תפילת הפרנסה

רבנו הבן איש חי (לשון חכמים ח"ב, ו'):

"טוב לאמר את המזמור של פתיחת ההיכל של הפרנסה בכל יום מעשרת ימי תשובה עם הבקשה שאחריו":

א לְדָוִד מִזְמוֹר לַיהוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. ב כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ. ג מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. ד נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. ה יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהוָה וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ. ו זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה. ז שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. ח מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר יְהוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה. ט שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. י מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְהוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה. (תהלים כד)

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' הָאֵל הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא. עֲשֵׂה לְמַעֲנָךְ וּלְמַעַן קְדֻשַּׁת הַמִּזְמור הַזֶּה וְהַשֵּׁמות הַקְּדושִׁים הַנִּזְכָּרִים בּו. וּלְמַעַן קְדֻשַּׁת פְּסוּקָיו וְתֵבותָיו וְאותִיּותָיו וּטְעָמָיו וּרְמָזָיו וְסודותָיו הַיּוצְאִים מִמֶּנּוּ. וּלְמַעַן שֵׁם הַגָּדול וְהַקָּדושׁ (דִּיקַרְנוסָא) הַיּוצֵא מִפָּסוּק (מלאכי ג,י): "וַהֲרִיקתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". וּמִפָּסוּק (תהלים ד,ז): "נְסָה עָלֵינוּ, אור פָּנֶיךָ ה' ". שֶׁתִּכְתְּבֵנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה. שָׁנָה זו וְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. לָנוּ וּלְכָל בְּנֵי בֵיתֵנוּ. בְּמִלּוּי וּבְרֶוַח. וְלא בְאִסּוּר וְלא בְעָמָל וְטֹרַח. בְּנַחַת וּבְשַׁלְוָה וּבְהַשְׁקֵט וָבֶטַח. כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַעֲבד עֲבודַת הַקּדֶשׁ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה בְּלִי שׁוּם טִרְדָּא, פַּרְנָסָה שֶׁלּא תהְיֶה בָּהּ שׁוּם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה. וְאַל תַּצְרִיכֵנוּ לִידֵי מַתְּנות בָּשָׂר וָדָם. כִּי אִם מִיָּדְךָ הַפְּתוּחָה וְהַקְּדושָׁה. וְהַצְלִיחֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ בְכָל לִמּוּדֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וְעִסְקֵנוּ. וְיִהְיֶה בֵיתֵנוּ מָלֵא בִּרְכַּת ה', וְנִשְׂבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טובִים, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצון.

פרשת צו - מה עם הלילה?

הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

ויקרא (ו,א-ב): "וַיְדַבֵּר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה – הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ".

רש"י אומר "צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

ידוע שאף על פי שהתורה אומרת "צו את אהרון ואת בניו" – אנחנו בכלל "אהרון ובניו". התורה היא נצחית. כל פסוק ממנה שייך לכל אדם בכל דור ודור.

מה רומזת לנו פה התורה? מה המשמעות של "מיד ולדורות", ומה פירוש "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"?

הנה זה הענין. "זאת תורת העולה", אומר רש"י "הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין – איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל 'תורה' – לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולין, שאם עלו – לא ירדו".

נראה בסייעתא דשמיא שהפסוק הזה ירמוז על ענין גדול מאד שאינו נמצא כל כך בספרי הפוסקים הפשטנים. הוא ענין מיוחד שכתוב בזוהר הקדוש ומבורר היטב בכתבי האר"י והרש"ש על פי ההלכה.

חכמים תיקנו לנו את התפילות כנגד הקורבנות (ברכות כו:). תפילת שחרית כנגד קורבן התמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד קורבן התמיד של בין הערביים. אלה שני הקורבנות שהם בתוך היום. תפילת ערבית, לדעת רבי יהודה אפשר להתפלל גם ביום לאחר פלג המנחה. ואפילו לדעת חכמים, מתפללים ערבית בתחילת הלילה מיד בצאת הכוכבים, אז זה בסוף היום, זה קשור גם כן לענין היום. נמצא שכל העבודה של האדם היא ביום.

אז יש לנו פה שלוש תפילות – שחרית, מנחה וערבית. ואדם שמתפלל אותם חושב – זהו, סיימתי את עבודת השם שלי. עכשיו אני יכול ללכת לאכול ארוחת ערב ולישון טוב כל הלילה. זהו, נגמרה העבודה.

באה התורה הקדושה ואומרת – רגע, מה עם כל הלילה? כל הלילה אתה תישן? עד הבוקר? תדע לך, יש עוד ענין חשוב, "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" לרמוז על מה שכתב הזוהר הקדוש. כמה הזוהר מסביר וצועק – אוי לו לאדם שישן כל הלילה! (זוה"ק ויקרא כג.) אוי לה לַמִטָּה שישנו עליה כל הלילה!

איך האדם יכול לשכב על מטתו בזמן שהשם צועק בחצות הלילה ובוכה ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי והגלתי את בני (ברכות ג.). והאדם לא שומע את הצעקה? איך אתה יכול לישון אם אתה שומע כזו צעקה? צריך לקום לצעוק עם השם, לעשות תיקון חצות.

לרמוז – יש עוד עבודה של האדם בתוך הלילה. הקריאת שמע שעל המטה עם תיקון חצות זה עוד תפילה! זה עוד עבודת השם! (שער הכוונות, דרושי הלילה)

יש קריאת שמע של ערבית, ויש קריאת שמע של שחרית שמועילה לשתיים – לשחרית ומנחה (שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמע דרוש א). כל תפילה מלווה בקריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים. אז יש לנו עוד עבודה – קריאת שמע שעל המטה ותיקון חצות. שבעצם קריאת שמע שעל המטה שאדם קורא – היא פועלת בחצות הלילה בדיוק, היא מחוברת למושג הזה של תיקון חצות שהוא עוד תפילה, עוד עבודת השם. והרמז לענין הוא "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר".

אם אדם כבר קם ואמר תיקון חצות ובכה לפני השם על חורבן הבית, איך תעזוב עכשיו את השכינה לבד? הרי למה קמת? – בגלל שהיא יורדת, היא בגלות והיא בצער והיא בחושך ואין לה אור, וקמת לבכות על החורבן שלה, על הצער שלה, אז איך תעזוב אותה עכשיו? לחזור למטה לישון?

"זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה", תקח עכשיו את התורה הקדושה ותאיר לשכינה, תאיר לאמא "על המזבח כל הלילה, עד הבוקר". ואז יתקיים בך "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה", אז אתה, כמו שכותב הזוהר הקדוש, כשהיא עולה – אתה עולה עמה (זוה"ק שמות מו. "וְלָא עַלָּה בִּלְחוֹדָהָא, אֶלָּא עַלָּה, וְעַל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ").

אם אתה כל הלילה נתת והמשכת לה אור, כשיגיע עמוד השחר והיא תעלה – אתה מתחבר איתה ואתה עולה איתה, "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה". השכינה מתחברת אליו וחוט של חסד משוך בו (זוה"ק ויקרא כג.) ואין לך אדם מובחר מהאדם הזה שקם בחצות ולמד עד הבוקר – ברכתו ברכה, זה אדמו"ר גדול, אפילו אם אדם עשה את זה פעם אחת, באותה הפעם שהוא עשה – הוא מגיע למעלה גדולה מאד – אש!

אבל מה – למה צריך לזרז את האדם בעבודה הזו? צו – אין צו אלא לשון זירוז! בגלל שזו עבודה קשה מאד. אדם צריך לקום מהמטה שלו, חסר לו שינה, המטה חמה... הוא גם אומר, אם אני אעשה את זה – מה יהיה ביום? מה אני אעשה ביום? אני כבר גמור, אני יכול ללכת לעבוד בצורה כזו? אני יכול ללכת ללמוד בצורה כזו? אז אדם דואג.

אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. האדם הזה אומר לא לא לא, מי יקבל אותי לעבודה? אני כל הזמן ארדם להם באמצע העבודה? אין לי כבר כח, את כל הכוחות נתתי בשביל השכינה, את כל הכוחות נתתי בשביל קימת חצות עד הבוקר והתפילה, אין לי כבר כוחות בשביל לתת למשהו אחר!

לכן הזוהר הקדוש אומר שאם האדם קם בחצות עד הבוקר – מזונותיו מצויים לו! הוא זה שמשפיע את השפע של כל העולם, אז הוא יחסר לו? כל השפע יורד בזכות הדבר הזה!

זוה"ק (שמות מו.): "כַּד אִסְתְּלִיק לֵילְיָא, וְאָתֵי צַפְרָא, וְאִתְקָדַּר, כְּדֵין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא בְּרָזָא בְּחֶדְוָה, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּלְכָל בְּנֵי הֵיכְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִיהוּ בְּמִנְיָינָא".

פרשת חקת - זוגיות ופרנסה

זוגיות ופרנסה

במדבר (כ,כח): "וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר".

במדבר (כא,ה): "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".

עלון בית שלמה: "ניתן לרמוז את סמיכות תלונות בנ"י על המן לפטירתו של אהרן. שכן ידוע כי הפרנסה מצויה כאשר יש שלום בית בבית והאיש והאישה מכבדים אחד את השני.

כמו שכתוב בגמרא (בבא מציעא נט.) 'וא"ר חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו[1] שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר ולאברם הטיב בעבורה והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו'.

וידוע כי אהרן היה עושה שלום בית בין איש לאשתו ומסתמא שלאחר פטירתו התרופף קצת השלום בית בבתים ולכן סמיכות הפרשיות שכאשר התחילו הבעיות בשלום בית מיד גם הגיעו הבעיות בפרנסה ולתלונות בנ"י על המן".

לא סתם הביטוי: "קשה כמו קריעת ים סוף" מופיע בגמרא ביחס לשני עניינים בלבד: פרנסה – "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". מציאת בן זוג – "קשין לזווגן כקריעת ים".

השל"ה הק' (מסכת יומא, וכן בחיד"א ציפורן שמיר מב): "מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות"!

ליקוטי מוהר"ן (ח"א ס"ט): "עקר הממון של האדם, בא לו על ידי בת זוגו (עיין זוהר תזריע נב[2]) כי על ידי אור נפשה, מזה בא לו הממון. הינו, על ידי שמתנוצץ ומתפשט אורות מאור נפשה, אלו האורות הם בחינת הממון. כי הממון הוא ממקום הנפש... ונפש היא בחינת נקבה כידוע בכתבי האר"י...".

הצמח צדק: א, ב, ג, ד: א – אחדות (או אהבה), מביאה עמה ב – ברכה. אבל ג – גאווה, מביאה עמה ד- דלות."

כל המזל בא בזכות האשה!

בעל: את זוכרת כשהיינו ילדים ונפלתי מהנדנדה, את רצת לקרוא לגננת?

אישה: כן...

בעל: את זוכרת בתיכון, בטיול השנתי, ששברתי את הרגל ואת נסעת איתי לבית חולים?

אישה: כן...

בעל: ואת זוכרת שנפצעתי בצבא ואת לא זזת ממיטתי במשך חודשיים?

אישה: כן...

בעל: ואת זוכרת שאחרי שהתחתנו והפסדתי את כל הכסף שאבא שלך נתן  לנו וגם אז נשארת לצידי?

אישה: כן...

בעל: אז זהו, שהחלטתי שהגיע הזמן שאני אעזוב אותך כי את ממש עושה לי מזל רע...!

הרב אליקים לבנון: המריבה היחידה הרצויה בין בני זוג היא 'מריבה זוגית'!

בדרך כלל, מריבה נוצרת כאשר כל אחד עומד על זכותו ודורש לעצמו, ורעהו אף הוא דורש לעצמו, ומזה באה מריבה.

כדוגמת המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא: "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". הדין במשנה זו הוא: נשבעים וחולקים.

אבל בסוף המשנה מובא דין: "בזמן ששניהם מודים, יחלקו בלא שבועה".

אבל ברור שכאשר אין ויכוח, ושניהם מודים זה לזה, ברור שהם חולקים את הטלית, ואין צריך לכך דין במשנה?

ר' חיים ויטאל (בפירושו 'חיים שנים ישלם') מבאר שאכן שניהם סבורים שיש לחלוק את הטלית, אבל כל אחד חושש, שמא הוא גוזל את רעהו, ואולי כל הטלית שייכת לחבירו, מפני שהגביה אותה ראשון. גם רעהו חושש, אולי דוקא בעל הדין הוא שהגביה ראשון. על רקע זה הם באים לבית הדין, כאשר כל אחד אומר, שמא כולה שלך. ובית הדין פוסק להם: יחלוקו.

מריבה זוגית היא על אותו עיקרון: אם את תשמחי לקנות בגד חדש לבעלך, ובעלך רוצה שתקני לעצמך... על זה אתם יכולים לריב :-)

---

[1] 'הדרך לחיים של משמעות' (הרב ג'ייקובסון): "זוג עם בעיות תקשורת הגיע אל הרבי מחב"ד. האישה טענה שבעלה שקוע בעבודה וכשהוא מוצא לבסוף זמן אליה, הוא מותח ביקורת עליה ונותן לה הוראות. הבעל טען שאשתו אינה מכבדת אותו ולא מקשיבה להצעותיו.

'למה אתה חושב שאשתך צריכה להקשיב לך?', שאל הרבי.

'כי אישה חייבת להקשיב לבעלה', השיב.

'אבל מדוע צריכה אישה להקשיב לבעלה?', שאל הרבי.

'כי הגבר הוא האדון בבית'.

'לא', אמר הרבי. 'הדבר הראשון שאתה כגבר צריך לציית לו הוא הציווי שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו (יבמות סב: - האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו), ואז יהיה לאישה ישרת הדרך בעל שתוכל לכבד ולאהוב'".

[2] זוה"ק (תזריע נב): "פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (בראשית יב) אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אָתְּ, הַאי קְרָא קַשְׁיָא. וְכִי אַבְרָהָם דְּאִיהוּ דָּחִיל חַטָּאָה, רְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה אָמַר הָכִי עַל אִתְּתֵיהּ, בְּגִין דְּיוֹטְבִין לֵיהּ. אֶלָּא אַבְרָהָם, אַף עַל גַּב דְּהֲוָה דָּחִיל חַטָּאָה, לָא סָמִיךְ עַל זְכוּתָא דִּילֵיהּ, וְלָא בָּעָא מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא זְכוּתֵיהּ, אֶלָּא עַל זְכוּתָא דְּאִתְּתֵיהּ, דְּיִרְוַוח בְּגִינָהּ מָמוֹנָא דִּשְׁאָר עַמִּין, דְּהָא מָמוֹנָא בְּאִתְּתֵיהּ זָכֵי לֵיהּ בַּר נָשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי יט) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְיָ' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. מַאן דְּזָכֵי בְּאִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, זוֹכֶה בְּכֹלָּא. וּכְתִיב, (משלי לא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר.

וְאַבְרָהָם הֲוָה אָזִיל בְּגִינָהּ, לְמֵיכַל שְׁלָלָא מִשְּׁאַר עַמִּין, וְסָמִיךְ עַל זְכוּתָא דִּילָהּ, דְּלָא יֵכְלוּן לְאַעְנְשָׁא לֵיהּ, וּלְחַיְיכָא בָּהּ. וּבְגִּינֵי כַּךְ לָא יָהִיב מִדִי לְמֵימַר אֲחוֹתִי הִיא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּחָמָא חַד מַלְאָכָא אָזִיל קַמָהּ, וְאָמַר לֵיהּ לְאַבְרָהָם, לָא תִּדְּחַל מִנָּהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁדַר לִי, לְאַפָּקָא לֵהּ מָמוֹנָא דִּשְׁאַר עַמִּין, וּלְנַטְרָא לָהּ מִכֹּלָּא. וּכְדֵין לָא דָּחִיל אַבְרָהָם מְאִתְּתֵיהּ, אֶלָּא מִנֵיהּ, דְּלָא חָמָא עִמֵּיהּ מַלְאָכָא, אֶלָּא עִמָּהּ. אָמַר הָא הִיא מִתְנַטְרָא, וַאֲנָא לָא נְטִירְנָא. וּבְגִּינֵי כַּךְ אָמַר, אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אַתְּ וְגוֹ'.

יִיטַב לִי, יֵיטִיבוּ לִי מִבָּעֵי לֵיהּ, דִּכְתִּיב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אוֹתָךְ הַמִצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְעַל דָּא יֵיטִיבוּ לִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא יִיטַב לִי, דָּא דְּאָזִיל קַמָּךְ. יִיטַב לִי בְּהַאי עָלְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמָמוֹנָא. וְחָיְתָה נַפְשִׁי בְּהַהוּא עָלְמָא בִּגְלָלֵךְ, דְּלָא תִּסְטִי מִן אוֹרְחָא דִּקְשׁוֹט, דְּאִי אַזְכֵּי בְּגִינָךְ בְּמָמוֹנָא בְּהַאי עָלְמָא, וְתִסְטִי אַנְתְּ בְּאוֹרְחָא, הָא מִיתָא זְמִינָא בְּהַהוּא עָלְמָא, אֶלָּא תִּסְתַּמֵר, דִּתְחִי נַפְשִׁי בְּהַהוּא עָלְמָא בִּגְלָלֵךְ.

וּבְגִין דְּהַהוּא מַלְאָכָא אָזִיל קַמָה לְנַטְרָא לָהּ, מַה כְּתִיב. וַיְנַגַּע יְיָ' אֶת פַּרְעֹה וְגוֹ', עַל דְּבַר שָׂרַי וַדַּאי, דַּהֲוַת אַמְרַת לְמַלְאָכָא מָחֵי, וְהוּא מָחֵי. וְעַל דָּא לָא דָּחִיל אַבְרָהָם מִנָּהּ כְּלוּם, דְּהָא הִיא מִתְנַטְרָא. וּמַה דְּדָחִיל, מִגַּרְמֵיהּ דָּחִיל, דְּלָא חָמָא עִמֵּיהּ נְטוּרָא הָכִי".

[תרגום: פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (בראשית יב) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ. הַפָּסוּק הַזֶּה קָשֶׁה, וְכִי אַבְרָהָם שֶׁהוּא יְרֵא חֵטְא, אֲהוּבוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיָה אוֹמֵר כָּךְ עַל אִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּיטִיבוּ לוֹ? אֶלָּא אַבְרָהָם, אַף עַל גַּב שֶׁהָיָה יְרֵא חֵטְא, לֹא סָמַךְ עַל זְכוּתוֹ, וְלֹא רָצָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא מִזְּכוּתוֹ, אֶלָּא עַל זְכוּת אִשְׁתּוֹ, שֶׁיַּרְוִיחַ בִּשְׁבִילָהּ מָמוֹן שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים, שֶׁהֲרֵי הַמָּמוֹן זוֹכֶה לוֹ הָאָדָם בְּאִשְׁתּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי יט) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. מִי שֶׁזּוֹכֶה בְּאִשָּׁה מַשְׂכֶּלֶת, זוֹכֶה בַּכֹּל. וְכָתוּב, (שם לא) בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר.

וְאַבְרָהָם הָיָה הוֹלֵךְ בִּשְׁבִילָהּ לֶאֱכֹל הַשָּׁלָל מִשְּׁאָר הָעַמִּים, וְסָמַךְ עַל זְכוּתָהּ שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַעֲנִישׁוֹ וְלִצְחֹק בָּהּ. וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא נָתַן דָּבָר לוֹמַר אֲחֹתִי הִיא, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁרָאָה מַלְאָךְ אֶחָד הוֹלֵךְ לְפָנֶיהָ, וְאָמַר לְאַבְרָהָם: אַל תִּפְחַד עָלֶיהָ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלַח אוֹתִי לְהוֹצִיא לוֹ אֶת מָמוֹן שְׁאָר הָעַמִּים וְלִשְׁמֹר אוֹתָהּ מֵהַכֹּל. וְאָז לֹא פָחַד עַל אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא עָלָיו, שֶׁלֹּא רָאָה עִמּוֹ מַלְאָךְ, אֶלָּא עִמָּהּ. אָמַר, הֲרֵי הִיא שְׁמוּרָה, וַאֲנִי לֹא שָׁמוּר. וּמִשּׁוּם כָּךְ אָמַר, אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ וְגוֹ'.

יִיטַב לִי?! יֵיטִיבוּ לִי הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת, שֶׁכָּתוּב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אוֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹּאת, וְעַל כֵּן יֵיטִיבוּ לִי צָרִיךְ לִהְיוֹת! אֶלָּא יִיטַב לִי - זֶה שֶׁהוֹלֵךְ לְפָנֶיךְ. יִיטַב לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמָמוֹן. וְחָיְתָה נַפְשִׁי בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם בִּגְלָלֵךְ, שֶׁלֹּא תִסְטִי מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת. שֶׁאִם אֶזְכֶּה בִּגְלָלֵךְ בְּמָמוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתְּ תִּסְטִי בַדֶּרֶךְ, הֲרֵי מִיתָה זְמִינָה בָּעוֹלָם הַהוּא, אֶלָּא תִּשָּׁמְרִי, שֶׁתְּחִי נַפְשִׁי בָּעוֹלָם הַהוּא בִּגְלָלֵךְ.

וּמִשּׁוּם שֶׁהַמַּלְאָךְ הַהוּא הָלַךְ לְפָנֶיהָ לִשְׁמֹר אוֹתָהּ, מַה כָּתוּב? וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה וְגוֹ', עַל דְּבַר שָׂרַי, וַדַּאי. שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לַמַּלְאָךְ הַכֵּה - וְהוּא מַכֶּה. וְעַל כֵּן לֹא פָחַד אַבְרָהָם עָלֶיהָ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי הִיא שְׁמוּרָה. וּמַה שֶּׁפָּחַד - עַל עַצְמוֹ פָּחַד, וְלֹא רָאָה עִמּוֹ שְׁמִירָה כָּזוֹ].

ראש השנה - מזונותיו של אדם קצובים לו

מזונותיו של אדם קצובים לו

גמ' ביצה (טז.): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פיחת פוחתין לו, ואם הוסיף- מוסיפין לו".

חז"ל מספרים (ילקוט שמעוני ויקרא, רמז תרסה) על התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי שחלם במוצאי ראש השנה שקרוביו אמורים להפסיד במהלך השנה 700 דינרי זהב. 

ניגש רשב"י לקרובי משפחתו ודרש- תבע אותם לתרום לצדקה. וכך עשה הוא בכל מהלך השנה, עד שבסיום השנה הצליח לגבות מהם 683 דינרים. 

כאשר הגיע השבוע שחל בו יום הכיפורים, הגיעו שליחי הקיסר ותבעו מהם ארנונה. נבהלו קרוביו של רשב"י, אך התנא הקדוש הרגיעם ואמר להם שלא ידאגו, כיוון שהקיסר ושלוחיו ייקחו מהם רק 17 דינרים, אפילו לא דינר אחד יותר, וכך היה.

שאלוהו קרוביו מהיכן ידע זאת, השיב להם שראה בחלומו שיפסידו במהלך השנה 700 דינרים, ומכיוון שנתנו את 683 דינרים לצדקה, ממילא נשאר להם להפסיד רק 17 דינרים. 

"אם כן, מדוע לא אמרת לנו מראש, והיינו תורמים ישירות ומיד 700 דינרים לצדקה?" שאלוהו קרוביו והוא השיב להם: "רציתי שתקיימו מצוות צדקה לשם שמים, בלי חשבונות"...

ר' יוסף משאש מספר על מעשה שקרה לרבינו יחיאל מפריס מבעלי התוס':

שני צורפי זהב שהיו שכנים יעקב אבודרהם ונפתלי עזריה התענו בערב ראש השנה כדי שיודיעו להם בחלום כמה ייגזר עליהם להרוויח במשך כל השנה הקרובה (ע"פ הגמ' בביצה טז.), ובאמת בליל ראש השנה הראו ליעקב שירוויח 200 זהובים ולנפתלי 150 זהובים הם סיפרו את החלום לרבינו יחיאל והוא יעץ להם לרשום את הרווחים בפנקס ולבדוק בסוף השנה האם החלום היה אמת.

יום אחד באמצע השנה הם התחילו לריב על סחורה אחת שקנו בשותפות יעקב אומר סיכמנו להתחלק במחצית הרווח ונפתלי אומר אני השקעתי שני שליש מהקרן אז אני צריך לקבל שני שליש מהרווח.

הלכו לדין תורה, שאל הרב יש לכם עדים? אמרו: לא, ענה להם הרב בגלל שהסחורה אצל יעקב והוא המוחזק ואין ראיה אז שיעקב ישבע שסיכמו חצי וייקח חצי מהרווח, ענה יעקב אני אמרתי אמת אבל אני לא מוכן להישבע. הסתפק בשליש הרווח וויתר על העשרה זהובים שהיה אמור לקבל.

בערב ראש השנה הם סיכמו את רווחיהם יעקב הרוויח 189 זהובים 11 פחות ממה שחלם ונפתלי 161 זהובים 11 יותר מהחלום.

פנה הרב אל נפתלי ואמר אכן חברך צדק שהשתתפתם במחצית הרווח!

אמר נפתלי אבל התביעה הייתה על 10 זהובים? הזכיר לו יעקב שהוא שילם זהוב אחד לסופר שכתב את התביעה.

יעץ לנפתלי רבינו יחיאל שישיב את האחד עשר הזהובים והחשבון יתאזן.

אמר נפתלי דברי חלומות לא מורידים ולא מעלים, לא מוכן!

משך יעקב בכתפיו והלך לחנותו ועד הצהריים הרוויח 11 זהובים, הלך נפתלי לחנותו ולא הרוויח כלום ובחזרה הבייתה עבר לייד דוכן כלי זכוכית ברחוב נתקל בדוכן וכל הכלי זכוכית נשבר קפץ עליו בעל הדוכן הפליא בו את מכותיו ואח"כ גרר אותו לשופט, שלח השופט שמאי שהעריך את הנזק ב11 זהובים!!!

חזר יעקב הביתה חבול ורצוץ והלך לרב ששלח אותו לבקש מחילה מחבירו וכך עשה... והרב סיפר למחרת מעשה זה לפני התקיעת שופר...

אתה סה"כ יכול להוסיף ברז בחבית לא יותר מזה, אותה כמות תרד לך בכל מקרה!!!

יה"ר שהקב"ה יעזור לנו להשקיע יותר ברוחניות בשנה הקרובה!

ראש השנה - גשמי או רוחני

ראש השנה - גשמי או רוחני

שואל השפת אמת (הראשון על ר"ה): 

אם כתוב בזוה"ק שלא לבקש על הגשמיות (תיקוני זוהר תקונא שתיתאה (כב.): "ויפן כה וכה וירא כי אין איש אלא איש דרכו פנו בעסקין דילהון באורחין דילהון איש לבצעו מקצהו בבצעא דהאי עלמא לירתא האי עלמא ולאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון אנשי חיל יראי אלקי"ם אנשי אמת שונאי בצע אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי כתבנו לחיים"),

אז למה אנחנו עושים סימנים שתהיה שנה מתוקה ועוד דברים של גשמיות?

אלא השאלה היא - במה אתה עסוק?

אם אתה רוצה גשמיות כדי שתעזור לך בעבודת השם, זה בסדר גמור.

אבל אם אתה רוצה רק את הגשמיות במנותק מעבודתו יתברך - זו בעיה גדולה...

למשל, אם באמצע ההכתרה של המלך אתה בא ומבקש הנחה בארנונה זה מראה שאתה לא בעניינים בכלל... זה ביזיון של המלך!

אבל אם מגיע חייל למלך באמצע ההכתרה ואומר תן לי את החרב פלדה הכי חזקה ומחודדת שיש לך באוצרות כדי שאני יוכל להרוג איתה את כל האויבים של המלך... זה לא חוצפה זה הכי יפה!

כך עונה השפת אמת אם אתה מבקש גשמיות אז זה באמת לא נכון, אבל אם אתה מבקש את זה בצורת סימנים בתור תמרור לקב"ה בתור תקציב להילחם באויבים של המלך ודאי שזה נכון לבקש מהקב"ה אוכל וכלים כדי להיות חייל שלו יותר טוב!!!

שיח שרפי קודש: פעם הגיע יהודי לרבי נחמן וביקשו שיברך אותו בפרנסה טובה, רבי נחמן סירב!

כדי לפייס את האיש הסביר לו הרב במשל למה אינו מוכן לברכו:

סוחר בדים אחד הגיע לסיטונאי בעיר הגדולה על מנת לקנות ערימת בגדים ולמכרה בעירו.

אצל הסיטונאי הוא העמיס את עגלתו עד שגלגליה התחילו לחרוק, ולכן ביקש מעט גריז כדי לשמן את הגלגלים.

נתן לו הסיטונאי מעט גריז בשמחה וכך העגלה נסעה חלק ושקט... 

פגש אותו חברו ותמה על השקט שבוקע מגלגלי המרכבה, נענה החבר שהוא קיבל גריז מאותו סיטונאי.

החליט החבר לסור לאותו סיטונאי ולקנות גריז, אך לתדהמתו כשהגיע אליו הודיעו הסוחר נמרצות שהוא אינו מוכר גריז!!!

כך סיים רבי נחמן את הסיפור: אני איני מוכר גריז! 

אם חסיד שלי מתקשה לעבוד את השם אז אני בשמחה אתן לו מעט פרנסה כדי שיוכל לעבוד את ה' בהרחבה אבל לבוא רק בשביל פרנסה זה לא שייך...

בר"ה צריך לחשוב על הדברים הגדולים!!!

בסוף ה120 שנה בע"ה אתה לא תיקח נשימה ארוכה תיאנח מעומק ליבך ותגיד: ישתבח שמו! התפרנסתי!!!

בסליחות אנו אומרים "אתאנו על שמך" מה הכוונה? 

כשמישהו בא ומדבר איתך שעה בסוף אתה אומר לו תכל'ס מה אתה רוצה? 

אז זה התכל'ס של כל ראש השנה זה הדבר המרכזי! 

להגדיל את שמך בעולם!!!

היה פעם חייל בצבא של הצאר ניקולאי ימ"ש שהעמידו אותו בפתח של איזה גשר ואמרו לו הצאר עומד לעבור פה בשבוע הקרוב וכשהוא יעבור פה חייב שיהיה פה חייל עם מדים מצוחצחים שיצדיע לו! 

החייל שכולו התרשם מהכבוד שקיבל להצדיע לצאר נעמד בדום מתוח ולא הניד עפעף...

ככה עבר לו היום הראשון והיום השני, ביום השלישי הגב שלו כבר נהיה לא כ"כ מתוח והעיניים פוזלות לראות מה יש מסביב והוא כבר חושב לעצמו אם יש גשר אז כנראה יש מים מתחת... 

ואם לי כ"כ חם בטח המים למטה קרים ועוד כל מיני מחשבות בסגנון... 

בסביבות אמצע היום החמישי הוא נשבר הוריד את כל המדים וקפץ ראש למים...

כמובן שבאותו רגע מרפי ימ"ש התעורר ונשמעה תרועת החצוצרות המבשרת על הגעתו של הצאר... 

החייל הבין שיש לו רגע להחליט האם לטמון את הראש במים ולהיעלם או לרוץ למעלה ולהספיק להצדיע לצאר אבל עם בעיה קטנה... הוא ערום...

לאחר התלבטות של שנייה הוא התחיל לרוץ כמו מטורף, כשהצאר עבר עמד חייל עירום עם בוץ על הרגליים דג על הראש ואצות שמשתלשלות לו מהאוזן והצדיע רשמית!

פתאום השיירה עוצרת בחריקה, הצאר יורד מהכרכרה המלכותית פוסע לעבר החייל בוחן אותו מכף רגל ועד ראש ו... נותן לו צל"ש! 

הצאר הבין מה עבר לחייל בראש ושהחייל בחר להצדיע בעירום מאשר שאף אחד לא יעמוד ויצדיע כשהצאר עובר על הגשר...

עיקר כבודו של המלך זה לא המדים המצוחצחים אלא ההצדעה! 

זה לא איך אתה לבוש וכמה עוונות יש לך על הראש אלא הנקודה הפנימית שבכל יהודי שממליכה על עצמה את המלך לא משנה איך היא נראית ובאיזה מצב היא נמצאת.

נסיים בשאלה: אז מה זה יום הדין? איך אני יכול לשמוח בהמלכה של המלך אם באותה שנייה הוא דן אותי?

הרב קרליבך מסביר את זה במשל נפלא: 

רווק אחד 'מיואש' נסע ברכב של ההורים והגיע לרמזור אדום, בעוד הוא עומד ברמזור נעצרת לידו מכונית שנוהגת בה בחורה והעיניים שלהם נפגשות, ברקים עפים, ניצוצות ניתזים, והוא יודע שזאת תהיה אשתו לעתיד, זה מה שהוא חיפש כל חייו מיום עומדו על דעתו!

בעוד הוא שבוי ברגע הקסום הרמזור נהיה ירוק והיא נסעה... הוא כמובן שם גז בכיוון אבל איכשהו הצליח לאבד אותה ומרוב ייאוש למצוא אותה נכנס בכל מקום אפשרי עד ששוטר עצר אותו על אי ציות לתמרור אין כניסה.

הוא כמובן התחיל להתווכח עם השוטר שהוא מבזבז זמן והוא מאבד אותה עד שהשוטר התעצבן וכתב לו הזמנה למשפט...

ביום המשפט הוא מגיע כולו מבואס גם לא מצא אותה וגם עכשיו מחכה לו עונש שהוא לא יודע מאיפה לאכול אותו...

כשהוא נכנס ומסתכל סביבו הוא מגלה שהשופטת היא לא אחרת מאשר אותה הבחורה מהרמזור...

כבר לא אכפת לו איזה עונש יקבל הוא מבסוט עד השמיים שהוא פגש אותה!!!

ככה אנחנו צריכים להרגיש מצד אחד הקב"ה שופט אותנו אבל מצד שני אנחנו "עוברים לפניו כבני מרון" וכל אחד נפגש איתו אישית ביום הזה!!!

פרשת ראה: אביון או לא – זו השאלה

אביון או לא – זו השאלה

הרב הלל מרצבך: בפרשתנו אחר הציווי על שמיטת הכספים, ישנה הבטחה שאם נקיים מצווה זו לא יהיו בנו אביונים (דברים טו,ד): '׳אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן׳׳.

אבל זה סותר את הפסוק שמובא שבעה פסוקים אח״כ (טו,יא): ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. וממילא לא מובן, האם יהיה תמיד אביונים או שלא יפסקו?

רש״י עונה שזו הבטחה שלא יהיה אביון אם נהיה צדיקים.

אבל הגמרא (בבא מציעא לג.) מושכת את משמעות הפסוק ״לא יהיה בך אביון״ לכיוון אחר, מהבטחה לציוויי, שאסור לאדם להביא עצמו לידי אביונות:

"משנה: אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת, אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם...

גמרא: מנא הני מילי? - אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא ׳׳אפס כי לא יהיה בך אביון׳׳ - שלך קודם לשל כל אדם".

רש״י (סנהדרין סד:): ״לא יהיה בך אביון - הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות׳׳.

אם אסור לי להגיע למצב של להיות אביון אז השאלה חוזרת – מה עושים עם הפסוק: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"?

גמרא (תענית כא.): "אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע - נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל - אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו - אין נותנין להם אלא שקל. - אמר ליה: הא מני - רבי מאיר היא דאמר: מצוה לקיים דברי המת".

תרגום: אילפא ור׳ יוחנן היו יושבים ולומדים תורה, והיה מצבם הכלכלי דחוק. אמרו: נקום ונלך לעבוד ונקיים בעצמנו את דברי הפסוק: ״אפס כי לא יהיה בך אביון״. הלכו וישבו תחת קיר רעוע וישבו לסעוד. באו שני מלאכי השרת לידם, ושמע ר׳ יוחנן שאומרים אחד לשני: נזרוק עליהם את הקיר הזה, משום שמניחים את חיי עולם הבא (התורה) ועוסקים בחיי שעה (פרנסה). אמר השני: תניח להם, שיש אחד שתעמוד לו השעה. שאל ר׳ יוחנן את אילפא אם הוא שמע משהו, ומכיוון שאילפא אמר שלא שמע, הבין ר׳ יוחנן שעליו הם דברו. ואמר לאילפא: שהוא חוזר והולך לקיים בנפשו ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״. וכך עשה וחזר ללמוד תורה. במשך הזמן ר׳ יוחנן הפך להיות ראש הישיבה. כשחזר אילפא אמרו לו: אם היית חוזר ללמוד אתה היית משמש כראש הישיבה. שמע זאת אילפא ותלה עצמו בתורן הספינה, ואמר אם יש מישהו שיכול להקשות עליי קושיה ולא אענה לו אטביע עצמי בים. שאל אותו אותו סבא (אליהו הנביא) שאלה, וענה לו אילפא כראוי.

לכאורה יש לשאול על סיפור זה מספר שאלות:

א. מדוע דינם של ר׳ יוחנן ואילפא מוות, רק בגלל שהלכו לעבוד?

ב. מדוע ר׳ יוחנן לא שיתף את אילפסא בשיחת מלאכי השרת?

ג. זה לא הוגן שאילפא לא זכה לחזור ולהיות ראש ישיבה, הרי הוא לא שמע את שיחת מלאכי השרת?

ד. מה הפירוש הנכון שאדם צריך לקיים בעצמו ״אפס כי לא יהיה בך אביון״ או ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״?

ה. האם אדם צריך לעבוד לפרנסתו או ללמוד תורה? מי צדק אילפא או ר׳ יוחנן?

ו. מדוע חשוב לאילפא להוכיח שגם הוא יודע תורה?

ז. מדוע הגיע אליהו הנביא בכבודו ובעצמו לשאול את אילפא שאלה, ולהוכיח שאילפא צודק?

נראה לומר שכל יהודי צריך ללמוד תורה, אך יש יהודי שדרכו היא דרך של גדילה בבית המדרש, ויש אחד שדרכו היא לעבוד לפרנסת אנשי ביתו.

וממילא השאלות מיושבות:

א. דינו של ר׳ יוחנן מוות, משום שה׳ ייעד אותו לגדול בתורה, ולשמש כראש ישיבה. לעומת זאת, אילפא היה צריך לשלב תורה עם דרך ארץ, ואין בכך פחיתות מעלה.

ב. ר׳ יוחנן הבין שאם הוא רק שמע את שיחת מלאכי השרת, כנראה שהם כוונו רק אליו, ולכן לא שיתף בהם את אילפא, שדרכו בחיים צריכה להיות שונה.

ג. אילפא לא שמע את שיחת מלאכי השרת, כי לא היה צריך לשמוע, משום שתפקידו, לקיים "לא יהיה בך אביון", ולחיות ברווחה ובשמחה, תוך כדי שעוסק בתורה.

ד. כל יהודי צריך לבדוק בעצמו האם עניינו בחיים זה התגדלות רק בתורה, או צמיחה מתוך תורה ויציאה לחיים מעשיים.

ה. אין כאן שאלה מי צדק. כל אחד צריך למלא את ייעודו בחיים.

ו. אילפא רצה להראות שאף שהוא עסק במלאכה תורתו לא נחלשה ולא ירדה. הוא עדיין עסק בתורה ולא חי במציאות דיעבדית אלא לכתחילה, והוכיח שהוא זוכר את תלמודו, ואין חיסרון מצד עצמו.

ז. לשם כך הגיע אליהו הנביא כדי להוכיח לכולם שאילפא גדול בתורה. ואף שאינו משמש בתפקיד ראש ישיבה, ואף שהוא עוסק במלאכה, הוא רצוי וגדול בעיניי ה׳ כי הוא מממש את הפוטנציאל שה׳ טמן בתוכו.

ועדיין צריך להבין כיצד האדם יגלה את ייעודו בחיים? וכן האם נכון שאדם ילמד תורה מתוך דחק, סבל וייסורים?

אולי ניתן לענות על שאלה זו דרך הפסוק שעסקנו בו: "אפס כי לא יהיה בך אביון" - כל האביונות היא תלויה בך (באדם). אם אדם מרגיש אף כשחסר לו שהוא שמח בחלקו, הוא כבר לא אביון, אך אם הוא חי בעוני וקשה לו ורע לו, אסור לו לחיות כך, וזה סימן שהוא צריך למצוא את ייעודו במקום אחר.

על פי תורת החסידות אפשר לענות אחרת:

"כי לא יהיה בך אביון" - כל האביונות היא תלויה בך. התורה מצווה אותנו שאסור לאדם להכניס בליבו תחושת אביונות והמסכנות, צריך לגרש את הייאוש מליבו, את המסכנות והעליבות, ולהתחזק בשמחה. למה? "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" - בצד הארצי תמיד יש על מה לבכות, תמיד יש חסרונות, ולכן תמיד צריך עוד, אין שלימות בצד הארצי. אך מי שאוחז בצד השמימי, מסתכל כלפי ה׳ יתברך, יש לו אמונה, יש לו שפע ועושר בלי סוף.

פרשת בהעלותך - פרנסה – מן השמים!

פרנסה – מן השמים!

במדבר (ח,ב): "בהעלתך את הנרת".

רש"י: "מכאן שמעלה היתה לפני המנורה, שעליה הכהן עומד ומטיב".

לכאורה, הכהן היה יכול להגיע אל המנורה גם בלי אותה מדרגה שהיתה לפניה, שהרי גבהה של המנורה היה בסך הכל שלש אמות. לשם מה אפוא היה צורך במדרגה?

מלא העמר: הרי כאן מדובר על אהרן הכהן אשר לבש שמונה בגדים. אחד מן הבגדים הוא הציץ שהיה על מצחו ועליו השם המפרש, ומשום כך נאסר עליו להרים את ידיו למעלה מן הציץ (תמיד ז,ב). אם כן, כדי שיוכל להיטיב את המנורה מבלי להרים את ידיו מעל לראשו, היה צריך את אותה מדרגה.

מה זה הציץ?

ליקוטי מוהר"ן (קמא צד): " 'וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר', 'צִיץ' - מִלְּשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת... טָהוֹר - בֶּאֱמוּנָה וּבְחָכְמָה".

מה זה הידים?

ליקוטי מוהר"ן (בתרא ז): " 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן', הַיְנוּ שֶׁהַפַּרְנָסָה נִמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת הַיָּדַיִם הַנַּ"ל. וְזֶהוּ: "וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" בְּחִינַת הֶאָרַת הָרָצוֹן, שֶׁמִּתְגַּלֶּה בְּתוֹךְ הַפַּרְנָסָה".

למה אסור להרים את הידים מעל הציץ?

ר' נתן (ליקוטי הלכות הלכות ברכת השחר הלכה ה מה-מז): "... משה ראה גדל התגרות השטן שיש לו כח כל כך להתגרות בהאדם בזה העולם עד אשר אחר שהוציאם ממצרים באותות נוראות כאלה וקרע להם את הים וכו' ונתן להם את התורה בקולות וברקים וכו' ובהתגלות אלקות נורא ומרעיד כזה וכו' וכו', ואעפ"כ אחר כל אלה הכשילם על - ידי הערב רב בפגם עבודה זרה של העגל שהוא בחינת שמד... שהוא בחינת תאות ממון וטרדת ומרירת הפרנסה מה שהשטן והבעל דבר מפיל את כל אחד בדעתו לטבעיות ורוצה להרחיקו מאמונת ההשגחה והרצון העליון ומחמת זה דואג תמיד על ממון ופרנסה, מחמת שרואה שעתה נתמעטה פרנסתו, ויש שיש לו ממון הרבה אבל מתאוה יותר ויותר וכו'... והתקון לזה בחינת מעשה המשכן... ועל - כן הזכיר בתחלה מעשה המנורה אחר מעשה המשכן, כי מעשה המנורה ונרותיה הם עקר אור הרצון שהיה מאיר במשכן ובית המקדש... והיא בחינת הארת הרצון בתקונים נפלאים כאלה המרמזים בשבעה קני המנורה ושמונה עשר פרחים ותשעה כפתורים ועשרים ושנים גביעים שכלם עולים מ"ט, כנגד מ"ט ימי הספירה שעברו על ישראל ואחר כך קבלו את התורה ביום החמשים... בחינת רצון העליון, רצון שברצונות שמכניס תקף הרצון דקדשה בלב כל ישראל... קדושה נוראה כזאת שיוכל להאיר על ידה, בכל אחד ואחד מישראל בכל מיני חשך ובכל מיני ירידות ונפילות שיעברו עליו כל ימי חייו, בכלם יתברך בתקף הרצון שיאיר לו לעלות מכלם...".

ה' נתן לנו ידים שמביאות לנו פרנסה ב"ה, אבל אסור להעלות אותם מעל הציץ, מעל האמונה הטהורה, אסור להחשיב את מעשה ידינו כזה שמביא לנו את הפרנסה, אלא להשתמש בידים אבל להחשיב ולהעלות למעלה מהידים את כח האמונה שה' יתברך הוא זה שמביא לנו את הפרנסה למרות שכתוב לנו בתלוש שם אחר...

פרנסה לכל החיים (עודד מזרחי-בשבע): באחד הימים הגיע לביתו של רבי מאיר אביחצירא בארפוד שבמרוקו, יהודי פשוט. האיש היה תמים באופן מיוחד. הוא לא התמצא בהוויות העולם, והיה מאמין גדול בבורא העולם ובצדיקים. כאשר גמר בדעתו לעלות לארץ הקודש, בא להיפרד מהמרא דאתרא. הוא ידע שיש מנהג לשבת בבית הרב ולבכות לפני שיוצאים לדרך ארוכה, וגם הוא חפץ לעשות כן, ובפרט שיש לו סיבה טובה לכך.

האיש נתן את קולו בבכי ולא פסק. רבי מאיר תמה על בכיו שכמוהו לא ראה, ושאל לפשר הדבר.

"בבא מאיר", ענה היהודי התמים, "אתה מכיר אותי היטב ויודע שאין בי שום חוכמה, ואפילו צורת אות איני מכיר, ומעולם לא אחזתי בספר כדי לקרוא בו. עד היום התפרנסתי ממסחר פשוט עם הגויים, אבל מה יהיה אתי להבא?! הרי בארץ ישראל כולם מלומדים ואף אחד לא יסתכל על בור ועם הארץ כמוני, שאפילו לא יודע להבדיל בספר בין העמוד הראשון האחרון... ממה אתפרנס?! מה אעשה כל היום?!" סיים האיש והמשיך לבכות.

הביט רבי מאיר באיש ואמר: "שמע. דווקא העובדה שאתה נבער מדעת ואינך בקי בכלום, תעמוד לימינך ותעזור לך להסתדר בארץ ישראל. אי ידיעתך לקרוא ולכתוב, תיתן לך פרנסה לכל ימי חייך!".

האיש הפשוט נדהם לשמוע את דברי הרב, ולאחר שעיכל אותם, החל להתעודד. הוא הודה לרבי מאיר על ברכתו ויצא מלפניו בכריעה והשתחוויה.

כאשר עלה האיש לארץ באונייה היה שליו ושמח. הוא חייך ואמר לכל הסובבים אותו: "אין לי מה לדאוג, הרי הצדיק הבטיח לי פרנסה לכל החיים. למרות שאני טיפש גמור ואיני יודע כלום, אתפרנס בכבוד כל ימי!".

האנשים שמעו את דבריו התמוהים, ונדו לו בראשם בחמלה.

הגיע האיש לארץ הקודש והתיישב בכפר אתא שנמצא בין חיפה לעכו. בניו שהיו חכמים ומשכילים הלכו ללמוד במוסדות אקדמיים, ולאחר מכן יצאו לעבוד ועשו חיל. אחד מהם החל לעבוד ברפא"ל - הרשות לפיתוח אמצעי לחימה - והתחבב על אחד מבכירי מהנדסי הטילים, שמינה אותו להיות עוזרו האישי.

יום אחד סיפר המהנדס לעוזרו על בעיה מטרידה שהתעוררה בעבודתם: מדי יום נערמים הררי ניירת של תוכניות טילים סודיות ביותר, שרטוטי טיוטות של אמצעי לחימה סודיים נוספים שאין בהם צורך ואין מי שיבערם. הארונות בחדרי המהנדסים מלאים וגדושים, אך ידיהם מלאות עבודה, ואין להם זמן לעסוק בביעור התוכניות.

העוזר הציע את עצמו, אבל המהנדס הבהיר לו שהוא אינו רשאי להציץ בתוכניות הכה סודיות. ואז הציע העוזר: "לדעתי כדאי להביא אדם שאינו יודע קרוא וכתוב ולמנותו לתפקיד". המהנדס המלומד תמה: "האם יש בארץ אנשים שאינם יודעים לקרוא ולכתוב?!". "יש אדם כזה בישראל", הכריז העוזר, "אבא שלי!". המהנדס נדהם. איך יתכן שאדם נבער לגמרי הינו אביו של בחור כה משכיל?!

הוא העביר את הרעיון למנהלי המפעל והם שמעו אותו בעניין. אנשי הביטחון של רפא"ל קיבלו את שמו של האיש, והחלו להתחקות אחריו כדי לוודא שאין לו קשר עם גורמים עוינים. כאשר הגיעו לביתו בכפר אתא מצאו אותו יושב באפס מעשה במרפסתו. הם דיברו עמו וראו שהוא אדם פשוט ותמים בתכלית. כאשר נתנו בידו עיתון לקרוא החזיק אותו ברוחב, וכאשר שאלו אותו כיצד הוא מתפלל, הסביר כי אינו משתמש בסידור ותפילותיו שגורות בפיו מאז ילדותו.

ראו החוקרים כי האיש מתאים למשימה, והוא הוזמן להיות משמיד התוכניות הסודיות של מכוני רפא"ל. הוא קיבל חדר מיוחד, שבו ישב מבוקר עד ערב, קרע את הטעון קריעה ושרף את הטעון שריפה. בסוף החודש קיבל משכורת נאה, ולא היה מאושר ממנו.

לאחר שלושים שנות עבודה, הגיע זמנו לפרוש לגמלאות. הוא קיבל פיצויי פרישה הוגנים ונשלח לביתו. בא האיש לפני רבי דוד חי אביחצירא, בנו של רבי מאיר זצ"ל (ונכד הבבא סאלי זצ"ל), וקבל בפניו בדמעות: "אביכם הקדוש הבטיח לי פרנסה לכל ימי חיי, ואילו כעת שלחו אותי מעבודתי. איך ייתכן?!". רבי דוד חי הבטיח שברכת אביו תקוים במלואה. לא ארכו הימים ומנהלי העבודה ברפא"ל ביקשו ממנו שישוב לעבודתו למרות גילו המבוגר, מפני שלא הצליחו למצוא מישהו שימלא את מקומו...

איך מאירים את אור המנורה? אור הרצון? אור המשכן? איך מבינים שהפרנסה זה ממנו? למה הענין של הידים והציץ הוא דווקא אצל אהרן הכהן?

שפת אמת (בהעלותך תרל"ג): "עשה רצונו כרצונך כו'. עצה לתקן הרצון כפי מה שאדם מדבק כל רצונו וחשקו במצוה ומעשה טוב - מתדבק הרצון בקדושת השי"ת ועי"ז אין יכול להתפרד אח"כ אף שיש לו רצונות אחרים ג"כ".

רש"י כותב להגיד שבחו שלא שינה, מה יש הו"א שישנה (זה ממש זלזול באהרן הכהן)?

אלא כמו שיש ירושלים של מטה כך יש למעלה וכן ביהמ"ק של מעלה וכן מנורה של מעלה.

הקב"ה מצווה את אהרן שלא יעשה הדלקה כדי לצאת יד"ח טכנית של המצווה אפי' אחרי הרבה פעמים שידליק.

כי מה שמדליק את האורות של מעלה זה החשק וההתלהבות של המצווה אז אם פעם אחת תדליק בלי התלהבות - למעלה זה לא יידלק וכמעט ולא תפעל כלום!!!

זה מה שרש"י מציין 'להגיד שבחו שלא שינה' – שכל פעם הדליק גם למעלה!!!

יוצא שהכל קשור: אהרן הכהן, ההתלהבות והדבקת הרצון במצוה כדי שידלק למעלה, ההזהרה לא להרים את הידים מעל הציץ, האור של המנורה שמציל אותך מחושך הכפירה של הביטחון בכסף ובזהב.

כתוב בתהילים (קטו,ד-ח): "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן: יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנם".

אם יש את כל האיברים למה הם לא יכולים לפעול?

כי – "עַצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם"! כל מה שמעניין אותם (העצבים שלהם ומה שמעציב אותם) זה כסף וזהב! אז אין להם פעולה ברוחניות!

פרשת ויצא - ההשתדלות והפרנסה

ההשתדלות והפרנסה

רוב היום והשבוע אנחנו עסוקים בעניינים של פרנסה... בגלל זה לפעמים נוצרת לנו טעות אופטית שמה שאנחנו עושים במשך רוב הזמן זה הכי חשוב, כשזה ממש לא נכון!

אורך הזמן לא קובע את חשיבות הדבר! כמו שברית מילה וחופה זה דברים מאוד קצרים אבל חשובים מאין כמותם...

חשוב להתפרנס אבל לא להשקיע בזה את כל המח והלב! את זה להשקיע ברוחניות...

לרבי שמואל מליובאוויטש (המהר"ש) הגיע עשיר אחד שהיה לו בית חרושת לנעלי בית להתיעץ עם הרב לגבי העסקים, לאחר הרצאה ארוכה של העשיר ענה לו הרב: ראיתי אנשים ששמים רגליים בנעלי בית אבל עד היום לא ראיתי מישהו ששם את הראש בנעלי בית...

יעקב אבינו הוא עמוד האמת! "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז,כ), אז מה זה התרגיל שהוא עושה ללבן עם המקלות המפוצלים?

האלשיך הק' כותב שבגלל שלבן לקח את כל העקודים והנקודים מן העדר והמאזן נטה לרעת יעקב אבינו הוא החזיר את המאזן לקדמותו לא הטה אותו לטובתו.

אבל אפשר לראות את זה גם מכיוון אחר – אם המקלות שליד המים הם אלו שעשו את הפעולה היה צריך הדבר להיות רע ליעקב!

כי כשיעקב צייר עקודים שזה טבעות שחורות ברגליים, לבן חיכה לחודש לפני ההמלטה ובא והודיע: שיניתי את דעתי! מעכשיו כל הכבשים העקודים יהיו שלי ויעקב הסכים ואחרי חודש נולדו מנומרים לא עקודים!

ולבן מורט את השערות וצורח למה שיניתי את התנאי!

אבל יעקב ידע שזה לא המקלות שמביאות את הפרנסה וזה לא המזל אלא ה' יתברך!!! ורק עליו הוא סמך!!!

אנחנו עושים פה רק השתדלות קטנה אבל ה' הוא המפרנס!!!

בראשית (כח,יב): "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".

בן איש חי ('עוד יוסף חי דרושים' מסתמך על ביאורו של מו"ר אביו רבי אליהו זצוק"ל בספרו 'מדרש אליהו'):

'סולם' בגימטריא = 'ממון' (136), ללמדנו שמעניינו של כל סולם, נוכל ללמוד גם על עסקי הממון שלנו:

שאם נצייר לנגד עינינו תבנית של סולם, נראה כי יש בו כמה שלבים, זה למעלה מזה. מהנמוך ביותר, ועד הגבוה ביותר.

כך גם בעסקי הממון, יש שלבי הצלחה. יש אנשים הנמצאים בשלבים התחתונים של סולם הפרנסה, עד אלו שנושקים לעוני. ויש אנשים הנמצאים בשלבים הגבוהים יותר, עד אלו המצליחים מאוד ושאף מגיעים לעושר-רב.

אך ברגע אחד, הכל יכול להתהפך. כי אם יבוא מישהו ויהפוך את הסולם, נמצא שהשלב שהיה עד כה השלב הגבוה ביותר, יהפוך ברגע להיות התחתון. ואילו השלב שהיה התחתון עד כה, יהפוך ברגע לעליון.

ושוב, כך הוא בעסקי הממון. אם ירצה השם שיהיה האדם עשיר, אז אפילו אם בשלבי העוני הכי נמוכים, ברגע אחד הוא יהפוך לעשיר. וכך גם העשיר, על אף שעד כה היה במעלה הכי גבוהה, ברגע אחד הכל יכול להשתנות, והוא עלול להפוך לעני מרוד.

ועל זה בדיוק מדבר הפסוק שלנו, וכך פירושו: "סולם מוצב ארצה", אנחנו רואים את עסקי הממון שלנו, כאילו שהם תלויים ברמת ההשתדלות שלנו כאן בארץ. אך באמת "ראשו מגיע השמימה", שהכל תלוי ברצונו של היושב בשמים, שאם רצונו יתברך הוא שאדם יהיה עשיר, אז כך יהיה. ואם רצונו שזה האדם יהיה עני ובעל חובות, אז כך יהיה. ולא תועיל שום השתדלות של מסחר וחוכמה כדי לשנות זאת.

"והנה" – לכן, השם יתברך הניח "מלאכי אלוקים", שהם הממונים על הפרנסה, והם "עולים ויורדים בו", למסור את הפרנסה לאלו העולים ומצליחים בעסקיהם, ולקחת את הפרנסה מאלו שיורדים מנכסיהם והופכים לבעלי-חוב.  

לכן תמיד צריך האדם להתנהג בענווה ולא יתגאה בממון שיש לו, אלא יחשוב תמיד שהממון שיש בידו הוא כמו סולם שיש בו שלבים, וברגע אחד הסולם יכול להתהפך. ואף אם היה האדם עד כה בשלב הכי גבוה מבחינת הצלחה עסקית או רווחית, ברגע אחד קטן הכל יכול להשתנות.

כותב הרמח"ל ב'מסילת ישרים' (פרק כא'): "על כן הואיל וכך גזר המלך, אמרו חז"ל בספרי: "יכול אפילו יושב ובטל יראה סימן ברכה? תלמוד לומר: "בכל משלח ידך אשר תעשה", שצריך אתה להשתדל ולעשות. אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות".