דרך מצוותיך - מצות
פריה ורביה
פרו
ורבו כו': עניין מצות פריה ורביה, הנה אמרו רז"ל (נדה לא.): שלשה שותפים באדם,
אב מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין, אם מזריע אודם
שממנו עור ובשר כו', הקב"ה נותן בו רוח ונשמה כו'.
והנה
נודע על פי מה שכתוב: "ונשמות אני עשיתי" (ישעיהו נז,טז), שיש באדם ב' נפשות:
נפש הבהמית, המתלבשת בדם האדם להחיותו, וגם היא שכליות, להשכיל כל מיני
חכמה שבעולם, ונמשכת מלמעלה מכחות רוחניים, הוא בחינת פני שור שבמרכבה ופני אדם לארבעתן,
שממנו נמשכים נפשות הבהמיות שבישראל.
ונפש
השנית שבישראל היא חלק ה' ממעל, כדכתיב (דברים לב,ט): חלק הוי' עמו, כי היא ניצוץ
אלקות ממש. ונמשכת מבחינת כמראה אדם שעל הכסא, הוא מראה דמות כבוד ה' (יחזקאל
א,כו-כח). וזהו שאמר: "בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט,ו). כי בחינת י' ספירות
דז"א הם בדמות פרצוף אדם על דרך משל, וכמו כן גם הנשמה הנמשכת ממנו היא בדמות
אדם, ברמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים. וכמו שכתוב בעץ חיים, שכללות הנשמות
יחד הם אדם א' מלביש לאדם דספירות.
ונפש
אלקית מתלבשת בנפש הבהמית, שהיא גם כן בחינת אדם ברמ"ח איברים ושס"ה
גידים, ועל ידו מתלבשת באיברי וגידי הגוף הגשמיים, שהם מכוונים ממש בציור ודמיון
ודוגמת איברי וגידי הרוחניים של הנפש, וכדאיתא בזוהר (ח"א לח.) דעלמא תתאה
כגוונא דעלמא עלאה כו'.
והנה
להבין כל זה וענין פעולת האדם בשעת הזיווג בהמשכת נפש זו, צריך
להקדים תחילה ענין ירידת הנשמה לעולם הזה למה הוא, שהרי נודע שהנשמה טרם ירידתה
לגוף היתה עומדת למעלה ונהנית מזיו השכינה כדכתיב באליהו: "חי ה' אשר עמדתי לפניו"
(מלכים א' יז,א), לפי מקומה ומדרגתה באצילות או בבריאה או ביצירה ועשייה, ולמה זה
תרד פלאים בגוף חומרי המסתיר על אור קדושת ה' הנמשך ורודף בטבעו אחר הנאת העולם הזה,
שהם מיסודו וטבעו, אשר הם הגורמים הסתר והעלם אלקותו יתברך. וגם כי באמת כלא הוא כל
תענוגי וחמדי העולם הזה, מה שיכול להיות, גם אילו חיה אלף שנים בשלוה והשקט ובטח והיה
מלך המלכים, עד אשר לא יחסר לו כל מה שבעולם מהתענוגים, אינן כדאי באמת להיות נערכים
עם כמות תענוג האלקי שעה א' גם במדריגות היותר פחותות שבעולמות הרוחניים. דהיינו כמאמר
רז"ל: יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (משנה אבות ד,יז),
[שרוצה לומר, אפילו
שעה אחת בגן עדן התחתון, וקל וחומר בגן עדן העליון, אשר אין גן עדן התחתון לו ערוך
כלל, עד שבעליית הנשמה מגן עדן התחתון לגן עדן העליון צריכה לטבול בנהר דינור לשכח
על התענוג שבגן עדן התחתון, כדי שלא יבלבלוהו בגן עדן העליון, על דרך שהעולה מהעולם
הזה לגן עדן התחתון צריך מתחילה לשכוח על חיזו דהאי עלמא, כידוע בזוהר, כי הוא ממש
כמו מחשבה זרה שמבלבל כו', אם כן יכול כל משכיל על דבר לצייר עוצם הפלאת ערך תענוג
גן העדן העליון. ויש עוד מדריגות רבות זו למעלה מזו, הגם שלא נזכר בספרים רק ב' בחינות
אלו, אבל באמת נודע לנו מפי סופרים קדושי עליון אשר נהירין להו שבילא דרקיעא שיש מדריגות
לאין קץ, אשר כל א' היא מעולה מעלה מעלה מבחינה שלמטה ממנה, ועל דרך שאמרו רז"ל:
"רגלי החיות כנגד כולן" (חגיגה יג.) כו'. ולזה כיוונו רז"ל (ברכות סד.)
באמרם: ת"ח אין להם מנוחה, שנאמר (תהלים פד,ח): "ילכו מחיל אל חיל"
בבחינת עליית העולמות, להתענג על ה'.
ועוד
יובן הפלגת וגודל ערך ירידה זו, איך שהיא מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, על דרך אחר, דהיינו
ממה שמצינו שאמרו רז"ל (חגיגה טז:) באחר, מוטב דלדייניה וליתי לעלמא דאתי, ורוצה
לומר אפילו לגן עדן התחתון. והנה הדין והייסורים של גיהנם הם מרובים וגדולים מאד, כמו
שכתוב באגרת התשובה (פ"יב) בשם הרמב"ן, שגם יסורי איוב שבעים שנה אינן כדאי
אפילו נגד שעה א' בגיהנם, ומשפט רשעים בגיהנם י"ב חדש (משנה עדיות ב,י), הם יותר
משמנה וקרוב לתשע אלף שעות. ומשעה שמת אחר בחיי רבי מאיר, שהיה קודם רשב"י, כמו
שכתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות ותוס' יום טוב פרק קמא דשבועות (משנה ד),
שהיה רבו של רבי, שהיה רבו של רבי יוחנן, שהאריך ימים הרבה, וכשמת הוא – פסק קוטרא
מקבריה דאחר, וכל זה מוטב גם בשביל תענוג גן עדן התחתון. צא ולמד כמה נפלאה הפלא ופלא
גם מעלת גן עדן התחתון, אשר כדאי וכדאי וטובה מרובה ונפלאה עד מאד גם לסבול יסורים
כל כך בשבילו לבד. שאין זה בנוהג בתענוג עולם הזה גם לסבול יסורים מועטים בשבילו, ויאמרו:
"לא הן" וכו' (ברכות ה:). אלא כי באמת אין ערוך בין תענוג הגופות לתענוג
האלקי, גם לתענוג גן עדן התחתון, וקל וחמר בן בנו של קל וחמר בעולמות הרוחניים, אשר
גן עדן התחתון אצל גן עדן העליון כערך תענוג דעולם הזה לגבי גן עדן התחתון, וכן על
דרך זה מעלה מעלה מדרגות עד אין קץ ותכלית, אשר כאשר ישים כל משכיל על דבר לבו בזה
ישתומם הפלא ופלא מה זה היתה ירידת הנשמה ממקום גבוה כל כך לעולם הזה הגס והחומרי]?
אמנם
באמת ברוך אלקינו ברוך הוא הטוב והמיטיב, וברצונו הפשוט חפץ להיטיב לעמו הישראלים,
וירידה זו צורך עלייה היא להעלותם עוד מעלה מעלה עד אין קץ ותכלית ממצבם ומעמדם
הראשון, אשר עלייה זו הוא דווקא ע"י ירידתם בעולם הזה תחילה. והוא מה שאמרו
רז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (משנה
אבות ד,יז), ואומרו: "מכל חיי העולם הבא" – כוון לכל מדריגות המעולות והנכבדות
הנמצאים בעולמות הרוחניים, מקום תפנוקי הנשמות, ושנהנין שם מזיו השכינה גבוה מעל גבוה
וגבוהים עליהם, כידוע לבאי שערי האריז"ל, כולם אינן כדאי נגד שעה אחת בתורה ומעשים
טובים בעולם הזה. והיינו כי גילוי אלקות הנמשך על ידי איזו מצווה בעולם הזה היא
העולה על כולנה ועודפת לאין קץ ושיעור ותכלית על כל תענוגי וחיי העולם הבא כנ"ל,
[ועל דרך הנ"ל
מאופן יופי קורת רוח דעולם הבא מחיי העולם הזה הבשריים ויותר מזה הרבה מאד, לאין קץ
רחוק הערך ביניהם, וכדכתיב: "לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד" (תהלים
קיט צו), פירוש: לכל מיני כלות הנפש ותענוג הנשמות מהשגתם באלקות בגן עדן, יש קץ וגבול,
שעד כאן מגיע השגתה ולא יותר; אבל רחבה מצותך לקבל בה גילוי אלקות בבחינת אין סוף ובלי
תכלית, שזהו פירוש "מאד" שעניינו מורה על בלתי הגבלה ושיעור, וכמו שכת באגרת
הקדש (סי' י"ז)].
וביאור
הדברים יובן על פי מאמר רז"ל (מנחות כט:): "בי"ה הוי' צור עולמים"
(ישעיהו כו,ד), ביו"ד נברא העולם הבא, בה"א נברא העולם הזה.
פירוש,
כי מודעת זאת שאין סוף ברוך הוא סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, דהיינו שמחיה
את העולמות בב' פנים:
הא'
הוא ע"י מה שמתלבשת הארה ממנו יתברך בתוכם ובפנימיותם, בכל א' כפי מדריגתו אשר
יוכל שאת, ולא יתבטל ממציאותו; והארה זו נקראת "ממלא", דהיינו כמאמר
רז"ל (מדרש תהלים על פסוק "ברכי נפשי"): מה הנשמה ממלא את הגוף, אף
הקב"ה ממלא את כל העולם כולו. [וכמו שאור וגילוי חיות הנפש בגוף יש בה מדריגות רבות; שעיקר משכנה וגילויה
האמיתי הוא בראש, ואחר כך בלב ושארי איברים הפנימיים, ואחר כך בידיים ורגליים, עד שנמשכת
גם בשערות וצפרניים, כל א' למטה מחבירו מעלות רבות באיכות וכמות גילוי חיות הנפש.
וכך
הוא בכללות העולמות, שהם בדמות פרצוף אדם אחד בכלל על דרך משל, ואור ה' יתברך מאיר
ומתלבש בתוכיותם להחיותם, וכל הקרוב קרוב אל אורו יתברך מקבל ריבוי ההארה ובגילוי יותר,
ואחר כך הולך ומתצמצם ממדריגה למדריגה בלבושים והעלמים רבים לפי מזג כלי המקבלים אשר
יוכלון שאת. ובאורך משך הארה זו הם כל העולמות דאבי"ע כידוע, דאבא מקנן באצילות
ואימא בבריאה ות"ת גופא ביצירה כו'. וריבוי מדריגות הנ"ל באופן מעלת העולמות
רוחניים זה על זה גבוה מעל גבוה כנ"ל בעניין גן עדן, הם הכל מפאת הארה זו דממלא
כל עלמין, שמתלבשת בריבוי מדריגות לאין קץ. כי סוף כל דרגין בעולמות הרוחניים הוא בחינת
גן עדן התחתון כנ"ל, וכל מה שלמעלה מעלה מתקרב אל השורש ויהיה ו גילוי הארת אלקות
בלי צמצומים ומסכים רבים כל כך, יהיה התענוג ביתר שאת ויתר עז. כי התענוג בא מגילוי
האלקות בהשגה, על דרך משל למטה שבהשגת ההשכלה יבא התענוג בהכרח, שכך הוא גם למעלה,
לפי שהחכמה וההשגה נמשכים ממקור התענוגים עתיקא דעתיקין, כדכתיב: "כי עמך מקור
חיים" וגו' (תהלים לו,י).
ואם
תשאל: אם כן, איפה הם ריבוי המדריגות כל כך, מאחר שהכל בכלל כוללם בחינת אדם אחד? דע,
שהכלל מתחלק לפרט, וגם הפרט הוא כלל לפרט שאחריו בריבוי מדריגות זה אחר זה, כלל ופרט
וכלל. כי הנה כל זה אמרנו דרך כללות, כשמעריכים כל העולמות כאחד; אבל בפרט – הנה יש
בזה ריבוי עולמות מאד, וכל אחד גם הוא מתחלק לכמה פרצופים אשר בכל פרצוף הוא בחינת
אדם אשר בו נתלים כמה אלפים עולמות פרטיים לאין שיעור, אשר כל אחד הוא גדול מחבירו
כנ"ל, וכמו שנתבאר על פסוק "גדול אדונינו ורב כח" (תהלים קמז,ה) שרל"ו
אלפים רבבות פרסאות הם שיעור קומה דיצירה ועשייה, וכל פרסה ח' אלפים אמה, ואמה ב' זרתות,
ושמים בזרת תכן (ישעיהו מ,יב) כו' ע"ש, ואין צורך לומר בעולמות שלמעלה מהם, שהם
בריאה ואצילות וכנודע]. אך
כולם בכלל הם בחינת אדם אחד ואור ה' השופע בהם להחיותם נקרא ממלא כל עלמין כנשמה לגוף,
ןזהו שאמרו רז"ל: ביו"ד נברא העולם הבא, כי בחינת חכמה נקרא יו"ד כנודע.
[והעניין, כי חכמה היא ראשית ההשתלשלות,
כדכתיב: "ראשית חכמה" (תהלים קיא,י), והתלבשות אור אין סוף באצילות בריאה
יצירה עשייה הוא על ידי החכמה, וכמו שכתוב בלקוטי אמרים (פרק ב') על פסוק "כלם
בחכמה עשית" (תהלים קד,כד). והנה מחכמה ולמטה הוא בחינת השתלשלות העולמות, אבל
החכמה עצמה מאין תמצא שלא כדרך הדרגת ההשתלשלות, כי אור אין סוף ברוך הוא מתנשא רבבות
מדריגות אין קץ למעלה מבחינת חכמה עילאה, וכידוע בפירוש המאמר דלאו מכל אינון מידות
איהו כלל, שעצמות אור אין סוף פשוט בתכלית הפשיטות ואינו מגדר בחינת י' ספירות חכמה
ובינה כלל וכמ"ש במקום אחר. ולזאת, להיות התהוות בחינת חכמה הוא על ידי צמצום
גדול ועצום. וזהו שאמר "מאין תמצא" (איוב כח,יב), שהתהוותה בחינת דילוג המדריגה
בחינת יש מאין ולא בחינת השתלשלות עילה ועלול יש מיש, שאילו היה כן, לא היה יכול להיות
התהוות בחינת חכמה, מאחר שאורו יתברך פשוט בתכלית כמו שהוא פשוט ואינו מערך בחינת חכמה
שהיא מהות מוגבל ונגדר על כל פנים לומר כי הוא כח מיוחד פרטי.
ולכן
נקראת החכמה יו"ד על היות התהוותה מאור אין סוף ברוך הוא על ידי צמצום עצום עד
שמאיר רק כנקודה בעלמא כמו היו"ד על דרך משל. ומחכמה ואילך מתפשטת ההארה בבחינת
השתלשלות עלה ועלול, וזוהי בחינת ממלא כל עלמין. ולכן אמרו רז"ל שהעולם הבא נברא
ביו"ד, כי כל בחינות תענוגי הנשמות שבגן עדן בכל ריבוי הבחינות והעליות גבוה מעל
גבוה דשם הנה מקורם ושורשם הוא בחינת חכמה, כידוע בעניין ונהר יוצא מעדן וגו' (בראשית
ב,י)]. אמנם הנה עצמות
אור אין סוף ברוך הוא הוא למעלה מעלה מזה, והחכמה ראשית ההשתלשלות נקרא י', ובטילה
בתכלית כטיפה מאוקיינוס ויותר מזה כערך ביטול בעל הגבול לבלתי בעל גבול שאינו נערך
כלל, כמו שנתבאר בלקוטי אמרים (פרק מ"ח). ועל זה נאמר "בחכמה עשית",
שהחכמה עם העשייה שווים אצלו כמו שלגבי בלתי בעל גבול שווה אחד עם אלפי אלפים וריבוא
רבבות בהשוואה אחת ממש עיין שם. והוא הנקרא סובב כל עלמין, כי עם היות שאינו
מתלבש בעלמין, אבל מכל מקום הוא סובב ומקיף עליהם. וזוהי הבחינה השנית שאור אין סוף
ברוך הוא מחיה העולמות, על ידי שאורו הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית סובב ומקיף עליהם.
ואדרבה באמת זהו עיקר החיות, מאחר שהוא עיקר בחינת אין סוף, הרי ממנו עיקר קיום
הנמצאים, שאילו יסלק שפעו היו כל הנמצאים כלא היו כו'.
[והנה ביאור עניין הקפה זו איך ומה היא אין
כאן מקומו, וכבר נתבאר במקום אחר שאין רצונו לומר סובב מלמעלה מבחינת מקום ח"ו
כי אין לו דמות הגוף כו' ח"ו עיין שם היטב ויאירו עיניך מכל הספיקות שנסתפקו המקובלים
האחרונים ה"ה השומר אמונים והמ"ח בעניין הצמצום ומקום פנוי אם הוא סילוק
האור לגמרי מן המקום הזה, ואם אינו סילוק לגמרי אם כן איך נמצא בבית הכסא, דמעיקרא
לא קשיא כי נסתלק שלא יאיר בבחינת פנימי הנקרא ממלא אלא בבחינת מקיף הנקרא סובב ועל
דרך שנתבאר שם, ואם כן שוב אין נפקא מינה בין המקום אם הוא מקום נקי או מטונף כו' עיין
שם].
וזאת
היא תכלית ירידת האדם לעולם הזה, להמשיך גילוי אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל
עלמין מההעלם אל הגילוי בבחינת פנימית ממש. ועניין גילוי זה איך ומה הוא אין בכוחינו
להשיג, אך נודע שכן יהיה לעתיד לבוא בבחינת גילוי, וזוהי הבטחת הנביאים: "ולא
יכנף עוד" וגו' (ישעיהו ל,כ) "ונגלה כבוד ה'" וגו' (ישעיהו מ,ה), והיא
המעלה הנפלאה ועיקר ההבטחה, כי הרי כל בחינת גן העדן עם היות כי רבה היא, כנזכר
לעיל באורך המענה, כבר נתבאר לעיל שלגבי עצמותו יתברך הוא כטיפה מן הים ואצילות עם
עשייה שווים בהשוואה אחת ממש. כי הרי האין סוף הבלתי בעל גבול – כל בחינת בעל גבול
שווים אצלו ואינו מערכם, עם היות כי כשהם נערכים בינן לבין עצמן יש ביניהם מרחקים רבים
עד שילאה הדעת לסובלו ולהעריכו במוחו.
וזאת
המעלה אי אפשר להגיע כי אם על ידי ירידת הנשמה לגוף דוקא, בהיות כי בחינת אור אין סוף ברוך הוא
הסובב כל עלמין – הרי
בו נאמר: "ומתחת זרועות עולם" וגו' (דברים לג,כז), [ועל דרך משל העיגול שלמטה מאיר כמו למעלה
בראשית הקו כו'. ועם היות כי אורו בבחינת מקיף, הרי גם למעלה הוא מקיף כו' ונתבאר כל
זה היטב במקום אחר]. וגם
כי הנה נודע מעניין שבירת הכלים, שנפלו ניצוצים דתהו בנגה דבריאה יצירה עשייה,
וכל מה שנפל למטה יותר, הוא בשרשו מאד נעלה. ומזה
הוא סוד היצר הרע ונפש הבהמית וכל המאכלים וצרכי הגוף, ועם כי הם מסתירים על אור קדושת
ה', אבל כשהאדם יגביר נפשו האלקית ותבררם, על דרך מה שאמרו: "וכל מעשיך יהיו לשם
שמיים" (משנה אבות ב,יב) וכמו שביאר זה הרמב"ם, ובפרט באהבת ה' ברשפי
אש בבחינת "מאדך", הנה יתגלה בהם כחם ואורם מעולם התהו, ששם היו האורות
מרובים בבחינת בלי גבול כידוע, ויעורר גילוי אלקות הסובב כל עלמין. וזוהי עניין
באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שבזוהר ועניין מיין נוקבין ומיין דכורין שבעץ חיים,
וזהו עניין ירידה צורך עלייה עם כי הירידה רבה היא מאיגרא רמא, אבל מה מאד
נפלאה העלייה שלא בהדרגה ודילוג רב ועצום אשר כמוהו לא נהייתה, רצוני לומר ההעתקה מהשגות
גבוליים לבחינת גילוי אור אין סוף הבלתי בעל גבול כנ"ל. וזהו שנצטווינו לפרות
ולרבות ואין משיח בא עד שיכלו נשמות שבאוצר, כי בחינת משיח ותחיית המתים הוא עניין
גילוי הסובב כנ"ל, וזהו על ידי שירדו הנשמות בגוף דווקא שבו ועל ידו מגיע הכוח
הנפלא הזה לעצור ולקבל הארה זו.
וגם
יובן מכאן סוד איסור הוצאת זרע לבטלה, שהחמירו בזוהר ואמרו שתשובתה קשה
יותר מכל תרי"ג מצוות, כדאיתא בראשית חכמה (ובספר לרב מקניגסברג בשם תוס' סנהדרין
מנאה מתרי"ג, עיין סמ"ק). כי הרי גורם רעה עצומה ונפלאה אשר אין כמוה,
דהיינו תחת שהיה מיטיב לנשמה שהיה מוליד, להביאה לעולם הזה ולגרום לה הפעולה הנפלאה
הנ"ל, וההעתקה מבחינת השגת גבול לגילוי אור אין סוף, אשר מי יערוך לטובה זו ומי
ידמה וישוה לה, כי כמו שלו יתברך אין ערוך, כך אין להארתו יתברך ערוך כו', והוא נמנע
מעשותה – גם עוד זאת לעשות לה רעה עצומה, להשקיע בתוך הקליפות וסטרא אחרא, שמזה
נעשו נגעי בני אדם כמבואר אצלנו במקום אחר בעניין הנפילים, ויתבאר עוד לקמן בעזרת ה'.
וזהו שאמרו רז"ל (נדה יג.) שוחטי הילדים, ה' ישמרנו מכל רע.
ב) ועתה
צריך לבאר דרך פרט בענין מצוה זו בסוד יחוד זכר ונקבה, ולהיות נודע לנו שהיחוד
נמצא למעלה גם כן בנשמות, כידוע בענין אברהם ושרה (בראשית יב,ה) "ואת הנפש
אשר עשו", שמולידים נשמות הגרים, מה שאין כן במלאכים אין היחוד נמצא, ושרש
זה יובן בהקדים מעלת הנשמות על המלאכים.
ולהבין
זה צריך להקדמה אחרת, והוא, שגם למעלה בספירות ומדות האלקיות נמצא ענין היחוד והזיווג,
כידוע בזהר ובעץ חיים בענין יחוד או"א וזו"נ שמהם נוצרו הנשמות ומלאכים.
(אך היינו דווקא מאצילות
ולמטה, מה שאין כן למעלה מאצילות, כידוע דבעתיק אינו בחינת דכר ונוקבא רק מ"ה
וב"ן וכדכתיב "ואין אלקים עמדי" (דברים לב,לט). וגם נודע שענין היחוד
והזיווג בכל מקום שהוא הוא ענין נפלא בבחינת המשכת אור חדש מאין סוף ברוך הוא בתוספת
מרובה על העיקר, וכמו שכתוב בהקדמה לפרי עץ חיים. ואם כן צריך להבין לפי זה מהו הפירוש
שלמעלה מאצילות לא שייך בחינת זיווג, מאחר שענין הזיווג הוא המשכת אור חדש מאין סוף
ברוך הוא).
וגם
יש ב' מיני זיווג, הא' הנקרא זיווג נשיקין בעץ חיים ואתדבקות רוחא ברוחא בזוהר,
שהוא בחינת חב"ד בחב"ד, ומזה שורש המלאכים; והב' זיווג גופני
דיסוד ביסוד, ומזה שורש הנשמות.
וביאור
זה, הנה מבשרי אחזה על דרך משל באדם יש ב' בחינות השפעות, הא' זיווג גופני בהשפעת
טפת זכר ושוהה ברחם הנקבה ט' חודשים ונעשה ולד, והב' השפעת שכל מרב לתלמיד.
כי הנה גם הטפה נמשכת ממוח האב כמו שהשכל נמשך משם, אלא שנתגשמה ביותר. ואמנם באמת
שרשה יותר נעלה, שהרי אנו רואים שמהטפה יולד בדומה אדם שלם שיש לו כח השכל להשכיל על
דבר, מה שאין כן מהשפעת שכל לא יושפע רק איזה השפעת שכל גלוי, אבל לא יוכל להשפיע לו
עצם כח שכלי ולהחכים את המחוסר דעת בטבעו. רק שמעלת השפעת שכל הוא שלא נתגשמה שפע
השכל כל כך כבטפה. אמנם באמת הא בהא תליא, שלהיות הטפה נלקחת מפנימיות המוחין, על
כן לא תוכל לירד אלא על ידי התגשמותה דייקא, [כמו שנתבאר במקום אחר מדוגמת משלי שלמה
ומחוי ליה במחוג כו' (חגיגה ה:) עיין בתורה על פסוק יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב,יד)].
והנמשל
מזה יובן למעלה גם כן, ב' מיני זיווג הנ"ל, נשיקין וגופני, [הגם שאין שם ציור גשמי חס ושלום הס מלהזכיר
מלומר בחינת גופניות ח"ו כדכתיב: "לא תעשה לך פסל כל תמונה" כו' (דברים
ה,ח), "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר" (דברים כז,טו), כמו שכתב
הרשב"י ריש האדרא רבה, והכל בחינת רוחניות שאינו בגדר מקום מקום ולא כח בגוף כנשמה
הנתפסת בגוף ח"ו]. אבל
מכל מקום יובן השכלת עניין הזיווגים ומעלתם זה עם זה באיכותם בפנימיות וחיצוניות הכל
ברוחניות ממשלים הנ"ל. רק שבתחילה צריך להקדים כללות עניין הזיווג בכחות רוחניים,
והדבר למד מעניינו על דרך משל הנ"ל בזיווג זכר ונקבה הגשמיים, שהגם שהוא על ידי
איברים הגופניים, הנה באמת הוא על ידי כח רוחני המלובש באיברי ההולדה, שהם הפועלים
הולדה זו על ידי אותן האיברים המוכנים לקבל צורת כחות הנ"ל, כמו שהראיה בעין אינו
על ידי בשר העין בלבד אלא על ידי כח הראיה הרוחני שבנפש, שמתלבש באישון העין המוכן
לקבל צורה זו, וכדאיתא בגמרא נדה לא.), הקדוש ברוך הוא נותן בו נשמה וקלסתר פנים וראיית
העין כו'. ופירש רש"י שאף על פי שנבראת העין מן האב ואם, אינו רואה. תדע, שהרי
המת יש לו עיניים ואינו רואה, עד כאן לשונו. ואם כן, גם כח במוליד שבגוף, שמשפיע
זרע להוליד בדמותו וצלמו, הוא נלקח מכח המוליד שיש בנפש, על דרך שכָּל כחות המתלבשים
בגוף מהנפש הם נלקחים מהנפש בבחינת גילוי מההעלם, כידוע. וענין כח המוליד שבנפש הוא
שישפיע השפעה רוחנית ממהות הנפש ממש, כדמיון כח ההולדה שבגוף שמשפיע להוליד גוף,
כנ"ל.
[ולהבין ולהשכיל קצת איכותו ומהותו של כח
זה הרוחני המוליד שבנפש, יובן על דרך משל מן כח המוליד שבלבושי הנפש, כמו בשכל ומחשבה
ודבור. שהרי אנו רואים בהשפעת שכל מרב לתלמיד על ידי הדבור, שהוא לבוש החיצון, יש בו
גם כן כח המוליד, והוא הנקרא יסוד דדכורא. בהיות שיש חכם שאין לו כח זה להשפיע לזולתו,
אף על פי שמבין בטוב לעצמו, לפי שאין לו כלי היסוד להסביר ולהטעים השכל לפי ערך קטנות
התלמיד, אלא מבין ומשיג לפי השגתו, ולא יוכל למצוא עצות בנפשו איך להוריד ולהלביש את
הסברא בצירופי אותיות אחרים לפי אופן הבנת התלמיד. וזהו מפני שאין לו כל כך בחינת כלי
ההשפעה חוץ מעצמותו, שהם בחינת תרין ביעין, נצח והוד, היועצות איך יהיה ההשפעה והיסוד
שהוא גוף ההשפעה. ויש חכם הימנו, שכלי היסוד יש בו יותר, דהיינו שיוכל להסביר ולהטעים
את השכל, עד שגם התינוק יוכל להבינו, מפני שיש לו ריבוי דברים להרחיב העניין [ו]להטעימו
בצירופים שונים. וכמו שכתוב בספרי הקבלה, שפרנסי הדור הם מבחינת היסודות, וזהו שאמר
"משה שפיר קאמרת" (סוכה לט.) על כל גדול הדור המלמד לתלמידיו, שמשה היה בחינת
יסוד אבא. כי כמו שהוא בעניין השפעת שכל, כך גם השפעת תורה והכנסת יראת שמים בלב השמים.
והנה בחינה זו נקראת יסוד דדכורא, ועל דרך זה יובן גם כן במקבל ההשפעה, שיש בו בחינת
כלי, יסוד דנוקבא. והוא מה שאנו רואים שיש תלמיד שקולט היטב במוחו מה שהוא שומע, ויש
שאינו קולט היטב, והיינו לפי ערך יסוד דנוקבא המקבל. וזהו עניין ד' מדות שבתלמידים,
משפך בחינת פולטת, ונפה בסוד הברור שבטפה ודו"ק].
והנה
מזה יוכל המשכיל להשכיל עניין בחינת יסוד וכח המוליד שבנפש, להשפיע בחינת דכורא, ולקבל
בחינת נוקבא, הכל בהשפעות עצם הרוחניות של מהות כחות הנפש כנ"ל. וכשהם מתלבשים
בגופות דזכר ונקבה, הם פועלים פעולתם על ידי כלי הגוף, דזכר להשפיע, ודנקבה לקבל. ואם
הם פועלים פעולתם על ידי כלי הגוף החומריים, כל שכן וקל וחומר שיכולים לפעול בהיותם
מופשטים מחומר גופני, דהיינו להזדווג על ידי היסודות שלהם בבחינת השפעת וקבלת ההשפעה
רוחניית ולהוליד בדמותם וצלמם. [וזהו
ענין זיווג נשמת אברהם ושרה בגן עדן, להוליד נשמות הגרים, שלהיות בחינת השפעת האור
והחיות רוחני, כמו בחינת אהבה מאברהם שהוא מרכבה למדת החסד, נשפע בנפש הגר שתהיה אהבה
זו פועלת בגופו להעירו ולהקיצו משינתו, אי אפשר לכלי גוף הגר להכילו, אם לא שתקלט תחלה
ביסוד דנוקבא, בחינת שרה שהיא מרכבה לבחינת מלכות כנודע.
ועל
דרך זה יובן גם כן יחוד דספירות, כמו יחוד זעיר אנפין ונוקבא, שהטפה נמשכת מזעיר אנפין
על דרך משל – הוא עניין השפעת אור וחיות רוחני אלקי מאור וחיות המלובש בזעיר אנפין
להיות בחינת נשמה, או להחיות העולמות. וכדי שיהיה אור וחיות זה נתפס בבריאה יצירה עשייה,
אי אפשר כי אם שיקלט תחילה בבחינת יסוד דנוקבא, היא מדת מלכותו יתברך הפועלת התהוות
היש ונברא כו', כמבואר במקום אחר באריכות]. וכלל ענין הייחוד הוא תוספת גילוי והמשכת
אור אין סוף ברוך הוא ביתר שאת ויתר עז על ההארה הנקצבת לקיום העולמות, כנודע.
ועתה
יובן גם כן עניין ב' מיני יחוד הנ"ל, נשיקין וגופני. כי נודע שיש בכל פרצוף עצמות
וכלים, דרך משל נפש וגוף, ונתבאר עניינם במקום אחר, שבחינת החכמה על דרך משל הוא הכלי,
והאור והחיות מאין סוף ברוך הוא המחיה ומהווה כח חכמה זו הוא האור והעצמות. ויש כלים
פנימים וחיצוניים, וכמה בחינות פנים לפנים ואחור לאחור, כנודע. ולזה בחינת זיווג הנשיקין
הוא על ידי הכלים, כמו שנתבאר בעץ חיים.
והכוונה,
עם כי אין אתנו יודע איך ומה בפרטות, אבל הענין הוא, שלא ירדה ונתגשמה השפע כל כך
בבחינת חיצוניות הכלים. והוא כענין ההשפעה שבאדם משכלו שבמוחו באותיות מחשבתו, או אפילו
לזולתו באותיות דיבורו, שהארת השכל שבהשפעה זו – לא נתרחק מהותו כל כך מבחינת המוחין
שבכלי מוחו ותבונתו. מה שאין כן בחינת זיווג גופני למעלה, הוא הנקרא בחינת טיפת מיין
דכורין, לומר שנתגשמה השפע על ידי חיצוניות הכלים, להיות רחוקה בערך ממהות פנימיות
כלי המוחין, דוגמת ריחוק הטיפה שבאדם ממהות השכל והלחלוחית שבמוח כו'.
והנה
שורש המלאכים הוא מזיווג נשיקין הנ"ל, ולזה נשארים ברוחניות
ולא ירדו בגופות, להיות כי שורש התהוותם על ידי השפעת אור ושפע וחיות אשר אינו יורד
בשינוי המהות כל כך ממקורו. ושורש הנשמות – מזיווג גופני, ולזה
מתלבשים בגופות גשמיים ממש, להיות כי נשמתם מבחינה אשר ירד בריחוק ושינוי המהות,
כנ"ל. אמנם באמת זהו הוראה על היותה נמשכת מפנימיות ועצמיות המוחין, ולא הארה
חיצונית בלבד כבזיווג נשיקין, וכנ"ל ממשל הטיפה שמולדת בדומה, מהות שיש בו כח
השכל, כדמותו וצלמו של כח השכל שבאב; מה שאין כן בהשפעה מרב לתלמיד, שמשפיע בו בחינת
חיצוניות וגילוי השכל כו'.
וכמו
כן למעלה, הנשמות נמשכים מפנימיות חכמה עילאה, כדכתיב (שמות ד,כב): "בני בכורי
ישראל", ו"חלק הוי' עמו" (דברים לב,ט), שבה מלובש אור אין סוף ברוך
הוא. וכנודע, שהנשמות הם מפנימיות הכלים, והמלאכים מחיצוניות, ולכן נקראים בני ישראל
דווקא אדם, אדמה לעליון, שכלולים מכל פרטי כחות העשר ספירות, חב"ד חג"ת כו',
שלזאת ניתנו להם תרי"ג מצוות, שהם רמ"ח איברים דמלכא, ושס"ה לא תעשה
שס"ה גידים, אשר הם בחינות ומדריגות שונות, ומהן תלויות ברישא דמלכא ומהן בגופא
ובדרועא כו', וכולם יכולים הישראל להמשיך להיות, כי הם כללות מהכל, לפי שנמשכים
מפנימית המוחין שכולל הכל, דוגמת הטפה בגשמיות. מה שאין כן המלאך הוא פרט
אחד, אם חסד אם גבורה, וכשמו כן הוא, ועל כן אין מלאך אחד עושה שתי שליחות (זוהר
ח"ג נשא קלב:), ולכן אין המלאך יכול להוליד, ולא מצינו זיווג במלאכים.
וכמשל האותיות, שאין בהם גידול וריבוי ותוספת ומגרעת כו', ואין אחד יכול להוליד חבירו.
מה שאין כן בנשמות הנמשכות מפנימיות המוחין, שבה מלובש אור אין סוף, יש בהם הזיווג
וההולדה ודי למבין. וכמו שנתבאער במקום אחר בפירוש הזהר דבראשית על פסוק "לא טוב
היות" (בראשית ב,יח) ועל פסוק "אלה תולדות נח" (בראשית ו,ט) ובבלק על
פסוק "ברכו ה' מלאכיו" (תהלים קג,כ) עיין שם.
ואמנם
הנה למעלה מעלה מאצילות לא יתכן לומר ענין הזיווג כנ"ל, כדכתיב: "ואין
אלקים עמדי" כו' (דברים לב,לט), להיות כי הרי השפעה זו הוא ממהות ועצמיות המשפיע,
שלכן הוא מוליד בדומה, כנ"ל, והוא הארה פנימית גם מהשפעת הדיבור כו'. ואם כן,
לא יתכן זה אלא מאצילות ואילך, שיש שם בחינת כלים, ושם יתכן ההשתלשלות ממדרגה למדרגה
כמו הולדת זכר ונקבה על ידי אבא ואמא וכן נשמות דאצילות מזכר ונקבה דאצילות, מה שאין
כן מן המאציל עצמו, שהוא בחינת אין סוף, הרי "אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש"
כתיב (ישעיהו מ,כה), שהוא קדוש ומובדל ואין כל הנמצאים ערוך לו כלל, ושוה ומשוה קטן
וגדול כנ"ל באריכות. ומקרא מלא כתיב: "אני הוי"ה לא שניתי"
(מלאכי ג,ו), לומר שאין שינוי לפניו כלל בין קודם בריאת כל העולמות לאחר שנבראו, והיינו
משום שאין נמשכים ממנו בדרך השפעה והשתלשלות, אלא בבחינת אור וזיו וגילוי מההעלם, שאין
העצמות מתפעל ומשתנה על ידי המשכת האור, ואין המשכת האור או סילוקו גורם תוספת ומגרעת
בהעצמות הנקרא מאור, כידוע.
[ויכולים להבין קצת גם מחיות הנפש שבגוף,
שכח הראיה והשמיעה הוא בחינת הארה מעצמיות הנפש, ולא שעצמיות הנפש ממש נחלקת לחלקים,
כי הנפש היא עצם פשוט רוחני, וכשמסתים עינו יוכלל גילוי הכח בהעלמו, וכשיפתח יתפשט
בגלוי, ואין הנפש משתנית על ידי זה, רק השינוי הוא בכח אשר בעין כידוע. וכמו כן יובן,
שבחינת האור והחיות הנמשך מאין סוף ברוך הוא בעשר ספירות הוא רק הארה וזיו בלבד, ולא
יתכן לומר בחינת יחוד וזיווג חס ושלום, רק אחר התלבשות ההארה בכלים דעשר ספירות, אז
יתכן בחינת הזיווג בכלים דעשר ספירות על ידי האור אשר בתוכן.
ובכלל,
ידוע דפעמים כתיב "כמראה אדם" (יחזקאל א,כו), "מראה דמות כבוד ה'"
(יחזקאל א כח), ופעם כתיב "כי לא אדם הוא" כו' (שמואל א טו,כט), ובבחינת
עשר ספירות דאורות וכלים שם נקרא אדם ויתכן בחינת הזיווג, מה שאין כן למעלה כשהאורות
מופשטים מכלים, שנאמר "כי לא אדם הוא" כו'. והנה בחינת האור והעצמות דעשר
ספירות דכלים, הרי הוא הארת אין סוף ברוך הוא שנאמר בו "כי לא אדם", אלא
שמתלבש בעשר ספירות הנקראים אדם. וזהו סוד אורות וכלים וסוד התלבשות אור אין סוף בעשר
ספירות, כדאיתא בתקוני זוהר דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד].
וכשאמרנו
ששורש הנשמות מעשר ספירות הנקראים אדם, הנה העניין שיש בהם גם כן ב' הבחינות, מצד בחינת
פנימיות הכלים והתלבשות אור אין סוף ברוך הוא שבהן, שזהו החיות הפשוט שמחיה הנשמה,
וכמו שנתבאר אצלינו בעניין מצות עבודה ותלמוד תורה כו', ועל כן יש בהן גם כן כח ההולדה
והזיווג, מה שאין כן במלאכים, שנמשכים מחיצוניות הכלים כנ"ל. וזהו עניין שורש
מצות הזיווג והעונה, ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת, כי אז הוא יחוד היותר מעולה,
דהיינו יחוד ישראל ורחל, שהוא בחינת תכלית גילוי אין סוף ברוך הוא בעולמות. כי
בחינת זעיר אנפין הנקרא ישראל הוא סוף עולמות האין סוף, ונוקבא היא מקור הנבראים, והיחוד
בהן הוא גילוי אין סוף בנבראים, שזהו סוד שני כרובים כו', ואז נמשכים הנשמות היותר
מעולות.
ואמנם
באמת עיקר מה שאמרו רז"ל: "מצות צריכות כוונה" (ברכות יג.), היינו לכוין
שכך ציוהו בורא עולם, וידע שמקיים במעשה זו מצותו ורצונו העליון ברוך הוא, אשר רצון
זה הוא מקור החיים והוא אין סוף כו', הגם שאינו יודע מהו המכוין בזה, כי לא מחשבותי
מחשבותיכם. ומה שמובן קצת ענינו על דרך הנ"ל, הוא באמת רמז וכטיפה מאוקיינוס בלבד
ויותר מזה, כי אין ערוך ממש, שהרי אין האדם בעל חומר משיג רוחניות. והרי משה רבינו
עליו השלום זה ג' אלפים שנה בגן עדן, וכל שעה הוא הולך מחיל אל חיל בעומק ההשגה בטעמי
המצוות, ועם כל זה נאמר עליו: "לכל תכלה ראיתי קץ", והמצוה עצמה "רחבה
מאד" (תהלים קיט,צו), כי יש בה עילוי אחר עילוי כו'. רק אף על פי כן מה טוב
ומה נעים גם קצת ומקצת דמקצת ושמץ מיניה המובן וכי נחמד הוא להשכיל, וידע שהעיקר הוא
קיום רצונו יתברך שבו כמוס טעמו וחכמתו יתברך, וישמח ויגיל מזה כעל כל הון.
ועיין
בזוהר (ויקרא ז.): ואימתי איקרי בר נש שלים, בשעתא דאזדווג בבת זוגיה כו'
ויפיק מיניה ומנוקביה בן ובת, וכדין הוא בר נש שלים כגוונא דלעילא, ואשלים הוא לתתא
כגוונא דשמא קדישא עילאה. ועיין הפירוש במקדש מלך שם.
