פרשת שמות - כח השם של האדם

כח השם של האדם

כתב ידו של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל (מתוך הספר 'ישועות מרדכי')

כינויו[1] של החומש השני - ״שמות״, הוא על שם שמותם של בני ישראל היורדים למצרים.

שמות (א,א): ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״.

וכי השמות של בני ישראל ירדו למצרים, והלא בני ישראל עצמם ירדו למצרים, ומדוע אפוא מייחסת התורה את הירידה למצרים לשמותם של עם ישראל, ולא להם עצמם?

תהלים (מו,ט): ״לְֽכוּ־חֲ֭זוּ מִפְעֲל֣וֹת ה' אֲשֶׁר־שָׂ֖ם שַׁמּ֣וֹת בָּאָֽרֶץ".

גמרא (ברכות ז): ״אל תקרי שמות אלא שֵמות״.

אור גדליהו (ע״פ חז״ל, שיחות ומאמרים, שמות עב): ״כי שמות הנבראים הם כפי כוחותיהם ותפקידיהם, כי יסוד הבריאה הוא השם של הדבר, וכשאובד מהותו, אז נעשה שממה״.

אביהם של ישראל: בחודש החמישי להריוני גיליתי שיש בעיה עם העובר. הרופאים בניו-יורק, שם גרתי אז, בדקו אותי ונתנו לי מכתב הפניה לבית החולים להפיל, לא עלינו, את העובר. מייד התקשרתי לרב זצ''ל וסיפרתי לו את גזירת הרופאים. הרב ביקש שלושה ימים עד שיחזיר לי תשובה. כעבור שלושה ימים מבשר לי הרב שהעובר בריא ושלם, ועלי להמשיך את ההריון והילד הזה יביא לנו הרבה מזל טוב.

בשעה טובה ומוצלחת נולדה לנו בת בריאה ושלמה. מבית החולים במנהטן צלצלתי לבשר לרב על ברכתו שהתקיימה. שאלתי את הרב האם אפשר לקרוא לילדה תהילה, כשבח והלל לבורא עולם, אך הרב ענה לי: "מה פתאום? לילדה הזאת יש שם ותפקיד. תקראי לה אמונה ותוסיפי לה את השם מזל, והיא תביא לכם הרבה ברכה ומזל טוב". וכך עשינו.

היום אמונה-מזל היא בת 14. היא צדיקה, ענווה, טובת לב ומודעת היטב היטב לתפקידה בעולם. כשנפטר הרב, לדאבון לבנו, אמרה לי אמונה-מזל: ''אמא, אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות'', "נכון", אמרתי לה, ''הרב כבר אמר לך ביום שנולדת שזהו תפקידך בעולם''.

הרב קוק (אורות הקודש ג, קלט): ״העולם הרוחני בונה כל אחד ואחר לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל-כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא״.

הסבר - שמו של אדם מבטא את מהותו ותפקידו אשר בשבילו נברא, אך פעמים רבות בשל חוסר העמקה והכרה עצמית, לחץ חברתי גלוי וסמוי וסיבות נוספות, ׳שוכח׳ האדם את עצמו ועצמיותו ומנסה לשייך את אישיותו וחייו ל׳שמות' חיצוניים שאינם הוא באמת.

במצב זה. לא רק שהוא פוגע בעצמו מפני שאינו מוציא את עצמו מהכוח אל הפועל, אלא פוגע הוא בבניין העולם כולו החסר את הופעתו הייחודית כחלק מהפסיפס הכללי, חיסרון ההופך אותו ואת העולם עמו משם לשממה.

לפיכך נקרא ספר שמות על שם השמות, ללמדנו כי לא רק בגופם ירדו בני ישראל למצרים, אלא גם ובעיקר מהותם האלוקית גלתה, שנאמר: ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״.

אבל המהות הישראלית אע״פ שנשבתה בגלות, לא התבטלה ולא נהפכה לשממה – "לא שינו את שמם"! - אלא אדרבא, דווקא מתוך עומק החושך, הצרות והקשיים גילתה את שמה - את המהות האלוקית שבה, ומכוח כך יצאה ממצרים להיות לאור עולם!

אביהם של ישראל (הרב יגאל אבן דנאן, רחובות): הרב זצ"ל היה גאון בלכסות את גדולתו, ואפילו טפח לא גילה. אך כשהיה מדובר בשלום-בית או בשאלות בפיקוח-נפש וכדומה, ניתן היה לראות בפועל ששכינה מדברת מגרונו, כפשוטו.

זכורני שבהיותי אברך בכולל "מרץ" ניגש אלי אחד האברכים שנולד לו בן, וביקש ממני שאשאל בעבורו ובעבור אשתו איזה שם טוב לבן שנולד להם במזל טוב.

ביקשתי שיתלווה אלי להתפלל ותיקין עם הרב, אך הוא התבייש לבוא. הוא צייד אותי ברשימת שמות, ומהרשימה שהגשתי לרב, הרב בחר את השם יוסף ובירך.

לאחר כחודש ניגש אלי אותו אברך וסיפר לי שיש בעיות בשלום הבית שלו, בעקבות בחירת השם יוסף לבנו. מתברר שהשם הזה נכנס לרשימה מתוך שהוא רצה אותו, אך אשתו מאוד לא חפצה בו, אך מאחר שהרב בחר היא קיבלה זאת. בדיעבד התברר שבפועל קשה לה, וקשה בבית...

אמרתי לו שאני לא יודע מה לומר לו. הצעתי שיבוא איתי ביום למחרת לרב לאחר ותיקין ויספר לרב, אך הוא מאוד התבייש והעניין נדחה.

לאחר חודש נוסף נולד למישהו אחר בן במזל"ט, והרב הוזמן להיות סנדק בברית. הברית נערכה בבית המדרש של הישיבה התיכונית במבשרת-ציון, ובסיום הברית הרב יצא מהפתח הראשי של בית המדרש, שהוא פתח גדול ורחב מאוד, ואני הלכתי לצדו.

משמאל לדלת, עמד אותו אברך עם בנו הקטן יוסף בידיו, שכבר היה בן חודשיים, והתבייש לגשת לקבל ברכה מהרב. המרחק אליו ממרכז היציאה היה כשני מטרים. לפתע עצר הרב את הליכתו וסטה ממרכז הדרך שמאלה, ישירות אל מול אותו אברך שמחזיק את בנו בידו. הרב עצר מולו, הניח את ידו על ראש התינוק ואמר לאב ההמום: "תגיד לאשתך שאני אמרתי שהשם יוסף זהו השם הכי טוב והכי מתאים לבן שלכם, ושתשמח!"

האברך החל לרעוד ולא הצליח לדבר, הרב הסתובב חזרה ויצא, ומי שלא ידע על מה מדובר, לא ידע שהיה פה גילוי של אליהו הנביא, כי אני מעולם לא הצגתי לפני הרב לא את האיש ולא את הבעיה שיש לו עם אשתו. מה שהביא לגילוי זה בוודאות היה שלום-בית ממשי.

כללים בקריאת שם לילד מהרב מרדכי אליהו זצוק"ל.

---

[1] הרב ערן טמיר.

פרשת שמות - אהבה ללא גבול

אהבה ללא גבול

שמות (ד,יד): "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".

הרב הלל מרצבך: אהרון הכהן דואג לעם ישראל במשך עשרות שנים, הוא נמצא איתם, סובל בסבלם ונושא את משאם.

והנה, ה' מחליט אחרת - מי שינהיג את עם ישראל יהיה משה ולא אהרון.

כשמשה רבנו מקבל את השליחות מאת ה', חוזר למצרים ובא להוציא את עם ישראל. אהרון לא מתלונן: "איפה היית כל השנים!?". הוא לא אומר לפני ה': "זה לא הוגן! משה לא היה כאן כל השנים! הוא לא נשא עם העם הזה את כל המשברים והקשיים של העם! הוא לא היה בשעבוד! איך הוא יכול להרשות לעצמו להנהיג את העם?".

אלא מקבל את דבר ה'.

ה' מעיד עליו: "וראך ושמח בליבו".

כותב רש"י, שבזכות רוחב ליבו של אהרון, שוויתר למשה ולא התלונן, ושמח בכל ליבו על כך שמשה הוא זה שזוכה להנהיג את ישראל, ולא קינא בו כלל וכלל, הוא זכה לשאת את החושן על לבו.

אהרון זכה לקבל את התואר (אבות א,יב): "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

מסופר בתורה שבשעת מותו של אהרון, בכו עליו כל ישראל 30 יום.

מוסיף המדרש שהיו בעם ישראל יותר 3000 ילדים שקראו להם אהרון, על שמו של אהרון הכהן, בזכות ריבוי אהבה והשכנת השלום שאהרון עשה בעולם.

זו הסיבה שהכוהנים בברכתם מברכים: "לברך את עמו ישראל באהבה".

פסק השולחן ערוך, שכהן שלא בירך את הברכה עם המילה "באהבה" לא יצא ידי חובה, משום שכל עניינה של ברכת הכוהנים זו אהבה.

כך כותב המשנה ברורה (סימן קכח,לז) בשם הזוהר הקדוש (ח"ג, במדבר קמז:): "כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור - סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו". ונראה שהטעם הוא מפני, שכל עניינו של אהרון הכהן, זה אהבה, ומי שלא ממשיך בדרכו, לא רשאי לברך את הברכה השייכת לאהרון.

אהבה זה משהו מעבר, אהבה זה השמחה בהצלחת השני, אפילו כשזה בא על חשבונך.

אתה בטוח שאתה אוהב את ארוסתך מאוד מאוד מאוד?

אם נגיד תשמע על מישהו אחר שיהיה לה הרבה יותר טוב איתו אתה תציע לה להתחתן איתו? או שאתה אוהב את עצמך???

הצדיק רבי מסעוד והרבנית לבית אבוחצירא זצ"ל, זכו לבנים כולם זרע ברך ה'.

ויהי היום הגיע זוג לבית הרב להתגרש, לאחר שסדר רבי מסעוד את הגט, וקבלה האשה את גיטה, התעכבה מעט בבית עם הרבנית ומאחר שהגיע סמוך לעת דמדומי חמה, הציעה הרבנית שהאשה תלון הלילה בביתה, מחמת סכנה הדרכים, וכך הוה.

בלילה התגלה בחלום הצדיק רבי אברהם אבוחצירא לבנו רבי מסעוד "דע לך שאשה זו הלנה בביתך אתה צריך להינשא לה בעוד שלוש חודשים ויצא בן אשר יאיר את העולם".

בעלות השחר קם רבי מסעוד כדרכו לאמירת תיקון חצות ואחריה ישב ללמוד עד תפילין שחרית.

גם אשתו של רבי מסעוד חלמה את חמיה, וכאשר השכימה, הבינה שחלום אמת חלמה, סיפרה לאשה את החלום והציעה לאשה להינשא לבעלה הצדיק, אך האשה שהתכוננה לצאת לדרכה לא הסכימה, שנראה הדבר שמשיבה רעה תחת טובה, אך הרבנית שכנעה אותה שזכות גדולה לעולם שעל ידה יבא צדיק גדול לעולם ולבסוף התרצתה.

והנה מגיע אחר התפלה ולימוד חוק לישראל לבית הצדיק רבי מסעוד, הרבנית מספרת לבעלה את החלום, ושכבר הציעה לאשה להינשא לבעלה, ואז הבין הצדיק שמה' יצא הדבר ואף סיפר רבי מסעוד שגם אביו התגלה אליו וציוה אותו להינשא לאשה זאת.

ערב החתונה שוב אביו מתגלה לבנו, והודיע לו שבן צדיק וקדוש הולך להאיר בעולם, ומעת לידתו זרח "אביר יעקב" – סידנא ר' יעקב אבוחצירא זצוק"ל (שהשבוע פקידת שנתו).

בימינו הדוגמא הזאת לא שייכת, אבל מכאן רואים מה זו אהבה אמיתית!

הרב"י מחב"ד (קרוב אליך קרח התשע"ח): "היהדות תמיד מפנה לימין; "לב חכם לימינו", "ימין ה' רוממה", "כל פניותיך יהיו לימין". 
למה הקב"ה ברא את האבר הכי חשוב בגוף האדם, הלב, נוטה לצד שמאל ולא ימין?
כאשר שני יהודים עומדים אחד מול השני. הלב שלי נמצא לימין חברי. כל עניין הלב הוא למען הזולת. מכאן שהלב נמצא בצד ימין של החבר שלשמו הלב נברא".

שמות (א,ה): "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם".

רבי חיים משאש זצ"ל (מגדולי רבני מכנאס, בספרו נשמת חיים): הכתוב קרא כל השבעים נפש בשם נפש אחת, להודיע שהיתה אהבה ואחדות בינהם, כאילו כולם נפש אחת!

וכן באור החיים הק' (שם) מובא רעיון דומה: "מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר הע' וכהשואת כולם יחד ליקרא נפש אחת בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה בין לענין הצדקות וטהרת הנפש, שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים".

יהי רצון שהאהבה וההקרבה בין אדם לאשתו ובין איש לחבירו יאירו לנו חזרה את אבני החושן בבית חיינו במהרה אכי"ר!

פרשת שמות - "קול קרא והלכתי"

"קול קרא והלכתי"

משה רבנו[1], אדון הנביאים, זוכה לנבואה גלויה ומפורשת רק במעמד הסנה, בהיותו בן 80 שנה.

עד אז עוברים עליו מרבית שנותיו ללא גילוי נבואי וללא 'כתב מינוי' מפורש.

אך עם זאת מעידה התורה, כי כבר משחר נעוריו פעמה בו תחושת שליחות מוסרית ושלוש פעמים, בזו אחר זו, מתערב הוא בריב לא לו, כדי להציל עשוק מיד עושקו.

האם יש קשר בין מעשים אלה לבין ההתגלות בסנה?

לכאורה ניתן לומר בפשטות שאכן כן! הקב"ה מטיל את השליחות להושיע את ישראל על איש המגלה רגישות לסבל הזולת.

אבל הרמב"ם מאיר קשר זה ביתר עומק, וקובע כי עצם מעשיו של משה עוד בימי בחרותו, היו ביטוי לרוח הנבואה שפעמה בו עוד לפני מעמד הסנה.

במורה נבוכים (ב,מה) מונה הרמב"ם אחת עשרה מעלות בנבואה, המעלה הראשונה נוגעת במישרין לדמותו של משה.

כך כותב הרמב"ם: "תחילת מעלות הנבואה, שילווה את האדם עזר אלוהי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים... וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה. וזה נקרא רוח ה'.

והאדם אשר ילווהו מצב זה, אומרים עליו שהוא צלחה עליו רוח ה'... וזו היא דרגת כל שופטי ישראל... וזוהי גם דרגת כל משיחי ישראל החסידים...

ודע כי בדומה לכוח הזה, לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר (א) להרוג את המצרי (ב) ולנזוף בחוטא משני הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, (ג) כיוון שראה דבר עושק, לא יכול להימנע מלסלקו ולא היה בכוחו לסובלו, כמו שנאמר: 'ויקם משה ויושיען' (שמות ב,יז)".

דבריו המופלאים של הרמב"ם מלמדים אותנו, כי הנבואה בראשית הופעתה יכולה להיגלות כהתעוררות נפשית עזה מלמעלה "לעשות טובה גדולה".

הרמב"ם מאיר נקודה זו מתוך התבוננות מעמיקה בפרשתנו – המפרטת שלושה סיפורים ממעשי משה מן הקל אל הכבד:

בפעם הראשונה, בהכותו את המצרי, לא היה משה מודע עדיין למחיר שהוא עלול לשלם על מעשהו.

אולם בפעם השנייה (שהוא נוזף בניצים) מתברר לו ש"אכן נודע הדבר" והוא נאלץ לברוח הרחק למדין.

עתה בפעם השלישית, צריך משה לנהוג במשנה זהירות... ואפשר שאילו היה שואל 'שאלת רב' בנדון, היו פוסקים לו שעליו לחוש לפיקוח נפש, אבל משה אינו שואל ואינו מהסס: ואף על פי "שהוא זר וירא כיוון שראה דבר עושק לא יכול להימנע מלסלקו ולא היה בכוחו לסובלו".

לענייננו:

הנבואה במדרגותיה הגבוהות בטלה מישראל זה מכבר, אבל מעלת הנבואה הבאה לידי ביטוי ברוח ה' הצולחת על האדם לצאת לישע עמו ולהציל עשוק מיד עושקו לא פסקה לעולם.

* רוח זו צלחה על מרדכי ואסתר בשושן הבירה ועל מתתיהו ובניו במלחמתם כנגד מלכות יוון הרשעה.

* רוח זו היא שפיעמה בלבם של טובי חובבי ציון, ואף המתה בלבו של הרצל בכתבו בסערת נפש את "מדינת היהודים".

* רוח זו היא שאחזה בציצית ראשו של בן גוריון בהכריזו על תקומת ישראל, והיא הפועמת בלב הלוחמים במסירות נפש למענה.

ביטוי נדיר בעוצמתו לרוח זו, נתנה חנה סנש בשיר שכתבה לפני צאתה לגלות אירופה – בעיצומה של השואה – לשליחות אשר ממנה לא שבה.

כך כתבה בפשטות מדהימה וקורעת לב: "קול קרא והלכתי – הלכתי כי קרא הקול!"

במאמר הגאולה הרמח"ל קורא לזה 'פקידה'[2] – מריגישים התעוררות עצומה בנפש למרות שעוד לא קרה כלום בגשמיות.

קהלני אמר בשיחה פעם שזה מה שהוא הרגיש ברמת הגולן...

מו"ר אבי אמר שזה מה שגרם לו בתור בחור לעלות לבד לארץ ישראל בלי ההורים...

איגרתו של הראי"ה קוק זצ"ל[3] למשורר – בן העליה השלישית – אברהם שלונסקי, בעקבות שירו "התגלות" שפורסם בבטאון 'הפועל הצעיר' (גיליון 8) בשנת תרפ"ד[4].

שיר זה הגיע אל הראי"ה קוק זצ"ל ובעקבותיו הוא שולח לשלונסקי מכתב נרגש, אשר נפקד משום מה מ'אגרות ראי"ה', אך מופיע הוא בספרו של ר' שמחה רז על הראי"ה, "מלאכים כבני אדם" (עמ' 429), וכך כותב הרב:

ב"ה, ט"ו מנחם אב, תרפ"ד ירושלים ת"ו. לכב' המשורר ר' אברהם שלונסקי הי"ו

נהנתי מיפעת שירך "התגלות" שהופיע בגליון "הפועל הצעיר" האחרון. יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר לקול ה' הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו. קול ה' בכוח ובהדר המלא כל העולמות כולם. יצירת עולמים על גבול התעלומה עומדים מוכנים להתפרץ מאורות מאופל, מלאי שירה, לקומץ חיבת הארץ חמדת עולמים.

המבטא שלך על "אצבע ברק", כבר יש לו סימוכים בדרבי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" ז"ל: "והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק והוא בליל חזק החושך". על השראת הנבואה דיבר רבנו, ואותה התגלות מהותית באה כפי אותה המידה שהשירה מגלה את תכנה. אני מברך אותך, שתזכה להמריא בשירתך למרומי התחיה הלאומית, מול השחר הבוקע אורו ועולה על אדמת מַטָּעֵנוּ, כנפשך היקרה ונפש המברכך מהר הקודש מירושלים".

משלי (כט,יח): "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם".

בוודאי לא התכוון החכם מכל אדם בדבריו ל"חזון המדינה הפלשתינאית" או לחזון "מדינת כל אזרחיה", אלא לחזונו של עם ישראל הזוקף את קומתו ששחה מייסורי הגלות ושב אל ארצו ונחלתו אל "גאון יעקב אשר אהב סלה".

כמה מצפים אנו בימים קשים אלה של חולשת דעת ומבוכה, למנהיגות שתעמוס על שכמה חזון זה ותיתן לו ביטוי בעוז ובגבורה.

לא נצפה ממנה להעפיל למדרגותיו העליונות של משה "אשר ידעו ה' פנים אל פנים"...

אבל לפחות: דם יהודי לא יהיה עוד הפקר, ודמם של ראשי ארגוני הטרור המבקשים את נפשנו, לא יותר מיוחס מדמו של המצרי המוכה למוות על ידי משה על שהכה "איש עברי מאחיו"...!

ולמעלה בקודש: כמה נצפה ונייחל למנהיגות אמת שתדע להאזין לקול הקורא ומבשר "ושבו בנים לגבולם!"

---

[1] הדרשה בנויה על פי מאמר של הרב חנן פורת.

[2] וזו לשונו: "דע כי לגאולה נמצאו שני זמנים, ומצאנום בגאולת מצרים ובגאולת בבל, ונודע לנו שכן יהיה בעתידה להיגלות במהרה בימינו, ועל אלה שני הזמנים נאמר הפסוק שהתחלתי בו בראשונה, (מיכה ז') "אל תשמחי איבתי לי", זהו הזמן הראשון, ונקרא פקידה, "כי אשב בחשך ה' אור לי" הוא השני, ונקרא זכירה...

זמן הפקידה היה במצרים בראשונה, והוא שאמר הכתוב (שמות ב') "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים", ואומר לך מה היא זאת הפקידה, ותדע, שהקלקול הראשון בלבד הוא המתתקן בזמן הפקידה, וגם לא לגמרי, ושאר הקלקולים אין תיקונם רק בזכירה... ונמצא שבהכלות פעולות המאורות האלה לגמרי אז תהיה הזכירה, וקודם לזה נמצאת הפקידה, אבל האמת, שקדימתה למטה ולא למעלה, כי למעלה הזכירה היא הראשונה, וממנה יצאה הפקידה. ועדיין לא פירשתי לך מה היא הפקידה, בהגיע הכח הנמשך מן השורש השלם עד הצדיק, הנקרא בתורה "המלאך הגואל", אז ירד זה המאור, ונגלה לשכינה שהיא בת זוגו, ונתן לה כח שלא ניתן לה מיום גלות ישראל ועד היום ההוא, ואז נעשה חיבור ראשון, שלא נתחבר מן היום שאמרתי עד הנה. ואחר כך אפרש לך למה נקרא פקידה, ותדע, שהפקידה על ידי היסוד, כמו שאמרתי לך, וגילוי הזכירה על ידי התפארת, ולכן נמצא כח למשיח בן יוסף ולמשיח בן דוד בשתי הפעולות, לקבל כח לעשות חיל לגאולה העתידה. בהגיע הצדיק הזה שנתחבר עם השכינה אז נפתחה הסתימה הנעשית בראשונה מפני הגלות, כמו שאמרתי, ולא היה עוד הסתר פנים כבראשונה.

אבל שני דברים צריך שתדע, שלא הוסר הסתר הפנים אלא לפני ולפנים, מקום נשמות ישראל, ולא לחוץ, מקום המשרתים והחיילים, ועוד תדע מזה לפנים, ושנית, שלא היתה הפתיחה רק לשעתה, ולא עמדה תמיד, אך עשתה פעולתה ועוד נסגר השער אחריה עד עמוד גואל לעולם. ופעולות נמצא לפקידה רבות, ונכללו בפסוקי החכם בספר שיר השירים, כמו שאבאר לך בע"ה אחר כן. והפעולה הראשונה נתבארה בפסוקים שהבאתי בתחילה, והיא קימת השכינה מן העפר, ועל כן כתוב (מיכה ז') "כי נפלתי קמתי", וכן (ישעיה נ"ב) "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים". ואמר לך מה היא זאת הקימה, כי לא היה רק חושך ואפילה לישראל, ולא היה להם מנחם ברוב היגון והצרה המתגברת בכל יום תמיד, ועל כן שפלה נפשם לעפר, שהן הקליפות, ובהגיע הזמן הזה להתחבר הצדיק, כמו שזכרתי, אז נמצא להם מנחם, וקמה השכינה מן העפר הזה, והיא מתחזקת בעצמה, אף על פי שהיא בין הקליפות, כי עדין לא יצאה, אבל אינה כבראשונה משפלת עצמה ומתבוססת כביכול בצערה, כי עתה לקחה אור הממלכה ולא חסר ממנה רק הגילוי, ולהראות את כל העמים ואת כל השרים את ממשלתה שתראה בעת הזכירה במהרה בימינו. וכאשר נשלם החיבור הזה הראשון לא יסף עוד להיות כמוהו עד הזכירה, ועל כן כתוב (מיכה ז') "כי אשב בחושך" משם והלאה "ה' אור לי" באחרית הזעם.

ועוד אבינך כל הענין הזה היטב. ונמצא שזה זמן הראשון היה במצרים, לעת שכתוב בו "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב' כ"ה), ושתי פעמים אלקים נזכרו כאן. והאמת, כי האחד הוא שם הקב"ה, ולמה קרא שמו אלקים, אלא מפני שעדיין היו המאורות מלאים גבורה ולא רחמים, רק אחר כן נזכר שמו ב"ה יהו"ה "וידע אלקים", הוא הידיעה את השכינה, הנקראת גם כן אלקים, והוא פקידתה, כמו שאמרתי. ועל הפקידה נאמר (שמות ג') "פקד פקדתי אתכם", ולא אמר פוקד אני אתכם, כי כבר היה זה, והזכירה עתידה, ומשה ידע שעדיין לא היה זמן לזכירה, ודאי על כן היה ממאן ללכת, ואמר "והן לא יאמינו לי", ואז השיבו הקב"ה (שמות ג') "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", כי לולא כבר נתקנו הדברים תיקון לא היה נשלח, כי לא לעורר את האהבה עד שתחפץ.

ועתה אפרש לך פסוקים בשיר השירים, שבהם נכללו עיקרים גדולים בעניני הפקידה הזאת. הנה כתוב "אני ישנה ולבי ער" (שיר ה') ונודע לנו, שנמצא לשכינה שורש גדול, שלא זז ממקום כבודו לעולם... והאמת, שבהיות ישראל בתוקף החושך הגדול ובאחרית האפלה ששם היא מתגברת יותר, ועוד שכבר נתרחקו מן המקור המרחק הגדול ביותר, אז צריכה להיות הפקידה, ועל כן אמר "קול דודי דופק", והוא "פוקד", והכל הולך אל מקום אחד, כי לא באה הפקידה רק באור החכמה לבד, ומפני שהחכמה היא המאירה, על כן לא האירה רק כמו מאחריה, וזה הסוד הוא פק"ד ריבוע ע"ב. אך הבינה תעיר בזמן הזכירה, כי לא היא לבדה אלא החכמה והבינה יחד דרך פנים ולא מאחוריהם, והוא "זכור". ובאמת בלתי החכמה לא נעשה דבר, כל שכן פתיחת השערים שאינה בלעדה...

ונמצא, שבשעת הפקידה נעשה זה החיבור, והאור מתגבר בפנים בכח גדול, ולא יעמוד זה החיבור, כי לשעתו הוא, ועל כן התעוררות גאולה ותשובה תהיה בישראל, ומשם חזון למועד ונקדש קדש, וזהו שאמר (שיר ה') "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר". ואל תאמר שלא עשתה הפעולה הפקידה הזאת, כי אזלת לה, לכן השיב הכתוב ואמר "נפשי יצאה בדברו", כי כבר הנפש שנאמר בה "נפשי בתוך לבאים אשכבה" (תהלים נ"ז) כבר יצאה ממסגר מעת דברו. והאמת, כי על כן היתה הפקידה הזאת. ועתה הבן, כי נמצאו במאורות בית וחוץ, ונקראו במשל נפש וגוף, ותיקון הנפש הוא הנעשה בפקידה, ומשם והלאה צריך תיקון הגוף, ועל כן נמצא חושך אחריה, וברוב החושך התורה הולכת ומשתכחת, וכל יד אזלה עד יאיר אור עולמים. ועל כן גמר הכתוב ואמר (מיכה ז') "כי אשב בחשך ה' אור לי", והוא מדבר על החושך הזה מתחדש אחר הפקידה, שכבר הזכירה "כי נפלתי קמתי".

ועתה אפרש לך עוד סוד אחר מה שנעשה בפקידה, והוא נכלל בפסוק (שיר ב') "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", והוא סוד גדול ועצום מאד. וצריך שתדע כי הפקידה מן היסוד היא, והזכירה מן התפארת, ובהגיע זמן הפקידה נתעוררה התפארת בראשונה והורידה היסוד אל השכינה העומדת בקץ החושך...

ועתה אכלול לך כל מה שאמרתי לך עד עתה בדברים מעטים, למען העמידך על האמת שלא תטעה ולא תיכשל. נמצאת הפקידה תיקון הקלקול הראשון אשר מן הגלות, והוא הסתר הפנים וסתירות האור, ועל כן ירד הצדיק ויתחבר עם המלכות, ושם תקבל ממנו כח ועצמה ותקום מן העפר, ואז כל הנשמות השקועות במחשכים תאמצנה כמו כן ותצאנה משם, והמשיח יתקן ויכין את עמו להיות גואל...".

בעל שם טוב (פרשת עקב): ""והרב מורינו הרב משה מקוצי מנה זה מבמצוות לא תעשה, וכתב אשר נגלו אליו האלהי"ם בחלום הלילה, שעיקר אזהרת כל התורה - הוא מצוות הזכירה, וההיפוך - הריסות התורה ח"ו הוא השכחה. 
והביאור הוא, כי כאשר יש עכירות בדם אז האדם הוא בבחינת אחוריים גימטריא תשכ"ח, כי הזכירה נמשך משמות זכר, והשכחה מאחוריים דאבא, גימטריא תשכ"ח. וכמו שהוא בפרטות אדם אחד - כך הוא בכללות, שנמשך הגלות מהשכחה. ומהזכירה - אז באה הגאולה".

[3] תודה לאתר 'תורה כנגד כולם' על המקור'.

[4] התגלות:

                        וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד… וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי-בְלִיָעַל…

                        וְהַנַּעַר הָיָה מְשָרֵת אֶת ה'.

                                                            (שמואל א' ב')

אֵי-מִי קָרָא לִי: שְמַע

אֵי-מִי קָרָא בִּשְמִי.

מָה?

מִי?

עֵלִי אָמַר: שוּב שְכַב.

עֵלִי אָמַר: לַשָּוְא.

עֵלִי אָמַר: אֵין חָזוֹן, כִּי כָהֲתָה עֵינִי.

אַךְ שוּב קֹרֵא לִי: שְמַע.

אַךְ שוּב קֹרֵא בִּשְמִי.

אֵיכָה אַעַן: הִנְּנִי!?

חֲצוֹת. עֵלִי יָשִיש עַל יְצוּעוֹ יִתְיַפֵּחַ:

"בָּנַי… הָהּ בָּנַי…"

וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְּקוּם בִּי, פָּצוּעַ כְּשְקִיעָה

בֵּין פִּגְרֵי-עֲנָנַי.

יָדַעְתִּי הִנֵּה יָבוֹא ה'

הִנֵּה יָבוֹא וִינַשֵק פִּצְעֵיכֶם בְּסַעַר.

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד. וּבְנֵי עֵלִי נְבָלִים.

וַאֲנִי עוֹד נַעַר.

אַךְ הִנֵה שוֹאֵג יָקוּם, הִנּוֹ כּוֹאֵב וְרָן

וּבַמִּזְרַח הָאָדֹם אֶצְבָּע לִי קוֹרְאָה.

- דַּבֵּר ה' כִּי שוּמֵעַ עַבְדֶךָ".

פרשת שמות - גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

שמות (ב,כב): "וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר: גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה".

הרב מרצבך: על איזה ארץ נכריה משה התכוון?

בפשטות משה התכוון שהוא נמצא כעת בארץ מדין, והוא מרגיש גר משום שהוא איננו במקום ילדותו בארץ מצרים.

זאת שאיפתו של משה - לחזור למצרים? זה החלום שלו? על שם געגועיו לחזור למצרים הוא קורא לבנו שם? באותו מקום שרוצים להרוג אותו? במקום שמכים את אחיו?

משה רבינו כל הזמן חושב על הארץ המובטחת! זהו מקום כיסופיו! ארץ ישראל!

אמנם אני נראה כמצרי, וחי במדין, ומסתובב במדברות כרועה צאן אבל בכל מקום אני "גר בארץ נכריה"! הארץ האמיתית שלי היא ארץ ישראל!

בבחינת דברי ר' נחמן מברסלב: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל"!

את זה הטביע בשם בנו גרשום!

משך חכמה (ויקרא כו,מד): "... אם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים, לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען. ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעיי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים, וזה ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם (ספרי תבא ה), פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין, ויהיו מחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים... ומזה למדו גדולי האומה ובראשם עזרא ואנשי כנה"ג, שגדרו וסיגו האומה בי"ח דבר, להבדל מן הגוים בכל דרכיהם, שידעון ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה, והוא כשתילי זיתים שאינו מתערב עם הרכבה אחרת (ירושלמי כלאים פ"א סה"ז)...

 והנה מעת היות ישראל בגוים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים... הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתים ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בודדים ירוצו יברחו למקום רחוק ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד, שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת, ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים...".

זרובבל בן שאלתיאל[1] (ממנהיגי שיבת ציון לאחר הצהרת כורש, בנה את בית המקדש השני, לפי הגמרא הוא נחמיה בן חכליה. חגי ב,כג. זכריה ד'. זכריה י'. עזרא א' ח,יא. ה,יד-טז) זהו שם ציוני ביותר, אביו שאלתיאל, צפה ברוח קדשו שבנו יוביל את שיבת ציון וקרא לו זר-בבבל.

זה כמו שיהודי אמריקאי יקרא לבנו I hate america.

שמה של הסבתא (מרוסיה) של טל ויין (מקהילתנו) היה אלקה קלז על שם מזמור קלז' בתהלים: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן... אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".

הרב נריה מביא בספרו: "מועדי הראי"ה" (עמ' רל"ז) דברים ששמע מפי הרב קוק בפרשת ואתחנן, ומהם עולה שתחינתו של משה רבנו להיכנס לארץ, לא היתה לחינם.

בפרשת ואתחנן אמר מרן הרב זצ"ל על שולחנו הטהור:

"מידות גדולות שהיו צריכות להקבע במסד האומה, נפתחו בגדולי - גדולים, והם שהעמיקו בהם עד השיתין של הנפש, והעלו אותם למרומים שברוח.

מידות החסד והאהבה נפתחו על ידי אברהם אבינו, מידות הגבורה והיראה נפתחו על ידי יצחק אבינו, וכיוצא בזה.

והנה רצה הקב"ה לפתוח שערי מידה חדשה, להעמיק בלב האומה הישראלית, מידת געגועים לארץ ישראל, שגם בהיותם על אדמת נכר, תהיינה עיניהם נשואות לציון, וליבם יהיה מלא המיה לארץ אבותיהם, ועמד ופתח מידה זו על ידי רעיא מהימנא, השליח הראשון אשר נשתלח לגאול את ישראל.

'ואתחנן אל ה'... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה' (דברים ג', כג-כה) - שיטח משה רבנו תחנונים ותפילות כמנין ואתחנ"ן, והרחיב והעמיק רבות רבות בהפצרותיו, ככל המבואר בספרי הקדמונים, ובמיוחד ב"מגלה עמוקות", ובתחנוניו - תפילותיו המרובות של משה רבנו, נפתח מעין עמוק ביותר של געגועים לארץ ישראל שכוחו המרווה יפה לכל הדורות. ומאז כל השואב ממעיינו של משה רבנו, גם אם הוא נמצא במרחקים, מתגעגע הוא לארץ ישראל, ואין סוף לצימאון, ואין גבול לכמיהה, כי גדול המעיין ועמוק הוא".

ר' יהודה הלוי:

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב.

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב.

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

מובא בשלשלת הקבלה (לרבי גדליה בן יוסף אבן יחיא): ״וקבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע (ריה״ל) את בגדיו וילך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר: ״כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו״, והיה אומר את הקינה שחבר האומרת: ״ציון הלא תשאלי״ וכו' וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו, והלך עליו וירמסהו וימיתהו״.

ר' יעקב אבוחצירא זצוק"ל (היום היתה ההילולא שלו!) רצה לעזוב את תפילאלת ולעלות לארץ ישראל, אך בני הקהילה שאהבוהו לא הניחו בידו בטוענם כי לא יוכל להפקיר את הקהילה ללא רב ומורה דרך.

ששה פעמים ניסה לעלות לארץ ובכל פעם מנעוהו בני הקהילה, בפעם השישית בשנת ה'תר"מ הצליח רבנו לשכנע את בני הקהילה שבנו רבי מסעוד יכול לשמש כרב במקומו ולא שעה יותר לתחינותיהם ועזב את מרוקו.

רבנו נסע דרך אלג'יריה משם נסע לתוניס, לוב ומצרים, ובט"ו טבת הגיעה לאלכסנדריה גם שם לא התמהמה ויצא מיד לדמנהור שם הוצרך להתארח אצל משה סרוסי עקב חוליו.

רבנו לא הצליח לעלות ארצה אבל מסר את נפשו תוך כדי נסיון, בכ' טבת ה'תר"מ נפטר רבנו ונשמתו עלתה בסערה השמיימה ומנוחתו כבוד בדמנהור.

נכון, ארץ ישראל נקנית בייסורים, וזה לא פשוט, יש בעיות פרנסה למי שמגיע מחו"ל, צרות ופיגועים ופחד לפעמים (למרות העובדה שבאושוויץ נרצחו ביום אחד יותר יהודים מאלו שמתו בכל המלחמות והפיגועים מאז קום המדינה...).

אבל, כותב הרב קוק: "הצרות בארץ ישראל הן חבלי לידה, הצרות בחו"ל הן חבלי גסיסה"!!!

מה אנחנו יושבי ארץ ישראל יכולים להתחזק בענין זה?

א. לזרז את מכרינו וקרובינו שבחוץ לארץ שיעלו ברחמים עכשיו לארץ ישראל ויפה שעה אחת קודם.

ב. לעורר בליבנו את חיבת ארץ ישראל, ליישב אותה, לטייל דווקא בה, ולא למסור ח"ו אף שעל מאדמותיה, ובזה יתעוררו ממילא גם נשמות ישראל הדרות בחו"ל כי נשמה אחת לנו.

ג. בדברי האר״י הקדוש (שער הכוונות דרושי פסח דרוש א. שער הפסוקים פרשת שמות) אנחנו רואים שיש לכל אחד עבודה של העלאת הניצוצות שלו מהגלות חזרה לקדושה.

התקופה הזאת של השובב"ים מאוד מסוגלת לדבר הזה והיא כמו עשרת ימי תשובה של העוון הזה. כל אחד צריך להשתתף בתיקונים האלו, או בשביל עצמו או בשביל הגלגולים הקודמים שלו או בשביל כל מי שנמצא בשורש נשמתו.

ברגע שכל הניצוצות הפרטיים יחזרו לקדושה, יבוא המשיח, וממילא כל יהודי חו"ל יגיעו לקדושת ארץ ישראל.

כל תיקון כזה מקדם את עלייתם של אחינו מחו"ל וכל עליה של יהודי מקדמת את התיקון הזה!!!

---

[1] גמרא (סנהדרין לז: - לח.): "אסיר - שעברתו אמו בבית האסורים, שלתיאל - ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין - נתעברה אמו מעומד (רש"י: "שהיה בבית האסורים מקום צר ואין מקום לשכב ושלשלו שם אשה"). דבר אחר שלתיאל שנשאל על אלתו אל (רש"י: "להתיר לו גזירה, שנשבע שלא יהיה לו בן, והתירו לו פמליא של מעלה")".

פרשת שמות - לית אתר פנוי מיניה

לית אתר פנוי מיניה

שמות (ג,יא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".

שם משמואל (האדמו"ר מסוכטשוב): "...כך יש לפרש טענות משה רבינו ע"ה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" - ... משה רבינו, מחמת ענוותו היתירה, שהיה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה ...לא היה יכול לצייר בנפשו שהשי"ת יהיה עמו, על כן אמר מי אנוכי שפל אנשים, רועה צאן, כי אלך אל פרעה – מלך גדול...".

אבל השכינה נמצאת עם כל יהודי!

שמות (ב,ד): "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ".

המלבי"ם: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ – מרמז על השכינה, שלכל אדם יש אחות במרום 

והיא השכינה ואחותו המיוחדה.

והיא מַשגחת על הנפשות היקרות והיא עימהן, אחיות תאומות לא-יתפרדו.

והגם שעומדת מרחוק בעולם העליון, היא מתייצבת על נפשות חסידיו, כמו 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה ייעשה לו'. ותעמוד האחות הקדושה, השכינה, ותשגיח עד שיִימַצא בעדם".

מאור עינים (התחלת שמות): "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה - ... הנה האדם הישראלי הוא מלא שמות הקדושים הגולגולת הוא הוי"ה בניקוד קמץ המוח הוא הוי"ה בניקוד פתח הלב הוא הוי"ה בניקוד צירי זרוע ימין הוא הוי"ה בניקוד סגול זרוע שמאל הוא הוי"ה בניקוד שבא הגוף הוי"ה בניקוד חולם השוק ימין הוי"ה בניקוד חירק השוק שמאל הוי"ה בניקוד קבוץ הברית הוי"ה בניקוד שורק בוא"ו העטרה שלו הוי"ה בלי ניקוד כי היא בקבלת כל הנקודות נמצא כי הישראלי הוא מלא שמות הקדושים וזהו ואלה שמות בני ישראל שהם מלאים שמות הקדושים כנ"ל אפילו הבאים מצרימה רצה לומר אפילו בשעה שהם נופלים ממדריגתן ובאים לקליפות...".

לא רק שהשכינה נמצאת עם כל יהודי, אלא בכל מקום ונקודה בעולם!

מדרש רבה (שמות ב,ה): " מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? אָמַר לוֹ אִלּוּ מִתּוֹךְ חָרוּב אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנִי, אֶלָּא לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא שְׁכִינָה אֲפִלּוּ סְנֶה...

הַסְּנֶה שָׁפָל מִכָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם...

הַסְּנֶה קָשֶׁה מִכָּל הָאִילָנוֹת, וְכָל עוֹף שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַסְּנֶה אֵין יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם...

מָה הַסְּנֶה עוֹשֶׂה קוֹצִין וְעוֹשֶׂה וְרָדִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶן צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים...".

אפילו במקומות הכי שפלים והכי קשים בעולם, מקומות שלא יוצאים מהם בשלום, אפילו ברשעים – לית אתר פנוי מיניה!!!

אוהבם של ישראל (עמ' 18): "מספרת הרבנית צביה אליהו, כי פעם בא לביתם ילד בן חמש שלא דיבר כלל מאז לידתו. הוריו סיפרו על הבעיה בבכי וביקשו מהרב אליהו ברכה. הרב מרדכי אליהו הניח ידו על פיו של הילד ואמר: ״א־דני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך״. לא הספיקו ההורים לצאת מהבית והילד התחיל לדבר.

הרבנית אליהו התפלאה מאוד ושאלה את הרב: אני לא מבינה איך הילד התרפא מיד. אם מישהו מצלצל בדלת, לוקה לי כמה דקות עד שאני ניגשת אל הדלת ופותחת. אבל אצלך זה לוקח פחות זמן"?

אמר לה הרב: אלוקים לא נמצא מעבר לדלת. הוא נמצא כאן בתוך הבית. ממש שומע אותנו ורואה אותנו ומקשיב לבקשותינו!

רבי שמואל (אחד מאדמורי חב"ד) בילדותו אהב לגלף בעץ באולרו.

אחד החסידים פנה אליו ואמר לו: "אם תגיד לי איפה הקב"ה נמצא אתן לך את האולר החדש שלי".

ענה לו רבי שמואל: "אם תגיד לי איפה הוא לא נמצא אתן לך את שלי".

הגה"ק מקאמארנא (פ' כי תבוא דף קס"א ע"א ד"ה ובמורא גדול וכו'): מבואר בתולדות יעקב יוסף (שלהי פרשת וישלח) ששמעתי ממורי (בעל שם טוב על התורה שמות ט"ז) כי ענין גלות מצרים שהיה אחר שמת יעקב, שחסר מהם הדעת שידעו להכריע בזכות יעקב המכריע שיש השגחות הבורא על כל תנועה, שהוא מחדש בכל רגע כל מעשה בראשית, עד שבא משה ועל ידי הניסים שעשה נתפרסם בעולם שהבורא ב"ה משגיח על כל פרט ופרט, אמנם בחינת דעת זה שנתגלה במצרים היה התגלות דעת דנוקבא, אך דעת דדכורא יתגלה לעתיד, והיינו על ידי דעת זה יהיו עיניך רואות את מוריך, שיתגלה אור קדמאה ויהיה אדם רואה ומביט וצופה מסוף העולם ועד סופו, ויראו אותיות התורה והתפלה שלומדים ומתפללים לנגד עיניהם, שהם עולמות ואורות מצוחצחות ואורות ועולמות עליונים ושכינתו יתברך, ובפרסום רב יתפרסם השגחות אלהותו ועוצם יכולתו למען תדע כי אני הוי"ה בקרב הארץ בידיעה, ולעתיד יהיה זה בראיה על ידי אור קדמאה, עכד"ק".

סיפורי נשמה (קרליבך עמ' 130): אחד המתפללים בבית הכנסת שלי בניו יורק היה ׳יקה׳ - נקרא לו מר פריץ. אתם יודעים שבתפילת ׳מוסף׳ של ראש השנה, כשמגיעים ל׳ואנחנו כורעים ומשתחווים' כל הציבור משתחווה אפיים ארצה. זה היה ממש מצחיק: מר פריץ היה לבוש חליפה נקיה ומגוהצת. כנראה שהפחד הכי גדול שלו היה שהמכנסיים שלו יתלכלכו או ישתפשפו, מפני שלפני ההשתחוויה, הוא כיסה את הרצפה בכמויות של עיתונים. ואיך שהוא כרע, בכל כך הרבה זהירות! הוא נשען על שני כיסאות, כדי להיות בטוח שהוא לא יפול בטעות ויקלקל את מכנסיו. שלא תבינו אותי לא נכון: הוא היה יהודי מתוק. אבל מהי ההשתחויה שלו?

לכל היותר - ׳יחודא תתאה׳ - הוא כורע ברך לפני הקב״ה, אבל לא שוכח לרגע את מכנסיו החדשים.

לעומת זאת, מי שזכה להיות בראש השנה עם הרבי ממודז׳יץ, ר׳ שאול ידידיה, חש ממש - ׳יחודא עילאה׳. הוא היה איש גבוה וגדול-ממדים. וכשהגיע השליח-ציבור ל׳ואנחנו כורעים ומשתחווים', הוא פשוט נפל על הרצפה! החסידים הביאו כל מיני שטיחים וכריות - שמא ייפצע, חלילה. הרבי נפל, מפני שהוא ממש התבטל לפני הקב״ה. מול הקב״ה הוא לא היה קיים.

בעל התניא (הילולא השבוע בכ"ד טבת),(ליקוטי תורה הוספות לפ' בחקותי נב,ב):

"צמצום זה אינו כפשוטו שנסתלק האור ח"ו, כי באמת לית אתר פנוי מיניה (תיקוני הזהר קכב.) וכמ"ש במדרש רבה פ' שמות פ"ב למה מתוך סנה ללמד שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה אלא הפירוש שהסתלקות זו היינו מבחינת הגילוי להיות בבחינת העלם ... שנתעלם האור מהיות בבחינת גילוי והלבשה והשגה, ומסתתר להיות מכוסה ומופלא ונעלם".

הצדיקים פועלים בעולם ביחד עם האור אינסוף הזה, בביטול גמור!

סיפורי נשמה (קרליבך עמ' 167): ר׳ מאיר מפרמישלאן היה צדיק נשגב ובעל מופתים. כאשר ממשלת הצאר הרוסי החלה לגייס יהודים לצבא, חויב כל בחור בגיל גיוס להתייצב בלשכה האזורית. בדרך כלל היו מגייסים את הצעירים היהודים לשנים רבות, לעשרים שנה ויותר. וכל מי שלא הופיע בלשכת הגיוס היה מוכרז עריק. בחור יהודי אחד שהוכרז עריק ברח אל בית מדרשו של ר׳ מאיר בפרמישלאן ושהה שם כמעט תשעה חודשים - משבועות ועד פורים. געגועיו לבני משפחתו גברו, אבל כמובן חשש לחזור לרוסיה, כי ידע מה מחכה לו שם.

אחרי פורים אמר לו הרבי: ׳אמור לי, איש צעיר, למה שלא תשוב הביתה לעשות את חג הפסח עם המשפחה? (כמו הרבי ר׳ זושא, גם ר׳ מאיר מפרמישלאן לא אמר על עצמו ׳אני׳) ענה לו הבחור שהוא התחמק מגיוס לצבא הצאר, ואם ישוב לרוסיה הוא עלול להיתפס, וזה יהיה סופו.

שמע ר׳ מאיר ואמר לו: ׳אל תפחד, ידידי. סע לשלום. אתן לך אישור - מעבר'.

הוציא הרבי חתיכת נייר חלק והחל 'לכתוב' עליו בקולמוס ללא דיו...

הבחור קיבל לידו את הנייר החלק בלי לומר מילה. נראה שבאמת בטח ברבו.

הרבי הורה לו שכאשר יבקשו ממנו את אישור המעבר, יאמר שזה אישור מיוחד, והוא מוכן להראות אותו רק לשופט הצבאי הראשי שבעיר למברג.

ואמנם, כשהגיע הבחור למעבר הגבול ונתבקש להציג תעודת מעבר, הוא אמר בדיוק מה שציוה עליו הרבי. למרבה ההפתעה נענה לו הקצין מיד והביאו ללמברג, וכשביקש השופט שם לראות את האישור, הושיט לו הבחור את הנייר החלק שקיבל מהרבי. משהחל השופט להתבונן בנייר אחזה בו התרגשות גדולה. הוא החליף צבעים כמה פעמים.

הבחור החוויר מפחד. הוא ידע ששום דבר לא כתוב בנייר. מה ראה השופט? את החריטות שחרט בו הרבי בחודו של קולמוס? אחרי כמה דקות שנדמו לו לבחור כנצח, פנה השופט הראשי לעמיתיו ואמר: ׳הראיתם אי פעם תעודת מעבר שכזו?' שאל בהתרגשות. הבחור המסכן שלנו כמעט מת מפחד. הוא התכונן לגרוע ביותר. אבל השופט לא יכול היה להסיר את עיניו מהפתק. תדהמתו הלכה וגדלה. הוא אמר לחבריו: ׳ראיתם אי פעם דבר מופלא שכזה? אם אני רוצה לקרוא את האישור הזה ברוסית, הוא נראה לעיני כתוב רוסית! ואם אני רוצה לקרוא אותו בגרמנית, הוא מופיע לעיני בגרמנית! וניסיתי גם בפולנית! אני בטוח שאילו הייתי יודע שפות נוספות היה המסמך הזה מופיע מול עיני גם באותן שפות'. הוא שאל את הבחור: ׳תגיד לי, איש צעיר, מי נתן לך את המסמך הפלאי הזה?׳

הבחור לא יכול היה להתחמק. ׳הרבי שלי - הרב הקדוש מפרמישלאן׳, אמר. אמר השופט: ׳אם הרבי שלך הוא כזה איש קדוש ובעל מופת, אתה חופשי להמשיך בדרכך'.

אחר כך הוסיף: ׳לפי גילך הצעיר אתה נראה לי מועמד לגיוס. אבל לדעתי, אדם שיש בידו נייר הנקרא בכל שפה שבעולם, אינו מתאים להתגייס לצבא ולהיות מעורב במלחמות בין עמים'. בו במקום חתם לו השופט על פטור מלא משירות צבאי, ציווה שיתנו לו כסף להוצאות הדרך ופטרו לשלום.

כידוע התורה נכתבה דיו שחורה על גבי דיו לבנה, הדיו הלבנה (המקום הריק בקלף) יותר גבוהה מהדיו השחורה (האותיות הגבולות בדיו).

הצדיק כתב מכתב עם קולמוס (פעולה שלו) אבל בלי דיו שחורה, מכתב לא מוגבל, מכתב שהאור אינסוף יכול להופיע דרכו בשלימות, לכן הוא נקרא בכל השפות שבעולם!