חכם רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל
נולד [1] בג'רבא ביום שב"ק סיוון
התרס"א 1901 לאביו חנינא ואימו ג'זיילה.
מורו ורבו של רבינו היה רבי דוד דידו
הכהן זצ"ל. בגיל 15 בלבד הצטרף לשיעורו השבועי בשבת של רבי כלפון ע"ה
בתורת הפסק וההלכה.
בתחילה היה סופר בי"ד בג'רבא,
אח"כ למלמד תינוקות. מאוחר יותר נתמנה לדיין. ומשנת תש"י 1950 לאחר
פטירת רבי כלפון ע"ה שימש
כראב"ד ג'רבא עד עלותו ארצה.
מתלמידיו: רבי מצליח מאזוז, הרב רפאל צבאן, רבי
ינון חורי ועוד.
בעלותו ארצה היווה למושב לו את מושב
ברכיה ומיד שנודע כי ארי עלה מבבל רבים החלו משחרים לביתו של רבינו ספרדים ואשכנזים
כאחד.
בניו של חכם רחמים חי חיותה הכהן מתו
בעודם עוללים, והוא שמח בבנותיו ובתלמידיו, שהיו כבניו ממש, והיה מרעיף עליהם אהבת
אב לבנו. כאב רחום היה להם, גידלם ונשאם על לוח לבו, עד שהעמידם בקרן אורה. הוא
ראה חשיבות גדולה בכתיבת חידושי תורה, והיה מעודד את כל תלמידיו לכתוב מדי יום דף
חידושי התורה שהתחדש להם באותו היום.
ראש ישיבת חברון הרב יחזקאל סרנה
זצ"ל כינהו "החזון איש של הספרדים".
הגרע"י זצ"ל אמר כי רבנו היה
צריך להיות הראשל"צ אלא שהיה חולה ונפטר בקיצור ימים.
כמו כן אמר הגרע"י זצ"ל כי
אילו לאשכנזים היה רב שהוא חצי מרבי חוויתה היו בונים לו ארמון מיהלום!
איש אשכולות היה רבינו חכם מופלג בנגלה
ובנסתר. בקי בפיוט בשירה ובתולדות גדולי ישראל ועם ישראל.
למרות חולאיו של רבינו לא פסק ללמוד
וללמד ולחדש בתורה. פעם אחת בעת שהיה רבנו על מיטת חוליו פגשוהו תלמידיו וראוהו כי
פניו עגומות. ושאלוהו לפשר הדבר וענה רבינו כי הוא עצוב כי טרם הספיק ללמוד מסכת
ע"ז בעיון. ואמנם לבסוף הספיק לחדש במסכת זו כפי שמופיע בספרו "פרחי
כהונה על הש"ס. והדבר מבהיל היכן היה ראשו של רבינו בעת יסוריו המרים.
רבנו בהשקפתו הטהורה התורנית ראה בתקומת
מדינת ישראל אתחלתא דגאולה (עיין
בשו"ת "מעשה ניסים" חלק ב' או"ח סימן קסח'). אך יחד עם זאת
היה שמרן והתנגד לעליית הנוער שיעלו לארץ ישראל נערים בלי הוריהם (עיין בשו"ת
שמחת כהן ח"ב יו"ד סימן צא').
יבולו התורני של רבינו מרשים ומדהים,
בטח ביחס לשנים המועטות בהן חי וחולאיו הרבים.
בין ספריו: "פרחי כהונה"
חידושים על התלמוד הבבלי. "זכרי כהונה"-פסקים, כללים, מנהגים ודינים.
שו"ת "שמחת כהן" 8 חלקים על 4 חלקי השו"ע. "מגיד דבריו
ליעקב"-על הגדה של פסח. "מנחת כהן" חידושים מתוקים על התורה ונוסף
אליו קונטרס מנחת ערב סיפורים מופלאים. "תקפו של נס" פירוש נפלא על
מגילת פורים כדרכו של הגאון המלבי"ם זצ"ל, ועוד ספרים רבים.
נפטר בי' שבט התשי"ט.
אחת מהתקריות בהם עמדה מנהיגותו של רבי רחמים במבחן, היתה במלחמת העולם השניה. בסוף חורף תש"ג פלשו הגרמנים לאי ג'רבא. שם הקימו שדה תעופה עבור מטוסיהם שנחתו שם, על מנת לעכב את אוניותיהם של צבאות הברית מלעבור לים התיכון. בבוקר יום שבת קדש פרשת תרומה ח' באדר א' התש"ג, העלילו הגרמנים על היהודים כי הם אותתו לצבאות הברית היכן נמצא מוצבם, וכך יכלו להפציצו בקלות. כעונש על כך, חייבו הגרמנים את היהודים לאסוף לא פחות מ – חמשים ק"ג זהב תוך שלש שעות וחצי. "וָלֹא!" – איימו – "נירֶה למוות ברבני ועשירי הקהילה, ואחר יפציצו מטוסינו את שתי קהילות היהודים בג'רבא עד היסוד, וחורבנן יהיה חורבן עולם!"
אם לא די היה בכל זה, כדי להכניס פחד ומורך בלב היהודים, הטיסו הגרמנים שני מטוסי קרב שחגו בשמי ג'רבא הלוך ושוב, תוך איום להפציץ את ישובי היהודים ח"ו.
כיון שנודעה דבר הגזירה, נהפכה העיירה השקטה ג'רבא למרקחה. בבתים רבים לא הצליחו לערוך קידוש וסעודת שבת. הכל היו עסוקים באספת הזהב בקדחתנות וללא הפסקה.
היהודים אשר במשך כל השנים עמלו וחסכו זהב בדם נפשם מפתם ומלחמם כדי להשיא את בניהם ובנותיהם, או כדי ליהנות מעמלם בימי זקנתם – פירקו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ובנותיהם והביאום אל מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל, שישב כל אותה עת בבית הכנסת "הכהנים", ואסף את הזהב מכל הבאים.
כשעיניהם זולגות דמעות, הטילו הקהל את זהבם לתוך הסל שהיה בידי רבי כלפון. הן חייבים היו למלא תאוותם של הנאצים הארורים, שכן סכנת חיים מרחפת על ראשם.
כאשר נודע לרבי רחמים דבר הגזירה, פנה מיד אל ביתו. הזהב ששמר מחסכונותיו, טמון היה במקום גבוה בתוך קיר הבית. הוא ביקש מהאדם שהתלווה אליו (רבי ששון הכהן הי"ו) כי יסייע בידו לשבור חלק מן הקיר, ולהוציא את הזהב הטמון שם. כן, ביקש מאותו אדם שיפנה לביתו של תלמידו הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל, ויטול גם משם זהב נוסף אשר הפקיד בידו למשמרת לנישואי בנותיו. לאחר מכן, יצא רבי רחמים לרחובה של עיר כשסל בידו, עבר מבית לבית, וביקש בדמעות שליש כי כל מי שיש בידו זהב, יתנו בתוך הסל.
משכילו היהודים האחרונים להביא את הזהב שנותר בידם, ניגש רבי כלפון אל הגרמנים ובידו חבילת הזהב. הקצין הגרמני הניחה על המשקל, והמחוגים הצביעו על כך שהחבילה מכילה ארבעים ושתים וחצי ק"ג זהב, שהם רוב הסכום. "חסרים עוד שמונה ק"ג!" צרח הקצין, והזהיר כי עד למחר יביאו לפניו את יתרת הסכום. כאן, כבר לא יכול היה רבי כלפון להבליג על גודל הרשעות, וקילל את הגרמנים במלים אלו "הליכה בלא חזרה! מיתה בלא קבורה!".
למחרת ביום ראשון אירע הנס, צבאות בנות הברית פלשו לערי תוניסיה, והניסו את הנאצים הפראיים. הצבא הגרמני נהדף, וליהודים היתה הרווחה. אותם נאצים ששדדו מהיהודים את הזהב, נסו בספינתם, ובמהלך ההפלגה, טבעה ספינתם במצולות ים, וגופותיהם לא ניתנו לקבורה. כך התקיימה במלואה קללת רבי כלפון.
עוד סופר, כי מי שהלשין לגרמנים כי יד היהודים היתה בהפצצת מוצבם, היה ערבי שונא ישראל מובהק. הלה קיבל את עונשו לאחר זמן מה, כאשר עלה רכבו על מוקש, ונתפרק לרסיסים יחד עם עוד גוי אחר, רשע כמוהו. כן יאבדו כל אויביך ה'.
היה ידוע בקרב האנשים כי לרבי רחמים הצדיק יש רוח הקודש. מסופר מעשה שהיה על ילדה קטנה אשר נעלמה ממושב סמוך למושב ברכיה, בו כיהן הרב. לאחר ניסיונות וחיפושים מייגעים של המשטרה, המשפחה ותושבי היישוב – החליטו המשפחה לפנות אל רבי רחמים חי חויתה הכהן לקבלת עצה.
משפחתה של הילדה הגיעה אל ביתו של הרב, וסיפרו לו על הילדה. הרב השיב למשפחה בנחישות רבה: "מהרו אל פרדס פלוני בסמוך לכאן שם תמצאו את הילדה. אבל תזדרזו מהר מהר, לפני שחלילה תאחרו את המועד".
ואכן המשטרה ומשפחתה של הילדה הגיעו אל הפרדס המדובר, שם מצאו את הילדה קשורה בחבלים לאחד העצים. כוחות הביטחון שחררו את הילדה הכבולה, אשר החלה לבכות ולזעוק. הילדה סיפרה כי מחבלים ערבים חטפו אותה, וקשרו אותה לעץ הזה. היא אמרה כי הם הבטיחו לחסל אותה עוד כמה דקות: "אם הייתם באים עוד דקה הייתם מאחרים את המועד".
מתורתו – פרשת בא - חביבות התפילין
שמות[2]
(יג,ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ,
וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ: כִּי
בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם"
התורה מקשרת כאן בין התפילין, התורה
ויציאת מצרים. מהו הקשר ביניהם?
היסוד של שלושתם הוא שווה - שלשה אלה תפילין ותורה ויציאת מצרים כולם מדין בנים וטעם אחד להם:
התפילין: כתבו
חז"ל שהתפילין הם שרביטו של מלך והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה ורק מצד
שאנו בנים אנו מניחים תפילין, התפילין הן סמל עליון ביותר. מעין כלי אלוקי,
כביכול. כל כך גבוה, עד שישנו חשש שדווקא במצווה זו יתעורר קטרוג על המניח חלילה,
שאינו עומד בסטנדרטים של הקב"ה (ראה זוהר פקודי רלז,ב). מהי ההגנה שלנו? שאנו
בניו של הקב"ה, ולבן המלך מותר להשתעשע באוצרות המלך.
התורה: לא
זכינו בה נגד מלאכי השרת שטענו לקבל אותה הם מדינא דבר מצרא, רק מצד שאנו בנים
ובבן ליכא דינא דבר מצרא.
הסבר: ישנה הלכה בדיני קנייני קרקע.
"דינא דבר מצרא". משמעות הדין היא, שאם יש לי קרקע למכור, ולפני שתי
לקוחות: האחד בעל חלקת אדמה הצמודה לחלקה הנמכרת, והשני – אדמותיו לא כאן. ההלכה
היא שעלי להעדיף את הקרוב = בן המצר. המלאכים טענו שהתורה צריכה להנתן להם, שכן אם
הקב"ה מעביר את התורה, יעביר לקרובים אליו, הלא המה המלאכים. מהי טענתנו?
ההלכה מחריגה את הבנים מדין "בר
מצרא". אם הלקוח הוא בנו של בעל השדה, הרי שהשכן הקרוב לא זוכה באדמות
הצמודות אליו מדין "בר מצרא". אם כן, קבלת התורה מעידה אף היא שאנו בניו
של הקב"ה, ואין לטענת המלאכים אחיזה.
יציאת מצרים: הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לארץ מצרים שהיא טמאה והוציאנו בחוזק יד
למרות קדושתו הנוראה משום שאנו בנים, והכהן מטמא לבנו.
