פרשת בשלח - העולם האמיתי והתגלותו בשבת

העולם האמיתי - בפנים או בחוץ?[1]

ראוי שנוסיף להעמיק מעט בעניין מהות השבת וקדושתה, שיש בה תיקון גדול לעולם, הרמוז בסוד השבת שעליה נאמר "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז,כט).

יש ההבדל גדול בין שבת לששת ימי המעשה. בכל ששת ימי המעשה פנינו אל החוץ, למגע עם העולם שסביבנו. מה שאין כן בשבת, שאנו מתכנסים פנימה, לעולם הפנימי שבקרבנו, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״, לא רק מקום גאוגרפי, אלא מקום פנימי, עולמו הפנימי של האדם.

כי אכן, העולם השלם, העתידי, הוא עולם פנימי, ובו יש לכל אחד ואחד עולם לעצמו, ״כי הולך האדם אל בית עולמו״, עולם שלו. ואין הכוונה שלכל אחד יש עולם, כמשל ארמון גדול שלכל אחד יש חדר לבדו, וכמשל אדם על אי בודד. כי זוהי תפיסה חיצונית במהות העולם. לא כן הדבר, אלא העולם של כל אחד, הוא בעצמו ממש, עולמו הפנימי, והוא עצמו סוד מקומו של האדם.

במבט שטחי, נראה שהעולם מתרחש מחוץ לאדם, והאדם בעיקר מגיב למציאות שסביבו, ומנסה להתמקם בה, להיאחז ולהצליח להתקיים בה. במרחב הזה, האדם מוגבל, כבול בחוקים, חוקי טבע, חוקי פרנסה וכלכלה וחוקים חברתיים וכל כיוצא בזה. והוא מגייס את מיטב כוחותיו בשביל לשרוד, להתקיים ולהצליח בעולם הזה. להתקיים כלכלית, חברתית ובריאותית וכיוצא בזה. במבט זה נדמה, שככל שהאדם יצליח להשיג משאבים מן החוץ, כממון ושליטה על האנשים וכיוצא בזה, כן יצליח לו יותר במיקומו בעולם, ואושרו יבוא לו.

אך כל זה טעות הוא. כי באמת עיקר העולם האמתי הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, בעמדה הפנימית שנוקט ביחס לכל המציאות שסביבו. הלא תראה אדם עשיר, שיש לו את כל הון העולם, וכל השליטה בבריות, והוא יושב מדוכדך, כי יריבו הצליח יותר ממנו. ולעומתו איש עני, שאין לו אלא פת לחם, והוא וילדיו צוהלים ושמחים, כי הצליחו ביחד להשיג מעט כסף בשביל לקנות לעצמם בגדים לחג. הנה בוודאי מצד התנאים החיצוניים, העשיר אחוז הרבה יותר חזק וטוב בעולם. אך מצד העמדה הפנימית, ההתרחשות שבתוך הנפשות, העני מרוכז בנקודת הטוב, בשמחת הרצון, ואילו העשיר עסוק בכבלים ובגבולות, בחלק הלקוי והפגום. לכן, העני מאושר ועשיר מדוכדך.

 

עיקר העולם - בפנימיות האדם

היסוד הזה הוא שורש נכבד מאוד, הבא ללמד שלמעשה עיקר העולם הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. כל העולם בחוץ אינו אלא גורם המגרה מעורר את תכונות האופי הפנימיות של האדם. כמשל לחצנים המפעילים מנגינות שונות. ישנם לחצנים המפעילים מנגינות נאות, ניגוני געגוע, ניגוני שמחה, ניגונים צורמים או רעש מחריש אוזנים. כך האדם, בתוכו ישנם רגשות רבים, רגשות שמחה ואושר, אהבה ועומק, געגוע וענווה, כעס ואימה, פחד ושנאה, וכל מאגר הרגשות הזה הוא למעשה ההתרחשות האמיתית של האדם.

העולם בחוץ יכול להיות גורם משפיע על הלחצנים של הרגשות הללו. אך הוא אינו לוחץ באופן אוטומטי עליהם, אלא הוא גורם מעורר את האדם ללחוץ על הלחצנים, והאדם בוחר בפועל אם ללחוץ. כמשל אדם שמישהו עקף אותו בפקק ארוך, זהו גירוי מבחוץ, אך בבחירת האדם נתונה האפשרות, אם ללחוץ על לחצן הכעס והרוגז והנקמנות, או על לחצן האדיבות והחמלה והעין הטובה.

אך הנה מי שסבור שהעולם האמיתי מתרחש מחוץ לו, הוא כמעט ואינו אלא מגיב לתכתיבי המציאות החיצונית ולסולם ערכיה, שקבעה מהו אושר ומהו מכאוב, והיא מנהלת את העולם הרגשי של האדם וחוויות חייו.

אך אדם בן חורין, לומד להכיר את העולם שבקרבו, ולומד להפעיל אל לחצני רגשותיו, בצורה בלתי תלויה בעולם שמחוץ לו.

והוא בשני אופנים, האחד, שיש לו שליטה ובחירה מה להפעיל וכיצד להגיב לכל התרחשות שחוץ לו. ושומר על עצמו שלא להיסחף אחר המציאות שחוץ לו, ואינו נותן לה להפעיל בקרבו לחצנים שיסבו צער לו ולאחרים, ויפגעו באמונתו וערכיו. כמו כן, הוא יודע להפעיל את הלחצנים האהובים עליו, גם מעצמו, בלי צורך במשאבים מן החוץ, אלא באמצעות עולמו הפנימי, כמחשבה ודימיון, שבאמצעותם מגרה ומעורר את לחצני האושר והשמחה. כך, אין הוא זקוק להשיג איזה נכס מיוחד בשביל לחוש שמחה וסיפוק, אלא מתבונן הוא פנימה, לתוך נפשו, ומוצא את כל אושרו בקרבו, את כל צרכיו בכוח מחשבתו ורעיונו. ומתוך מבט זה ניגש גם חוצה, כי כשלדוגמא חפץ באיזה דבר, ונמנע ממנו להשיגו, אין הוא נכנס לצער ודכדוך, אלא מתבונן על האתגר, כיצד להיות בן חורין מאותו הדבר, או להבין את השכלול הפנימי שבא לו דווקא מתוך מניעת אותו הדבר.

מכל הדברים הללו באנו לשקף שתי צורות הסתכלות ותפיסת מציאות - האם המציאות האמיתית היא מחוץ לאדם, והאדם עמל להתאים עצמו לסביבתו, כזיקית המחליפה צבעים לפי צבעי הסביבה, ונמצא שהאדם הוא סוג של טפט, רקע של המציאות האמיתית, חסר עצמיות ותוכן פנימי, נגרר אחר גירוי החוץ שמנהלים אותו, כספינה המיטלטלת בים. או ההיפך הוא הנכון, שהמציאות האמיתית מתרחשת באדם עצמו, וכל הסביבה היא רק גורם מעורר, לא מציאות מוגמרת ומוחלטת, אלא אופציה, מעין תפריט לבחירה, והאדם קובע באמת את המציאות האמיתית, לפי הבחירה שבמחשבתו.

זה העולם האמיתי, עולמו של כל אחד ואחד, העולם הפנימי, שהוא המקום בו גר האדם, והוא כל האקלים והסביבה שקובעת את כל גורלו ואושרו. אלא שעולם הזה אבד מאיתנו, בנפילת האדם, ממעלת המחשבה, מהכרת ערך החיים הפנימיים, באובדן עצמיותו ונהייתו אחר הנחש, אחר העור, המעטה האטום של חיצוניות העולמות כולם. אך לעתיד, שילך האדם לעולמו, אל מקומו האמיתי, יכיר את חירותו, את אושרו שהוא בתוכו ממש, ולא יושיט ידו לאכול ממה שאינו שלו, מעץ הדעת טוב ורע, מחיצוניות החיים כשהיא מנוכרת לפנימיותם.

 

׳אל יצא איש ממקומו׳

זוהי קדושת השבת, הארה וחלון מאותו עולם שכולו טוב, מעולם שהוא סוד המחשבה, סוד העולם שבתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. על כן, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״. לא יצא אל העולם שבחוץ, לחוש שכל תפקידו הוא התמקמות בעולם שבחוץ, אחיזה איתנה בו, זכייה במכרז, קניית מוצר חדש, עשיית עסקה חדשה, מציאת חן בעיני אדם, חנופה לאיש בעל מעמד.

לא יצא האדם ויושיט ידו לחפצים שאינם שייכים לעולמו הפנימי, יבדל מהסביבה החיצונית הרחוקה מעולמות המחשבה והרגש הפנימיים, לא יאחז כלי שמלאכתו לאיסור, חפצי מוקצה, השייכים לעסק החיים החיצוניים, ולא למהות הפנימית.

כמו כן, לא יתעסק במציאות חסרה, לנסות לתקנה, כי בכך יפול לעולם האמצעי, ההכשרה, ולא לתכלית העצמית. ירד ממעלת המחשבה, שהיא באושרה אינה תלויה בשום מעשה ושום מוצר חיצוני, ואינה צריכה כלל לעצור את שלמות אושרה, לרגעים של הכשרת המציאות, תיקון המוצרים, כמשל התזמורת המנגנת ומרקידה את הקהל, שאין לה באותו העת לעצור את נגינתה כדי לכוון את הגיטרה והכלים, והוא מעצור בשטף השמחה.

זוהי השבת, שלמות בלי חסרון, הבאה מכוח ההתרוממות לעולם המחשבה, העולם הפנימי, שהוא באמת שלם תמיד, כי כל ההזדקקות של האדם אל הסביבה, נובעת מנפילתו, מהדברים החיצוניים של החיים, שהתנתקו מהרבדים הפנימיים, והתשעבדו לחומר. לכן, זקוק הגוף למזון מן החוץ, כדי לחיות. מה שלא היה קודם החטא, שאז היה הגוף ניזון מהנפש והנפש מהרוח והרוח מהנשמה והנשמה מצור מחצבתה. אך לאחר החטא, נקרע הגוף ממקור חיותו, מהדבקות בחיים הפנימיים, ונעשה משועבד לעולם החיצוני, ולכן נאחזו בו המחלות והמכאובים, וזיעת האדם למצוא לחם לזון עצמו.

 

נפילת האדם וימי החול

עניין זה מתבהר היטב מהשורש שגרם להיווצרות ימי החול, שהוא חטא אדם הראשון. כי אלמלא חטא, היה נכנס לעולם שכולו שבת, ושוב לא היו ימי חול. ומתוך מהות החטא נוכל להבין עניין זה.

כי הנה מבאר המהר״ל, שעיקר חטאו של אדם הראשון היה בהתנכרותו לפנימיותו ועצמיותו, שיצא חוץ מעצמו לידיעת הרע, שלא שייכת לחייו הפנימיים, וביקש ונהה אחר החוץ. חטא אדם הראשון הוא אובדן התמימות, שלמות האדם עם עצמו ומקומו, ביציאה ונהייה אחר המעטפת החיצונית. ובאכילת עץ הדעת, ערב האדם בתוכו מרכיבים מן החוץ לו, עד שנתשעבד לעולם החיצוני, ונעשה עבד אליו, ונקשר עימו בחייו, עד שצריך להעלות עצמו ממנו.

אלו הם כל ששת ימי המעשה, שנגרמו בעקבות החטא, ועימם כל המלאכות הקשות, בתיקון העולם ובשעבוד האדם לתיקון כל מה שחוץ אליו. אלמלא חטא, לא היה מוטל זאת על האדם, כי הוא נברא ביום השישי, ואין לו שייכות עצמית לכל הימים הקודמים, ימי המלאכה הקשה. אך בחטאו קלקל, ונשתעבד למציאות החיצוניות, עד שישוב לתיקונו, אל חייו הפנימיים.

אך מכל מקום, כל הנפילה הזו אינה אלא לגוף ולחיצוניות החיים, לא לפנימיותם. כי המחשבה, והעולם הפנימי של האדם, נותרו בלתי תלויים כלל בחיצוניות. ותראה שהאדם עומד למבחן וניסיון, כי הגוף משועבד, והנשמה בת חורין. אך הרוח והנפש, אם ימשכו אחר הגוף יחושו גם הם משועבדים, והוא כל הדיכאון והצער והיאוש הבאים לרגלי חסרונות של הגוף, בחסרון ממון וכיוצא בזה. או יתרוממו המה למעלת הנשמה, ולא יפעלו בשעבוד הגוף, ואז כל מחסור גופני, יהפוך לאתגר צמיחה נפשית ורוחנית, ויתהפכו לאור. כל אלו עמל האדם בששת ימי המעשה, כי שם צריך לעמול לצאת ממאמרי הגוף ומכאוביו, ולשחרר נפשו מתוך עול החומר וטרדותיו, בהתעלות לתורה ותפילה וקדושה, ומשא ומתן באמונה ובביטחון בה׳ יתברך.

 

התעלות העולם והאדם בשבת

אך ביום בשבת קודש, יום ידידות, בא עילוי עצום, עד שאפילו הגוף מתרומם בו, ומצווה לרוחצו ולהלבישו בבגדי השבת, ללמדנו שגם הוא נכלל במרומי קדושת הפנימיות, מעין עולם הבא, מעין גן העדן שקודם החטא, בו היה הגוף ניזון מהנשמה. לכן מאכלי שבת קודש הם, ואף הוצאות השבת אינם מן המנין, כי אינם מכלל השעבוד, אלא הם שפע שמיימי מלעילא, בלי טורח ועמל של זיעת האדם אשר נתקלל. כי השבת לעילא מהקללה, כי היא טל חיים, ולא ל״ט מלקויות, ל״ט קללות, לט שהוא בארמית לשון קללה. זוהי ההתרוממות לשבת קודש, עולם המחשבה העליונה, שבו הכל שלם ומתוקן, בלי שום חסרון, ובלי שום הזדקקות למציאות החיצונית המשעבדת את רוח האדם ומגמדת קומתו, לחוש עצמו עבד נרצע לה, שכל מטרת חייו לעמוד במבחן שלה ולקבל את אישורה ואושרה.

השבת היא קריאת תיגר על כל עלמא דשיקרא הזה, היא איננה רק פתח מילוט מבית הכלא של החיים החיצוניים, אלא היא גם דרך למציאת היחס נכון בכל ששת ימי המעשה, שיבוא האדם, ממולא רוח גדולה ועוצמת חיים פנימיים, לאחר קדושת שבת, ומתוך כך יגש לששת ימי המעשה, וידע שכל מהות המלאכות והמגע עם העולם בחוץ, אינם אלא בשביל פנימיות החיים, בשביל המהות העצמית של האדם. ואז תהיה מלאכתו נאמנה לעצמיותו, ורצונו בנכסים ובממון יבואו בהלימה אל חייו הפנימים, על ערכיו היסודיים, אל הקודש, אל חיי המשפחה והקהילה, ואל כל תכלית העולמות כולם.

עוד ישכיל וידע סוד היחס בין הפנימיות והחיצוניות, שכל ההויה החיצונית מקבלת חיותה מהשפע הפנימי, שהוא ברכת ה׳. וידע שעיקר הצלחתו גם בענייני העולם הזה וקנייניו ומשאו ומתנו וכל עיסוקיו, אינו אלא מכוח ברכת ה׳ שבקרבו, סוד דבקותו בה׳, במצוות ומידות ומעשים טובים, ותורה וצדקה ואמונה. כי בכך מחבר את הפנימיות למעשיו שבחיצוניות, ומשרה שכינה במעשה ידיו. ואמונה זו מתגברת מכוח השבת, המבררת היטב את סוד היחס בין הפנימיות לחיצוניות, כיחס השפע הפנימי המחייה את הכל.

השבת, היא מקור האמונה והביטחון של האדם, תעצומות הנפש ללכת אחר ה׳, היא הפתח לתפילה ותורה ולכל עבודת ה׳ בימי החול. כי מתוך ההתייחדות הפנימית, מתפוגג שכרון החושים של עלמא דשקרא, ומתברר לאדם היטב מה סוד הצלחתו, וכיצד צריך שיהיה הילוכו בעסקי חיי העולם הזה.

לכן השבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, כי היא מוצא ומבוא אליהן, ומתוכה מתברר הערך העצום שבהן, באשר הן נקודות הממשק והחיבור בין כל עיסוקי האדם בעולם, ובין אור האלקות השורה במעשה ידיו. זוהי שבת קודש, נעימות ידידות מתק הדבקות האלקית, שהיא מקור הברכה, השפע המרומם את העולם הזה אל מעלתו ומקומו. בלא שבת חלילה, הנתק הנורא בין האדם ובין נשמתו היה משאירו לעד כבול בתוך טומאת חיצוניות החיים. אך השבת, היא המרוממת את הכל, ומביא את העולם הזה, לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

השבת, היא המרחב המתוקן מהחטא הקדמוני, היא הקריאה הגדולה לבני האדם - שובו אל עצמכם, אל נשמתכם, ואל ה׳ אלוקים. מצאו את האור שבמעמקים, ומתוכו תיישרו גם את כל המרחב הציבורי, לנקותו מחיידקי החטא, מרעלי לשון הרע ורכילות, ומגפות השנאה והקנאה, המזהמים את הנפש, המעבירים את האדם מהעולם. אורה של השבת, היא ישועת האנושות, היא ברכת הנשמה, והיא שפע התיקון, שימתיק את החיצוניות, וישפיע בה שפע של טובה וברכה במהרה.

---

[1] הרב ראובן ששון.

פרשת בשלח - לראות, להכיר, לשיר!

לראות, להכיר, לשיר!

אבות דרבי נתן[1] (לג,ב): "בשעה שעמדו אבותינו על הים, אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לו, לא נעבור עד שנראה הים נקבים נקבים. נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר, (חבקוק ג) "נקבת במטיו ראש פרזיו".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לו, לא נעבור עד שנעשה הים בקעה לפנינו. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם בקעה, שנאמר, (תהלים עח) "בקע ים ויעבירם" ונאמר (ישעיה סג) "כבהמה בבקעה תרד".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו גזרים גזרים. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם גזרים גזרים, שנאמר, (תהלים קלו) "לגוזר ים סוף לגזרים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חומר. נטל משה המטה והכה הים ונעשה לפניהם טיט שנאמר, (חבקוק ג) "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו מדבר. נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר, (תהלים קו) "ויוליכם בתהומות כמדבר".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו פירורים פירורים. נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר, (שם עד) "אתה פוררת בעזך ים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו סלעים סלעים. נטל המטה והכה על הים ונעשה סלעים סלעים, שנאמר, (שם) "אתה שברת ראשי תנינים על המים" והיכן משברין ראשי תנינים, הוי אומר ראשי תנינים אין משתברין אלא על הסלעים.

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לנו יבשה, נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה יבשה. שנאמר, (שם סו) "הפך ים ליבשה" ואומר (שמות יד) "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו חומות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה חומות. שנאמר, (שם יד) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה נאדות. שנאמר, (שם טו) נצבו כמו נד נוזלים. ומים שבין הגזרים ירדה אש וליחכתן, שנאמר, (ישעיה סד) "כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך". והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם שנאמר, (דברים לב) "ויניקהו דבש מסלע".

איך אנחנו יודעים שזה אמיתי? כי מדובר ביהודים....

אבל איך יכול להיות דבר כזה שבאמצע המאורע הכי חשוב בהסטוריה מקטרים? באמצע גאולה???

איך יכול להיות? - הנה, היום קורה אותו דבר, אנחנו עוברים מאורעות שהם גדולים בהרבה מיציאת מצרים:

שם יצאנו ממדינה אחת, היום מיותר מ 150 מדינות.

היום זו גאולה שאין אחריה גלות.

היום זה בדרך הטבע ולא נס גלוי

היום זה אחרי 2000 שנה ולא אחרי 210

והנה אנחנו עדיין מקטרים ולא מודים כמעט על המאורעות העצומים האלו...

הרב שמואל אליהו שליט"א (קול צופייך תצוה-זכור התשפ"ג): על החושך של תחילת הגאולה מלמדת הגמרא (חולין קלט:) כי אסתר רמוזה בפסוק (דברים לא,יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

שואל הרמב"ן: והלא לפני כן כתוב "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", אם ישראל חזרו בתשובה למה צריך הסתר פנים?

משיב הרמב"ן כי לא מדובר בהסתר של גלות אלא בהסתר של גאולה - "כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת פני רחמיו".

את 'שירת הים'[2] צריך לומר בשמחה (משנה ברורה נא ס"ק יז), "וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר בים. והאומר בשמחה – מוחלין לו עוונותיו".

כיצד ייתכן שאמירת פסוקים אלו בשמחה – גורמת למחילת עוונותיו של אדם?

המדרש (תנחומא, וזאת הברכה, ז) מגדיר מיהו אדם רשע ומיהו אדם צדיק בהגדרות שאינן כל כך מקובלות במחוזותינו.

רשע, אומר המדרש, הוא אדם הרואה את השמש זורחת אבל אינו מברך את ברכת 'יוצר אור', רואה את השמש שוקעת אבל אינו מברך את ברכת 'מעריב ערבים';

צדיק, לעומת זאת, הוא אדם המברך על כל דבר ודבר.

לפי המדרש, הגדרת רשע וצדיק אינה מתייחסת דווקא להנחת תפילין וללבישת ציצית, אלא מדובר בעמדת החיים של האדם.

כך, למשל, יכול אדם להניח תפילין, ללבוש ציצית, לשמור שבת, להקפיד על דיני כשרות, לטבול במקווה וכו' וכו', אך אם הוא רואה חמה זורחת או שוקעת ואינו מברך – המדרש מגדיר אותו בתור אדם רשע.

זאת מאחר ועמדת החיים של אדם זה היא עמדה המסתכלת על 'חצי הכוס הריקה', ולכן הוא אינו מברך.

לעומת זאת, אדם צדיק הוא אדם המסתכל על 'חצי הכוס המלאה', הוא מודה לקב"ה ומתוך כך מברך על כל דבר ודבר.

לכן אומרת הגמרא שהיצר הרע דומה לזבוב (ברכות סא, א), ומסביר הגר"א שהזבוב תמיד מתמקד בלכלוך. יכול הזבוב לעוף להנאתו באולם רחב ידיים נקי ומצוחצח, אבל הוא יחפש את הלכלוך – ובו הוא יתמקד. זהו היצר הרע, וזוהי הרשעות: לא להודות לקב"ה על כל הטוב שנתן לנו, אלא תמיד להתמקד ברע, במה שחסר...

יחד עם זאת, איננו נאיביים, ואין אנו אומרים שהכל נפלא ומקסים, וכפי שכבר אמר החכם מכל אדם: "יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (משלי כג,לא), כלומר רק אדם שיכור אומר שהכל טוב...

לא! יש רע בעולם, וכל אדם ירד לעולם הזה עם 'החבילה' שלו ועם הבעיות איתן הוא צריך להתמודד, אבל השאלה היא במה האדם ממקד את מבטו.

נקודת המבט היא זו שמגדירה את הצדיק לעומת הרשע.

את 'שירת הים' אי אפשר לומר בשמחה אם עמדת החיים של האדם היא עצובה ופסימית. רק אדם אופטימי, המתמקד בצדדים הטובים, המסתכל על כל הטוב שהקב"ה נותן לו - רק אדם שכזה יכול לשיר את שירת הים בשמחה.

הוא קם בכל בוקר ושר בקול רם לה': "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ ... מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" וגו'.

זהו אדם צדיק, שכל עוונותיו נמחלין, וגם אם קרה ואדם זה חטא ועבר עבירות כאלו ואחרות, וגם אם אדם זה יזדקק לטיפול אלוהי כדי להתנקות מן הרע שעשה - הרי ש'בשורה התחתונה' אדם זה הינו צדיק, ולכן כל עוונותיו נמחלין!

---

[1] הרב אורי שרקי באילת לרבני קהילות.

[2] חגי שטיימלר.

פרשת בשלח - הבורא נמצא בפרטים הקטנים

הבורא נמצא בפרטים הקטנים

לאחר קריעת ים סוף, נתקל עם ישראל בבעיה נוספת הקשורה למים.

כשהעם מגיע לרפידים הם לא מוצאים מים, מרגישים צימאון ומתלוננים אל משה בתמיהה הנוקבת: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן".

השאלה המתריסה הזו מפתיעה מאוד כשהיא באה מפי אנשים שראו ניסים גדולים ומראות אלוקים ביציאת מצרים וקריעת הים ויש לנו להבין את מקורה ומשמעותה.

הנצי"ב מבאר ששאלת בני ישראל מדויקת בלשונה, הם מאמינים שיש ה' אלא שאינם יודעים אם הוא בקרבם.

בני ישראל תהו אם הקב"ה יודע מה קורה בקרבם, בחייהם הפרטיים ובתחושותיהם האישיות. מבחינתם, ה' מנהיג את העם בכללותו או את העולם במלואו אבל אינו מתעסק בצרותיהם האישיות של בני האדם.

דווקא מתוך הצור, האבן שממנה חוצבים אבנים לכלי נשק, הקב"ה מוציא מים מתוקים לתועלת בני האדם ובכך מלמד אותם שהקב"ה לא נמצא רק במלחמות הלאומיות אלא גם דואג ומשגיח מתחת לפני הקרקע.

ד"ר ישעיהו רובינשטיין, מדען במכון ויצמן, ריכז מאמצים אדירים וניסיונות אינספור בחקר הביולוגיה המולקולרית. וכך הוא מספר:

במהלך המחקר בדקתי תאים רבים. הגעתי אל היחידה הבסיסית המרכיבה כל תא ותא בגוף האדם והיא הד. אן. אי.

כאשר מביטים עליה דרך מיקרוסקופ, היא נגלית כשני סלילי חוט המצטלבים זה בזה.

כל עוד ההצלבה נשמרת – יש חיים. כאשר חלילה מתפרקת ההצלבה – מסתיימים החיים.

גיליתי, כי לאורכו של הדי. אן. אי. קיימים כעין "גשרים" המחברים בין שני הסלילים, לבלתי "יתפרקו", ובכך בעצם שומרות על חייו של האדם.

ביקשתי לברר היכן מצוי אותו "גשר", וגיליתי כי קיימת חוקיות מסוימת החוזרת על עצמה הנראית כך:

עשר חומצות, ואז "גשר", חמש חומצות נוספות, ושוב "גשר", שש חומצות – גשר, חמש חומצות – עוד גשר.

הסדר הזה חוזר ונשנה מיליארדי פעמים בגוף האדם.

ניסיתי לפצח מהו הצופן בחוקיות המספרים הזו: 5,6,5,10?

וירעש ונפחד לבי. אור גדול זרח מן המיקרוסקופים.

אין אלו כי אם אותיות שם השם המפורש: 

י – 10, 

ה – 5

ו – 6

ה – 5

כשם שבשולי כל יצירה משאיר האומן את חתימתו, כך על כל תא ותא בגופנו – מתנוססת חתימתו של היוצר הגדול! אין צייר כאלוקינו!

הבאר ממנה שתו ישראל במדבר היא בארה של מרים, שדאגה לילד קטן והשגיחה על צעדיו ובמעשים קטנים הובילה ללידתו של משה ושמירתו, ודווקא משום כך הצליחה להציל את עם ישראל כולו.

מסופר על חסיד גור בתקופת השואה, שגווע מרעב עד כדי כך שהחליט לסכן נפשו ולרוץ לגנוב מהמטבח תפוח אדמה בתקווה להשביע קצת את רעבונו.

במטבח עובדת אישה יהודייה, היא רואה אותו מגיע בקושי ונוזפת בו. "יכולת למות כמה פעמים עבור מעשה זה". ברחמיה הרבים היא נותנת לו שני תפוחי אדמה מעוכים, אבל לפני שהוא בורח חזרה היא אומרת לו, "חכה רגע" ומביאה לו פתק מקופל עם הנחייה "קח גם את זה".

החסיד רץ בחזרה סקרן לדעת מה יש בתוך הפתק שעבורו הסתכנה האישה כל כך? האם זה קמע? סגולה? חלק מספר תורה?

כשהוא מגיע בביטחון למחבואו הוא פותח את הפתק ומוצא בו... מעט מלח. החסיד מתרגש עד עומק ליבו ממעשה החסד של האישה. העובדה שגם בתוך הגיהינום היא לא איבדה צלם אנוש ולא את הרצון לתת טעם טוב, אפילו אם זה לתפוח אדמה קטן ומעוך.

הדיוק הישראלי

אין לי בעיה להיות יהודי, עם ישראל מוסיף המון טוב למציאות הגשמית והרוחנית של העולם, אבל משגע אותי הדקדוקים של חז"ל, הם ממש מיותרים ומוגזמים!

אי אפשר לשמור שבת וכשרות בצורה כללית? למה צריך את כל הפרטים הקטנים והסעיפים והתתי סעיפים של כל הלכה?

לעם ישראל יש אידיאל עצום וגדול - הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש, והבאה של כל העולם למצב אדיר של שלמות, ללא מחלות, ללא מלחמות, וללא מוות, כמו שכתוב בתנ"ך: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" וכן "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים".

החזון הזה לא ינחת פתאום מן השמים בלי קשר למעשינו, אלא יהיה תוצאה של עבודה קשה וארוכה שלנו – זו ישועה אמיתית!

"אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו. וזהו יסוד הצדק שבעבודת האדם, רכישת כוחות וסידורם, למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים".

איזו עבודה אנחנו אמורים לעשות בעצמנו כדי לתקן אותנו ואת העולם?

"וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה... לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה".

התורה והמצוות הם היישום בשטח של כל העקרונות הרוחניים של האומה הישראלית.

כדברי המהר"ל: "אין ספק שהתורה שנתן השם יתברך הוא תיקון עולם הזה ובשביל תיקון עולם הזה להיישיר בני אדם אל תכלית הטוב שיהיו טובים בעולם הזה ויהיה מציאות עולם הזה כמו שראוי להיות לכך נתן לנו התורה... ולכך אמרה תורה אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו, כי התורה היא סדר העולם לקיים את סדר עולם הזה".

בגלל שלתורה ולמצוות יש תפקיד כל כך חשוב לעם ישראל ולעולם כולו - חז"ל יורדים לפרטי פרטים ומבארים מה ההתנהגות הנכונה בכל מצוה ומצוה ובכל זמן נתון!

אם נוציא למטוס כמה ברגים ונראה שכבר בתחילת ההמראה הוא מתפרק לרסיסים וכל הנוסעים מתים, אנחנו לא נצטרך הוכחה לוגית מטורפת כדי להבין שהברגים האלה היו נחוצים מאוד לשלימות המטוס והנוסעים.

מספיק להביט על ההיסטוריה ולראות כי כל כת שלא קיימה את דברי חז"ל פשוט נכרתה מהאומה הישראלית ללא קיום והמשך, כגון: קראים, בייתוסים, שומרונים, נוצרים, רפורמים (אחוזי התבוללות מאוד גבוהים).

עובדה זו בעצמה מעידה כי כל הקיום הלאומי שלנו תלוי דווקא בפרטים הקטנים ובדקדוקים של דברי חז"ל.

הרב קלנר שליט"א הוזמן להרצות במשך שעה על התנועה הרפורמית ולהראות שהיא אינה הדרך האמיתית של היהדות.

כשהרב עלה לדבר הוא פשוט הוציא כמה סקרים עדכניים ממכוני סקרים בחו"ל והראה ש: 100 אורתודוכסים הופכים תוך מאה שנה להיות 4,000 יהודים, אולם לעומת זאת 100 רפורמים הופכים תוך מאה שנה להיות רק 8 יהודים!

אמר הרב: "דרך חיים או שיטה שבצורה מעשית מאבדת את האומה הישראלית מהמפה העולמית אינה ראויה כלל להיכנס לדיון האם צריך לחיות על פיה"!

השיחה הסתיימה תוך ארבע דקות, אז הרב לימד בזמן שנשאר את חשיבות התורה שבעל פה...

דברי חז"ל, פרטי המצוות, ודקדוקי ההלכה הם לא המלצות אלא חוקי חיים ממשיים השומרים על האומה הישראלית ומביאים אותה אט אט אל רום תפקידה האישי והעולמי.

ברכות (כח:): "בשעת פטירתו (של ריב"ז) אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא".

עין איה (ברכות א פרק רביעי-תפילת השחר לח' ברכות כח:): "כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל ושואף רק אל השלימות הרוחני, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה, והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי ממנו תוצאות להמצב הרוחני.

אמנם כ"ז הוא אם המנהיג מזלזל בשלימות הגשמית מפני שעבור השתקעו ברוחניות נעלם ממנו ערכם והוא אות על קוצר הנפש, שהנפש הגדולה ראוי שעם כל רוממות ערכה תשפיל לראות ולדקדק ג"כ בכל הדברים הקטנים, שמהם תוצאות לדברים גדולים.

אבל אם רואה שמהלך השלימות מחייב כעת לותר על הדברים הגשמיים מפני תכלית נכבדת, ודאי שראוי ללכת בדרכו ולהוקיר הדרכתו עד מאד. והנה ריב"ז ביטל את השלימות הגשמי המדיני, ולא ביקש כ"א יבנה וחכמי' ליסד שלימות התורה בישראל, והי' בזה דומה לחזקי' מלך יהודה שנעץ חרב על פתח ביה"מ, "וכל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהי'", והי' זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקנינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ הי' עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות, אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם לנהג בהם זילזול לצורך שעה.

והנה מתוה"ק למדנו ערך זה השלימות, שעם כל רוממות הדרכתה של תורה בענינים הנעלים, חסה על ממונם של ישראל והקפידה גם על פכים קטנים, כדדרשי' במתני' דנגעים מ"וצוה הכהן ופינו את הבית". וכן יעקב אבינו ע"ה עם עוצם השגתו וטרדתו באהבת אלהים נשתייר בשביל פכים קטנים.

ללמדך, שיודעים הם השלימים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו, ואם הם מתרצים לותר על דברים גשמים קלי ערך, ומכש"כ יקרי ערך, ראוי להשכיל כמה טובה עודפת קנו בתמורתם.

ע"כ כשרצה להראותם במחזה אלקים אשר נגלה לו לעת תאסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקי' מלך יהודה שהי' דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי עי"ז הי' מצב תוה"ק נוטה לנפול, הקדים להם פנו כלים מפני הטומאה, וכמובן הקפידה חלה על כלי חרס כדאי' במתני', להורות שלא העלים עיניו ג"כ מדבר קל וקטן של צרכים הגשמים להכירם כמדתם וערכם. ועכ"ז בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמדת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מרי' על ידי' ".

פרשת בשלח - "ישמח צדיק כי חזה נקם"

"ישמח צדיק כי חזה נקם"

ניסן יואלי[1]: כל שנה עם התקרב שביעי של פסח ו/או שבת שירה, נאמרים דברים ואף מצוטטים מאמרי חז"ל, המוכיחים שאל לנו לשמוח במפלתן של רשעים.

הדבר חמור שבעתיים כי המסר המועבר דרכם הוא כי אל לנו לשמוח אם אנו חוזים במפלת אויבינו הקמים עלינו להורגנו ומתפוצצים ברחובותינו.

המסר הוא כי עלינו להיות עצובים על מותם של בני אדם גם אם הם רחוקים מלהיות חפים מפשע, ידיהם מגואלות בדם אחינו היהודים, ואולי אף קוראים לנו להתאבל על "קדושת חייהם" שקופדה.

יצחק לאור שר"י (ערב רב מעיתון הארץ): "לכל אלה שיודעים המון על מפעל חייה של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בביתה בעתניאל, ומתאבלים ומדווחים על כאבם, ומהללים את שמה של המנוחה, הנה תרגיל בסדנת ספרות: מה אתם יודעים על החשוד ברצח, שמו, משפחתו, האדמה שלו, הכפר, אמו, ילדי כיתתו, המחסומים שעברו, המכות, העוצר, הפחד מפני הצבא, הפחד מפני המתנחלים?".

אם מעיינים בדברי חז"ל במקור ולא בציטוטים מסולפים, מגיעים למסקנה הפוכה לגמרי!

להלן הציטוטים השכיחים ביותר:

גמרא (סנהדרין לט:): "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב {שמות י"ד} "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" – באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא אמר להן הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?".

ומכאן משתמע כי אין לשמוח על מפלת הרשעים, ולא היא. אין במאמר איסור לשמוח אלא הצגת עובדה שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים והמשך המאמר מוכיח: אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא אינו שש אבל אחרים משיש". והתלמוד אף מוכיח זאת מפסוקים (שם).

יתר על כן, מאמר זה, מופיע בשלמותו בילקוט שמעוני, (שמות טו המשך סימן רמא), ושם משתמע כי "מעשה ידי" אינן המצרים, כפי שניתן היה לחשוב, אלא בני ישראל דווקא:

"בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה ולא הניחן שנאמר "ולא קרב זה אל זה" ואומר "וקרא זה אל זה". למי היו דומין למלך שנשבה לו בנו, לבש נקמה באויביו והלך והביא אותו ובאו הבריות לומר לו הימנון אמר להם לשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי כך ישראל היו נתונין בצרה בים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם אמר להם הקב"ה בני נתונין בצרה ואתם מקלסין אותי?!...".

כאן מתברר כי הקב"ה לא הניח למלאכים לומר שירה כי מעשה ידיו (=בני ישראל טובעים – עומדים לטבוע) ואין זה הרגע המתאים לומר שירה.

משלי (כד,יז): "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ".

אולם ציטוט אומלל זה מופרך מיסודו לאור דברי חז"ל.

גמרא (מגילה טז.): "אמר ליה (=המן למרדכי) סק (=עלה על הסוס) ורכב אמר ליה (=מרדכי להמן) לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא (=אינני יכול שכוחי חלש מימי התענית) גחין וסליק (=התכופף המן ועלה עליו מרדכי). כי סליק בעט ביה (=כשעלה מרדכי בעט בהמן!). אמר ליה (=המן למרדכי) לא כתיב לכו {משלי כ"ד} "בנפל אויבך אל תשמח?!" אמר ליה (=מרדכי להמן) הני מילי בישראל (=דברים אלו הם לגבי היהודים, אם אויבך היהודי נופל אל תשמח) אבל בדידכו (=אבל לגביכם הגויים הרשעים) כתיב {דברים ל"ג} "ואתה על במותימו תדרוך".

איך יכולים עד כדי כך לסרס את דברי חז"ל, תוך התעלמות מפסוק אחר במשלי (יא,י) "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"!

הגמרא בעצמה (ברכות יב.) אומרת כי זו חובה לשמוח על מפלת הרשעים וזה אף נפסק להלכה: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר "אמת ויציב" שחרית ו"אמת ואמונה" ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר {תהלים צ"ב} להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".

"אמת ויציב" ו"אמת ואמונה" אלה הן תחילת שתי הברכות שלאחר קריאת שמע. ומה נאמר בהן?

ב"אמת ויציב": "כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ לָאֵ-ל. וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת. לְמֶּלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָּם".

וב"אמת ואמונה": "הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם. וַיּוֹצֵא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם: הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ. שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ:וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה...".

יוצא שההלכה מחייבת לשמוח.

בפסוקי דזמרא אנו אומרים את דברי דוד המלך בתהילים: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל: לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ".

דמים רבים שפכת לפני:

ילקוט שמעוני (שמואל ב,ז סימן קמה):

"האתה תבנה לי בית, וכתיב: לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת כיון ששמע דוד כך נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.

אמר ר' יהודה בר' אלעאי:

אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא! חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר: שפכת ארצה ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר: על הארץ תשפכנו כמים.

אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו?

אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב.

אמרו לו: והרי יפה?

א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב: באהל בת ציון שפך כאש חמתו".

יש רבנים שנח להם לעצור את המדרש במשפט ׳דמים רבים שפכת לפני׳ ולסלף את כולו.

הדמים הרבים הם יתרון של דוד המלך. לא חיסרון. הרי הם כקרבנות לפני ה׳.

דווקא בגלל המסירות נפש שלו להרוג את אויבי ישראל וה׳ הוא לא יכל לבנות את בית המקדש. כדי שה׳ יכלה חמתו על עצים ואבנים ולא על עמו ח״ו.

חשוב מאוד לסגל את ההשקפה היהודית של התורה הקדושה כנגד כל העיוות בתקשורת ובעולם המערבי!!!

---

[1] הדברים שיובאו להלן לקוחים מתוך מאמריהם של רבותי הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט זצ"ל (שהיה רבה של שכונת אחוזה בחיפה) – אסופת מאמרים (עמ' כ והילך) והרב ד"ר אליהו רחמים זייני שליט"א (ראש ישיבת "אור וישועה" בחיפה) – ענייני פסח בהלכה ובהגות (עמ' 25 והילך).

פרשת בשלח - אלו מצוות לקחת?

אלו מצוות לקחת?

שמות (יג,יט): "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ".

עניינים רבים בעולם סובבים על ציר הממון. גם הצדיקים וגם הרשעים נמדדים בכך. כי ישרים דרכי השם, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. כאשר רוצים ללכוד את הרשעים ולאבדם, הרי שתאוותם לבצע תהיה סיבת האבדון. והראיה מהמצרים שרדפו אחרי בני ישראל בשל ממונם שהשאילום, למרות שראו כבר את חוזק ידו של הקב״ה וידעו את זרועו הנטויה.

מכילתא: ״להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקים בביזה, ומשה עוסק במצוות עצמות יוסף. ועליו הכתוב אומר וחכם לב יקח מצוות״.

והוא מוסר השכל מופלא מאוד, שבעוד שהרשע נלכד באמצעות ממונו, שהרי המצרים מסרו נפשם להציל את הממון, ולבסוף טבעו בים, הרי שיבחו של משה היה שלא שם ליבו כלל לענייני הממון, דאיתא בזוהר הק׳ שחביבה מצוה שאדם משלם עבורה בדמים; והוא הדין כשמוותר על רווחי ממון כדי לזכות בעשיית המצוות.

זו היתה חוכמתו הגדולה של משה, דבשעה שכולם עסקו בביזה, דקדק הוא לעסוק בעצמות יוסף, ובשל כך היתה מצוה זו של העלאת העצמות חביבה יותר. וכלל גדול הוא, שאדם המקדיש מזמנו לקיים מצוות או לעסוק בתורה, וכל זאת כשבאותו זמן היה בכוחו להרוויח הון רב, הנה כפי גודל ׳ההפסד׳, כן יגדל שכרו, וזכות מצוותיו ותורתו.

אבל עם כל זאת נשאלת השאלה, וכי עם ישראל שעסקו באותה שעה בביזת מצרים לא קיימו בכך מצוה? הרי הם נצטוו מפי ה׳ (לעיל, יא,ב) ״דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב״?

והתשובה, מצוות רבות מתגלגלות בשווקי החיים, הדוכנים פתוחים, והרוכלים מכריזים על סחורתם, מי בכה ומי בכה. הלקוחות באים וקונים מכל הבא ליד, אולם לא הכל מבינים בחין ערכם של המוצרים היקרים באמת.

רק ״חכם לב״ יודע להיטפל אל העיקר. כך, כאשר כל ישראל עסקו במצוות ׳נעימות׳, עסק משה רבינו במצוה שלא היה לה שכר מיידי ומוחשי.

כמבואר במדרש רבה (דברים יא פסקה ז׳): ״... כל ישראל היו עסוקין בכסף וזהב ומשה היה מסבב את העיר, ויגע ג׳ ימים וג׳ לילות למצוא את ארונו של יוסף, שלא היו יכולים לצאת ממצרים חוץ מיוסף. למה שכך נשבע להם בשבועה לפני מותו, שנאמר וישבע יוסף את בני ישראל לאמר וגו׳. משנתיגע הרבה, פגעה בו סגולה (סרח בת אשר), וראתה משה עייף מן היגיעה. אמרה לו: אדוני משה, למה אתה עייף אמר לה, ג׳ ימים וג׳ לילות סבבתי את העיר למצוא ארונו של יוסף ואין אני מוצא אותו. אמרה לו, בוא עמי ואראך היכן הוא. הוליכה אותו לנחל, אמרה לו, במקום הזה עשו ארון של חמש מאות ככרים והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים, וכן אמרו לפרעה: רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם? עצמות יוסף אם לא ימצאו אותם, עד עולם אינם יכולים לצאת״.

ולמרות הכל, התעסק משה במצוה זו. כי זה הכלל: ככל שהקשיים העומדים לפניי בהוצאת המצוה אל הפועל גדולים יותר, והרווח בעשייתה לא מורגש ולא נראה באופן מיידי, מצוה זו היא ההשקעה הטובה ביותר! וכזו היתה המצוה הגדולה בה עסק משה רבינו, שהרי בעוד שלמצוות ביזת מצרים היו קופצים, הרי לעצמותיו של יוסף לא היו קופצים, ובעוד שהרווח המופק מן הכסף והזהב הוא מיידי, בעצמות אין הדברים כך.

ולכן מגדיר המדרש את משה כ׳חכם לב יקח מצוות׳. חוכמה גדולה היתה כאן, שהרי אין חכם אלא מי שרואה את הנולד, והרי לבסוף התברר שמשה הועיל להם לישראל, במצוה רבה זו של הוצאת העצמות, יותר מכל דבר אחר, והיא הביאה גם לביזת הים, כמבואר במדרש, שבזכות עצמותיו של יוסף נקרע להם הים.

נמצא דע״י קיום המצוה בנטילת ארונו של יוסף נתקיימה ביזת מצרים וגם ביזת הים, וזה וזה עלתה בידיהם, וזו היא חוכמה רבה. ומדויק גם לשון הפסוק ׳חכם לב יקח מצוות׳, בלשון רבים, שהרי שתי המצוות התקיימו בידו של משה.

אדם שיתעסק בציווים של הקב"ה גם אם הם לא נעימים ולכן 'יפסיד' דברים נעימים לו – יגלה בסוף שהרוויח פי כמה! וגם לא הפסיד שום דבר!!!

הוא גם לא חשב מה אני אעשה עם ארון כזה כבד במדבר???

מובא בתוספות שאנץ (סוטה יג.) בשם המדרש דבר פלא מופלא, ששמו את עצמות יוסף בתוך עור של כבש, ונכנסה בו רוח חיים והיינו דכתיב (תהלים פ,ב) "נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף"!

משמע מהדברים הנפלאים הללו שהיה הכבש מתהלך עמהם כל משך הילוכם ארבעים שנה במדבר.

בשפתי כהן על התורה (כאן, ד"ה עוד לפי שיוסף) כתב: ארונו של יוסף היה של 'מתכת', והיה כבד להוליכו, וכדי שלא להטריחם היה הולך מאליו.

אל תתייאש משום דבר – תיקח את המצוה על עצמך! תעשה אותה למרות שקשה, והקב"ה כבר ידאג לכל השאר!

פרשת בשלח - ה' ילחם לכם ואתם תחרישון?

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון?

שמות (יד,טו): " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".

רש"י: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונים בצרה".

משה ועם ישראל נמצאים במצב קשה, הים לפניהם, מצרים נוסע אחריהם – הן כפשוטו - חיל פרעה מתקרב אליהם, והן כמדרשו – ששרו של מצרים מקטרג על עם ישראל 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'.

במצב קשה ומסובך שכזה, האם לא היה מקום לתפילתו של משה?!

זוה"ק (בשלח דף מח'): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִּסָעוּ. וְיִּסָעוּ מִלְּאַסְגָּאָה מִלִּין, לָאו עִידָנָא דִּצְלוֹתָא הַשְׁתָּא. וְיִּסָעוּ, וְכִי לְאָן אֲתָר פָּקִד לוֹן דְּיִנְטְלוּן, דְּהָא עַל יַמָּא הֲווֹ שָׁרָאן. אֶלָּא אַהְדָּר לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב מַה תִּצְעַק אֵלָי, דְּהָא כֻּלְּהוּ בַּאֲתָר דָּא קַיְימֵי. וְעַל דָּא וַיִּסְעוּ, יִנְטְלוּן מִן דָּא, דְּלָאו עִדָנָא הוּא".

תרגום: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְיִסָּעוּ מִלְּהַרְבּוֹת בִּדְבָרִים. זֶה לֹא זְמַן תְּפִלָּה כָּעֵת. וְיִסָּעוּ, וְכִי לְאֵיזֶה מָקוֹם צִוָּה אוֹתוֹ שֶׁיִּסְעוּ, שֶׁהֲרֵי עַל הַיָּם הֵם הָיוּ שְׁרוּיִים? אֶלָּא חָזַר לְמַעְלָה, שֶׁכָּתוּב מַה תִּצְעַק אֵלָי, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם בְּמָקוֹם זֶה עוֹמְדִים. וְעַל זֶה וְיִסָּעוּ, יִסְעוּ מִזֶּה, שֶׁזֶּה אֵינוֹ הַזְּמַן".

בהמשך (נב:) כותב הזוה"ק: "וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. וְתָאנָא בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, אֵלַי, דַּיְיקָא, בְּעַתִּיקָא תַּלְיָא כֹּלָּא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְגְּלֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְאִשְׁתְּכַח רַעֲוָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין עִלָּאִין, כְּדֵין נְהִירוּ דְּכֹלָּא, אִתְנְהִיר".

תרגום: "ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אלי? ולמדנו בספרא דצניעותא וכו' כי הכל תלוי בעתיק. בה בשעה נגלה עתיקא קדישא ונמצא הרצון בכל העולמות העליונים, ואז האיר האור של הכל".

אם זה לא הזמן לתפילה – אז מה כן? מה הכוונה שהכל תלוי בעתיקא קדישא?

אור החיים הקדוש (שמות יד,טו): "מה תצעק אלי. קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו, ובפרט בעת צרה דכתיב: (יונה ב') 'קראת מצרה לי' (תהלים קי''ח) 'מן המצר קראתי יה'?...

מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת.

ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים... כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש...".

יש זמנים שהתפילה לא מועילה וצריך מסירות נפש שרק היא יכולה להפעיל את ההנהגה של עתיקא קדישא כדי לקבל גאולה גם כשאין מספיק זכויות!

עכשיו מובן מדוע ציווה ה' את בני ישראל לפני מכת בכורות: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". כיון שלא היו ביד ישראל מצוות להתעסק בהן על מנת שיהיו ראויים להיגאל, אמר להם הקדוש ברוך הוא "משכו וקחו לכם". וכלשון רש"י "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה".

כדי שתהא בידם מצווה זו, שיש בה גם מסירות נפש של קשירת אלוהי מצרים שלושה ימים והקרבתו בפרהסיא, כלשון הפסוק "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים".

המדרש (שיר השירים רבה ה,ג) המספר על נחשון בן עמינדב הקופץ לים סוף הגועש, המים מגיעים עד לצוארו – ואז הים נבקע, מלמד אותנו את הלקח הכללי של 'השתדלות'. כלומר, למרות שה' אמר למשה: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד יד), הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו 'השתתפות'.

זהו מהסדרים שקבע ה' בעולמו – שלמרות שה' כל-יכול, הוא דורש את מעשה האדם. ולמרות שאין האדם יכול לעשות דבר בלי סיעתא דשמיא, ה' דורש ממנו מעשה, ולו קטן, ובכך האדם ממלא את תפקידו בעולם.

"פתחו לי פתח כחודו של מחט – ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (שיר השירים רבה ה,ב).

אבל יש משהו קשה במעשה נחשון. ניתן להבין את המושג 'השתדלות' כשמדובר בפרנסה, למשל. אז אומרים, שלמרות שה' הוא ה"נותן לחם לכל בשר", בכל זאת ה' אומר, שאם לא תשתדל באופן טבעי – לא תהיה לך פרנסה. כך גם במלחמה – למרות שה' נלחם לנו, בכל זאת נדרשים אנו לכלי נשק ותכסיסי מלחמה טבעיים.

לעומת זאת, אצל נחשון – מה הועילה קפיצתו לים? הרי במעשהו לא היתה כל השתדלות טבעית! קפיצה לים הגועש היא מעשה שבדרך הטבע לא מקרבת במאומה קריעתו של ים! 'השתדלות' אין כאן – התאבדות חסרת הגיון אולי יש כאן! ובכל זאת, זו היתה דרישת ה': "דבר אל בני ישראל ויסעו (אל תוך הים)!" (שמות יד,טו)?

ההסבר הוא, שקפיצתו של נחשון לים, היתה מעשה סמלי שדרש הקדוש-ברוך-הוא, לא רק כאקט של השתדלות אלא כאקט של בטחון בה'. דוקא אנו נוכל להבין את הדבר על רקע אירועי ומבחני תקופתנו. לא פעם ולא פעמיים עמדנו בדורנו בפני מבחנים שנראו בלתי אפשריים. הקדוש-ברוך-הוא העמיד אותנו בפני מצבים גורליים, שעמידה בהם בלי להיכנע נראתה כחוסר הגיון מוחלט, ואף כהתאבדות. זכותנו הגדולה – מאז תחילת שיבת ציון – היא עמידתנו במבחנים אלו, בלי לומר: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד,ד).

הגמרא (נדה סט: - עא.) מספרת על שתים עשרה שאלות ששאלו אנשי אלכסנדריה את ר' יהושע. אחת השאלות הייתה כיצד מתעשרים. כך נאמר שם :"מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר לי הכסף ולי הזהב. מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגי (צריך גם אמונה וגם השתדלות)".

כך גם מלמד אותנו ה'אם הבנים שמחה' (עמ' שלד'-שלו'): "אנחנו אומרים בכל יום: 'אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה עכ״ז אחכה לו בכל יום שיבוא'.

וכן אמרו חז״ל (ילקו"ש ח"א בשלח רמז רמ'): 'את מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות אמונה שהאמינו, שנאמר: ׳ויאמן העם' וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה, שנאמר: ׳אתי מלבנון כלה, וגו׳ וארשתיך לי לעולם... וארשתיך לי באמונה'.

אבל, תדע שאמונה בלא מעשה לא סגי ולא מהני! וכמו שראיתי בספר הנפלא 'יד יוסף' להחכם האלקי ר' יוסף צרפתי, (היה רב בק״ק אנדרינפול בשנת שע״ז) בדרוש שני לסוכות, שכתב בביאור המדרש (שו"ט פרשה קב. ילקו"ש ח"ב רמז תתנ"ה. ויק"ר ל,יב): ״ ׳תכתב זאת לדור אחרון' — אלו דורות שהן נטויין למיתה. ׳ועם נברא יהלל יה' - שעתיד הקב״ה לברוא אותם בריה חדשה. ומה עלינו ליקח? - לולב ואתרוג ונקלס לקב״ה. לפיכך משה מזהיר לישראל ׳ולקחתם לכם ביום הראשון' ״. והקשה: איך תמשך ממה שאמר שהקב״ה עתיד לברוא אותנו בריה חדשה השאלה 'ומה עלינו ליקח'? דמי מחייב אותנו משום שהקב״ה יעשה אותנו בריה חדשה לקחת שום דבר ששאל 'ומה עלינו ליקח'? וגם קשה אומרו 'לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון״, דמי יאמר שבגלל זה צוה כך?

וכתב לפרש, שאלו הארבעה מינים באו להורות על אמונת התשובה, שהבחירה בידינו לתקן כל חטאותינו בתשובה שלימה, שהיא במחשבה ודיבור ומעשה, כמו שאמר הכתוב 'כי קרוב אליך הדבר, בפיך ובלבבך לעשותו', שקאי על תשובה. ואלו המינים רומזים על המחשבה ועל דבור ועל מעשה, כמו שכתב שם וכאן אני מקצר. וזה המכוון במדרש הנ״ל, להיות אמת, שגדולה תשובה שקורעת הגזירה. וזה שאמר: תכתב זאת לדור אחרון - אלו דורות שמצד חטאותם הם נטויין למיתה, וכשחוזרים בתשובה עתיד הקב״ה לבראותם בריה חדשה. ושאל: אבל מה עלינו ליקח להורות על אמונה זו, שהבחירה בידינו לשוב בתשובה? ויען שכל אמונה שאין בה מעשה אין לה קיום ולא מהני, כדכתב הרמב״ם במורה נבוכים (ח"ב פרק לא') בטעם השבת — כדי שתהיה קיימת אמונת החידוש. א״כ, מה עלינו ליקח להורות על אמונת הבחירה שבידינו לשוב בתשובה? — יש עלינו ליקח לולב ואתרוג בידינו, להורות שהכל בידינו, מחשבה דבור ומעשה, שהם כלי התשובה. לפיכך משה מזהיר לישראל ״ולקחתם לכם ביום הראשון״, עכתו״ד.

עכ״פ, הורה לנו החכם האלקי הנ״ל, שאמונה בלא מעשה שיחזק את האמונה לא מהני. והביא כן בשם רבנו הרמב״ם, והעמיס כן גם בדברי רבותינו בעלי המדרש, שזאת היתה כוונתם במה שאמרו ״ומה עלינו ליקח״ במעשה ובפעולה מה שאנו מאמינים באמונה, וזולת המעשה לא תועיל האמונה גרידא.

ובזה יאיר לנו לפרש את הכתוב 'מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו', שהקשו כל המפרשים: הלא בעת צרה מה לו לאדם הישראלי לעשות אם לא לצעוק לקב״ה? ורש׳׳י שם פירש: ׳דבר אל בני ישראל ויסעו - אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים'.

פירש בשפתי חכמים: ״והכי פירושו — שע׳׳י שיסעו יועיל הרמת מטך שיבקע הים. משא׳׳כ אם לא יסעו, לא יקרע הים אע״פ שתרים מטך על הים. כי כדאי זכות וכו' והאמונה וכו'. ולפי׳׳ז יהיה הפירוש ׳מה תצעק אלי׳ — סבור אתה להועיל בתפילתך, אין הדבר כן אלא ׳ויסעו'...".

וכמו כן הוא ג״כ באמונת המשיח. שאף שכולנו מגדולינו עד קטנינו מאמינים בו, עד שאפילו כל הרוחות והמאורעות שבעולם לא יכולים להזיז אמונה זו מלבינו אפילו זיז כל שהוא. אבל לא די באמונה בלבד, אלא צריך לזה עוד מעשה מצדינו לקיים אמונה זו.

ועלינו לעשות כמו שעשו בימי צאתם ממצרים: 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ואח״כ באה הישועה מהקב׳׳ה. כמו כן המצווה, עלינו, לדבר אל בני ישראל ויסעו לארץ ישראל, כדי לחזק אמונתינו בביאת המשיח בב״א במעשה ובפועל, ואז תבוא הישועה מהקב״ה.

אבל זולת מעשה מצדינו, גם התפילה לא תועיל, וכמו שכתב ב״שפתי חכמים״. אבל כשנעשה מעשה בפועל לעלות לארץ ישראל, אז יצליח ה׳ מעשה ידינו ונזכה לגאולה שלימה בב״א.

נמצא, לפי הכלל שהניח רבנו הרמב״ם הנ״ל, שכל אמונה צריכה שתחוזק במעשה, וזולת המעשה אין לאמונה קיום ומאד חלושה היא אצל האדם ותבוטל לגמרי אצלו.

נמצא, אנן נמי בדידן, באמונת ביאת המשיח, מי שאינו רוצה לעשות דבר בזה, אלא ממתין לבואו שיבוא וישא אותו לארץ ישראל, הוא סימן שאין לו אמונה כלל בזה וכל אמונתו היא רק מהשפה ולחוץ ומשטה עצמו בכך.

אך מי שעושה דבר בזה, מראה שמאמין בזה, וזאת האמונה תאמצהו לעשות פעלים בזה מצד עצמו, ובזה יחזק האמונה בקרבו ואז יבוא הסיוע מן השמים. וכאשר ראינו כי כן היה במצרים בגאולה הראשונה, שהיא שורש כל הגאולות האחרונות, שה׳ הקפיד 'מה תצעק אלי׳ בתפילה, שהתפילה לא תועיל לך כאן כלל, אלא 'דבר אל בני ישראל ויסעו', אף שהנסיעה מצד עצמה היתה בסכנה, כי לא היתה להם דרך אחרת ליסע רק אל תוך הים בהיותו עוד מים שוטפים, אבל מעשה הנסיעה הזה השלים להם האמונה בגאולה, ואז באה מהקב״ה הגאולה האמיתית.

כן ממש צריך להיות אצלינו. וזה שאמר הנביא 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'. ובאופן שהיה במצרים צריך להיות גם אצלינו, ואז יראה ה׳ לנו נפלאות, אמן סלה".

הרב דסלר (מכתב מאליהו ח"א עמ' 189) כותב שהקב"ה יעשה לך ניסים לפי מידת הביטחון שלך. אם אתה בוטח בה' 50 אחוז אז אתה צריך לעשות השתדלות 50 אחוז. אם אתה בוטח 90 אחוז אז אתה צריך לעשות רק 10 אחוז השתדלות. הבדיקה כמה אחוזי ביטחון יש לך היא מה אתה עושה בצרכי פרנסה ורפואה.

אם אתה יהודי ממוצע שבוטח בה' אבל עובד לפרנסתו 100 אחוז משרה, וכשאתה חולה אתה הולך לרופא, וכשיש סכנה אתה פונה למשטרה - איך בנושא העליה לארץ ישראל פתאום אתה מתמלא ביטחון בה' ואומר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"?!?

בנוסף, כל זה נאמר בעניינים גשמיים. העליה לארץ ישראל היא מצוה, במצוות אתה לא אומר 'ה' ילחם לכם' אלא פועל ככל יכולתך!

נסיים בדברי המהר"ל על ארבעת הכתות המובאות בירושלמי (תענית פ"ה ה"ה. מכילתא, בשלח).

מהר"ל (גבורות השם פרק מ' עמ' קנ): "אלו ארבע כתות, האחת שאמרה ניפול לים, לא היה להם אמונה ובטחון כלל שיהיה מציל אותם, אף על ידי הכנה אם יחזרו למצרים. לא היה להם שום בטחון.

אלו [כת שניה] שהיו אומרים נחזור למצרים, היו בוטחים בו יתברך שיציל אותם על ידי הכנה, אם יחזרו [למצרים, לכל הפחות] ישארו בחיים אבל לא יתקיימו דברי משה להביאם אל הארץ.

[כת שלישית] האומרים נעשה עמהם מלחמה, ואף אם יהיו קצת מהם במלחמה נהרגים וכו' סוף סוף יתקיימו דברי משה שיכניסם לארץ. ועל זה השיב 'ה' ילחם לכם'. ואם כן אין אחד מכם נהרג, כי מלחמת הקב"ה אין ספק שהוא יציל הכל. כי מלחמת אדם הוא כך שקצת מהם ניצולים וקצת מהם אינם ניצולים, אבל במלחמת השם יתברך לא שייך זה.

אחר כך היו עוד יותר [כת רביעית] שהיו אומרים שלכל הפחות אנו צריכים לצווח כאילו עושים מלחמה, ומחמת יראה זאת יבא פחד על מצרים, שצריכים אנו לעשות עזר וסיוע למעשה אלהים. ועל זה אמר 'ואתם תחרישון'.

נמצא שתי כתות רשעים ושתי כתות צדיקים. כי שתי כתות הראשונות ח"ו [אמרו] לא יבאו אל הארץ, ואם כן לא היו מאמינים כלל בדברי השם יתברך שיביאם אל הארץ. ושנים האחרונים היו צדיקים מאמינים בכל דברי השם יתברך רק שהיו אומרים שיהיו נהרגים קצת מהם, או לכל הפחות בספק שמא יהרגו מקצתם".

לומדים אנו מדבריו כי שתי הקבוצות הראשונות התיאשו מלהגיע לארץ ישראל ולא האמינו בהבטחותיו של הקב"ה הם נחשבו כרשעים, למרות שנכשלו רק מחמת חשש מוות.

זהו לימוד חשוב עבור דורנו, שהמהססים מיישוב ארצנו חוטאים בזה למרות שנכשלים מפני פחד הסכנה.

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!