פרשת בשלח - העולם האמיתי והתגלותו בשבת

העולם האמיתי - בפנים או בחוץ?[1]

ראוי שנוסיף להעמיק מעט בעניין מהות השבת וקדושתה, שיש בה תיקון גדול לעולם, הרמוז בסוד השבת שעליה נאמר "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז,כט).

יש ההבדל גדול בין שבת לששת ימי המעשה. בכל ששת ימי המעשה פנינו אל החוץ, למגע עם העולם שסביבנו. מה שאין כן בשבת, שאנו מתכנסים פנימה, לעולם הפנימי שבקרבנו, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״, לא רק מקום גאוגרפי, אלא מקום פנימי, עולמו הפנימי של האדם.

כי אכן, העולם השלם, העתידי, הוא עולם פנימי, ובו יש לכל אחד ואחד עולם לעצמו, ״כי הולך האדם אל בית עולמו״, עולם שלו. ואין הכוונה שלכל אחד יש עולם, כמשל ארמון גדול שלכל אחד יש חדר לבדו, וכמשל אדם על אי בודד. כי זוהי תפיסה חיצונית במהות העולם. לא כן הדבר, אלא העולם של כל אחד, הוא בעצמו ממש, עולמו הפנימי, והוא עצמו סוד מקומו של האדם.

במבט שטחי, נראה שהעולם מתרחש מחוץ לאדם, והאדם בעיקר מגיב למציאות שסביבו, ומנסה להתמקם בה, להיאחז ולהצליח להתקיים בה. במרחב הזה, האדם מוגבל, כבול בחוקים, חוקי טבע, חוקי פרנסה וכלכלה וחוקים חברתיים וכל כיוצא בזה. והוא מגייס את מיטב כוחותיו בשביל לשרוד, להתקיים ולהצליח בעולם הזה. להתקיים כלכלית, חברתית ובריאותית וכיוצא בזה. במבט זה נדמה, שככל שהאדם יצליח להשיג משאבים מן החוץ, כממון ושליטה על האנשים וכיוצא בזה, כן יצליח לו יותר במיקומו בעולם, ואושרו יבוא לו.

אך כל זה טעות הוא. כי באמת עיקר העולם האמתי הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, בעמדה הפנימית שנוקט ביחס לכל המציאות שסביבו. הלא תראה אדם עשיר, שיש לו את כל הון העולם, וכל השליטה בבריות, והוא יושב מדוכדך, כי יריבו הצליח יותר ממנו. ולעומתו איש עני, שאין לו אלא פת לחם, והוא וילדיו צוהלים ושמחים, כי הצליחו ביחד להשיג מעט כסף בשביל לקנות לעצמם בגדים לחג. הנה בוודאי מצד התנאים החיצוניים, העשיר אחוז הרבה יותר חזק וטוב בעולם. אך מצד העמדה הפנימית, ההתרחשות שבתוך הנפשות, העני מרוכז בנקודת הטוב, בשמחת הרצון, ואילו העשיר עסוק בכבלים ובגבולות, בחלק הלקוי והפגום. לכן, העני מאושר ועשיר מדוכדך.

 

עיקר העולם - בפנימיות האדם

היסוד הזה הוא שורש נכבד מאוד, הבא ללמד שלמעשה עיקר העולם הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. כל העולם בחוץ אינו אלא גורם המגרה מעורר את תכונות האופי הפנימיות של האדם. כמשל לחצנים המפעילים מנגינות שונות. ישנם לחצנים המפעילים מנגינות נאות, ניגוני געגוע, ניגוני שמחה, ניגונים צורמים או רעש מחריש אוזנים. כך האדם, בתוכו ישנם רגשות רבים, רגשות שמחה ואושר, אהבה ועומק, געגוע וענווה, כעס ואימה, פחד ושנאה, וכל מאגר הרגשות הזה הוא למעשה ההתרחשות האמיתית של האדם.

העולם בחוץ יכול להיות גורם משפיע על הלחצנים של הרגשות הללו. אך הוא אינו לוחץ באופן אוטומטי עליהם, אלא הוא גורם מעורר את האדם ללחוץ על הלחצנים, והאדם בוחר בפועל אם ללחוץ. כמשל אדם שמישהו עקף אותו בפקק ארוך, זהו גירוי מבחוץ, אך בבחירת האדם נתונה האפשרות, אם ללחוץ על לחצן הכעס והרוגז והנקמנות, או על לחצן האדיבות והחמלה והעין הטובה.

אך הנה מי שסבור שהעולם האמיתי מתרחש מחוץ לו, הוא כמעט ואינו אלא מגיב לתכתיבי המציאות החיצונית ולסולם ערכיה, שקבעה מהו אושר ומהו מכאוב, והיא מנהלת את העולם הרגשי של האדם וחוויות חייו.

אך אדם בן חורין, לומד להכיר את העולם שבקרבו, ולומד להפעיל אל לחצני רגשותיו, בצורה בלתי תלויה בעולם שמחוץ לו.

והוא בשני אופנים, האחד, שיש לו שליטה ובחירה מה להפעיל וכיצד להגיב לכל התרחשות שחוץ לו. ושומר על עצמו שלא להיסחף אחר המציאות שחוץ לו, ואינו נותן לה להפעיל בקרבו לחצנים שיסבו צער לו ולאחרים, ויפגעו באמונתו וערכיו. כמו כן, הוא יודע להפעיל את הלחצנים האהובים עליו, גם מעצמו, בלי צורך במשאבים מן החוץ, אלא באמצעות עולמו הפנימי, כמחשבה ודימיון, שבאמצעותם מגרה ומעורר את לחצני האושר והשמחה. כך, אין הוא זקוק להשיג איזה נכס מיוחד בשביל לחוש שמחה וסיפוק, אלא מתבונן הוא פנימה, לתוך נפשו, ומוצא את כל אושרו בקרבו, את כל צרכיו בכוח מחשבתו ורעיונו. ומתוך מבט זה ניגש גם חוצה, כי כשלדוגמא חפץ באיזה דבר, ונמנע ממנו להשיגו, אין הוא נכנס לצער ודכדוך, אלא מתבונן על האתגר, כיצד להיות בן חורין מאותו הדבר, או להבין את השכלול הפנימי שבא לו דווקא מתוך מניעת אותו הדבר.

מכל הדברים הללו באנו לשקף שתי צורות הסתכלות ותפיסת מציאות - האם המציאות האמיתית היא מחוץ לאדם, והאדם עמל להתאים עצמו לסביבתו, כזיקית המחליפה צבעים לפי צבעי הסביבה, ונמצא שהאדם הוא סוג של טפט, רקע של המציאות האמיתית, חסר עצמיות ותוכן פנימי, נגרר אחר גירוי החוץ שמנהלים אותו, כספינה המיטלטלת בים. או ההיפך הוא הנכון, שהמציאות האמיתית מתרחשת באדם עצמו, וכל הסביבה היא רק גורם מעורר, לא מציאות מוגמרת ומוחלטת, אלא אופציה, מעין תפריט לבחירה, והאדם קובע באמת את המציאות האמיתית, לפי הבחירה שבמחשבתו.

זה העולם האמיתי, עולמו של כל אחד ואחד, העולם הפנימי, שהוא המקום בו גר האדם, והוא כל האקלים והסביבה שקובעת את כל גורלו ואושרו. אלא שעולם הזה אבד מאיתנו, בנפילת האדם, ממעלת המחשבה, מהכרת ערך החיים הפנימיים, באובדן עצמיותו ונהייתו אחר הנחש, אחר העור, המעטה האטום של חיצוניות העולמות כולם. אך לעתיד, שילך האדם לעולמו, אל מקומו האמיתי, יכיר את חירותו, את אושרו שהוא בתוכו ממש, ולא יושיט ידו לאכול ממה שאינו שלו, מעץ הדעת טוב ורע, מחיצוניות החיים כשהיא מנוכרת לפנימיותם.

 

׳אל יצא איש ממקומו׳

זוהי קדושת השבת, הארה וחלון מאותו עולם שכולו טוב, מעולם שהוא סוד המחשבה, סוד העולם שבתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. על כן, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״. לא יצא אל העולם שבחוץ, לחוש שכל תפקידו הוא התמקמות בעולם שבחוץ, אחיזה איתנה בו, זכייה במכרז, קניית מוצר חדש, עשיית עסקה חדשה, מציאת חן בעיני אדם, חנופה לאיש בעל מעמד.

לא יצא האדם ויושיט ידו לחפצים שאינם שייכים לעולמו הפנימי, יבדל מהסביבה החיצונית הרחוקה מעולמות המחשבה והרגש הפנימיים, לא יאחז כלי שמלאכתו לאיסור, חפצי מוקצה, השייכים לעסק החיים החיצוניים, ולא למהות הפנימית.

כמו כן, לא יתעסק במציאות חסרה, לנסות לתקנה, כי בכך יפול לעולם האמצעי, ההכשרה, ולא לתכלית העצמית. ירד ממעלת המחשבה, שהיא באושרה אינה תלויה בשום מעשה ושום מוצר חיצוני, ואינה צריכה כלל לעצור את שלמות אושרה, לרגעים של הכשרת המציאות, תיקון המוצרים, כמשל התזמורת המנגנת ומרקידה את הקהל, שאין לה באותו העת לעצור את נגינתה כדי לכוון את הגיטרה והכלים, והוא מעצור בשטף השמחה.

זוהי השבת, שלמות בלי חסרון, הבאה מכוח ההתרוממות לעולם המחשבה, העולם הפנימי, שהוא באמת שלם תמיד, כי כל ההזדקקות של האדם אל הסביבה, נובעת מנפילתו, מהדברים החיצוניים של החיים, שהתנתקו מהרבדים הפנימיים, והתשעבדו לחומר. לכן, זקוק הגוף למזון מן החוץ, כדי לחיות. מה שלא היה קודם החטא, שאז היה הגוף ניזון מהנפש והנפש מהרוח והרוח מהנשמה והנשמה מצור מחצבתה. אך לאחר החטא, נקרע הגוף ממקור חיותו, מהדבקות בחיים הפנימיים, ונעשה משועבד לעולם החיצוני, ולכן נאחזו בו המחלות והמכאובים, וזיעת האדם למצוא לחם לזון עצמו.

 

נפילת האדם וימי החול

עניין זה מתבהר היטב מהשורש שגרם להיווצרות ימי החול, שהוא חטא אדם הראשון. כי אלמלא חטא, היה נכנס לעולם שכולו שבת, ושוב לא היו ימי חול. ומתוך מהות החטא נוכל להבין עניין זה.

כי הנה מבאר המהר״ל, שעיקר חטאו של אדם הראשון היה בהתנכרותו לפנימיותו ועצמיותו, שיצא חוץ מעצמו לידיעת הרע, שלא שייכת לחייו הפנימיים, וביקש ונהה אחר החוץ. חטא אדם הראשון הוא אובדן התמימות, שלמות האדם עם עצמו ומקומו, ביציאה ונהייה אחר המעטפת החיצונית. ובאכילת עץ הדעת, ערב האדם בתוכו מרכיבים מן החוץ לו, עד שנתשעבד לעולם החיצוני, ונעשה עבד אליו, ונקשר עימו בחייו, עד שצריך להעלות עצמו ממנו.

אלו הם כל ששת ימי המעשה, שנגרמו בעקבות החטא, ועימם כל המלאכות הקשות, בתיקון העולם ובשעבוד האדם לתיקון כל מה שחוץ אליו. אלמלא חטא, לא היה מוטל זאת על האדם, כי הוא נברא ביום השישי, ואין לו שייכות עצמית לכל הימים הקודמים, ימי המלאכה הקשה. אך בחטאו קלקל, ונשתעבד למציאות החיצוניות, עד שישוב לתיקונו, אל חייו הפנימיים.

אך מכל מקום, כל הנפילה הזו אינה אלא לגוף ולחיצוניות החיים, לא לפנימיותם. כי המחשבה, והעולם הפנימי של האדם, נותרו בלתי תלויים כלל בחיצוניות. ותראה שהאדם עומד למבחן וניסיון, כי הגוף משועבד, והנשמה בת חורין. אך הרוח והנפש, אם ימשכו אחר הגוף יחושו גם הם משועבדים, והוא כל הדיכאון והצער והיאוש הבאים לרגלי חסרונות של הגוף, בחסרון ממון וכיוצא בזה. או יתרוממו המה למעלת הנשמה, ולא יפעלו בשעבוד הגוף, ואז כל מחסור גופני, יהפוך לאתגר צמיחה נפשית ורוחנית, ויתהפכו לאור. כל אלו עמל האדם בששת ימי המעשה, כי שם צריך לעמול לצאת ממאמרי הגוף ומכאוביו, ולשחרר נפשו מתוך עול החומר וטרדותיו, בהתעלות לתורה ותפילה וקדושה, ומשא ומתן באמונה ובביטחון בה׳ יתברך.

 

התעלות העולם והאדם בשבת

אך ביום בשבת קודש, יום ידידות, בא עילוי עצום, עד שאפילו הגוף מתרומם בו, ומצווה לרוחצו ולהלבישו בבגדי השבת, ללמדנו שגם הוא נכלל במרומי קדושת הפנימיות, מעין עולם הבא, מעין גן העדן שקודם החטא, בו היה הגוף ניזון מהנשמה. לכן מאכלי שבת קודש הם, ואף הוצאות השבת אינם מן המנין, כי אינם מכלל השעבוד, אלא הם שפע שמיימי מלעילא, בלי טורח ועמל של זיעת האדם אשר נתקלל. כי השבת לעילא מהקללה, כי היא טל חיים, ולא ל״ט מלקויות, ל״ט קללות, לט שהוא בארמית לשון קללה. זוהי ההתרוממות לשבת קודש, עולם המחשבה העליונה, שבו הכל שלם ומתוקן, בלי שום חסרון, ובלי שום הזדקקות למציאות החיצונית המשעבדת את רוח האדם ומגמדת קומתו, לחוש עצמו עבד נרצע לה, שכל מטרת חייו לעמוד במבחן שלה ולקבל את אישורה ואושרה.

השבת היא קריאת תיגר על כל עלמא דשיקרא הזה, היא איננה רק פתח מילוט מבית הכלא של החיים החיצוניים, אלא היא גם דרך למציאת היחס נכון בכל ששת ימי המעשה, שיבוא האדם, ממולא רוח גדולה ועוצמת חיים פנימיים, לאחר קדושת שבת, ומתוך כך יגש לששת ימי המעשה, וידע שכל מהות המלאכות והמגע עם העולם בחוץ, אינם אלא בשביל פנימיות החיים, בשביל המהות העצמית של האדם. ואז תהיה מלאכתו נאמנה לעצמיותו, ורצונו בנכסים ובממון יבואו בהלימה אל חייו הפנימים, על ערכיו היסודיים, אל הקודש, אל חיי המשפחה והקהילה, ואל כל תכלית העולמות כולם.

עוד ישכיל וידע סוד היחס בין הפנימיות והחיצוניות, שכל ההויה החיצונית מקבלת חיותה מהשפע הפנימי, שהוא ברכת ה׳. וידע שעיקר הצלחתו גם בענייני העולם הזה וקנייניו ומשאו ומתנו וכל עיסוקיו, אינו אלא מכוח ברכת ה׳ שבקרבו, סוד דבקותו בה׳, במצוות ומידות ומעשים טובים, ותורה וצדקה ואמונה. כי בכך מחבר את הפנימיות למעשיו שבחיצוניות, ומשרה שכינה במעשה ידיו. ואמונה זו מתגברת מכוח השבת, המבררת היטב את סוד היחס בין הפנימיות לחיצוניות, כיחס השפע הפנימי המחייה את הכל.

השבת, היא מקור האמונה והביטחון של האדם, תעצומות הנפש ללכת אחר ה׳, היא הפתח לתפילה ותורה ולכל עבודת ה׳ בימי החול. כי מתוך ההתייחדות הפנימית, מתפוגג שכרון החושים של עלמא דשקרא, ומתברר לאדם היטב מה סוד הצלחתו, וכיצד צריך שיהיה הילוכו בעסקי חיי העולם הזה.

לכן השבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, כי היא מוצא ומבוא אליהן, ומתוכה מתברר הערך העצום שבהן, באשר הן נקודות הממשק והחיבור בין כל עיסוקי האדם בעולם, ובין אור האלקות השורה במעשה ידיו. זוהי שבת קודש, נעימות ידידות מתק הדבקות האלקית, שהיא מקור הברכה, השפע המרומם את העולם הזה אל מעלתו ומקומו. בלא שבת חלילה, הנתק הנורא בין האדם ובין נשמתו היה משאירו לעד כבול בתוך טומאת חיצוניות החיים. אך השבת, היא המרוממת את הכל, ומביא את העולם הזה, לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

השבת, היא המרחב המתוקן מהחטא הקדמוני, היא הקריאה הגדולה לבני האדם - שובו אל עצמכם, אל נשמתכם, ואל ה׳ אלוקים. מצאו את האור שבמעמקים, ומתוכו תיישרו גם את כל המרחב הציבורי, לנקותו מחיידקי החטא, מרעלי לשון הרע ורכילות, ומגפות השנאה והקנאה, המזהמים את הנפש, המעבירים את האדם מהעולם. אורה של השבת, היא ישועת האנושות, היא ברכת הנשמה, והיא שפע התיקון, שימתיק את החיצוניות, וישפיע בה שפע של טובה וברכה במהרה.

---

[1] הרב ראובן ששון.

פרשת יתרו - אהבת ה' לעמו במתן תורה

 

הרב אברג'ל זצוק"ל (אמרי נועם שמות עמ' קצד'):

בפרשתנו נמצא המעמד הנשגב ביותר שהיה אי פעם עלי אדמות – מעמד הר סיני.

כתוב (ראה תניא פ"כ) שבדברה הראשונה: "אנכי ה' אלקיך" נכללו כל הרמ"ח מצוות עשה של התורה, ובדברה השניה: "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" נכללו כל השס"ה מצוות לא תעשה של התורה.

בנוסף כתב השל"ה הק' (יתרו תורה אור ג') שבכל עשרת הדברות ישנן שש מאות עשרים אותיות – כמנין כת"ר, כנגד תרי"ג מצוות התורה, ושבע מצוות דרבנן שנוספו בהמשך הדורות.

כל זאת כדי להשמיענו שבעשרת הדברות כבר נכללה כל התורה כולה, וכל אחת ממצוות התורה יונקת את כוחה מאות אחת מתוך עשרת הדברות, ובמסירת עשרת הדברות כבר נמסרה לעם ישראל – אם כי לא בפועל אלא רק בכח – כל התורה כולה.

לכן בפתיחת הדברות נאמר: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר".

כותב הזוהר הק' (יתרו צ:): "כללא דא הוא כללא דכולא, כללא דלעילא ותתא". כלומר, עשרת הדברות הן כלל הכל, ובמסירתם, נמסרו בעצם "כל הדברים" – דברי התורה - שעתידים להמסר מעתה ועד עולם.

מה שמוזר הוא שהפלא הגדול הזה לא ארך זמן רב, שהרי כדי לומר את עשרת הדברות לא צריך יותר מרבע שעה. וגם אם נוסיף את כל מה שהיה מסביב לעצם מסירת הדברות, נמצא שכל המעמד כולו היה לא יותר משעה. ובכל זאת, בזמן קצר זה הקב"ה מסר לעם ישראל את היסודות והשורשים של כל התורה כולה.

הסיבה היא שעם ישראל התכוננו במשך מספר הימים שלפני מעמד הר סיני הכנה גדולה ועצומה. עם ישראל קידשו וטיהרו את עצמם מבית ומחוץ. הם גיהצו את ליבם והסירו ממנו את כל המידות הרעות והתאוות המגונות והפכו אותו לכלי טהור ונקי.

מכיוון שמצד עם ישראל היתה הכנה רבתי והם היו בבחינת כלי ראוי – ממילא בהגיע הזמן המיועד שהקב"ה חפץ למסור להם את תורתו, לא היה צריך לשם כך יותר מרבע שעה.

במילים אחרות: מצד הקב"ה לא צריך יותר מרבע שעה כדי למסור לאדם עולם ומלואו, אלא שהאדם צריך להיות כלי ראוי לכך, ויצירת הכלי תלויה בגודל ההכנה הנפשית של האדם.

כל העיכובים בהשגת האדם באים כתוצאה מכך שהוא אינו כלי ראוי, וזאת משום שהוא לא עשה הכנה ראויה.

תמיד נזכור שכמו שבמעמד הר סיני, מאחר שעם ישראל עשו מצידם הכנה ראויה, לכן בזמן קצר כל כך היה די להקב"ה להשפיע לתוך ליבותיהם את היסודות של כל התורה כולה – כך הדבר גם בכל דור ודור ובכל יום ויום ובכל אדם ואדם, כגודל ההכנה שיעשה מצידו, כך גודל השפעת התורה שישפיע לו הקב"ה.

 

כדברי רבינו הרמח"ל (דרך ה' א,ד,י): "האדון ב״ה מאיר תמיד למי שיתקרב אליו, ואין מניעת טוב מצדו כלל, אלא מי שלא יתקרב אליו יחסר הארתו, והמניעה מצד המקבל לא מצד המשפיע"!

 

מצידו של הבורא אין מניעה כלל, להיפך, אהבת ה' אלינו היא כל כך עצומה (עובדה שאנחנו חותמים בברכה "אוהב את עמו ישראל", אם היה ספק לא היינו יכולים לומר זאת בשם ומלכות) שהבורא רק חיכה בקוצר רוח שנהיה מוכנים לקבל את התורה.

 

תיאור מרגש כל כך של הציפיה הזו נמצא בדברי אור החיים הק' על הפרשה (שמות יט,א):

"הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו?

ואם לצד הדרך הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ (סנהדרין צ"ה.) בלכתו לקחת אשה ליצחק ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשיאת ראש כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה?

אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן כי לא היו ישראל ראוים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה והוא אומרו לצאת בני ישראל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש הג'...

והצצתי בענין ואראה עוצם חשקו יתברך בישראל שניכרת מתוך מעשיו בהעיר למה הטריחם ה' בדרך עד החדש הג'...

אכן זה יגיד עוצם חשק נתינת התורה לישראל, כי לגודל חשקו ברוך הוא בהם לא רצה להביאם ולהתעכב זמן ארוך בלא חתונה בבית חתנות, ולזה היה ממעיט הימים בריחוק מקום, ותקח לך שיעורן של דברים מחשוק וחשוקתו כי לא יצטער בעכבתו מבוא אליה כל זמן שלא הגיעו עת דודים ועדיין לא עלתה כלה לחופתה אשר לא כן בעת כלה בחופתה לא יעצור כח לעכב ביאתו אליה".

פרשת יתרו - לא עוזבים את ארץ ישראל

לא עוזבים את ארץ ישראל

  

כתוב במגילת רות[1] שאלימלך מחלון וכליון ירדו מהארץ (כי היו עשירים ולא רצו להוזיל מכספם לעניים). ואז מחלון וכליון מתו שם בחו"ל כיון שירדו מהארץ.

ממה הם מתו?

כתוב בתוספתא שהם מתו מרעב!

ואילו כשנעמי חוזרת לארץ כתוב "ותהום כל העיר", מה הכוונה "כל" העיר?

אלא כולם נשארו. לא מת אפילו אחד ברעב.

זו תשובה ולימוד לכל מי שמתרברב ברצונו למשוך את כספו ולעבור לחו"ל.

נתנאל אליסון: לסבא שלי, הרב אליקים אלינסון קראו במשפחה "הכבשה הלבנה". כי בעוד כל משפחתו בגייצד שבאנגליה היו לובשי שחורים, הוא נדבק קשות בחיידק הציוני. למרות שבאנגליה הוא היה רב חשוב, התעקש לעלות לארץ.

אבל אשתו, סבתי, סבתא רות האהובה, היא ממשפחת רוטשילד המיוחסת (בת נינה של אחד הברונים). לא אחד כמו אבא שלה, סבא יוסף רוטשילד, ייתן לנסיכה שלו להידקר מהקוצים בפלשתינה מוכת השרב.

לבסוף, כשהבין אבי סבתי, שסבא שלי רציני או משוגע ברצון שלו לעזוב את הירוק האירופאי ולעלות לארץ החמסין, הוא ביקש ממנו רק את ההתחייבות הנ"ל:

אם הולכת להיות בארץ ישראל שואה שניה, אתה מיד מחזיר את הבת שלי והנכדים שלי לשוויץ.

וערב ששת הימים, מי ידע שננצח. הרגישו כאן ששואה שניה מתקרבת.

סבא אליקים היה חייב למלא את השבועה.

בלב כבד הוא עלה למטוס עם אשתו ושניים מילדיו, אבא שלי ואחותו הבכורה, וטס לשוויץ. ממש יום לפני המלחמה.

כשהגיע לאבי אשתו, יוסף רוטשילד, אמר לו:

הנה אני ורות והילדים. קיימתי את השבועה. הגענו.

אבל אז הוסיף ואמר אל מול פניו ההמומות של סבא יוסף:

הילדים הקטנים יישארו אצלך בשוויץ. אבל אני ורות בתך, חוזרים לארץ עוד היום.

מה?!? 

זעק חמיו.

אתם משוגעים? אתה יודע מה הולך להיות שם?

ואז סבא אליקים, שאמנם היה ג'ינג'י באופי אבל עדיין אלוהים יודע מאיפה היה לו את האומץ, הסתכל לחמיו בעיניים ושאג מנהמת ליבו במבטא מלעילי:

"וכי אני מחלון?! וכי אני כיליון?!"

דממה השתררה.

מחלון וכיליון, בניו של אלימלך ממגילת רות, אלו שברחו מהארץ כשהיה קצת קשה. הלכו לארצות השפע ולבסוף חלו ונתכלו וזכר אין להם.

עוד באותו היום, סבא אליקים, יחד עם רות שלו, סבתא שלי, עלו על מטוס לארץ ישראל. במטוס היו רק הם והטייס כי מי משוגע לחזור לארץ מוכת מלחמה.

סבא וסבתא שלי היו המשוגעים האלה.

"וכי אני מחלון?! וכי אני כליון?!"

זוכה סבתא רות להאריך ימים, והשבוע כבר נולדה לה בת נינה, זהר, החימשה השנייה בארץ ישראל.

וזו לשון התוספתא (ע"ז פרק חמישי) על החשיבות של ישיבת ארץ ישראל: "וכן היה ר"ש אומר אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי צבור היה ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב והיו כל ישראל קיימין על אדמתן שנאמר (רות א) ותהום כל העיר עליהן מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב.

הרי הוא אומר (בראשית כח) ושבתי בשלום אל בית אבי שאין ת"ל והיה ה' לי לאלהים ואומר (ויקרא כה) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם אלוה אין אתם בארץ כנען איני לכם לאלוה.

וכן הוא אומר (יהושע ד׳:י״ג) כארבעים אלף חלוצי הצבא ואומר (יהושוע ב) כי נתן בידי את יושבי הארץ וגו' וכי עלתה על דעתך שישראל מכבשים את הארץ לפני המקום אלא כל זמן שהם עליה כולה נכבשה אינן עליה כולה אינה נכבשת.

וכן דוד אמר (שמואל א כו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' וגו' וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד עבודת כוכבים אלא שהיה דוד דורש ואומר כל המניח את ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא כאילו עובד עבודת כוכבים דכתיב (ירמיהו לב) ונטעתים בארץ הזאת באמת אינן עליה אין נטועין לפני באמת לא בכל לבי ולא בכל נפשי.

ר' שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן כיצד עובד כוכבים שעשה משתה לבנו והלך וזימן את כל היהודים שבעירו אע"פ שהן אוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד ע"ג עובדי עבודת כוכבים הן שנא' (שמות לד) וקרא לך ואכלת מזבחו".

עד כאן דוגמאות שליליות, בפרשתנו אנו רואים להיפך, דוגמא חיובית על אדם שעשה חשבון נפש ובא והצטרף לעם ישראל...

 

כותב המדרש רבה (יתרו כז,ו): "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ... עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה כשראה יתרו שאבד הקדוש ברוך הוא את עמלק מן העולם הזה ומן העולם הבא תוהא ועשה תשובה... אמר אין לי לילך אלא אצל אלוה של ישראל...".

המדרש שמואל (פרשה יב) כותב יותר מזה: "אמר רבי יהודה בר סימון מיכתב היה יתרו באסרטיא של עמלק" ושם בהערה מוסבר שהיה בצבא עמלק[2].

 

יתרו נמצא במשולש רשע עם עמלק ופרעה ועושה חשבון נפש ומצטרף למי שהוא רואה שהאלוקים האמיתי נמצא לצידו!

 

בפרשת יתרו מקבלים עם ישראל שני כתרים, כתר אחד כנגד 'נעשה' וכתר אחד כנגד 'נשמע', לצערנו הרב לאחר חטא העגל נלקחו מאיתנו כתרים אלו.

גמ' (פח.): "דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".

 

הגמרא ממשיכה ואומרת שכתרים אלו יחזרו אלינו, אבל איפה הם יחזרו?

שם: "אמר ריש לקיש עתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר 'ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם' שמחה שמעולם על ראשם".

רק מתי שעם ישראל יחזור לארץ ישראל  - "ובאו ציון ברינה" אז נזכה לכתרים של מתן תורה!

 

מעניין שזה הוא אותו ריש לקיש שכועס על רבה בר בר חנה שלא גר בארץ ישראל, אולי בגלל ההבנה הזו שרק כשעם ישראל בארצם הם יכולים לזכות בכתרים האלו חזרה!

גמ' (יומא ט:) "ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז' אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".

 

הברון הירש, שהיה עשיר עצום ונדבן גדול חשב רבות איך להציל בכספו את עם ישראל מכל הפרעות, השנאה והדלות שהיו באירופה בימים ההם. הוא ראה את ארץ ישראל שממה. טורקים וערבים נבערים מדעת שולטים בה. השוחד שולט ביד רמה. פורעים פרעות ושופכים דמים. האדמה רועדת והבתים נהרסים. מלריה וקדחת מפילות חללים והמצב הכלכלי קשה מנשוא. הוא ראה מה שראה יצחק אבינו בשנות הרעב. 

מה עשה הברון הירש? הקים קרן עם הון עתק לעודד את היהודים להגר לאמריקה. מיליוני יהודים מאירופה היגרו לארצות-הברית. גם יהודים מסוריה ומארץ ישראל קיבלו ממנו סיוע גדול לעזוב את מקום מגוריהם ולהגר ליבשת אמריקה. שם הוא חשב שהם יצליחו כלכלית ולא יחיו חיי עוני עוד.

בכספו העצום הוא קנה קרקעות בארגנטינה, הקים שם חוות ושילם ליהודים כרטיסי נסיעה באנייה על חשבונו. הוא הקים מוסדות אשר בהם לימדו אותם את השפה האנגלית והספרדית וכן מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו בכבוד.

חשבון התרומות שלו היה אדיר. בערכים של ימינו מדובר בסכום עתק של מיליארדי דולרים. בפגישתו עם הרצל אמר לו הברון הירש שהוא מוכן לתרום את כל הונו העצום למען גאולתו של עם ישראל. כל כך הרבה אהבת עם ישראל הייתה לו, אבל לא לארץ ישראל.

הוא הצליח בשלב הראשון. חצי מיליון יהודים היגרו לארגנטינה והתפרנסו היטב. גם לארצות-הברית היגרו מיליוני יהודים שחיו חיי רווחה כלכלית. לארץ ישראל הגיעו מאות אלפים בלבד.

מאז עברו מאה ועשרים שנה, כשמסתכלים על תוצאות מעשיו רואים דבר נורא. רוב היהודים שהוא עזר להם להגר לאמריקה התבוללו בנישואי תערובת, איבדו את הזהות היהודית, שכחו שהם יהודים. מחצי מיליון היהודים שהיגרו לארגנטינה נשאר רק רבע מיליון יהודים.

מסתבר שרצון טוב ונדיבות רבה לא מספיקים בשביל לעזור לעם ישראל. צריך לדעת כי אלוקים נשבע לאבותינו להחזיר אותנו אל הארץ הזאת, והוא זה שמנהל את העולם. את זה לא ידע הברון הירש, או ידע אבל לא פעל על-פי זה.

 

לעומתו הברון רוטשילד ידע ופעל על-פי השבועה הזאת.

 

גם הוא תרם סכומי עתק למען עם ישראל, אבל הם לא הגיעו לגודל הסכומים שתרם הברון הירש. גם הוא ראה את הפרעות ברוסיה חמישים שנה לפני השואה. גם הוא הסכים לתרום סכומי עתק בכדי לפתור את צרת היהודים.

למזלו של הברון רוטשילד היה לו רב, הרב צדוק כהן זצ"ל, שהיה בימים ההם הרב הראשי של פריז ולימים היה לרב של צרפת כולה. בניגוד לרוח הימים ההם ובניגוד לחלק מהרבנים באותה תקופה, הרב הזה תמך בתנועת "חיבת ציון". הוא הבין את מה שכתוב בפרשה שלנו. הוא הבין שמתחת לרעב ולשממה מסתתרת ברכה גדולה.

הברון רוטשילד קנה מאות אלפי דונמים של קרקעות בארץ ישראל. הוא השקיע בחפירת בארות ובנטיעת כרמים והכשיר את היהודים לעבודת קרקע. הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת על-מנת שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין. גידול זה, לפי דעתם של המומחים, היה המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי.

אם משווים את תוצאות פעולתו של הברון הירש לתוצאות פעולתו של הברון רוטשילד רואים כי מחצי מיליון היהודים שרוטשילד עזר להעלות לארץ ישראל צמחה מדינה שלמה ומצליחה, שיש לה ולתושביה זהות יהודית. כמעט שאין בה נישואי תערובת. היא הפכה למדינה שיש לה עוצמה צבאית, כלכלית וגם רוחנית.

כל זאת לעומת הכישלון ממעשיו של הברון הירש, שגרמו התבוללות נוראה ואיבוד זהות העם.

הרב הלל אליהו ליברמן הי"ד בספרו 'אהבת הארץ':

הכתוב אומר "ויוסף הורד מצרימה" - להגיד שבחו של יוסף הצדיק שלא יצא מארץ ישראל מרצונו, אלא בעל כורחו - וזהו "ויוסף הורד מצרימה", ולכן זכה שמה במצרים לגדולה ומלכות.

פירוש : היות ולא יצא מארץ ישראל מרצונו הוא, אלא בעל כורחו, לכן קדושת הארץ נשארה אצלו.

כמו שכתוב בהמשך: "ויהי ד' את יוסף ויהי איש מצליח"- כלומר זה שה' היה את יוסף, והלא השכינה נמצאת רק בארץ ישראל ולא בחו"ל?

אלא משום הכתוב בראש הפרשה "ויוסף הורד מצרימה" - בעל כורחו - על כן השכינה באה אתו מארץ ישראל- נשארה אצלו "ויהי איש מצליח"...

באותה מידה מעיד יוסף אודות עצמו "כי גנב גנבתי מארץ העברים" הוא גם מתאר את הדרך בה נלקח מארץ אבותיו – אל מצרים, וגם טורח להדגיש כי לא מדובר בארץ כנען חלילה, אלא דווקא בארץ העברים. "יוסף הצדיק חיבב את הארץ" ולכן יוסף התעקש לקרוא לארץ ישראל "ארץ העברים" ולא "ארץ כנען" כדי להודיע שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בלבד- כלומר הבעלות על הארץ היא של עם ישראל"...

הרב הלל ליברמן הי"ד אהב את הארץ בכל נימי נפשו, בגיל 21 'עשה עליה ' לבדו ובנה בה את ביתו. הוא הקפיד מאוד לאכול מאכלים מהארץ בלבד - "אני נכנסתי לארץ, עכשיו אני רוצה שהיא תיכנס לתוכי", היה נוהג לומר.

---

[1] תודה רבה לרב משה רגב על התובנה הנפלאה הזו.

[2] אפשר לקרוא כאן בקישור.

פרשת פקודי - לשם יחוד

לשם יחוד

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: כשמתבוננים בפרשת 'פקודי', רואים לכאורה שבפרשה זו אין בה חידוש, ולכאורה נראה ח"ו שפרשה זו מיותרת, שהרי בפרשת 'תרומה' ה' ציוה להביא תרומה לבניית המשכן וכליו, ובפרשת 'תצוה' ה' ציוה את משה על מלאכת המשכן היאך לעשותו, ושאר הפרשיות הם העשיה עצמה, ובויקהל נשלמה העשיה, ולמה נצרכה פרשת 'פקודי'?

אלא התשובה לזה היא שכל הענין בפרשת 'פקודי', הם "פקודי המשכן" רק לספור את כל מה שהיה נצרך למלאכת המשכן, וליתן דין וחשבון, כמה היה מאסיפת התרומות, וכמה הושקע בבניית המשכן, לומר לך שאפילו משה רבינו אשר עליו נאמר בכל ביתי נאמן הוא, היה צריך לשקול כל פרט ופרט ולראות שהכל מאוזן וזהו שאמר הכתוב "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן", ועד כדי כך שחכמים ז"ל אמרו במדרש (תנחומא) שמשה רבינו עשה את החשבון ויצא לו מינוס, היה חסר לו בחשבון ההוצאות של בניית המשכן אלף שבע מאות שבעים וחמישה, עד שנזכר שלא לקח בחשבון את הווים, עד שהוצרכה התורה לחזור ולפרט "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים". פלא עצום, איך שנתן חשבון מדויק על כל עבודת המשכן.

כמה הדבר מחייב, אם משה רבינו נתן דין וחשבון, מי אנו שנחיה בלי דין וחשבון? וזה מחייב את האדם, העולם לא הפקר. אתה לא יכול לחיות כמו שאתה רוצה, יש עולם ואתה עתיד ליתן דין וחשבון, בורא עולם נתן לך גוף, נתן לך נשמה, נתן לך אשה, נתן לך בית, מה אתה עושה עם זה?

במשפט אחד – מי שחי בלא חשבון הוא לא בן אדם והוא לא יצליח לא בגשמיות ולא ברוחניות. וחייב אדם לעשות חשבון זה יום יום, לראות היכן הוא עומד, כמו שבעל מכולת חייב לערוך חשבון פשוט היכן הוא עומד. שאם לא כן, הוא עלול להפסיד את הכל, הרי גם עובד וגם מפסיד. ולכך כדי שלא יפסיד צריך לעשות חשבון, לראות היאך מרויח, ושכל השימוש שלו יהיה רק מחשבון הרווחים ולא מהקרן, שהרי אם יאכל את הקרן עלול להפסיד. ואם על דברים כאלה אדם עושה חשבון איך לא יעשה חשבון על החיים שלו – על הזמן? זמן זה חיים, חודש מורכב משבועות, מימים, משעה, מדקות, משניות. וזה חשבון של חודשים ויש חשבון של שנה. היום יש כל מיני מאזנים, יש חשבון של יום, יש חשבון של חודש, ובכל אחד מהם יש חשבון של רגעים, "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז,יח). בקיצור כל ענין הפרשה הוא ללמד את האדם את הענין של חשבון.

ויש עוד ענין בפרשה שמלמד אותנו על הענין הנ"ל. חוזרת התורה בפרשה שלנו כמה פעמים על ענין "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וַיַּעֲשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ, זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" וכו' וכו' שמונה עשרה פעמים. ואם ניקח בחשבון גם את הפסוקים שנאמר בהם "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ", ונצרפם יחד יוצא עשרים ושש פעמים כמנין הוי"ה.

אַי אַי אַי. אל תבדוק רק אם עשית או לא עשית, הרוחת או לא הרוחת, אלא תבדוק את הלשם שמים שבעשיה שלך, את האיכות של מה שעשית. שהרי בכל מעשה צריך לבדוק גם את המעשה אם, נעשה ע"פ ההלכה, ע"פ הזוהר, ע"פ האר"י ז"ל, וגם את הכוונה שעשה[1]. ישנם שני בני אדם זה עושה וזה עושה, לדוגמה הנחת תפילין, שניהם מניחים בדקדוק אולם זה עושה עם כוונה וזה בלי כוונה. ויש פעמים שבאדם עצמו יש את שתי הבחינות, שלפעמים עושה עם כוונה ולפעמים בלא כוונה. זה שעושה בכוונה – המצוה או הלימוד שעושה נוסק לגבהים. וזה מה שאומרת התורה "כאשר ציוה ה' את משה", "כאשר ציוה ה' כן עשו" עם כל הדקדוקים עם כל הכוונות.

שמעתי באוזני ממורינו ורבינו ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל שדיבר בכל ענין לומר 'לשם יחוד', ובפרט הדגיש וצעק בהתלהבות שצריך להקפיד לומר את המילים "בשם כל ישראל".

ונסביר את הדברים. הנה לא מיבעיא במצוות דאורייתא ודרבנן שצריך האדם לומר 'לשם יחוד', זה פשיטא, אלא אף בכל דבר של דקדוק הלכה או מנהג ישראל שבא לקיים צריך לומר 'לשם יחוד'. ואפילו בכל מעשה שעושה – הולך לאכול, הולך לפגוש במישהו או כל הנהגה של האדם בחיי היום יום, תאמר 'לשם יחוד'. שהרי אמרו חז"ל "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג,ו). איך יכול לקיים בכל דרכיך דעהו? תאמר 'לשם יחוד', ובזה מרויח שכל מעשה שעושה אפשר לומר עליו "כאשר ציוה ה' כן עשה". שהרי חז"ל אומרים שבכל דרכיו האדם נבדק, ואם האדם אומר קודם המעשה 'לשם יחוד' בזה כבר קיים את הבדיקה שהרי אמר שעושה מעשה 'לשם יחוד' קוב"ה ושכינתיה, וזה מה שלימדה אותנו התורה שאותם אנשים כולם עשו הכל "כאשר ציוה ה' את משה", איך הגיעו להכרה כזו? הכל ע"י שאמרו 'לשם יחוד' קוב"ה.

וזה מעשה הצדיקים הגדולים שלא עשו שום מעשה מבלי לייחד את ה', והריווח באמירה זו הוא ריווח עצום, שאפי' אם טעה בדרך – זה יצר הרע. שהרי אני מצידי אמרתי 'לשם יחוד'. והריווח הוא גדול, שה'לשם יחוד' מאפס ומאזן את כל מה שקורה לך באמצע.

ובעיקר הכוונה של ה"לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", הנה קוב"ה זה אור האין סוף בעליונים ושכינתיה זה העוה"ז. שהרי הקב"ה בחר להשרות שכינתו בתחתונים, וכמו שכתוב "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיהו סו,א). ידוע שקוב"ה הוא כינוי להוי"ה, ושכינתיה הוא כינוי לשם אדנות (א‑ד‑נ‑י). אדנות הוא מלשון אדון הכל. אתה רואה את העולם, אל תחשוב שיש מישהו שיש לו שליטה בעולם, הכל זה אדון הכל, אדנות. [הרבה פעמים שומעים בני אדם שאומרים אני כך וכך ואני כך וכך, צריך האדם ששומע אותם באותו רגע לכוין "אני ה' אלוקיכם אמת" להשריש בקרבו שהכל מאיתו יתברך ולא להיחלש בשמיעה זו] , וזהו שאנו אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", דהיינו יחוד הוי"ה ואדנות (זו"ן), ויכוין אותיות השמות בשילוב י‑א‑ה‑ד‑ו‑נ‑ה‑י.

ולאחר יחוד זה אנו עולים למקום גבוה יותר, "בדחילו ורחימו" כלומר למערכה הנקראת ישראל סבא ותבונה [הנקרא בקיצור ישסו"ת], והיינו יחוד הוי"ה אהי"ה דהיינו יחוד חיצון, שההוי"ה בחוץ והאהי"ה בפנים דהיינו י‑א‑ה‑ה‑ו‑י‑ה‑ה. ומשם אנו עולים ליחוד גבוה יותר לפרצופי אבא ואימא דהיינו "ורחימו ודחילו" שמשמעותה יחוד אהי"ה הוי"ה בשילוב כזה א‑י‑ה‑ה‑י‑ו‑ה‑ה, ובחינה זו גבוהה יותר מבחינה קודמת משום שידוע הוא שכל מקום שההוי"ה היא בחינה פנימית היא בחינה גבוהה יותר.

ואח"כ ממשיך "ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים", נשאלת השאלה מה עשינו עד עכשיו? הרי כבר יחדנו לזו"ן ולישסו"ת ולאו"א, אולם כעת אנו עולים לבחינה גבוהה יותר, בחינה של פרצוף אריך, שהיחוד הפשוט הוא בכתר דהיינו בפרצוף עתיק. וכשאומר "בשם כל ישראל", זהו בחינה של א"ק בחינה גבוהה ביותר של אור האין סוף שאין לה אפי' בחינה של אותיות.

כשאדם אומר את כל זה כאילו כיון את כל סידור הרש"ש, על כל המצוות והלימוד תורה שעושה, ומחזק אותם בתכלית החיזוק, שהגיע לא"ק וממשיך את אור האין סוף עד עולם העשיה, מה שייך יותר מזה?!

אז כמה זה חשוב – "כאשר צווה ה' את משה", בכל דבר להקפיד להגיד "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה".

ויותר מזה, בכל מעשי האדם אפילו במעשים הגשמיים ייחד את ה', יאמר לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה הריני הולך לביה"כ, תייחד את עצמך עם הקב"ה ובזה אתה מאמץ את כוחך, ולא רק בלימוד התורה או במצוות טלית ותפילין, שהרי אפילו בעשיית כפתוריה ופרחיה גם נאמר "כאשר ציוה ה' את משה", ובזה אתה נותן עוצמה במעשה, ועוד יותר כשאתה אומר ב"שם כל ישראל" תרמת את המעשה לכלל ישראל והכלל ישראל מתחזק במעשה הזה.

---

[1] נפגשו שניים מתלמידי המגיד ממעזריטש איש ברעהו, אמר האחד. מה יהא בסופנו, להיכן נוביל את כל העבירות שלנו. השיבו חברו, על העבירות אינני דואג, לכך תיקנו תשובה, אלא מוטרד אנכי בשל המצוות שלנו, איך נישא פנים עם 'מצוות' כאלה...

חכם רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל

נולד [1] בג'רבא ביום שב"ק סיוון התרס"א 1901 לאביו חנינא ואימו ג'זיילה.

מורו ורבו של רבינו היה רבי דוד דידו הכהן זצ"ל. בגיל 15 בלבד הצטרף לשיעורו השבועי בשבת של רבי כלפון ע"ה בתורת הפסק וההלכה.

בתחילה היה סופר בי"ד בג'רבא, אח"כ למלמד תינוקות. מאוחר יותר נתמנה לדיין. ומשנת תש"י 1950 לאחר פטירת רבי כלפון ע"ה  שימש כראב"ד ג'רבא עד עלותו ארצה.

מתלמידיו: רבי מצליח מאזוז, הרב רפאל צבאן, רבי ינון חורי ועוד.

בעלותו ארצה היווה למושב לו את מושב ברכיה ומיד שנודע כי ארי עלה מבבל רבים החלו משחרים לביתו של רבינו ספרדים ואשכנזים כאחד.

בניו של חכם רחמים חי חיותה הכהן מתו בעודם עוללים, והוא שמח בבנותיו ובתלמידיו, שהיו כבניו ממש, והיה מרעיף עליהם אהבת אב לבנו. כאב רחום היה להם, גידלם ונשאם על לוח לבו, עד שהעמידם בקרן אורה. הוא ראה חשיבות גדולה בכתיבת חידושי תורה, והיה מעודד את כל תלמידיו לכתוב מדי יום דף חידושי התורה שהתחדש להם באותו היום.

ראש ישיבת חברון הרב יחזקאל סרנה זצ"ל כינהו "החזון איש של הספרדים".

הגרע"י זצ"ל אמר כי רבנו היה צריך להיות הראשל"צ אלא שהיה חולה ונפטר בקיצור ימים.

כמו כן אמר הגרע"י זצ"ל כי אילו לאשכנזים היה רב שהוא חצי מרבי חוויתה היו בונים לו ארמון מיהלום!

איש אשכולות היה רבינו חכם מופלג בנגלה ובנסתר. בקי בפיוט בשירה ובתולדות גדולי ישראל ועם ישראל.

למרות חולאיו של רבינו לא פסק ללמוד וללמד ולחדש בתורה. פעם אחת בעת שהיה רבנו על מיטת חוליו פגשוהו תלמידיו וראוהו כי פניו עגומות. ושאלוהו לפשר הדבר וענה רבינו כי הוא עצוב כי טרם הספיק ללמוד מסכת ע"ז בעיון. ואמנם לבסוף הספיק לחדש במסכת זו כפי שמופיע בספרו "פרחי כהונה על הש"ס. והדבר מבהיל היכן היה ראשו של רבינו בעת יסוריו המרים.

רבנו בהשקפתו הטהורה התורנית ראה בתקומת מדינת ישראל  אתחלתא דגאולה (עיין בשו"ת "מעשה ניסים" חלק ב' או"ח סימן קסח'). אך יחד עם זאת היה שמרן והתנגד לעליית הנוער שיעלו לארץ ישראל נערים בלי הוריהם (עיין בשו"ת שמחת כהן ח"ב יו"ד סימן צא').

יבולו התורני של רבינו מרשים ומדהים, בטח ביחס לשנים המועטות בהן חי וחולאיו הרבים.

בין ספריו: "פרחי כהונה" חידושים על התלמוד הבבלי. "זכרי כהונה"-פסקים, כללים, מנהגים ודינים. שו"ת "שמחת כהן" 8 חלקים על 4 חלקי השו"ע. "מגיד דבריו ליעקב"-על הגדה של פסח. "מנחת כהן" חידושים מתוקים על התורה ונוסף אליו קונטרס מנחת ערב סיפורים מופלאים. "תקפו של נס" פירוש נפלא על מגילת פורים כדרכו של הגאון המלבי"ם זצ"ל, ועוד ספרים רבים.

נפטר בי' שבט התשי"ט.

 

אחת מהתקריות בהם עמדה מנהיגותו של רבי רחמים במבחן, היתה במלחמת העולם השניה. בסוף חורף תש"ג פלשו הגרמנים לאי ג'רבא. שם הקימו שדה תעופה עבור מטוסיהם שנחתו שם, על מנת לעכב את אוניותיהם של צבאות הברית מלעבור לים התיכון. בבוקר יום שבת קדש פרשת תרומה ח' באדר א' התש"ג, העלילו הגרמנים על היהודים כי הם אותתו לצבאות הברית היכן נמצא מוצבם, וכך יכלו להפציצו בקלות. כעונש על כך, חייבו הגרמנים את היהודים לאסוף לא פחות מ – חמשים ק"ג זהב תוך שלש שעות וחצי. "וָלֹא!" – איימו – "נירֶה למוות ברבני ועשירי הקהילה, ואחר יפציצו מטוסינו את שתי קהילות היהודים בג'רבא עד היסוד, וחורבנן יהיה חורבן עולם!"

אם לא די היה בכל זה, כדי להכניס פחד ומורך בלב היהודים, הטיסו הגרמנים שני מטוסי קרב שחגו בשמי ג'רבא הלוך ושוב, תוך איום להפציץ את ישובי היהודים ח"ו.

כיון שנודעה דבר הגזירה, נהפכה העיירה השקטה ג'רבא למרקחה. בבתים רבים לא הצליחו לערוך קידוש וסעודת שבת. הכל היו עסוקים באספת הזהב בקדחתנות וללא הפסקה.

היהודים אשר במשך כל השנים עמלו וחסכו זהב בדם נפשם מפתם ומלחמם כדי להשיא את בניהם ובנותיהם, או כדי ליהנות מעמלם בימי זקנתם – פירקו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ובנותיהם והביאום אל מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל, שישב כל אותה עת בבית הכנסת "הכהנים", ואסף את הזהב מכל הבאים.

כשעיניהם זולגות דמעות, הטילו הקהל את זהבם לתוך הסל שהיה בידי רבי כלפון. הן חייבים היו למלא תאוותם של הנאצים הארורים, שכן סכנת חיים מרחפת על ראשם.

כאשר נודע לרבי רחמים דבר הגזירה, פנה מיד אל ביתו. הזהב ששמר מחסכונותיו, טמון היה במקום גבוה בתוך קיר הבית. הוא ביקש מהאדם שהתלווה אליו (רבי ששון הכהן הי"ו) כי יסייע בידו לשבור חלק מן הקיר, ולהוציא את הזהב הטמון שם. כן, ביקש מאותו אדם שיפנה לביתו של תלמידו הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל, ויטול גם משם זהב נוסף אשר הפקיד בידו למשמרת לנישואי בנותיו. לאחר מכן, יצא רבי רחמים לרחובה של עיר כשסל בידו, עבר מבית לבית, וביקש בדמעות שליש כי כל מי שיש בידו זהב, יתנו בתוך הסל.

משכילו היהודים האחרונים להביא את הזהב שנותר בידם, ניגש רבי כלפון אל הגרמנים ובידו חבילת הזהב. הקצין הגרמני הניחה על המשקל, והמחוגים הצביעו על כך שהחבילה מכילה ארבעים ושתים וחצי ק"ג זהב, שהם רוב הסכום. "חסרים עוד שמונה ק"ג!" צרח הקצין, והזהיר כי עד למחר יביאו לפניו את יתרת הסכום. כאן, כבר לא יכול היה רבי כלפון להבליג על גודל הרשעות, וקילל את הגרמנים במלים אלו "הליכה בלא חזרה! מיתה בלא קבורה!".

למחרת ביום ראשון אירע הנס, צבאות בנות הברית פלשו לערי תוניסיה, והניסו את הנאצים הפראיים. הצבא הגרמני נהדף, וליהודים היתה הרווחה. אותם נאצים ששדדו מהיהודים את הזהב, נסו בספינתם, ובמהלך ההפלגה, טבעה ספינתם במצולות ים, וגופותיהם לא ניתנו לקבורה. כך התקיימה במלואה קללת רבי כלפון.

עוד סופר, כי מי שהלשין לגרמנים כי יד היהודים היתה בהפצצת מוצבם, היה ערבי שונא ישראל מובהק. הלה קיבל את עונשו לאחר זמן מה, כאשר עלה רכבו על מוקש, ונתפרק לרסיסים יחד עם עוד גוי אחר, רשע כמוהו. כן יאבדו כל אויביך ה'.

היה ידוע בקרב האנשים כי לרבי רחמים הצדיק יש רוח הקודש. מסופר מעשה שהיה על ילדה קטנה אשר נעלמה ממושב סמוך למושב ברכיה, בו כיהן הרב. לאחר ניסיונות וחיפושים מייגעים של המשטרה, המשפחה ותושבי היישוב – החליטו המשפחה לפנות אל רבי רחמים חי חויתה הכהן לקבלת עצה.

משפחתה של הילדה הגיעה אל ביתו של הרב, וסיפרו לו על הילדה. הרב השיב למשפחה בנחישות רבה: "מהרו אל פרדס פלוני בסמוך לכאן שם תמצאו את הילדה. אבל תזדרזו מהר מהר, לפני שחלילה תאחרו את המועד".

ואכן המשטרה ומשפחתה של הילדה הגיעו אל הפרדס המדובר, שם מצאו את הילדה קשורה בחבלים לאחד העצים. כוחות הביטחון שחררו את הילדה הכבולה, אשר החלה לבכות ולזעוק. הילדה סיפרה כי מחבלים ערבים חטפו אותה, וקשרו אותה לעץ הזה. היא אמרה כי הם הבטיחו לחסל אותה עוד כמה דקות: "אם הייתם באים עוד דקה הייתם מאחרים את המועד".

מתורתו – פרשת בא - חביבות התפילין

שמות[2] (יג,ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה'  מִמִּצְרָיִם"

התורה מקשרת כאן בין התפילין, התורה ויציאת מצרים. מהו הקשר ביניהם?

היסוד של שלושתם הוא שווה - שלשה אלה תפילין ותורה ויציאת מצרים כולם מדין בנים וטעם אחד להם:

התפילין: כתבו חז"ל שהתפילין הם שרביטו של מלך והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה ורק מצד שאנו בנים אנו מניחים תפילין, התפילין הן סמל עליון ביותר. מעין כלי אלוקי, כביכול. כל כך גבוה, עד שישנו חשש שדווקא במצווה זו יתעורר קטרוג על המניח חלילה, שאינו עומד בסטנדרטים של הקב"ה (ראה זוהר פקודי רלז,ב). מהי ההגנה שלנו? שאנו בניו של הקב"ה, ולבן המלך מותר להשתעשע באוצרות המלך.

התורה: לא זכינו בה נגד מלאכי השרת שטענו לקבל אותה הם מדינא דבר מצרא, רק מצד שאנו בנים ובבן ליכא דינא דבר מצרא.

הסבר: ישנה הלכה בדיני קנייני קרקע. "דינא דבר מצרא". משמעות הדין היא, שאם יש לי קרקע למכור, ולפני שתי לקוחות: האחד בעל חלקת אדמה הצמודה לחלקה הנמכרת, והשני – אדמותיו לא כאן. ההלכה היא שעלי להעדיף את הקרוב = בן המצר. המלאכים טענו שהתורה צריכה להנתן להם, שכן אם הקב"ה מעביר את התורה, יעביר לקרובים אליו, הלא המה המלאכים. מהי טענתנו?

ההלכה מחריגה את הבנים מדין "בר מצרא". אם הלקוח הוא בנו של בעל השדה, הרי שהשכן הקרוב לא זוכה באדמות הצמודות אליו מדין "בר מצרא". אם כן, קבלת התורה מעידה אף היא שאנו בניו של הקב"ה, ואין לטענת המלאכים אחיזה.

יציאת מצרים: הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לארץ מצרים שהיא טמאה והוציאנו בחוזק יד למרות קדושתו הנוראה משום שאנו בנים, והכהן מטמא לבנו.

---

[1] ע"ה איתמר עידאן ס"ט.

[2] תודה רבה לרב רועי כהן, רעננה על הבאת דבר התורה המקסים הזה!

פרשת ויקהל – פקודי – החודש – שבת הכתר – דרשה מהבית

שבת הכתר – דרשה מהבית

✡ משפחת בית הרמב"ם האהובה ❤

לפני טו"ב שנים בדיוק הוקמה הקהילה, והושתתה על אבני היסוד של אהבה, דיבוק חברים, דבקות הבורא, תפילה בחום ושמירת מנהגי ישראל בדביקות...

לפני מנין שנים זכיתי להצטרף למשפחה הזאת, ומאז השבת במחיצת הקהילה החייתה אותי ונתנה לי כח לעוד שבוע של קידוש החומר.

השבת, בצער רב אבל בהחלטה שלמה וגמורה החלטנו הגבאים ואנכי לסגור את בית הכנסת, ביתה של הקהילה.

זה נראה לכאורה ההיפך מלהתקהל, ההיפך מחיבור לקהילה, אבל באמת באמת דווקא ההתבודדות שגזרנו על עצמנו היא כולה יחס של כבוד לקהילה.

מחלת הכתר לא מסוכנת במיוחד לילדים ולצעירים, אבל בקרב הזקנים והחולים אחוזי התמותה העולמיים מבהילים.

החשש של החברה כולה הוא דווקא על השכבה הזו של האוכלוסייה.

אם מערכת הבריאות תקרוס יהיו אלו הזקנים והחולים שישלמו על כך בחייהם ח"ו.

דווקא הבידוד שאנו גוזרים על עצמנו כולו ביטוי לאכפתיות שלנו ולהבנה שעלינו לשמור אחד על השני ככל יכולתנו, כאיש אחד בלב אחד.

בזמנים כאלו אנו לומדים שלהיות יהודי זה לעשות את רצון ה' בשלמות!

כשה' רוצה אנחנו מתקהלים,

כשה' רוצה אנחנו מתחזקים פנימה נר איש וביתו.

בשני המקרים אנחנו מקיימים את מצות ה'!

בזמנים אלו חשוב יותר מכל, ליצור קשר עם הילדים, לבנות זוגיות אמיתית עם האשה, לגבש את המשפחה, לבנות סדר יום מועיל ומקדם בשבת ובחול.

להסתכל שמאלה וימינה מי צריך את העזרה שלנו ובאיזו צורה.

להתקשר ולעשות שיחות וידאו עם המשפחה המורחבת, החברים, ובעיקר האנשים המבוגרים או הבודדים.

חשוב ביותר, להוסיף לימוד תורה ותפילה מעבר לרגיל בשביל שהקב"ה יעזור לנו להפוך את הצרה לרצה, ולצאת מהחושך לאור גדול אורו של עולם הוא בית המקדש, בית הכנסת של כל היקום!

התבוננות

אחד נעמד על כיסא באמצע כיכר בניו-יורק ומדבר בעברית. למי הוא מדבר? לישראלים! איך אני יודע? מי אמר? פשוט, רק הם מבינים אותו... כך, אומר החפץ חיים - כשיש זעזוע בעולם, למי הקב"ה מדבר? למי שמבין אותו... לאנשי אמונה. למי שמחפש להבין מה ה' רוצה מאתנו.

הרב קוק (אורות, ישראל ותחייתו, י"ב): "הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים... לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים... - הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם".

מסל"ש (פ"ב): "הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה). תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין... להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם".

מה ההפך מיראת שמים? לא 'פורק עול'...

שמות (ט,כ-כא): "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה', מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים: וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה".

רואים שההפך מיראת ה' זה אדם שלא מתבונן ולא שם אל ליבו מה ה' רוצה ממנו!

יכול להיות שהוא הולך לבית הכנסת ולומד ומתפלל אבל הוא לא יושב ומתבונן איך להוריד את זה לחיי המעשה, לעבודת ה', להתנהגות היומיומית!!!

חידושי הרי"ם: למה ר' עקיבא נהיה מה שהוא נהיה? כי הוא התבונן! הוא ראה אבן שנשחקת על ידי המים והוא לא רק העלה את זה לווטסאפ שכולם יראו כמה זה יפה... אלא הוא ישב והתבונן איך מים יכולים לשחוק אבן קשה? אלא כנראה שאפילו דבר רך אם הוא יפול הרבה פעמים על דבר קשה בסוף הוא יכניע אותו!

וישר לקח מזה מסקנה אישית לעבודת ה' שלו!!!

אבות דרבי נתן (ו,ב):"מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם".

מי מתנהג בדיוק הפוך? חיאל בית האלי שבנה את יריחו למרות קללת יהושע בן נון ובניו מתים אחד אחרי השני והוא חושב שזה מקרה!!!

מלכים א' (טז,לד): "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל, בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ, וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר ה', אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".

מלבי"ם (שם): "והגם שראה שקללת יהושע נתקיימה באבירם בנו לא שת לבו גם לזאת ותלהו במקרה עד שבשגוב צעירו הציב דלתיה". אולי זו איזו מחלה גנטית...

המילה 'לב' כתובה בפרשת ויקהל 14 פעמים!!!

משה רבינו מחפש אנשים שמתבוננים בכל דבר בעולם איך הוא קשור לעבודת ה' והולכים ליישם את זה!

רבנו אברהם אזולאי (הסבא של הסבא של החיד"א. מעין ב' נהר נ"ז): "בכל שנה ושנה, שלושים יום קודם הפסח, ה' יתברך עושה להם, לישראל, משׂוא פנים. ברוב חסדיו הוא מתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט-מעט, חלק אחד משלושים, בכל לילה בחצות.

בפורים התחיל להיות מורגש אצל כל עמ"י ענין הקורונה וצריך להתבונן קצת מה אנחנו יכולים לקחת לעבודת השם מהמאורע העצום הזה החובק את כל הגלובוס...

שבת

שמות (לה א-ג): "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'...".

'עדת' לשון עדי - במעמד הר סיני כשאמרו ישראל נעשה ונשמע באו המלאכים והניחו שני כתרים על ראש כל אחד ואחד אחד, כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכשעשו העגל אמר הקב"ה למשה לך רד, ובאו מלאכי חבלה ולקחו הכתרים (ויתנצלו את עדים מעליהם).

כשירד משה מן ההר ראה את המלאכים וכתרים בידם, מיד גער בהם והם פחדו וברחו, וכל הכתרים נפלו מידם מפחד ורעד שהיה להם מנזיפת משה, ומשה רע"ה קבץ את כל הכתרים הרוחניים וחזר לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע אלו הכתרים שקבצתי, שלי הם או של ישראל? אמר לו הקב"ה: שלך הם מפני שיש דין אם באו אנשי חיל לעיר ושללו שלל, ובא גבור אחד והציל מידם הרי זה שלו, ואין לבני העיר שום טענה עליו מפני שנתן נפשו בכפו והלך לקראת החרב ואפשר שהיו הורגים אותו (בבא קמא קיד.).

כששמע כן משה, לקח את כל הכתרים והניחם בראשו כמ"ש ויתן על פניו מסוה, שהיו לו קרני הוד של הכתרים הרוחניים ונעשה פלא פלאות. מסו"ה גי' פל"א שהיו קרני הוד – אל"ף פחות אחד, כמ"ש "ותחסרהו מעט מאלהים" וזה הרמז שאל"ף ד"ויקרא" זעירא. וכשבא משה – וייראו מגשת אליו, מאלו הכתרים שהיו לו, הם קרני האור.

אמר להם משה מן הדין איני חייב להחזיר לכם, אבל אני עושה לפנים משורת הדין ומחזיר לכם בתנאי שתשמרו שבתות כהלכתן, וזה נרמז במה שאנחנו מתפללים בשחרית של שבת – ישמח משה במתנת חלקו דייקא.

וזהו שצווה להם על ענין השבת "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון".

בשבת מקבלים בחזרה את הכתרים ממשה רבינו!!!

הרב ראובן ששון: העולם האמיתי - בפנים או בחוץ?

אנו רואים שההשגחה האלוקית מכוונת את האנושות להתכנס פנימה אל הבתים, ויש כאן מסר עמוק מאוד שיש בו תיקון גדול לעולם, הרמוז בסוד השבת שעליה נאמר 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת'.

יש ההבדל גדול בין שבת לששת ימי המעשה. בכל ששת ימי המעשה פנינו אל החוץ, למגע עם העולם שסביבנו. מה שאין כן בשבת, שאנו מתכנסים פנימה, לעולם הפנימי שבקרבנו, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״, לא רק מקום גאוגרפי, אלא מקום פנימי, עולמו הפנימי של האדם.

במבט שטחי, נראה שהעולם מתרחש מחוץ לאדם, והאדם בעיקר מגיב למציאות שסביבו, ומנסה להתמקם בה, להיאחז ולהצליח להתקיים בה. במרחב הזה, האדם מוגבל, כבול בחוקים, חוקי טבע, חוקי פרנסה וכלכלה וחוקים חברתיים וכל כיוצא בזה. והוא מגייס את מיטב כוחותיו בשביל לשרוד, להתקיים ולהצליח בעולם הזה. להתקיים כלכלית, חברתית ובריאותית וכיוצא בזה.

במבט זה נדמה, שככל שהאדם יצליח להשיג משאבים מן החוץ, כממון ושליטה על האנשים וכיוצא בזה, כן יצליח לו יותר במיקומו בעולם, ואושרו יבוא לו.

אך כל זה טעות הוא. כי באמת עיקר העולם האמתי הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, בעמדה הפנימית שנוקט ביחס לכל המציאות שסביבו. הלא תראה אדם עשיר, שיש לו את כל הון העולם, וכל השליטה בבריות, והוא יושב מדוכדך, כי יריבו הצליח יותר ממנו. ולעומתו איש עני, שאין לו אלא פת לחם, והוא וילדיו צוהלים ושמחים, כי הצליחו ביחד להשיג מעט כסף בשביל לקנות לעצמם בגדים לחג. הנה בוודאי מצד התנאים החיצוניים, העשיר אחוז הרבה יותר חזק וטוב בעולם. אך מצד העמדה הפנימית, ההתרחשות שבתוך הנפשות, העני מרוכז בנקודת הטוב, בשמחת הרצון, ואילו העשיר עסוק בכבלים ובגבולות, בחלק הלקוי והפגום. לכן, העני מאושר ועשיר מדוכדך.

למעשה עיקר העולם הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. כל העולם בחוץ אינו אלא גורם המגרה מעורר את תכונות האופי הפנימיות של האדם. כמשל לחצנים המפעילים מנגינות שונות. ישנם לחצנים המפעילים מנגינות נאות, ניגוני געגוע, ניגוני שמחה, ניגונים צורמים או רעש מחריש אוזנים.

כך האדם, בתוכו ישנם רגשות רבים, רגשות שמחה ואושר, אהבה ועומק, געגוע וענווה, כעס ואימה, פחד ושנאה, וכל מאגר הרגשות הזה הוא למעשה ההתרחשות האמיתית של האדם.

העולם בחוץ יכול להיות גורם משפיע על הלחצנים של הרגשות הללו. אך הוא אינו לוחץ באופן אוטומטי עליהם, אלא הוא גורם מעורר את האדם ללחוץ על הלחצנים, והאדם בוחר בפועל אם ללחוץ. כמשל אדם שמישהו עקף אותו בפקק ארוך, זהו גירוי מבחוץ, אך בבחירת האדם נתונה האפשרות, אם ללחוץ על לחצן הכעס והרוגז והנקמנות, או על לחצן האדיבות והחמלה והעין הטובה.

מי שסבור שהעולם האמיתי מתרחש מחוץ לו, הוא כמעט ואינו אלא מגיב לתכתיבי המציאות החיצונית ולסולם ערכיה, שקבעה מהו אושר ומהו מכאוב, והיא מנהלת את העולם הרגשי של האדם וחוויות חייו.

אך אדם בן חורין, לומד להכיר את העולם שבקרבו, ולומד להפעיל אל לחצני רגשותיו, בצורה בלתי תלויה בעולם שמחוץ לו.

בשני אופנים, האחד, שיש לו שליטה ובחירה מה להפעיל וכיצד להגיב לכל התרחשות שחוץ לו. ושומר על עצמו שלא להיחסף אחר המציאות שחוץ לו, ואינו נותן לה להפעיל בקרבו לחצנים שיסבו צער לו ולאחרים, ויפגעו באמונתו וערכיו.

כמו כן, הוא יודע להפעיל את הלחצנים האהובים עליו, גם מעצמו, בלי צורך במשאבים מן החוץ, אלא באמצעות עולמו הפנימי, כמחשבה ודימיון, שבאמצעותם מגרה ומעורר את לחצני האושר והשמחה. כך, אין הוא זקוק להשיג איזה נכס מיוחד בשביל לחוש שמחה וסיפוק, אלא מתבונן הוא פנימה, לתוך נפשו, ומוצא את כל אושרו בקרבו, את כל צרכיו בכוח מחשבתו ורעיונו. ומתוך מבט זה ניגש גם חוצה, כי כשלדוגמא חפץ באיזה דבר, ונמנע ממנו להשיגו, אין הוא נכנס לצער ודכדוך, אלא מתבונן על האתגר, כיצד להיות בן חורין מאותו הדבר, או להבין את השכלול הפנימי שבא לו דווקא מתוך מניעת אותו הדבר.

זוהי קדושת השבת, הארה וחלון מאותו עולם שכולו טוב, מעולם שהוא סוד המחשבה, סוד העולם שבתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. על כן, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״.

השבת היא קריאת תיגר על כל עלמא דשיקרא הזה, היא איננה רק פתח מילוט מבית הכלא של החיים החיצוניים, אלא היא גם דרך למציאת היחס נכון בכל ששת ימי המעשה, שיבוא האדם, ממולא רוח גדולה ועוצמת חיים פנימיים, לאחר קדושת שבת, ומתוך כך יגש לששת ימי המעשה, וידע שכל מהות המלאכות והמגע עם העולם בחוץ, אינם אלא בשביל פנימיות החיים, בשביל המהות העצמית של האדם. ואז תהיה מלאכתו נאמנה לעצמיותו, ורצונו בנכסים ובממון יבואו בהלימה אל חייו הפנימים, על ערכיו היסודיים, אל הקודש, אל חיי המשפחה והקהילה, ואל כל תכלית העולמות כולם.

אל המקום הזה אנחנו נקראים כרגע – עולם שכולו שבת...

בית המקדש!!!

אם היו שואלים אותנו עכשיו מה שלומכם? היינו עונים ב"ה תודה לאל! חיים, מתפרנסים, יש בית משפחה ב"ה, חמדולילא! יש לכם בקשות? כן, לא חסר: בריאות עושר פרנסה ועוד.

אבל את העיקר אנחנו שוכחים!

משל לסוחר מצליח שהיו לו עסקים בכל העולם והיה לו בבית רק עושר ורווחה, לימים נהפך עליו הגלגל והפסיד את כל רכושו בכמה עסקאות כושלות אחת אחרי השניה וממש לא היה לו ממה לממן את הנסיעה הבאה ליריד.

שאלה אשתו מה יהיה? אמר לה אין לי מה לנסוע אין כסף...

אמרה לו תיקח את כל התכשיטי זהב ויהלומים שלי תמשכן אותם ועם הכסף שתלוה תיסע ליריד ותרוויח בע"ה.

שמע בקול אשתו והתקיימה בו הברכה ואחרי שרשרת עסקאות מוצלחות ביריד הרוויח מספיק כסף כדי לחזור לעסקיו הרגילים, חזר האיש הביתה שמח ומאושר, וסיפר לאשתו איך הכל הלך טוב ב"ה ויש להם כסף והכל טוב והוא מסתובב בבית מבסוט עד הגג...

אחרי כמה ימים הוא רואה את אשתו בוכה, וכולו נרעש מה קרה לך אשתי היקרה?

ענתה לו האשה אתה כולך שמח וצוהל והתכשיטים שלי עדיין ממושכנים, אתה אפי' לא חושב לפדות אותם!!!

שמות (לח,כא): "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה...".

רש"י (ד"ה המשכן משכן): "שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל".

הקב"ה משכן את בית המקדש בעבור עוונותינו וכילה את חמתו בעצים ואבנים במקום בעמ"י חלילה, ובאמת היינו במצבים קשים מאוד של גלות ורדיפות, ועכשיו יש לנו מדינה ולא חסר לנו לחם לאכול ובגד ללבוש ומה אנחנו מבקשים כל היום? בני חיי ומזוני...

אנחנו שוכחים את בית המקדש שעדיין ממושכן!!!

בידינו לפדות אותו!

קודם כל להתפלל ללמוד לעשות מצוות כדי שנהיה ראויים לו.

דבר שני לרצות לבקש ולדרוש מהקב"ה שיחזיר לנו את בית המקדש!

דבר שלישי ללמוד את ההלכות הקשורות לבית המקדש! (למה אין בישיבות התיכוניות מגמה של ידיעת הלכות המקדש???)

דבר רביעי לעלות בפועל בטהרה עד המקום שאנחנו כן יכולים לעלות!

רש"י (הושע ג,ה): "תַּנָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מָאֲסוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּימֵי רְחַבְעָם:

א. מָאֲסוּ בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם.

ב. מָאֲסוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד.

ג. מָאֲסוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א,יב) ''מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְגוֹ'''.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אֵין מַרְאִין סִימָן לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וִיבַקְּשׁוּ שְׁלָשְׁתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ג) כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְגוֹ' אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִקְּשׁוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם (מַלְכוּת שָׁמַיִם), וְאֶת דָּוִיד מַלְכָּם (מַלְכוּת בֵּית דָּוִד), וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ (זֶהוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר 'הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה')".

השתדלות מתוך אמונה

אחד הביטויים המפעימים ביותר בחיי דוד, היה בעת בריחתו מפני אבשלום בנו, כאשר בעקבות חטא בת שבע כל מלכותו מתרסקת ומתפוררת לנגד עיניו, ועוד על ידי בנו היוצא ממעיו ומתכונן להורגו, אחרי שהצליח להמריד במרמה את כל העם כנגד אביו.

בשעה קשה ונוראה זו, שאין מילים לתאר את הנוראות שבה, מביאים הלויים את ארון הברית כדי שיתלווה לדוד ביחד איתם בגלותם (עדיין לא היה אז בית מקדש והארון היה תחת יריעה מלכותית בחצר ביתו של דוד).

דוד מורה להם להחזיר את הארון למקומו  בירושלים. אין הוא מסכים לקחת איתו את ארון הברית.

הנימוק שלו מדהים בחדותו ובביטולו המוחלט לה': "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' - וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ – הִנְנִי! יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו!".

"הנני", אין פירושו רק להתבטל לה' ולקבל את הדין באהבה, אלא זו בעצם הכרזה שאני מוכן ומזומן לקבל את הדין בגבורה ובמסירות, ולא מתוך מסכנות וחוסר ברירה.

כל זה לא סותר את זה שדוד באותו זמן גם עושה את כל ההשתדלות הטבעית והמאמצים לארגן את המלחמה נגד אבשלום, ולהשאיר בירושלים מרגלים שיודיעו לו מה קורה, ולהשתיל יועץ שיטרפד את עצת אחיתופל הרעה, מתוך הבנה שאמנם הוא כרגע נענש על החטא, אבל ה' עדיין חפץ בו ומענישו כדי לתקן ולמרק את חטאו, ובאמת לא עזב אותו.

זו עמדה נפשית לא פשוטה, אבל כאשר מצליחים להגיע אליה ניצלים מהלחץ, הטרדה והעצבנות.

בתקופה הזו אנחנו עושים השתדלות רפואית, ציבורית, אמונית, דתית, משפחתית, וקהילתית...

אבל הכל מתוך אמונה שלמה ונתינת גורלנו ביד ה' – "הִנְנִי"!