מתנת חינם
ענווה - 'דמעה על כל תפר' (הרב קרליבך סיפורי נשמה ח"א עמ' 303):
בפשיסחא, לא רחוק מהרבי ר׳ ירחמיאל, בנו
של ׳היהודי הקדוש׳", גר חייט עני. הוא היה מרוויח בדיוק כדי פת קיבר ודג
מלוח. פעם בא פריץ אחד לחנותו והתבונן בעבודתו, משמצאה חן בעיניו הציע לו להיות
החייט האישי שלו. שמח היהודי להצעה ועבר לגור ליד אחוזתו של הפריץ.
הוא היה בעל מלאכה מוכשר מאוד, ועמד בכל
דרישות אדונו. הפריץ היה ממש מרוצה מעבודתו.
משנעשה חשוב אצל הפריץ, החל להתגאות.
ומשנתגאה, החל להתרחק מאחיו היהודים ומאורח חייהם.
יום אחד חזר הפריץ מביקור בפאריס,
כשבאמתחתו בד יקר, יפה להפליא, הוא קרא לייד׳לה שלו ואמר לו: ׳הבאתי לך בד שכמותו
לא ראית מעולם. אני רוצה שתעשה לי ממנו חליפה הכי יפה בעולם'.
החייט עבד יומם ולילה, השקיע בחליפה את
מיטב משרתו ומרצו. כשסיים, התבונן על יצירתו והיה גאה בה מאוד, והיה בטוח שאדונו
ישמח בה ויחמיא לו.
אבל כשניסה הפריץ למדוד את הבגד, האדימו
פניו. ׳מה עשית עם הבד היפה שלי?׳ צרח. ׳החליפה הזו מחרידה!׳ בחמתו זרק הפריץ את
הבגד מהחלון וצעק לחייט: ׳ככה אתה מתעלל בי, יהודי מלוכלך שכמוך? אל תעיז להראות
לפני ללא דמי הבד שהרסת! ואם לא תשלם לי בהקדם, יהיה סופך מר!׳
יצא החייט המסכן בבהלה והרים את החליפה
מהקרקע. במר לבו נזכר בר׳ ירחמיאל. נשבר ונדכה, הוא רץ לפשיסחא ונכנס לרבי.
׳הושיעו נא, רבי הקדוש!' זעק, ׳האדון שלי השתגע. ראו נא: תפרתי לו את החליפה הכי
יפה, והוא מאיים להרוג אותי!׳
התבונן הרבי בחליפה, ולאחר כמה שניות
אמר לחייט: ׳שמע מה שתעשה: פרום את החליפה הזאת. אל תשאיר בה אפילו תפר אחד. אחר
כך תפור אותה מחדש, בדיוק כפי שהיתה, ומחר בערב תשוב ותביא אותה לפריץ'.
אדם רגיל לא היה מסתכן להביא לפריץ
בדיוק את אותה חליפה. אבל כנראה שבליבו השבור של החייט התעורר החסיד התמים משכבר
הימים. הוא עשה בדיוק כפי שציוה עליו הרבי. כל הלילה עבד, פרם את החליפה לגזרים
ושב ותפר אותה מחדש, בדיוק כמו בפעם הראשונה. רק שהפעם הוא בכה על כל תפר ותפר,
כשבליבו תפילה: ׳יהי רצון שתקובל עבודתי אצל אדוני!׳ למחרת בבוקר עמד לפתחו של
הפריץ.
׳הנה תפרתי לך חליפה חדשה׳, אמר, ׳בבקשה
ממך, אנא, נסה אותה' - באי רצון שב הפריץ ולבש את החליפה, והפעם - לא יכול היה
להסתיר את התפעלותו: ׳זאת החליפה הכי מושלמת שהיתה לי אי פעם! הכי יפה שראיתי
מימי!׳, הסתכל במראה ואמר: ׳היא מתאימה לי כמו כפפה ליד! התעלית על עצמך, יהודי!׳
חזר החייט אל הרבי ושאלה אחת בפיו:
׳רבינו הקדוש! מה קרה כאן? הלא זאת אותה חליפה בדיוק!׳
וכך השיב לו ההייליגר ר׳ ירחמיאל:
׳משנעשית חייטו האישי של הפריץ התחלת להתגאות. דע לך, לגאוה יש ריח מבחיל, והריח
הזה החל להתערב במעשה ידיך. כשהביא לך אדונך את הבד המיוחד וסמך עליך שתתפור לו את
החליפה הכי יפה, גאוותך טיפסה לשיא חדש, ובריחה המצחין אפילו אותו גוי עריץ לא
יכול היה לעמוד...
לכן, חייב היית להתחיל את מלאכתך מחדש.
ובפעם הזו, כשחייו תלויים לך מנגד, בכית והתפללת על כל תפר: ׳ריבונו של עולם! חוסה
נא עלי על אשתי ועל ילדי!'...
כך קיבלה החליפה שלך את ריחה הטוב של
הענוה.
דברים[1] (ג,כג): "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר".
משה רבנו היה יכול לבוא בטענות
גדולות מאוד לקב"ה – ריבונו של עולם, שַׂמְתָּ עלי
כזה משא כבד, הכרחת אותי ללכת להיות מושיע של ישראל, אני לא רציתי. מה אני, מה
חיי. יש להם מנהיגים, יש את אהרון, יש עוד אחרים. נו, אז שמעתי בקולך והלכתי. ואתה
יודע מה סבלתי, מיציאת מצרים, בקריעת ים סוף, במדבר. נו, ואני מגיע עכשיו עד ארץ
ישראל – אתה אומר לי עכשיו אתה לא עובר? מגיע הזמן לראות, כמו שאומרים, קצת נחת,
ואת זה אתה לא נותן לי? לא מגיע לי כלום עבור העבודה שעבדתי?
אנחנו כל הזמן חושבים שמגיע לנו משהו. בפרט אם אדם עושה איזה מצווה, הוא אומר ריבונו של עולם – תראה מה עשיתי
בשבילך, נו, איפה? אני רוצה קצת לראות, ומה הוא רוצה לראות? גשמיות. בשבילו זה
האות והמופת. האותות והמופתים שלו זה ענינים גשמים. אם לא זז משהו בגשמיות, הוא לא
מרגיש שהוא עשה משהו, משה רבנו פניו לא לכיוונים הגשמים.
משה רבינו גם לא אומר לקב"ה
בחצי מילה שמגיע לו משהו. כלום לא מגיע לו. "ואתחנן
אל ה' בעת ההיא לאמור". משה רבנו שפך תפילות להשם כמנין ואתחנ"ן.
תקט"ו תפילות, חמש מאות וחמש עשרה כמנין תְּפִלָּ"ה.
מה ביקש משה רבנו בתפילות האלה? מתנת
חינם! (רש"י). לא אמר מגיע לי, יש לי זכויות, לא.
ביקש מאוצר מתנת חינם.
מסופר על איזה צדיק שהיתה לו עלית
נשמה, ואהבו אותו למעלה. הקב"ה אמר לו, בא, אם כבר
הגעת לפה, אני רוצה להראות לך את האוצרות שלי. היה מכניס אותו לאוצר אוצר. אוצר
של בעלי תפילות, אוצר של בעלי תורה, בעלי מקרא, בעלי משנה, אוצר של בעלי קבלה,
אוצר של נשמות של צדיקים, של תנאים, אוצר של בעלי גומלי חסדים, וכל אוצר ואוצר היה
בנוי בצורה מיוחדת, דברים נפלאים. חשב שהוא גמר לראות את כל האוצרות. אמר לו
הקב"ה, לא, יש לי עוד אוצר אחד שעוד לא הראיתי לך, ואז הוא הכניס אותו לאוצר
של מתנת חינם. הוא ראה שהאוצר הזה גדול יותר מכל האוצרות שעד עכשיו הראה לו. אמר לו,
ריבונו של עולם למה האוצר הזה גדול? אמר לו, פשוט, כל בני האדם לא משתמשים בו לכן
הוא כזה גדול. אף אחד לא מבקש מתנת חינם, כל אחד חושב שמגיע לו משהו, אז נותנים לו
לפי מה שמגיע לו מהאוצרות האחרים. אף אחד לא מבקש אוצר מתנת חינם, לא משתמשים בו.
אומר משה רבינו אם אני בכלל מבקש –
אז רק מאוצר מתנת חינם. ריבונו של עולם,
"וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שמות
לג,יט), יש לך אוצר שנקרא מתנת חינם. מתנת חינם פירושו, לא לפי הנהגת שכר ועונש,
לא לפי ההנהגה של בני אדם, אלא לפי הנהגה שלך שאתה כל יכול, למען שמך! אני לא יודע
איך תעשה את זה, אני לא מבין איך, אבל אני בטוח שאתה יכול לעשות, יש לך אין סוף
דרכים.
יש לנו את השם שיש לו כח כל יכול,
אין עוד מלבדו, אם אדם ישתמש בכח הזה – אין דבר שיכול
לעמוד מולו. על כל פנים, לא במקלות אפשר לדחות את החושך, מעט מן האור דוחה הרבה מן
החושך, והאור הכי גדול שיש בעולם זה אור אין סוף, ואת אור אין סוף אפשר להמשיך אלא
רק ע"י מתנת חינם, "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור".
"וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן,
וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" – זו ההנהגה הכי
גבוהה שיש בעולם, זו ההנהגה של אריך אנפין, ההנהגה של הרחמים, שאדם מבקש,
רבש"ע תנהיג לא לפי מעשינו אלא לפי ההנהגה של השלמות, הנהגת היחוד, יחוד שמו
יתברך המשפיעה גם כשלא מגיע לנו.
יש לנו שלוש עשרה מידות של רחמים: "אֵ-ל, רַחוּם, וְחַנּוּן, אֶרֶךְ, אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד,
וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד, לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן, וָפֶשַׁע, וְחַטָּאָה,
וְנַקֵּה".
המידה השמינית "נוצר חסד" אחראית על מיתוק עצום של דינים הרמוזים במילה לאלפים (ראה סרטון בכותרת).
המידה השמינית "נוצר חסד"
והמידה השלוש עשרה "ונקה" נקראות "תרין
מזלין" - מהן יורד כל השפע הניסי לכל העולמות - למקום הזה התפלל משה
רבינו!
ע"י הענווה מגיעים למקומות הכי
טובים!!!
