פסח - יציאה לחירות הסתכלות לאומית וגדלות המוחין (שיעור)

יציאה לחירות הסתכלות לאומית וגדלות המוחין

הרבי מקוצק (כוכב השחר עמ' 19, שמחה רז): 

"חרותו של אדם חשיבותה כלימוד תורה
חייב אדם מישראל ליגע בעצמו בפרשת חירותו וביציאת מצרים - 
כבסוגיה קשה שבתלמוד".

טללי חיים: ״חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״

כיצד יעשה זאת? הלא יציאת מצרים רחוקה היא מאוד בהיסטוריה, וכיצד יהיה הוא עצמו יוצא ממצרים? שתי דרכים לכך. המפורסמת יותר, השאובה ממעיינות החסידות ודרכי עבודת ה׳, באה לקרב את מצרים לאדם. המושג ׳מצרים׳ מתרחב, לכלול את כל המיצרים שבעולם, ובמובן זה, כל אחד מתמודד עם מצרים אישיים לו. בכל דור יש אתגר חדש של יציאה והתגברות, ובכלל זאת לכל אחד באופן אישי.

ובאמת, כמבואר ברמח״ל, יציאת מצרים לא נגמרה, שכן גבולות וצוררים קיימים בכל דור ועומדים עלינו לכלותנו. לפיכך בכל דור וכל ארם צריך לשאוב כוח מיציאת מצרים ומהניצחון על ממלכת מצרים שבעבר, ועל ידי כך להתגבר על המיצרים הסובבים אותו.

ואמנם, דרך אחרת, שהיא למעשה פשט דברי חז״ל, שצריך האדם עצמו לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, עם עם ישראל שבאותו הדור. כלומר, צריך האדם לנתק עצמו מההקשר הפרטי של חייו כאן, ולדלג במרחב הזמן אל המאורע ההיסטורי, ולראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובמובן הפשוט, צריך הוא לחבר עצמו לשלשלת הדורות ולהבין שמאורע זה שהתרחש, הציל אותו ממש ממצרים. כמו שאנו אומרים בהגדה. ״ואילו לא הוציאנו.. עדיין היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים״. ודבר זה יוליד בנפש אח הכרת הטוב האישית. לדעת שעימו ממש ועם אוהביו נעשה חסד עולם, לחרות עולם. נמצאת המטרה ב׳לראות את עצמו׳ כדי להכיר את הטובה האישית שנעשתה עימו, למען יהיה אף הוא מודה לה׳ כאילו הוא ניצול ממש.

ומכל מקום יש לדבר זה עומק גדול יותר. שהנה עדיין נשאל: הלא סוף כל סוף הוא לא יצא ממצרים, והוא נולד בן חורין בארץ ישראל. וכיצד יוכל להעמיק בהכרתו כאילו הוא יצא ממצרים?!

התשובה לדבר היא בשינוי נקודת המבט ביחס בין הפרט מישראל ובין הכלל כולו. היחס בין כל אחד מישראל ובין האומה בכללותה דומה ליחס בין התאים המרכיבים את גוף האדם ובין האדם עצמו. כידוע, התאים מתחלפים בכל עת כך שגופו של האדם ׳מוחלף׳ בכל כמה שנים. מכל מקום, הגוף והאדם נשארים על עמדם אפשר להביט על כל תא בנקודת מבט פרטית, כישות בפני עצמה, ואפשר להביט בה כחלק ממרקם הגוף כולו. במבט הפרטי תא זה מתקיים לפרק זמן קצוב ואין לו קשר לחיי הגוף לפני ואחרי תקופת קיומו של התא. ואולם, בשעה שהמבט אינו על התא לבדו אלא על הגוף כולו, אזי התא אינו נבחן כישות נפרדת, אלא היחס הוא לגוף כולו, שהוא קיים כל חיי האדם.

אם בזמן מסוים בחיי הגוף היה האדם בסכנת חיים וניצל ממנה, אזי התאים של הגוף שנוצרו לאחר עשרות שנים, אין להם קשר אל אותו המאורע, מלבד העובדה שבזכות הישרדות התאים שהיו אז, לא נכחד הגוף, ומתוך כך זכו התאים הנוכחיים להתקיים. לעומת זאת, הגוף עצמו בכללותו חווה את אותו המאורע גם לאחר עשרות שנים, והוא עצמו ניצול ממוות לחיים.

כך גם ביחס לכל פרט מישראל. כל אחד מאיתנו הוא תא בגוף הכללי של השכינה שהוא נצחי, וחרוז בכל ההיסטוריה כולה. דור הולך ודור בא, והשכינה, הארץ, ׳האני׳ הלאומי, לעולם עומד. כמו במשל, יכול אדם להתייחס לעצמו בהקשר האישי שלו, כישות בודדת, ואז נקודת התחלתו היא בלידתו עד מאה ועשרים. במבט זה, היחס אל שלשלת הדורות באה מתוך מבט פרטי. ההורים והדורות לפניהם ניכרים כסיבה לקיום הפרטי של האדם, ומכיר הוא טובה אליהם. אך הם נחלת העבר, וכל היחס אליהם הוא כסיבה קדומה לקיום של האדם. לעומת זאת, יכול האדם להרחיב מבטו על עצמו ולצאת מתוך חוג חייו הפרטיים. לא יביט על עצמו כישות נפרדת אלא ייכלל כולו ברוח ישראל ויתמזג כתא בגוף גדול ואיתן. מתוך כך, יצא גם ממסגרת הזמן המוגבלת של חייו אל חיי הנצח של ישראל. ביציאה זו תתעצב זהותו הפרטית באופן מוחלט עם הזהות הכללית של ישראל, וממילא יזכה להרגיש בלבבו את מה שפועם בלב הכללי של האומה. וכמו מבמשל הגוף שניצל ממוות לחיים, גם לאחר עשרות שנים יהיה זוכר הצלה זו וחווה את משמעותה העצומה, כן הדבר בנמשל, שהאומה כולה, עם ישראל, יצא לחירות עולם, נולד ונוצר ביציאת מצרים.

הבשורה העצומה הטמונה ביציאת מצרים, בו ניתן דרור לרוח ישראל, בו החלנו את פעולתנו העצומה על במת ההיסטוריה כדי להדריך עוז את כל העולמות אל תיקונם, בגבורה כבירה נגד כל המעכב והמחשיך את א-להותו יתברך, הנה כל עוצמה זו וכל תוקף משמעותה תמלא את רוחם של כל בני האומה שידלגו מעל חוג חייהם הפרטיים ויחושו את חיי העם כולו, על כל התהליך העצום והגלגל האדיר שעבר העם, מיציאת מצרים ועד עתה. שמחת הקודש הזו תתורגם לגבורת נצח, הכרה בכוח הגדול של ישראל ובחוסנו שאין למעלה ממנו כדי לנצח ולהכניע את כל המתנגדים, ולהאיר אור ישועת עולמים בגאולה שלמה.

נמצאנו למדים שבאמת האדם הפרטי לא יצא ממצרים, אך העם כולו אכן יצא. וכמו במשל, הגוף - גם לאחר שנים רבות הוא אותו הגוף ממש, אף שבנוי מתאים חדשים.

אם כן, הדרך שבא יזכה האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ממש, תהיה על ידי שינוי בהסתכלות על עצמו ועל זהותו. הוא אינו צריך לדלג אל העבר דווקא, אלא להעמיק בתודעת עצמו ולהבין שזהותו האמיתית איננה פרטית, אלא לאומית כללית. להבין שכל אחד מאיתנו הוא תא ואבר בגוף הכללי של העם, על ידי כך יחוש בכל לבבו את לב האומה, וממילא יתרגש בכל עוז בליל הסדר, בלילה בו השכינה, כנסת ישראל, שבה לחוש את יציאתה לאור עולם ומתרגשת האומה בהתרגשות מחודשת על לידתה והופעתה להאיר תבל ומלואה.

נקודת עומק עצומה יש כאן. השכינה, כנסת ישראל, היא מהות חייה. ועושר רגשותיה עצום הוא מאוד מאוד, הרבה מעבר לרגשות הבאים מהאדם הפרטי. ככל שהמשמעות של הדבר היא עמוקה ומקיפה יותר, כן עושר החיים שבו גדול יותר. אינה דומה התרגשות האדם בשעה שקנה רכב חדש, להתרגשותו בחתונת בנו יחידו. כך, אין ערוך לרגש שיש לו משמעות לאומית נצחית, וכל רגשות החיים הפרטיות אינן מתקרבות אליו. זאת הסיבה למסירות הנפש הטבעית שמוסר הפרט את עצמו בשביל הצלת הכלל, כי עושר החיים של הכלל ועומק משמעותו מבטלים כשרגא בטיהרא את חיי הפרט. ולמרות חשיבותם הרבה, הם אינםעולים כלל לעומת חשיבות חיי הכלל. ברצוננו לומר שישנם עוצמות חיים אדירות בנפש האומה, רגשות כבירים ואדירים לעילא לעילא. אלו הם רגשות השכינה כנסת ישראל המנהמת כיונה הומיה וחיה את חייה הכלליים, חיי העם כולו ממש. מעין אותו הרגש צף בנפשות הפרטיות בשעה ששמעו שהרב הבית חזר לידי עם ישראל. היה זה פרץ רגשות מנפש האומה, אור השכינה, כנסת ישראל קרקע עולם, שורש הפנימי של הווית החיים של כל פרט ופרט מישראל.

עבודה רוחנית גדולה היא לארם לבקוע את קליפת האפרוח שסביבו ולהשתייך מאודו אל חיי העם ומשמעותם, להרגיש את דופק החיים הלאומי והנצחי במלוא גבורת חייו. להתבטל כולו ברוח ישראל, להיבלע בעומק חיי העם, על כל המאורעות. לחיות את חיי העם, בסבלו ובשמחתו. התבטלות זו של התא בגוף כולו, של הטיפה באוקיינוס האדיר, מחברת את חיי הפרט אל עושר ושגב החיים שהוא הרבה יותר מכל מה שיכול להיווצר בחיים האישיים כשהם לבדם. אין רגש וחוויה, משמעות וחיבור לעומק החיים שיכול להיוולד מתוך ההקשר הפרטי, כשם שיכול להיוולד באוצר החיים הלאומי, בלב הרחב מים, שהוא ליבה של האומה, כנסת ישראל.

התבטלות זו, אין בה חלילה זלזול בחיי האדם הפרטיים, כמו שמסירות הנפש של חייל בקרב לא נובעת מזלזול בחייו האישיים, אלא מהופעת ערך עליון מהם, שמבטל אותם כביטול נר באור יום. ובאמת, ההיפך הוא הנכון. הביטול של הפרט בחיי העם נוסך משמעות עצומה וגדולה לסוגיות החיים האישיות של כל אחד. כי חיים שאין להם חיבור למשמעות גדולה יותר מהחיים עצמם, הרי שאין להם את הכוח והעומק ואת משמעות הקיום. אין מדרגה במציאות שמתקיימת רק מכוח עצמה, רק מהשתייכות למשהו גדול ואדיר ממנה. בנוסף לזאת, כמו במשל - הגוף הוא הוא התאים כולם. ממילא, כל חיי הפרט - הם הם חיי העם. והסוגיות האישיות שבהם האדם מתמודד, אם ישכיל ויביט לעומק - יראה שהם ממש סוגיות העם כולו לדורותיו. על ידי כך תינסך משמעות עצומה לכל האתגרים האישיים של היחיד ושל כל דור, לחברם ממש לאותו אתגר ואותה השליחות מימות אברהם אבינו ועד עתה. ועם קבלת המשמעות העצומה - גם רוח הגבורה וביטחון ההצלחה יבואו כי לא סוגיה אישית בודדת היא, אלא סוגיה לאומית היסטורית, ומלוא כוח האומה וכוח ה׳ שבה, הוא המניע את אתגרי ההווה ומסייע מראש להצלחתם.

דוגמא לדבר היא האתגר שיש ללומדי הישיבות, כאשר מצד אחד נפשם חשקה בעבודת ה' פנימית, ומצד שני בהתמדה וגדלות בתורת הנגלה. וחשים את הסתירה הנפשית שיש באיחוד בין שני חלקים אלו, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהתגוששות שבין החסידים והמתנגדים. אפשר להביט על סוגיה זו כדבר בודד ואישי, וממילא גם משמעותו תהיה אישית. גודל ויוקר המשימה תהיה ההצלחה והגדילה בתורה עם טהרת הלב, שהיא אמנם דבר גדול אך אינו כמו יוקר המשימה בשעה שתיבחן במבט היסטורי וכללי. המבט הכללי יציג את האתגר הזה כמהלך עצום הקשור לחיי העם, לבית המקדש הראשון והשני, למצב האומה בגלות ולתהליך תחייתה וגאולתה. החיבור בין נגלה ונסתר הוא חיבור בין עולמות, בין פרצוף רחל לפרצוף לאה, חיבור עץ יהודה ועץ אפרים, והוא תיקון שורש הגלות והחורבן. מסכת הייסורים של הגלות הבשילה את האומה לחיבורים אלו, המעמידים את האומה במלא שיעור קומתה. כשזה מבטו של האדם, אזי אתגריו האישיים מקבלים משמעות עצומה ואדירה, וממילא כוחותיו יהיו גדולים בהתאם.

המבט הכללי הוא הוא מוחין דגדלות אמיתית, והמבט הפרטי המצומצם הוא מוחין דקטנות.

בליל הסדר, רגע ההיווצרות הלאומית שלנו, יכול וחייב כל פרט לצאת ממאסר חוג חייו הפרטיים, ולהיכלל במשמעות האמיתית של חייו, במובנה ההיסטורי והנצחי. כמו כל פרק התחלה שהוא זמן שבו ניתן להביט על החיים בהיקפם הרחב, תחת היותנו ביום יום שקועים ביער עבות המסתיר מאיתנו את אור השמש הכללית של משמעות חיינו הפרטיים. כך סגולת החזרה אל הראשית, אל היציאה הלאומית מרחם בו גדלנו, ״גוי מקרב גוי״, יכול הדור וכל יחיד שבו לטעום את משמעות החיים האמיתית של העם כולו ושל כל תא ותא ממנו. ועל ידי כך, בכלל מאתיים מנה, יצא גם מהמיצרים האישיים שלו, שרובם ככולם הם תוצאה של מבט מצומצם, של השתקעות יתר בחייו הפרטיים ואיבוד פרופורציה בין העיקר והטפל. העיקר האמיתי זוהר ומאיר בליל הסדר. לא רק עיקר פרטי, אלא עיקר העיקרים, יסוד היסודות. ליל הסדר מחדיר בנו אמונה שלמה, שלא להיות ״כופרים בעיקר״, אלא חיים אותו וממקמים את כל יתר פרטי החיים על פי משקל ואיזון נכון של עיקר זה.

זהו סוד המוחין דגדלות שמאירים בליל הסדר, כמבואר בדברי האריז"ל. עיקר אור החג וזוהר קדושתו הוא בהופעת המוחין דגדלות, שהולידו את קומת האומה בשלימותה. מוחין אלו יכולים להימשך לכל אחד ואחד מישראל, שיפתח לבבו להאזין להד קול האומה כולה. המהדהד בגלוי בליל התקדש החג. כל אחד יכול לצאת מקטנות מבטו, קטנות המוחין, שדווקא מהם באה יניקת פרעה ומצרים, בחינת כל הבעיות שבאו לאדם נגזרת ממבטו המצומצם והקטנוני. עיקר רפואת האדם מכל תחלואיו ומכל קשיי חייו, בחינת פרעה ומצרים האישיים שלו, אינו אלא ע"י הגדלת המוחין, הרחבת הדעת, שהוא הרחבת תפיסת עצמו, סוד עומק הדעת, שהיא דעת עצמו ומהות חייו. ועל ידי גדילה זו תתבטל ממילא אחיזת פרעה וכל המעכבים והמנגדים את האדם להוציא אל הפועל את כוחות חייו ולממש את החלומות האמיתיים באמת, החבויים בכל עת במעמקי הלב, ומקבלים דרור בליל חג החירות.

והנה תשכיל עניין גדול המבואר באריז״ל בסוד הגדלת ׳ישראל העליון׳ (סוד ז׳׳א כנודע שכל אחד מישראל בחינת מקביל לו, כדברי האריז״ל בסוף פרק א׳ בכוונות הפסח). האריז״ל מלמד שנס הגדלת ׳ישראל העליון׳ בליל הסדר היה עצום, שגדל מבחינת מצב העיבור, אל בחינת הגדלות העליונה ביותר, המכונה ׳גדלות שני׳, (שהוא סוד הארת אבא ואימא, שהם בחינת גדלות שני, לעומת גדלות ראשון שהוא בחינת תבונה ויש״ס כנודע). והנה קודם הארת פסח, היה ישראל בסוד עיבור, שהוא בחינת עובר המקופל כפנקס, שידיו כמו מלבישות את רגליו, והוא סוד נה״י העולים על חג״ת, ולמעשה מצב זה כמי שאין בו בחינת חב׳׳ד שהם מוחין, וגם בחינת חג״ת, שהם סוד הרגש והנפש בטלים, שעלו עליהם הנה״י, שהם בחינת מוטבע. ומוטבע הוא קיום הגוף לבדו, כהרגשת רעב וקור וכיוצא בזה. והוא תכלית הקטנות של בני האדם, השקועים רק בסיפוק תאוות הגוף, כמאכל ויתר התאווה החומרית. ומי שכל ראשו וישותו שקעו רק בבחינת הנה״י, משול למי שאין לו כלל בחינת מוחין, שאין לו דעת אמיתית, אלא רק בחינת ׳דם׳ הנפש הבהמית (סוד המוחין בעיבור, שהם בחינת דם כנודע בכוונות), ובחינת חג״ת שבו שהוא רגשותיו הנה רתומים רק לחומר, שהוא מלא אהבה והימשכות נפשית אל סיפוק תאוות הנה״י שבו. והוא מציאות עוברית, שאין לו אלא בקשת מוטבע בלבד. ובקטנות מוחין איומה זו מדבקים כל הקליפות, פרעה ומצרים, ומושכים את האדם אחריהם. כי בהיות כל מהות האדם בסיפוק תאוותיו, ייפול לגזל ושנאה ורצח ונקמנות, בשביל להשביע רעב תאוותו וסיפוקו. והנה תוקף הגדלת ישראל בליל הסדר היה עצום מאוד. להעלות מתכלית נמיכות האדם בקטנות מוחיו, אל תוקף שלמותם, והוא סוד גדלות שני.

והנה יש להשכיל יסוד עמוק בדבר ההבדל בין גדלות ראשון לשני, שהוא ההבדל בין בינה שהיא סוד מוחין דגדלות שני, לבין תבונה שהיא סוד מוחין דגדלות ראשון (סוד ההבדל בין אבא ואמא עילאין, ובין יש״ס ותבונה). דבר זה מבואר ברמח״ל בקל״ח (פתחים קכז - קכט). למעשה חכמה ובינה הם בחינת אבא ואמא. אלא שיש שתי בחינות של האבא והאמא, שהם סוד ההבדל בין בינה ובין תבונה. האב והאם אמונים על הגדלת ילדם וחינוכו, עד שיגיע למדרגתו האמיתית הראויה לו (סוד א׳׳א כנודע). ובמובן זה האב והאם מחוברים בדעתם הגדולה אל הציור השלם של בנם, היעד הגדול שאליו הוא שייך. זהו יסוד המבט שלהם, ומתוכו הם באים לחנך את הילד. בירידתם אל הילד אזי מצמצמים הם את עצמם, משתווים לעניות דעתו לקרבו לאט לאט אל מדרגתו. בתוכם פנימה הם סוקרים יעד גדול מאוד לילד, אך בגלוי אינם חושפים זאת בפניו, אלא כפי יכולת השגתו במדרגתו.

זהו ההבדל בין בינה ותבונה. באור הבינה חקוק המבט הרחב והגדול, המוציא את הילד ממקומו ונקודת מדרגתו, אל המדרגה העצומה העתידית. ובאור התבונה נותר הילד באופק מבטו, ומקבל אל תוך מרחב זה את ההדרכה הנקודתית שתקדמו עוד צעד אל שלמותו. קבלת מוחין דגדלות ראשון הוא המצב בו הילד משיג את מה שמשיגה התבונה, היינו שהוא בעצמו קונה את נקודת המבט של ׳הוריו׳, והופך מבט זה להיות עצם מעצמיו.

אך בגדלות ראשון נותר הוא במבטו, ורק משכיל להבין את החשיבות להתקדם, אך אינו יוצא למרחב אופק המבט הגדול. לעומת זאת, גדלות שני הוא עצום, הוא יציאה שלמה ממרחב המבט של הילד, אל המבט הגדול והרחב של הוריו. בקבלתו מוחין דגדלות שני מתרחב מבטו למבט האידיאלי והשלם אליו הוא שייך, להבין ולהשיג היטב את מי שהוא באמת. ועל ידי כך יוכל להתחיל לצעוד אל מדרגה זו בפועל, (היא היא סוד אור א״א, שהוא האור השלם של הילד, סוד בחינת ז״א, שיתממש בפועל בשבועות). נמצא השגת מוחין דגדלות שני, (סוד או׳׳א עילאין), מעין השגת היעד, ראיית התכלית, המאפשר את הצעידה אליו, מפסח ועד שבועות, בו יגיע לתכליתו בביאת כתרו.

והנה השגת מוחין זו בליל הסדר, כמו שהיא מופיעה באור הכללי של ישראל, סוד ישראל העליון (סוד ז״א דאצילות), כן הדבר לכל אחד מישראל המקביל לו. וזה נותן משמעות למה שאמרנו למעלה של קבלת המוחין הגדולים שבאים בלילה זה - יציאה מהקטנות, שהיא המבט של האדם על חייו בחוג פרטי ומצומצם שנולד לעולם לפני סך שנים, ומסגרת חייו היא מה שעבר עליו באופן אישי, ולקבל מוחין דגדלות שני, שהם סוד סקירת המציאות האידיאלית והרחבה של האדם, לא על פי קטנותה אלא על פי גדולתו האמיתית. שהיא היא ההיבלעות ברוח הכלל, לא פנים זעירות יש לאישיותו, זעירות ופרטיות, אלא פנים ארוכות ורחבות, שיעור קומה אדיר, כללות ישראל בכל הדורות כולם. וסור עמוק הוא זה, שהיחס בין ז"א לא״א הוא הוא סוד היחס של התא אל הגוף של הפרט אל האומה בכללותה (כמו שעולה מדברי הרב קוק בכמה מקומות, ראה לדוגמא אורות התשובה ט,ב). אם ישתקע בפרטיותו, שקוע הוא בזעירותו ובקטנות מוחיו. אך אם יצא ממאסר הקטנות, אל רחובות הנהר, סוד גדלות שני, ומשם אל עולם שכולו ארוך, אל כלל ישראל בכל הדורות - ישיג גדלות קומתו האמיתית, אריכות ימים מהותית-עצמית, וייבטל ממנו כל הרע שבעולם, המוות וכל חזיון בלהות שבו, שאינו אלא דמיון של התא הפרטי המנותק מהגוף השלם והכללי. זהו תכלית יציאת מצרים, תיקון החטא הקדמוני, נפילת מוחיו של האדם שהם בעצמם הולידו את המוות, שהוא אינו אלא נקודת מבט זעירה, שדווקא מנפילת פנימיות האדם, נקודת מבטו, התקצרו גם שנות חייו בחיצוניותם, ובתיקון נקודת המבט, להשיבם אל גדלותם, סוד אריכות הימים, יהיה ממילא גם אריכות שנים, תיקון חיצוניות החיים, שהוא העולם כולו, שהוא אינו אלא שקף של המוח, סוד דעתו של האדם.

הרב קוק (אורות הקודש חלק ג' עמוד קמ"ז): "האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה.

אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה, וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, היא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ד'".

פרשת וארא - עבדים חופשיים!

עבדים חופשיים!

שמות (ו,יג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ירושלמי (ראש השנה ג,ה): "אמר רב שמואל בר רב יצחק... על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים..."[1].

על איזה עבדים מדובר? הרי כולם היו עבדים בעצמם...

משך חכמה (וארא, ו,יג): "יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים, והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם... לכן ציווה ה' יתברך שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד...".

למה הדבר הראשון שהקב"ה מצווה את בנ"י זה שחרור יהודים עבדים דווקא?

עונה הגמרא (בבא מציעא י.): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה,נה) - עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שלג,ג): "הִתְחִיל הַפּוֹעֵל בַּמְּלָאכָה, וְחָזַר בּוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם, חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ קִבֵּל כְּבָר דְּמֵי שְׂכִירוּתוֹ וְאֵין בְּיָדוֹ לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַבַּיִת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְהַמָּעוֹת חוֹב עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, (וַיִּקְרָא כה,נה) וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים".

כדי לצאת מהמֶּצׇרִים, מהפרעה שיושב על העורף, כדי לצאת מהגלות האישית שלך – אתה חייב לקבל על עצמך עול מלכות שמים שלימה!!!

כל עוד יש בך אחוז של עבדות למשהו אחר, זה גורע מהעבדות לקב"ה!

סוגים של שעבוד[2]:

-אדם שמשתוקק להיות מקובל בחברה - משועבד, מפני שאינו יכול לעשות את מה שבאמת מתאים לו, שמא ח"ו יבקרוהו. אולי היה רוצה להאריך בתפילה או לקבוע זמנים הגונים ללימוד תורה, אבל בעיני חבריו זה לא מקובל. אולי היה רוצה להתנדב למען חולים, אבל בעיני משפחתו זה יראה מוזר. אולי היה רוצה למחות כנגד עוול שנעשה לחלש במקום עבודתו, אבל הוא שותק מפני שהוא חושש לספוג עלבונות אם יפתח את פיו. נמצא שהוא משועבד לסביבתו.

-אנשים הרודפים אחר הכבוד, כמו פוליטיקאים למשל, משועבדים עוד יותר, מפני שלא רק שהם נמנעים ממעשים מסוימים, אלא רוב מעשיהם נעשים כדי לזכות בכבוד, נמצא שכל חייהם משועבדים לתאוות הכבוד שלהם.

-אדם שתאב מאוד להתענג באכילה הוא משועבד לתאוותו. שעות רבות בכל יום הוא טרוד בתאוות אכילתו, ואינו יכול לפתח את כישרונותיו הרוחניים, לא בלימוד ולא במעשים טובים. וכך לגבי כל סוגי התאוות.

-יש סוג של שעבוד מהופך, שאדם כל כך רוצה שלא להיות מושפע, עד שהוא בורח לקצה השני.

למשל, אם הוריו יציעו לו ללמוד מקצוע, דווקא לא ילמד. והרי הוא משועבד, מפני שלא החליט כפי שהחליט מפני שחשב שכך מתאים לו, אלא מפני שנפשו נוטה לעשות תמיד ההפך ממה שהוריו אומרים לו.

דוגמא נוספת: אדם שחושש מאוד שמא ייגרר אחר תאוות וכבוד, וכדי שלא ייפול וייכשל הרי הוא מתנזר לחלוטין מכל תענוג גשמי או מכל שמץ של מצב שבו יכבדו אותו - גם אז יוצא שהוא משועבד, מפני שבפועל כל הזמן הוא חושב על התאוות והכבוד. ואף שהוא מנסה לברוח מהן, מכל מקום אינו יכול לחיות את חייו בחירות, מפני ששיקול דעתו מוטה עקב החששות המופרזים שלו מהתאווה והכבוד.

אז איך נראה אדם שיצא מעבדות לחירות? 

הרב אייל ורד מסביר בקטע קצר שכתב איך מתנהג לדעתו מי שאינו משועבד:

חירות – זה להכיר את הכפתור העגול האדום הקטן שמכבה דברים ולהשתמש בו.

חירות – זו היכולת לא לשמוע ולא לקרוא לשון הרע, למרות שכולם מדברים על כך וזה מבעבע בכל האתרים.

חירות – זו היכולת לומר למעסיק שלך שיש לך גם אישה וילדים, ולכן אתה לא יכול לעבוד בלי שעון, לצאת כשהילדים ישנים ולחזור כשהם ישנים, כי יש לך עוד דברים בחיים. ולפני המעסיק – חירות זה לומר את זה לעצמך.

חירות – זה לדעת לחיות מהכסף שיש, ולא מהכסף שאין (חירות ממינוס, בשפה פשוטה).

חירות – זה לשמור על הגוף חופשי, ולא להעמיס עליו קילוגרמים רבים מיותרים שמקשים עליו את התנועה ואת הגמישות, והופכים אותנו לעבדים סגורים בתוך בית כלא של עצמנו, חסרי תנועה ומתנשפי מדרגות.

חירות – זה לשמור על הנשמה חופשית, נקייה, ולא מסונוורת ממראות לא טובים. או במילים פשוטות, לשמור על העיניים.

חירות – זו היכולת לשתוק. לא להגיב על כל דבר. לבלום פה בשעת מריבה.

חירות - זה לעצור להולך רגל שרוצה לחצות את הכביש, ולאפשר לו לחצות בבטחה. וגם לתת לנהג שטעה וכעת מנסה להשתלב בנתיב שלך, לעשות זאת בנחת. בן חורין לא צופר בזעם לרכב שהתמהמה שניה מיותרת ברמזור. הוא מאותת לו בעדינות עם האורות.

חירות – זה להביט בעין טובה על המדינה היקרה שלנו, ולא ליפול לבור הנרגנות והתלונות, אלא לשמוח ולהודות ולתקן.

חירות אינה פסל, פסל החירות, אלא מהות. 

היא המיצוי של האישיות הפרטית והלאומית שלנו.

מסופר על אחד מן החכמים שהלך לבדו ביער, ולפתע פגש מולו את המלך. פנה המלך לחכם ושאלו – אמור נא לי, למי אתה עובד? ענה החכם למלך – מי שהוא אדון עליך, הוא עבד תחתיי. המלך ידע שהחכם אינו אומר דברים לחינם, וביקש הסבר.

הסביר החכם למלך – אתה מלך. יש תחתיך עבדים רבים ואלפי נתינים הכפופים לך וסרים למשמעתך. אתה עבד לתאוות השררה והכבוד שבך. אני – אמר החכם – אדון על תאוותי. תאוות הכבוד שאתה כפוף אליה, היא זו שאני מולך עליה.

עומד הנביא ירמיהו טרם חורבן בית המקדש הראשון, מתרה בבני ישראל ומצווה עליהם לשחרר את עבדיהם – "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת השם, אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים, לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ" (ירמיהו לד, ח-ט).

העם אכן שמע לציוויו - "וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד, וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ".

אולם מיד לאחר מכן – "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים, וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת". בני ישראל שבו ו"כבשו" בשנית את העבדים והשפחות.

ירמיהו הביא את דבר השם לעם ואמר – "לָכֵן כֹּה אָמַר השם, אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם השם אֶל הַחֶרֶב, אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ".

מידה כנגד מידה. אתם לא נתתם דרור לעבדים, הבורא נותן דרור לחרב ולרעב לפגוע בכם, ואכן בית המקדש נחרב על ידי בבל.

מה קרה כאן? מה המידה כנגד מידה? הרי הם לא נתנו דרור והקב"ה כן נתן!?!

אלא הם היו עבדים לעבדים שלהם! הם לא יכולים בלעדיהם – זה אומר שמה שהם שולטים עליו לא נשלט אלא שולט עליהם כך הקב"ה נתן לנשלטים שלו (החרב וכו') להשתחרר ולעשות מה שהם רוצים...

זוה"ק (בריך שמיה): "אֲנָא עַבְדָּא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ בְּכל עִידָּן וְעִידָּן".

אדיר במרום (ח"א - למגזר מלין דקשוט): "והענין דע, כי מי שרוצה שתיקוניו יהיו פועלים כראוי למעלה, צריך שיסתדר הוא במעשיו כראוי בדוגמא של מעלה, וסוד זה, סור מרע ועשה טוב (תהלים לד,טו). כי מי שאינו עושה כן, נקראים מעשיו דרך עראי. אבל מי שהוא בדוגמא של מעלה, אז באמת השכינה קובעת דירה עליו. וזה, כי צריך לשים עצמו בתחלה נגד ס"מ, להתחזק לעומת קטרוגו. וזה בקבלת מעשה המצות עליו, ובפרט מצות לא תעשה, שבכח זה נעשה שומר לדרך הקדושה... וכן הוא קבלת הדבר על עצמו בכח ובקיום. ואז יכולים אחר כך להמשיך הטוב".

תניא (פרק מא') (השבוע ההילולא שלו): "ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא, כי אף שהיראה היא שרש ל"סור מרע" והאהבה ל"ועשה טוב". אף על פי כן, לא די לעורר האהבה לבדה ל"ועשה טוב" ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים. דהיינו, להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ברוך הוא ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים... ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט... והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד".

חסיד נכנס לשפת אמת בערב פסח ושטח את צרותיו והרב אמר לו תכוון באנא ה'.

 הוא כיוון ב"אנא ה' הושיענא" - ולא עזר.

כיוון ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר.

חזר לרב ואמר לו כל מה שעשיתי וכיוונתי לא עוזר! מה לעשות?!

שאל אותו הרב איך יתכן?! ספר לי מה עשית?

סיפר לו החסיד: "כיוונתי בשניהם ושום דבר לא קרה!"...

השיב הרב בחיוך: התכוונתי שתכוון ב"אנא ה' כי אני עבדך"...

משנה[3] (ברכות א,ב): "מאימתי קורין את שמע בשחרית?".

גמרא (שם ט:): "תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב, רבי עקיבא אומר בין חמור לערוד".

רבי מאיר ורבי עקיבא קובעים את הזמן המוקדם ביותר שניתן לקרוא בו קריאת שמע בבוקר,  לפי הזמן שבו יש מספיק אור כדי להבחין בין סוגים שונים של בעלי חיים.

משנה (כלאים א,ו): "הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב, כֶּלֶב הַכֻּפְרִי וְהַשּׁוּעָל, הָעִזִּים וְהַצְּבָאִים, הַיְּעֵלִים וְהָרְחֵלִים, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד, הַפֶרֶד וְהַחֲמוֹר, הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה".

המשנה מביאה רשימה של שבעה זוגות בעלי חיים שאסור לזווג אותם יחד, למרות הדמיון הבסיסי ביניהם. ממשנה זו ניתן להבין כי החיות הללו היו מוכרות לחז"ל כדומות זו לזו.

מכך מובן מדוע במסכת ברכות נעזרים רבי מאיר ורבי עקיבא בחיות הללו כדי להגדיר את מצב האור שבו ניתן כבר להבחין בין דברים דומים. כאשר יש די אור כדי להבחין בין החיות הדומות הללו,  מתחיל החיוב לומר קריאת שמע בבוקר.

אולם קשה: אם אכן רצו התנאים לחפש סימן במציאות כדי לוודא שניתן להבדיל בין דברים דומים, היה יותר הגיוני לבחור מן המשנה בכלאים את החיות שסביר שאדם יראה בבוקר, כגון סוס ופרד או פרד וחמור. הזאב והערוד, לעומת זאת, הם חיות בר שלא נמצאות באזורים שבהם חיים בני אדם?

גם הצבעים המופיעים בירושלמי (ברכות א,ב ג.), תכלת וכרתי, שהם צבעים דומים, מספיקים בשביל להבחין בזמן הנצרך.

מה עומד אם כן מאחורי הבחירה לאפיין את זמן קריאת שמע על בסיס אבחנה בין בעלי חיים ולא בין צבעים?

עיקר מצוות קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמיים.

בשני זוגות החיות שהזכירו רבי מאיר ורבי עקיבא ישנה חיית בר אחת וחיה מבויתת אחת.

נדייק: לאחת מן החיות יש אדון, ולשנייה אין. 

שימוש בבעלי חיים מבויתים כמשל ליחס שבין האדם לאלוהים מופיע בנביאים.

ישעיהו (א,ג): "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן".

החמור המבוית מופיע כאן כסמל של הכרת אדונו.

בדניאל, לעומת זאת, הערוד מופיע כסמל של העדר קבלת עול מלכות שמיים.

דניאל מסביר למלך נבוכדנצר את פשר חלומו:

"ומן בני אדם גרש, ולבו שם עם החיה, ועם הערודים מעונו...עד אשר ידע כי שליט האל העליון במלכות האדם" (דניאל ה, כא; תרגום מארמית של "דעת מקרא").

מתי מגיע זמן קריאת שמע?

מתי שאתה מבחין בין קבלת עול לבין פריקת עול!

עבדים חופשיים:

ריה"ל: "עבדי זמן עבדי עבדים המה,

עבד ה' הוא לבדו חפשי,

על כן בבקש כל אנוש חלקו

חלקי ה' אמרה נפשי".

ריה"ל מגדיר את עבד ה' כעבד, אבל קורא לו "חופשי", מדוע?

אדם שמעשן בשרשרת כבר עשרים שנה, ארבע קופסאות ביום, פונה לחבר שהחליט להפסיק לעשן ומתייסר בכל בוקר ואחרי כל ארוחה: "אל תהיה קדוש מעונה, תרגיש חופשי, קח סגריה, עזוב אותך משטויות". החבר לא מתפתה, הוא זוכר היטב את צילום הריאות האחרון שהיה שחור משחור, הוא לא לוקח אפילו "שאכטה".

את  מי מבין השניים אנחנו מעריכים? מי העבד ומי החופשי?

לאחר שנפסק דינו של אנטולי שרנסקי להישלח לסיביר קם ואמר: "אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני יהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בין החורין האמיתי! אומנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה!".

בימי השואה נשאל הרב אפרים אושרי (שו"ת ממעמקים, סימן ו') שאלה מיוחדת: בעת התפילה, שליח הציבור ר' אברהם יוסף הי"ד התחיל לומר את ברכות השחר. כאשר הגיע לברכת 'שלא עשני עבד' לא יכול היה לברך, ואמר: "איך אוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים אנחנו בעוצר ושבי, וחינם נמכרנו ולא בכסף. איך יוכל עבד לברך ברכת בן חורין בשעה שמוט עבדות נתון על צווארו ומוסרי שביה נתונים על גופו?".

תשובתו של הרב אושרי הייתה, שברכה זו נתקנה בעיקר על עבדות הרוח ולא על עבדות הגוף. ישנה מציאות שבה עבד אינו משועבד ברוחו. עבד היודע להתפלל גם בתוך הקשיים של הגטו, הרי שברוחו איננו משועבד לנאצים ימ"ש, אלא משועבד לקב"ה. אדם כזה יכול לברך ברכת 'שלא עשני עבד'.

יכול אדם להיות עבד, אך רוחו – רוח של בן חורין. מנגד יכול אדם להיות בן חורין, המשועבד לתאוות העולם, לכסף, לעבודה, לאופנה, לאוכל וכדומה.

הרב קוק זצ"ל (מאמרי ראי"ה עמ' 157): "ההבדל בין עבד לבן חורין איננו רק בהבדל מעמדי מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות ולהיפך בן חורין שרוחו רוח עבד.

מי שמשועבד לדברים שנחשבים יפים בעיני אחרים, מי שנמשך אחרי תאוות לבו – נחשב כעבד, גם אם במציאות חייו החיצונית הוא בן חורין. אך מי שנאמן לעצמיות שלו, לרוח אלהים אשר בקרבו; מי שפועל לאור הרוח הטהורה אשר בקרבו – הוא בן חורין, גם כאשר הוא מצוי בתחתיות ארץ, ומשועבד בגופו באופן קשה ביותר".

איך משתחררים מהעבדויות???

שמות[4] (כא,ב): "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי".

מבאר אור החיים הקדוש מדוע משתמשת התורה במילים "עבד עברי" ולא "עבד יהודי": "רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע".

גם אם, עד לרגע זה, הייתי עבד לתאוות, לדמיונות, לחולשות, לבלבול.

גם אם נכשלתי בהכל. בגדול. מה שהיה היה. אצל יהודי עבדות היא שקר, דבר עובר וחולף.

כל מה שקרה לי עד עכשיו, כל מה שהייתי עד עכשיו, לא יכול באמת לחסום אותי. הרגע הזה עדיין לא היה בעולם. אני, כמו שאני, עדיין לא הייתי בעולם. עת רצון, חסד עליון, הכל יכול לקרות עכשיו. אני לא באמת משועבד למה שהייתי, לכמה נכשלתי, "אין לך אדם שאין לו שעה". אולי כאן ועכשיו הגיעה שעתי.

ואם אני, משוחרר מכישלונות העבר, אתחבר עכשיו לטוב האמיתי. הניצחון הזה, ברגע הזה, יהיה ניצחון נצחי. לא משנה מה קרה עד עכשיו.

ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ק"י): "שָׁמַעְתִּי שֶׁאִישׁ אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ: כֵּיצַד הוּא הַבְּחִירָה? הֵשִׁיב לוֹ בִּפְשִׁיטוּת: שֶׁהַבְּחִירָה הִיא בְּיַד הָאָדָם בִּפְשִׁיטוּת. אִם רוֹצֶה עוֹשֶׂה, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה".

אני לא רע או טיפש, מבולבל או חלש. אני לא עבד למחשבות רעות על עצמי. אני נשמה קדושה, אני עצם הטוב. ואני יכול. עכשיו. לבחור בטוב.

ליקוטי הלכות (תולעים ד,יד): "בכל יום ויום שולח הקדוש ברוך הוא ישועות חדשות להציל את האדם! בכל יום ויום נעשה עם כל אדם עניינים חדשים לגמרי! בכל יום הקדוש ברוך הוא עוזרו ומושיעו!"

כל מה שצריך מצידך זו החלטה חזקה!!!

יה"ר שנזכה לעשות רצונו כרצונו אמן!

---

[1] ירמיהו (לד,יג-יד): "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם".

[2] הרב אליעזר מלמד.

[3] הרב יעקב נגן.

[4] הרב ארז משה דורון.