הרב קוק מזהיר לעלות לארץ ישראל

הרב קוק מזהיר לעלות לארץ ישראל

בזמן עליית היטלר לשלטון בשנת 1933, שנתיים לפני מותו, נשא הרב קוק דרשה בחורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה בה הוא מדבר על השואה האיומה שש שנים לפני שהחלה.

בדברים אלה הצטרף הרב קוק לחזונם ולבקשותיהם של רבים מאבות הציונות ש...קראו לבני הגולה לשוב לארצם.

"...אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה, היטלר, וכו' מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע. ואף הוא יוצא ידי חובה, גם לאומיות זו של השוט, של "צרת היהודים", גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו" (ברכות פ"ו, מ"ד)" (מאמרי הראי"ה א', עמ' 268-269).

לדרשה המלאה.

מועדי הראי"ה (עמ' קמט') - ״דעתך לחזור? הלא זה חוסר - דעת!"

איש מחלקת־העליה, ר׳ ברוך דובדבני הי״ו, מספר על הד־קול דברו של מרן הרב זצ״ל, שהגיע אליו מפי יהודי פליט־השואה, ביום קור וכפור בווארשא:

היה זה בחורף שנת תשט״ז, לאחר מבצע סיני. באותו זמן נחתם הסכם בין ממשלת פולין לבין ממשלת ברית־המועצות, שלפיו כל אנשי מדינת פולין יהודים ולא יהודים שהיו אזרחי פולין ב־1 בספטמבר 1939, היינו יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונמלטו לרוסיה, יש להם זכות לשוב לפולין. במסגרת הסכם זה חזרו אלפי יהודים מכל קצווי רוסיה לפולין, ורובם עלו אח״כ לישראל.

עלתה בגורלי הזכות לצאת לפולין באותה שנה ובשנה שלאחריה, כדי לסייע בארגון העליה ההמונית הזאת לישראל.

היה זה באחד הימים בבקר בחדש דצמבר, כאשר מידות הקור הגיעו בווארשא ל־19 מעלות מתחת לאפס, ואני מגיע לבנין שגרירות ישראל, בו מצאנו גם אנו אכסניה לעבודת העליה. והנה החצר מלאה עשרות רבות של אנשים שהגיעו מרוסיא ורוצים לעלות לארץ ישראל. נעצרתי על ידם ושוחחתי עם כל אחד מהם ארוכות, והלב היה כה שמח שלא הרגשנו בכפור.

בפינת החצר ראיתי עומד יהודי זקן, שחוף עצמות, שלא היה כמעט בשר על גופו. עינים כבות ללא ברק של חיים, עצמות לחייו בלטו ביותר, ובגדיו היו קרועים ובלויים, למרות הקור העז. הרגשתי מיד שהאיש הזה רוצה לשוחח אתי, והוא מחכה רק שאגמור את שיחותי עם האנשים האחרים. לאחר שגמרתי את השיחות, ניגש אלי האיש ושאל אותי אם אני מירושלים אמרתי: כן, ואז הוסיף לשאול אותי אם הכרתי בירושלים את מרן הרב קוק זצ״ל? עניתי לו שעוד זכיתי לאחוז בשיפולי גלימתו וליהנות מתורתו ומשיחותיו. ואז פרץ האיש בבכי מר ואמר לי: חבל, חבל שלא שמעתי בקולו והמשיך להתייפח. לאחר שנרגע מהבכי סיפר לי את סיפורו:

היה זה בשנות ה20 הראשונות ואני הייתי תעשיין גדול באחת מערי התעשייה המפורסמות בפולין. החלטתי לבקר בארץ ישראל ולחוג בה את הפסח. כיהודי דתי ביקרתי מיד עם בואי אצל הרב זצ״ל. הוא קבלני בחמימות וביקשני לראות את טוב הארץ ולחשוב על השתקעותי בה. לאחר כמה שבועות של סיור בארץ חזרתי אל הרב, ובין היתר שאלתיו כיצד עלי לנהוג ביום טוב שני של גלויות מאחר שאני תייר? על זה ענה לי הרב בחיוך: תחליט עכשיו להביא את משפחתך לארץ ולהקים פה בית חרושת, וכבר בפסח זה תחוג יום אחד כמו כל יושבי ארץ ישראל. קיבלתי את הדברים ברוח בדוחה, וחשבתי בלבי הלא יש עוד כמה שבועות לפני החג, אכנס אפוא אל הרב שנית ואשאל שוב השאלה בצורה מעשית.

ואמנם סמוך לחג נכנסתי אליו ושאלתיו את השאלה הנ״ל. על זה ענה לי הרב בקפדנות ואמר: ״הלא כבר אמרתי לך שתעלה לארץ וגם אם תשוב אחרי הפסח לחסל שם את עניניך, תחוג עכשיו יום אחד של יום טוב״. אמרתי לו: יסלח לי הרב, חשבתי וחשבתי ובסופו של דבר דעתי לחזור לגולה, וכיצד אחוג כבארץ ישראל? דפק הרב בידו על השולחן ואמר ברגש רב: דעתך לחזור? הלא זה חוסר-דעת!...

המשיך היהודי ואמר בקול שבור: לא שמעתי בקול - הרב, חזרתי לגולה ונשארתי שם, ובימי השואה שיכלתי את אשתי ואת ילדי ואת נכדי והנני כיום בודד כערער בערבה. מחוסר כל חזרתי הנה אחרי שנות נדודים ברוסיה, וכל פעם אני נזכר בדברי הנבואה של הרב: הלא זה חוסר דעת!...

33 שנה לפני השואה הרב קוק צועק מקירות ליבו לעלות לארץ ישראל - ישראל הצילו את נפשותיכם.

אוצרות הראי"ה (מאמרי ארץ ישראל / ג. הקריאה הגדולה לארץ ישראל):

את הקריאה הזאת נקרא בקול אחד, בקול גדול, ולא יסף. באו לארץ ישראל אחים נעימים באו לארץ, ישראל הצילו את נפשותיכם. את נפש דורותיכם, ואת נפש, עמנו כולו. הצילוהו משוממות וטמיון, הצילוהו מרקב והשפלה, הצילוהו מכל טומאה ורשעה, מכל צרה וצוקה שהוא, עלול אליהם בכל, ארצות העמים בלי הבדל והפרש.

בואו לארץ ישראל, נקרא בקול נורא ומרעיש, בקול רעם ורעש גדול בקול מחולל סערה ומרגיז שמים וארץ, בקול קורע כל קירות לב. המלטו על נפשכם ובאו לארץ ישראל.

קול ד' קורא אותנו, ידו נטויה עלינו, רוחו אשר בלבבנו הוא. מקבץ אותנו הוא מעודדנו, והוא מכריח אותנו כולנו לקרוא בקול גדול אדיר ונורא: אחינו בני ישראל, אחים אהובים ויקרים, באו לארץ ישראל הלקטו לאחד אחד (ישעיה כז, יב).

אל תמתינו על סדרים ודברים רשמיים, אל תמתינו על רשיונות מרעישים ומפורסמים.

עשו מה שתוכלו, המלטו והאספו, באו לארץ ישראל. סלו סולו המסילה, בעד עמנו האהוב והנדכא, הראו לו בפועל שדרכו כבר מוכנת היא לפניו וסלולה, אין לו מה "להתישב" [הערה: לשהות ולהתבונן] אין לו מה לדרוש, אין לו דרכים ונתיבות רבים, דרך אחד יש לפניו ודוקא בה ילך, ובה הוא מוכרח ללכת, דוקא לארץ ישראל.

הנצנים נראו בארץ. באו, אחים יקרים, וראו איך שושנת יעקב מתחלת לפרוח על אדמת הקודש, באו לראות איך רוח ישראל פורח ומתעורר לתחיה לחיים לכבוד ועוז.

התדעו אתם, אחים אהובים, אחים אומללים יושבי ארצות מאפליות, את האוצר הגדול של הקדושה והמנוחה, של העונג והשלוה של רוממות הרוח של גדולת הנפש של קדושת החיים, של אדירות הרעיון ועדינות הרגש שיש בכל לב של ישראל היושב בארץ ישראל? הוי, אחים יקרים, התוכלו גם לשער אפילו מעט מהרבה מחיבת ארץ חמדה חיבת קודש, וחמדת עולמים, הארץ כי טוב, מנוחה כי נעמה?!

באו לארץ ישראל, באו וראו הדר ארץ חמדה, הדר הכרמל והשרון, הדר שמי התכלת הנאים והיפים, הדר האויר הצח, הטהור וממוזג השורר בהודו והדרו גם בתקופת טבת, באו והתענגו ושישו משוש על ארץ חמדה הנאה והמעונגה, ארץ החיים שאוירה הוא חיי נשמות, מה יפית ומה נעמת!

באו לארץ ישראל, באו וראו "ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה" (ישעיה סו, יד).

באו וראו איך עמנו, האהוב והיקר, מחדש כנשר את נעוריו, איך הוא מתחיל פושט ברווחה את עצמותיו הכואבות והמפוצחות מימי נידודו וגלותו המרה, באו וראו איך מתרגל הוא לזקוף כתמר את קומתו, באו וחושו, איך הוא מעודד את רוחו בזכרו את חסנו וגאונו, בזכרו את הודו ותפארתו על כל צעד ושעל.

באו והתענגו עלי זכרונות טובים מיין הטוב, המגדילים את הנפש ומרחיבים את הדעת, זכרונות מלכים ושרים, זכרונות גבורים ונביאים, זכרונות תפארת ועוז גדולה והוד. באו לארץ ישראל, פה תראו חזות הכל, פה תדעו שאתם חיים, חיים שהם ראויים לשמם בארץ החיים.

עתה הגיע זמן תקומת היהדות בארץ ישראל, ההכרח לשוב לארץ אבות יקיף את כל המצבים של האומה, בין החמריים בין הרוחניים, וביותר האחרונים. המהפכה הרוסית פעלה ותפעל על סכנת מצב היהדות בכנסת ישראל שברוסיא, ומשם הפעולה חוזרת על כל העולם העברי, כמעט, לפי ערך של הרבוי הגדול של האומה אשר שם, אולי יותר עוד ממה שפעלה להרע על הדת והיהדות המהפכה הצרפתית, ע"י גלגולי סיבותיה מאז עד ימינו אלה. כח מכריע גדול היה בעולמנו מצבה הרוחני של היהדות שהיה חזק ברוסיא. עתה נמוג והולך הוא היסוד האדיר הזה. וכל זה מביא לנו מחשבה מחרידה מאד. אבל ג"כ הכרח להסב. עינינו לקרן האורה.

מעת גלינו מארצנו, הלכה התורה עם ישראל בגולה, נדדה מבבל לצרפת, לספרד, לאשכנז, לפולין, לרוסיא ועוד. ועתה מה נשמח, אם נוכל לאמר שהיא שבה למקומה הראשון לארץ ישראל, יחד עם ישראל ההולך ומתרבה על אדמת הקודש. ועתה מי הוא העיור שלא יראה בזה יד ד' הנוהגת אותנו, ומי לא יחוש חובה לעצמו להיות פועל עם אל? "ועתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו" (מדרש ויק"ר כז).

מי יוכל להפטר מלסבב מצדו תוספת ברכה ומהירות ישועה, לעורר ליבות רבות לשוב אל אדמת הקודש, לנחלת ד', להאחז בה, ליישבה בעסקים ובנינים, בקניית קרקעות, בנטיעות ובזריעה, ובכל דבר שהוא מקור חיי יישוב נכון ומסודר.

גדולה עלינו החובה לעורר את האהבה הישנה לציון, האהבה הנצחית שכאז מימים מקדם כן עתה בוערת היא בלבת אש קודש בלבב בני עמנו בכל מקום שהם. עלינו ללחום בכל עוז בשנאת אה"ק שהתחילה להכנס בפרטים מקרבנו. עלינו להשמיד בזרוע עוז רוחני ובקדושת עולמים של ארץ חמדה את הזוהמא של המרגלים, שדוקא במועד לחננה התחילה להתנער מעט. המרגליות [לשון מרגלים] היא מתאבקת בשארית כוחה, אמנם נוכל לאמר בבטחה בגאון שם ד' אלוהי עולם הבוחר בארץ חמדה, שהיא דומה להתאמצות האחרונה של הפתילה, המתנשאת למעלה טרם תכבה כליל. עוז חיבת אה"ק אהבת ציון וירושלים, תרוץ ארחה, ותאיר כשמש בגבורתה את כל נאות יעקב. בחבלי אדם ועבותות אהבה תמשכם כולם, כל בניה, לארץ חמדה לבית חייהם.

דבר אלוהינו יקום לעולם. קדושת ארץ חמדה וחיבתה לא נשתנתה ולא תשתנה. כל המאורעות המרים, שבאו כתומם (ישעיה מז, ט) על אדמת הקודש, בין המאורעות החמריים. בין הרוחניים, שלפי מבט העין הקלוש היו יכולים למעט את אהבתה וכבודה, להרחיקה מלב ולהשניאה ח"ו, לא יכלו לה. לא יכלו כל שממותיה וחרבותיה, כי אם להוסיף לה אהבה על אהבתה, אהבת חמלה לאם אומללה, נוסף על אהבת כבוד ויקר לגברת ממלכות. וכשם שלא יוכל כל חורבן חומרי למעט את האהבה, ולכבות את אש החיבה הקדושה והעמוקה, הלוהטת בנשמת האומה כולה פנימה לארץ חמדה, כן לא תוכל ג"כ כל שאיה רוחנית גם אמיתית וק"ו מדומה, למעט את עז אהבת אומן לארץ צבי, לארץ חיים. אם הגערה, הנבואית האיומה ומחרידה, הגערה שיכולה באמת להקפיא כקרח גם את דם הלב היותר רותח וחם לאהבת ציון וירושלים, הנזיפה הנוראה האומרת בחמת אלוהים "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה, להסירה מעל פני" (ירמיהו לב, לא). אם קובעת כוס תרעלה זו, לא הספיקה לצנן את חם אהבת קודש, העומדת לעד לציון ולמקראיה, רק לשוא נפחד שיוכל שום קלקול מעמד, שום המעדת רגל, לרופף עוד את הקשר הנאמן העומד וקיים לעד, בחרצובות אלוהיות העומדות נצח סלה. הם יעברו כצל עב קל על השמש בעז גבורתה, ואור אהבת ציון וחמדת ארץ חמדה יאיר באור שבעתיים, ילהיב כל, לב וירומם כל רוח, יקדש ויעודד.

לשוא יתאוננו המתאוננים, מכל הצדדים האוהבים והאויבים על מהלכה של הפעולה המעשית להתישבות אחינו על אדמת הקודש, שלא גדול עוד ערכה. טרוטי עיניים אלה אינם רואים את האור, אינם מרגישים אותו. אינם מכירים את אוצר החיים הגדול והאדיר שיש לנו גם עתה בארץ חמדתנו, אינם מכירים את כח הצומח האדיר והנאור שכבר חבוי ואצור בקרבו, אינם מכירים את השפעתו הגדולה של זה הקהל הקטן היושב על אדמתו, אדמת קודש. אינם מכירים, בשביל שאינם למודים להכיר את התוך, את הנולד, הם יכולים רק, להתפעל מציורים של גוונים קורעי עיניים, "משפעת קלגסים וקול צווחות" (סוטה מב.). אבל אינם יכולים להכיר את הדר החיים של הקדושה השאננה, את המנוחה הפנימית ואת האור המאיר בשלוה ובטחה גנוזה, השורה בעצם קדושתו בכנסת ישראל כולה היושבת על אדמת הקודש. הה, עיורים, מי יתן לכם עיניים לראות בלב פנימה, הוי יושבי ארצות חשוכות, התוכלו גם לשער ולהכיל את גאון הקדושה, את ששון העולמים, את שפע נחלי העדנים השוטף בקרב הלב של בן ישראל היושב על אדמת הקודש? הטעמתם טעם גן עדן זה? הוי אחים נדכאים ואומללים, לבי לבי עליכם, מעי מעי עליכם. הקשיבו ושמעו. שמעו ותחי נפשכם. תחת עלפת התוגה, הגלויה והנסתרת, למראה החורבן והשממה, למראה מהפכת הזרים. למראה כל הוד וכל קודש הנתוץ והרטוש, תחת אדר יגון זה אור נוגה מאיר, אור משיב נפש ומשלם ניחומים, אור מאזר חיל ומושיט תקוה, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו" (ישעיה סו, יג).

דברי ראי"ה, יפו, שנת תרס"ז

להלן דברי רמ"צ נריה, בספרו "חיי הראי"ה" (עמ' קצב, קצג) המביא עדות ממי שהיה נוכח אצל הראי"ה כשבאו להפרד ממנו רבנים מרומניא שבאו לבקר בארץ, בשנת תרצ"ג.:

"הרב דיבר ברטט על העובדא המצערת שאין אנשי התורה מעודדים את הציבור החרדי בתפוצות לעלות לא"י. ואמר לי: "תמסרו לכל הרבנים והצדיקים, הם עתידים ליתן את הדין. בא אליהם יהודי להתיעץ לאן להגר [לנדוד], ושולחים הם אותו לכל הרי חושך [הערה: שמא כוונתו לארה"ב, שהוא סמל לשפל המדריגה], רק לא לא"י. תאמרו להם שהם יצטרכו למסור על כך דין וחשבון!" עכ"ל.

פרשת לך לך - הכיפה הסרוגה

הכיפה הסרוגה

שלוש כיפות מופיעות בחומש בראשית, כיפה שקופה, כיפה שחורה, וכיפה סרוגה.

ישנה מחשבה בציבור הרחב שמי שמקבל עליו עול מלכות שמים הוא לובש כיפה, אבל אם הוא ממש רוצה להתחזק אז הוא לובש כיפה שחורה, זו מחשבה שנובעת מאי הבנה מה אומרת / מכריזה הכיפה הסרוגה.

[חשוב לציין שיש הרבה הפתעות מתחת לכיפות ולפעמים מוצאים אנשים עם כיפה שקופה שיותר מחוברים לבורא מהרבה בעלי כיפות אחרות... אנחנו מדברים כאן על מה הכיפה מכריזה בכללי, לאו דווקא על כל אחד שמחליט ללבוש אותה...].

שלוש פעמים[1] מופיע השורש ח. נ. ך. בחלקו הראשון של ספר בראשית.

הפעם הראשונה ביחס לחנוך, בנו של קין, נכדו של אדם הראשון - (בראשית ד,יז): ״וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך, ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך".

הפעם השנייה בדור השביעי לשושלתו של שת אחיו הצעיר של קין ובנו השלישי של אדם הראשון – (שם ה יח-כד): ״ויחי ירד שתיים וששים שנה ומאת שנה ויולד את חנוך... ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו כי לקח אותו אלוקים״.

והפעם השלישית בפרשתנו (יד,יד) כאשר אברהם אבינו יוצא להציל את לוט מהשבי כנאמר: ״וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן״.

מה משמעותם של שלוש הפעמים הללו, ובעיקר מה משמעותו של החינוך השלישי המיוחס לאברהם אשר חינך את חניכיו, ועלינו כבניו לאמצו וללכת בדרכו?

אפשר לומר שהתורה באה ללמדנו על קיומן של שלוש תפיסות חינוכיות מרכזיות:

הראשונה (הכיפה השקופה) - תפיסתו החינוכית של קין, הרואה את מטרת החינוך בהשתלמותו המקצועית של האדם ופעולותיו המעשיות לפיתוח ובניין העולם, גם אם הדבר נוגד את הציווי האלוקי.

תפיסה חינוכית זו באה לידי ביטוי בהתיישבותו של קין במקום אחד כפי שנאמר (בראשית ד,טז): "וישב בארץ נוד״, בניגוד לעונש האלוקי שהוטל עליו לאחר שרצח את הבל - ״נע ונד תהיה בארץ״ (שם ד,יב) להיות בתנועה מתמדת ובארעיות, ולא עוד אלא שנהיה קבלן בניין הבונה עיר שמשמשת סמל לקביעות ויציבות, ואף קורא לה כשם בנו חנוך ״ויהי בונה עיר ויקרא לה כשם בנו חנוך״, כרוצה להנחיל ולהנציח לדורות את השקפת עולמו החינוכית המסתכמת בפיתוח בניינו של העולם החומרי, ללא קשר לערכים האלוקיים, מטרותיהם ומגמותיהם, כפי שמצוי הדבר מאוד כמערכות חינוך רבות.

התפיסה החינוכית השנייה (הכיפה השחורה) היא תפיסתו של חנוך השני משושלת שת, שעליו נאמר ״ויתהלך חנוך את האלוקים״, בהתבודדותו מהחברה והעולם שמסביבו, עד שמרוב קדושתו הרוחנית התעלה להיות כמלאך כשמיים והשאיר את העולם מקולקל ומושחת מבחינה מוסרית ערכית ורוחנית, עד שהגיע המבול והחריב את העולם.

חתם סופר (פיתוחי חותם בהקדמה ליורה דעה): ״מי לנו גדול מחנוך אשר מעולם (מעוצם?) תשוקתו ודבקותו בה'... חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום - ׳ואיננו כי לקח אותו אלוקים׳... כאשר עשה בהתבודד עצמו מחברת בני-אדם... כי לא באלה (בדרך זו) חפץ ה׳ שישלים האדם את נפשו לבד ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה׳, כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ולדור המבול... ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור יימצא אחד מיני אלף קודש לה׳ ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם (מלשון שממה) מרעת יושביה וחפץ הבריאה נשארה ממעל״.

תפיסה חינוכית זו, דוגלת בהתעלות רוחנית אישית ופרטית ללא קשר אל הצדדים החומריים והחברתיים, וללא נשיאה באחריות לבניין העולם ולפיתוחו. גם תפיסה חינוכית זו ההפוכה מקודמתה, מוכרת לנו ממערכות חינוכיות הנמצאות במחוזותינו.

התפיסה החינוכית השלישית (הכיפה הסרוגה), תפיסתו של אברהם אבינו, היא השקפתה החינוכית של התורה בה מצווים אנו ללכת, נוגדת באופן עקרוני את שתי התפיסות ה׳חינוכיות׳ הקודמות, זו של חנוך משושלת קין וזו של חנוך משושלת שת, המפרידות בין הקודש והחול ובין הכלל והפרט. כאשר זו של חנוך הראשון, פונה אל החול ואל החברה ללא שום מחויבות אל הקודש, וזו של חנוך השני פונה אל הקודש הפרטי ללא שום שייכות אל החול ואל הממד החברתי.

להשקפה שלישית זו אותה מייצג אברהם אבינו, החינוך הישראלי כולל בתוכו את שני הממדים הללו יחדיו.

מחד, שייכות ומחויבות מוחלטת לערכים האלוקיים הרוחניים, ומאידך, מחויבות לגלותם לא רק ברבדי הקודש הפרטיים, אלא גם ברבדי החול של החיים, הן בחייו של היחיד והן בחייה של החברה - האומה כולה.

כך נהג אברהם אבינו כאשר שמע על שביו של לוט. הוא לא הסתפק בתפילה בעיר חברון בה היה, אלא יצא למבצע צבאי עם חניכיו, רדף עד דן והציל את לוט משביו.

חניכים אלו אותם חינך אברהם, כללו בתוכם את שני הממדים הללו, שהרי מצד אחד לפי פשט הכתוב, היו הם 318 לוחמים מקצועיים שפעלו באופן מבצעי חומרי והחזירו את לוט מתוך אחריותם החברתית, ומצד שני היו ספוגים בתורה ויראת שמיים, כרמיזתם של חז״ל והביאם רש״י (במקום) - ״חניכיו – חניכו (בלשון יחיד) כתיב, זה אליעזר שחינכו למצוות... שמונה עשר ושלוש מאות וגו׳, רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה והוא מניין גימטריא של שמו״, אליעזר עבד אברהם שכדבריהם של חז״ל ׳יצא מכלל ארור והפך לברוך׳, עד כדי כך שאמרו עליו 'אליעזר לא מת' כיעקב אבינו, אליהו הנביא וכו'.

השקפה שלישית זו היא השקפת החינוך הישראלי השלם הרואה כערך אלוקי וכרצון ה' את החיבור ההכרחי בין ערכי התורה ועולם העשייה, בחיבור שמים וארץ, הקודש והחול יחדיו, בהארת המציאות החומרית הפרטית והציבורית מכוח ערכיה הרוחניים, הנמצאים בשורשה וביסודה.

הלובש כיפה סרוגה, מכריז כי הוא מייצג את כל הערכים המוצגים על ידי הכיפה השחורה אבל בנוסף גם עבודה קשה מאוד של קידוש החומר, תיקון עולם במלכות שד"י, ותיקון כל העולם והעלאתו לרמה גבוהה יותר.

כדברי הרב קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 98 בהספד על הרצל חוזה המדינה): "קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה רבתי בגויים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש"!

אפשר להתחיל עם כיפה שקופה, להתחזק וללבוש כיפה שחורה, ומי שממש רוצה להתחזק ולהתאמץ ולהיות בסיירת שיחבוש כיפה סרוגה.

אפרים קישון - למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה (מתוך הספר "הכיפה הסרוגה – ועוד כמה סאטירות פרו-ישראליות", בהוצאת ספריית בית-אל, 1993):

"אדם המרצה בפני קבוצות נוער, בבתי-הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעולם לא שמענו מפיהם הערה חסרת-טעם לגבי המדינה. נראה שמוגבלים הם בתפיסתם החיובית צרת-האופק, חסרים הם לחלוטין את שאר-הרוח הנהדר המניב את הבדיחות מסוג כיבוי האורות בלוד. אין הם משתעשעים ברעיון הירידה מן הארץ, אין להם זיכרון קצר ושערות ארוכות. 

כנראה הדברים האלה אינם הולכים עם הכיפה הסרוגה. וכאשר יהודים מתאספים להחליף דעות על מה שאפשר עוד לעשות למען תיקון פני החברה, למען עידוד העליה וחידוש ההתיישבות ודברים מיושנים מסוג זה, הרי הכיפות יהיו רבות במקום. על חוסר הפשרות של "גוש אמונים" אפשר להתווכח, אך אין ספק שהם מאפשרים לנו את המו"מ על פשרות. הם מוכיחים לשכנינו שעוד לא הכול נשחק כאן, עוד לא כולם אכלו את כולם. אנחנו אף זוכרים את מגיני המעוזים עם ספרי התורה, אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל, נוער שאינו מגחך להצהרות טרומפלדור, ואינו בוכה עם הנביאים החדשים. נוער דתי.

אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור.

נשאלת השאלה, כיצד עשוי איש הלצות שרוף כמונו להתלהב ברצינות כזאת מציבור כה חסר הומור. איננו מתלהבים, במחילה. אנחנו פשוט נכנעים לעובדות. ניכר, שכוחם של רעיונות וכוחם של בני-אדם נמדדים לא בעיתות של הצלחה, אלא בעידן של שפל ומפלות. רק שתי מגמות, משני הקצוות של החינוך, המדרשה השמאלית של השומר הצעיר והמשנה של הכיפות הסרוגות עומדות היום זקופות בלחץ הזמנים הקשים. לו היתה לתנועות הדתיות גם מנהיגות ותיקה פחות מורגלת לכיסאות מרופדים, אילו היו הרבנים שלנו מתעלים מעט מעל הרמה של כוכבים  מתחרים – הרי היתה אותה כיפה סרוגה גם גדולה יותר.

מכל מקום, ההומוריסטן שמח להודות בטעותו. הוא עצמו כבר איחר את המועד להיות לאיש דתי, הוא טבול עד צווארו בתוך בוץ ההיגיון הקר, אצלנו זה כבר לא ילך. אולם הוא מודה ברצון, שהדעות המיושבות-בעיניו הניבו ישראלים יותר טובים, שנוקשותם הנלעגת של ההורים הדתיים עשתה נוער יותר טוב, שהמטבח הכשר הוכח להיות מוסד רוחני איתן יותר ממבצרי השכל והקדמה.

קשה לנו לתאר את מדינת ישראל בלי אותה אמונה דתית, שאנו באופן אישי איננו חלק בה. ובכל זאת, אם תנאי מוקדם הוא לגידול נוער כזה, אם זה המחיר שלו, כי אנחנו החילוניים הנכשלים, לא ניסע באוטובוסים בשבתות ולא נלך לקולנוע בימי שישי, הרי כותב שורות אלה מוכן להישאר בבית ולהסתכל ב"צירופים". אנחנו הגענו למצב ולגיל, שבתוך הזרם המתוחכם של תוכניות סגפניות נראה לנו שידור תמים זה על משתתפיו התמימים מלבב במיוחד. אנחנו פשוט למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה...

בחברה המאבדת את פרצופה, נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט".

---

[1] הרעיון לקוח מהספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

פרשת נח - ״את האלוקים" או "לפני האלוקים״?

 ״את האלוקים" או "לפני האלוקים״?

בראשית (ו,ט): ״את האלוקים התהלך נח״.

בראשית (יז,א): ״התהלך לפני והיה תמים״.

תנחומא (נח אות ה): ״שהקב״ה יסמכהו (את נח) שלא ישקע בטיט דור המבול, ואילו אברהם היה מתקדם והולך ומרווח את הדרך לפני השכינה״.

מה זה להתהלך את ומה זה להתהלך לפני ומה בדיוק אברהם היה עושה לשכינה?

הרב קוק (מדבר שור עמ׳ קב ואילך): ״כי השם יתברך שיצר האדם ועשאהו ישר לבוא אל תכלית שלמותו, הנה לאחר שחטא והסדרים נשתנו, לא היה הרצון העליון ב״ה לתקן כל מה שנתקלקל כאחת ובבת אחת, (אלא) רק שילך מהלך התיקון במעלות ובמדרגות... ולפעמים (אף) לרדת לצורך עליה, עד שלבסוף יגיע הדבר לתכלית התיקון״.

הדרך האחת היא - ״דרך החינוך הישר הראוי אל הדורות כפי מצבם בעת ההיא״.

כלומר להסתפק בתיקון האפשרי לפי ערך הדור, הזמן והמקום, המוגבלויות שבהם, ופעמים אף להתפשר עם המציאות הנתונה וקלקוליה. חסרונה של גישה זו, היא חוסר אמונתו של האדם ביכולת לתקן מעבר למציאות החיצונית הנראית לעין, הסתפקות ביש הנוכחי הקיים ואי נשיאה באחריות למען בניין הדורות הבאים העומדים על כתפיו של הדור הנוכחי, וכל זאת מחוסר מבט פנימי עמוק אל ערך הדור בעצמיותו ומהותו ואל פוטנציאלו האמיתי.

זו הייתה דרכו של נח, ללכת את האלוקים לפי המצב הנתון החלקי והמקולקל של הדור, דרך שהצריכה את הקב״ה לסומכו - לעזור לו, כדי שלא ייפגע ויינזק מקלקולי דור המבול אשר היה הוא חי בו.

״ההולך במעלה (הזו) נקרא שהולך את האלוקים כפי המידה שאור ה׳ מופיע בזה הזמן, ולפי דרך השלמות הראוי לזה הדור... ואינו נותן אל לבו כי אם אל מצב השלמות שבדור אשר הוא עומד״.

הדרך השנייה היא - ״ההולך לפני ה' הוא דואג על הדורות העתידים ועושה פעולות איך להדריך את העולם בשלמות כזו שיהיו ראויים אחר-כך לחינוך יותר גבוה״.

זו הייתה מדרגתו של אברהם שהאמין בכשרונות האלוקיים העצומים העתידים להופיע בהמשך הדורות, "רווח את הדרך לפני השכינה" (כלשון המדרש לעיל), והכין את העולם לאור התורה העתיד להופיע בעולם.

״והיו פעולותיו הטובות גורמות ומכינות את השלמות העתידה להתקרב. על-כן היה הוא באמת הצור (המקור), שעם הסגולה (עם ישראל) קיבל את שלמות הקדושה האלוקית - שממנו יצא״.

כאז כן היום, שתי גישות ביחס לחינוך הדור בפרט, ולחיים ומאורעותיהם בכלל:

הגישה האחת - מבטה קצר ועכשווי, אינה מאמינה ואינה מזהה את גודל הכוחות הפוטנציאליים העתידיים הגנוזים בהווה החלקי והמסובך, מסתפקת ביש הנתון, שהרי ׳זה מה יש׳. זו הייתה שיטתו של נח, ובניו - אומות העולם ההולכות בדרכו - הנכנעות והדואגות רק לעכשוויות החומרית הנתונה המוגבלת והחסרה.

לעומתה הגישה השנייה - מבטה עמוק ארוך ומאמין, מזהה היא את העתיד האידאלי הרוחני המתוקן, הגנוז כ׳גרעין׳ ומחכה להופעתו-צמיחתו, ומצמיחה ומקדמת אותו בפועל בתהליך מדורג ויסודי מתוך ההווה החומרי החלקי והמסובך, אל שלמותו וגאולתו. זו גישתו של אברהם, ובניו - אנו - עם ישראל, ההולכים בדרכו...[1]

באחד מהשיעורים שואל תלמיד את הרב שרקי: איך היה לרב קוק האומץ והתעוזה לומר שאנחנו בתקופה של גאולה?

עונה הרב שרקי: אתה אומר שיש לרב קוק אומץ למלא את תפקידו כרב... הוא ידע שבתור אחד מחכמי ישראל אם לא המיוחד שבהם לא רק שיש לו הזכות לתעוזה לפרש את הנהגת ה' בעולם, אלא זו חובתו ואם הוא לא עושה את זה אז הוא בוגד בתפקידו! הרי חכמי ישראל לא אמורים רק להורות הלכות בשר וחלב, אלא להנהיג ולהורות לעם מה לעשות לפי המהלך ההסטורי בו הוא נתון, כדברי הגמ' בגיטין על זכריה בן אבקולס שלא הבין את התקופה בה הוא נמצא ולא היה מסוגל להגיע להכרעה הוא הביא לחורבן ולגלות הקשה...

הרב קוק עשה את זה בשביל כל האומה בגדול.

אנחנו אמורים לעשות זאת בקטן מול הילד שאותו אנו רוצים לחנך - מיהו? מה יעודו בעולם? מה התכונות שלו הטובות והטעונות תיקון? מה הדור שבו הוא נמצא? מה הכשרונות והתחביבים שלו?

לא כל ילד הוא אותו דבר, כמו שלא כל דור הוא אותו דבר.

ילדים כמריצות (לא ידוע מקור):

ילדים מסוימים הם כמו מריצות. יש צורך לדחוף אותם.

ילדים אחרים הם כמו סירות, יש צורך לחתור איתם.

ילדים מסוימים הם כמו קרון, יש צורך למשוך אותם.

חלקם הם כמו עפיפונים: אם לא תקשור אליהם חוט הם עשויים להתעופף.

אחרים הם כמו חתולים ומרוצים יותר כשמלטפים אותם.

יש כאלו שהם כמו בלון: מלאים רוח ועשויים להתפוצץ, אלא אם כן נטפל בהם בזהירות.

ואחרים הם כמו מים שקטים, חודרים עמוק ואחראים.

כולם יקרים ומיוחדים, ואיש החינוך מוצא את הדרך ללבו של כל אחד.

חינוך = הסתכלות על הפוטנציאל הייחודי שיש בילד הזה ולהתנהג איתו בהתאם כבר עכשיו!

שבת (לא): "אמונה -  זה סדר זרעים".

תוספות (שם, בשם הירושלמי): "שמאמין בחי עולמים – וזורע"!

כשאתה זורע אתה זקוק להרבה אמונה, אבל כל מה שעתיד לצאת נמצא כבר עכשיו בזרע הקטן הזה!!!

דברים (כ,יט): "כי האדם עץ השדה..."!

חשוב לזכור שעם כל האמונה וההנחיה אני לא לוקח מהילד את העבודה שלו, אני מאמין ועוזר ועליו מוטל לצמוח!

האדמו"ר מפיאסצנא (חובת התלמידים): "וכל כמה שיוכל יכפיל האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל ואת החוב שהוא נושא על עצמו לחנך ולגדל איש ישראל, עץ בגן ה' בעדן.

והוא, האב והמלמד, הוא רק המורה אשר יורהו איך יחנך את עצמו ומה דיבר ה'. כמו מי שבא לשאול שאלה בענייני איסור והיתר. שהדיין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו'

אבל עיקר העושה הוא בעל הבית בביתו, ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האיסור והטריפה"!

וכך מסיים הרב את הספר: "ועתה תלמידים ותיקים לכו וכבשו את העולם לאביכם מלך הכבוד!".

---

[1] עד כאן מהספר בנין אמונה לרב ערן טמיר פרשת נח.

תנועות המוסר החסידות והרב קוק בהלכות סוכה

תנועות המוסר החסידות והרב קוק בהלכות סוכה

בתחילת מסכת סוכה[1] מובאים שלושה טעמים מדוע סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה:

רבה מביא אסמכתא מן הפסוק "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". לדבריו, אדם צריך לדעת בתודעתו שהוא נמצא בסוכה. עד עשרים אמה - אדם יודע שהוא דר בסוכה, אך למעלה מעשרים אמה, אין אדם יודע שדר בסוכה, "משום דלא שלטא בה עינא" [שלא שולטת בה העין]. לפי רבה, הציווי "למען ידעו דורותיכם" מכוון לחובתו הפרטית של כל אחד ואחד היושב בסוכה, שיהיה מודע להיותו יושב בסוכה. למעלה מעשרים אמה, אדם מאבד את המודעות לכך שהוא נמצא בסוכה, ולכן אינו נחשב כיושב בסוכה.

רבי זירא לומד מדברי הנביא ישעיהו "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב", שהסוכה צריכה להצל על היושב בה. "עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה", לכן סוכה למעלה מעשרים אמה פסולה.

רבא מביא את הפסוק: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" ולומד: "אמרה תורה, כל שבעת ימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". כלומר, כיוון שהתורה ציוותה לשבת בסוכה שבעת ימים, לומד רבא שמפני שזהו פרק זמן קצר שאין בו כדי ישיבת קבע, הסוכה צריכה להיות דירת עראי. עד עשרים אמה נחשבת הסוכה "דירת עראי", אך סוכה למעלה מעשרים אמה כבר אינה נחשבת כ"דירת עראי".

שלושת הסברות שהבאנו לעיל לגבי דין סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה מעוררות קושיות.

גם הדיון לגבי דין סוכה פסולה פחות מעשרה טפחים, שאמנם כולי עלמא לא פליגי בו, מעורר תהיות. דין זה נלמד מגובה הכפורת במשכן, שרק למעלה ממנו נגלה ה' אל משה.

סוכה (ד.): "ושאינה גבוהה עשרה טפחים. מנלן? אתמר, רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו... ארון תשעה וכפורת טפח - הרי כאן עשרה, וכתיב "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת. ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר (תהלים קט"ו) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". - ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב (שמות יט) "וירד ה' על הר סיני"! למעלה מעשרה טפחים. - והכתיב (זכריה יד) "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים"! - למעלה מעשרה טפחים. ולא עלו משה ואליהו למרום? והכתיב (שמות יט) "ומשה עלה אל האלהים"! - למטה מעשרה. - והכתיב (מלכים ב ב) "ויעל אליהו בסערה השמים"! - למטה מעשרה".

חסד לאברהם (לרבי אברהם אזולאי זצוק״ל זקינו של החיד״א מעין רביעי נהר נח, וכיוון לכך ה׳שפת אמת׳ שנת תרמ״ב ד״ה כתיב) שמשום הכי פסולה סוכה שהיא פחותה מעשרה טפחים, שהרי ידוע (סוכה ה.) שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והשכינה שורה על הסוכה.

הדיונים השונים בדיני הסוכה, עוסקים בשאלת מהותה של הסוכה כאופן גילוי אלוקות והשראת השכינה בעולם.

אי אפשר להבין את הלכות הסוכה הנעשית זכר לענני הכבוד, בלי להבין שיש בהן דברי אגדה הרומזים ודורשים עומק ומהות בעניין גילוי אלוקות בעולם.

באופן זה יש להסביר את גודלה המינימלי של הסוכה שלא תהיה פחותה מעשרה טפחים. המספר עשר אינו מספר סתמי, אלא הוא תבנית יסוד מהותית של ההתגלות האלוקית בעולם הזה. העולם נברא בעשרה מאמרות, ובנוי בתבניות רבות של עשיריות - עשר מכות, עשר דברות ועשר ספירות.

לאור דברינו, נתבונן בשלושת הסברות לדין סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה בעומקם ובטעמם הפנימי, וננסה לאחוז מעט בשיפולי גלימתם של רבותינו- רבא, רבי זירא ורבה. נתבונן בסברותיהם על פי הסדר הזה, שלא כסדר הופעתם בדיון הגמרא:

רבא מביא את הפסוק "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", ולומד שהסוכה צריכה להיות מבנה עראי. תפיסתו של רבא את גילוי אלוקות בעולם מתייחסת לאופן שבו מתרחשת ההתגלות האלוקית בעולם.

לפי רבא, כאשר שכינה שורה בעולם, כל העולם הזה הופך להיות עראי, תלוש ורעוע.

באופן דומה אומר הרמב"ם (מורה נבוכים ב,מא) שבשעה ששורה הנבואה על הנביא, איבריו מתפרקין, כל גופו מזדעזע, והוא מתמוטט. למרות שבעיניים החיצוניות שלנו העולם הזה הוא תקיף מאוד, ואילו דברי נבואה הם דברים המרחפים באוויר כמגדל הפורח, מי שנגע באמת בעולם הרוחני, יודע שהעולם החומרי אין לו שום אחיזה ושום עמידה אל מול העולם הפנימי האלוקי. כאשר אור ה' חל על הנביא והוא זוכה לשמוע את קול ה' מדבר אליו, המציאות כולה מאבדת את ערכה. זוהי עראיותה של הסוכה וביטול הקבע שבה, אל מול השראת השכינה: "ה' מלך... תנוט הארץ", "המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו".

לפי רבא, עיקר מבנה הסוכה הוא בעראיות הסוכה, הדפנות בטלות לעומת קורת הגג והסכך, כפי שהעולם הזה כולו בטל אל מול השראת השכינה.

לדעת רבא עיקר הישיבה בסוכה צריכה שתהיה תחת קורת גג עראית. בכך אנו מבטאים את היותנו חוסים תחת השראת השכינה, וכל חוזקנו וביטחוננו בה': "טוב לחסות בה' מבטוח באדם".

רבי זירא סובר שעיקרה של הסוכה הוא הצל שבה, ומביא כעין אסמכתא את הפסוק מישעיהו הנביא "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב". רבי זירא אינו עוסק במה שמתרחש בעולם הזה כתוצאה מההתגלות האלוקית כדעת רבא שהובאה לעיל, אלא עוסק בהתגלות האלוקית עצמה. הדין שמביא רבי זירא, שהסכך צריך להצל על הסוכה, אינו דין בסכך כשלעצמו, אלא בהשראת השכינה שבסוכה. הרי כל מה שאדם יושב תחת הסכך, הוא יושב "בצילא דמהמנותא" תחת השראת שכינה.

לפי רבי זירא, עיקרה של הסוכה הוא הסכך שבה. שמהּ של הסוכה עצמה נגזר מן המילה 'סכך', כפי שאומר רש"י. לפי רבי זירא, עד עשרים אמה מהווה הסכך קורת גג, אך למעלה מכך - אין בכך קורת גג.

הסכך, קורת הגג של הסוכה, הוא "צילא דמהימנותא" ובו מתגלית השראת השכינה בסוכה.

רבה מביא את הפסוק "למען ידעו דורותיכם", כעין אסמכתא, על מנת להסביר שהשראת השכינה בסוכה היא התגלות פנימית - תודעתית.

לפי רבה, ההתגלות האלוקית אינה חלה במבנה הסוכה - בדפנות, בסכך, בקורת הגג או בצל, אלא דווקא בבני הבית עצמם, המכוונים ליבם אל האלוקות המתגלה בסוכה. במשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ודורשים רבותינו "בתוכו – לא נאמר, אלא בתוכם". כלומר, כל המשמעות של השראת שכינה מתבטאת בקרב הנפשות שבהן היא שורה.

יש לומר, שהמציאות כולה תלויה במחשבתם ובתודעתם של בני האדם. לכן רק כאשר בני הבית בתודעתם רואים עצמם תחת ההשראה של השכינה וענני הכבוד, אזי שורה השכינה בתוכם.

לדעת רבה, עיקר גילוי אלוקות היא השראת שכינה, עד כדי שאנו מלאים דעת ואור אלוקי בקרבנו - "למען ידעו דורותיכם". הדעת היא האור האלוקי הפנימי השוכן בקרבנו, אור השכינה השוכנת בתוך העולמות.

לפי הסבר זה, השכינה אינה שורה על מנת להיות מוכלת במבנה ובגבולות מסוימים, אלא על מנת שאנחנו נתמלא בדעת אלוקים, שהרי עיקר התגלות השכינה היא בשוכני הבית. ההתגלות האלוקית והשראת השכינה מתרחשת בהמשכת הדעת שבין ההשראה האלוקית לאדם היושב בצילא דמהימנותא.

שפ"א (סוכות): "רש"י ז"ל פי' על השכינה.. ונראה.. כפשוטו שאמר כשבנ"י במקדש יש השראת השכינה.. ובשמחת בית המקדש ראו בנ"י אשר הם הכלים המיוחדים להשרות השכינה בביהמ"ק וזה הי' עיקר השמחה".

ניתן למצוא רמז לשלושת הביטויים השונים להשראת שכינה בפסוק "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".

"סור מרע", מתייחס להשראת שכינה אשר דוחקת ומבטלת את תוקפו וקיומו של העולם הזה והופכתו לעראי. במצב כזה, האדם אינו עוד בעל הבית בעולם, והוא יוצא מבית הקבע שלנו אל דירת עראי. מצב זה מתאר "ייחודא תתאה", שיש לעולם הזה קיום בפני עצמו, אך הוא אינו בעל ערך עבורנו, מפני שהוא מסתיר את מקור חיותו האלוקי שלמעלה ממנו.

רבי זירא, המדגיש את צל הסכך תחת האור האלוקי המהווה קורת גג כמו החופה, מתאר מצב של ייחודא עילאה. במצב זה ה"יש" אינו תופס מקום לגבי האדם, כיוון שכולו שרוי בטוּב האלוקי, בבחינת "עשה טוב".

ייחודא שלים, מעל כל אלה, מתבטא במצב שבו השכינה שורה ומתגלה דווקא מתחת לעשרה טפחים, בתוך דעתו של האדם. במצב זה, מה שנמצא ומתגלה בתוכנו, דווקא למטה מעשרה טפחים, יקר יותר ממה שנמצא למעלה. הרי משה ואליהו לא עלו למעלה מעשרה טפחים. אלו "חיי עולם שנטע בתוכנו", ו"חביבים דברי סופרים מדברי תורה" (שה"ש רבה א,ב), מפני שהם באים דווקא מתוכנו.

שלוש סברות אלה, מוצאות את ביטוין גם בתורות שונות שצמחו במהלך ההיסטוריה היהודית, זו על גבי זו:

תנועת המוסר אשר טבעה את הביטוי "באלול - אפילו דגים שבים רועדים", עוסקת בעיקר ב"סור מרע". היא מזהירה מפני תוקפו, גאוותו וקביעותו של העולם הזה, וקוראת למאמין לצאת אל דירת עראי ולבטוח רק בה'. זוהי בחינת "ייחודא תתאה", המבטלת את קיום העולם הזה אל מול האלוקות.

תנועת החסידות עוסקת בגילוי אלוקות וטוב ה' בעולם, בבחינת "מעט אור דוחה הרבה מן החושך". העיסוק באור, לעומת הבריחה מן החושך, אינו רק טקטיקה כנגד החושך, אלא יש בו ביטוי מהותי לשאלת קיום הטוב והרע במציאות. אנו רגילים לחשוב שהאור דוחה ומבריח את החושך, אך חידושה של החסידות הוא שבאמת אין מה לדחות, כיוון שהרע בעצם כלל אינו קיים. החסידות חידשה, שהאור והטוב הם הם המציאות הבלעדית, ואילו החושך הוא רק העדר הטוב. לנוכח עיסוקה של החסידות בגילוי האור האלוקי, מקומו של האדם נעשה בטל "כולה קמיה כלא חשיב". תורת החסידות בבחינת "ייחודא עילאה", מדגישה את הטוב האלוקי העליון, ומלמדת שאנו כלולים בו יתברך בביטול גמור, בבחינת "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו".

תורתו של מרן הרב קוק זצ"ל מחדשת את ההבנה שה' יתברך נמצא בנו והשכינה מאירה בתוכנו, בבחינת ייחודא שלים. התגלות ה' נעשית דווקא בקרבנו, בתוך העולמות, ולא בניגוד אליהם. עיקר גילויה נעשה דווקא בנו, שאנו גילוי השכינה בעולמות: "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

הגר"א מסביר, שהפסוק "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהלים עו,ג), משווה בין מצוות סוכה ומצוות יישוב ארץ ישראל, מכיוון שאת שתיהן מקיים האדם כל כולו, בגופו ואף בשנתו[2]. לפי דברים אלה יש לומר שהשראת השכינה בסוכה, בביתו הפרטי של כל אדם, היא התנוצצות של השראת השכינה בכללות האומה - ציון.

יהי רצון שנזכה לייחודא שלים הכולל "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"- לצאת מבית קבע לדירת עראי, להיות תחת צילא דמהימנותא, ולהתמלא בקרבנו דעת אלוקים.

---

[1] תמצית משיחה של הרב יהושע שפירא שליט"א.

[2] הגר"א היה משנן פסוק זה פעמים רבות והוסיף: "סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך" (ראה קול התור פרק א ט ופרק ג). 

פרשת כי תבא - גאולה ותשובה בגדלות!

גאולה ותשובה בגדלות!

בהפטרת הנחמה[1] של פרשתנו, קורא הנביא (ישעיהו ס,א-כב) לירושלים לקום מאבלה על החורבן ולהתבונן במה שקורה בפועל בשטח:

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה... שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה... מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם... תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר... הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

בשמחה גדולה מתקבצים ובאים הבנים האבודים[2], כולם חוזרים הביתה מהגלות המרה והשמחה האדירה מרקיעה שחקים ופורצת גבולות.

אך אל השמחה הגדולה מתלווה תחושה נוספת (פסוק ה): "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ".

רד"ק: "כאדם הנבהל בבוא אליו טובה רבה פתאום"

בדרך כלל הפחד משתק את האדם ומונע ממנו לפעול כראוי, הוא מעצים את הקשיים והופך כל עכבר להר גדול.

אך יש סוג נוסף של פחד אותו מתאר דוד המלך (תהלים ב,יא): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה".

רבי לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה 'ובזה מתורץ') - מסביר את הפסוק בהסתכלות מחודשת - פירושה של המילה 'גילה' היא אכן שמחה, אך היא יכולה להתפרש גם כ'גילוי'.

ההתגלות החדשה משמחת מאוד, אך היא כוללת בתוכה גם יראה.

ע"פ דברי ה"קדושת לוי" ניתן להרחיב ולומר שבעקבות הגילוי האדם מרגיש "רעדה" - חשש זהיר מהדרישה להתעצב מחדש על פי המצב החדש שהוא עומד בפתחו. זהו הפחד שאוחז בכנסת ישראל בתקופה הנכספת שבה היא זוכה לראות כיצד "הָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ", ו"תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה" תהפכי ל"גְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר".

במקום שיתוק מוחלט מתגלה זהירות מחושבת שלא פוחדת לפעול ולנסות, אך גם מכירה באתגרים ובמורכבויות שבמשימה.

גם פרשתנו פותחת בתיאור השיבה לציון ובמצוות התלויות בה:

דברים (כו,א-ב): "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".

ההכרה בשפע האדיר שמרעיף עלינו הקדוש ברוך הוא, והזכות ליהנות מארץ מיוחדת שנותנת את פירותיה בעין יפה ומפיקה תנובה מזינה ודשנה ממלאות את ליבנו בשמחה.

הציווי להביא את ביכורי הפירות לבית המקדש הופיע כבר בפרשת משפטים (שמות כג,יט): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקיךָ".

החידוש שמופיע בפרשתנו הוא מקרא הביכורים (דברים כו,ה-י) שמשלים את המצווה:

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'...".

בשעת הבאת הביכורים מוטלת החובה על כל אחד ואחד לעמוד ולחזור בפרטי פרטים על ההיסטוריה – לא שלי ושל חלקת האדמה שלי, אלא של העם כולו.

החקלאי הבודד שבמשך השנה נמצא בשדה, נאנק תחת החום הכבד בקיץ והקור המקפיא בחורף, מוצא את עצמו לפתע במרכז העניינים, לא של מהדורת החדשות היומית, אלא של ההיסטוריה כולה.

התאנה והרימון שלו קשורות ליציאת מצרים, לעבודת האדמה שלו יש משמעות אדירה כלפי המרכז הרוחני של עם ישראל, העליה לרגל אל ירושלים סוללת את הדרך לדורות הבאים.

על ידי הביכורים מבין החקלאי כי הוא חלק ממערכת ענקית – כלל ישראל, והוא שותף בכינון ההבטחה ש "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל א' טו,כט). הוא ניצב אל מול הכהן כנציג האומה, מאחוריו עומדים דורות שלמים שהיו ושיהיו, ומעניקים למעשיו הפשוטים והיום-יומיים משמעות כבירה.

בניית התודעה הזאת מתחילה כבר בדרך לירושלים, כפי שמתארת המשנה (ביכורים ג,ב): "כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים...", כולם יחד עולים ועוברים דרך כמה שיותר ערכים בכמה שיותר רעש בשביל לעלות כקבוצה גדולה יותר, לחזק את ההרגשה הבריאה שבחיבור האמיתי אל הכלל.

גם מקרא הביכורים עצמו מחזק את אותה תודעה, הרמב"ם (ספר המצוות; מצוה קל"ב) מחלק את המקרא לשלושה חלקים: "לספר... להודות... ולבקש...". לספר את מה שהיה, להודות על מה שיש, ולבקש על מה שיהיה. אדם אחד קושר עבר-הווה-עתיד של עם שלם.

הספר הכי מודפס והכי נקרא בעולם זה התנ"ך.

אם היו מבקשים מאיתנו לכתוב 'טריילר' (תקציר לתנ"ך), זה בטח היה נשמע בסגנון: הם נבחרו על ידי אלוקים... הם יצאו למסע ארוך שהתחיל במצרים... הם יוצאים ממצרים ומקבלים את התורה... הם מגיעים לארץ ישראל... ואז - באו להילחם איתם, היו עליות וירידות עד שהם יצאו לגלות.

אבל התנ"ך לא מסתיים במילים 'וזה הסוף!' אלא במילים 'המשך יבוא...'.

המילים האחרונות בתנ"ך לקוחות מהצהרת כורש: "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברי הימים ב' לו,כג).

המשפט האחרון של התנ"ך בתרגום חופשי: צאו מהגלות, עלו בחזרה לארץ ישראל.

והנה אנחנו, הגענו, שוב אנו עומדים על סף הכניסה לארץ, נהנים משפע אדיר וזוכים לראות כיצד נבואות התנ"ך מתגשמות לנגד עינינו, זוכים לקשור יחד עבר-הווה-עתיד ומעניקים למעשינו משמעות נצחית אדירה.

לתודעה הברורה שעכשיו הגיע תורנו יש השלכות רבות, אנחנו לא מתחילים ב-200 שנה האחרונות, אנחנו עם עם פז"מ ארוך.

אנו שייכים לעם הנצח שאחראי להוביל את האנושות, את המציאות ואת ההוויה כולה.

אירועי היום-יום הם הפסוקים של הספר שלנו – הפרק הבא בתנ"ך - ולנו יש את היכולת והאחריות לשכתב אותם כמו שצריך.

כפי שתיארו זאת חז"ל (רות רבה ה,ו): "אילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו; ואילו היה יודע אהרן שהקב“ה מכתיב עליו: 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו: 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר', עגלות מפוטמות היה מאכילה".

כמובן שהמדרש לא בא לצייר את אבותינו הקדושים, ראשונים כמלאכים, ככוכבי ריאלטי צמאי רייטינג. אלא הוא מחדד את אותה תובנה שאם בשעת מעשה היינו יודעים מהי המשמעות הנצחית וההשלכות מרחיקות הלכת שיש למעשינו על האנושות כולה, היינו משתדלים מעט יותר ולוקחים את עצמנו קצת יותר ברצינות.

ובשביל שלא נתבלבל סיימו חז"ל את המדרש כך: "ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו".

היחס לשיבה לארץ ישראל הוא לא מצמצום רעדה ופחד להישאר בגלות אלא ממוחין דגדלות ומראיה של גאולה בכל עבר.

גם החזרה בתשובה צריכה להיראות ככה[3] - מתוך מבט של גאולה ושל גדלות ושל בן יחיד ששב אחרי אלפי שנים לארמון בשמחה וששון ובניסים גלויים!

הרב קוק (אורות התשובה יד,א): "כשם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המדות והמחשבות הקטנות, אע"פ שהן טובות אבל אינן במעלה גדולה ומאירה, למקור שרשן, ולהאירן באור של גדולה".

שיחות הראי"ה (רמ"צ נריה, כפר הרואה תשמ"ח, עמ' שנא): "שאלו את הרב חרל"פ זצ"ל: "מה ראית שכה נדבקת ברב, והרי הכרת בירושלים גדולים וצדיקים?" 
השיב הרב חרל"פ ואמר: "הכרתי גדולים שהיו להם שעות גדולות, הרבה שעות ביום, אולם היו להם גם שעות של קטנות מוחין, שעות שבהן היו כאחד האדם. לא כן הרב, אצלו לא היו שעות של קטנות, הוא היה גדול עשרים וארבע שעות".

הרב אשר סבג: בכל שנה בחמ"ד יש דמויות מופת שמלמדים עליהם במשך השנה בבית הספר, ובשנה הזו אחד מהדמויות שנבחרו הוא הרב שלמה גורן, מי שהיה הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל.

בשבוע האחרון נחשפתי לראיון ישן שנעשה עם אחד ממפקדי המעוזים בקו ברלב, שסיפר על אירוע שקרה בתקופת מלחמת ההתשה כאשר אותם מעוזים חטפו הפגזות מידי יום ביומו, והיו שם הרוגים ופצועים כמעט בכל שבוע.

באחד מהמקרים נהרגו שנים מהחיילים שהיו בתוך תעלות המגן, והיה צורך לצאת החוצה לתעלות ולהכנס פנימה כדי לחלץ את הגופות, תוך סכנה ממשית לחיי המחלצים.

הרב גורן יחד עם אותו מפקד מעוז ירדו למטה לתוך התעלות, כדי לחלץ את הגופות לקבר ישראל, הרב הרגיע אותו ואמר לו אל תדאג "שלוחי מצוה אינם נזוקים", וכמו שתיאר זאת מפקד המעוז שלא היה אדם דתי, שבאותו יום במפתיע לא היו הפגזות כלל.

לאחר שהוציאו את הגופות , המצב במעוז היה מאד ירוד, המורל היה נמוך מאד, והחיילים היו במצב רוח קשה מאד.

מפקד המעוז אמר שבאו למעוז מפקדים ואנשי רוח שבאו לעודד את החיילים, דברו איתם על מלחמות ועל המחיר שלהם, אבל לא הצליחו להרים את המורל.

ודוקא באותו יום נורא כשחולצו הגופות, סיפר מפקד המעוז הרב גורן שלף בקבוק יין, ודיבר איתם לא על מלחמות ומחירים, אלא על כמה טוב לחיות, ואיך ב"ה זכינו להיות חיים, והרימו כוס לחיים, ושרו קצת שירים חסידיים, וכשעזב הרב את המוצב, הוא השאיר את החיילים עם מורל גבוה ובטחון.

הרב קוק כותב באגרת אל הרב חרל"פ (אגרת שעח באגרות הראי"ה): "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו...".

אנחנו חוזרים בתשובה בדור הזה מתוך שמחה, הכרת הטוב, ורצון להיות יותר קרובים לה' אלוקינו שעשה עימנו טובה כ"כ גדולה בדורות אלו!

---

[1] שיעור של הרבנות הצבאית מדור עתי"ד.

[2] אור החיים הק' (דברים כו,א): "והיה כי תבא אל הארץ - אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ''ו) אז ימלא שחוק פינו וגו'"!

[3] רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע כתב לרמוז בפס': "הללוהו בתף ומחול", כי יש מראש חודש אלול עד יום כיפור ב' פעמים ת"פ [480] שעות, סך הכל 960 שאז הוא זמן מחילת עונות. וזהו "הללוהו ב-תף" - דהיינו ב' פעמים ת"פ, ואז, "ומחול" -הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל... ויש בזה רמז נוסף, שהתשובה והעבודה בחודש אלול צריכות להעשות מתוך שמחה – בתף ומחול, ולא ח"ו מתוך עצבות ומרה שחורה!

הרב גינזבורג: בספר ראשית חכמה – ספר מוסר וקבלה שהיו לומדים במשך כל הדורות – כתוב שתשובה ר"ת תענית, שק ואפר, בכי, הספד. תשובה עצובה מאד... זו התשובה שלפני החסידות.

באה החסידות ואומרת שצריכים לתת ר"ת אחרים לגמרי למלה תשובה: "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו" ו"הצנע לכת עם הוי' אלהיך". זו באמת התשובה של הבעל שם טוב, תשובה של עבודת ה' פנימית-לבבית. העיקר תלוי בדעת (מקור מדות הלב), "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה", הכל בחיות ובשמחה.