יום חמישי, 28 במאי 2015

פרשת נשא - ברכת כהנים - כלי לקבל את האור

ברכת כהנים - כלי לקבל את האור


במדבר (ו,כג):
"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ".
ההסבר המקובל הוא (רש"י ואבן עזרא), ברכה מצד אחד, ושמירה עליה מן הצד השני.

ההיפך מהקללות: "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה, וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה ...", "זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ, וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ (דברים כח, לח-מ)".

רש"י: "שלא יבאו עליך שודדים ליטול ממונך שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה הנאה יש לו במתנה זו? אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר"[1].

'יְבָרֶכְךָ' זה האור, 'וְיִשְׁמְרֶךָ' זה הכלי[2].

"יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ"

ספרי (פסקה מא):"רבי נתן אומר זה מאור שכינה שנאמר 'קומי אורי כי בא אורך'... דבר אחר זה מאור תורה שנאמר 'כי נר מצוה ותורה אור' ".

אוה"ק: "יאר ה' - פירוש שלא יהיה מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל".

הברכה השניה משפיעה עליך אור שכינה ותורה  והשגה עליונה!

"וִיחֻנֶּךָּ" – ספרי: "בדעת ובבינה ובהשכל ובמוסר ובחכמה".

שוב רואים שהחלק השני זה הכלי לקבל את החלק הראשון, כאן אתה מקבל את המידות שיעזרו לך לקנות את התורה והשכינה, כי הרי התורה היא לא כמו החכמות האחרות שמשפיעות רק על השכל, התורה הופכת את אישיות האדם[3]!

כמה שתהיה יותר חזק בחלק השני ככה תקבל את החלק הראשון!

דרך ה' (ד,ב,ז): "ואולם מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו, הוא ימשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו, וכשיעור שירבה בהכנה כן ירבה יקר התלמוד וכחו. והוא מה שמצינו בחכמים הקדמונים, שתורתם היתה מעטירתם כח גדול ונותנת להם מעלה ויקר, מה שלא נמצא בדורות האחרונים, מפני יתרון הכנתם על הכנת האחרונים. וכבר אמרו על יונתן בן עוזיאל, שבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף שהיה פורח עליו היה נשרף, מפני עוצם השראת השכינה שהיתה שורה עליו על ידי לימודו".

דעת תבונות (קכו): "וימצאו שני בני אדם, על שלחן אחד ידברו, יאכלו וישתו, ותולדות מעשי האחד יתעלו עד רום שמי השמים, ותולדות מעשי האחר לא יתעלו, ולא קרוב להם. ואביא לך ראיה ברורה, יונתן בן עוזיאל יושב ולומד - כל עוף הפורח עליו נשרף (סוכה כח ע"א), ואחרים לאלפים ולרבבות יושבים ולומדים, ולא יהיה להם כן; וזה מצד הפועל. ומצד הנפעל, קדשים יוכיחו, שאכילתם מצוה רבה, ואכילת חולין - לא כן... יונתן בן עוזיאל לפי שהוא איש קדוש ונורא מאד, ונשמתו מעוטרת בעטרי קדושה והארה רבה, על כן כל מעשה אשר יעשה יעלה ויגיע לרומו של עולם, וינועע כל אופני הקודש; ואדם אחר שאינו כל כך קדוש, ואינו מעוטר באלה העטרות, לא יתעלו מעשיו לעילוי זה[4]".

"יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".

רש"י: "ישא ה' פניו – יכבוש כעסו" כמו "אולי ישא פני" הכוונה התפייסות והתקרבות בין הקב"ה וישראל!

"וישם לך שלום" זה שלום בין היהודים בתוך עם ישראל!

גמרא (מנחות כז.): "וכן ישראל בהרצאה (רש"י - אין נענין) עד שיהו כולן באגודה אחת שנאמר (עמוס ט,ו) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה".

המהר"ל (אבות ג,י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" - השלום עם הקב"ה ועם ישראל נמצאים באותה ברכה – לומר לך שיהודי לא יכול להיות בשלום עם הקב"ה אם הוא רב עם יהודי אחר!

הברכה הראשונה היא הברכה החומרית!

השניה היא התורה! (היא פחות מהחיבור עם ישראל[5]).

השלישית היא החיבור עם הקב"ה בעצמו!

ג' דרגות:
הראשונה – עבד, יש אצלו מצות הענק תעניק לו מצאנך...
השניה – בן, ושננתם לבניך שזוהי התורה.
השלישית – רעיה, דבקות מושלמת מעבר לנתינת חפץ או לימוד משותף.

ג' דרכים שהאשה נקנית (קדושין ב.):
הראשונה – כסף, השניה – שטר (התורה), השלישית – ביאה (חיבור ללא מתווכים).

וכן מלכות, תפארת, בינה

ועיין בכלי יקר על ברכת כהנים (בת, אחות, אם).






[1] מנורת המאור (פרק ב): רבי יוסי בן קסמא זכה לעשירות. יום אחד הגיעו שבאים רומאים, ובאכזריות חטפו את שני הבנים שלו למטרת סחיטה.
רבי יוסי יצא לחפש אחר בניו האבודים ונודע לו שהם ברומא.
מיד הפליג לרומא. בחקירותיו נודע לו היכן הבנים. וכשהגיע אל השבאי – אל החוטף - אמר לו: "קח מאה מנה ושחרר את שני הילדים".
אותו רשע, ידע שרבי יוסי עשיר גדול ורצה סכום גדול בהרבה. הרי לשם כך בדיוק חטף את הילדים. סירב למחיר, דרש יותר – כדמי כופר ולא הסכים.
יצא החוצה רבי יוסי ופנה בתפילה לקב"ה על מצבו הנורא.
מיד שלח הבורא יתברך את המלאך מיכאל שהפך את בטנו של החוטף הרשע. בטנו החלה לפתע לכאוב, והוא סבל סבל בל יתואר.
אמרו לו יועציו: יתכן שזה בגלל אותו יהודי שדחית מעל פניך. אולי כדאי לקרוא לו בשנית?.
החליט השבאי כי חייו קודמים והוא מוכרח להציל את עצמו.
קרא לרבי יוסי בן קסמא. אמר לו אני מסכים למחיר שהצעת, תן מאה מטבעות, ונסגור את העיסקה.
אבל רבי יוסי דרש הנחה ואמר לו: "עכשיו, אתן לך שמונים מנה ולא יותר".
התרגז החוטף ודרש לסלק אותו מהמקום.
יצא רבי יוסי בן קסמא משם, בלי הילדים שלו. הוא היה מאוד עצוב. וראה זה פלא, כאב הבטן חזר!. קרא החוטף שוב אמר: "טוב, תן את השמונים".
אמר לו רבי יוסי: "לא שמונים אתן לך, אלא חמישים!".
שוב סילק אותו השבאי האכזרי מהמקום . 'מה אתה עושה צחוק?' התרגז.
והנה יצא רבי יוסי , ומה? כאב הבטן חזר במלא עוזו!! .
קרא לו החוטף. אלא שהפעם היה רבי יוסי נחרץ : הוא לוקח את הילדים מכאן, רק בחינם!! ללא שום תשלום!!.
הבין הרומאי שאין עם מי להתווכח, כאבי הבטן מאיימים על חייו. מה אפשר לעשות? הסכים ואמר: "קח אותם ולך!"
אמר רבי יוסי: מה פתאום בחינם? אתה שיעבדת אותם? – תשלם על העבודה!!
ומה היה בסוף? אותו רשע הסכים . ואף שילם לו מאה מנה והצדיק לקח את הילדים ושב הביתה...

[2] הרבה פעמים יש מצב של 'עושר שמור לבעליו לרעתו', לכלי יש תפקיד מאוד חשוב! שהעשור לא יעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו. אדם יכול לבזבז את כל חייו בדאגה לחומריות שלו ולעלות למעלה בלי כלום.
לכן לפעמים דוקא זה שהקב"ה לא נותן לך את ה'אור' את העושר – זה הדבר שהכי טוב בשבילך, כי הקב"ה יודע יותר טוב ממך איך אתה תעכל את העושר הזה. לכן צריך להודות גם על מה שאין!

[3] אורות הקודש (א' עמוד א): "חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד. וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד".

[4] לפעמים הלימוד לא טוב לא בגלל ההכנה אלא בגלל לימוד לא מותאם: הרב קוק (אורות התורה ט,ו): "ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם הי' מוצא את תפקידו וממלאולעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז הי' מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי' נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכהלהטעימם מנעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם. - ובחלוק המקצעות השונים בסדרי הלמוד, לפי התכונות הנפשיות השונות, יש מי שנטיתו חזקה לחכמות מיוחדות, שגם הוא צריך ללכת לפי נטיתו הפנימית, ויקבע עתים לתורה. וזה וזה יעלה בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ... ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד".

[5] תנא דבי אליהו: "שני דברים יש בעולם ואני אוהבם אהבה גמורה, ואלו הם: תורה וישראל, אבל אין אני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: בני, דרכם של בני אדם אומרים, התורה קדמה... אבל אני אומר, ישראל קדושים קדמו, שנא' 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתו' ".

פרשת נשא - "העבודה היא חיינו"

"העבודה היא חיינו"


לפני כחודש קראנו בתחילת פר' אמור את דיניהם של הכהנים. לכהן הדיוט אסור להיטמא למתים מלבד לשבעת הקרובים (אב, אם, אשה, אח, אחות לא נשואה, בן, ובת), ואליהם זו אף מצוה להיטמא. ואילו לכהן גדול אסור להיטמא כלל למתים, ואפילו לשבעת הקרובים, מלבד למת מצוה.

הדינים והאיסורים הללו ניתנו לכהנים בשל קדושתם המיוחדת ומדרגתם הגבוהה כמשרתי ה' בבית המקדש.

פרשת השבוע מגלה שגם מי שלא נולד כהן, יכול "לקבל" את דיני הכהונה.
נזיר.

במדבר (ו,ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' ".

הנזיר נאסר בשתיית יין ובאכילת ענבים. הוא אף מצווה לגדל פרע את שיער ראשו. ובנוסף, הוא אף נאסר להיטמא למתים, ואף לא לשבעת הקרובים. איסורי הטומאה שלו הם ככהן גדול, ומלבד למת מצוה, אסור לו להיטמא כלל וכלל.

במדבר (שם,ו-ז): "כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ".

איסור זה תמוה לכאורה, כיצד יתכן שאדם מן השורה יקבל את מעמדו הגבוה והייחודי של הכהן הגדול?

לפני כ3,324 שנים עמדנו למרגלותיו של הר סיני, וזכינו לקבל את התורה.
מעמד הר סיני היה מעמד התגלות אלוקי, שלא היה כמותו אלא פעם אחת בהיסטוריה כולה.
הקב"ה בעצמו, כביכול, ירד אל ההר, והתגלה לעיני עם ישראל - "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות יט,כ).

הקדושה שהיתה באותה שעה בהר סיני הייתה עצומה, וכך מתוארים הדברים בתורה: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד". (שם, יח. וע"ש בפסוקים נוספים).

לא לחינם נצטוו עם ישראל בציווי ובאזהרה מיוחדת לבל יהינו לעלות אל ההר. "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת". (שם, יב. וע"ש בפסוקים נוספים).

והנה, הפלא ופלא. עם סיום מעמד הר סיני, הורשו עם ישראל לעלות אל ההר, ולא נותרה בו קדושה. כך נאמר בתורה: "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". (שם, יג). הקדושה פרחה לה.

אנו מכירים הר נוסף שגם הוא הר קדוש. אולם הוא קדוש לעולם. הר הבית, הר המוריה.

ההר שבו שכנו בתי המקדש (הראשון והשני), עומד בקדושתו עד עצם היום הזה. למרות הגלות הארוכה, ולמרות שכבר חלפו כאלפיים שנה מאז חורבנו של הבית השני, עדיין עומד ההר בקדושתו.

מה נשתנה? איך יתכן שההר עליו התגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו מאבד את קדושתו מיד עם סיום המעמד, ואילו ההר עליו שכנו בתי המקדש קדוש לעולם?

התשובה נעוצה בהבנת סיבת קדושתם של ההרים השונים. הר סיני התקדש מלמעלה, הר הבית התקדש מלמטה.

הר סיני זכה לקדושתו "במתנה". הקב"ה בחר בהר זה (בגלל ענוותנותו, כמתואר בחז"ל), לתת עליו את התורה, ומכיון שקדושתו באה אליו כמתנה מלמעלה, ממילא ברגע שהסתלקה סיבת הקדושה הסתלקה קדושתו.

הר הבית, לעומת זאת, הוא הר שקודש בעקבות מעשי האדם, האדם הוא זה שבנה את בתי המקדש (הראשון ע"י שלמה המלך, והשני ע"י עולי בבל). ולא עוד אלא שבהר זה עקד אברהם אבינו את בנו יצחק - "עקידת יצחק" ("הר המוריה").

קדושה שבאה בעקבות מסירות-נפשו של האדם, קיימת לעולם.

מדוע? "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם". (תהלים קטו, טז). השמים מספרים מצד עצמם שהם "שמים לה'", אבל "הארץ", דהיינו, על מנת שהארץ תכריז שהיא לה', את התפקיד הזה נתן הקב"ה "לבני האדם" שהם יעשו זאת.

וממילא הקדושה שבאה בעקבות מעשי האדם היא מתמשכת וקבועה. (רעיון זה מובא בשמו של ר' אליהו לאפיאן זצ"ל ב"טללי אורות" שמות ח"א עמ' שי).

בחג השבועות קראנו כולנו את מגילת רות. התרגשנו והתפעלנו מכברת הדרך הארוכה (תרתי משמע), ומהמאמצים העילאיים של רות המואבייה עד לכניסתה תחת כנפי השכינה.

היו לה לרות את כל הסיבות שבעולם, מדוע לא להצטרף אל חמותה ואל העם היהודי. היא הייתה בתו של עגלון מלך מואב, והיא וודאי הורגלה לגינוני מלכות ולחיי עושר ושפע, וכעת היא שבה עם נעמי בעירום ובחוסר כל.

היא אף התאלמנה מבעלה מחלון, וכעת היא שבה עם חמותה לבית לחם, למרות שבדרך הטבע קשה מאוד לשער מי יהיה חתנה לעתיד. [ובפרט שאז עדיין לא הייתה ידועה ההלכה של "מואבי ולא מואבית"]. נעמי עצמה ניסתה לשכנע אותה שלא לשוב יחד איתה בטיעון זה: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה' ". (רות א, יא-יג).

כך, שאין שום סיבה הנראית לעין שבגינה היא תשוב עם חמותה לבית לחם.

ולמרות זאת, בגבורת נפש עצומה ובדביקות אמיתית היא שבה עם נעמי - "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". (שם, טז).

ואכן, לא היו קלים חבלי הקליטה של רות. על מנת לקיים את עצמן הן היו מוכרחות ללכת וללקט שעורים כדרך העניים. זאת בנוסף ל"קבלת הפנים" החמה לה הן זכו עם בואם לעיר "וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי" (שם, יט).

הדרך הייתה קשה. קשה מאוד.

אך, הנה, הביטו וראו מה כוחה של מסירות-נפש עילאית זו ומה תוצאותיה.
היא זכתה להתחתן עם בועז, והיא "אמה של מלכות". מזרעה יצא דוד המלך (כמתואר בסוף המגילה), ומזרעה ייצא מלך המשיח שיבוא בב"א.

זה שכר מאמציה ומסירות נפשה העצומה. גם נעמי עצמה הבחינה כבר בדרך לבית לחם בתכונת ההתאמצות הזו של רות "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ". (שם, יח).

ההקרבה העצומה הזו הולידה את מלכות בית דוד ואת מלך המשיח.

הקרבה (מצד האדם) מולידה קירבה (אל הקב"ה).

גם הנזיר "שלנו" לא נולד מיוחס. אבל הוא מעצמו ומיוזמתו מפתח את הייחוס האמיתי שלו. הוא מיוזמתו מקדש את עצמו.

כך מפרש רבינו אברהם אבן עזרא את המלהיַפְלִא: יפריש, או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאותם.

הנזיר מואס בתענוגות העולם הזה. הוא רוצה להתקדש, להיטהר ולהתרומם. ובעקבות זאת הוא מקבל על עצמו נזירות, והוא זוכה ל – "נֵזֶר אֱלֹקיו עַל רֹאשׁוֹ". (פסוק ז).

וכך יפרש שם שוב רבינו אברהם אבן עזרא: ויש אומרים, כי מלת נזיר - מגזרת נזר, והעד כי נזר אלהיו על ראשו, ואיננו רחוק. דע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך האמתי, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאות.

הנזיר מעלה את עצמו בעבודה קשה למקום של קדושת כהן גדול שניתנה לו מלמעלה במתנה!

בעבודה של ספירת העומר אתה מושך לעצמך את כל השפע שהגיע בפסח ומיד הסתלק בחזרה, הסוף של כל העבודה זה התיקון של ליל שבועות!!!

לכן התיקון של ליל שבועות עושה דברים עצומים מן השמים!

כמו שכתוב בהקדמת הזוהר: "דְאִיהִי, אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא[1]. בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא. וְאִיהִי וְעוּלֵמְתָהָא עָאלַת וְקַיְימַת עַל רֵישֵׁיהוֹן וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ. וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן"!

וכמו שמובא בשולחן ערוך האר"י ז"ל: "דע שכל מי שבלילה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק".

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!





[1] כה"ח (תצד,לו): "הרמ״ק ז״ל כתב דביום שבועות היה עוסק בחכמת האמת והיה רואה סי׳ יפה במשנתו. ואם לא יש לו יד בחכמת הקבלה ילמוד האדרא רבא או זוהר".

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: