פרשת חיי שרה - למה אנחנו צריכים את בית המקדש, ומה אפשר לעשות?

למה אנחנו צריכים את בית המקדש, ומה אפשר לעשות?

פרשת חיי שרה פותחת בתיאור המשא ומתן לרכישת חלקת קבר לשרה אמנו.

אברהם אבינו, הקונה, מדגיש את חשיבותה של המערה בעיניו, ומביע נכונות לשלם כל מחיר - "וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכֲכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר" (בראשית כג,ט).

למה אברהם מציע "בְּכֶסֶף מָלֵא" ואיננו מוכן לקבל אותה בחינם כהצעתו הנדיבה של עפרון?

לאברהם יש עיקרון: אסור שמערת הקבורה של שרה בארץ ישראל, תהיה שייכת אפילו במשהו לכנעני ולחתי יושבי הארץ!

גם דוד המלך למד מאברהם את השיעור הזה. כאשר ביקש לרכוש את מקום המקדש שהיה בגרנו של "ארונה היבוסי", סירב דוד להצעתו הנדיבה של אֲרַוְנָה היבוסי, לקבל את השדה חינם אין כסף.

מדרש רבה (שמות טו,ח): "...נתן האלהים לאברהם העולם שנאמר (בראשית יח) וה' אמר המכסה אני מאברהם. כיון שנתן לו הכל א"ל: אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום! ונתן לו הקב"ה כל מה שבקש".

לדוד המלך לא היה בית מקדש בנוי, ועדיין הוא מבין שאם אין בית מקדש אז אין כלום!!!

מה איתנו?

מי חשב היום על קורבנות?

מי עלה לרגל בשבועות לירושלים?

מי סימן בגינתו את הפירות הראשונים שצמחו על העץ?

מי ראה פרה אדומה?

מי רוצה שיבנה בית המקדש מחר?

מן הסתם כמעט כולם יענו 'כן' לשאלה האחרונה...

למה? מה חסר לנו היום בחיי היום יום בלי בית המקדש?

שמעתי משל יפה ממו"ר אבי, היתה מדינה אחת שנפגעה מנשורת גרעינית וכל האנשים בה איבדו את יכולת הראיה, זה היה שבר גדול מאוד, הרבה אנשים התאבדו והדור הזה היה שרוי בעשרות שנים של עצבות ודיכאון...

לימים, המדינה התחילה להתרגל למציאות, התחילו להתפתח סטרטאפים שנתנו פתרונות ממש חכמים ומקוריים ועזרו מאוד להמשיך בשגרת חיים הרגילה למרות העיוורון, המדינה כולה היתה מוצפת בחיישני שמיעה וקירבה ומסלולים מיוחדים עם הכוונה קולית בכל צומת ולאט לאט החיים חזרו למסלולם...

כדי לזכור את האירוע הנורא הזה המדינה קבעה יום מיוחד שבו בוכים על אובדן יכולת הראיה של כל המדינה...

לאחר כמה דורות, יושב נכד על ברכי סבו ושואל אותו, למה אנחנו בוכים על הדבר הזה שנקרא ראיה, למה אנחנו צריכים את זה בכלל? אני לא מכיר אף אחד שרואה, וכולם שמחים ומאושרים והכל טוב...

זו הבעיה הגדולה! שאנחנו לא מבינים אפילו מה איבדנו! אנחנו לא יודעים בכלל על מה לבכות!

תארו לעצמכם שהיה מגיע רופא גדול לאותה מדינה ומצליח בניתוח פשוט להחזיר לאנשים שם את הראיה, מתי הם יבינו מה הם איבדו? שניה אחרי הניתוח כשהם יפתחו את העיניים...

כותב הרב קוק (אורות הקודש עמ' שנה'): "באמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחה להרפא, כי אני ד' רופאך...".

את השבר הגדול והחסר הנוראי בחורבן המקדש הרגישו אנשי אותו דור שזכו לראות את בית המקדש בבניינו, אך ראו גם את חורבנו. את הקושי בהסתגלות למצב החדש מתארים חז"ל:

משנה (סוטה ט,יב): "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, ונטל טעם הפירות".

גמרא (ברכות נט.): "אמר רב חסדאי מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה".

גמרא (ברכות לב:): "אמר רבי אליעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים שאין תפילתן מקובלת".

העולם כולו, כל היקום, מתאבל על חורבן הבית, והחיים מאז החורבן לא שבו למסלולם.

גמרא (בבא בתרא ס:): "שנו רבותינו: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושים בישראל, (שקיבלו על עצמם) לא לאכול בשר ולא לשתות יין.

נטפל להם ר' יהושע, אמר להם: בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין?

אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? ונשתה יין שממנו מנסכים על גבי המזבח, ועכשיו בטל?

אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות.

אפשר בפירות.

פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים.

אפשר בפירות אחרים...

מים לא נשתה, שכבר בטל נסוך המים, שתקו".

במזמור קל"ז בתהילים נאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי".

כך מרגישים העוזבים את ירושלים לאחר חורבנה את חסרונה של ירושלים. זוהי ההרגשה הקשה שאנחנו איבדנו עם השנים.

גם הקשר שבין ישראל לקב"ה נחסם. חומה של ברזל חוצצת בינינו לה', והתפילות כבר לא עוברות בקלות ישירות לה' כמו בזמן שבית המקדש קיים.

מאז חורבן בית המקדש, נקודת ההשקה של העולמות העליונים עם העולם שלנו - אנחנו חיים בעולם נטול קרבת ה'!

אנחנו תלויים בו כמעט בכלום: המשכורת מגיעה מהמעסיק, המים מהתפלה, במשברים כלכליים אנחנו מטפלים בנוסחאות מתמטיות, וכשאנחנו חולים – אנו הולכים לרופא.

הרעיון הנבואי, רוח הקודש, דרישה באורים ותומים נשמעים לנו הזויים, ולא קשורים למציאות הטכנולוגית מסביב (יש לנו תחליפים לתקשורת במקום הדבר האמיתי... כל עוד לקב"ה לא יהיה וטסאפ הוא לא יוכל לדבר איתי באמת...).

"על אלה אני בוכיה... כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". על המרחק!

כשמשהו רחוק ממך – אתה לא באמת מסוגל לבכות על זה...

מישהו פה התרגש כששמענו לפני כמה חודשים על מגיפה קטנה שפרצה במחוז וואהן בסין?

מבחינות רבות התקרבנו מאוד אל הגאולה, ואת זה אנו מציינים ביום העצמאות וביום ירושלים. בתשעה באב אנחנו מציינים את המרחק שעוד נותר, את העובדה שמבחינה רוחנית אנחנו רחוקים מן הקב"ה מאוד מאוד, ועדיין לא נגאלנו.

מאז חורבן בית המקדש הלב שלנו נפגע!

דברי החבר לכוזרי (מאמר ה' ל"ב): "אולם אנחנו - כאשר נפגע ליבנו, הוא בית מקדשנו, נחלינו (נעשינו חולים), וכאשר ישוב לבנו לאיתנו- נירפא גם אנו".

החבר מדמה את בית המקדש ללב של עם ישראל. בית המקדש הוא מקור החיים הרוחניים של האומה, כמו הלב שמזרים חיים לגוף כולו. בית המקדש מזרים כוחות של קדושה וטהרה לעם ישראל. אבל, כאשר הלב לא נמצא, כל הגוף נפגע וחולה, ומהות קיומו העיקרית חסרה.

מדרש תהלים (מזמור ט' בסופו): "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני (שה״ש ה,ח) אני איני חולי מעים ולא חולי ראש, וממה אני חולה מאהבתו".

בני יששכר (מאמרי תשרי ג,ט): "והנמשל, מה שאני מבקש שיבא דודי אלי, אין כונתי במבוקשי מחמת שאני חולה חולי מעיים, היינו למלא נפשי כי ארעב בגודל הדחקות ועניות של ישראל... גם אין מבוקשי עבור חולי ראש, היינו כל מה שעושה לי כאב ראש בחיי היום יום... הנה באמת אני חולה גם על זה, אבל לא בעבור זה אבקש שיבא אלי, רק עיקר מבוקשי עבור אהבתו, כי דודי נסע ונגלה מני ואני מתגעגע על אהבתו, וזהו עיקר החולה...

כשיארע ח״ו לאדם חולי הלב מחמת גודל הגעגועים שהלב חושק ומתגעגע, הנה כשיתמשך הדבר ימים רבים הנה יומשך מזה חלאים רבים, ח״ו לראש ולמעיים,

הנה כשיבא ח״ו לידי כך הנה מתבלבל בדעתו ושוב לא ידע מחולאת העיקרית, והנה הוא צועק על כאב הענפים, ראש והמעיים, כי כבר נתבלבל דעתו ושכח העיקר ואינו מבחין,

והרופא החכם המשכיל על דבר יראה ויבחין מהיכן באו החולאים הזרים הללו, ויראה ויבין שורש הדבר שהוא חולי הלב בעצבון מחמת חשוקה וגעגועים, הנה יראה הרופא לשמח את לבו ולהסיר הגעגועים, להראות לו דבר שהוא מתגעגע עליו וכיוצא, וממילא יתרפא מחולאים הזרים.

הגם שבאמת אני צועק על חולי מעיים ועל חולי ראש כנ״ל, אבל זה הכל בא לי מהגעגועים שבלב חולת אהבה. מזה נתמשכו גם כן חלאים זרים. וכיון שנתארך הזמן בחולאים הללו. שוב לא אדע בין ימין לשמאל, על כן אני צועק רק על חולאים הללו הזרים החיצונים,

על כן אתם בנות ירושלים. אל תקטרגו לומר לדודי כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. דהרי צועקים על חולי מעיים (עושר) ועל חולי ראש (כל השאר). כי כל זה בא לי מחולת אהבה וחולי הלב מדאגת הגעגועין.

והנה בדורות הקודמים שלא היו רחוקים כל כך מזכרון גדולת ישראל ומנבואה ומבית המקדש. והיו זוכרין עדיין עיקרן של דברים. ולא היו מתפללים כל כך על צורכי הגוף רק על עיקר הענין להתגדל כבוד הש״י וממילא יתוקנו הענפים. אבל אנחנו כיון שנתרחקנו כל כך וארכו עלינו ימי חולי הגלות הכבד הזה. ובשאון המלכיות הצללנו, ושוב אין אנו זוכרין חולי הלב הדעת להתגעגע על י״י ותורתו ובית קדשנו ותפארתנו, ואנחנו צועקים הב לנא חיי ומזוני, אבל אלו החולאים באו לנו מעיקר החולאות, כי אילו היה אור פניו ית״ש מאיר אלינו, היה ממילא רפואה לכל החולאים, כי הוא חלקנו צור לבבנו, כי אנחנו בניו עמוסים מני בטן, כאשר יאיר פניו אלינו לאורו ניסע ונלך, וממילא יהיה לנו כל טוב סלה".

מו"ר אבי מספר שבתקופת המהומות של הסטודנטים בצרפת ב68 הוא הלך ברחוב וליווה את הרב שלו, הרב חיים יעקב רוטנברג זצ"ל, תוך כדי ההליכה הם נקלעו לאחת ההפגנות, והסטודנטים הצרפתים ראו שיש כאן רב יהודי גדול, פינו לו מקום לעבר הבמה ואמרו לו בכבוד, תגיד לנו מה אתה חושב על המאבק שלנו...

עלה הרב לבמה, ואמר להם: אתם רבים עכשיו על הזכות לעבור מליד העגבניה הרקובה לאזור של החיתול המלוכלך, אולי תפתחו את הפח ותצאו החוצה?

הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מתפללים על דא ועל הא, וזה חשוב להתפלל על זה, אבל בתשעה באב, אנחנו צריכים לתפוס את עצמנו ולהתפלל לצאת בכלל מהפח...

מעלת בית המקדש:

זכריה (ב,יד): "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה' ".

הקב"ה מעודד את עם ישראל ואומר להם. התחילו לשמוח, לא רחוק היום שבו יבנה שוב המקדש  - שזה אומר שיהיה גילוי שכינה.

שיר השירים (ב'): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" - הקב"ה תמיד משגיח עלינו - "צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ, מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְְַּקַדְמָתוֹ" זהו הרי אחד מעיקרי אמונתנו. אבל לא תמיד אנו רואים ומרגישים את משק כנפי השכינה. פעמים שאנו מרגישים את הסתר השכינה.

התורה והגמרא מלאים דוגמאות בהם עם ישראל הרגיש כיצד 'כבוד ה' מלא את המשכן' (שמות מ'), את השראת השכינה במקדש - "כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'".

בהיכנסו, אל עזרת ישראל שבמקדש, חש כל יהודי באופן הברור ביותר במציאות ה' ובהשגחתו הניסית, בבטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה משרה ה' על עמו.

ויקרא (ו,כא): וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר".

רבינו בחיי: "דרשו רז"ל שהיו החרסים נבלעים בקרקע העזרה, שאם לא כן היתה העזרה כולה מתמלאה חרסים...

נסים שנעשו במקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש מעולם, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, כלומר שלא אירע בהן מעולם שום פסול טומאה, ושלשתן נחשבין אחד, ולא כבו גשמים אש מעצי המערכה, ולא נצחה הרוח עמוד העשן... עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום כשאלין בירושלים... כלים של חרס שנתבשל בהן חטאת והיו החרסים נבלעים בקרקע, מזבח העולה אשר עליו אש תמיד והיה מצופה נחשת כעובי דינר והיה מעצי שטים ולא היה הנחושת נתך ולא העץ נשרף, נרות המערכה היה בכל נר ונר שמן כמדת חברותיה ומעולם לא נכבתה אחת מהן קודם השחר, ואם הלילה היתה קצרה לא הותיר מן השמן, ואם היתה ארוכה לא חסר ממנה, הנר האמצעי לא היה בו שמן אלא כמדת שאר הנרות וממנה היה מדליק לכל השאר ובה היה מסיים, לשון של זהורית היו תולין על פתחו של היכל ביום הכפורים ולערב היה מלבין, השעיר שהיה משולח לעזאזל קודם שיגיע לעקרו של הר לא היה נשאר בו אפילו אבר אחד שלם...

כיון שהיו מדליקין את המנורה כל חצר שבירושלים היתה משתמשת לאורה לכך נאמר (שמות כז) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. ומשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמניהם, כן דרשו רז"ל במסכת יומא סוף פרק קמא. ועוד שם, לחם הפנים היה משתמר חמימותו בתוכו שמונה ימים... מקום ארון אינו מן המדה... כרובים בנס היו עומדים...".

כשבית המקדש היה קיים לא היית מתווכח עם החבר שלך אם יש אלוקים או לא... היית אומר לו בוא אחי, בוא תראה בעצמך... יש מקום בעולם שחוקי הטבע לא שולטים בו! יש עם בעולם שיכול להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה יותר!

גמרא (מנחות ט): "עֵדוּת הִיא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה בְּיִשְׂרָאֵל"!!!

מתוך יומנה של לנה, נערה רוסיה בתהליך לימוד יהדות לצורך גיור: המורה חנה דיברה עוד ועוד ועוד. היא ניסתה לענות על כל השאלות. בעניין של קדושה היא הסבירה נורא יפה. "כמו שיש בית עם הרבה קומות", היא אמרה, "ומי שנמצא בקומה הראשונה יש לו תיקרה מעל הראש והוא לא יכול לראות את הקומה השנייה, ומי שבקומה שנייה לא רואה את הקומה השלישית, וכן הלאה. אבל במדרגות יש חור כזה, שאם מרימים את הראש - אפשר לראות דרכו עד למעלה, נכון?

אז ככה זה גם בעולם. כשאנחנו כאן, אין לנו אפשרות לראות את העולמות העליונים. אנחנו חיים בעולם של הגוף ושל העיניים והאוזניים וכל החושים. אנחנו לא יכולים לראות מה זה נשמה, ולא יכולים להבין מה זה השמיים ומה קורה בהם. אנחנו פשוט גרים בקומה הראשונה, ויש לנו תקרה מעל לראש - שאיננו מצליחים לראות דרכה. כשבית המקדש היה קיים, הוא היה כמו הפיר של המדרגות, כלומר כמו החור הזה, שבאמצע. כשהיו באים לשם אפשר היה לראות למעלה למעלה, אל העולמות הרוחניים. 

כל אדם שהגיע לבית המקדש, היה זוכה לראות ולהבין גם בשכל וגם בהרגשה, את הכל: מה קורה בשמיים ומה זאת מצווה, מה זה מלאכים ומה זה נשמות. הוא היה מבין מה טוב ומה רע, הוא היה שונא מאוד את החטאים ואוהב מאוד את המצוות. כשאדם היה יוצא מבית המקדש הוא היה כל כך שמח! כי הוא היה מרגיש איך ה' אוהב אותו ושומר עליו ומלווה אותו, וכל הזמן נותן לו עוד ועוד דברים נפלאים והמון מתנות. והוא היה מרגיש שמצווה היא דבר כל כך נהדר, שכשיהודי עושה מצווה אחת, כל העולם שמח ושר.

כפרת עוונות:

ילקוט שמעוני (ישעיהו ש"צ): "לא לן אדם בירושלים ובידו עוון - תמיד השחר (קרבן קבוע מידי בוקר) מכפר על עברות הלילה ושל בין הערביים (קרבן קבוע לפנות ערב) מכפר על עברות היום".

ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן ב' ז'): "בזמן שבית המקדש היה קיים היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב 'צדק ילין בה' ופירש רש״י, כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות של יום. כי ישראל עם קדוש, לפי גודל רוחניותם ודקותם אין יכולין לישא עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד, על כן אנו צריכין את הבית המקדש שיכפר עלינו בכל יום".

חשיבותה והמעלה הגדולה של ההשתחוויה בהר הבית בזמן הזה (בראשית רבה וירא פרשה נו): 

"א"ר יצחק הכל בזכות השתחויה, 

ואברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחויה, ונשתחוה ונשובה אליכם. 

ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה, שנאמר (שמות ד) ויאמן העם וגו' ויקדו וישתחוו. 

התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה, שנאמר (שם כד) והשתחויתם מרחוק. 

חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה שנאמר (שמואל א) וישתחו שם לה'. 

הגליות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחויה שנאמר (ישעיה כז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו', והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. 

בית המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחויה שנאמר (תהלים צט) רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו. 

המתים אינן חיין אלא בזכות השתחויה שנאמר (שם צה) באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו".

מה עושים?

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו"

מהי כוונתו של המשפט? מדוע מוטלת אשמת ההחרבה והאחריות על כל הדורות הבאים אחרי החורבן, והרי לכאורה לא אנחנו האשמים בהחרבת הבית???

בגלל שבידינו לפעול לבניית בית-המקדש, ואם לא עשינו כן, הרי שכאילו אנחנו אחראים להחרבתו.

מדרש  רבה (רות פרשה ה'): "אמר ר' יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצווה יעשנה בלבב שלם.

שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) "וישמע ראובן ויצילהו מידם" – בכתפו היה מוליכו אצל אביו.

ואילו היה יודע אהרון שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד) "הנה הוא יוצא לקראתך" - בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.

ואילו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל תשבע ותותר" - עגלות מפוטמות היה מאכילה.

ר' כהן ור' יהושע דסכנין (אומרים) בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצווה והנביא כותבה,

ועכשיו כשאדם עושה מצווה- מי כותבה? אליהו כותבה ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם".

אם כל דמות הייתה יודעת עד כמה מעשיה יכולים להשפיע - העשייה הייתה בוודאי יותר גדולה.

זה אולי הלימוד של סיום המדרש: אנחנו כותבים היום את ספר הגאולה ("אליהו כותבה ומלך המשיח"), המעשים הנעשים כיום משפיעים על הנצח.

באילו דרכים נוכל לפעול לבניית הבית?

א. להיות ראויים - כיוון שבית המקדש עשוי להיות מותנה ברמה הרוחנית של העם, הדבר מוטל בראש ובראשונה עלינו.

ב. להכניס למודעות - הכוזרי (סוף מאמר חמישי): "גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי הוא לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמה שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו', רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". עלינו לעורר את עם ישראל ולהפיץ את חשיבותו של המקדש.

ג. לימוד הלכות - אחד הדברים, המקשרים אדם לנושא כלשהו הוא העיסוק והלימוד. אנחנו יכולים להעמיק ולהשמיע, בכל המסגרות, את עניין בית המקדש וכל שתלוי בו.

רבינו בחיי (שמות לח,ט): "ודע כי הספור בענין המשכן וכליו והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן אע"פ שאין בהמ"ק קיים מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה ותורה היא וללמוד אנו צריכין. וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות כי כל המתעסק בלמוד פרשיות וישא ויתן בלבו עניניהם כאלו הקריב הקרבן עצמו... וה"ה בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, עאכ"ו אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם והוא שהזכיר דוד על הענין הזה על הנסתר והנגלה (תהלים מח) סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון, ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו שנאמר (שם) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות" (וכ"כ רס"ג שמות לח).

הרב קוק (הקדמה למשפט כהן): "אם נתעורר ללמוד בשקידה ובדעה נכונה את אלה חלקי התורה שעל הקודש והמקדש נוסדו, יביאנו תלמודם – לידי מעשה על ידי חסד עליון הגומר עלינו.

ולעומת זה עלינו להבין כי מיעוט שימת הלב והסח הדעת מחלקי התורה הללו....גורם בעוונינו ריחוק עת הישועה... נעזב וניטש הוא חלק התורה התלוי בארץ ובמקדש, על כן רחקה הישועה, ושיבתנו לארץ קדשנו הולכת בכבדות, תחת אשר היה לה לצעוד בצעדי ענק כי עת לחננה כי בא מועד".

חפץ חיים (בהקדמתו לספרו אסיפת זקנים על מסכת זבחים): "כדמיון נישואין, שכאשר הכלה עומדת מלובשת ומקושטת בתכשיטיה ומוכנת להיכנס לחופה ועומדים ומצפים להחתן שיבוא, אז ממהר החתן לבוא, וכן הקב"ה, שמכנה עצמו בשם חתן לישראל, כמו שכתוב – "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך", ואם נהיה אנו מוכנים ומקושטים בידיעת דיני העבודה בבית עולמים ונעמוד הכן לקראת מלכנו יתברך, בודאי ימהר ביאתו".

ד. זכרון ירושלים - גם אם להלכה נפסק שאין להרבות באבילות, הרי העלאת זכר ירושלים בכל מקום ובכל מצב (אפר מקלה ושבירת כוס בחתונה, ואמה על אמה בכל בית) תקשר אותנו לבית חיינו.

ה. ציפיה עמוקה לבנין בית המקדש: "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר" (שבת לא.).

הרב קוק (עין איה שבת לא): "הציפייה כוללת שימת-עין תדירית. וגם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד ימים על שנה לפעמים גם אין לפניו דבר מחודש ולא יעזוב עמדתו. ועוד כלול בזה שבכל עת מצא איזו הערה שיראה ראוי לעשות איזה דבר לישועה - יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו על פי צפייתו שבא שעת מעשה, לבריחה או הגנה מאיזה אויב ואלה, עליו לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת נכון בלי איחור רגע וזמן".

הרב קוק מציין שתי דרכים בציפיה:

א. מודעות והתכווננות מחשבתית.  

ב. פעולה מעשית.

גמרא (סוכה מא.): "מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיהו ל)  כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, דרש אין לה - מכלל דבעיא דרישה".

משנת רבי אליעזר (פרשה ג עמוד 48): " כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, הוכיח את השארית שנשקעו בארצות שבים, על ידי שאינן זוכרין בית המקדש.

ד"א במה צריכין לזכרו? לזכור מדותיו ובניניו ואת שעריו ואת כל תכונתו. וצריכין לדרוש ולומר, ההיכל מאה ברום מאה, עזרת ישראל היתה ארך קל"ה על רחב אחת עשרה, עזרת הכהנים היתה ארך קל"ה על רחב אחת עשרה. עזרת הנשים היתה ארך קל"ה על רחב קל"ה, שנא' סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה [וגו'], תספרו לדור אחרון.

הא למדת, שכל הזוכר הוא חי והוא שב, ושאינו זוכר אינו חי ואינו שב".

'על כפיו יביא' (מילים: יורם טהרלב): "והוא חולם כי כמו שאת העיר בנה, יניח למקדש את אבן הפינה, על כפיו אותה יביא, אליהו הנביא".

מדרש שמואל (פרשה לא): "כל אותן האוכלסים שנפלו, לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו מבנין בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אלו שלא בבנין בית המקדש, כך. אנו על אחת כמה וכמה".

ילקוט שמעוני (שמואל א' רמז קו'): "ר' שמעון בן יוחאי אומר לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו', בשלשה דברים עתידים למאוס "במלכות שמים", "ובמלכות בית דוד", "ובבנין בית המקדש", אימתי מאסו שלשתם בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד זו מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי זו מלכות בית דוד, איש לאהליו ישראל ולא לבית המקדש אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו.

א"ר סימון בר מנסיא אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם זו מלכות שמים, ואת דוד מלכם זו מלכות בית דוד, ופחדו אל ה' ואל טובו זה בית המקדש".

התקוה המקורי (נפתלי הרץ אימבר):

כָּל-עוֹד חוֹמַת מַחֲמַדֵּינוּ

לְעֵינֵינוּ מוֹפָעַת,

וְעַל חֻרְבַּן מִקְדָּשֵׁנוּ

עַיִן אַחַת עוֹד דוֹמָעַת.

עוד לא אבדה...

כָּל-עוֹד דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת

מֵעֵין בַּת עַמִּי נוֹזְלוֹת,

וְלִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת

עוֹד תָּקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת.

עוד לא אבדה...

ו. קשר פיזי – הר הבית ברגלינו - עליה להר הבית בקדושה ובטהרה (כל אחד לפי רבותיו), הליכה לסיבוב שערים, תפילה בכותל המערבי, בניית דגם המקדש, ביקור במוזיאון המקדש וכו'.

נסיים בקינה הנאמרת בתיקון חצות ובליל תשעה באב:

"עוּרָה נָּא יְמִינְךָ עֶלְיוֹן.

וּבְנֵה בְּרַחֲמֶיךָ אֶת צִיּוֹן.

וְיֵאָמֵר לְעַם דַּל וְאֶבְיוֹן.

כִּי נִחַם אֲדֹנָי צִיּוֹן".

במהרה בימינו – אמן!

יראת העונש תשובה מאהבה וארץ ישראל

יראת העונש תשובה מאהבה וארץ ישראל

מסילת ישרים (פרק כד - בביאור יראת חטא): "יראת העונש, כפשוטה שאדם ירא מעבור את פי ה' אלהיו מפני העונשים אשר לעבירות, אם לגוף, ואם לנפש. והנה זאת קלה ודאי כי כל אדם אוהב את עצמו, ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה, ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ, ולנשים אשר דעתן קלה, איך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת".

אדיר במרום (ח"ב - מאמר יחוד היראה  - פעולת יראת הרוממות גילוי סודות התורה): "והנה עד כאן הוא התפשטות הדברים, עכשיו אפרש הפעולה. הנה הקב"ה שם הס"א שתהיה קליפה שומרת לפרי. וז"ס מה שהקב"ה עשה העולם שיהיה חול. והאמת, שיש חול ויש שבת, והרוב הוא חול. וזה כי עשה הקב"ה שתהיה הנהגה של שכינה מתלבשת בקליפת נוגה, וזה מי שאינו ראוי ליכנס בקדושה הפנימית. והנה גם אותה הקליפה אינה עושה אלא עבודתו של מקום לייסר את הרשעים, ולהביאם אל התורה. אבל לפי היראה כך היא ההשפעה. מי שירא מן היראה רעה, שהיא קליפת נגה, הנה הוא נמסר בידה, כבן שנמסר ביד שפחה לגדל אותו וליישר דרכיו, היא מלקה אותו כמו שצריך לו להטיב מעשיו. אך כנגד זה אין לו ידיעה אלא בדברי הטבע בהבלים של העולם, או בחכמות חיצוניות, שכולם דרך חול. ונמצא שאעפ"י שלא יהיה טמא, יהיה חול, ולא יוכל לקבל מן הפנימיות. אבל מי שמחזיק ביראת הרוממות, אז השכינה עצמה מייסרת אותו לפי סדר הישיבות שזכרנו. ואז מתגלים לו הסודות הפנימיים, המתגלים לפי היראה, בסוד, "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם". וז"ס מ"ש בתיקונים שתלמידי חכמים הם בסוד שבת, כי הם בסוד השכינה, ולא בסוד קליפת נגה. והם בסוד התש"ך של הישיבות, והם ממשיכים הידיעות הגדולות מלמעלה".

גמ' (מגילה כה:): "אזהרות ועונשין נקרין ומתרגמין פשיטא מהו דתימא ניחוש דלמא אתו למעבד מיראה קמ''ל".

חדושי הרשב"א (שם): "דילמא אתי למעבד מאהבה ומיראה. פי' מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכוונו לאהבת השם וליראתו, והוה להו כגוים שאם יבאו עליהם יסורין מתחרטין, אבל העושה מיראה ומאהבה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור...".

תוספות הרא"ש (סוטה כב:): "בשביל שעושין מחמת יראת יסורין הקב"ה מענה אותן ומיסרן לצורפן וללבנן ולהסיר מהם עון זה שלא עשו המצוה לשמה אלא מחמת יסורין ונפרע מהם מדה במדה".

ספורנו (עה"ת שמות ד,כב): "בני בכורי ישראל. אף על פי שלקץ הימין אהפך אל העמים שפה ברורה, לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד. מכל מקום יחשב ישראל אצלי נכבד מכלם באשר הוא בני עובד כמו בן מאהבה, לא כעבד מאהבת שכר ויראת עונש".

ספורנו (עה"ת שמות לד,ז): "ונקה. אף על פי שהוא מנקה לשבים מאהבה, והיא תשובה המגעת עד כסא הכבוד כמו שאמרו ז"ל (יומא פ' יוה"כ) שעונות נחשבים להם כזכיות שנאמר עליהם חיו יחיה מכל מקום לא ינקה אפילו לשבים כאשר תהיה תשובתם מיראת עונש בלבד, כאמרם ז"ל שזדונות נחשבים להם כשגגות שנאמר כי כשלת בעונך".

הרב חרל"פ (אורי וישעי עמ' צב-צג): "עיקר החסרון בזה הוא מפני שאין בחק העליון ענין של יראת העונש, וממילא אין אנו מתדבקים על ידי יראה זו במקוריותינו בשורש מחצבתינו שהוא המחצב העליון".

תשובתו של הרב יוסף משאש (אוצה״מ ח״ג עמ׳ קכו/ז) לרב אחד שדיבר קשות על עם ישראל והמליץ בעד שיטה ״אגרסיבית״ של חינוך וחזרה בתשובה: ״קראתי את מכתבו והנה הוא מלא רעיונות של פחדים וקריאה לייסורים, חדשים לבקרים, על מעשה בני אדם אשר לא טובים. דרך זו, לא בלבד שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, אלא להיפך! תשים מועקה בכל אברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שיגעון, ויגרום נזק לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו. אך בזאת האדם במסגרת ביתו תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, לא לעשות כמעשיהם אשר לא טובים ח״ו, רק לנהוג בהם מנהג דרך ארץ, להקדים להם שלום ולקבל את כולם בסבר פנים יפות. לכל בר ישראל, יהיה מי שיהיה, דתי או חילוני, ואם ראית אדם מישראל עושה מצווה, תשמח בו מאוד מאוד, כי זה אלפי שנים שאנחנו נתונים בגלות מרה ואכזרית ומעורבים תערובת גדולה ומסובכים בתוך תוכם של אומות העולם בכל מין מלאכה ומסחר ובכל מין חכמה ומדע, וכל לימודנו רק בבתי ספריהם וכו״׳.

מתי כן יראת העונש?

בית הלוי (בראשית ב,ב): "יש שני אופני יראה, אחד יראת העונש אשר אם יתבונן האדם מעשיו אשר לא טובים שעברו עליו וכמה גדל העונש אשר יגיע לו עבורם הלא ימלא יראה ופחד, וגם מי שלא חטא כשיתבונן בעצמו היאך טבעו עלול לחטא וכשיסיח דעתו משמירת גופו ילכד בפח היצר הטמון בלבו ימלא יראה, ויראה זו באה ע"י היצה"ר דאם לא היה היצה"ר בעולם הלא לא היה מקום ליראה זו כלל, ומציאת היצר גורם שימצא יראה זו, ויראה זו רחוקה מאד ממידת האהבה, דאהבה באה כשיתבונן האדם בחסדי ה' על ברואיו ואז לא יהיה לו יראה ורק כשיתבונן בעונשיו יתחדש לו בלבו יראה זו. ויראה זו יוכל להמצא גם מפני בו"ד דמי שהוא במקום גדודי חיות ולסטים ומפני מי שהוא חזק ממנו יתיירא ממנו. ובחי' זו הוא בחי' מלאכה דהיינו התחדשות עונש שלא היה לו מקודם וכמאמר שהבאנו דפורעניות רשעים נקרא מלאכה.

אמנם יש אופן אחר כשנקבע בלב האדם האמונה הגמורה במה שמבואר לעיל אשר בכל רגע השי"ת מהוה לכל העולם יש מאין ממש ואם לא יהיה מהוה אותם רגע אחד יהיו אפס ותוהו הלא אז ג"כ תפול עליו היראה והפחד. והוא כדמיון אדם שנפל בים ובא אחד ומחזיקו בידו שלא יטבע ואם רק ירף ממנו מלהחזיקו הלא יטבע הלא אז יגיע לו האהבה להמחזיקו וגם היראה ממנו שניהם ביחד וכל מה שיתבונן בהטובה שזה עושה עמו כן תגדל עליו היראה והפחד ממנו. ויראה זו קשורה באהבה לא יפרדו. ועל בחינה זו אנו אומרים בשמ"ע ועל חיינו המסורים בידך וכמש"ל.

ויראה זו נקרא יראת ה' יען כי יראה זו מיוחדת רק מפני ה' ואין לה מקום מוצא מפני בו"ד. ויראה זו היא מבחינת שבת וכמו שנתבאר דשבת מורה על זה. ועל יראה זו באה ההבטחה שישיגו אותה כל ישראל לע"ל בימי המשיח. דעד עתה הרי בחינה זו אינה נרגשת בחושי האדם והיא כעת רק בגדר אמונה ובהסח הדעת כרגע נשכחת מלב האדם ורק הצדיקים גמורים זוכים לה באמונתם הטהורה עד שנקבע בלבם ממש כמו הרגשה חושיית. אבל לע"ל יורגש בחוש לכולם כי הוא יתברך מהוה הכל בכל רגע וכי כל הברואים והעולמות והנמצאים נצרכים לטובו שיהיה מחזיקם ומזה יגיע להם הפחד. וזהו שאה"כ (הושע ג') אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו, ביאור הכתוב דיפחדו אל טובו אחרי שיהיה מורגש לכולם בחוש בחינה זו כי הם נצרכים לטובו בכל רגע כמש"ל. וזהו כוונת מדרש תנחומא הנ"ל דבעוה"ז שיש יצה"ר הם מתייראים מן העבירות וזהו יראה ראשונה הנ"ל אבל לע"ל שאין יצה"ר יקויים בהם ופחדו אל ה' ואל טובו.

ויש עוד אופן שלישי והוא יראת הרוממות אשר בהתבוננו גדולתו יתברך תפול עליו אימה[1].

ועל ג' בחינות אמרו בזוהר (הקדמת הזוהר י"א ע"ב) יראה דאית לברנש למדחל מקמי מרי בגין דאיהו רב והוא יראת הרוממות, ושליט והוא יראת העונש, עיקרא ושרשי דכל עלמין דהוא מהוה לכל הנמצאים.

ובאמת דכל האופנים נצרכים דלא כל העתים שוים להאדם להנצל מפתיו של היצר, ואם יכול לנצחו בהתבוננו מרוממותו יתברך מה טוב, ואם רואה שעדיין לא ניצל ממנו יתבונן בזה אשר גם עתה ברגע זו שרוצה לחטוא בה השי"ת מהוה אותו ואם לא יחזיק בידו הוא אפס ותוהו, ואם עוד לא נצחו יתבונן ביראת העונש. ולהג' בחי' הללו כיונו בברכות (ד' ה') לעולם ירגיז כו' לא נצחו יעסוק בתורה דעל ידה יגיע לרוממות, לא נצחו יקרא ק"ש, וזהו דה' אחד ואין לשום דבר מציאות בלתו. לא נצחו יזכיר לו יום המיתה והוא יראת העונש".

אהבת ה':

תקונ"ז (תיקון ס'): "תִשְׁכַּח בַּר נַשׁ בִּישׁ בְּמִלֵּי פוּמוֹי וְטַב בְּלִבֵּיהּ מִלְּגָאו, וְאִית מִפִּימוֹי טַב וְלִבֵּיהּ בִּישׁ, הַאי אִיהוּ עִץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, הָכָא מְקַנֵּן נָחָשׁ רַמַּאי. הָכִי אִיהוּ בַּר נַשׁ דְּתִשְׁכַּח לֵיהּ גּוּפֵיהּ שַׁפִּיר, וְסִימָנִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ שַׁפִּירָן, וְנִשְׁמָתֵיהּ נֶפֶשׁ חַיָּיבָא מִלְּגָאו, וְתִשְׁכַּח בַּר נַשׁ גּוּפֵיהּ בִּישׁ בְּכָל סִימָנִין דִּילֵיהּ, וְנִשְׁמָתֵיהּ מִלְּגָאו שַׁפִּירָא, דָא אִיהוּ צַדִּיק וְרַע לוֹ, אֲבָל מָאן דְּאִיהוּ טַב מִלְּבָר וְרַע מִלְּגָאו, אִיהוּ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, בְּגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְעָלְמָא דְאָתֵי, טוֹב מִלְּבָר וּמִלְּגָאו צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, בִּישׁ מִלְּגָאו וּמִלְּבָר רָשָׁע וְרַע לוֹ, וְהָא אוּקְמוּהָ. טַב מִלְּגָאו וּלְבוּשָׁא דִילֵיהּ בִּישׁ, דָּא אִיהוּ עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר (זכריה ט,ט)".

עני ורוכב על חמור זה דורו של משיח, והתיקוני זוהר אומר שדור זה של עקבתא דמשיחא הוא טוב מבפנים ולבושו החיצוני רע.

הרב קוק (אגרות הראי"ה, אגרת תקנ"ה): "אבל דור של עקבתא דמשיחא הם כדברי תיקוני זוהר "טוב מלגו וביש מלבר". והם חמורו של משיח נאמר עליו "עני ורוכב על חמור" והכוונה : כמו חמור שמבחוץ יש בו שני סימני טומאה אם כן הטומאה בולטת בו ביותר מבחזיר וגמל שיש בהם סימן טהרה אחד ומכל מקום יש בו בפנמיותו ענין קדושה גם כן שהרי הוא קדוש בבכורה וענין מה שהתורה אמרה על זה "קדש לי" הוא גדול מאד מאד. וכן הן הנשמות של אותה הסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבתא דמשיחא, ולהם יש תרופה אף על פי שיש בהם סרחון גדול, וחושך רב וכבד מאד".

הרב קוק (מאורות הראי"ה, ירח האיתנים עמ' נ"ט ד"ה "ובעלי הרזין"): "ובעלי הרזין צריכים להודיע לעולם, שהירידה שלו היא רק חיצונית, אבל בפנים הכל מתעלה, ומימלא ההארה היא גדולה, ועצם הנשמות גדולות הן.......והתשובה בזמן הזה היא תמיד תשובה עילאה, תשובה מאהבה שהזדונות נעשים זכויות גמורות, והחטא אינו יכול לפגום כל כך כבדורות ראשונים מפני רוב הביסום של העולם, ושפע הרחמים והחסדים שזורחים עליו".

אריז"ל שער הגלגולים (הקדמה לח): "כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ, מש"כ בדורות ראשונים".

בארץ ישראל יש לנו תשובה אחרת לגמרי מחוץ לארץ!!!

דברים (ל,א-י):

(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

(ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

(ג) וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:

(ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:

(ו) וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:

(ז) וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:

(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

(ט) וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּהכִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

שלב א' - תשובה בגלות - ושבת עד ה'...

שלב ב' - ומל ה' את לבבך וקיבצך ...

שלב ג' - תשובה בארץ - ושבת אל ה'...

יש לשאול שתי שאלות:

מהו הקשר המוחלט בין התשובה - לארץ?

מהו ההבדל בין תשובה עד לתשובה אל ?

מרן החיד"א מקשה: ידוע שחיוב מלקות ב"לאו הניתק לעשה", היינו בלאו שהעובר עליו מחוייב בעשיית מעשה לתיקון הלאו. לדוגמא, העובר על לא תגזול אינו לוקה, משום שהוא מחוייב בעשה של "והשיב את הגזילה אשר גזל". ומעתה יש לשאול, לשיטת הרמב"ן שהתשובה היא מצות עשה - נמצא שבכל לאו שאדם עושה הוא מחוייב בעשה של תשובה, וממילא נשללת האפשרות למלקות מן התורה?

התשובה לכך היא, שיש הבדל עצום בין העשה של תשובה לכל עשה אחר. בדרך כלל, אם בלעדי העבירה על הלאו העשה לא היה קיים, הרי זה סימן לכך שהעשה בא מכוחו של הלאו: אם אדם לא גזל לא שייך לצוותו שישיב את הגזילה, וכיון שהעשה בא כתוצאה מהעבירה הרי כל מטרתו היא לתקן אותה, והוא יכול להיות תחליף למלקות. מצוות התשובה, לעומת זאת, קיימת גם ללא החטא, שהרי התשובה איננה רק תשובה מחטאים, מעוונות, מקלקולים.התשובה היא תהליך של הבראה של הכל. הכל שב אל מקורו, הכל שב לבריאותו, הכל שב אל ראשיתו, הכל שב לטבעיותו. האדם החוטא והאדם שאינו חוטא, המציאויות החסרות ושאינן חסירות - כל המציאות שבה אל אלוהיה.

זהו ההבדל בין תשובה "עד", שהיא עד הדלת, לתשובה "אל", שהיא תשובה עד החיבור השלם, עד ההרמוניה השלימה ביותר שיכולה להיות. התשובה בגלות היא תשובה "עד", ורק לאחר "וקיבצך" יכולה התורה לומר "ושבת אל".

כאשר עם שאינו בארצו הרי זה מצב של חוסר בריאות, ורק כשהעם שב לארצו יכולות כל רמות המציאות לשוב אל מקורם, ולכן התשובה השלמה איננה חונקת את החיים, אלא מרעננת אותם ומחזירה אותם בחזרה אל מקורם ובריאותם. כמובן שבדרך יש קשיים ונפילות, אבל רק בארץ ה' שהיא מקומו הטבעי של עם ישראל ניתן לשוב לשורש, אל ה'. ולאור רעיון זה מסביר מרן החיד"א מדוע לוקים על כל לאו, שכן ה"עשה" של התשובה אינו מגדיר כל לאו שאדם עובר כ"לאו הניתק לעשה", שהרי העשה קיים גם שלא מכח הלאו.

דברי החיד"א מחזירים אותנו אל הרעיון המקורי. התשובה הינה מצוה התובעת את החזרת הכל למקורו הטבעי, האלוקי. לא תשובה "עד" המבטאת תשובה מחטאים, מעוונות, אלא תשובה "אל", תשובה ההולכת אל החיבור השלם של האדם והמציאות, אל מקורה האלוקי.

בארץ ישראל התשובה היא קירבה לקב"ה יותר ממה שהיית קרוב עד עכשיו! יותר הבנה בה', יותר אמונה, יותר מצוות, יותר לימוד, יותר תפילה!!!

בארץ ישראל העבודה שלנו היא לא מלחמה ביצר הרע אלא התאמצות לעליה תמידית של כל החול אל הקודש! כל דבר שאני עושה בחול לקשר אותו אל הקודש, בי ובכל מה שמסביבי!!!

הרב קוק (יש לך כנפי רוח עמ' שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על כן ההדרכה של עם ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת הענש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות".

הזהר הק' (ג' קיח.): "כתוב אחד אומר (תהלים ק,ב) 'עבדו את ה' בשמחה' וכתוב אחד אומר (שם ב,יא) 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא".

אהבת ה':

"אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת" – אמרו גדולי החסידות: אם ניקח יחד את כל האהבות שאוהבים כל האבות והאמהות בעולם את ילדיהם, אין זה מגיע כלל לאהבה שאוהב הקב"ה יהודי אחד, אפילו אם הוא חוטא – אהבת עולם שאינה משתנה ואהבה רבה בעצמה אין-סופית.

גם אנו מצידנו אוהבים את ה', "ואהבת את הוי' אלהיך".

בכמה מדרגות: 'אהבת עולם' – אהבה פשוטה שתמיד אפשר וצריך לעורר, מתוך התבוננות שה' מחיה את כל המציאות.

למעלה מזה, 'אהבה רבה' – תשוקה עזה לה', עד כלות הנפש, "בכל נפשך", ועד לדרגה הגבוהה של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".

למעלה מזה, אהבת עולם בדרגה העליונה, אהבת ה' שהופכת להיות הטבע שלנו (במודעות טבעית) ואינה פוסקת לעולם ועד.

בני יששכר (מאמרי תשרי ג,ט): במדרש תהלים (מזמור ט' בסופו) 'השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני (שה״ש ה,ח) אני איני חולי מעים ולא חולי ראש, וממה אני חולה מאהבתו' עכ״ל...

והנמשל, מה שאני מבקש שיבא דודי אלי, אין כונתי במבוקשי מחמת שאני חולה חולי מעיים, היינו למלא נפשי כי ארעב בגודל הדחקות ועניות של ישראל... גם אין מבוקשי עבור חולי ראש, היינו כל מה שעושה לי כאב ראש בחיי היום יום... הנה באמת אני חולה גם על זה, אבל לא בעבור זה אבקש שיבא אלי, רק עיקר מבוקשי עבור אהבתו, כי דודי נסע ונגלה מני ואני מתגעגע על אהבתו, וזהו עיקר החולה... דהנה כשיארע ח״ו לאדם חולי הלב מחמת גודל הגעגועים שהלב חושק ומתגעגע, הנה כשיתמשך הדבר ימים רבים הנה יומשך מזה חלאים רבים, ח״ו לראש ולמעיים, הנה כשיבא ח״ו לידי כך הנה מתבלבל בדעתו ושוב לא ידע מחולאת העיקרית, והנה הוא צועק על כאב הענפים, ראש והמעיים, כי כבר נתבלבל דעתו ושכח העיקר ואינו מבחין, והרופא החכם המשכיל על דבר יראה ויבחין מהיכן באו החולאים הזרים הללו, ויראה ויבין שורש הדבר שהוא חולי הלב בעצבון מחמת חשוקה וגעגועים, הנה יראה הרופא לשמח את לבו ולהסיר הגעגועים, להראות לו דבר שהוא מתגעגע עליו וכיוצא, וממילא יתרפא מחולאים הזרים.

והנה דרשת חז״ל לפי זה היא מוכרחת מן הפסוק, שהרי לא נאמר אם תמצאו את דודי תגידו לו שחולת וכו', רק נאמר מה תגידו לו, דמשמע תראו ותזהרו בדבריכם מה תגידו לו ומה שלא תגידו. על כן דרשו דהגם שבאמת אני צועק על חולי מעיים ועל חולי ראש כנ״ל, אבל זה הכל בא לי מהגעגועים שבלב חולת אהבה. מזה נתמשכו גם כן חלאים זרים. וכיון שנתארך הזמן בחולאים הללו. שוב לא אדע בין ימין לשמאל, על כן אני צועק רק על חולאים הללו הזרים החיצונים, על כן אתם בנות ירושלים. אל תקטרגו לומר לדודי כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. דהרי צועקים על חולי מעיים (עושר) ועל חולי ראש (כל השאר). כי כל זה בא לי מחולת אהבה וחולי הלב מדאגת הגעגועין.

והנה בדורות הקודמים שלא היו רחוקים כל כך מזכרון גדולת ישראל ומנבואה ומבית המקדש. והיו זוכרין עדיין עיקרן של דברים. ולא היו מתפללים כל כך על צורכי הגוף רק על עיקר הענין להתגדל כבוד הש״י וממילא יתוקנו הענפים. אבל אנחנו כיון שנתרחקנו כל כך וארכו עלינו ימי חולי הגלות הכבד הזה. ובשאון המלכיות הצללנו, ושוב אין אנו זוכרין חולי הלב הדעת) להתגעגע על י״י ותורתו ובית קדשנו ותפארתנו, ואנחנו צועקים הב לנא חיי ומזוני, אבל אלו החולאים באו לנו מעיקר החולאות, כי אילו היה אור פניו ית״ש מאיר אלינו, היה ממילא רפואה לכל החולאים, כי הוא חלקנו צור לבבנו, כי אנחנו בניו עמוסים מני בטן, כאשר יאיר פניו אלינו לאורו ניסע ונלך, וממילא יהיה לנו כל טוב סלה".

---

[1] סיפר הרב ישראל נסים לוגסי, מבת-ים: לבבא סאלי הייתה יראת שמים מפחידה. מבהילה. הוא היה יושב בחדר שלו במקום שיוכל לראות ממנו את השמים בכל רגע. הוא גם לא היה מוכן לשבת בחדר אם אין בו חלון שמשקיף לשמים. הוא כל הזמן התבונן ברקיע כדי לקבל יראת שמים.

כשהוא התארח בפריס אצל הבת שלו, הרבנית אביגיל, הוא אמר לה שהוא יישן בסלון, כי בבניינים הגבוהים אפשר לראות רק בניינים אחרים. לכן הוא ביקש לישון בסלון כדי שיוכל לראות את הרקיע כל פעם שהוא רוצה לעורר את יראת ה' שלו. כל היום הוא ראה את התכלת האמיתית.

גם כשהיה מתפלל היה מקפיד להתפלל בבית כנסת שיש בו חלונות. כמו שכתוב על בגמרא (ברכות דף לד:). "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות. שנאמר על דניאל: "וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלם".

גם בסוף ימיו כאשר לא היה יכול ללכת ברגליו, היה מבקש שיביאו אותו אל החלון כדי שיוכל לראות את השמים.