יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

פרשת ויצא - ביקורת בונה

ביקורת בונה




בראשית (כח,ד): "וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ".
יעקב מגיע למקום שהוא לא היה בו מעולם, ורואה אנשים שאף פעם לא ראה, למה הוא קורא להם אחי?

הייתי אומר שהוא היה גולנצ'יק וכל מי שהוא פגש הוא קרא לו אחי...
אבל אני צנחן אז אנחנו צריכים תשובה אחרת...

אמת ליעקב[1] יעקב אבינו ראה אותם יושבים בטלים ועוד היום גדול ורצה להוכיח אותם על כך כמו שכתוב בהמשך, אבל הוא ידע שאם אומרים ביקורת ישר האדם השני בונה מסביבו חומה ונאטם כי זה לא כיף.
אז הוא קודם כל מראה להם שהביקורת היא לא של שלילה וריחוק אלא של אהבה ובקשת טובה שלהם!

את זה הוא מבהיר להם במילה 'אחי' ורק אח"כ אומר את הביקורת!


הכלל הזה נכון לגבי כל דבר: זוג נשוי, הורים וילדים מורה ותלמידים, קודם כל אהבה וחיבה ורק אח"כ ביקורת בונה.

ויקרא (יט,יז): "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" – הוכח תוכח רק מתי שהוא יודע שאתה לא שונא אותו אלא שהוא עמיתך.


הרבי הריי"ץ, האדמו"ר הקודם של חב"ד, ממשיל את השמעת התוכחה לזולת לנתינת זריקה על ידי רופא:

מה עושים לפני שדוקרים?
שוטפים טוב-טוב את הידיים,
בוחרים מחט הכי דקה שאפשר,
בודקים טוב את המזרק שלא יהיה שם אוויר,
מנקים את המקום שאמורים להזריק שם,
מכניסים את המחט בעדינות,

שמים צמר גפן עם אלכוהול כדי שהפצע לא יזדהם.


צריך גם לדעת איך וממי לקבל ביקורת:


מעשה באמן צעיר, שסיים 5 שנים ארוכות וקשות של לימודי ציור ורצה לבחון את יכולותיו בתחום. הוא צייר ציור מושקע מאוד, הניח אותו על כן תצוגה באחד מהקניונים המקומיים, וכתב מתחת לציור:


"אני צייר מתחיל, ואני מעוניין לקבל ביקורת על הציור שלי. כל מי שרואה כאן בעיה, טעות בפרופורציה או במשחק הצבעים וכדומה - שייקח בבקשה את העט השחור שהשארתי למטה, ויסמן לי איקס על המקום הבעייתי".

למחרת חזר הצייר המתחיל לקניון ועיניו חשכו. בד הציור היה שחור כמעט לחלוטין מרוב סימני האיקסים שצוירו בכל מקום. בבושת פנים הוא הוריד את ציורו מהכן, יצא מהקניון וחשב לעצמו: "אין לי עתיד בציור".

הוא לקח את הציור למורה האהוב עליו ביותר מתקופת הלימודים וסיפר לו על הניסיון המר שעבר וכיצד הביקורת השלילית גרמה לו לפקפק ביכולתו ובכישוריו.

שאל אותו המורה: "האם תוכל לצייר ציור זהה לציור הזה?"
"בוודאי", ענה הצייר המתחיל, וניגש מיד למלאכה.

כעבור שלושה ימים הציור השני היה מוכן, זהה לחלוטין לקודמו. הצייר והמורה לקחו את הציור החדש, הניחו אותו על כן תצוגה בקניון אחר, והצייר החל לכתוב מתחת לציור את בקשתו. המורה עצר אותו, לקח את העט השחור וכתב מתחת לציור הודעת משלו, עם נוסח שונה במקצת:

"אני צייר מתחיל, ואני מעוניין לקבל ביקורת על הציור שלי. מי שרואה פה בעיה כלשהי, שירגיש בבקשה חופשי לתקן ולשפר את הציור בעזרת העט השחור שהנחתי למטה."


השניים יצאו מהקניון והמורה הנחה את תלמידו לחזור בעוד חודש ולראות את התוצאות.

האומן הצעיר לא הצליח להתאפק וכבר למחרת הוא חזר לקניון, אך הופתע לגלות שאף אחד לא נגע בציור. גם שבוע לאחר מכן אף אחד לא תיקן כלום, ואפילו אחרי שחיכה חודש שלם, האומן עדיין לא ראה שום תיקון או ביקורת על יצירתו.

האמן הצעיר חזר אל המורה שלו וסיפר לו ששום תיקון לא בוצע במשך כל החודש.


"אתה רואה?" אמר לו המורה, "להעביר ביקורת ולהגיד מה לא בסדר כולם יודעים, אבל לתקן ולשפר את היצירה שהכנת במו ידייך אף אחד אחר לא יכול. 

למד להתעלם מאנשים שרק מבטלים את מעשייך, והתייחס רק לאלו אשר יכולים גם ללמד אותך".




[1] רבי יעקב קמינצקי זצ"ל.

פרשת ויצא - ההשתדלות והפרנסה

ההשתדלות והפרנסה


רוב היום והשבוע אנחנו עסוקים בעניינים של פרנסה... בגלל זה לפעמים נוצרת לנו טעות אופטית שמה שאנחנו עושים במשך רוב הזמן זה הכי חשוב, כשזה ממש לא נכון!

אורך הזמן לא קובע את חשיבות הדבר! כמו שברית מילה וחופה זה דברים מאוד קצרים אבל חשובים מאין כמותם...

חשוב להתפרנס אבל לא להשקיע בזה את כל המח והלב! את זה להשקיע ברוחניות...

לרבי שמואל מליובאוויטש (המהר"ש) הגיע עשיר אחד שהיה לו בית חרושת לנעלי בית להתיעץ עם הרב לגבי העסקים, לאחר הרצאה ארוכה של העשיר ענה לו הרב: ראיתי אנשים ששמים רגליים בנעלי בית אבל עד היום לא ראיתי מישהו ששם את הראש בנעלי בית...

יעקב אבינו הוא עמוד האמת! "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז,כ), אז מה זה התרגיל שהוא עושה ללבן עם המקלות המפוצלים?

האלשיך הק' כותב שבגלל שלבן לקח את כל העקודים והנקודים מן העדר והמאזן נטה לרעת יעקב אבינו הוא החזיר את המאזן לקדמותו לא הטה אותו לטובתו.

אבל אפשר לראות את זה גם מכיוון אחר – אם המקלות שליד המים הם אלו שעשו את הפעולה היה צריך הדבר להיות רע ליעקב!

כי כשיעקב צייר עקודים שזה טבעות שחורות ברגליים, לבן חיכה לחודש לפני ההמלטה ובא והודיע: שיניתי את דעתי! מעכשיו כל הכבשים העקודים יהיו שלי ויעקב הסכים ואחרי חודש נולדו מנומרים לא עקודים!

ולבן מורט את השערות וצורח למה שיניתי את התנאי!

אבל יעקב ידע שזה לא המקלות שמביאות את הפרנסה וזה לא המזל אלא ה' יתברך!!! ורק עליו הוא סמך!!!


אנחנו עושים פה רק השתדלות קטנה אבל ה' הוא המפרנס!!!



בראשית (כח,יב): "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".

בן איש חי ('עוד יוסף חי דרושים' מסתמך על ביאורו של מו"ר אביו רבי אליהו זצוק"ל בספרו 'מדרש אליהו'):

'סולם' בגימטריא = 'ממון' (136), ללמדנו שמעניינו של כל סולם, נוכל ללמוד גם על עסקי הממון שלנו:

שאם נצייר לנגד עינינו תבנית של סולם, נראה כי יש בו כמה שלבים, זה למעלה מזה. מהנמוך ביותר, ועד הגבוה ביותר.

כך גם בעסקי הממון, יש שלבי הצלחה. יש אנשים הנמצאים בשלבים התחתונים של סולם הפרנסה, עד אלו שנושקים לעוני. ויש אנשים הנמצאים בשלבים הגבוהים יותר, עד אלו המצליחים מאוד ושאף מגיעים לעושר-רב.

אך ברגע אחד, הכל יכול להתהפך. כי אם יבוא מישהו ויהפוך את הסולם, נמצא שהשלב שהיה עד כה השלב הגבוה ביותר, יהפוך ברגע להיות התחתון. ואילו השלב שהיה התחתון עד כה, יהפוך ברגע לעליון.

ושוב, כך הוא בעסקי הממון. אם ירצה השם שיהיה האדם עשיר, אז אפילו אם בשלבי העוני הכי נמוכים, ברגע אחד הוא יהפוך לעשיר. וכך גם העשיר, על אף שעד כה היה במעלה הכי גבוהה, ברגע אחד הכל יכול להשתנות, והוא עלול להפוך לעני מרוד.

ועל זה בדיוק מדבר הפסוק שלנו, וכך פירושו: "סולם מוצב ארצה", אנחנו רואים את עסקי הממון שלנו, כאילו שהם תלויים ברמת ההשתדלות שלנו כאן בארץ. אך באמת "ראשו מגיע השמימה", שהכל תלוי ברצונו של היושב בשמים, שאם רצונו יתברך הוא שאדם יהיה עשיר, אז כך יהיה. ואם רצונו שזה האדם יהיה עני ובעל חובות, אז כך יהיה. ולא תועיל שום השתדלות של מסחר וחוכמה כדי לשנות זאת.

"והנה" – לכן, השם יתברך הניח "מלאכי אלוקים", שהם הממונים על הפרנסה, והם "עולים ויורדים בו", למסור את הפרנסה לאלו העולים ומצליחים בעסקיהם, ולקחת את הפרנסה מאלו שיורדים מנכסיהם והופכים לבעלי-חוב.  


לכן תמיד צריך האדם להתנהג בענווה ולא יתגאה בממון שיש לו, אלא יחשוב תמיד שהממון שיש בידו הוא כמו סולם שיש בו שלבים, וברגע אחד הסולם יכול להתהפך. ואף אם היה האדם עד כה בשלב הכי גבוה מבחינת הצלחה עסקית או רווחית, ברגע אחד קטן הכל יכול להשתנות.

כותב הרמח"ל ב'מסילת ישרים' (פרק כא'): "על כן הואיל וכך גזר המלך, אמרו חז"ל בספרי: "יכול אפילו יושב ובטל יראה סימן ברכה? תלמוד לומר: "בכל משלח ידך אשר תעשה", שצריך אתה להשתדל ולעשות. אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות".

פרשת ויצא - גברים ממאדים ונשים מנגה

גברים ממאדים ונשים מנגה




בראשית (כט,כה): " וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה".

בפעם הראשונה שיעקב אבינו רואה את רחל הוא מתאהב בה ונושק לה ועובד בשבילה שבע שנים!

אבל בבוקר הראשון אחרי החתונה כשהוא רואה את לאה הוא בהלם!

כמו שמספרים חז"ל (בראשית רבה, פרשה ע): "כל אותה הלילה היה קורא לה 'רחל' והיא עונה לו. בבוקר 'והנה היא לאה'!. אמר לה: רמאית בת רמאי, כל הלילה [בחושך] קראתי לך רחל וענית לי? [למה כל הלילה? כי הוא חיכה שהיא תירדם ובדק האם היא תענה לשם שלה תוך כדי שינה והיא ענתה זה אומר שהרמאות טבועה בה עמוק!) אמרה לו: וכי יש מורה בלי תלמידים? וכי לא כך היה קורא לך אביך והיית עונה לו?".

איזו התחלה מוצלחת של זוגיות... זאת הזוגיות שאנחנו אמורים ללמוד מהאבות והאמהות?

ועוד מתמיה ביותר, שחכמים עשו זכר לדבר, וכשם שלאה היתה מכוסה מיעקב בליל החופה, כך מכסים בהינומא כל כלה בזמן החופה. איך יתכן לשמור מנהג שהוא זכר לדבר כואב ופוגע?

לפני החתונה האיש רואה רק את ה'רחל' שבאשתו את החיצוניות.

רק מתי שהוא 'מתעורר' הוא רואה שזאת לאה - אחרי כמה זמן של נישואין האדם מגלה שיש עוד צדדים, יש גם את הפנימיות, יש לה מידות שצריך להסתדר איתן, יש צורך לעבוד, זאת לא משימה קלה...

גם הפוך אצל הנשים, יש בקבלה מושג של ישראל ויעקב כשישראל קשור ללאה ויעקב לרחל, גם האשה מגלה בבעלה צדדים פנימיים שהיא לא זיהתה קודם...

ואז מתחילים הוויכוחים והמריבות עד שבני הזוג מתבגרים ומתחשלים ולאט לאט עם הרבה סבלנות בונים משפחה.

זוג מתאים לפי מידה יש רק בחנות נעלים... בבית של חתן וכלה צריך לכתוב: "סכנה, כאן בונים"!

כל זה כמובן לטובה, ה' נותן לך בת זוג שהיא 'כנגדך' בשביל שתעבוד על המידות, תזדכך, תתעדן... אבל אם היית יודע את זה לפני החתונה לא היית מתחתן איתה...

אז ה' מסתיר את זה, מרדים אותך ואתה מתחתן עם רחל – רואה את החיצוניות יותר, וכשאתה מתעורר אתה רואה שיש גם לאה, לא בהכרח דברים רעים עובדה שיעקב אבינו בנה איתה את בית ישראל אבל דברים שלא היית מודע להם בחתונה...
                                   
אחד הדברים שצריך לעבוד עליהם בזוגיות הוא השוני המובנה בשפת הדיבור של בני הזוג [אפילו ששניהם מדברים עברית, או צרפתית...]:

"וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?".

התגובה הקשה של יעקב לא ברורה לחז"ל (בראשית רבה עא,ז): אשר תמהו: "כך עונים את המעיקות?"

מה באמת גרם ליעקב לכעוס כל-כך על אשתו האהובה כאשר צעקה אליו מדם לבה על נושא שבאמת בוער בנפשה?

התשובה היא, כנראה, בגלל שאותו נושא הציק לו לא פחות מאשר לה. גם הוא כבר רצה בנים מאשתו האהובה, וגם הוא התייסר על כל יום שעובר ורחל אינה נכנסת להריון. הוא נפגע כל-כך מדברי רחל בגלל שהוא הבין שהיא מאשימה אותו בצרתה. במקום לנסות להיכנס לנעליה ולהבין שהיא בוכה לפניו כדי שיבין אותה, הוא הבין את הדברים כהאשמה נגדו, וממילא התגונן באופן שפגע בה עוד יותר.

האשה מדברת בשפה שהגבר מפרש כהאשמה בעוד שהיא רוצה תמיכה ועידוד!!!

דוגמא: אתה נכנס הביתה ואשתך אומרת לך תראה כמה כלים יש בכיור והסלון מבולגן והתינוק בוכה ומוציא אותי מדעתי...

מה הגבר הבין? אני צריכה עזרה...

מה הוא עושה (אם הוא בסדר...)? מפשיל שרוולים עושה כלים מסדר את הסלון ומנדנד את התינוק...

אבל מה האשה באמת אמרה בתרגום לעברית לזכרים? אני צריכה שתחמיא לי על כל העבודה הקשה שעשיתי כל היום בבית...

ומה היא צריכה באמת? שתתפעל ותגיד לה: אני במקומך לא הייתי שורד רגע אחד בבית... (שזה באמת נכון...), אח"כ אחרי שהיא תירגע אז גם תנסה לעזור...

ה' טבע באשה יכולת של דיבור בעקיפין כי זה מאוד חשוב לחינוך של הילדים...

אבל לגבר זה מאוד קשה לתרגם את זה צריך הרבה סבלנות ועבודת המידות.


[אם היא צריכה מחמאה שתגיד! אני לא אפסיק להחמיא לה, למה היא צועקת עלי כשאני נכנס?!?].

עצה טובה: לפני שנכנסים הביתה, לעצור, לשנן לעצמך שאתם לא מדברים באותה שפה, ואז להיכנס רגוע ומוכן...

ויהי רצון שנזכה לראות את נשותינו "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל".

יום שישי, 21 בנובמבר 2014

פרשת תולדות - למה התפילה שלי לא נענית?

למה התפילה שלי לא נענית?


בפרשת השבוע אנחנו נפגשים עם עוצמתה של התפילה:
בראשית (כה,כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ".
תרגום יונתן: "ואזל יצחק לטוור פולחנא אתר דכפתיה אבוי והפך יצחק בצלותיה דעתיה דקוב"ה ממה דגזר על אנתתיה".
הגמרא (ברכות ו:) כותבת: "מאי כרום זלות לבני אדם? אמר ליה: אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה". מה הכוונה? אומר רש"י (שם): "דברים שעומדים ברומו של עולם - כגון תפלה, שעולה למעלה".
לצערנו יוצא לפעמים שאדם מזלזל בתפילה ולא יודע שיש ליהודי כח לשנות את המציאות ממש ע"י התפילות שלו!!!
הרב קוק: "עוד יתגלה בעולם מה גדול כח תפילתם של ישראל, עד שכל העולם יבוא לבקש כח זה מישראל, והוא שנאמר "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

לעיתים הקב"ה שולח את הצרה בשביל שהאדם יתפלל – כמו שחז"ל מלמדים אותנו על האמהות שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים ולפיכך עשה את האמהות עקרות – שאין כאן עונש על חטא כל שהוא והתפילה היא אמצעי להעביר את הצרה – אלא ההפך – הצרה היא האמצעי לגרום לאדם להתפלל מקירות ליבו – הקב"ה מרוב אהבתו לבניו רוצה בקירבתם וקירבה זו מושגת ע"י תפילה מעומקא דליבא – וזו עיקר מטרת התפילה לגרום לאדם להתקרב לבורא העולם ולחוש בקירבתו, אלא שאנו לפעמים מרוב השיגרה שבתפילה לא כ"כ מתכוונים בתפילה ולכן לא משיגים את מטרת התפילה, ולכן הקב"ה מכניס את האדם למצוקה ברוב אהבתו וברצונו בקירבתו ואז האדם מתעורר להתפלל מכל הלב.

אם זה דבר כ"כ גדול אז למה התפילה שלי לא נענית?
סיפר הגאון הצדיק רבי נפתלי חיים אדלר זצ"ל: כשהשתלטו הגרמנים על הונגריה, ריכזו את היהודים בגטאות לקראת שילוחם לאושוויץ. גילו שהוא יליד ארץ ישראל ונושא דרכון בריטי, ואסרוהו בכלא כנתין ארץ אויב. הוא עדיין לא ידע את המשמעות האמתית של הגטו, ולכן ניסה בכל כוחותיו להשתדל לשכנעם להביאו עם כל היהודים אל הגטו, בטענה שאף הגטו כמו בית כלא ענק. אך ללא הועיל, כלא זה כלא.
ניסה להפעיל שתדלנות, שלפחות יִשָּלַח לבית הכלא המרכזי לנתיני מדינות אויב, שהיה תחת פיקוח בינלאומי וזכה לתנאים משופרים, ולשווא. הוא נותר בכלא עד לשחרור.
רק אז התברר לו מה עלה בגורלם של יושבי הגטו: מאלפי יהודי עירו - ניצלו ארבעה עשר בלבד.
ולא די בכך, בגיחת מטוסי בעלות הברית הופצץ בטעות בית הכלא לאסירים ביטחוניים, וכולם נקברו חיים!
"כמה דמעות שפכתי לחילוצי מהכלא", סיפר הרב, "וכמה הודיתי כשתפילתי לא נענתה" (מעיין המועד פורים שיג).

אם אתה מתפלל ולא נענע תגיד תודה לה' גם על זה כי זה היה רק לטובתך!

אדם לפעמים מנסה להשיג דברים שהוא בטוח שהכי יעזרו לו בעולם, וכשהוא לא מצליח הוא כועס על ה'.

יש ספור מדהים, המסופר בספרו של הסופר הנודע ר' חנוך טלר: בסוף מלחמת העולם השניה. הנאצים, ימח שמם, רצחו את רוב היהודים באירופה, כוחות בעלות הברית נהלו מלחמה עקשת נגד הנאצים, ובגזרת ה, הצליחו לדחוק אותם לתוך גרמניה. הנאצים נסוגו בכל החזיתות אך לא נתנו ליהודים מנוחה, הם לקחו אותם לגרמניה, מסע של מאות קילומטרים, חלקו עשו ברגל וחלקו ברכבות.
במחנה 'ברגן בלזן' שבגרמניה, לשם נלקחו חלק גדול מהיהודים שנותרו, גדלה האוכלוסיה תוך חדש פי שלש. המצב במחנה עצמו היה קשה מנשוא. רעב, צמא ומחלות היו רק חלק מן הצרות שאפפו את יושבי המחנה. המחנה היה מחלק לאגפים ובאחד מהם היו גם חילים רוסיים שבויים.
מספר נצול מאגף זה: בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף זה, והכריזו: אנחנו יודעים כי בעוד כמה ימים יגיעו הנה האנגלים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו... לכן הבאנו לכם לחמניות טריות.
הרעב ששרר במחנה היה נורא, בלתי נתן לתאור. אותו יהודי כמעט ולא אכל במשך חמש שנים, וכל מחשבתו היתה נתונה רק לשאלה איך להשיג אכל. אם הוא היה נשאל באותו רגע מה הוא מעדיף להשתחרר או לחמניה היה מבקש לחמניה! המוח נעשה אטום ואינו מסגל לחשב על שום דבר מלבד אכל.
הוא נעמד בתור, וכשהביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נותרו בו הרבה לחמניות. התעורר בלבו החשש שמא בדיוק כשיגיע יגמרו הלחמניות. מחשבה זו, גרמה לו  דפיקות לב מואצות, זעה קרה נגרה ממנו, מרב פחד.
התור מתקדם, ששה אנשים לפניו. הוא מביט ורואה שנשארו שבע לחמניות, מה שאומר שהוא יזכה באחרונה. והנה מתקדמים לאט לאט ובאמת קבל את הלחמניה האחרונה.
הוא היה מאשר. הנה בידו הלחמניה. אמנם קטנה, אבל טריה וריחנית. באותו רגע הבחין לפתע שליד החייל מנחים סלים מלאים בלחמניות. מיד עלה בדעתו רעיון אם יש כ"כ הרבה לחמניות מדוע לא לקחת עוד אחת. הרי הנאצי ודאי לא יזהה אותו בתוך כ"כ הרבה יהודים.
ואז כשהנאצי שאל מי הבא בתור, אמר: ׳אני' וקבל עוד לחמניה. בידיו היו שתי לחמניות טריות הוא היה מאשר.
לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו, וקול מאים לוחש באוניו: ״ראיתי יהודי" הוא הסתכל לראות מי הדובר. זה לא היה נאצי, אלא חיל רוסי שבוי. אותו רוסי בריון תפס בו בחזקה ואמר: ״תן את הלחמניה השניה!״
היהודי ערך לעצמו חשבון: הוא הרי אסיר כמוני, מה פתאום שאתן לו ״לא אתן לך אמר בנחישות
תפס אותו הרוסי עם עוד שני בריונים רוסים והכניסו אותו לתוך הצריף, שם חבטו בו קשות ובעטו בו באכזריות, כמעט הוציאו את נשמתו. וכשהיו בטוחים שנפח את נשמתו, נטלו ממנו את הלחמניות והלכו.
היהודי הרגיש את צלו של מלאך המות פורש עליו את כנפיו. נשא עיניו למרום וקרא: רבונו של עולם. דוקא עכשו למות, רגע לפני השחרור?! אם רצית לקחת ממני את נשמתי, במשך חמש השנים האלה היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת וכך, כשהוא מלא סענות כרמון כלפי מעלה, אבדה הכרתו.
כשהתעורר משנתו ראה שמש זורחת. הוא לא הבין איך זה יכול להיות. חמש שנים הוא לא ראה שמש זורחת כשהוא קם, שכן הנאצים היו מעירים את כלם בארבע לפנות בקר למסדר. ומי שלא קם לא זכה לקום יותר... אז איך יתכן שהוא ישן והשמש זורחת? נקרה בראשו השאלה.
לאט לאט חדרה למוחו ההכרה: הנאצים כבר אינם נמצאים כאן, הם ברחו, השתחררנו. אבל למה כזה שקט מסביב? הביט סביבו וראה שכלם מתים. הלחמניות היו מורעלות!!! אבל עליו נגזר לחיות, ולכן הקדוש ברוך הוא דאג שיקחו ממנו את הלחמניות, אמנם הוא סרב לתת אותם, אז הוא קבל מכות כדי שיוכל להמשיך לחיות.

על זה נאמר בישעיהו (יב,א): "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי".


שבת שלום ומבורך וחודש טוב!!!

יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

פרשת תולדות - יעקב VS עשיו

יעקב VS עשיו


כידוע מאז חטא אדה"ר יש מאבק נצחי בין הרוח והחומר, יעקב ועשיו, פנימיות וחיצוניות, גויים ויהודים.
אלו רואים את ביתם בעולם החומרי ואלו רואים בו פרוזדור.

הרב אשלג כותב שהפנימיות והחיצוניות בכל העולם קשורים אחד לשני (הקדמה לזוה"ק – אם מגבירים את הפנימיות שזה לימוד פנימיות התורה על החיצוניות גם עמ"י שהוא פנימיות העמים גובר על הגויים).

בפרשה שלנו רואים טוב מאוד את ההבדלים:

בשמות:
שמו של עשיו -  עשוי לא צריך לתקן שום דבר.
יעקב - עקב - ענווה מחפש כאילו לא השיג כלום עדיין.
יהודי הקדוש מפשיסחא" - קראו לו כך כי הרגיש תמיד שיחסית להיום אתמול היה נראה כאילו גוי.
הרב שטיינזלץ: אחת המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל עוסקת בשאלה האם "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", או שמא "נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" (עירובין יג:). שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל בעניין זה, עד שלבסוף "נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו".
בתלמוד יש מאות מחלוקות בין בית הלל לבית שמאי. רובן עוסקות בשאלות הלכתיות, כגון: האם בסעודת ליל שבת יש קודם כל לקדש ורק אחר כך ליטול ידיים, או שמא יש להקדים נטילת ידיים לקידוש. ויכוח רעיוני על עצם קיומו של האדם נראה אפוא תמוה. מהו היסוד למחלוקת זו?
אם ננסה לתמצת את עיקר ההבדל בין תפיסות העולם של בית שמאי ובית הלל אפשר לומר, שבית שמאי הם אידיאליסטים בעוד שבית הלל הם ריאליסטים. בית שמאי תמיד ציירו לנגד עיניהם את המצב המושלם, את הקיום האידיאלי; ואילו בית הלל התייחסו אל המציאות כפי שהיא. זוהי, כמובן, הגדרה פשטנית מאוד, ובכל זאת זהו המוטיב העובר כחוט השני בכל המחלוקות ביניהם. בית שמאי היו אנשי שמים; בכל ענייני העולם הזה הם ראו לא את הגבולות אלא את המכלול, את המשמעות האולטימטיבית. ואילו בית הלל בחרו לעסוק בבעיות ובמצבים של חיינו כפי שהם. להבדלים אלה בתפיסת העולם יש השלכות מעשיות רבות בתחומים רבים. משום כך, הקול שנשמע בעולמנו הבלתי שלם הוא קולו של בית הלל, ואנו פוסקים לפי שיטת בית הלל; ואילו בעולם האידיאלי של ימות המשיח תשתנה ההלכה, ונפסוק כשיטת בית שמאי.
הכל נובע אפוא מתפיסת העולם הבסיסית, מהבנתנו את מהות האדם. בית הלל אומרים שבמצב של חוסר שלמות עלינו להתמודד עם מה שיש, והשאלה איננה "האם להיות", אלא "כיצד להיות". ואילו בית שמאי אינם מוכנים להתעלם מן המכלול התיאורטי הרחב. לדעתם, לא די בכך שנדע מה עלינו לעשות: כל מעשה שלנו חייב לשנות משהו במכלול.
לפני יותר משתים עשרה שנה כתבתי לרבי מכתב, תיארתי בו את מעשי וציינתי, כי כל אחד ואחד מהפרויקטים שאני מעורב בהם די בו כדי להעסיקני מדי יום ביומו מבוקר ועד לילה. על אלה נוסף עוד פרויקט, שגם בו היה די כדי למלא את יומי לחלוטין, ומלבד כל אלה היה פרויקט נוסף, שגם הוא היה "משרה מלאה". כתבתי לרבי שקשה לי להמשיך לעשות את כל הדברים הללו, והוספתי שכל יום קשה יותר מקודמו. שאלתי אותו: מה צריך להיות סדר הקדימויות שלי? על מה עלי לוותר? והוא ענה לי (זה היה המכתב האחרון שקיבלתי ממנו): המשך את כל מה שאתה עושה, והוסף עוד.
איך אפשר להסביר זאת? יש סיפור מפורסם על איכר, אשר בא אל הרבי והתלונן בפניו על כך שיש לו בית קטן מלא ילדים, והמצב קשה מנשוא. הרבי אמר לו להכניס לבית עז – בעל חיים רעשני, מלוכלך ומדיף ריח רע. לא עבר זמן רב ואותו איכר חזר אל הרבי וזעק: "אבוי, רבי, כל הבעיות שהיו לי רק החמירו!" ואז הורה לו הרבי להוציא את העז. האיכר עשה כדבריו, ואחרי ימים אחדים חזר אליו וסיפר לו כמה הבית שלו מרווח ונפלא.
הרבי עשה דבר דומה – ושונה. כאשר בני אדם התלוננו באוזניו שהם עובדים קשה מאוד, הוא היה מטיל עליהם עבודה נוספת; וכאשר הם חזרו והתלוננו שמצבם עוד יותר נורא וכל כך קשה להם להתמודד, הוא היה מורה להם לקבל על עצמם עוד משהו. כל זה מנוגד, כמובן, לחוקי הטבע. בעולם שלנו יש זמן וחלל מוגבלים, וישנן גם מגבלות היכולת האנושית. מה, אם כן, עשה הרבי? איך הוא יכול היה להטיל על אנשיו עוד ועוד מעמסה?
כדי להשיב על כך אביא משל מתחום הפיזיקה. בעולם החומר, כאשר מפעילים לחץ על משהו מגיעים לנקודה מסוימת שבה הוא אינו יכול לשאת זאת עוד. אבל כאשר מפעילים לחץ גדול פי עשרה או פי מאה, משהו קורה: המולקולות קורסות, והחומר עצמו משתנה. באסטרונומיה יש כוכבים הקרויים "ננסים לבנים". אלו כוכבים קטנים, בגודלו של כדור הארץ ואף פחות, שהמאסה שלהם גדולה פי כמה וכמה מן המאסה של השמש. מדוע? משום שהחומר קרס פנימה והפך להיות משהו אחר, וכתוצאה מזה גם כל החוקים הפועלים עליו השתנו.
אפשר לומר שבמובן מסוים, זה מה שהרבי ביקש להשיג. הוא רצה לשנות את ה"חומר" האנושי, את ההתנהגות האנושית, את דרך ההתנהלות של בני האדם. הוא ניסה לשנות את עצם טיבם של כל בני האדם שפגש, להפוך אותם למשהו שונה לחלוטין.
האדם הראשון שעליו ערך הרבי את הניסוי הזה היה הוא עצמו. יש בידינו כמה מכתבים משנת תש"י, מכתבי תשובה לאותם חסידים שפנו אליו בבקשה שיהיה רבי. המכתבים הללו הם מאוד בלתי אופייניים לו. הם מלאים רגש, והרבי מביע בהם את תהייתו כיצד יוכל לקבל על עצמו את המשא הזה. "הגיעני מכתבו", הוא כותב, "ונבהלתי בקראי אותו – לדרוש ממני עניינים שלא ניתנו לי ואינם בי, לא מהם ולא ממינם".
אילו נשאל הרבי אז אם "להיות או לא להיות", הוא היה משיב כבית שמאי: לא להיות. אך בסופו של דבר הוא החליט אחרת; הוא קיבל על עצמו להיות משהו שהוא טען בתוקף שאינו מסוגל לו, דבר שהוא מעבר להוויה האנושית הרגילה.
בסופה של אותה מחלוקת תלמודית אחרי שנתיים ומחצה של דיונים הסכימו ביניהם כל החכמים, האופטימיסטים והפסימיסטים גם יחד, שהאדם הוא ניסוי שנכשל. הדבר היחידי שעוד אפשר לומר הוא, "עכשיו משנברא יפשפש במעשיו"; אם הוא כבר כאן, יעשה נא כמיטב יכולתו.
ואולם לשאלה זו יש תשובה נוספת: לא "כן" ולא "לא", אלא תשובה שלישית, והיא – מה שהרבי ניסה לעשות. הוא אמר: במקום להכריע בשאלה אם ראוי לו לאדם להתקיים בעולם, הבה ניצור סוג חדש של אדם, קיום אנושי שונה, קיום אשר ביחס אליו תוכל להיות רק תשובה אחת: כן.
במשך השנים נתן הרבי יותר ויותר משקל לעניין המשיח. הוא דיבר וחזר ודיבר עליו. כבר בנאומו הפומבי הראשון הוא הבהיר שעניין זה נמצא בראש מעייניו, ובכל מה שאמר ועשה תמיד היה אותו רעיון עצמו: הנה־הנה משיח בא.
המשיח איננו איזו התרחשות פעוטה; ביאת המשיח היא בעצם קץ ההיסטוריה. משיח פירושו שיגיע זמן שבו הדברים לא רק יהיו טובים יותר, אלא יהיו בדיוק כפי שהם צריכים להיות. פירושו של דבר הוא שכל מה שניסינו לעשות במשך דורות, במשך עידנים שלמים, יתגשם. עד עכשיו היינו מתקדמים – ואז נכשלים ולכאורה נסוגים. זהו המבנה של ההיסטוריה בכללותה, שהיא סיפור ניסיונותיו וכישלונותיו של המין האנושי. "משיח" פירושו שיום יבוא וכל הבעיות ייפתרו, משם ואילך לא יהיו עוד כישלונות. בלשון התנ"ך קרוי הדבר בשם "קץ הימים" – קץ העליות והירידות של ההיסטוריה האנושית, וראשית יצירתו של משהו חדש ושונה לחלוטין.
להביא את המשיח פירושו לחולל בעולם שינוי בלתי הפיך. עד עכשיו התאפיין הקיום האנושי בתנודות בלתי צפויות; היה זה קיום, שבו אחרי כל עלייה באה ירידה. הרבי שאף להגיע למקום גבוה יותר, והוא ביקש להשיג זאת על־ידי כך שתבע מבני האדם לעשות מעבר ליכולתם. בלשון מחשבת החסידות קוראים לכך "בכל מאודך". ביטוי זה, הלקוח מתוך קריאת שמע, מפורש בדרך־כלל כ"בכל כוחך". ואולם בחסידות מפרשים זאת – "בכל ה'יותר' שבך". כלומר: עליך לתת את חייך ואת כל מה שיש לך, ואחרי כן לתת עוד. ומהו ה"עוד" הזה? אלו הם הדברים שאינך יכול לעשות.
המסר שלו לכולם היה:
רוצו קדימה! ואם אינכם יכולים לרוץ – לכו! ואם אינכם יכולים ללכת – תזחלו! אך תמיד, ללא הרף, המשיכו להתקדם!

בכמות:
*"ויקראו שמו עשיו" - בלשון רבים כי הרשע והכפירה הם רוב בעולם.
"ויקרא שמו יעקב" - בלשון יחיד מיעוט, אבל למרות זאת האמת עדיין אצלינו:
-ר' יהונתן אייבשיץ בתשובה לכופר ששאל אותו אם הולכים אחר הרוב אז למה אתם לא מקשיבים לנו הרי אנו הרוב? ענה לו: כאשר יש ספק בחתיכה שנמצאה אז הולכים לפי הרוב, אבל לנו אין ספק!
-חזקיהו ושבנא שקשר רשעים אינו מן המניין - סנהדרין (כו.): "קשר רשעים אינו מן המנין... שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא שדא בגירא שבנא וסיעתו השלימו חזקיה וסיעתו לא השלימו שנאמר (תהלים יא, ב) כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר הוה קא מסתפי חזקיה אמר דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקוב"ה בתר רובא כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי בא נביא ואמר לו (ישעיהו ח,יב) לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר כלומר קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין".
הרב שלמה יוסף זוין ("סנהדרין וירושלים", לאור ההלכה, תשס"ד, עמ' שפה-שפו): "מצור סנחריב על ירושלים הובא בסנהדרין (כו ע"א) בקשר ל"קשר רשעים אינו מן המנין" שהובא שם... דבר גדול אנו שומעים כאן. לא תמיד הולכים אחרי הרוב. רוב של רשעים אינו בא בחשבון, קשר רשעים אינו מן המנין.
ומבחינה רעיונית: גדרו של קשר הוא שיהיה של קיימא, וקשר שאינו בר קיימא אינו קשר, ופטורים עליו בשבת. ולפיכך ישראל המחוברים זה לזה על ידי התורה המאחדת ומאגדת אותם לחטיבה אחת שלימה, חיבור זה של ישראל הוא קשר של קיימא. אבל רשעים המחוברים זה לזה על ידי עניינים חומריים וארציים, שהם כָּלִים ונפסדים, חיבור זה אין לו קיום, ולכן 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה – שבנא וסיעתו – קשר', כי קשר רשעים אינו מן המנין.
והנה, ירושלים היא "עיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכב, ג). חיבור וקשר. ובירושלמי חגיגה (פ"ג ה"ו) אמרו: "עיר שהיא עושה כל ישראל חברים"; "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי" (איכה ב, טו), התכללות והתאחדות. אף עצם השם ירושלים מורה על שלימות. אבל כששבנא וסיעתו רצו למסור את ירושלים לסנחריב, אמרו: "קשר רשעים אינו מן המנין", זהו קשר פסול, ולא בא בחשבון.

חברים ראויים וטובים בניגוד לקשר רשעים, קשר בוגדים:
הרמב"ם יישם את האמירה: "קשר רשעים אינו מן המנין", גם מהבחינה ההלכתית: "אסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי ישב שמא יצטרף עם אנשים שאינן הגונים, ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל בית דין" (רמב"ם הל' סנהדרין ב, יד).
מרכבת המשנה (על הרמב"ם) מציין את סוגייתנו כמקור לאמירה זו. האמירה בגמרא וברמב"ם על טיב החברים בעת עדות וחתימה על שטר, ישיבה בבית דין, וישיבה בסעודה, היא קריאת כיוון לכל אחד, לחבור עם חברים ואנשים ראויים, הגונים וישרים בכל תחומי החיים. בעסקים (חתימה על שטר), במנהיגות (דיינים), בשכנות, בילויים, והווי חברתי (סעודה). שפעולותיהם ומעשיהם יהיו לשם שמים, ושהקב"ה יהיה במנינם.
המספיק לעובדי ה': כשהתחבר שאול אל דואג וחבר מרעיו הרג את כהני ה' והחריב את נב עיר הכהנים, אבל לאחר שהתחבר אל נביאי ה' התנבא כל היום וכל הלילה.

באישיות:
*איש יודע ציד - צד בפיו, גדל על רמאות!
מול איש תם - אשר גדל בבית המדרש (כשצריך, נגד רמאים יודע להשתמש בערמה!).
-השעה הייתה אחת אחר חצות, כשהטלפון צלצל ללא הפסקה בחדר המלון. אנריקו וַלוּצ'י התהפך במיטתו. הוא היה עייף מאד לאחר הטיסה המפרכת מארגנטינה לסין, ומהנסיעה הארוכה משדה התעופה בבירה בֵּייג'ין עד למחוז סיצ'ואן שבו היה מפעל השעונים שבבעלותו. הוא תהה מי זה יכול לצלצל בשעה כה מאוחרת, והרים את השפופרת בחטף. 'כן', אמר תוך כדי פיהוק ארוך. 'מי זה?'
'שלום אדוני, מדבר הוּ צָ'אן, פקיד הקבלה של המלון. בגלל מזג האוויר הסוער והתרעות על סופת הוריקן, החליטה הנהלת המלון לפנות את שוכני החדרים הגבוהים אל הקומות הנמוכות ליתר ביטחון. אני מתנצל על אי הנעימות'.
'אני כבר יורד', ענה איש העסקים הארגנטינאי לפקיד הקבלה. עכשיו נזכר שכשנסע למלון, שרר בחוץ ערפל סמיך, וגשם שוטף מלווה בברקים ורעמים ירד כל הדרך.
אנריקו וַלוּצ'י קם ולבש את בגדיו, שטף את פניו בזריזות ויצא מהחדר תוך שהוא גורר את מזוודותיו, ועוקב דרך חלונות הזכוכית אחרי הסערה המתחוללת בחוץ.
כשהגיע ללובי, ביקש הפקיד לתת לו מפתחות לחדר בקומה נמוכה יותר, אך אנריקו התקשר קודם למנהל המפעל שלו, שהתגורר בסיצ'ואן, כדי להתייעץ האם כדאי בכלל להישאר במחוז, או שעדיף לחזור לארגנטינה. 'סופה כזו נמשכת כאן, בסיצ'ואן, לפחות שבוע ימים,'  השיב לו המנהל הסיני. 'אם אתה יכול, עדיף לך לחזור לארצך ולחזור הנה רק בעוד שבוע.'
איש העסקים הארגנטינאי ניגש לדלפק הקבלה של המלון. 'אני עוזב את המלון וחוזר לבייג'ין', הודיע לפקיד. 'תזמין לי מונית בבקשה'.
הפקיד הרים את הטלפון ודיבר מספר מילים בסינית מהירה, ומיד חזר לאנגלית: 'בבקשה אדוני, המונית שלך תחכה בחוץ בעוד חמש דקות'.
עד מהרה נשמעו צפירות המונית מחוץ למלון. אנריקו לבש את מעילו וכיסה את ראשו כשיצא אל הגשם השוטף. הנהג יצא מהמונית, סייע לו להעמיס את המזוודות בתא המטען, ופתח עבור הנוסע המכובד את דלת המושב האחורי.
'כמה עולה הנסיעה?' שאל אנריקו. כבעל מפעל מקומי, הוא נסע כבר פעמים רבות את הדרך ממחוז סיצ'ואן עד לבירה בייג'ין. הוא תיאר לעצמו שהפעם המחיר יהיה גבוה מהרגיל עקב הסערה, אך לא תיאר לעצמו עד כמה.
'חמישים דולר', ענה הנהג.
'מה???' פרצה השאלה מגרונו של אנריקו ההמום. זה היה פי עשרה מהמחיר הרגיל. 'אני לא מוכן לשלם יותר מעשרה דולר - וגם זה הרבה מאד!'
'זה המחיר', התעקש הנהג הסיני. 'אם אתה לא מעוניין, אתה יכול לרדת מהמונית'. אנריקו חשב במהירות. מזג האוויר הפך גרוע מרגע לרגע ואין שום טעם לחזור לבית המלון. עליו לנהוג בחכמה.
'טוב, יש לי ברירה?!...' נאנח הארגנטינאי והורה לנהג להמשיך בנסיעה.
נהג המונית חייך לעצמו בחשאי. כבר חודשים רבים שלא נפל לידיו טרף קל כזה: איש עסקים זר ביום סוּפה וסערה. מתי עוד אפשר להרוויח משכורת חודשית בשעתיים-שלוש של עבודה?!
הדרך עברה בשתיקה, ולאחר שעתיים וחצי הגיעה המונית לשדה התעופה במרכז בייג'ין.
'בבקשה', הכריז הנהג באדיבות מזויפת והוציא את מזוודותיו של אנריקו אל המדרכה.
אנריקו שלף שטר של מאה דולר מארנקו. 'יש לך עודף?' שאל. הנהג חזר למושבו, וחיטט בתיקו כדי להוציא את העודף.
'היי, רק רגע', אמר אנריקו לפתע, 'נפל לי הכסף. אתה יכול להדליק רגע אור מאחורה?' נהג המונית הדליק את האור הפנימי של המכונית, ואנריקו וַלוּצ'י התכופף במושב האחורי ובחן את רצפת המונית.
לאחר כמה דקות של חיפושים, התרומם אנריקו. 'אי אפשר לראות כך כלום', אמר לנהג. 'חכה לי פה רגע, אני ניגש לחנות הסמוכה לקנות פנס כדי למצוא את הכסף'.
איש העסקים הארגנטינאי יצא מהמונית, והלך לכיוון החנות הסמוכה. בזכוכית של חלון הראווה יכול היה לראות מה מתרחש מאחורי גבו, ומה שחשב שיקרה - אכן קרה: המונית עקרה ממקומה ויצאה בנסיעה מהירה מהמקום. אנריקו חייך לעצמו והסתובב לקחת את המזוודות שהמתינו לו על המדרכה. הנהג הסיני עשה בדיוק כפי שהוא צפה שיעשה: הוא יברח ויעצור בעוד כמה רחובות, כדי למצוא את השטר האבוד של מאה הדולר ליד המושב האחורי...
ואכן, שלוש דקות לאחר מכן, במרחק כמה רחובות, עצר נהג המונית הסיני והחל לחפש בלהיטות את השטר האבוד. בתחילה לא מצא כלום, אבל לאחר כמה דקות, מצא שטר מקופל של חמישה דולר, שאליו מוצמד פתק כתוב באנגלית. הוא מיהר למצוא מישהו שיודע לקרוא אנגלית, והלה תרגם לו את הכתוב: 'ידידי הנהג, אם אתה חושב שאתה חכם - אני יותר חכם ממך! קח לך חמישה דולר, שזה המחיר הרגיל של נסיעה, ותגיד תודה רבה, כי אם לא הייתי אדם ישר, לא הייתי משאיר לך אפילו את זה'.
-הרב ששאל את הגוי שגנב תפילין באומן איפה התפילין של יד ימין? והוא התבאס שחסר חלק ומכר לו ב5 דולר את התפילין של יד ושל ראש.

בהתנהגות:
*מן האדום האדום הזה"- נתפס לחיצוניות ולשטחיות "על כן קרא שמו אדום"
לעומת יעקב המסתכל בפנימיות (התפקיד של לגדל את עמ"י ע"י לקיחת הבכורה).
אגרות הראי"ה (א' שלב'): "כעת ראיתי ונזכרתי, שהעירני ע"ד אשר אמרתי שכעת יש תקוה בע"ה להציל ג"כ את הנפשות מעם-קדש שנפלו ברשות הכפירה, ר"ל, ולא יעצור זה מ"ש חז"ל ע"ז "כ"ב לא ישובון" , מפני שאחרי משך זמן גדול כ"כ, שנתבסם אויר העולם מקדושת תוה"ק, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף, וידידי שאל ע"ד טעם דבר זה. הנה, אהובי, אלה הם מהענינים העומדים ברומו-של-עולם ומקורם קודש ברזי-תורה. ולאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאע"פ שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מ"מ אין זה כ"א מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנס"י, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר ג"כ, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". ע"כ כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר' אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, ב"ב, שיצא מ"היכל קן צפור" , כלומר : מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כ"ב יחדו. וע"כ בזמן שהי' רחוק מגאולה הי' אפשר לקליפה להתלבש באמונות רעות בפועל כמו ע"ז וכשוף, ומינות היא ג"כ אמונה רעה תמציתה היותר רעה של ע"ז, וכשהיא בולעת איזה נפש סובבת היא אותו במצודים ומוצצת את דם החיים הרוחניים שבנשמתו, רח"ל. בסוד "שממית בידיה תתפש". אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כח לקליפה להמציא אמתות רעות, כ"א להקליש ח"ו את אור האמונה בלב החלשים. וחלישות זו, אע"פ שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה, והם כמו נתפסים ברשת באין דרך הצלה, אין לה שום ערך ועל מציאות כלל כ"א חסרון הסברה והארת השכל והרגש, ע"כ מיד שמאירין להם בדרך ד', ע"פ דרכי שכל ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיר עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבא לציון גואל.
ע"כ עלינו להיות בטוחים בחסדי השי"ת, הזוכר חסדי אבות להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית-עין, יהיו למודי ד', והכתוב אומר )זכריה י' ט'( : "ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו". כי הרע שבהם איננו כ"א חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש, ע"כ הם מתעוררים לכמה מחשבות של יושר וצדק, אע"פ שהם תועים בדרכם ולא זו הדרך ולא זו העיר, מ"מ הרבה מהם דבקים באומה בכללה ומתפארים בשם ישראל, אע"פ שאינם יודעים בעצמם מפני מה ולמה, ואע"פ שהם מחקים בזה את האומות שהם דבקים עכשיו כל אחד בלאומיות שלו, מ"מ שורש מדתו של עשו הוא פורה ראש ולענה, מקור רשע ושפיכות דמים וחורבן, ושורש ישראל הוא קדוש וטוב מוכן לצדק ויושר, שהוא באמת דעת ד' בעולם.

וזהו סוד "עני ורוכב על החמור" שאמרו בתק"ז שהוא דרא דעקבא דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר", סוד "כלו הפך לבן - טהור", וחמור אע"פ שיש בו סמני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, שמהן נמצאות שיש להן סמן-טהרה אחד, מ"מ יש בתוכיותו קדושה, שהרי הוא קדוש בבכורה, אלא שהיא גנוזה ומוסתרת מאד, וסופה להגלות ע"י העילוי של פדיון. ואלה הם דברים, שא"א לבארם בכל עמקם כ"א מפה לאוזן בשעת רצון המוכשרת ליושבים לפני ד'. עכ"פ הנני על משמרתי אעמודה לקרב ולא לרחק, ולקרב אפילו את המרוחקים בזרע. וזאת תהי' כל מגמת תפלת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ד' למקור החיים ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם, ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדות ד' הבאה מאתהפכא חשוכא לנהורא, וזאת היא עיקר התורה שנאמרת בהיכל משיח, כאמור בריש הזוהר. והיו נא דברי אלה לשמחת לב כ"ת ולב כל יראי ד' המצפים לישועתו באמת".

בציפיות לעתיד:
*"הנה אנוכי הולך למות"- הזכרת יום המיתה כתירוץ להנאה כמה שיותר!
אבל כשהצדיק חושב על יום המוות הוא נזכר ב"שוב יום אחד לפני מיתתך!".

יהודי לא אמור לפחד מהמוות:
באחד המעצרים של הריי"צ (חמיו של הרבי האחרון של חב"ד) איים עליו החוקר עם אקדח שלוף בידו, וטען כי "צעצוע זה כבר גרם לאנשים שונים, שסירבו לדבר - שידברו". הרבי, שלא נבהל מאיומי האקדח הטעון, השיב אז בנחת, כי "צעצוע" כזה אמור להפחיד רק אנשים שיש להם אלילים רבים ועולם אחד, "אולם אני - אמר הרבי - שיש לי א-ל אחד ושני עולמות. אינני נבהל מהאקדח שלך!"

רבי יעקב בן ר' מאיר כ"ץ מנורטהויזן, מחכמי אשכנז, שנהרג בנורטהויזן בשנת ה'קט (1349) בפרעות עקב המגפה השחורה, חיבר פסקי תוספות. עליו מסופר: ״..בקשו מהערונים שיתנו להם רשות להיות מוכנים לקידוש השם ואחר כך לקחו טליתיהם ואת התכריכים ואחר כך כשחפרו בור להריגתם וחיפו את הבור בקרשים ארזים בוערים באש עמדו כל הקהל ורקדו מפזזים ומכרכרים איש את ידו ורבי יעקב ורבי מאיר בנו בראשם וקפצו כולם לתוך הבור ורבי מאיר הלך סביבות הבור להשגיח שיהיו כולם שם ואחר כך כשנשאר באחרונה רצו הגויים להחיותו, אך אמר להם עוד רגע אני בחיי גן עדן וקפץ גם הוא..״.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: