני מתעורר רק כשמגיד השיעור מסיים את ביאורו על הדף. הוספתי לתאר לפני גדול הדור, גודל שברון לבי על כך שנמנע ממני להישאר ערני, ולהקשיב לכל מהלך השיעור.

ברדת הסטייפלר מהמונית, האיר לי פנים ועודדני מאד. ליטפני בחביבות רבה ואמר: ״דע לך, שאמנם כאן בעולם הזה, נראה לך שאינך שוה הרבה, אבל יכולני להבטיחך נאמנה, שבשמים מתייחסים אליך כאל גנרל גדול! וזאת משום שהינך עושה כל מה שאתה יכול לעשות, ויותר מזה אין בכוחך לפעול מאומה. המשך והמשך לבוא לשיעור, גם אם תרדם על הגמרא, כי בשמים מחשיבים אותך לצדיק גדול״.

היהודי הזה, נהג המונית, באמת עשה כל מה שהיה מסוגל לעשות. יש לו בבית משפחה ברוכת ילדים, ועל פי דין תורה הוא חייב לפרנסם. עבודתו כנהג מונית מביאה אותו לעייפות רבה, אם כן, כל מה שהוא מחויב לעשות, זה לבוא לשיעור, גם אם אינו מבין כלום ונרדם על הגמרא.

רבינו יונה (שערי העבודה אותיות מג,מה): ״...ואין יתרון בעבודת הבורא יתברך לעשיר מן העני, ולא לגיבור מן החלש, ולא לחכם מן הטיפש - כי הוא יתברך חפץ בנפש טהורה ומחשבה נקייה, שיעבוד אותו כל אדם, אחד המרבה ואחד הממעיט לפי כוחו והשגתו, כענין שנאמר (קהלת ה,יא): 'מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל', ובזה יהיה במעלת השלמים, כי השם יתברך אינו מבקש מבני אדם כי אם לפי כוחם... וכן בכל דרכי העבודות - יעשה האדם כפי כוחו והשגת ידיו, ויהיה במעלת העובדים השלמים״.

בשיחה שנשא ה״שפת אמת״, שבועיים לפני פטירתו (בשנת תרס״ה) התייחס למאמר חז״ל שישראל נמשלו לכוכבים, אולם - הדגיש ה״שפת אמת״: קיים ביניהם הבדל אחד. הכוכבים הינם בשמים ומאירים על הארץ, ואילו ישראל הינם בארץ, אולם מאירים בשמים!

הבעל שם טוב זיע״׳א אמר, שכשם שהכוכבים נראים לעינינו קטנים וזעירים - וזאת משום שאנו רחוקים מהם, אולם לאמיתו של דבר הינם ענקיים, כך גם ישראל. ישנם יהודים שבעולמנו מראיהם קטן ועלוב, אולם בשמים הם באמת גדולים ועצומים!...

מדרש (ויקרא רבה ג,ה): אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני!

בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לו: אדוני כהן גדול! ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי.

נטלן והקריבן. היה אגריפס שמח, בא לו בחלום אמר לו קרבנך מהודר, אבל קרבנו של עני מהודר ומרוצה יותר! בא לכהן אמר לו: מאי האי? סיפר לו כל המעשה, ושיבחו אגריפס״.

״שוב מעשה באשה אחת שהביאה לכהן מעט סולת להקריב ולא רצה לקבלו. ובא לו בחלום [ואמר לו] אל תבזה קרבנה, כי חביבה עלי כאילו הקריבה נפשה, דכתיב (ויקרא ב,א) ״ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳״ כאילו נפשו הקריב...".

מספר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש: ר' ישראל מהעיר פולוצק היה חנווני פשוט שלא היה "מבין" גדול בלימוד תורה וחסידות. פעם, כשהסתופף בליובאוויטש במחיצתו של ה"צמח צדק" שמע מאמר חסידות בו אמר הרבי: "וכדאיתא ב'פרדס' בשם 'ספר הבהיר', אמרה מדת החסד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מימי היות אברם בארץ, לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברם עומד ומשמש במקומי".

וביאר על כך ה"צמח צדק":

אברהם אבינו בגמילות החסד שלו החליף את מידת החסד שבאצילות ואף הגיע לדרגה גבוהה יותר ממנה. שהרי אם מדת החסד היתה יורדת לעולם הזה, היא לא הייתה יכולה "להתלבש" בגשמיות העולם. ואילו אברהם אבינו הצליח להחדיר את החסד לתוך גשמיות העולם. הוא היה מסוגל לעשות זאת מכיוון שלנשמה יהודית ניתנים כוחות מיוחדים שמאפשרים לה לזכך את העולם הגשמי.

ר' ישראל הקשיב לרבי ואת רוב הדברים הוא לא ממש הבין. אבל, ההסבר של הרבי על מידת החסד דאצילות דווקא כן "תפס אותו". הוא חזר ושינן את המילים האלה עד שהן חדרו לעצמותיו.

כשחזר ר' ישראל לביתו התאספו החסידים כנהוג וביקשו לשמוע ממנו "חזרה" של המאמר ששמע אצל הרבי, בליובאוויטש.

"אני לא יכול לחזור לכם על כל המאמר", אמר ר' ישראל, "כי הבנתי רק משפטים בודדים". הוא חזר להם על הקטע שהבין בעניין מידת החסד ומעלתה של הצדקה.

לאחר שסיים, הלך ר' ישראל לעסקיו אך המילים של הרבי לא עזבו אותו. הוא רצה ליישמן בפועל והחליט להגדיל את מאמציו בעניני הצדקה, יחד עם חבריו החנוונים.

נכנס ר' ישראל לחנות של ידידו ר' נחמן ולמרות שהוא לא היה זקוק לכסף, ביקש ממנו הלוואה. הוא סיפר לו מה ששמע מהרבי בגודל מצוות הצדקה, ומכיוון שגמילות חסד היא גם צדקה (ואף יותר מכך) הוא מבקש ממנו הלוואה. הם הלוו כסף אחד לשני ואף לחברם יוסף החנווני. ומאז, הם היו מלווים כסף אחד לשני כל יום - כדי לקיים את מצוות צדקה.

מספר חודשים לאחר מכן, נסע ר' ישראל שוב לליובאוויטש. מיד כשהגיע לעיירה יצא ה"צמח צדק" מחדרו לשאול את הגבאי היכן ישראל החנווני. "שלח אותו אלי", אמר הרבי, "אני רוצה לדבר איתו".

כאשר נכנס ר' ישראל לחדרו של ה"צמח צדק", פנה אליו הרבי בבקשה: "ספר לי מה סדר היום שלך".

"אני קם בחמש בבוקר", ענה ר' ישראל, "אומר תהלים, שותה תה והולך להתפלל שחרית. אחר כך אני לומד משניות, אוכל ויוצא לעבודה. אני חוזר לבית המדרש לתפילת מנחה, לומד עין יעקב ומתפלל מעריב".

המשיך ה"צמח צדק" ושאל: "נו? וצדקה?"

"אני אדם עני", ענה ר' ישראל, "ואין ביכולתי לתת צדקה". ה"צמח צדק" המשיך לתחקר אותו וגילגל את השיחה כך שבסופו של דבר סיפר לו ר' ישראל על התנהגותו בגמילות חסדים יחד עם חבריו.

רבי שמואל מליובאוויטש, שהיה קרוב לאביו ה"צמח צדק", התפלא מדוע הוא קרא לר' ישראל, ושאל על כך את אביו: "מה ראית במיוחד בחסיד הזה שקראת לו ליחידות?"

ענה לו הרבי ה"צמח צדק": "ראיתי שמעל ישראל החנווני זורח עמוד אור של מידת החסד דאצילות".

סיפר הרב זעפרני, כי בביקורו של מרן הרב אליהו זצוק"ל במוסקבה לפני 25 שנה הוא ראה בבית הכנסת יהודי עם תפילין ירוקות.

הרב שאל אותו על התפילין, והוא השיב כי לא היו לו תפילין מעולם, פעם הוא ראה תפילין של יהודי אחר, ועשה לעצמו תפילין מחתיכת אזבסט ושם בתוכן נייר צילום של מזוזה.

הרב אליהו זצוק"ל התרגש מאוד מחיבת המצווה של היהודי הזה, וביקש מהרב זעפרני לתת לו תפילין רגילות מהודרות.

היהודי הרוסי שאל בחשש האם עד עתה הוא לא קיים את המצווה עם התפילין הירוקות?

אמר לו הרב זצ"ל, כי הנחת התפילין שלו היא יקרה מאוד בעיני הקב"ה, אולי יותר מכל הנחת תפילין אחרת. אבל כל זה הוא עד שיש לו תפילין רגילות. עכשיו שיש לו אפשרות להניח תפילין כמו שכל ישראל מניחים – הוא צריך להניח תפילין כאלה ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה.

ומנין לרב שהוא קיים מצוות תפילין בהידור? מתשובה של רבנו יוסף חיים, בעל הבן איש חי זיע"א (שו"ת רב פעלים חלק ד - אורח חיים סימן ב. עיין נפש החיים - שער ג - פרק ז מב) שמספר כי בזמן הסבא שלו, הרב רבנו משה חיים זצוק"ל, לא היו התפילין מרובעות כל צרכן. "עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה". ובאותו זמן בא החכם היקר רבי יאודה אשכנזי ז"ל, שהיה מתושבי דמשק יע"א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב מור זקני זלה"ה על דבר התפילין שאינם מרובעים והוא יש לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים.

אחרי שעיין הרב מור זקני זלה"ה בדברי הפוסקים בדבר הזה והסכים לפוסלם, עלה והכריז בכל בתי הכנסיות שכל התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולין. ומעתה יהיו לובשים התפילין שלהם בלא ברכה, עד שילמד לאומן לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה ריבועם שלם ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה. אז הכל צריכים לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם. וכך היה. יומם ולילה למדו האמנים איך עושים תפילין מרובעות. וכך קנו והחליפו כל תושבי בגדד את התפילין שלהם לתפילין כשרות. והיה הדבר הזה קשה מאד אצל נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מחכמים שבעיר באמרם כי חרפה היא לנו לומר שלא היו אנשי עיר הגדולה בגדאד יע"א מניחין תפילין כשרים מכמה שנים, עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים. עם כל זה לא יכלו לעכב בדבר הזה כי מי יוכל לפתוח פיו לפני הרב מור זקני זלה"ה ומי יוכל למרות פיו.

כך מספר בעל הבן איש חי גם על מו"ר אביו זיע"א, שבימיו התברר כי כל הרצועות לתפילין לא כשרות כיוון שהיו עושים אותן נכרים. בסוף התהליך היה בא יהודי וזורק מעט סיד לתוך העורות שהיו כבר מעובדים לגמרי ואומר "לשם מצוות תפילין". ובאמת אין זה מועיל אלא שיעשה אותם היהודי לשמה מתחילתן. ונתאזרו החכמים בצירוף עט"ר הרב מור אביו של הבן איש חי זלה"ה ועשו רצועות חדשות מעורות חדשים מעובדים מתחילתם ע"י ישראל לשם תפילין והכריזו שכל הקהל יחליפו הרצועות וכן עשו ומאותו זמן ואילך נתקן הדבר היטב שהכל הוא עבוד ישראל מתחילה.

וחקר בעל הבן איש חי זיע"א האם יאמרו כי אלה שהיו קודם התיקון לא קיימו מצוות תפילין כתיקנה, או שמא נחשב להם כאילו קיימו את המצווה כיוון שהיו אנוסים בדבר זה, שלא ידעו אותו קודם לכן. כן יש לשאול על איש שכתב תפילין ונתנו למגיה, והתברר בבדיקה אחרי כמה שנים כי היה חסר בתפילין אות. האם האיש הזה שלבשן לפי תומו כמה שנים הלך ערום מן המצווה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה? זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל.

והביא בעל הבן איש חי ראיה שהביאה החיד"א (דבש לפי מערכת ד אות ד משם ספר שבלי הלקט ח"א כ"י שבלת ח') שהביא את דברי רב שאמר "חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה". ראיתי את התפילין של רב חייא שתפורות בחוט פשתן, ואין הלכה כמותו. ובוודאי שלרבי חייא הגדול היה שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שאנו פוסקים היום כי תפילין תפורות בחוט פשתן אינן כשרות. עם זאת רבי חייא קיים את המצווה הזאת, כיוון שלדעתו מכוון לשמים לקיים המצווה יש לו שכר תפילין...

כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים יש לו שכר שלם על מצותו. והשתא הוא הדין לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום כיון דלבו שלם לשמים".

פסח - ארבעה אחים (נעמי שמר)

ארבעה אחים (נעמי שמר)

נעמי שמר קיבלה התנוצצות של רוח מלמעלה וחיברה את השיר "ירושלים של זהב" קצת לפני מלחמת ששת הימים, כשאיש עוד לא העיז לחלום על כיבוש הר הבית ואיחוד ירושלים [‏א]!


גם בשיר הזה שלה רמוזים (ב'מקרה') הרבה עניינים של פסח.

השיר: [ http://www.youtube.com/watch?v=MK-cNb7UmKE ]

"ביום בהיר ונהדר"

הגאולה היתה בחודש הכי נהדר – חודש האביב!

ישנה טעות נפוצה שיציאת מצרים היתה באביב בגלל היופי והפריחה...

אומר הרב שהאמת היא בדיוק ההיפך (עולת ראיה ח"א עמ' ל"ז): "פעולת היציאה שלכם היא פעולה חודרת בכל היקום, פעולה חודרת בכל הטבע, פעולה חודרת בכל מה שהוא למעלה מן הטבע...".

למה חודש האביב הוא כזה יפה? כי בו התרחשה יציאת מצרים – דבר שהשפיע על כל העולם כולו! כל הבריאה השתנתה בזכות יציאת מצרים!


הרב קוק (מגד ירחים): "יציאת ישראל ממצרים תשאר לעד האביב של כל העולם כולו".

שפת אמת (פסח תרל"ו): "בפסח על התבואה. דכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב כי הגאולה אינה באדם דוקא וכל הנבראים צריכין גאולה כי יש לכל דבר קליפה הסובבת הפרי. לכן הגאולה בעת גמר בישול התבואה לכן התבואה נגאלת ממוץ ותבן שלה".

האביב הוא סוד הגאולה במכות מצרים ואולי גם הסוד היחס בין האשה וילדיה:

ספר הפליאה (ד"ה וראה והבן והי"ה במלואו ד"ם): "סוד המכות... הן דצ"ך עד"ש באח"ב והם... בגימ' בצבאו"ת בסוד השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות שנרמז בר"ת סוד הגאולה באמרו שם היום אתם יוצאים בחודש האביב ר"ל ר"ת של פסוק 'השבעתי אתכם' עולים כר"ת של פסוק 'היום אתם יוצאים', וזהו בחמש תיבות שחמישית היא מלת האביב, [ובלי המילים האחרונות בשני פסוקים אלו: בצבאות והאביב יוצא ר"ת 'האיב'] 'האיב' מתהפך 'האבי' [ואם לוקחים את החמישית אז יוצא 'האיבה'] רמז 'ואיב"ה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה', והנה יצאו ישראל מן האיבה".

נלע"ד שרמז כאן שהמילה איבה נמצאת 'בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה' שזרעו של הנחש נמצא בפסוק בין האשה לבין זרעה... ובניסן יוצאים מאיבה זו! כל פסח את יכולה להיגאל יותר מן האיבה הזאת! [ע"י עשרת המכות J]

"יצאו מתוך ההגדה"

ליל הסדר הוא לא סיפור היסטורי בלבד! זה תהליך שקורה כל שנה אצלך בבית ואצלך בנפש!

כל העניין של ליל הסדר זה חינוך הילדים 'והגדת לבנך', בליל הסדר מתחילים עם שיר הילדים של מה נשתנה, אחר כך שותים יין, לוקחים את הקערה, מחזירים אותה, מספרים על 4 הבנים, טועמים מרור, מטבלים אותו בחרוסת, מחביאים את המצות, מחלקים אגוזים, שרים שירים, וחלק מהעדות גם מציגים בפועל יציאת מצרים, וכל זה בשביל שהילדים יתעניינו, וישאלו, כי עיקר הפסח הוא בשביל להעביר את המסר לילדים!

אם במשך השנה התקשורת היתה בעיקר ע"י צעקות ובכי אז בליל הסדר מופיע הדיבור!

הדיבור שלנו נגאל ביציאת מצרים!

שיחות מוהר"ן (פח): "...עד פסח שאז יצא הדבור מהגלות בחינת "פה סח"... שזה עקר בחינת יציאת מצרים".

ר' ברוך ממז'יבוז': חכם מה הוא אומר - מה שהוא - כך היה מרמז בדיבור!

במילים הראשונות של האדם הוא מראה מי הוא! כמו שכותב הזוה"ק (מדרש הנעלם מדרש איכה מאמר ויניחהו בגן עדן): "ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים, מיד פתח באף. מהכא, דבתחלת דבריו של אדם ניכר מי הוא. כך הוא פתח באף, להודיע מי הוא".

כך כותב ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן קמא מג'): "הַדִּבּוּר הוּא הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת, כִּי אֵין יוֹדְעִים מַה שֶּׁבַּדַּעַת, אֶלָּא עַל - יְדֵי הַדִּבּוּר".

ע"י הדיבור אתה יכול לדעת מה יש בנפש האדם מולך:

ליקוטי מוהר"ן (קמא לא'): "עִקַּר מוֹצָא הַנֶּפֶשׁ הִיא מִפִּיו, בִּבְחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים ה'): נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ".

הרב שמואל אליהו שליט"א אמר על סרבן גט שרצה הסכם ממוני כלשהו 'אני רוצה לדבר איתו דקה ואדע אם הוא דובר אמת' אחרי דיבור מועט פנים אל פנים הרב אמר האיש הזה לא יעמוד בדיבורו! וכך הווה.

הגאון מוילנא נתן עצה לחקור בעל שנעלם והופיע לאחר 10 שנים וידע את כל הפרטים בזה שישאלו אותו איפה הוא ישב בבית הכנסת בשבת חתן, ואת זה דווקא הוא לא ידע! אמר הגאון שהרשע הזה חשב לשאול את החתן האמיתי על הכל אבל הוא לא ידבר על דברים קדושים והוא לא יחשוב לשאול עליהם כי הוא רשע במהותו!

החכם לא רק מדבר בחכמה, ע"י הדיבור בחכמה הוא זכה להיות חכם!

ליקוטי מוהר"ן (בתרא צח): "וְלִפְעָמִים עַל יְדֵי שֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה, אע"פ שֶׁיִּהְיֶה בְּלֹא לֵב כְּלָל, אעפ"כ יָבוֹא אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי זֶה לְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בְּלֵב וָנֶפֶשׁ. וְהַכְּלָל כִּי הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל".

אתה רוצה שמשהו יקרה? תדבר על זה!!!

ליקוטי מוהר"ן (שם צו): "וְאָמַר: שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר רַק דִּבּוּר אֶחָד, יִהְיֶה חָזָק בְּדַעְתּוֹ, וִידַבֵּר אוֹתוֹ הַדִּבּוּר כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר וָעֵרֶךְ, וַאֲפִלּוּ אִם יְבַלֶּה כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים בְּדִּבּוּר זֶה לְבַד גַּם זֶה טוֹב. וְיִהְיֶה חָזָק וְאַמִּיץ, וְיַרְבֶּה לְדַבֵּר אוֹתוֹ הַדִּבּוּר פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁיְּרַחֵם עָלָיו הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיִפְתַּח פִּיו, וְיוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ".

"חכם ותם רשע גדול

וזה שלא ידע לשאול"

הגדה של פסח: כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים (בגי' מצרים) דִּבְּרָה תּוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? (דברים ו,כ): "מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?" [חז"ל דרשו בגלל הפירוט המופיע בשאלה (העדות והחוקים והמשפטים) ששאלה זו שייכת לבן החכם] וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן".

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות יב,כו): "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?", לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר [ולכן הסבו חז"ל את הפסוק הזה כלפי הבן הרשע]. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: (שמות יג,ח): "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות יג,יד): "מַה זֹּאת? [שאלה זו משויכת לבן התם בגלל הסתמיות שבשאלה "מה זאת" שאין בה פירוט מיוחד] וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג,ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" [כאן אין בכלל שאלה אלא ציווי לספר לבן גם אם הוא לא שואל, לכן הפסוק משויך לזה שאינו יודע לשאול].

ישנו בן חמישי, שבניגוד לארבעת חבריו כלל לא טורח להגיע אל הסדר. אך אין להתייאש ממנו. הוא יגיע. אליהו הנביא, שתפקידו להשיב לב בנים על אבותם, יביא אותו בסופו של דבר. פתיחת הדלת היא לא רק לאליהו הנביא אלא גם לבן שהוא מביא איתו, הבן החמישי.

הרבי מחב"ד (ספר השיחות תש"ג): "למה המילה "אחד" חוזרת לפני כל בן מארבעת הבנים? בדרך כלל, המינוח "אחד" מבטא את אחדות ה'. ההגדה מלמדת, אם כן, שלכל יהודי, ללא הבדל מה הוא אומר בגלוי על ה' ועל התורה, יש ניצוץ של "אחד" וה' נמצא בתוכו. לכן, ראוי וחובה להשקיע בו זמן ולקרב אותו לה'.

כמו כן יש בן שהוא בבחינת תלמיד חכם, ויש שהוא תם, יש ילד סגור (שאינו יודע לשאול) ויש גם בן "רשע". ההגדה מלמדת הורים ומחנכים להתייחס אל כל ילד כאילו היה "אחד" – הילד היחיד. תשומת הלב המלאה והיחס המיוחד שניתנים בדרך כלל לבן יחיד, זה משהו שכל ילד זכאי לקבל ובכוחה לחולל נפלאות.

"וכשארבעת האחים

יצאו לנוע בדרכים"

הרב גינזבורג: פירוש נפוץ על ארבעת הבנים מפרשם כמייצגים ארבעה דורות בעם ישראל, המבטאים תהליך של "ירידת הדורות" – התרחקות הולכת וגוברת מהיהדות: ה"חכם" הוא סמל כל הדורות הוותיקים, שבהם כולם היו קשורים באופן זה או אחר ליהדות, ובמובן זה היו כולם סוג של תלמידי חכמים; ה"רשע" מבטא את הדור שמרד ביהדות ובאופן מופגן התרחק ממנה והפסיק לשמור מצוות; ה"תם" מבטא את ילדי הדור המורד, שאינם מתנגדים ליהדות באותה חריפות של הוריהם וגם אינם יודעים עליה הרבה, אלא הם פשוט תמימים; ולבסוף הבן "שאינו יודע לשאול" הוא הדור הבא, שלא גדל אפילו על רקע המרידה ביהדות, והנו כה מנותק ממנה שהוא לא יודע איך להתחיל לשאול עליה שאלות.

לבנים אלו יש גם אחות – "עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא,כא).

פסוק זה מתאר מציאות עתידית שבה עם ישראל, שכל השנים בורח מה' ונמנע מלהיעתר לחיזוריו, מסתובב על עקביו ויוצא לחפש את ה' על דעת עצמו, שלא מתוך כפייה או הכרח [כדברי המלבי"ם: "ברא לה ה' טבע חדשה שהיא 'תסובב את הגבר' (הקב"ה) ותבקש אותו שיבא אליה והוא לא יבקש אותה ע"י השתדלות של כיבוש ומלחמה"].

מ"בת שובבה" ילדותית המתחמקת מאביה, הוא הופך לאשה בוגרת המסובבת-מחזרת אחר אישהּ.

תהליך התבגרות זה הוא משל לתשובה אל ה' שהיא רצונית וחופשית בתכלית, "תשובה מאהבה" ללא שמץ של יראה חיצונית ושלילית.

הבת השובבה אינה מסבה לשולחן הסדר וגם לא מסתובבת סביבו; היא משחקת מתחתיו. מי שמגלמים אותה בליל הסדר הם בראש ובראשונה הילדים, הבאים לסדר כדי לשחק באגוזים, לגנוב את האפיקומן, להסתובב בין הרגליים של הגדולים ולשגע את כולם. כל השאלות והתשובות של הבנים הגדולים, כל מסעות התשובה הנפתלים והמסובכים שלהם – כל אלו אינם מעניינים את הבת השובבה. אם המבוגרים יקראו לה לשבת עמם ולהשתתף בקריאת ההגדה, היא תתפתל מאחיזתם ותברח חזרה אל מתחת לשולחן. היא נמצאת בליל הסדר בשביל הכיף.

במושג של 'ירידת הדורות', נראה כי הבת השובבה היא הרחוקה מכולם, היא הכי פחות משתתפת ומעורבת בסדר.

אבל דווקא הבת השובבה היא הקולטת את סוד יציאת מצרים טוב יותר מכל אחיה הגדולים, בזכות השעשוע והחופש שלה תזכה, בבגרותה, לעשות תשובה אמיתית מבחירה!

בעוד אחיה הגדולים לומדים, מתווכחים, מפרשים את ההגדה, מקשיבים או מסתכלים, הבת פשוט חיה אותה!

הרב קוק (אדר היקר): "האהבה, המפתחת את הנפשות העדינות ומכשירתן להרגשת המוסר היותר עדין ומרומם, הרגש האדיר הזה... השירה הנשגבה והקדושה הזאת, לא תוכל להאמר כ"א עם המילוי הגמור והשלם של החיים, החמריים, המוסריים, והשכליים, לכל סעיפיהם, שרק אז יוכל האדם להתנשא אל אותו החופש המוחלט, שנטיותיו הנפשיות ילכו במלא עזם ותקפם, ובפרשן כנפיהם, אל מלא רוחב החיים לכל צדדיהם, לא ימצאו שום מעצור ומכשול".

הנביא ירמיהו הביא את הבת השובבה הזאת כדי שתייצג את הגאולה שלנו עכשיו בארץ ישראל: היא חיה כאן במקום השכינה, נושמת אוויר של ארץ ישראל, וסופגת מכל הכיוונים את רשמי העבר של אבותינו וכל הצדיקים שחיו כאן! היא בונה עדיין את הגשמיות את החומר ואת כל השאר, והיא תזכה גם לגדול טבעית ושמחה וקדושה ומושלמת.

"פגש חכם בחכמה

אהב התם את התמימה

והרשע בתור אישה

תפס מרשעת איומה"

ארבעת הבנים מסודרים בסדר עולה לפי דרגת אמונתם:

הראשון ברשימה (שמסיבות מובנות עבר למקום השני) הוא הרשע: הרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם" על קרבן פסח שנאמר בו "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" ובכך הוא כופר, ביציאת מצרים, ובברית שכרת הקב"ה עם עמ"י.

החכם נמצא מעל הרשע אבל חכמה בלבד איננה מספיקה ואוי לו למי ש"חכמתו מרובה ממעשיו" ש'דומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו'.

הוא רואה עצמו כחלק מן העם שד' אלקיו אבל בהסתייגות 'אשר ציוה ד' אלקינו אתכם'.

יש לו תקוה אם יבין, שיראה קודמת לחכמה והיא תכליתה "ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ד' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה".

התם נמצא גבוה מעל הרשע והחכם, תם בלשון תורה הוא שלם, מושלם, תמים ('ויעקב איש תם', 'נח איש צדיק תמים', איוב 'תם וישר וירא אלקים').

התם הוא צדיק עם תפילין ודבוק בכל לאביו שבשמים. ובשאלתו אין פגמים.

"וזה שלא ידע לשאול

לקח את היפה מכל

שילב ידו בתוך ידה

וחזר איתה להגדה".

זה "שאינו יודע לשאול" איננו זה שאינו יודע מה לשאול, אלא זה שנמצא מעבר לעולם השאלות והתמיהות[‏ב].

הרב קוק (אורות הקודש, דרך הקודש, פרישות כז- לב): "השתיקה נובעת בעומק הנשמה... כשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה עולמות רבים הולכים ונבנים שירות נשגבות מתנשאות בשיא קדשן וגבורה עליונה בעדן קודש מתרוממת על כל ספירותיו הרוחניות".

"לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?"

בגלות מצרים היינו במצב של 'עיבור', כעובר בבטן שאי אפשר לדעת מיהו ומה תהיה דרכו...

היציאה ממצרים נמשלה ללידה ('ארבעה בנים' בגימטריא 'מצרים'), אז רואים לפתע ארבעה בנים שונים זה מזה וצריך לגשת לכל אחד בדרך המתאימה לו - "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ".


"בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי"

שאלות סתם, באמת אסור לשאול יותר מידי, אבל שאלות מתוך אמונה - ממשיכות את הישועה מעולמות עליונים לעולם העשיה...

תפארת שלמה[‏ג] (רמזי פסח): "במשנה מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל לאביו וכו' (פסחים י,ד)... צריך להתבונן בזה מפני מה דוקא במצוה זו צריך שאלת הבן...? אכן יבואר עפ"י הידוע לי"ח שהקדמונים רמזו בזה סודות עמוקים. 'כאן' עולה גימ' ע"ב עם הכולל. ושם ע"ב הוא עולם האצילות ב"ן הוא עולם העשי'... וצריך להמשיך החסדים משם ע"ב עולם האצילות".

לכן כותבים המקובלים ש'מה נשתנה' - זה הזמן לשאול על הכל! ה' למה הוא חולה? למה היא לא התחתנה? למה להם אין ילדים? והשאלות האלו יעוררו למעלה בשמים את השפע השייך לתשובות...

אני ממליץ בחום רב שבליל הסדר הקרוב נשאל כולנו את השאלה המרכזית - "למה אנחנו לא מקריבים כיום קרבן פסח?!?"

שאלה שאין לי תשובה עליה, הרי 'מקריבים אף על פי שאין בית', טומאה הותרה בציבור, יש כבשים, יש מזבח, יש את מקום המזבח, ואנחנו הריבון בהר הבית...

יהי רצון שבזכות שאלה זו נזכה בשנה הבאה לברך "אשר קידשנו במצותיו וציונו על אכילת הפסח" ולאוכלו על השובע בירושלים!

---

[‏א] שלושה שבועות לאחר הופעת הבכורה של השיר בפסטיבל, פרצה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה אוחדו שני חלקי ירושלים. לאחר ששמעה ברדיו את הצנחנים השרים את שירה ליד הכותל, הוסיפה שמר, בית חדש לשיר ובו הנגידה את המצב לפני ואחרי המלחמה. לעומת "איכה יבשו בורות המים" ו"ואין פוקד את הר הבית" בבית השני, הכריז הבית החדש "חזרנו אל בורות המים" ו"שופר קורא בהר הבית".

[‏ב] על פי הקבלה ארבעת הבנים מקבילים לארבע מהספירות המקבילות לארבעת רגלי כסא הכבוד: חסד, גבורה, תפארת ומלכות בהתאמה  [עיין בשער הכוונות (דרושי הפסח ד)] והמלכות כידוע מקבלת ישר מהכתר! [כמו שכותב הרמח"ל על 'ואתה קדוש'].

[‏ג] רבי שלמה הכהן רבינוביץ' (ה'תקס"א - כ"ט באדר ה'תרכ"ו, 1866) היה האדמו"ר הראשון של חסידות ראדומסק. סופר עליו שלילה אחד בעודו לומד בבית המדרש, נכנס בו פחד, הוא נטל את השופר שהיה בבית הכנסת ותקע בו תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. לפתע נתחלחל כאשר ראה נפטרים בתכריכים עומדים על יד החלונות ושואלים: "האומנם שופרו של משיח הוא זה?!". והוא נמלט מבית המדרש בבעתה. סיפור זה נתפרסם בכל הסביבה והכל דיברו על קדושתו הנוראה של העילוי אשר בתקיעתו הטהורה הוציא נפטרים מקבריהם. על ידיעותיו בנסתר התבטא פעם באומרו "ברוך ה', בקי אני בכתבי האר"י הקדוש ז"ל כב'אשרי יושבי ביתך' ".